מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

מסע השיטנה והרצח

ישראל גוטמן, "היהודים בפולין לאחר המלחמה", ילקוט מורשת ל"ג, עמ' 62-102 ול"ד, עמ' 121 – 150, 1982
1/01/1982

 

סיבות רבות גרמו לאי-יציבותו ואופיו הארעי של היישוב היהודי הפוסט-מלחמתי בפולין. אולם אין ספק שאחד הגורמים המרכזיים לאי השקט והיציאה הבהולה מפולין היו גילויי אנטישמיות חריפים והתקפות רצחניות על היהודים הניצולים. 

בפרסומים הפולניים הרשמיים על התקופה אין למצוא, פרט למשפטים מובלעים, תיאור וניתוח של המסע האנטי-יהודי שהתחולל בפולין העממית בשנותיה הראשונות. בהיסטוריה הפולנית נכלל מסע פוגרומי ממושך זה במכלול האירועים הסוערים ובנסיונות האלימים של "הריאקציה שכוונו נגד המשטר ופעיליו". קורבנות היהודים מובלעים על פי רוב במונח "נאמני המשטר החדש" שנרצחו על ידי "האויב הריאקציוני והפאשיסטי שהודרך על ידי המושכים בחוטים מלונדון"38. 

פרשנות זו אינה מגלה את התמונה האמיתית. אמנם, בשום פנים ואופן אין להטיל אחריות למסע האנטי-יהודי על המשטר וקברניטיו. בהכרזותיהם ובמעשיהם השתדלו אנשי המשטר החדש להקל על גורל היהודים; ואף על פי שלעתים נשמעות טענות מצד היהודים כלפי המשטר, שלא עשה די כדי לגונן על היהודים המותקפים וכי פה ושם נטלו אף עסקני המשטר  ושוטרים חלק במעשי הרצח, הרי ביסודו של דבר המשטר ניסה לבלום את האנטישמיות המתפשטת ואת גל הרציחות ולא נתרע מפני הטלת עונשים כבדים על מבצעי הפשעים. גם אין לשכוח כי הארץ היתה שרויה בהתמודדות כוחות קשה, שלפרקים התדרדרה למלחמת אזרחים ממש ורבים מפעילי השלטון נפלו מידי הכנופיות. מעמד הכוחות הפוליטיים, עליהם הושתת המשטר העממי, היה חלש ורופף בקרב האוכלוסיה הכללית והגנה, קולנית ותקיפה על יהודים לא יכלה להוסיף לפופולריותו של השלטון החדש, הנאבק על קיומו. עם זאת יש להבדיל היטב בין האלימות שכוונה נגד המשטר ושליחיו לבין רדיפות ורצח יהודים. ההתקפה נגד המשטר היא מובנת. החוגים האופוזיציוניים שכללו את רוב רובם של הכוחות שנשענו על הקואליציה שהרכיבה את הממשלה בלונדון והמחתרת המרכזית בתקופת הכיבוש, גרסו כי השלטון החדש שנכפה על ידי הסובייטים אינו מבטא את האינטרסים הלאומיים של פולין ובסופו של דבר יביא לתלות מוחלטת בברית המועצות. מפרספקטיבה של זמן אין להכחיש כי היה יסוד איתן לביקורת שמתחו מתנגדי המשטר. החוגים האופוזיציוניים המרכזיים הסתפקו בשמירה על המסגרת הממלכתית, הטוענת לייצוג העם הפולני על ידי הממשלה הגולה בלונדון ובהתנגדות פאסיבית נגד המשטר בתוך פולין; או כדוגמת מיקולאיצ'יק ושותפיו, בנסיון לכבוש את המעמד הדומיננטי מבפנים על בסיס של מבחן כוחות דמוקרטי. ואילו האלמנטים הקיצוניים, שהתארגנו בזמן המלחמה במסגרת .N.S.Z 

(Narodowe Sity Zbrojne) אנשי W.I.N וחלקים מ-A.K, פנו למסלול ההתנגדות המזויינת, מתוך הנחה שיעלה בידם, בהתאם למסורת הפולנית המרדנית, למנוע השתלטותו של משטר השואב כוחו והשראתו מזרים, ובייחוד שאלה הם הרוסים – האויב והכובש המסורתי, שהתנכל לעצמאותה של פולין מאז ימי חלוקתה הראשונה עוד בשלהי המאה השמונה-עשרה. 

בנקודה זאת מתחברים הלוך הרוח נגד המשטר והמאבק בו עם המגמה לפגוע ביהודים. יהודים מוצגים כתומכי המשטר וממלאים תפקידים חשובים במנגנון ובמימשל. הקיצונים שבמתנגדי המשטר והאנטישמים הקנאים רואים ביהודים את הנושא העיקרי של המשטר החדש. לפי טיעון קיצוני זה המשטר החדש כלל אינו מימשל פולני, אלא מימשל שמחולליו הם יהודים בהדרכת הסובייטים. הטיעון הזה משרת את הבטחון העצמי הפולני וגאוותם, לפיהם הגרמנים לא היו מסוגלים למצוא קוויזלינג פולני וגם הסובייטים לא יצליחו להעלות בחכתם פולנים שישרתו את מטרותיהם. כדי להוכיח את אמיתות התזה, שלא עמדה במבחן המציאות, צריך היה להציג את ראשי המשטר החדש כיהודים; ואף אישים פולנים מובהקים, כמו הגנרל זיגמונט בֶּרלינג, מפקד הצבא הפולני שהוקם בחסות הסובייטים בברית המועצות. 

 

להתרכז בשיעור מזקר לעין במגזרים רגישים של המנגנון, כגון שירות החוץ, בטחון פנימי וכן הוראה באוניברסיטאות ועתונות. אולם, במשרות אחראיות ובתפקידי מפתח הוצבו כמעט אך ורק יהודים שהיו קומוניסטים ותיקים או אנשי שמאל מושבעים. בעיני אלה לא היה ערך כלהו למוצאם היהודי ולאמונה דתית בכלל; הם הזדהו במוחלט עם התרבות והלאומיות הפולנית, ומכל לכל החשיבו את זיקתם לדרך רעיונית סוציאליסטית או קומוניסטית. גילויי אנטישמיות, בהן נתקלו כבר בראשית דרכם, התפרשו על ידם כשרידי העבר הריאקציוני והפיגור החברתי העתידים להיעלם מהר עם התבססות המשטר, חינוך רעיוני והתקדמות כללית. 

עם כל אלה, קיימת היתה בקרב הפולנים הפרזה רבה בהבלטת חלקם ושיעורם של יהודים במנגנון הממלכתי והמפלגי הקומוניסטי. עובדה בסיסית היא שהיהודים סבלו מאבידות גבוהות יותר משיעור האבידות הכללי העצום ברובד האינטליגנציה והמשכילים, שנמחקו כמעט כליל. השרידים שחזרו מהמחנות ורוב רובם של הרפאטריאנטים נמנו על השכבות העממיות, בעיקר על בעלי המלאכה. קומץ אנשי האינטליגנציה ניצל בעיקר הודות לעזרתם של פולנים וכמתחזים לפולנים. גם בין הרפאטריאנטים נמצאו קבוצות של משכילים מאנשי השמאל. טבעי שמועטים אלה היו מעורים בחברה הפולנית וקרובים אליה. לעומת זאת היו השכבות העממיות בדרך כלל חסרות השכלה מספקת וידיעה בסיסית בשפה הפולנית, תנאי ראשון להתקבל למנגנון הממשלתי. 

לפי הנתונים הסטטיסטיים שהתפרסמו על אודות היהודים בעיר לודז' בשנת 1945 (מקום בו שכנו אז המוסדות הממלכתיים החשובים ובשנת הקמתו והרכבתו של המנגנון השלטוני החדש) היו מכל הגברים היהודים: 41.7% בעלי מלאכה; 8.9% פועלים; 3.4% סוחרים ותעשיינים; ורק 5.3% פקידים, 5.3% בעלי מקצועות חופשיים; ו-2.9% תלמידים וסטודנטים. יותר משלושים אחוזים מיהודי לודז' מופיעים כחסרי מקצוע, ואלה הם יהודים הנמצאים בשלב מעבר לקראת היציאה מפולין, או אנשים שמחמת מצבם הפיזי והנפשי לא היו עדיין מסוגלים להירתם לעבודה.  

תמונה דומה לזו מתקבלת בקרב היהודים הרפאטריאנטים בסקר שנערך ברבע הראשון של שנת 1946 בעיר לודז'. בציבור זה מניין בעלי המלאכה הוא 35.9%, פועלים 10.2%, סוחרים ותעשיינים 5.5%, פקידים 5.9%, בעלי מקצועות חופשיים 6.2%, תלמידים וסטודנטים 10.1%, שונים וחסרי תעסוקה או מקצוע 25.4% 40. 

ברור, איפוא, שמניין היהודים שנתקבלו למנגנון הממלכתי ולמיגזרים חשובים בחיי המדינה לא עלה על אלפים אחדים והוא היה אך אחוז זעום במבנה המוסדות החדשים. הדיבור הבלתי פוסק על ריבוי יהודים וכיבוש המדינה על ידי יהודים נבע מהחשדה כלפי רבים שהיו פנים חדשות במנגנון הפוליטי והאדמיניסטרטיבי, או ביתר-שאת מהעובדה שליהודים לא היתה בין המלחמות דריסת-רגל במנגנון הממלכתי והמוניציפלי, ועצם הופעתם של יהודים כפקידים ומנהלים במוסדות אלה היתה בחינת חידוש שאין הדעת סובלתם לגבי פולנים רבים הנגועים באנטישמיות.  

נכון הוא כי בדרג הממלכתי הגבוה ביותר היו קומוניסטים יהודים אחדים. יעקב ברמן נחשב לאיש-אמונים של מוסקבה ומקורב לנשיא המדינה בולסלב בירוט, הילארי מינץ היה שר הכלכלה ואדריכל הכלכלה הסוציאליסטית ורומן זמברובסקי מילא תפקידים מרכזיים במנגנון המפלגתי הקומוניסטי הבכיר. איש מהם כמובן לא הופיע כיהודי וראשי המוסדות היהודיים הפנימיים העדיפו, כנראה, לפנות בענייניהם לשרים הפולנים מאשר לאישים ממוצא יהודי. גם אנשים בולטים אלה לא היו אלא אחוז זעום במניין השרים והבוסים המפלגתיים. על כל פנים, בשום שלב לא היה בפולין העממית ראש ממשלה או שר חוץ ממוצא יהודי, תופעה שכיחה במדינות דמוקרטיות ואף במדינות דמוקרטיה-עממית אחרות. 

מן הדין לציין שיהודים לא היו בעלי השקפה אחידה הן בתחומים הפוליטיים השונים והן בחוגי האינטליגנציה. הדיבורים על סולידריות יהודית או מזימות יהודיות מתואמות שיקפו את הדמיון האנטישמי הניזון מעלילות נוסח "זקני ציון". בשלבים השונים ובתהפוכות השונות שעברו על פולין אחרי מלחמת העולם השניה ניתן היה למצוא עסקנים, סופרים והוגים בעלי גישה נוקשה מאסכולת ה"סטאליניסטים", כשם שניתן היה למצוא כאלה, ואולי בשיעור בולט יותר, בין הקרויים "רביזיוניסטים", שהכשירו את הדרך לשובו של גומולקה לשלטון ולאחר מכן התייצבו לימין התובעים יתר חירות לפרט וגישה פלורליסטית בחיים התרבותיים והמדיניים. 

קשה מאד להכריע, ובעצם אין בידינו אינדיקטור אובייקטיבי כדי לקבוע, בשאלה: האם גברה שנאת ישראל בקרב הפולנים בשנות המלחמה והשואה או אולי מותנה, או שלא חל שינוי ביחסם של הפולנים אל היהודים? אולם, ללא ספק, ניתן לקבוע שהמלחמה והשואה, על שנאת היהודים הנאצית שהוחדרה גם לציבור הפולני, הטביעו את השפעתם41. אחד הדברים שהפולנים למדו בשנים אלו הוא שאפשר לחסל יהודים "בנקל וללא מהומה". מאות עדויות של יהודים על התקופה שלאחר המלחמה פותחת בזה, ששמו פעמיהם אל ביתם הישן בעיר או בעיירה וביקשו להיווכח מה אירע עם הבית בו נולדו והתגוררו ומי חי בו עתה, ושם נתקבלו בקיתונות של קללות, איומים וקריאות שנחרתו כפצע בל-יימחה: “חבל שהיטלר לא חיסל גם אותך!”42 אירע גם שיהודים נתקבלו בסבר פנים יפות. יתכן שהמרושעים והשונאים הללו היו מיעוט, אך רישומם היה ניכר וקולם המרעיל-נפש נשמע וחדר עמוק יותר מכל מגע אחר. 

מעניין כיצד שני הצדדים – פולנים אנטישמיים מזה ויהודים מזה – מסבירים את טרונותיהם והטלת הדופי בזולתם. הפולנים מאשימים את היהודים שהם כפויי טובה: הנה הפולנים הצילו יהודים והניצולים חבים להם את חייהם. ועתה, לנוכח משטר עוין המשתלט על המדינה, נותנים יהודים ידם לאויביה של פולין. ואילו היהודים טוענים לא אחת, כי השנאה ההמונית העזה של הפולנים אחרי המלחמה משקפת את מצפונם הרע. פולנים נטלו חלק ברדיפת יהודים, בנישולם מפרנסות ובשדידת רכושם; והשרידים, בהופעתם, הם כאצבע מאשימה – ומכאן האכזריות והרצח המחודש. כך או כך, אין ספק בכך שהחרדה שמא ידרשו היהודים את החזרת בתיהם, רכושם, הפקדונות שמסרו לשמירה, היתה אחד המניעים המכריעים להתפרצויות של שנאה ורצח. 

שנַיים הם, איפוא, המניעים לאנטישמיות המתעצמת אחרי המלחמה: א. הטיעון כי היהודים, והיהודים כולם, הם מחוללי המשטר החדש וחודרים למשרות רמות בשלטון החדש; וההוכחה הטובה ביותר לכך שהמשטר החדש הוא יהודי ביסודו, או קומוניסטי-יהודי (Zydo-Komuna) בלשון הסיסמה הישנה, נמצא בעובדה שהשלטונות מוקיעים באורח רשמי את האנטישמיות ומגינים על שרידי היהודים; ב. ההתנגדות להחזרת הרכוש ושיבתם של היהודים למקומותיהם ולפרנסותיהם הקודמות. 

ממדי הרצח והשיטות בהן נקטו המבצעים העמידו את ציבור הניצולים כולו במצב של סכנה מתמדת. מעריכים כי אלף וחמש מאות יהודים איבדו את חייהם מאז תחילת השחרור ועד ימי הקיץ של 1947. בתזכיר של השלטונות הפולניים, מראשית 1946, נאמר כי מאז נובמבר 1944 עד דצמבר 1945 נרצחו "לפי הנתונים שבידינו" שלוש מאות חמישים ואחד יהודים43. מרבית מעשי הרצח בוצעו במחוזות קלצה ולובלין, כלומר באזורים בהם משוטטות כנופיות ביערות. הנרצחים הם "אנשים שחזרו ממחנות או שהיו פרטיזנים". התזכיר מונה ארבע צורות של הסתה והתנפלות: א. התקפות הנושאות אופי פרובוקטיבי-פוגרומי לאחר הפצת עלילה כנגד היהודים (תקריות או פוגרומים לאחר האשמת יהודים בהריגת ילד פולני לצרכי פולחן אירעו בלובלין, ז'שוב, קראקוב, טארנוב, סוסנוביץ); ב. מעשי סחיטה, שמטרתם לאלץ את היהודים לעזוב את המקום או הכוונה ליטול מידיהם את רכושם; ג. מעשי רצח מלווים שוד; ד. התקפות רצח, בלי מעשי שוד, שהתבצעו על פי רוב על ידי השלכת רימון יד לתוך בית מחסה יהודי44. 

האחריות למעשים אלה מוטלת על הכנופיות המקננות ביערות. הכוח העיקרי בחבורות אלו היו יחידות נ.ס.ז. הפאשיסטית. אנשי ארגון זה תקפו יהודים ורצחום כבר בימי הכיבוש45, ועתה לכאורה הם המשיכו במעשיהם מתוך הנחה שהטרור והפגיעות ביהודים מגבירות את אי השקט הכללי ומוכיחות כי המשטר החדש מנוע מלהשליט סדר וסמכות בארץ. אנשי הכנופיות סברו גם שהכונת חיצי האלימות והזעם נגד היהודים תזכה להסכמת האוכלוסיה הכללית ואהדתה. 

התזכיר הממשלתי קובע, כי "דבר אופייני הוא שמעשי הרצח בוצעו במקומות קטנים ואילו במרכזים גדולים שיעור נרצחים הוא מינימלי"46. כבר הזכרנו שבעיקר תופעה זו היא שגרמה לנטישת הניצולים את מקומות היישוב הקטנים ויצירתם של הריכוזים בערים הגדולות. אולם ב-1946, שהיא שנת הרדיפות והפוגרומים הקשה, לא בוצעו ההתקפות אך ורק במקומות קטנים, בדרכים וברכבות, אלא גם בשורה של מרכזים גדולים יותר. “דאס נייע לעבן", בטאון הועד המרכזי של יהודי פולין, שבתחילה יצא פעם בכמה שבועות בלודז' ולאחר מכן בלבוש שונה פעמים אחדות בשבוע, מביא כמעט בכל אחד מגיליונותיו בשנים 1945 ו-1946 תיאורים של מעשי רצח, שמות מקומות שבהם בוצעו ההתנפלויות ושמות הקורבנות. כך, למשל, גיליון מספר 8 של העתון (13.3.46) מוסר כי נרצחו ארבעה חלוצים בלודז'; גיליון מספר 9 (20.3.46) מוסר על שמונה יהודים שנרצחו ביאנוב-פודלאסקי ובפראשקי; מספר 10 (2.4.46) מוסר שזוג יהודים נרצח בקאטוביץ. באותו גיליון מסופר, כי "בשיחה עם עתונאים שהגיעו עם הובר, הנשיא האמריקני לשעבר, קבע בולסלב בירוט, נשיא פולין, שאין אפשרות לנקוט מספרים מדוייקים, אך במשך שנה נרצחו כמה מאות יהודים על ידי שרידיהם של הארגונים האנטישמיים, שהם בלתי-ליגליים בפולין. 

בערים אחדות נערכו פוגרומים. פוגרום מעין זה לא התבצע על ידי אנשי כנופיות או חוליית אנשים בשיטת פגע וברח. הפוגרומים הוכנו וכוונו על ידי יד מארגנת. קדם להם שלב של הפצת שמועות, ובביצוע הפרעות נטל חלק המון של עשרות ומאות אנשים. בשבת 11 באוגוסט 1945 התנהל פוגרום בעיר קראקוב. שנפתח בהשלכת אבנים על בית  הכנסת ונמשך בהתנפלות של המונים על בית מחסה יהודי ובתים בהם התגוררו יהודים. במרוצת הפוגרום רצח ההמון ופצע יהודים ושדד את רכושם. פוגרום זה נבלם על ידי כוחות צבא סדירים. 

הפוגרום הקשה והעקוב מדם, שהיו לו תוצאות מרחיקות לכת מבחינת שיקומו וייצובו של היישוב היהודי בחדש בפולין, אירע בעיר המחוז קלצה. ערב פרוץ המלחמה חיו בקלצה קרוב לעשרים אלף יהודים והם מנו כמעט שליש מכלל אוכלוסי העיר. אחר המלחמה התקבצו בקלצה כמאתיים יהודים, חלקם הניכר בבית הועד היהודי ברחוב פלאנטי 7, שם היה גם קיבוץ של “הנוער הציוני”. כעילה לפוגרום שימש היעלמו של ילד פולני, הנריק בלאשצ'יק בן השמונה. הילד נעלם ב-1 ביולי 1946 ושב כעבור יומיים. בפיו היה סיפור, כאילו נחטף על ידי יהודים אשר החזיקו בו במקום מסתור וביקשו להורגו. כפי שנתברר לאחר מכן במהלך החקירה נשלח הילד על ידי אביו לכפר קרוב ושם שיננו לו מה עליו לומר. ב-4 ביולי החל הפוגרום, בו נטלו חלק מאות אנשים, בני כל הגילים והשכבות, משולהבים וצמאי-דם. כעבור ימים אחדים סיכם העתון היהודי “דאס נייע לעבן” את מהלך הפוגרום על סמך עדויות: “...הם מספרים לנו כיצד זה התנהל. מספרים לנו איך כמה אלפי גברים, נשים וילדים, אזרחים ואנשים במדים, התפרעו מבוקר עד ערב, וערכו אסיפה חגיגית אחרי סיום העבודה...” המתמיה בפוגרום זה שהוא התנהל במקום מרכזי במשך יום שלם ושום עזרה לא הגיעה לנצורים ולנטבחים. אדרבא, אנשים במדים לא רק היו שותפים בהרג אלא אף סייעו להטות ולהסגיר את היהודים שהתבצרו בביתם. ארבעים ושבעה יהודים, ביניהם ילדים ניצולים ונשים הרות, נקטלו בפוגרום זה ומספר הפצועים עלה על חמישים47. 

לפוגרום בקלצה היתה השפעה טראומטית על הציבור היהודי. הוא עורר גם הדים נרחבים בציבור הפולני ובארצות חוץ. סופרים ואנשי-רוח פולנים הרימו את קולם נגד התופעה שבפולין נמשך רצח היהודים והרוח הנאצית מרחפת בה לאחר שהנאציזם הוכרע בארצו. אנשי ציבור שנתנו גיבוי לאגודה נגד אפליה גזעית והממשלה נקטו אמצעים תקיפים כדי לחסום את התפשטות מגיפת הפוגרומים. ההאשמה העיקרית כוונה נגד חוגי הימין ואנשי כנסיה שלא עשו דבר כדי למנוע את הפשעים ולא הגיבו כראוי אחרי אסון קלצה. מן הראוי לציין שעלילת הדם שימשה עילה נפוצה להתחלת הפוגרומים ואמצעי יעיל להסתת ההמונים. לפני ימי הפסח של שנת 1946 הפיצה המחתרת עלונים שכללו את המשפטים: “שמור על ילדך! יותר ויותר ילדים נעלמים”48. גורמים יהודים הניחו כי לסמכות כנסייתית יכולה להיות השפעה מרגיעה על הציבור הפולני החדור שנאת יהודים והנשמע למסיתים. האיגוד הדתי, שבראשו עמד הרב דוד כהנא, החליט לקיים פגישה עם ראש הכנסיה הקתולית בפולין הקרדינל הלונד. 

במאי 1946 יצא מיכאל זילברברג, המזכיר הכללי של ועד הקהילות הדתיות, לפוזנאן, מקום מושבו של הקרדינל, כדי להכין את הפגישה. הקרדינל התחמק מהמפגש המוצע, אך לשאלותיו של זילברברג ענה כי אין מקום לאנטישמיות בפולין אחרי המלחמה והוקיע את התקפות על היהודים. אולם הצהרה זו של הלונד לא היתה בעלת אופי פומבי ולא כוונה על ידו לעדת המאמינים הגדולה והמסורה לו בפולין49. אחרי פוגרום קלצה גברו הקולות שתבעו לשמוע את דברה של הכנסיה ותגובתה. בדרך כלל נמנעו אנשי הכנסיה להגיב, בטענם שהאירועים האנטי-יהודיים אינם בעלי אופי דתי-כנסייתי. רק הבישוף קוּבּינָה מצ'נסטוחוב התייצב בצורה חד-משמעית להגנת היהודים בעירו והוקיע בחריפות את הפוגרום בקלצה.  

ב-11 ביולי, שבוע ימים אחרי הפוגרום ובלחצם של עתונאים זרים, השמיע גם הלונד את קולו בהצהרה רשמית. בין השאר אמר הקרדינל: “הכנסיה הקתולית מוקיעה תמיד רציחות ובכל מקום. היא מוקיעה אותם גם בפולין, בלי הבדל אם הן מבוצעות על פולנים או על יהודים, בקלצה או בפינות אחרות של הרפובליקה הפולנית... מהלך האירועים האומללים והמצערים בקלצה מראה כי אין ליחסם לגזענות. הם צמחו על רקע אחר לגמרי, מכאיב וטרגי. אירועים אלה הם אסון גדול, אשר ממלאים אותי עצבות וצער... בזמן ההכחדה [של יהודים] בפולין, הפולנים, אף על פי שהם עצמם היו נרדפים, תמכו ביהודים והחביאו אותם בסכנם את חייהם. לא יהודי אחד בלבד חב את חייו לפולנים ולכמרים פולנים. האחריות לכך שיחס טוב זה מתקלקל נופלת, במידה גדולה, על היהודים. הם ניצבים בשורה הראשונה של החיים הממלכתיים וחותרים להטיל צורות משטר בפולין, אותן דוחה הרוב המכריע של העם מכל וכל50. זהו משחק מזיק, כי הוא גורם למתחים מסוכנים. בהתנגשויות הקרביות הגורליות בחזית המאבק הפוליטי בפולין נופלים, למרבה הצער, לא רק יהודים אלא פולנים רבים יותר ללא השוואה...”51 

ראש הכנסיה הפולנית, אדם שסמכותו הרוחנית והמוסרית היתה בעלת משקל קובע בקרב רוב-רובו של העם הפולני, לא רק נמנע מהוקעה חד-משמעית של הטבח וגינוי מפורש של עלילות הדם הנפוצות, אלא העניק לרציחות מעמד של מאבק פוליטי. ולאחר שרצח הניצולים קיבל לגיטימציה פוליטית, הואשמו היהודים – שמרביתם שרויים היו בדאבה על אובדן קרוביהם ובני עמם והיו מדוכאים ותוהים על טעם חייהם ופני העתיד הנשקף להם – בקשירת קשר או מילוי תפקיד ראשוני בהתפתחויות המדיניות ובתמורות החברתיות שהוליכו להיווצרות המשטר בפולין העממית. קומץ היהודים הנדחק לשולי החיים במדינה הנתונה בתסיסה ובמוקד התנגשויות גלובליות הצטייר, לא רק בעיני המון קנאי מוסת אלא גם בעיני מנהיגים רוחניים של פולין, כגורם המושך בחוטים ומטביע חותמו על המציאות. אנשי כנסיה בכירים אחרים התבצרו בשתיקתם ואילו בטאון הבירה האפיפיורית “אוֹבסרבטוּרה רוֹמנָה” הצדיק את התעלמות הכנסיה הפולנית בטענה כי מדובר בהתרחשויות “בעלות אופי פוליטי” שאינן בתחום פעילות הכנסיה52. 

כאמור, בניגוד לעמדת הכנסיה גרם הפוגרום בקלצה להתעוררות בציבור הפולני הרחב. במפעלים ובאסיפות פומביות רבות נתנו עובדים ביטוי נמרץ לסלידתם מהרצח של הניצולים. התמורה מסתמנת גם אצל היהודים. תאי הגנה והועד המיוחד לצורך הגנה, שפעולתם החלה עוד קודם לכן, מקבלים עתה תנופה וגורמים שלטוניים מסייעים בהצטיידות והכשרה של צעירים יהודים, בעיקר אנשי תנועות הנוער החלוציות, לתפקידי הגנה מזויינת נגד הפורעים. גם אנשי שמאל יהודים שאף הם ניסו עד אז להפחית ממשקל מאורעות הדמים, שינו את טעמם והציגו שורה של תביעות לפי כתובת השלטונות. עוד לפני הפוגרום בקלצה הוציא ה”בונד” כרוז שהופנה אל “הציבוריות הפולנית”. בפניה זו נאמר בין השאר: "מזה זמן רב למדי הפכה פולין זירה לרציחות בלתי-פוסקות, כשקורבנות הם אזרחים יהודים חסרי-ישע. זוהי תופעה חוזרת מאז ימי הכיבוש, כאשר כנופיות ה-נ.ס.ז. השלימו את מלאכת הכובש הנאצי-פאשיסטי, וביחד עסקו ללא רחמים בהכחדת הציבור היהודי... על אדמת פולין החופשית רוצחים את אלה שעברו את הגיהנום הנאצי... פולין היא המדינה היחידה בעולם בה מתבצע רצח של יהודים... אנו תובעים להפעיל מיד הלכה למעשה את התקנה המיועדת הגוזרת עונש מוות על הפצת שנאה גזענית. אנו תובעים לפתוח במבצע נרחב של הסברה בקרב הציבוריות הפולנית נגד אנטישמיות ורציחות. אנו תובעים לנקוט צעדים דחופים ויעילים להבטחת חיים לאזרחים היהודים הנותרים...”53 

אולם לרציחות, ובייחוד לפוגרום קלצה, היו השלכות מכריעות על תנועת היציאה ההמונית בפולין ובעניין זה נדון עתה בצורה מפורטת. 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial