מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

חסיה בורנשטיין ביליצקה - “לא רציתי לספר על עצמי, כי לא חשבתי שאני גיבורה גדולה"

חסיה בורנשטיין ביליצקה - “לא רציתי לספר על עצמי, כי לא חשבתי שאני גיבורה גדולה" (הגדל)

מתוך: הקיבוץ, שבועון התנועה הקיבוצית, גיליון מס' 47 (880), 20.11.2003 – קרני עם-עד

 

"לא רציתי לספר על עצמי,

כי לא חשבתי שאני גיבורה גדולה"

קרני עם-עד

"המעיל הכחול שלי. המעיל היפה הראשון שלי. דודה רוזה תפרה אותו. היא עבדה אצל חייט צמרת. תופרת מעולה. בד עבה, חם, נהדר. מעיל יפהפה. בגיטו הורדתי את פרוות הצווארון כי אסור היה ליהודים ללבוש פרוות. יצאתי איתו לביאליסטוק, עברתי איתו ליער, הלכתי איתו עד סוף המלחמה. בתוך המעיל הזה תפרתי את מגן הדוד שלי כשיצאתי מהגיטו לצד הארי. מגן דוד מגיטו גרודנו. מגן דוד עם חוטים שחורים... בין הבטנה החמה והצד החיצוני של המעיל היה מוך שחור. בתוכו הטמנתי את מגן הדוד. הרגשתי שאני חייבת לשמור אותו. לא חשבתי שאחיה כל כך הרבה זמן, שאחזיק מעמד, שלא יתפסו אותי. ברגעים של מצוקה הייתי אומרת לעצמי 'אני יהודיה' ונוגעת בו. הוא היה סמל של דווקא. לא לשכוח, לא להיכנע. מה שהיה כביכול אות של קלון היה בשבילי אות של גאווה. סמל של עם וקהילה, בית וחיים".

(מתוך הספר: “אחת ממעטים")

לאחר יותר מחמישים שנה של שתיקה, נדודי שינה, ייסורי נפש וגוף שלא הרפו מחסיה בורנשטיין-ביליצקה (בת 83) – היא החלה לספר את שעבר עליה בשנות המלחמה ההיא. כמעיין הנובע, ללא אפשרות להיעזר במסמכים ו/או בתיעוד ארכיוני כלשהו, סיפרה חסיה במשך ימים ולילות רבים, את פרשת חייה המדהימה לנעמי יצהר (גן שמואל) שהקליטה את הדברים. היא דיברה כמעט בלי לנשום, בלי להחסיר שום ריח, טעם, צבע לבוש, תיאור פנים ואווירה; עם הפוגות קצרות לבכי משחרר. 344 עמודי הספר "אחת ממעטים – דרכה של לוחמת ומחנכת 1939-1948 (הוצאת "מורשת") אוצרים בתוכם סיפורי הישרדות, גבורה, אובדן ואמונה צרופה ביכולתו של האדם לשנות את פני הדברים.

בחיוניות רבה ובמתח שאינו מרפה לרגע, משרטטת חסיה את כיבוש עירה גרודנו (קודם על ידי הגרמני, אחר כך על ידי הרוסים), את חייה בגיטאות גרודנו וביאליסטוק, את פעילותה בזהות בדויה בצד הארי (עם חייקה גרוסמן ז"ל) ובמחתרת של השומר הצעיר שהכינה עצמה למרד ברגע בו יבקשו הגרמנים ועוזריהם לפנות את גיטו ביאליסטוק מיושביו. היא פעלה ביער עם הפרטיזנים, ולאחר השחרור – עם יתומי המלחמה. פעמים רבות עמדה חסיה על סף המוות ורק תושיה של רגע ואומץ לב נדיר הותירו אותה בחיים, לספר את סיפורם של אלה שלא שרדו ובתוכם כל בני משפחתה הקרובים והרחוקים.

במשך שנתיים עמלו בהוצאת "מורשת" על העריכה (דן שביט), העיצוב הגראפי (זאב הררי) וריכוז הפרוייקט כולו (עמירה הגני, מנהלת "מורשת", בית עדות על שם מרדכי אנילביץ'). ביום שלישי הקרוב יתקיים בבית התנועה הקיבוצית ערב מיווחד לכבוד חסיה וספרה, שחלק נכבד ממנו יוקדש לסיפורי ארגון "הקואורדינציה" שקיבץ את הילדים ששרדו – בזהות שאולה – במקומות מסתור שונים (מנזרים, בתי פולנים), חינך וטיפל בהם בבתי ילדים והבריח אותם ארצה בדרך-לא-דרך. גם לכך היתה חסיה שותפה בשנתיים שלאחר המלחמה.

 

היו מספרים טובים ממני

"בביתי שעכשיו טמון מגן הדוד הצהוב במגירת השידה עם מה שהצלתי: תעודת הזהות הגרמנית שלי שהוצאתי ממטה הגסטאפו בביאליסטוק, האפודה שסרגתי לרוחל'ה אחותי ומצאתי על המיטה לאחר ליל הקרב בגיטו ביאליסטוק, אות הצטיינות מהצבא האדום, תעודת הפרטיזנית הלוחמת שלי ממפקדת הבריגדה. אני מוציאה אותו מן המגירה. אני מוציאה אותו כשאני מתחילה לחשוב ולהתגעגע ואני חושבת הרבה ומתגעגעת מאד מאד...” (מתוך הספר: “אחת ממעטים").

למה המתנת עם הסיפור שלך כל כך הרבה שנים?

חסיה בורנשטיין: “אלמלא עמירה הגניף מנהלת 'מורשת', גם היום לא הייתי כותבת אותו. היתה לי התנגדות פנימית לפרסם את החיים שלי. לא חשבתי שאני גיבורה גדולה. לא חשבתי שעשיתי משהו מיוחד. כנראה היה לי גם קשה לחזור אל התקופה ההיא, למרות שאני חוזרת אליה מדי לילה. לא רציתי לספר על עצמי, היו מספרים טובים ממני.”

ובכל זאת, ספרך נקרא "אחת ממעטים". למה כוונתך?

"היינו מעטים במחתרת; מעטים שנשארו בחיים אחרי הגירושים והחיסולים; מעטים שנשארו לספר על המרד בגיטאות".

יש לך ביקורת על צעירים, חזקים בגופם ונפשם, שלא מרדו?

"אין לי ביקורת אבל יש לי תחושה של החמצה. בעירי גרודנו שבפולין היו שלושים אלף יהודים מתוך שישים אלף תושבים בסך הכל. זו היתה קהילה נפלאה, עם פעילות ציונית עניפה, מוסדות חינוך ותרבות מכל הזרמים. הילדים והנערים שהלכו לתנועות הנוער הקימו, לימים, את המחתרת. הארגון הפנימי שלהם, החינוך לקחת אחריות על הדברים ולא לקבלם כפשוטם – כל אלה באו לידי ביטוי בשעות הכי קשות בגיטו וביער. הנוער האחר לא היה בשל להתארגנות כזאת, פחד להצטרף. על הקשישים, הילדים, האמהות שנלקחו למחנות ונרצחו בנסיבות שונות – אני לא מדברת. הם באמת לא יכלו לעשות דבר כדי לשבש את מהלך הדברים".

 

למלחמה היו גיבורים אחרים

"שלג מכסה את הרחובות, נח על חצרות הבתים, על המדרכות. חושך של ערב חורף שמקדים להאפיל. אני הולכת אל החצר ההיא. אין נפש חיה סביב, אני ליד הגדר בין העיר לגיטו, שולפת את ה'מופקה' [מעין גליל פתוח משני צידיוף שבו טומנים את כפות הידיים בחורף הקר ויש בו כיס נסתר לתעודות וכסף – ק.ע.] ומבקשת להכניס אותה אל כיס המעיל כדי שלא תאבד לי במעבר הגדר או בקפיצה אל העבר האחר. האלט! צעקה חדה בגרמנית מפלחת את השקט ואני קופאת על מקומי, פונה ורואה חייל עם רובה מכוון אלי. בלי לחשוב אני תוקעת את המופקה אל ידו המאיימת, מפשילה את שולי המעיל והשמלה, כורעת ועושה פיפי מול פניו הנדהמות, בשלג. סיימתי, אני מתרוממת. סטירת לחי מזעזעת אותי. יכולתי להרוג אותך, הוא שואה עלי. חשבתי שאתה יהודיה שרוצה לעבור לגיטו. גיטו? מה, יש פה גיטו? אני רק חיפשתי מקום מסתור לעשות את צרכיי! אני רועדת כולי. עוצמת המכה, הפחד וההצלה. הלחי בוערת, הדמעות זולגות, הראייה מיטשטשת. (מתוך הספר: “אחת ממעטים").

עברת כמה וכמה פעמים מהצד הארי לצד של הגיטו; חיית במשך שנתיים אצל משפחה גרמנית עם תעודות מזויפות של 'צעירה פולניה'; הברחת אמצעי לחימה שונים תוך סיכון נפשות גדול. ואחרי כל אלה את טוענת שאת לא גיבורה?

"במלחמה הזו היו גיבורים אחרים. לאחר המלחמה הגעתי ללודז'. ברחוב עדיין נראו גלוחי ראש עם פיג'מות פסים, שישבו על שפת המדרכה ולגמו מרק. הלכתי לאסוף נוער כדי להביא אותם לבתי מחסה וחינוך של השומר הצעיר, שנקראו בפינו בשם 'קיבוצים'. פתאום ראיתי שתי נשים מפוחדות, עם בטן נפוחה, ראש מגולח, עיני תכלת בוערות וגדולות. התברר לי שאני מכירה אותן. הן התחילו לספר לי על אושוויץ, על צעדת המוות, על כך שהמבוגרת יותר גררה את הצעירה לשדה כדי שלא ירצחו אותה במהלך הצעדה כי היא היתה פצועה ומדממת. אחר כך הן שאלו אותי איפה הייתי אחרי הגיטו ומה עשיתי. לא יכולתי לפתוח את הפה. אלה ששרדו את מחנות המוות, הם הגיבורים האמיתיים".

 

העץ השרוף של ילדותי

"הגן שלנו השתרע ממרגלות הגבעה ועד לחצר בין הבתים. היו בו עצי פרי ושיחים של פירות יער... מכל העצים אהבתי את עץ האגס. עץ ענק שאהבנו לטפס עליו – אברהמל'ה אחי ואני, ואחר כך רוחל'ה וציפורק'ה. אנחנו, הגדולים, היינו מעלים ומורידים את אחיותינו הקטנות מן העץ, קוטפים אגסים, מתחבאים בין ענפיו. באביב אחד, בו העץ כולו עמד בפריחה לבנה וורודה, קמנו בוקר אחד שאחרי ליל סערה והעץ כולו היה שחור. ברק פגע בו. המראה היה מפחיד. פתאום עץ שחור בלב הגן הירוק. עץ שכל כך אהבתי הפך לפסל צרוב, גידם ומפוחם. שנים עוד חלמתי בלילות על מפלצות שחורות שיוצאות מענפיו השרופים" (מתוך הספר: “אחת ממעטים")

העץ המפורסם של הצייר מונדריאן, שהזכיר לחסיה את העץ השרוף של ילדותה, מופיע על כריכת ספרה.

את מתארת משפחה שומרת מסורת, ואילו את ואחיך הגדול בחרתם להצטרף לתנועה חילונית, השומר הצעיר.

"אבי, שהיה יהודי פרוגרסיבי, העדיף חינוך טוב וערכי. היה ידוע אז שהאינטליגנציה הולכת לשומר הצעיר והפרולטריון – לתנועת 'דרור'. אבא השלים עם העובדה שהיינו מקושרים לשומר הצעיר, שלא תמיד הקפדנו על כשרות ושזללנו גם ביום כיפור. בבית, לעומת זאת, הוא עמד על כך שננהג לפי כללי המסורת. אני זוכרת ויכוחים קשים סביב שולחן האוכל, אבא התעמת עם חברי ההנהגה של התנועה שבאו לביתנו כדי להיפגש עם אחי שהיה ראש הקן בגרודנו. הוא לא אהב את 'שמש העמים' של ברית המועצות, אבל הבין שהתנועה תורמת לנו ערכים אנושיים".

ואז בא הכיבוש הרוסי לגרודנו.

"בהתחלה היינו מאושרים, לא ראינו שהכיבוש אינו נאור. אחר כך הבנו את הצד הטוטליטרי, האכזר. אבל האמונה בקומוניזם היתה קיימת בי עד עלייתו של חרושצ'וב. על סטאלין עוד בכינו. שנים האמנו שעוד הכל ישתנה, והשוויון החברתי, אחוות העמים, יביסו את הרדיפות והאכזריות".

 

חיים חדשים בקיבוץ

"לא יכולנו לבכות באמת, לכאוב באמת, או להתחבר לתחושות. השתתפנו בהצגה שלא חדלה, היינו במחזה שלא היו בו פאוזות, שחקניות ללא הפסקה. לפעמים זה הטריף את הדעת. כשחשבנו שאיננו יכולות יותר, היינו ליזה ואני יוצאות אל מחוץ לעיר, מעבר לבתים האחרונים, מדברות יידיש ואחר כך חוזרות אל קדמת הבמה, אל הצגת חיינו" (מתוך הספר: “אחת ממעטים").

מה הפך אותך ואת חברותייך ל'סוכנות חשאיות', למקשרות בין העולם החיצון לתוככי הגיטו?

"ראשית, החזות החיצונית שלנו: בהירות, עיני תכלת, חזות ארית או פולנית. גם המבטא שלי לא הסגיר את מוצאי היהודי, והבנתי גם גרמנית. פעם אחת חשד בי חייל נאצי. הוא שאל אותי: 'מה את עושה פה, קטנה? את יהודיה!' עניתי לו בחוצפה: 'אני יהודיה טובה בעיניך? אני מצטערת, העבודה מחכה לי'. ואז הוא קירב אותי לחלון כדי לראות את עיני – ורק אז נאלץ להודות שאיני יהודיה".

אז למה התעקשת להסתיר מגן דוד, שעלול היה להסגיר אותך?

"ידעתי שאם אתפס ויערכו חיפוש, ממילא יגלו את זהותי האמיתית ואז לפחות אמות בתור יהודיה. גם כשהצטלבתי כדי להוכיח את מוצאי, ידעתי שבתוך המעיל מוסתר הטלאי הצהוב".

הסכמת לחיות ולעבוד בצד הארי של ביאליסטוק, בתנאי שתוכלי להשתתף במרד, לכשיפרוץ.

"כל הזמן אמרתי שאני לא רוצה להישאר לבד בחוץ, כשבפנים תהיה התקוממות. רציתי להילחם, ואולי גם למות, עם חבריי למחתרת. קיבלתי הבטחה ממנהיג המחתרת, אף שלא התכוון לקיימה. היום אולי הייתי פועלת אחרת – מנסה להבריח ליער כמה שיותר יהודים ולא מסכנת אותם במרד אבוד מראש כשהגיטו מוקף נאצים, אוקראינים, ליטאים – אבל גם זה היה קשה, כי היער היה מוקף בכפרים עוינים, שלא פעם הסגירו את הפרטיזנים לנאצים. הגיטו שלנו היה האחרון במזרח פולין (מחוץ ללודז') שפונה למחנות ההשמדה".

ואחרי המלחמה – כל משפחתך כבר איננה; הייני, שהיה לבעלך, מחכה שתעלי איתו לארץ, ואת הולכת לטפל בילדים עקורים.

"הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו. לא להיכנע לשגרה ולא להפקיר את הזקוקים לעזרה. ידעתי שרק עשייה קשה, לאורך כל שעות היממה – תוכל להסיח במקצת את דעתי מהזכרונות הקשים. רק בלילות נתתי לעצמי לצלול בהם, לחשוב על מה שעברתי. עבדתי במשך שנה וחצי עם שבעים ילדים והתמסרתי להם טוטלית. רק אחרי שהעליתי אותם לארץ יכולתי להתמסר להקמת משפחה, לבנות חיים חדשים בקיבוץ".

מאז 1947 מתגוררת חסיה ברנשטיןי-ביליצקה בלהבות הבשן. היא אם לשלוש בנות בוגרות, סבתא לאחד עשר נכדים ויש לה נינה אחת. במהלך השנים עסקה בחינוך, פיסלה בקרמיקה והפליאה לתפור ולרקום. היא נזכרת בחרדות שזימנו לה מלחמות ישראל ובאיום שחוותה על הבית הפרטי והקיבוצי.

לפני מספר שנים חזרה חסיה לפולין, עם בעלה הייני. יחד ביקרו בבית בו נולדה, במקום בו היה הגיטו, באתרי זיכרון ומוות. רק אז, לאחר חמישים שנים של נדודי שינה, יכלה למצוא מנוחה. “בפעם הראשונה", היא נזכרת, “ישנתי בלי להתעורר באמצע הלילה".

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial