מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

הרצאתו של משה צוקרמן על זיכרון השואה

הרצאת פרופ' משה צוקרמן:

 

 

אבי היה בין המעטים ששוחררו ב-27 בינואר 1945 מאושוויץ. אני מבקש להקדיש את ההרצאה הזו לו. 

הדברים שאומר הם לא בהכרח דברים שנהוג לומר אותם בערבי זיכרון. הבעיה שאנו דנים בה היום היא מה משמעות זיכרון השואה בעידן שהשואה הולכת ומתרחקת מאיתנו כמאורע היסטורי. האם אנו מקיימים את יום הזיכרון הזה כיום הזיכרון של העולם כולו? האם הוא נפרד מיום הזיכרון של מדינת ישראל? ואם כן, מה המשמעות של כפל הזיכרונות האלו? 

האם הזיכרון בישראל הוא הומוגני או שהזיכרון שלנו הרבה יותר הטרוגני ורב פנים ממה שנדמה לנו? 

השאלה היא: מה אנו יכולים לזכור והאם מה שאנו יכולים לזכור זה לא דבר טריוויאלי? כשנתחיל לפרט את העניין יסתבר לנו שצריך לקבל את העובדה הלא נעימה שכל מאורע היסטורי, החל משלב מסוים, הופך להיות להיסטוריה. 

גם ברמה האינדיווידואלית אם אנו מנסים לשחזר את יום האתמול – אנו באופן אוטומטי ממיינים דברים מסוימים, מכניסים דברים מסוימים לסיפור, דברים אחרים מוחקים, נותנים חשיבות לדברים מסוימים על חשבון אחרים... 

במובן זה, אחת הבעיות היא הידיעה שהמאורע הולך ומתרחק ואנו זוכרים אותו בקודים והדורות הבאים זוכרים אותו מיד שנייה ושלישית וכן הלאה. אנו זוכרים את השואה מקריאת ספרים ומצפייה בסרטים – וזה לא חופף למה שבאמת קרה. 

גם אלו שהיו בשואה – לא נשארו אותם בני אדם. הם העמיסו על הזיכרון שלהם זיכרונות אחרים – מקריאת ספרים ועוד. 

כל זיכרון נושא בקרבו גם מטען אידיאולוגי מסוים. 

לפני מספר שנים פתחתי את עיתון "הארץ" ביום השואה, בעמוד בו היו חמש מודעות: 

מודעה אחת הזמינה להשתתף בטקס זיכרון ביד ושם. ליד מודעה זו הייתה מודעה על טקס זיכרון אלטרנטיבי לשואה – שהוזמנו אליו אנשי דור שני, הומוסקסואלים (שגם הם הושמדו על ידי הנאצים) ואפילו תיירת גרמנייה שהוזמנה לתת בטקס את הצד הזוכר מן הצד הגרמני, גם ערבי אחד היה שם. 

המודעה השלישית התפרסמה בשפת היידיש וקראה לקיים טקס זיכרון בשפת היידיש מתוך הטענה שזו הייתה שפת הנספים. צריך לזכור את הנספים בשפה שלהם. לפיכך, מי שלא יודע יידיש – לא יכול להשתתף בטקס, וכאן כבר יש מיון. 

מודעה רביעית הזמינה לטקס של ותרנים של הצבא האדום שחיים בארץ, שמבקשים לזכור את גבורת השואה לא כגבורת מרד גטו ורשה, אלא כגבורת השתתפותם בצבא האדום – שהוא זה שבעיקר ניצח את הנאצים ושילם את המחיר הכבד ביותר. זו השואה שלהם. 

מה שהכי הבעית אותי הייתה מודעה של ניצולי שואה שקראו להשתתף בהפגנה נגד מדינת ישראל ביום השואה על יחסה של מדינת ישראל לניצולי השואה. כמה שנים אחר כך מדינת ישראל באופן פורמאלי התנצלה בפני הניצולים על היחס שלה במשך שנים. 

באמצעות מודעות אלו אני מבקש לטעון שאין זיכרון הומוגני, אין זיכרון אחיד. עשרה אנשים זוכרים את אותו מאורע באופנים שונים, גם בגלל החוויה אינדיווידואלית שונה, גם כי הם ניגשים למאורע מזוויות שונות – הבדלים אידיאולוגים-פוליטיים, עדתיים ועוד. 

למשל, הציונים בארץ מתעצבנים כשבכל יום שואה כשנשמעת צפירה והם עומדים דום, במאה שערים יש יהודים שלא עומדים בזמן הצפירה. השאלה היא מה עומד לפנינו? מדוע אנחנו מתעצבנים? כששואלים את החרדי למה לא עומד בזמן הצפירה, הוא עונה כי זה אקט של גויים. יהודי שרוצה לזכור לשיטתו של האדם החרדי אומר תהילים. 

הנה לכם שני פנים של האקט הזוכר שמכיוון שמדובר באנשים שבאים אל המאורע שמבקשים לזכור מתוך שתי השקפות עולם שנות – אקט הזיכרון שלהם שונה. 

יתרה מזו, כשאנו מדברים על זכר השואה הציוני, ורובנו גדלנו על כך, אנו אומרים – משואה לתקומה, מהחורבן לעצמאות, משמע, בגלל השואה קמה מדינת ישראל. אבל כשמבקשים מהאדם החרדי למה התקיימה שואה – שומעים כי עם ישראל פשע בשני חטאים – ההשכלה והשנייה – הציונות. למה הציונות? משום שהמשיח צריך להגיע בזמנו ולא אנחנו. לכן, הקמת המדינה היא תחילת דחיקת הקץ. לפי הציונות – השואה הביאה להקמת המדינה. היהדות החרדית אומרת שהרעיון של הקמת המדינה הביא להתחוללותה של השואה. המסקנה, אלה גם אלה לא יכולים לזכור אותו דבר, הם זוכרים על פי קודים שונים לחלוטין. 

אני תמיד אמרתי לאבי: "אני לעולם לא אוכל לזכור את השואה, איך אתה זוכר את השואה?", איך אפשר לזכור את השואה אם אתה מקבל אותה מיד שנייה? 

העולם החוויתי של "הדור השני" שחייו נהרסו לעולם לא יוכל להיות העולם החוויתי של הוריו. 

אם לוקחים את כל הזיכרון של יהודים ניצולי השואה ואת הזיכרון של יהודים שהגיעו מארצות ערב – זה לא יכול להיות באותם קודים. 

הגיעו לישראל מיליון בני אדם מברית המועצות לשעבר. לא היה במרקסיזים הקומוניסטי קוד של השואה – וכך מיליוני יהודים גדלו בתרבות פוליטית שהשואה לא חלק מהקוד שלהם. יש הבדלים גדולים מאוד בין הזיכרון של חלקים שונים באוכלוסייה הישראלית. 

במובן זה צריך לזכור שכאשר אנו שואלים איך נעביר לדורות הבאים את זיכרון השואה – אם מדברים על משהו שהוא מעבר ליסוד הפרטני של המאורע – הם מקבלים משמעות כללית מעבר לאיש עצמו הם הופכים להיות אקסמפלרים – מעבר לאיש. 

הציונות הייתה מצד אחד פיתרון לבעיה של היהודים אבל מצד שני לא הייתה פתרון, משום שהשואה התחוללה חרף הציונות. ברגע הקטסטרופה אי-אפשר היה להציל את הנספים באמצעות הציונות. וגם אחרי השואה חלקים גדולים מהניצולים לא הגיעו למדינת ישראל. 

קשה לקבל שלשואת העם היהודי הייתה משמעות שחורגת מעבר לעם היהודי, עד כדי כך שדיברו על ההשמדה הזו כעל "שבר ציוויליזציוני", במובן שהציוויליזציה עצמה במשך שלוש שנים קרסה לחור השחור של אושוויץ: קרסה במובן שמתחולל בפרק זמן קצר משהו שצופן בתוכו משהו שמתפתח במשך אלפי שנים. ציוויליזציה שלמה מועמדת בספק בגלל משהו שקרה בפרק זמן קצר ביותר. זה העלבון של הנרקיסיזם המערבי: השואה לא התרחשה באפריקה הפראית או ברוסיה הברברית, אלא ביבשת הנאורות המודרנית, של ההשכלה, של הקדמה הטכנולוגית, של המהפכה הצרפתית. 

במקום שדווקא ההישגים של המודרנה היו אלה שגם הצמיחו את התנאים לנסיגה האולטימטיבית לעבר הברבריות. אותה מודרנה קרסה אל עבר הברבריות – שרצתה להיפטר ממנה. 

למה? ובזה השואה ייחודית: אין לזה אח ורע בתולדות האנושות שמנסים להשמיד קולקטיב אנושי באופן תעשייתי, ובשימוש בכל היכולות שהמודרנה הצמיחה כתוצאה מהתיעוש של המערב. עד כדי כך שזה לא מספיק אפקטיבי – הם מורים למומחים ולמהנדסים להפיק משהו יותר אפקטיבי. 

הדבר השני שייחודי – אחד הכלים המובהקים של העידן המודרני - הבירוקרטיה שהייתה מסוגלת להפעיל את המנגנון כך שהעסק ידפוק כמו שצריך. 

הדבר השלישי שמתקשר ישירות לאנטישמיות – אתה זקוק לאידיאולוגיה שתפשיט את בני האדם מהאניווידואליות שלהם ותהפוך אותם למשהו מופשט לחלוטין. כבר לא מדובר ביהודי הספציפי. מדובר משהו עד כדי כך מופשט שממספרים אותם. 

את זה אי אפשר היה למצוא לפני העולם המודרני. במובן הזה השואה חורגת מעבר לעם היהודי לבדו. מוטלת בספק שאלת היות אדם – מה זה בני אדם שמנסים להשמיד בני אדם אחרים, באופן שיטתי ולהפשיטם מהאנושיות שלהם? 

מעניין שאותו עידן מודרני הצמיח בד בבד עם החירות של זכויות האזרח גם את ההפך, והפך בני אדם לנמלים, לכבשים. העידן שהתיימר להעריץ את האינדיווידואליזם, גם עיקר את האדם מהאינדיווידואליות שלו. 

כפי שאמר הפילוסוף אדורנו: שם באושוויץ כבר לא מת היחיד, אלא מת האקסמפלר. אפילו את הדבר האחרון שהיה לו לאדם – המוות – שזה הדבר הפרטי שנשאר האדם – לקחו ממנו. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial