מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

פרופ' יהודה באואר, "שאלות אקטואליות בחקר השואה" חלק ב'

פרופ' יהודה באואר, "שאלות אקטואליות בחקר השואה" חלק ב' (הגדל)

"שאלות אקטואליות בחקר השואה" חלק ב'

הרצאתו של פרופ' יהודה באואר, ביום עיון לציון 50 שנה להקמת מורשת ו-70 שנה ל"כרוז המרד", 29.12.2011

אני רוצה לעבור לנושא שני. שוב פעם, בשל הזמן הדוחק. שונה לגמרי ואותו דבר. לכולם פה ידוע

שבתאריך 8.8.1942 שלח המזכיר הצעיר של הקונגרס היהודי העולמי בז'נבה, ד"ר גרהרט ריגנר, מברק לאנגליה, לראש, הפורמאלי לפחות, של המשרד של הקונגרס היהודי העולמי שם, חבר הפרלמנט סידני סילברמן ולסטיבן וייז, ראש הקונגרס היהודי העולמי ועוד כמה דברים בארצות הברית. לסילברמן זה הגיע, לוייז לא, כי מחלקת המדינה סירבה להעביר את זה אליו. אבל וייז קיבל את זה מסילברמן ואז הוא הלך למחלקת המדינה בוושינגטון, נפגש עם תת שר החוץ... ומה זה? מה כתוב היה במברק הזה? במברק הזה היה כתוב, אם לצמצם את זה, שבין 3-4 מיליון יהודים יושמדו במזרח בעזרת גזים. מי העביר את המידע הזה לריגנר? יודעים היום את השם של הגרמני. תעשיין גרמני אנטי נאצי, שמו היה אדוארד שולטה, שבא ביולי, במחצית השנייה של יולי, לשוויץ וסיפר לאיש הקשר שלו, השוויצרי, את העניין הזה וביקש להעביר את הלאה ליהודים. איש הקשר יצר קשר אל עיתונאי יהודי שוויצרי, יוצא פולין, והוא העביר את המידע הזה לריגנר. זאת אומרת ריגנר לא נפגש עם שולטה. זה היו שמועות. שמועה מפי שמועה מפי שמועה. זה שזה היה נכון באופן עקרוני, זה אנחנו יודעים היום. אבל זאת היתה שמועה. גם שולטה עצמו לא ראה שום מסמך גרמני. הוא פשוט נפגש בחברת הפחם שלו, שמה במזרח שלזיה, זה לא היה רחוק מאושוויץ, עם מספר קצינים גבוהים של ס"ס וכשנפגשו באופן חברתי ושתו, סיפרו את הדברים האלה ששולטה מסר הלאה בשוויץ. העניין הזה הגיע למשרד החוץ האמריקאי ותת שר החוץ אמר לוייז אל תפרסם את זה, כי אנחנו לא בטוחים שזה נכון ואנחנו נבדוק. ועד אז אנחנו מבקשים שלא תעשה את זה. עד היום הזה ישנו ויכוח סוער בקהילייה המדעית היהודית בעיקר, אבל לא רק, בארה"ב. הויכוח בין הקו הציוני הרשמי שהנהיג אותו סטיבן וייז, לבין הקבוצה של שליחי האצ"ל בארה"ב- קבוצת ברגסון, הם ניסו ללכת בדרך אחרת של קריאה להמונים לעשות משהו. הם עשו את זה לא באוגוסט 1942. הם עשו את זה בחורף שאחר כך. אבל הטענה של מי שתומך בקו הזה של ברגסון היא עד היום הזה, שווייז בגד בעם היהודי. הוא היה צריך להופיע, הוא היה צריך לכנס כנסים, הוא היה צריך לארגן הפגנות, הוא היה צריך להודיע לעם היהודי בארה"ב ולקהילה הכללית בארה"ב, שהנה- יש סכנה ממשית, תוכנית להשמדת היהודים. מי שמוביל את הדבר הזה זה שני אנשים שביקרו כאן לא מזמן. יושב כאן אריאל הורוביץ שכתב ספר נפלא, מומלץ מאוד שכולכם תקראו, על כל העניין הזה. לא רק על העניין הזה, בכלל על יהודי ארה"ב והשואה. שני אלה זה חוקר יהודי אחד, ששמו רפאל מאדוף וחוקר שני מאוד מאוד חשוב, איש רציני מאוד, ששמו דיוויד ס. וויימן, שהוא ממשפחה של מיסיונרים שבדים. וויימן כתב שני ספרים חשובים ביותר. אחד שנקרא "חומות נייר" (Paper Walls) עוד בסוף שנות ה-60, והספר השני שגם תורגם וכו' וידוע מאוד זה "הפקרת היהודים" (The Abandoning of the Jews). בספרים האלה ובמחקריו של מאדוף יש האשמה כבדה מאוד נגד רוזוולט ונגד ההנהגה היהודית הרשמית בראשותו של וייז- למה לא עשה שום דבר?

אני מודה שגם אני כתבתי ככה בשעתו. ומה שכתבתי זה שטויות. משום שלא שמנו לב. אני מודה, זאת אומרת, ההתעוררות שלי מהדברים האלה באה, אני בכל זאת לא מהצעירים פה, בערך ב-1970-1971. כי לא שמנו לב שבמברק הזה ישנה סיפה. המשפט האחרון אומר שריגנר מעביר את המידע הזה, עם

ה 3.5-4 מיליון וכן הלאה, אני מצטט, קודם באנגלית אחר כך בעברית:

With all necessary reservation as exactitude can not be confirmed""

בעברית: "תוך הסתייגות מתבקשת, שכן אין אפשרות לאישוש המידע".

כלומר, ריגנר עצמו מפקפק אם מה שהוא מעביר זה נכון. מה אתם הייתם עושים לו הייתם סגן שר החוץ האמריקאי עם דבר כזה? מה היה באוגוסט 1942? לא רק שהאנטישמיות עולה בארה"ב, אלא באוגוסט 1942 הצבא הגרמני שועט לקראת הוולגה. רומל עומד בפתח מצריים באל-עלמיין, וקו דקיק של חיילים בריטים הצליחו לעצור את ההתקדמות הזאת שמה. אבל הצבא של רומל מתכוון ומתכונן לפלישה למצרים וכיבוש ארץ-ישראל והמזרח התיכון. הצוללות הגרמניות, אוגוסט 1942, עדיין מטביעות יותר אוניות מסחר של בנות הברית מאשר בנות הברית מצליחות לבנות ובאוקיאנוס השקט, ביוני 1942, פעם ראשונה שהצי והאווירייה האמריקאים הצליחו להביס כוח משימה גדול יפני בקרב מידווי. אבל עדיין באוקיאנוס השקט שולט הצי היפני. במצב כזה, עם הערה כזאת בתוך המברק, מה היה קורה לו וייז היה יוצא עכשיו למסיבת עיתונאים? הוא יכול לעשות את זה אחרת? ואז העיתונאים... זו מלחמה רבותיי... היו הולכים אל השלטונות האמריקאים והיו שואלים זה נכון מה שהוא מספר? ואז היו אומרים, במקרה הטוב, יש מידע כזה, אבל אנחנו לא בטוחים שזה נכון. כל ניו יורק טיימס שהוא היה מחביא את הידיעה הזו בעמוד 17, עם הערה שזה לא בטוח שזה נכון מה שמר וייז מספר לנו. כי ככה אמרו וככה באמת כתוב.

רבותיי, הביקורת של מאדוף ווויימן היא מוטעית מיסודה. ווייז צדק. לא היתה לו שום ברירה אחרת. הוא הודיע על המברק הזה לחוג שקרוב לרוזוולט והוא עשה עוד כל מיני פעולות בעניין הזה וחיכה עד שהאמריקאים יבררו אם זה היה נכון או לא נכון. והם ביררו שזה נכון, אבל זה לקח להם זמן. עד תחילת נובמבר. אז יצא סטיב וייז עם מסיבת העיתונאים. תסתכלו על העיתונות האמריקאית של אותם הימים. באיזה מקום זה מופיע מסיבת העיתונאים הזאת. כל העניין הזה הוא מומצא. ואז ישנו הויכוח הארסי הזה, המגעיל הזה, בין וייז לברגסון. ווייז לא היה מלאך עם כנפיים צחורות. רחוק מאוד מזה. וההתנהגות שלו כלפי ברגסון וקבוצתו, היתה באמת מגעילה למדי. מה רצו אנשי ברגסון לעשות? מה הם עשו? הם גייסו אנשים מן האלו שלא היו אנטישמים בארה"ב... ואם אני אגיד לכם שב-1944 היה משאל של כתב העת פורצ'ן, והתברר ש-48% של תושבי ארה"ב הם בעד דעות אנטישמיות... אז אפשר באמת לעשות מבצעים גדולים, חשובים מאוד, בהחלט חשובים, שקבוצת ברגסון עשתה עם ה-52% הנוספים. זה המונים. האם זה היה משנה משהוא אם ברגסון היה מצליח יותר, או אפילו מתחבר עם וייז לאיזו פעולה משותפת? התחלתי לחשוב על המלחמה. מה היה מצב המלחמה? מה יכלו האמריקאים והבריטים לעשות? רבותיי, נניח לרגע שברגסון, יחד עם וייז, או בלי וייז, או וייז בלי ברגסון, היו מגיעים לרוזוולט. וייז נפגש עם רוזוולט בתוך המלחמה בסה"כ פעם אחת, ב-8.12.1942, הוא לא היה מקורב ביותר... אבל נניח שהיה מתקבל. נניח שהיה משכנע או היו משכנעים את רוזוולט שצריך לעשות פעולה אדירה להצלת היהודים. מן הדברים האלה שעכשיו ברור שקורים. ורוזוולט היה יוצא מן החדר הסגלגל, דמעות זולגות על פניו והיה אומר "אכן השתכנעתי. אנחנו מעכשיו והלאה נעשה כל מה שאפשר כדי להציל את יהודי אירופה". מה היו יכולים לעשות? מעט מאוד. בין 1941, שהתחילה השחיטה ההמונית  של היהודים, עד לאביב 1944, לא היתה כל אפשרות לעשות משהו. לא היה אף חייל אנגלו- אמריקני אחד באירופה עד ליולי 1943 שפלשו לסיציליה ובסיציליה לא היו יהודים. וכשבספטמבר הם התחילו להתקדם במגף האיטלקי אז מצאו כמה יהודים, מחנה אחד ידוע, והגיעו לכמה אלפים. הצבא האנגלו- אמריקני יכול היה להציל את מישהו?! מה עם חיל האוויר? למה הם לא הפציצו את פולין לפני 1944? הסיבה היא פשוטה מאוד. היה סוג אחד של מפציץ אנגלו- אמריקני שיכול היה להגיע מאנגליה, זה המקום היחיד שיכלו ממנו לצאת, לפולין ולחזור. זה היה מפציץ לנקסטר. שהיה לו הטווח המתאים. אבל לא היו להם מטוסי קרב שילוו את המפציצים האלה ובלי מטוסי קרב הגרמנים היו מורידים אותם כמו ברווזים מהשמיים. בריה"מ שחררה את פולטבה באוקראינה בסוף 1943. עד אז לא היתה כל אפשרות תיאורטית, כי הסובייטים לא רצו הרי לעזור. שיבואו חילות אוויר מערביים, ינחתו בפולטבה ויחזרו. אח"כ פה ושם קרה משהו כזה, יותר מאוחר. עד לסוף הסתיו של 1943, שאז כבשו בנות הברית את שדות התעופה של פרוג'ה באיטליה, שמשם אכן אפשר היה להגיע לפולין. אלא שבסוף 1943, טרבלניקה, סוביבור, בלז'ץ וחלמנו... חלמנו אח"כ ב-1944, איזה חודשיים שוב נהפכה לאתר רצח... כל המקומות האלה היו סגורים. היה מחנה אחד, השמדה, אושוויץ- בירקנאו, שפעל במלוא הקיטור. בתחילת 1944, אביב 1944, אפשר היה להפציץ. עד אז לא היה שום סיכוי, שום אפשרות, להציל את המיליונים. הם יכלו להציל אלפים. עליה לא"י מן הבלקנים, ערבויות לשוויץ ולספרד, שאם יקלטו פליטים יהודיים, כמה אלפים שיצליחו להגיע, לא יוחזרו כמו שהשוויצרים החזירו. אלא יקלטו אותם עד סוף המלחמה. כי ספרד וודאי, גם שוויץ, לא התלהבה ביותר מלהחזיק פליטים יהודים. ערבויות כאלה לא ניתנו. החליטו לא לתת אותן. כלומר, האלפים שיכלו להציל- הם לא הצילו. כי הם לא רצו. מטעמים לאו דווקא אנטישמים. גם אנטישמיות היתה שם, אבל לא זה היה העיקר, אלא שיקולים מלחמתיים. שהם האמינו בהם. את המיליונים לא ניתן היה להציל. קודם המלחמה אפשר היה להציל אותם. קודם המלחמה אפשר היה למנוע את זה - כן. מ-1941 עם הרצח ההמוני ועד 1944 לא היתה כל אפשרות.

לו היו מפציצים אח"כ את אושוויץ... אני בדקתי את זה. היו שמה ב 1943... גמרו את הבניה של ארבעה אתרי רצח; תאי הגזים והמשרפות. ארבעה גושי בניינים כאלה. בתנאים של 1944 חיל אוויר לא יכול היה לפגוע נקודתית במקומות. צריך היה לפרוס מרבד של פצצות על האזור כדי לפגוע גם במקומות כאלה. הפצצה היחידה שיכלה לחדור לתוך הבניינים האלה היתה פצצה של 500 פאונד. היו להם מפציצים שיכלו לעשות את זה. לפגוע בארבעה בניינים ספציפית זה עניין של מזל. נניח שהיו מצליחים. נניח לרגע אחד שאכן יכלו להפציץ את המקומות האלה ולפגוע ולהרוס ארבעה בניינים. סיכוי... אינני יודע אחד לכמה. זה היה מונע את הרצח?! הרי אחרי שתאי הגזים הפסיקו לפעול, בנובמבר 1944, זה הפסיק את הרצח?! צעדות המוות, רצח בכל מקום שרק אפשר היה. רבותיי, הכוונה הגרמנית היתה לרצוח את היהודים עד האחרון שבהם. זה שניצלו זה עניין של מזל, המעטים.

 

(שאלה מהקהל: מה עם הפצצת פסי הרכבת?)

 

אנחנו יודעים הרי שהגרמנים, כאשר פלשו לצרפת, תיקנו פסי רכבת תוך 48 שעות. וזאת היתה הפצצה אדירה של חילות האוויר המערביים. הגרמנים עד הסוף יכלו לספק את כל מה שהצבא הגרמני בצרפת היה זקוק לו. לא היה שום סיכוי לדבר הזה.

האם זה אומר, האם זה מצדיק את אי ההפצצה? לא! אבל לא בגלל התוצאות המעשיות שהיו צפויות מזה. אלא בגלל העניין המוסרי הבסיסי. לו היו מפציצים את אושוויץ והורגים כתוצאה מזה את האנשים האלה, שישבו שם ורצו שיפציצו אותם. זה היה מסר להם ולעולם שלמישהו אכפת. והמסר הזה לא בא.

הויכוח בין היהודים לבין עצמם. ברגסטון, וייז, על ציבור יהודי ולא יהודי גדול שיתבע לעשות משהו, הוא אורבא פרח כל העניין הזה. בישראל היינו אומרים אז כהן ב ר'. את המילה כהן כותבים ב-ר' אחת או בשני ר'שים?... לא היה שום סיכוי.

והויכוח בין היהודים לבין עצמם. האשמה עצמית עד היום הזה. אנחנו יודעים הרי שהגרמנים הרגו את היהודים. מי באמת אשם? אנחנו, אנחנו. זאת אומרת, מי שניהלו אז את העניינים בצד זה או בצד אחר. ההאשמה העצמית הזאת זוהי קללה בתוך ההיסטוריה היהודית ואני טוען ואומר: אנחנו, היהודים - לא אשמים!

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial