מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

תנועת ה"בריחה" והאקסודוס של יהודי פולין

ישראל גוטמן, "היהודים בפולין לאחר המלחמה", ילקוט מורשת ל"ג, עמ' 62-102 ול"ד, עמ' 121 – 150, 1982
1/01/1982

 

מן הדין להבדיל בין תנועת ה"בריחה" המאורגנת המכוונת את זרם היוצאים מפולין לבין גלי היציאה ההמוניים העממיים. תנועת ה"בריחה" ביסודה היתה התארגנות של קבוצות פעילים, בעיקר שרידי התנועות החלוציות מבין לוחמי הגיטאות בעבר, רפאטריאנטים מברית המועצות וכן קבוצות פרטיזנים שיצאו מן היערות. הגרעינים הראשונים של אנשי ה"בריחה" התלכדו בוילנה, ברובנה ולאחר מכן בלובלין ובהמשך הקיפו את המרכזים החדשים של יהודי פולין. בשביל רבים מהפרטיזנים יוצאי ה-פ.פ.או. מוילנה היתה המחשבה על עליה לארץ ישראל בבחינת הגשמת שאיפות שטופחו במשך שנים והיו בגדר חלום בשנות המאבק בגיטו וביערות. בסתיו 1944 יצאו האנשים הראשונים מרובנה ומוילנה כדי לפלס דרך לרומניה ולהקים קשר עם שליחים ארצישראליים שפעלו במדינה זו. בדרך זאת הגיעו בדצמבר 1944 רוז'קה קורצ'ק ואליעזר לידובסקי, הפרטיזנים הראשונים, לחופי הארץ כחצי שנה לפני קץ המלחמה. אולם התכנית להרחבת הנתיב לרומניה לא עלתה יפה. קבוצה שהודרכה על ידי דוקטור שמואל אמרנט, אחד מחלוצי הדרך מוילנה לרומניה, נפלה לידי סוכנים סובייטיים והועמדה לדין בעוון קשר ציוני חשאי וגניבת גבול54. 

לאחר  שנחסמה זמנית הדרך לרומניה פנו שרידי הלוחמים מליטא ומבילורוסיה לעבר לובלין. התזוזה שלהם נבעה ללא ספק מן הסברה שיש להתרחק מהר ככל האפשר מן השטח שהופך להיות חלק אינטגרלי של המדינה הסובייטית וכן מן ההנחה שמפולין ייקל עליהם להמשיך בדרכם לעבר ארץ ישראל. בוילנה גם הונח היסוד להתקשרות מחודשת של תנועות נוער ציוניות שונות במסגרת-גג פדרטיבית שכונתה לאחר מכן "קואורדינציה". לכאורה היה כאן נסיון להחיות שותפות רחבה או צרה יותר שנתקיימה בתוך ארגוני הלחימה השונים בתקופת הכיבוש הנאצי בגיטאות פולין וליטא, אלא שהפעם ללא הקומוניסטים ואנשי ה"בונד". אולם גם סביר להניח כי יצירת השותפות בגילגולה החדש לא היתה רק כדי לחשל אמצעי פעולה בנסיבות החדשות. בצירוף זה של אנשי תנועות ציוניות משמאל ועד הימין לחבורה אחת באו ככל הנראה לביטוי גם ניצני התפיסה שהתממשה לזמן-מה בארגון "חטיבת שרידי מזרח אירופה" בהשראתו של אבא קובנר בדרכי ה"בריחה" ברומניה. דובר אז על מיזוג הכוחות תוך נטישת ניגודי השקפות מן העבר, לנוכח הטרגדיה והנסיון המר שפקד את העם היהודי. במשך זמן-מה גרסו נושאי רעיון זה שבהחדרת הכמיהה לאחדות בעולם היהודי מתמצית "שליחותם של האחרונים", כלומר תפקידם של הניצולים הוא להביא אחדות וליכוד בעם היהודי כולו השרוי גם לאחר המלחמה בסכנה של הכחדה פיזית55. 

בלובלין  נפגשו ה”פרטיזנים” עם ה”אסיאתים”, הרפאטריאנטים הראשונים מקרב חברי תנועות הנוער שהגיעו מאסיה התיכונה הסובייטית ומיד בהגיעם ללובלין החלו בהתוויית הדרך אל חופיו של הים התיכון ולארץ ישראל. מארגניה הראשונים של ה”בריחה” נפגשו עם דוקטור אמיל זומרשטיין וביקשו את ברכתו, או עזרתו, לפעולה אשר עמדו לפתוח בה. זומרשטיין התנער מכל קשר חשאי. האנשים שנפגשו עמו תיארו כי עמד לפניהם “זקן תשוש ונפחד”56. בינואר 1945 הגיע יצחק צוקרמן מורשה לוילנה והמעגל הושלם על ידי יצירת הקשר עם הגרעין הזעיר של ניצולי גיטו ורשה. 

לעתים מציגים את תנועת ה”בריחה” כארגון שהוקם על ידי שליחים שהגיעו מהארץ. למעשה הופיעו השליחים הראשונים מהארץ על אדמת פולין רק בספטמבר-אוקטובר 1945, כלומר כמעט שנה ומחצה אחרי שהוחל בשחרור אדמת פולין מהכיבוש הנאצי וכחמישה חודשים אחרי תום המלחמה. השליחים לענייני הבריחה, שפעלו כשליחי המוסד לעליה של ההגנה, היו: איסר בן-צבי, יוחנן כהן וצבי מלניצר (נצר), חברי קיבוצים בארץ. הם הסתגלו מהר לתנאי תקופת המעבר בפולין ויצרו את הקשרים עם גורמים יהודיים אחראיים בחוץ לארץ. כך הוענק ל”בריחה” אופי של תנועה הפועלת תוך תיאום בגבולות רבים ובארצות שונות ונמצאו מקורות למימון הפעילות, שהיו אמנם צנועים ביחס לגודל המשימה, אך חיוניים כדי להוציא לפועל את המיבצעים. אולם החיילים האלמוניים של ה”בריחה”, אלה שאיישו את מטות הפעולה בארצות השונות, מורי הדרך במעברי הגבולות, מפקדי השיירות, האחראים על ה”נקודות” בהן רוכזו אנשים לשהייה זמנית בארץ המעבר – כל התפקידים האלה התנהלו ובוצעו על ידי הניצולים, רובם פעילים בתנועות הנוער החלוציות. 

כבר הבהרנו שתחילתה של ה”בריחה” בהתארגנות של אלמנטים ציוניים מחברי תנועות הנוער ושרידי הלוחמים והפרטיזנים. במובן מסוים המשיכו צעירים אלה את המיבצעים והמפעל שיסודותיו הונחו בתקופת המעבר משטחי פולין לליטא בראשית המלחמה ב-1939 ובחיפושי דרך נועזים לארץ ישראל במשך המלחמה. השלב הראשון של הבריחה היה, במידה רבה, יציאתם של בעלי תודעה, שלא התכוונו כלל לשקם את חייהם על אדמת פולין, והשחרור ופתיחת הדרכים מבחינתם היתה זהה עם מימוש מטרתם הישנה – להגיע לארץ ישראל. עליהם נוספו מקורבים וצעירים שנספחו אליהם. גלי ה”בריחה” הראשונים השתלבו בזרם ההמוני שנע ברחבי אירופה ומנה מעל עשרה מיליוני עקורים, שאחרי המלחמה חתרו בדרכים לחזור לארצותיהם ובתיהם. בני עמים שונים, דוברי שפות רבות, אנשים שהיו כלואים ומשועבדים באופנים שונים – הלכו ברגל, נסעו בכל כלי הרכב האפשריים ובכיוונים רבים. גל היהודים הראשון יצא מפולין בזהות בדויה: שיירות של “יוונים” החוזרים כביכול ליוון, “יוגוסלבים” ואחרים, עברו כבישים וגבולות, כאשר היעד הסופי הוא חוף ים תיכוני כלשהו ממנו תוביל הדרך לארץ ישראל. תושיה רבה וכושר התמצאות ותעוזה הרפתקנית חברו יחד במיבצעים של השגת רכבות, שחרור אנשים כלואים, שיחוד של קצינים ולא פחות מזה שיכנוע של שומרי גבולות. כל אלה לא היו, כנראה, מפלסים את הדרך אילמלא שני גורמים מסייעים יסודיים: א. הדרכים והגבולות הפתוחים לפני הזרם הגדול של השבים לבתיהם או מחפשים את קרוביהם; ב. היחס האוהד לשאיפת היהודים “ללכת לפלשתינה”, שהסתמן אצל השלטונות ואנשי צבא פולנים וגם אצל חיילים וקצינים סובייטיים רבים, ביניהם נתגלו לא פעם כאלה ששימשו כפותחי דרך או משחררים ממאסר, והסתבר כי הם יהודים. 

שלב זה של יציאה סלקטיבית, שבחלקה פנתה לכיוון רומניה ובחלקה עברה את צ'כוסלובקיה ואוסטריה, הוליך קבוצות של מעפילים לאיטליה ופילס את הנתיב ל”בריחה” המונית. שליח ארצישראלי שהגיע לפולין ונטל חלק בארגון והכוונה של זרם היוצאים הגדול בשנת 1946, כתב אז שהמונח “בריחה” לא היה חביב עליו ועל חבריו בתחילה. “בריחה” משמעה הסתלקות מתוך פחד, המלטות ממקום רק בשל אי-יכולת או אי-רצון להתמודד עם האויב והאתגר במקום57. בריחתם ההמונית של יהודי פולין החלה סמוך לפוגרום קלצה והגיעה לשיאה בחודשים שלאחר הפוגרום. משום כך נטו, בדרך כלל, לראות בפוגרום את המניע לתנועת היציאה הגדולה. אין ספק שלפוגרום היתה השפעה רבה על ההתרחשויות. רבים שלפני הפוגרום היססו או ביקשו לדחות את יציאתם למועד מאוחר יותר, גמרו אומר אחרי הרצח בקלצה לזרז את יציאתם. היו בוודאי רבים אשר בעקבות הלקח המר של קלצה שאין עוד מקום ליהודים בפולין, שינו דעתם ויצאו לדרך. 

ואמנם, קלצה באמת שימשה קטליזטור, אך עצם הרעיון והמגמה לא התרקמו סביב הפוגרום בקלצה. כפי שראינו, הרעיון עצמו התחיל להתגבש מיד אחרי השחרור, אם כי הוא הפעיל בתחילה חוגים קטנים יחסית. השינוי שהסתמן בשלבים המאוחרים יותר הוא שתנועה אשר הדריכה בתחילה קבוצות בעלות צביון ציוני, ומבחינתן היציאה היתה מימוש החלומות משכבר וצעד מובן מאליו, הפכה לזרם המוני ששטף עמו את רובם הגדול של הניצולים בפולין ובמחנות ושל הרפאטריאנטים. 

נראה לי כי ניתן להצביע על שלושה גורמים שהיו הכוח המניע העמוק של התנועה. קשה לסווג מניעים אלה לפי סדר החשיבות, ומותר להניח שאם כי כולם פעלו אצל כל אחד ותרמו לקבלת ההחלטה ועשיית הצעד המכריע, הרי אישית הושפע כל אחד יותר מגורם זה או אחר במכלול הגורמים. 

את  ה ג ו ר ם  ה ר א ש ו ן ניתן לכנות כ ג ו ר ם  ר ע י ו נ י. אולם תהיה זו כנראה טעות אם נניח שגורם רעיוני במקרה זה זהה עם החלטה פרי שיקולים פוליטיים בעיקר או השתקפות של דעות בתחום החברתי או הלאומי. האמת היא שרבים, וכנראה הרוב, מקרב אנשי שארית הפליטה לא חשבו במושגים כאלה. הכרעה רעיונית זו היתה תוצאה מהנסיון הפרטי, מעין תגובה ספונטנית ומסקנה אישית שהסיקו האנשים מהאסון והגורל שפקדו אותם. מעטים הם בוודאי בהיסטוריה המקרים בהם גורלו של אדם היה מושפע כל כך משייכותו הלאומית או הגזעית. המאורעות בהם הכל נגזר ובוצע על ידי בני אדם ומשטר שלרשותו כוח אדיר, לא היה ערך כלשהו, או כמעט כלשהו, למעשיו של האדם, לרצונו או למאמציו. האם לא מובן הדבר שאנשים פשוטים אשר לא חשבו במונחים פוליטיים או רעיוניים, או שמבחינה פוליטית התנגדו בעבר להגירה, עשו עתה את חשבון נפשם, לפי דרכם, והסיקו שעל היהודי לשנות את מקומות ואת מעמדו הלאומי, ובשינוי זה מותנה קיומם הפיזי ממש בעתיד? 

שמעון סאמט, כתבו של העתון "הארץ", אשר ביקר בשנת 1946 בפולין ונפגש שם עם יהודים, כתב לאחר שהציג להם שאלות בנוגע לעתידם: “לכל השרידים, פרט לקומץ דוקטרינארים פוליטיים-מפלגתיים מן השמאל הקיצוני ובעיקר מן ה"בונד" אשר אף בימי אסונה של יהדות פולין לא למדו מאומה ולא שכחו מאומה, יש רצון אחד: ראשית כל וקודם כל להתרחק מ ב י ת  ה ק ב ר ו ת  בו הושלכו מיליוני אחים, לצאת את פולין בעיקר בדרך לארץ ישראל. בל נשלה את עצמנו. השאיפה ההמונית הזאת אינה נובעת מדחיפת ציונית-פוליטית, רוחנית או 'פרוגרמטית', אין מאחוריה כוח רעיוני שחושל בהכרה והכשרה ציונית. כאן קובע  

ה ה כ ר ח , כאן מכריעים גורמי האסון של יום האתמול למניעת אסון דומה ביום המחר. ואף על פי כן לימדני ביקורי בפולין, ששאיפת השרידים לעלות לארץ ישראל כאל תחנת נדודים אחרונה, איתנה היא ומבוססת על אמת אחת שאותה ביטא יהודי פיקח בעת שאמר בדמעת עין כשהובילוהו לתא הגזים: 'לו היה לעמנו ב י ת  משלו, בית לאומי כלשאר העמים, לא היו עושים בנו שפטים כאלה אפילו בנכר' “58 ראיית דברים זו של שמעון סאמט, הנשענת על שיחות עם ניצולים אותן הוא מביא בספרו, משקפת מציאות והלכי-רוח קיימים.  

ה ג ו ר ם  ה ש נ י  בעל החשיבות יסודו ב מ פ ג ש   מ ח ו ד ש  ובמגע עם  ה ע ם   

ה פ ו ל ני. כבר נאמר כי הפולנים, על כל פנים חלק ניכר מהם, קיבל את היהודים היוצאים מהמחתרת או השבים ממרחקים בעוינות מופגנת. לאחר מכן למדו החוזרים על סירוב כמעט כללי להשיב ליהודים את רכושם. על עומק השנאה ומשמעותה לגבי הניצולים מלמדת עדותו של ברנרד גולדשטיין, ממנהיגי ה"בונד" בפולין, מפלגה שהטיפה לעתיד משותף ליהודים ופולנים על אדמת פולין וחתרה למימושו. על התמונה שהצטיירה מיד אחרי השחרור מספר גולדשטיין: “הפולנים ברובם המכריע התייחסו ליהודים המגיעים באיבה ובשנאה. על כל צעד ושעל ניתן היה לשמוע: 'שוב יהודים רבים כל כך! מהיכן הם באו?' “ ההתייחסות האנטישמית-חוליגנית הורגשה בכל הזדמנות. היהודים המגיעים "חשו כנדחים, כמיותרים, שבאו ליטול אצל הזולת אתה המעט שבקניינו"59. הרצון הטוב של גורמים מסויימים בשלטון או במדינה עמד בניגוד לדעת הקהל הכללית, ובגלל נטיה להתחשב עם היהודים הוקעו אלה על ידי לא מעטים כאוהדי יהודים או כמשמשים מכשיר בידי היהודים. 

אך הזעזוע הקשה נגרם על ידי הרציחות ומסע הרצח המתוכנן. לא החרדה לחיים וחוסר הבטחון בלבד קבעו בהערכת המצב, אם כי הדאגה לחייהם ובטחונם של הניצולים המעטים ללא ספק השפיעה על ההכרעה לעזוב את פולין. אולם הרבים, כנראה הרוב המכריע, מאסו בפולנים ולא האמינו כי יש עוד סיכוי להמשיך ולחיות בקרבם. אם הכיבוש הגרמני והשואה לא ריפאו את הפולנים משנאת היהודים, אין ולא תהיה עוד לעולם תרופה למחלה זו. תופעות הרצח והכאב שזה הותיר היוו גורם חשוב, ואולי מרכזי, בין השיקולים שהניעו אנשים לזוז. 

ג ו ר ם  נ ו ס ף  הוא ה ק ו ש י  ה נ פ ש י  להמשיך לחיות על האדמה עליה התחולל ההרג, על פני "בית הקברות של יהודי פולין". הזמן, על כל פנים החודשים שחלפו מאז השחרור, לא הביאו לניצולים מרגוע. נהפוך הוא. בשבועות הראשונים אחרי השחרור עדיין מילאה תחושת החירות את ליבות הניצולים ורק מאוחר יותר הומחשה הטרגדיה בכל כובדה, והיתמות הגדולה הרעידה את נפשות הניצולים. גם הרפאטריאנטים ששמעו וידעו על הצפוי להם נחרדו לנוכח החורבן והחלל הריק שמצאו במקום. אצל רבים ניעור הרצון להתרחק מן המקומות בהם כל עיר, כל רחוב וכל בית מזכירים ומעלים דמויות חיות, זכרונות וחלומות מטריפי דעת. הניצולים חשו שעל אדמתה של פולין לא יעלה בידם לפתוח דף-חיים חדש, להשכיח במידת האפשר את העבר, לשקם משפחות ולחיות חיי חברה תקינים. בין השאר פעלה עליהם גם השאיפה ללכת למקום בו חיים יהודים רבים, יהודים שלא נפגעו ישירות מן האסון. כן קיננה בהם הכמיהה העזה לגלות קרוב כלשהו החי בארץ רחוקה, ליצור עמו קשר ולדעת כי קיים בעולם הרחב מישהו שמעוניין לדעת על גורלם של הקרובים הנעדרים, דואג לניצול או לניצולים היחידים ומוכן להושיט עזרה. 

נראה כי בגורמים מכלילים אלה יש לראות את הכוח האדיר שהניע את מחנה האנשים הגדול של תנועה ה"בריחה", אנשים שהותירו מאחוריהם את הכל – שארית הרכוש, את המקום בו נולדו, נוף בו חיו, שפה בה דיברו, אזרחות וזהות – ויצאו למרחקים בלי לדעת מתי יגיעו למחוז חפצם ובאילו נסיבות, ומה צפוי להם בדרך המכשולים הארוכה. 

בהקשר זה לא נעסוק בשיטות העבודה של ה"בריחה" – העברת עשרות אלפי אנשים דרך גבולות, מתחנת אחת לשנייה, עד ליעד המחנה – בגרמניה, אוסטריה או איטליה. ההדרכה, ארגון התחבורה, הכנת מקומות קליטה ארעיים, דאגה למזון, לכסף, למקרים בלתי משוערים של מחלות וקשיים בדרך – כל זה היה מסור בידי חבורה של נערים ואנשים צעירים שכל הכשרתם היו חושיהם שהתחדדו במשך שנות השואה או השהייה ברוסיה הסובייטית, להט העשייה ורצון עז לקדם את המפעל שהיה כרוך בהרפתקנות והסתכנות בלתי פוסקת. מותר להניח, כי אצל רבים – אחרי שניצלו ועברו את שנות המלחמה והשואה – נראו הסכנות שהסתכמו לכל היותר במאסר וישיבה של ימים בכלא כעניין של מה בכך. יוחנן כהן, שליח מן הארץ ומראשי הארגון בשלביו המאוחרים, מתאר כך את חבורת פעילי ה"בריחה":
האנשים העוסקים במלאכה קדושה זו החלו ליהפך ליחידה, לנושא שליחות משותפת. הם נהגו לקרוא לעצמם 'בריח"ניקים' ובכל אחד ואחת מהם – כי לא מעטות היו הבחורות – היה יותר מקורטוב של מסירות ללא גבול, הרפתקנות, תושיה ודבקות במטרה. הכרתי וראיתי רבים מהם – ותקצר היריעה להזכיר שמותיהם ומעלליהם במצבים שונים ומשונים, עושים לילות כימים בשדות ובשבילי הרים, סוחבים ילדים על גבם, מעודדים, מסייעים לכושלים, 'מסתדרים' עם שומרי הגבולות, ואם הופנה נגדם רובה של חייל היו ניצבים נכחו בפוזה דרמטית (אומץ לב או הימור?) וצועקים: 'ירה! ירה! היטלר לא הספיק, אולי אתה, גיבור ברית המועצות, תצליח במקומו!' ועם כל הכשרון להשלות, לזייף תעודות, לשחד מבריחים ושוטרים, עם סכומי כסף שהופקדו בידיהם – נשארו ה'בריח"ניקים' נאמנים, מסורים, ישרים ולוחמים מלחמת-עמם"
60. 

אף על פי כן לא היה תהליך זה של הוצאת אנשים והובלתם לגרמניה – לאותה ארץ ממנה נפתחה כל הרעה והרוצחים עדיין התהלכו בה חופשיים – מבלי לדעת את משך זמן ההמתנה והשהייה בה, נעדר לבטים ותמיהות. דב לוין סיפר שנים רבות לאחר תקופת ה"בריחה" כי "מדברים על זה היום ובעבר כדבר מובן מאליו. אבל יש לדעת שההחלטה לרכז יהודים פליטי שואה בטריטוריה של הצורר היתה החלטה קשה שהיתה מלווה לבטים וויכוחים ללא סוף. יהודים טובים שאלו: 'האם אל האדמה הארורה הזאת אנו, במו ידינו, נביא יהודים?' ולא היתה מנהיגות מוסמכת שתחליט ותפסוק. היו אפילו כאלה שהציעו, שאם אין יותר מקום באיטליה ובצרפת צריך בכלל להפסיק להוביל יהודים. ההחלטה נפלה לא בהחלטה מוסמכת ופרלמנטרית, אלא רק לפי רגשות וציפיות...”61 

כמובן, עם כל התחבולות, הזריזות והנועזות של אנשי ה"בריחה" לא ניתן היה להוציא לפועל את המשימה אילמלא הסכמה גלויה או הסכמה-שבשתיקה של שלטונות פולין, שלטונות ארצות המעבר כמו צ'כיה וחילות הכיבוש השונים בארצות המעבר והיעד, בעיקר אוסטריה וגרמניה. הפעילות לא עברה בלי תקלות ובלי קורבנות. שני אנשי ה"בריחה" בגיזרה הצפונית, באיזור שטטין, נאסרו ונידונו לתקופות מאסר ארוכות בברית המועצות. באוגוסט 1946 נהרג יוסף נוסבאום, אחד מהמובילים בגיזרה הצפונית. ב-3 במאי 1946, יום חגה הלאומי של פולין, הותקפה שיירת יוצאים בגיזרה הדרומית-מזרחית הפונה לעבר הרי הטטרים. כנופיה של אנשי המחתרת הפולנית הלאומנית תקפה בנשק עשרים ושישה צעירים, חברי תנועת הנוער הציונית-חלוצית "גורדוניה", הרגה שלושה עשר מהם ופצעה אחרים62. בנוסף לנתיבי ה"בריחה" המאורגנים פעלו גם מבריחים מקצועיים וכן סחטנים סתם שניצלו את התשוקה לצאת מפולין מהר ככל האפשר. במקרים מסוימים התנהלה היציאה כמעט בגלוי. אירע שחיילים סובייטים שהיו עוברים משטחי פולין לגרמניה היו מציעים ליהודים הנמצאים בקרבתם לעלות על המכוניות ולעשות עמם את הדרך63. 

הבריחה התנהלה בשלושה נתיבים עיקריים: מסלול א', באיזור נמל שטטין ודרומה ממנו – ההעברה התנהלה במכוניות, ברגל או בסירות ורפסודות לעבר ברלין; היו באיזור זה שלוש תחנות יציאה שסומנו בלשון סתרים. מסלול ב', שהתרכז בגבול הדרומי והדרום-מערבי של פולין החדשה ונתיביו הוליכו הן לגרמניה והן למעבר דרך צ'כוסלובקיה. בגיזרה זו עבר מספר היוצאים הגדול ביותר. מרכז הפעולה שכן בעיר ורוצלאב ולרשות הגיזרה שבע תחנות יציאה. מסלול ג', שבתחום הדרום-מזרחי של הגבול פנה לעבר הרי הטטרים הנישאים, הוליך לצ'כוסלובקיה והיה הקשה ביותר למעבר. מרכזו היה בעיר קאטוביצה ונקודת המעבר העיקרית היתה בעיר נובי-סונץ. לרשות גיזרה זו עמדו שלוש נקודות יציאה64. 

המדריכים והמובילים מעלים בזכרונותיהם את שיירות היהודים שנטשו את ערש הולדתם וארץ אבותיהם במשך דורות רבים. שיירות אנשים גלמודים ומשפחות מועטות. שורות אדם נעו במעלה ההר, בחורשות ובשבילי השלג, על פני גבולות, צרור על גבם, נושאים תינוקות ופעוטות על זרועותיהם, כושלים ומועדים, נעזרים איש ברעהו וממשיכים בעקשנות אין-סוף לעבר מקום מנוחה בלתי ידוע ויעד רחוק. תחנות אלו בגבולות שבין פולין לצ'כוסלובקיה, בין פולין לגרמניה הם רק תחילת הדרך, חציית גבול ראשונה ברשימת גבולות רבים, נקודת יציאה לחיי טלטולים ופליטה ארעית במשך שנים. 

בסך הכל יצאו את פולין בתקופת היציאה ההמונית למעלה ממאה וארבעים אלף יהודים. תנועת ה"בריחה" הוליכה, לפי מקורות שבידינו, כמאה ושמונה עשר אלף שבע מאות ועשרים איש, ואילו כעשרים עד שלושים אלף איש עברו את הגבולות בדרכים עצמאיות ובעזרת מורי דרך שכירים. במסגרת ה"בריחה" יצאו בחודשים מיולי עד סוף דצמבר 1945 שלושים ושלושה אלף מאתיים שבעים וחמש נפש, מינואר עד אוקטובר 1946 – שבעים ושמונה אלף מאתיים שישים ושבע נפש, ואילו מנובמבר 1946 עד סוף פברואר 1947 – שבעת אלפים מאה ושמונים נפש נוספים. כפי שאנו רואים מתרכז הזרם המאסיבי של היוצאים בחודשים ינואר-אוקטובר 1946. גם בחודשים אלה אין חלוקת היוצאים שווה. בחודשים הראשונים של 1946 חלה ירידה בשיעור היוצאים לעומת 1945. באורח הדרגתי התעצם הזרם ובמאי הוא הגיע לשלושת אלפים חמש מאות ושניים יוצאים, ביוני – אחד עשר אלף נפש, ואילו ביולי – החודש בו אירע הפוגרום בקלצה – יצאו תשעה עשר אלף נפש. באוגוסט, חודש השיא, עזבו את פולין שלושים אלף שבע מאות עשרים ושניים נפש. בחודשים האחרונים של שנת 1946, ובייחוד בתחילת שנת 1947, הסתמנה ירידה בשיעור העוזבים. אחרי פברואר 1947 אין לדבר יותר על פעולה סדירה של ה"בריחה" בפולין ועל הסיבות לדבר נעמוד בהמשך  

דיוננו65. 

תנועת ה"בריחה" היתה גוף רחב שכלל בתוכו את הזרמים הציוניים החשובים. עם זאת היוו התנועות הציוניות החלוציות, הכפופות לתנועות הקיבוציות בארץ ישראל, את המרכיב הדומיננטי בתנועה ה"בריחה", ומאגף זה באו החברים המרכזיים שלה. המימון של ה"בריחה" בא בעיקר מהג'וינט, ואנשי הג'וינט שהתחרטו ללא ספק על המגמה הליגליסטית ששררה בחוגיהם בזמן מלחמת העולם השניה גילו הפעם -  על ידי שורה של אישים – מעורבות פעילה הן על ידי הגשת האמצעים הכספיים והן על ידי הגנה על פעילי ה"בריחה" או על שיירות שהסתבכו בשלבי המעבר וכן במגעיהם עם השלטונות הצבאיים בארצות המעבר. 

בראש ובראשונה העבירה ה"בריחה" “קיבוצים", כלומר קבוצות של צעירים שהתארגנו במסגרת של זרם ציוני כלשהו ונעו כשהם מאורגנים קולקטיבית. לא מעטים מ"קיבוצים" אלה, שהתארגנו באורח מקרי על ידי פעילים מתנועות שונות, התגבשו בדרך הארוכה שעשו בצוותא לחבורה אורגנית שאמנם הגיעה במלואה או בחלקה לחיי קיבוץ בארץ ישראל. אחרים, בודדים או משפחות, אף הם טופלו על ידי ה"בריחה" ונכללו בשיירות היוצאים. בדרך כלל נאלצו המועמדים ליציאה, הן המאורגנים ב"קיבוצים" והן הבודדים, לחכות לתורם. הכורח להמתין הניע רבים להתחקות אחרי דרכים שמחוץ למסגרת ה"בריחה" המאורגנת. 

כאמור, על אף התוהו-ובוהו ששרר אחרי השחרור לא היתה אפשרית תנועת ה"בריחה" בתנופתה ובממדיה בלי תמיכה, או לפחות השלמה, מצד השלטונות הפולניים והצבא הסובייטי. בל נשכח שה"בריחה" פעלה עוד כשנתיים לאחר מועד שחרורו של מרכז פולין. לשם הנעת תנועה זו לא היה די ברצון טוב של יחידים מבין הקצינים הסובייטיים או במתן שוחד ביד רחבה. ואמנם, נוצרה הידברות ונקבע הסכם בלתי-פורמלי בין השלטונות הפולניים וראשי ה"בריחה" על היציאה ותנאיה. מאידך גיסא אין להניח כי הפולנים נתנו יד חופשית ליהודים לצאת את פולין בלי ידיעתם והסכמתם של הסובייטים. צבי נצר, שליח מהארץ, מהפעילים בתנועת ה"בריחה" והופקד על תחום הקשרים עם אנשי הצבא והפקידות הפולנית, מניח כי "אין להעלות על הדעת יציאה בהיקף כזה מפולין, מרומניה ומהונגריה דרך יוגוסלביה ובולגריה בלי הסכמת הרוסים. אנחנו, שפעלנו אז בשטח, לא התעמקנו די בנושא זה מכיוון שהיינו טרודים בעשיה ומכיוון שהיינו צעירים מדי... אבל ראוי לשים לב: מפקד חיל הגבולות הפולני היה גנרל רוסי במדים פולניים בשם צ'רבינסקי. המפקדים האזוריים של הגבול בדרגות אלופי-משנה וסגני-אלופים היו רוסים ש'הושאלו' לצבא הפולני. בשלב מסוים, בימי היציאה הגדולה, הם שיתפו פעולה איתנו בכל הדרגים. היתכן שהם עשו זאת בלי ידיעת הממונים הישירים עליהם במוסקבה? היתכן שלא דיווחו על כך למוסקבה? תנועת ה'בריחה' לא היתה סוד לשלטונות המרכזיים הסובייטיים"66. 

הסיטואציה שנוצרה היתה ייחודית וראויה לציון. המדינה הפולנית, אמנם חלשה ובלתי-יציבה עדיין מבחינת מעמדו של השלטון והחוק, התירה לארגון יהודי לפעול באופן חופשי על גבולותיה ולהעביר עשרות אלפי אנשים לפי קביעתו. אין לשער מצב-דברים זה אלא במציאות שנוצרה מיד אחרי המלחמה – נדידה גדולה, אי-יציבות הגבולות, צבאות כיבוש בתקופת מעבר ממלחמה לשלום ואף על פי כן יש בהסדר זה, המקנה חופש פעולה מרחיק לכת לחבורת יהודים המנהלים תנועה בלתי-ליגלית, דבר המעורר תמיהות. יהודה באואר מוסר בספרו "הבריחה" על שיחה שניהלו יצחק צוקרמן, משרידי המטה של הארגון היהודי הלוחם בגיטו ורשה, ודוקטור אדולף ברמן, ממנהיגי יהדות פולין באותה עת, עם גנרל ספיחאלסקי, קומוניסט ותיק ואיש מרכזי בשלטון הפולני החדש. אין ספק שביחסים בין האישים, כמו בעמדת השלטון בכלל, כלפי הארגונים הציוניים-סוציאליסטיים היתה מידה רבה של הערכה שנבעה מהתפקיד שמילאו תנועות אלו בתקופת המחתרת בפולין הכבושה ובמלחמת הגיטאות. לפי באואר "ספיחאלסקי הסכים מיד, על דעת עצמו, לפתוח את הגבול בלי לערב בכך את משרד החוץ"67. כל יהודי שרצה לצאת מפולין החדשה ויכול היה להציג אשרה לאחת מארצות החוץ הורשה לצאת ללא עיכובים. הבעיה היתה של ההמונים שלא יכלו להשיג אשרות ואלה פנו לנתיב ה"בריחה". ברור שהשלטונות הפולניים העדיפו לא לערבב את משרד החוץ בהסדר כולו, כיוון שמשרד החוץ, שטרח להקנות לפולין החדשה מעמד בינלאומי מוכר, לא אבה להסתבך עם בריטניה שהפעילה לחץ כבד נגד תנועת היציאה שיעדה ארץ ישראל. אך הצדק הוא, לא ספק, עם אלה הכופרים בהנחה שספיחאלסקי, המקורב לגומולקה, פעל על דעת עצמו. סביר להניח כי לשלטונות פולין היה נוח להציג את העניין כולו בדרך זו, אך הכרעה מעין זו, הכרוכה בתנועת ההמונים באיזור הגבול ודרך הגבולות, לא היתה הכרעתו של יחיד68. לפי מקור אחר היתנה ספיחאלסקי את הסכמתו בהסתייגויות הבאות: “א. עזרת הפולנים תישמר בסוד ולא יינתנו שום הוכחות שממשלת פולין מעורבת בכך...; ב. על המארגנים היהודים האחריות לכך שבין היוצאים לא יסתננו פולנים אויבי השלטון ומשתפי פעולה עם הנאצים; ג. יש להקפיד כי היוצאים לא יקחו איתם מטבע זר;  

ד. יש לפעול נגד יציאה בלתי-ליגלית באמצעות מבריחים (כלומר, שלא במסגרת ה"בריחה"). בהסדר לא נקבעה שום הגבלה לגבי מספר היוצאים"69. בתחילה נקבע ההסדר לחודש-חודשיים, אך בפועל הוא נמשך שמונה חודשים. ב-22 בפברואר 1947 הודיעו הפולנים על סגירת הגבולות, ואם כי לא נאסר המשך יציאת היהודים מן הארץ, הטיפול והליכי היציאה התנהלו בצינורות הרשמיים. מעמד מוכר הוענק, למעשה, גם לנציגות הסוכנות היהודית בורשה. 

השאלה המתבקשת היא: מה הניע את הפולנים, שמקודם גילו עניין בהחזרת היהודים מברית המועצות, להרשות יציאה המונית ואף לקבוע הסדרים שלפנים-משורת-הדין כדי לאפשר יציאה זו? כמו כן מה היו מניעי הסובייטים לכך שהסכימו או אישרו תנועת יציאה של יהודים מתחום הגוש הנתון לפיקוח הקומוניסטים אל ארצות חוץ? 

סבורני כי את השיקולים ואת הגישה של הפולנים ניתן לסכם בשלוש נקודות עיקריות:  

א. הבעיה היהודית הכבידה ללא ספק על השלטון החדש בפולין והוא ראה ביציאת היהודים השתחררות מגורם המקשה על השלטון לרכוש אמונם של המוני האוכלוסיה הפולנית; 

ב. פולין החדשה התגבשה כמדינה ללא מיעוטים לאומיים (האוקראינים והבילורוסים עברו לתחום ברית המועצות ואילו הגרמנים גורשו או עברו לעומקה של גרמניה). היהודים, שעל אף מספרם הזעום בלטו וניקרו את עיני הסובבים, היוו את המיעוט היחיד שנותר. לאור נסיון התקופה שבין המלחמות העדיפו השלטונות מדינה ללא מיעוטים כלל; 

ג. בקרב אנשי השמאל שהחזיקו ברסן השלטון החדש ובחוגי האינטליגנציה המקורבים לשלטון היתה קיימת רגישות כנה לגבי גורל היהודים בפולין ועל אדמת פולין; והיו בוודאי גם כאלה שעל ידי הליכה לקראת היהודים ביקשו לכפר על מצפונם הרע של רבים בתוך האומה הפולנית. 

קשה יותר לעמוד על כוונות הסובייטים. המחברים השונים מסכימים כי אלה ראו ביהודים העוזבים אלמנט העתיד ללחוץ על בריטניה הגדולה ולערער את שלטונה ומעמדה במזרח התיכון. יש מקום להרהר בדבר אם לשלטונות ברית המועצות היה ברור כבר בשלב בו אנו עומדים שהפליטים ייהפכו לציבור שברובו יעמוד בתוקף על זכותו לעלות לארץ ישראל ובכך ימלא תפקיד פוליטי פעיל, ולדעת רבים מכריע, במערכה המדינית על זכות העליה בפרט ובעיית עתידה של ארץ ישראל בכלל. אך גם אם נניח שמגמה זו היתה דומיננטית והסובייטים שיערו שהם נותנים יד להתקנת חבית אבק שריפה פוליטי, עדיין אין ודאות כי שיקול תכסיסי זה היה היחיד שהדריך את הסובייטים. עלינו לזכור כי מדובר על תקופה סמוכה לסיום המלחמה, זכרונות הסבל והטרגדיה היהודית עדיין טריים היו, ובהחלט יתכן כי אבידות היהודים ורפיפות מעמדם אחרי המלחמה תרמו אף הם להסכמתם של הסובייטים או התעלמותם מן המתרחש בפולין ובארצות אחרות שבתחום ההשפעה הסובייטית70. 

השמאל בציבור היהודי התנגד למדיניות "הגבול הפתוח" מצד השלטון הפולני וביקש לבלום את גל העזיבה. “האם יכול היה להימצא אדם רציני שיניח כי יציאתם החפוזה של רבבות בני אדם תישאר בגדר סוד?” - שואל ל. לוויטה, שהיה שליח בקרב הניצולים בפולין אחרי המלחמה – ואמנם תוך ש ע ו ת  מעטות, בטרם "יבשה הדיו" מן ההסכם שלא נכתב ולא נרשם, וכבר המו השווקים בורשה ובלודז' (ובכל אתר ואתר שם היו ריכוזי יהודים) המוני אדם, הנחפזים למכור מטלטליהם לגויים והמתכננים לצאת אל הגבולות. והשמועה עשתה לה כנפיים ברחוב היהודי והפולני, והסעירה רוחות. כמה שעות נדרשו כדי שהידיעה תגיע לאוזני משרד החוץ הפולני ולאוזניהם של כל אלה מקרב השלטונות שלא נשאלו על כך בעוד מועד? ודאי שהיו גם מופתעים והמומים. בין אלה היו, קודם כל, הקומוניסטים הפעילים בקרב היהודים (בועדים היהודיים וכד'). הללו, שאמנם לא נשאלו, איבדו עשתונותיהם. לעומת המון בית ישראל הנסער הם פתחו בזעקה היסטרית: “קעגין בהלה אוּן פּאניק!” (נגד בהלה ופאניקה!)71 

המבוכה והנסיון הנואש להשתלט על האווירה של "יציאת פולין" מצד הקומוניסטים היהודים ואנשי ה"בונד” שעסקו בהתהלבות ובמרץ במלאכת שיקום החיים היהודיים בפולין, משתקפת היטב בגילויי-דעת ובפניות רבות לציבור היהודי. השמאל היהודי הזה היה שרוי בין הפטיש והסדן. לא ניתן היה להאשים את הציונים שהם מפעילים לחץ ובשם רעיון "לאומני” או “קפיטליסטי” מנסים לפתות את היהודים הניצולים, מאחר שהיסודות הקומוניסטיים במימשל דיברו בגלוי על הזכות הבלתי מעורערת ליציאתם של הרוצים בכך ואף נתנו הכשר ליציאה בלתי-ליגלית. מאידך גיסא, לא יכלו פעילי הקומוניסטים וה”בונד” בסקטור היהודי להתעלם מהעובדה שהיהודים, ולאו-דוקא המזוהים עם זרם רעיוני או תנועה פוליטית, אלא סתם “עמך”, קבעו את עמדתם ברגליים. באשר ליהודים הנאמנים למשטר מעניין הדבר שאין תגובתם אחידה לנוכח היציאה. קומץ יהודים שהתבסס בצמרת המשטר ובמשרות בכירות בתחום האקדמי היה, כנראה, אדיש לנוכח תופעת היציאה ההמונית. גם יתכן שיהודים אלה, שחתרו להתבוללות מוחלטת וטשטוש עברם היהודי, ראו בעין יפה את דבר יציאת היהודים, העשויה להחליש את האנטישמיות ולהסיר את בעיית היהודים מסדר היום הציבורי. לעומתם חשו הפעילים והחברים בסקטור היהודי של המפלגה הקומוניסטית ואנשי ה”בונד” כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. מרבית הפעילים בעלי הרקע היהודי לא יכלו או לא רצו להתכחש למוצאם. בדרך כלל לשונם הפולנית וחזותם גילו לעיני כל פולני את יהדותם. הללו רצו בשיקום החיים היהודיים ובהמשכם, אם כי הם ידעו בודאי בסתר לבם כי דובר על קיום יהודי וחיים יהודיים כשלב-מעבר, וכי בניהם ובני-בניהם יתבוללו כליל ויחדלו להיות יהודים. לעת עתה הם עסקו וטרחו בארגון החיים היהודיים וביוזמות בתחומים הכלכלי, הציבורי והתרבותי. ברור היה שהיציאה הכללית של היהודים, או של רובם, תחסל את תצמצם באופן ניכר את הבסיס המחייב ארגון ומסגרות ציבוריות יהודיות. כדי לחסום את היציאה נזקקו לנימוקים הסברתיים שונים. ב-19 ביולי, פחות משבועיים לאחר הטבח בקלצה, נאמר במאמר ראשי בבטאון הועד המרכזי של יהודי פולין “דאס נייר לעבן” תחת הכותרת “בעד שליטה עצמית, שקט ויישוב הדעת”: “קעגן בהלה און פאניק” (נגד בהלה ופאניקה). רימצ הבהלה העכשווית מזיקה מכל נקודת ראות שהיא. מנקודת ראות פוליטית היא מזיקה “משום שהיא עלולה לשמש דוגמה לכל שונאי ישראל בארצות אחרות. כך אפשר להטיל פאניקה ביהודים ולהכריחם לעזוב את הארץ! - כך יאמרו עתה האנטישמים מכל המינים”. ניתן, כמובן, לשאול אם לאחר היטלר והשואה היו עדיין שונאי ישראל זקוקים לשיטות הרצחניות של הפורעים הפולנים, כדי לדעת כיצד להבריח יהודים. בהמשך של אותו מאמר נאמר: “כל אדם אחראי וחושב חייב להזהיר את ההמון ולהתנער מהפסיכוזה של בריחה. כאשר החלה יציאת יהודים מפולין לא הרמנו את קולנו, כי כמה מאות או אלפים אחדים של יהודים נוספים במינכן או בוינה לא יכולים לעורר קשיים גדולים. אולם כאשר המונים ממש של יהודים יוצאים בבת-אחת למקום אחד עלול הדבר לגרום קשיים גדולים ואפילו קטסטרופה. אנו יודעים שמצבם של היהודים הוא מר מאד. לכן לא נטען שההגירה היא פסולה. הגירה נורמלית, ואף הגירה המונית, היתה מאז ומתמיד תופעה טבעית בארצות מסוימות. אולם התופעה שאנו עדים לה היום אצל יהודי פולין רחוקה מהגירה כמרחק בין שמים לארץ. זוהי בהלה ופאניקה וכנגדן צריך להזהיר כל יהודי שגורל הפרט היהודי וגורל הכלל היהודי יקרים לו”72. הידיעות על התנאים הקשים והצפיפות השוררת במחנות הפליטים בגרמניה ובאוסטריה חוזרות בגליונות מאוחרים יותר של העתון. בינואר 1947, לנוכח עצירת גל היוצאים, טוען מ. מירסקי, ממנהיגי האגף הקומוניסטי בציבור יהודי פולין, ש"המתנגדים העקרוניים ליישוב יהודי פולין נחלו תבוסה מרה. ראשית – היישוב היהודי בפולין הוקם בניגוד לעמדתם הפוליטית ועל אף אי-רצונם בכך. שנית – 'יציאת פולין' של חלק מהיהודים אמנם עלה בידם לממש, אך אלה נתקעו במחנות החיסול שבמדבר הגרמני"73. 

בנוגע לעתיד היישוב היהודי התנהל ויכוח גם בתוך הזרמים הציוניים עצמם. פעילים רבים גרסו כי לא נשקף סיכוי כלשהו להתבססות היישוב היהודי בפולין, ומטעמים ציוניים יש לכן לראות ביישוב יהודי זה מאגר אנושי שיש להוציאו מהר ככל האפשר ואפילו ללא התחשבות עם תנאי הקליטה בארצות ההמתנה. מגמה זו להחיש את היציאה נתמכה בייחוד על ידי רבים שבזמן המלחמה שהו בעומקה של ברית המועצות. אנשים אלה נרדפו על ידי החרדה שמא עלולה היציאה החופשית להתגלות כסיכוי חולף, ובאחד הימים היא תיאסר ללא אזהרה מוקדמת74. אחרים לעומתם טענו כי מן-הדין לקדם את היציאה בכל האמצעים, אך אין להשכיח את הנשארים או לוותר עליהם. יהודה באואר מבהיר כי חילוקי דעות בעלי אופי כזה העסיקו את אנשי ה"בריחה" וחברי התנועות החלוציות כבר בראשית דרכם אחרי השחרור בשעת הפגישה בלובלין בין "קובנר וקבוצתו" ו"שרידי הלוחמים מפולין, ובראש וראשונה עם הקבוצה שהתרכזה סביב יצחק צוקרמן... ויכוח זה נסב על שאלת עיתוי היציאה מפולין של קבוצות הנוער הלוחם. צוקרמן לא חלק על ההכרח לצאת מפולין; אולם הוא סבר שיהיה זה מעשה חסר-אחריות לנטוש את יהדות פולין ההרוסה, שאין עוד לדעת כלל מה ייוותר ממנה בחיים כשיסתיימו הקרבות. המנהיגות הציונית איננה – והנוער הלוחם הוא המנהיג החדש. אל לו לברוח להציל נפשו. עליו – על חלק ממנו לפחות – להישאר בפולין, ולהקים את המסגרות שבאמצעותן יעלו בסופו של דבר כל יהודי פולין ארצה, ולא רק קבוצות הלוחמים והנוער”75. 

במחלוקת זו השתקפו ללא ספק מגמות שהיו פרי התהליכים והמצבים אשר העסיקו את הצעירים היהודים בתקופת השואה. בתקופה שבין המלחמות היו הצעירים, בוגרי תנועות הנוער הציוניות ואנשי ההכשרות החלוציות מועמדים ליציאה מיידית ועליה לארץ ישראל, והחיים הציבוריים במקום נחשבו לתחום שולי וזמני שאין להפריש למענו כוחות ומרץ, ועל כל פנים אין הוא צריך למנוע את העיקר והיא העליה. במרוצת המלחמה חלו שינויים מהותיים, והתמורה הבולטת ביותר התחוללה בורשה. המנהיגות הצעירה של תנועות הנוער נכנסה לתחומי הפעילות בקרב הציבור היהודי, עמדה במרכז הפעילות במחתרת ובסיכומו של דבר ניצבה בראש תנועת ההתנגדות המזויינת ומלחמת הגיטאות, היינו עיצבה דפוס של פעילות ותגובה אל מול הרדיפות ומסע הרצח הנאציים. שרידי הלוחמים ומנהיגיהם הנותרים ממשיכים קו זה של פעילות ואחריות ומבקשים להיות מורי דרך ומפעילים את הניצולים. ספק אם אמנם האמינו בשעה זו של ערב השחרור ש”יעלו בסופו של דבר כל יהודי פולין ארצה”, אך ברור כי ביקשו להטביע את חותמם הפוליטי ולהדריך את הנותרים ברוח ההכנה והיציאה לחיים בארץ ישראל. 

ב-1946 וב-1947 ביקרו בפולין אישים רבים ממנהיגי היישוב בארץ ישראל והבולטים שבהם היו יצחק גרינבוים והרב הרצוג. המנהיגים שהגיעו לפולין התייחדו עם העבר, נפגשו עם ראשי המשטר והמדינה ושותפו בלבטיו של ציבור הניצולים. מאיר יערי, מראשי השומר הצעיר, טבע את הסיסמה שאמרה “מצפן להולכים ועוגן לנשארים”, לפיה צריך היה לעודד ולהדריך את היוצאים והמוכנים לצאת, אך לא לנטוש את הנשארים, לא לראות בהם אלמנט ששרף גשרים, שבחר בגולה ובמשטר אחר – אלא להמשיך לפעול בתוכו ולנסות לבסס פעילות ציונית רצופה וסדירה לאורך ימים. 

מתקבל הרושם שאי-סבלנות ועצבנות, בראש וראשונה, ציינו את היהודים והפעילים הציונים שהגיעו מברית המועצות. הללו היו חדורים חששות בנוגע לאופיו של המשטר והתהפוכות הצפויות. לדעתם, כפי שכבר נרמז, צריך היה לראות בהיתר שניתן ליהודים לצאת שעת כושר וחסד שיש לנצלה במהירות, כי היא עלולה להסתיים ללא אזהרה והשער יכול שיינעל בעוד היהודים לכודים. 

מותר לקבוע כי מידה מסוימת של צדק וראיית הנולד טבועה היתה בכל העמדות, אם כי אף אחת מהן לא מומשה במלואה. צדקו צוקרמן ואנשי חוגו כאשר הזהירו מפני הוצאה חפוזה של הגרעין הציוני וגרסו כי גרעין זה עתיד להתייצב בראש מחנה היוצאים הגדול. גרעין זה נע אמנם באופן הדרגתי, כאשר במקום הפעילים המרכזיים והמנהלים את ה”בריחה” באו אנשים חדשים מאלה שהגיעו עם גלי השבים מברית המועצות או שהוכשרו במשך הזמן לתפקידים. אולם אנשי הזרם הציוני, שבתחילת הדרך היו הכוח הדומיננטי בציבור היהודי בפולין, נדחקו באורח שיטתי הצידה, ובמשך הזמן – עוד לפני סתיו 1949 כשבוטל קיומם של הגופים הציוניים – עברו מוקדי ההשפעה ועמדות ההכרעה לידי הקומוניסטים ומקורביהם. מאידך גיסא, אין לדבר על ניתוק מוחלט וסגירת שערים הרמטית. למעשה נמשכה במשך כל השנים יציאה מבוקרת של יהודים לארץ ישראל ובשלבים שונים יצאו גלים של המוני יהודים מפולין. התפתחות זו נבעה מגורמים אחדים, כגון קיום מדינת ישראל והקשרים האמיצים שנרקמו במשך תקופה מסוימת בין פולין העממית ומדינת ישראל, התמורות המדיניות החדות שהיו מלוות כנראה בזעזועים במיגזר היהודי, וכן השאיפה היסודית של הפולנים – שכללה גם את השמאל הרדיקלי – לעצב פולין מונוליטית שבה לא יהיה למעשה מקום ליהודים. 

במסגרת הועד המרכזי פעלה מחלקה לענייני הגירה, שהוקמה ברבע הראשון של שנת 1946, ומתפקידה “לייצג את האוכלוסיה היהודית בכל בעיות ההגירה במשרדים הממלכתיים הפולניים”. במשך חודשים אחדים, עד 30 ביוני 1946, נמסרו למשרד הפנים שבעת אלפים ושבע מאות אישורים לקבלת דרכון. מאוחר יותר איבדה המחלקה שליטה על העניינים ובזרם הסוחף של ההולכים רק מעטים נזקקו לצינורות המחלקה76. 

לפני ביטול המפלגות הציוניות, או יותר נכון לפני חיסול החירויות הפוליטיות והפלורליזם בפולין בשלהי 1949, ניתן ליהודים לצאת באורח מרוכז מפולין. הגופים הציוניים קראו ליהודי פולין בכלל ולחבריהם ואוהדיהם בפרט להירשם ליציאה. נרשמו כשלושים ושמונה אלף יהודים, קרוב למחצית מכלל היהודים שישבו באותה עת בפולין. מאז ספטמבר 1949 עד סוף דצמבר 1951 הגיעו לישראל עשרים ותשעה אלף מאה ארבעים ושלושה יהודים מפולין. אלפים אחדים מסרו כי מדינת ישראל היא יעד יציאתם, אך פנו לארצות אחרות. בסך הכל יצאו את פולין באותה תקופה מעל שלושים אלף יהודים. אלפים אחדים מבין הנרשמים לא יצאו, חלקם יהודים שלא הורשו לצאת על ידי השלטונות וחלקם שהתחרטו ומטעמים שונים החליטו להישאר במקום. כתוצאה מגל יציאה זה, נשארו הקומוניסטים היהודים, כעשרת אלפים נפש המאורגנים ב-ז.פ.פ.ר. (מפלגה מאוחדת של קומוניסטים וסוציאליסטים) הגורם הפוליטי היחיד המכריע בקרב הציבור היהודי שנותר בפולין. הקהילות הזעירות של יהודים דתיים, מושבי-זקנים ובתי-יתומים, הסמוכים על שולחנם של נותני הסעד הממלכתי, היוו מובלעות הפרושות מזרם החיים הכללי בפולין העממית. 

בין השנים 1952-1955 הורשו רק אלף מאה שבעים ותשעה יהודים לעלות מפולין לישראל. בשנת 1956, על רקע הליברליזציה קצרת הימים וימי ההפשרה בעקבות “הפיכת אוקטובר” שהעלתה מחדש את גומולקה לשלטון, נפתחו שוב שערי פולין ליציאת יהודים. באותו שלב נובעת היציאה מכללי מדיניות מהם נפגעים גם הקומוניסטים היהודים דווקא נוכח ליברליזציה חלקית והתגברות הקו הלאומי. עתודה חשובה ליציאה מיידית משמשים כעשרת אלפים רפאטריאנטים יהודים חדשים מברית המועצות, שחזרו לפולין ב-1957 במסגרת הסכם משלים שחתמו ממשלות פולין וברית המועצות. לפי הנתונים שבידינו יצאו מפולין לישראל בין השנים 1956-1960 ארבעים ושניים אלף מאתיים שמונים ותשעה יהודים. בשנת 1957 בלבד עזבו את פולין עשרים ותשעה אלף חמש מאות עשרים ושישה יהודים77. 

בין השנים 1960-1967 שררה סטביליזציה יחסית, אם כי היציאה לא חדלה לחלוטין, ושלושת אלפים שמונה מאות עשרים ושלושה יהודים עזבו באותה עת את פולין כשיעדם המוצהר הוא ישראל. בשנים 1961-1962 נמצאו קרוב לוודאי כשלושים ואחד אלף יהודים בפולין, ואילו בתחיל 1967 היה מספרם המשוער של תושבי פולין היהודים כעשרים וחמישה אלף. על השלב האחרון, הזהה בפועל עם חיסולו של הקיבוץ היהודי בפולין, נייחד דברים מפורטים במחקר מורחב בנושא זה. כאן נעסוק רק במספרים. משנת 1967 עד 1972 עלו לישראל שלושת אלפים שמונה מאות ותשעה יהודים מפולין, ובאותן שנים עצמן יצאו עשרת אלפים מאה עשרים וארבעה מיהודי פולין לארצות מעבר לים, או לדנמרק ושבדיה הסקנדינביות, בהן לא קיים היה קיבוץ יהודי גדול ובסיס משמעותי של יהודים מיוצאי פולין. כיוון זה של נדידה, בו ישראל מושכת רק כ-28.5% מן היוצאים, מלמד על הרכבם של המהגרים. אלה הם, רובם ככולם, יהודים קומוניסטים ומתבוללים וכן בני משפחות מעורבות. אלה העדיפו לבטוח בארצות זרות, ללא כל זיקה לשפה ולתרבות מקומית, מאשר לעלות לישראל ולחיות בקרב יהודים במדינה השרויה במאבק פוליטי וצבאי ממושך78. 

 

 

הערות 

  1. על אחרוני היהודים והגיטו בלודז', ראה: פנקס פולין, כרך א', לודז' והגליל, יד ושם, ירושלים תשל”ו, עמ' 36-37; ישעיהו טרונק, לאדזער גיטא, א היסטארישע און סאציאלאגישע שטודיע, ניו-יארק 1962, עמ' 281-308. 
  2. ראה: Hermann Langbein, Menschen in Auschwitz, וינה 1957, בעיקר תאור עולמם של האסירים המשוחררים; ישראל גוטמן, אנשים ואפר, ספר אושוויץ-בירקנאו, מרחביה 1957, עמ' 165-176; Halina Wrobel, “Die Liquidation des  

           KL Auschwitz-Birkenau”, Hefte von Auschwitz, Nr. 6, 1962 

  1. ראה: Michael Szulkin, “Dzialalnosc Referatu dla pomocy zydom”, Biuletyn zydowskiego Instytutu Historycznego (להלן: שולקין), חוב' 79, 1971, עמ' 81. 
  2. שם, עמ' 88. 
  3. "טעטיקייט-באריכט פון צענטראל-קאמיטעט פון די יידן אין פוילן פון 1 ינואר 1946 בין דעם 30 יוני 1946 (להלן: טעטיקייט-באריכט), עמ' 21. 
  4. ראה: P. Glikson, “Jewish Population in the Polish People's Republic, (Draft version) 1944-1972  (להלן: גליקסון), ירושלים, 1973, עמ' 3. 
  5. ראה: Leon Shapiro, “Poland”, in: American Jewish Year Book (להלן: AJYB), כרך 51, 1950. 
  6. ראה: טעטיקייט באריכט, עמ' 7-8; J. Bronsztejn, Ludnosc zydowska w Polsce w okresie miedzywojennym, Studium statystyszne, Wroclaw-Warszawa-Krakow 1963, p. 148 
  7. טעקטיקייט-באריכט, עמ' 7. 
  8. שם, עמ' 24. 
  9. שם, שם. 
  10. לפי דובר רשמי של פולין העממית, בעל מגמות אנטישמיות מובהקות, שהסתמך על מקורות קומוניסטיים פולניים נמנו בתקופה שבין המלחמות כעשרים ושניים-עשרים ושישה אחוזים יהודים במפלגה הקומוניסטית הפולנית. ראה: Andrzej Werblan, Szkice I Polemiki, ורשה 1970, עמ' 161. 
  11. הספרות העוסקת בחשבון נפש ובהאשמות הדדיות באימגרציה הפולנית היא עשירה מאד. לשם הבנת התפיסות היסודיות השונות, ראה: I, Ciechanowski, Powstanie warszawskie zarys podtoza politycznego I dyplomatycznego, Londyn  

E. J. Rosen, Allied Wartime Diplomacy – a Pattern in Poland. New York 1958; W. Pobog-Malinowski, Najnowsza historia polityczna Polski, 1864-1945, v. 3, Londyn 1960-1967; ולעמדות המובעות כיום על ידי דוברים של פולין, ראה: Czestaw Madajczyk, Polityka III Rzea=szy w okupowanej Polsce, v. I, II, Warszawa 1970; Tadeusz Jedruszczak, “Anty-hitlerowski ruch oporu w Polsce”, in: Roczniki Historyczne, 1977, pp. 79-115; 1978, pp. 63-129 

  1. המספר שנוי במחלוקת וההפרשים המובאים גדולים מאד: St. Kot, Listy z Rosji do gen. Sikorskiego, London 1955, p. 107; Pobog-Malinowski, ibid p. 197; Krystyna Kersten, Repatracja Iudnosci polskiej po II wojnie swiatowej (להלן: קרסטן, רפאטריאציה), ורוצלאב 1974, עמ' 43-44. 
  2. ראה: W dziesiata rocznice powstania, PPR, Materialy I dokumenty, ורשה 1952, עמ' 228; קלמן נוסבאום, חלקם של היהודים בארגון ובפעולות הלחימה של הצבא הפולני בברית המועצות (עבודת דוקטור באוניברסיטת ת"א), תל אביב 1977. 
  3. על PKWN ראה: Krystyna Kersten, Polski Komitet wyzwolenia Narodowego (להלן: קרסטן, פולסקי קומיטט), לובלין 1965. 
  4. ראה נוסח המניפסט: W dziesiata rocznice powstana, שם, עמ' 387-394. 
  5. יאנאס טורקאוו, אין קאמף פארן לעכן, בוענאס-איירעס 1949, עמ' 396. 
  6. שולקין, שם, עמ' 78. 
  7. שם, עמ' 79.  
  8. ראה מאמרה של חנה שלומי, “ראשית ההתארגנות של יהודי פולין בשלהי מלחמת העולם השני", גלעד (עורך: מ. מישקינסקי), כרך ב', תל אביב תשל"ה, עמ' 287-331. 
  9. שולקין, שם, עמ' 80. 
  10. שם, עמ' 83-84. 
  11. ראה מאמרה הנזכר של חנה שלומי וכן עבודתו של י. ביאלוסטוצקי "יידישע העלפס-ארבעט אין פוילן", באנציקלופדיה של גלויות, כרך י"ב, ירושלים תשל"ג, עמ' 439-468. 
  12. לפי כתב יד של זכרונות הרב דוד כהנא. 
  13. המספר המקובל על מרבית המחברים הוא שלושה עשר אלף; לעומת זאת מגיע קלמן נוסבאות (בעבודתו הנזכרת) לשיעור של עשרים אלף חיילים יהודים בצבא הפולני שהוקם בחסות הסובייטים בברית המועצות. הנתון של שלושה עשר אלף ראה בספרו של משה ישי, בצל השואה, הוצאת בית לוחמי הגיטאות, תשל"ג, עמ' 31. 
  14. ראה יהודה באואר, הבריחה, עמ' 27-28, 32. 
  15. המדור לתיעוד בעל-פה, המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, תיקים 27 (א' ו-ב'). 
  16. קרסטן, רפאטריאציה, שם, עמ' 97-99; Bernard D. Weinryb, “Poland”, in: The Jews in the Soviet Satellites (להלן: ויינריב), וסטפורט 1971, עמ' 241. 
  17. קרסטן, רפאטריאציה, שם, עמ' 98. 
  18. שם, שם, עמ' 228. 
  19. שם, שם, עמ' 229; טעטיקייט-באריכט, שם, עמ' 7. 
  20. גליקסון, שם; י. ביאלוסטוצקי, יידישע הילפס-ארבעט אין פוילן, שם, עמ' 461. 
  21. טבלה זו מבוססת על מספרים ואומדנים החוזרים במרבית המקורות ואצל מרבית המחברים. 
  22. ויינריב, שם, עמ' 267. 
  23. טעטיקייט-באריכט, שם, עמ' 13. 
  24. שם, עמ' 22. 
  25. ראה: Lucjan Dobroszycki, “Restoring Jewish Life in Post-War Poland”, Soviet-Jewish Affairs, 1973-II, p. 58. על הגישה של המחברים הפולנים מצביע, למשל, תיאור פעולות הטרור והרצח מיוני 1944 עד סוף אותה שנה. אמנם תקופה זו קודמת לרציחות ההמוניות של יהודים, אך כבר אז ברור כי יהודים מהווים אחת המטרות של הכנופיות ושל תעמולת החוגים הפוליטיים המפעילים את הרוצחים. המחברת של העבודה מונה קבוצות, כגון עסקנים פוליטיים, אנשי המנגנון האדמיניסטרטיבי וחיילים, שהיו קורבנות הטרור; אך אין היא מזכירה יהודים – בתור יעד של הטרור או בתור קורבנות – בהקשר זה. ראה: קרסטן, פולסקי קומיטט, עמ' 71-73. 
  26. שם, עמ' 100-101. קרסטן מתארת את שלבי הגיוס וההתבססות של הצבא הפולני העממי. המתנגדים השתמשו בדברי הסתה ובאנטישמיות, אך הכותבת אינה מתייחסת לפגיעות ביהודים אלא מתכוונת לאנטישמיות כמכשיר לערעור סמכותו של הצבא. “השתמשו לפעמים בנימוקים הפונים לאינסטינקטים הירודים ביותר בחברה, בלי להתחשב בעובדה שלאחר המעשים הנאציים, צריכים הם לפגוע באלה הכותבים ברוחם. לא נתרעו בפני הנציונליזם והאנטישמיות באומרם שברלינג הוא יהודי (בגרסה אחרת: פולקסדויטשה), שהצבא מורכב רק מיהודים ורוסים. משפחות חיילים נאלצו לסבול התעללויות משום ש'בנם הלך לשרת את היהודים'. ההתעללויות היו לפעמים פוגעות מאד, כי התעמולה נגד הגיוס היתה משולבת בצורה הדוקה באלמנטים של טרור"... 
  27. טעטיקייט-באריכט, שם, עמ' 26. 
  28. ראה בענין זה: ההקדמה לספר Righteous Among Nations. How Poles helped the Jews, 1939-1945, edited by Wladislaw Bartoszewski and Sofia Lewin, 1969; Emmanuel Ringelblum, Polish-Jewish Relations during the Second World War, edited and with footnotes by J. Kermish and S. Krakowski, Jerusalem 1974; ישראל גוטמן, “היבטים נבחרים ביחסים בין פולנים ויהודים בתקופת מלחמת העולם השניה – על רקע ההיסטוריוגרפיה", דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, מחקרים בתולדות השואה, ירושלים תש"ם, עמ' 57-62. 
  29. בעניין זה ראה: שמעון סאמט, בבואי למחרת, מסע בפולין – 1946, תל אביב תש"ו, עמ' 50; כתב היד של הרב דוד כהנא; ישראל בן-דב, “פוילישער אנטיסימיטיזם אין די יארן 1939-1946”, באנציקלופדיה של גלויות, כרך י"ב, עמ' 407-438. 
  30. תזכיר פולני פנימי מסוף שנת 1945 תחת הכותרת "תופעות האנטישמיות בפולין והמאבק נגדן" שברשות המחבר. בתזכיר מפורטים מספרי הקורבנות במחוזות השונים: אזור ורשה – חמישים ושבעה איש, אזור לובלין – שישים וארבעה, אזור קראקוב – חמישה עשר, אזור ביאליסטוק – שלושים ושמונה, אזור ריישה – שלושים וארבעה, אזור קלצה – שבעים ותשעה – אזור לודז' – חמישים ואחד, אזור פומרניה – חמישה, אזור שלזיה – שלושה. בסיכום – שלוש מאות חמישים ואחד קורבנות. 
  31. שם. 
  32. על הרציחות של נ.ס.ז. ראה, למשל, בפרסום רשמי של תעודות מארכיוני הממשלה הפולנית הגולה בלונדון: Armia Krajowa (AK) w dokumentach, 1939-1945, כרך 3, אפריל-יולי 1943, לונדון 1976. בתעודה שהגיעה ללונדון מהמחתרת הצבאית (AK) בפולין ב-26 ביוני 1944 נאמר כי "המפקדים הזוטרים של נ.ס.ז. משתפים פעולה עם הגרמנים בחיסול היהודים" (490) ואנשי השמאל. בדו"ח  

מ-25.5.44 נאמר שאנשי המפלגות במחתרת הנמנים עם הקואליציה המרכיבה את הממשלה הגולה, מביעים את הסתייגותם מהכללת ה-נ.ס.ז. ב-א.ק., משום ש"יחידות נ.ס.ז. משתפות פעולה עם הגרמנים במאבק נגד הקומונה (הקומוניסטים), הכחידו יהודים ולעתים בפועל יוצאים נגד עסקנים שמאליים" (עמ' 452). 

  1. התזכיר הפולני הפנימי המוזכר בהערה 43. 
  2. פרטים רבים על הפוגרום בקלצה מצויים בעתונות היהודית בפולין של אותם הימים. 
  3. העתק מכרוז בנוסח זה מצוי ברשות המחבר. על הפצת כרוזים כאלה מוסר הרב כהנא בעבודתו. ראה: כתב היד של הרב דוד כהנא, ארכיון יד ושם. 
  4. ראה תיאור שליחותו של דוקטור זילברברג בעבודתו של הרב כהנא, שם. 
  5. בכרוזים של הכנופיות מקבל טיעון זה ביטוי וולגרי ביותר, אך למעשה ההנמקה זהה. כך, למשל, נאמר בכרוז "קריאה לציבור היהודי", החתום "הארגון הצבאי הפולני האנטי-קומוניסטי" (מלובלין, 3.4.45): “יהודים, עברתם את תקופת הרדיפות ההיטלריות. כל אחד מכם ניצל, זכה בחיים, רק הודות לפולנים. עתה, לאחר כניסת הצבא האדום, יצאתם מהמחבואים שלכם רק בכדי לדכא ולנצל פולנים אמיתיים; והדבר המכאיב ביותר, אתם מוסרים לאבדון את אלה שבשעות קריטיות ביותר הושיטו לכם יד. יהודים! משום שנתגליתם כאויבי הפולנים, א נ ו   מ צ ו ו י ם  

ע ל י כ ם  במשך שבוע אחד לעזוב את היישוב פיאסקי, אחרת ננקוט נגדכם אמצעים מתאימים". 

  1. נוסח הכרוז של הלונד ראה: בנספח לכתב היד של הרב דוד כהנא, ארכיון יד ושם. 
  2. תגובות על דברי בטאון הותיקן ראה: בעתונות הפולנית והיהודית, בכתב היד של הרב כהנא, כנ"ל, וכן במאמרו של בן-דב על האנטישמיות הפולנית באנציקלופדיה של גלויות, כרך י"ב, כנ"ל. 
  3. העתק של הכרוז בארכיון יד ושם. 
  4. על התארגנות ה"בריחה" ראה: יהודה באואר, הבריחה, בפרק "ראשית הבריחה" (עמ' 13-47). 
  5. ראה דבריו של אבא קובנר, “שליחותם של האחרונים", שהושמעו בפגישה עם אנשי הבריגדה היהודית באיטליה ב-17.7.45, בשואת יהודי אירופה, רקע – קורות – משמעות, בעריכת י. גוטמן ו-ל. רוטקירכן, ירושלים תשל"ג, עמ' 477-485. בין השאר אומר קובנר: “אנו רוצים לבוא לארץ ישראל אל היישוב, ובכוח שיכנוענו, בכוח אי השקט שבנו, ב כ ו ח  ת ח ו ש ת   ה ס כ נ ה  המרחפת עלינו והצפונה גם בתוכנו, לשנות את דרך המחשבה, לשנות את דרך ההבנה, שגם היא בחלקה הגדול פרי התלישות, הריחוק וההתנכרות... יודע אני, כי הפיצול הקיים ביישוב יש לו שורשים אובייקטיביים משלו, אך אני גם יודע, כי פיצול-יתר בעתות כליונה של יהדות אירופה הוא תופעה חולנית, ספיח של הניכור והתלישות שממהותו של החורבן". 
  6. ראה: יהודה באואר, הבריחה, שם, עמ' 26. תיאור שונה של זומרשטיין מתקבל מפגישות עם אנשים מהארץ שהגיעו בתקופה הראשונה לפולין. ראה, למשל, הפרק "העומד בראש" בספרו של שמעון סאמט, בבואי למחרת, כנ"ל, עמ' 61-70; כמו כן: משה ישי, בצל השואה, כנ"ל, עמ' 75-76. 
  7. ראה: יוחנן כהן, “הבריחה הגדולה מפולין", באנציקלופדיה של גלויות, כרך י"ב, עמ' 325-326. 
  8. סאמט, בבואי למחרת, כנ"ל, עמ' 153. 
  9. בערנארד גאלדשטיין, פינף יאר אין ווארשעווער-געטא, ניו-יארק 1947, עמ' 479-480. 
  10. יוחנן כהן, “הבריחה הגדולה מפולין", כנ"ל, עמ' 538. ראה גם תיאורי דמויות בספרו של אבא גפן, פורצי המחסומים, תל אביב 1961. 
  11. ראה דבריו של דב לוין ב'יום עיון על ספרו של יהודה באואר הבריחה"”, סדרת ימי העיון, הוצאת יד טבנקין, אפעל 1975, עמ' 60. 
  12. יוחנן כהן, “הבריחה הגדולה מפולין", כנ"ל, עמ' 539-541. 
  13. שם, עמ' 541. 
  14. שם, עמ' 539-541. 
  15. שם, עמ' 554-555. 
  16. יום עיון על ספרו של יהודה באואר, הבריחה, כנ"ל, עמ' 11-12. 
  17. יהודה באואר, הבריחה, כנ"ל, עמ' 212. 
  18. ראה דבריו של ל. לויטה ביום עיון על ספרו של באואר, כנ"ל. 
  19. יוחנן כהן, כנ"ל, עמ' 552. 
  20. המוטיב של הטרגדיה היהודית חזר בנאומיהם של הדיפלומטים הסובייטים בבעיית ארץ ישראל בפורומים השונים של האומות המאוחדות. כך, למשל, אמר בין השאר גרומיקו בנאומו הנודע עם הקמת ועדת החקירה של האו"ם (UNSCOP): “במלחמת העולם האחרונה ירדו על העם היהודי עינויים ויסורים ללא משל ודוגמה. לא אגזים אם אומר, שעינויים ויסורים אלה אינם ניתנים לתיאור. מספרים יבשים אינם עשויים כלל לבטא את עוצמת האסון שבא על העם היהודי ואת האבידות שנגרמו לו בידי הכובשים הפאשיסטיים... מספר עצום מן האוכלוסיה היהודית ששרדה באירופה חסרים מולדת משלהם, חסרים קורת גג ואמצעי מחיה. מאות אלפי יהודים נודדים על פני ארצות שונות באירופה בבקשת קיום מקלט ומחסה. חלק גדול מהם יושב במחנות עקורים ומוסיף לחיות חיים של סבל ומחסור... העובדה ששום מדינה באירופה המערבית לא עצרה כוח להבטיח את זכויותיו האלנטריות של העם היהודי ולהגן עליו מפני תגרת-ידם של התליינים הפאשיסטיים מסבירה את שאיפת היהודים ליצירת מדינה משלהם. יהיה בכך משום אי-צדק אם לא נתחשב בשאיפה זו ואם נשלול את זכותו של העם היהודי להגשמתה. שלילת זכות זאת מן העם היהודי אין להצדיקה כלל, בייחוד אם נותנים את הדעת על כל מה שעבר עליו בימי מלחמת העולם השניה", ראה חוברת תעודות בעריכתו של י. פרנקל תנועות קומוניסטיות והיישוב בארץ ישראל 1920-1948, ירושלים תשכ"ה (חוברת שכפול לסטודנטים בהוצאת האוניברסיטה העברית), עמ' 183-184. 
  21. דברי לויטה ביום עיון על ספרו של י. באואר, כנ"ל, עמ' 25. 
  22. בתקופה האמורה השתדלו הקומוניסטים, על כל פנים כלפי חוץ, להגיע לעמדה משותפת עם הציונים. עניין היציאה הגדולה שבר את המאמצים להציג אחדות והבנה בכל חלקי הציבור היהודי. 
  23. מ. מירסקי, “וועגן סקעפטיקער און אסימילאציע געפאר, דאס נייע לעכן, גליון 4 (82), 13.1.1947. 
  24. הדבר בא לידי ביטוי בעדויות רבות ובהנמקה ליציאה. מכאן גם אי האמון של ה”מקומיים” וה”מנוסים” בנוגע ליציאה ה”ליגלית” ופתיחת הגבולות. ראה הערה בספרו של י. באואר, “הבריחה”, כנ”ל, עמ' 216. 
  25. י. באואר, שם, עמ' 33-34. 
  26. על המדור להגירה שליד הועד המרכזי ראה ב”טעקטיקייט-באריכט”, כנ”ל, עמ' 13, וכן במאמרו של י. ביאלוסטוצקי, אנציקלופדיה של גלויות, כרך י”ב, כנ”ל. 
  27. ראה הרצאתו של פ. גליקסון, כנ”ל, עמ' 7. 
  28. בניגוד לגלי היציאה האחרים מפולין הרי בגל היציאה האחרון, שמנה כחמישה עשר אלף נפש, רק שלושת אלפים שמונה מאות ותשעה הגיעו לישראל ואילו היתר פנו לארצות שמעבר לים ולסקנדינביה (ראה הרצאתו של גליקסון, שם, עמ' 8-9). 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial