מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אנה דוראץ', במחתרת משני צדי החומה

אנה דוראץ', במחתרת משני צדי החומה (הגדל)

אנה דוראץ', במחתרת משני צדי החומה

 

מתוך ילקוט מורשת, חוברת ט"ו, נובמבר 1972

 

נולדתי בורשה, ברחוב פאביה. למדתי בבית ספר תיכון של התאגדות המורים, בית ספר לבנות יהודיות משכבה מתבוללת. בתקופת לימודי בתיכון, בשנת 1938, רקמתי את הקשרים הראשונים עם ארגוני-נוער של השמאל הרדיקלי. פירוק המפלגה הקומוניסטית וארגוני-נוער קומוניסטיים, שחל סמוך לפרוץ המלחמה, גרם לכך שלא נטלתי חלק ממשי בפעילות הארגון. עם זאת נשארתי קרובה בדעותי להשקפת-עולם קומוניסטית. השתייכתי לחוג "ספרטקוס", שליכד בתוכו נוער לומד מחוגי "הנוער הסוציאליסטי הבלתי-תלוי"1 וגם פ.פ.ס.2 החוג הוקם ברוח של חזית מאוחדת ושררה בו השפעה קומוניסטית ניכרת. קיימנו את פגישותינו במועדוני פ.פ.ס., אולם היינו צריכים להסתיר מידיעת המנהיגות של פ.פ.ס. את הדמות האמיתית של הארגון, שהיה רדיקלי בהרבה מהקו הרשמי המקובל ב-פ.פ.ס.

ספטמבר 1939 מצא אותי ואת חברי מחוג "ספרטקוס" בורשה. לאחר התבוסה היה "ספרטקוס" אחד הארגונים הראשונים שחזר לפעולה בתנאי מחתרת. היה גם הראשון מבין הקבוצות השמאליות, שחידש את הוצאת הבטאון שלו במחתרת – "יריות" ("Strzaly"). חלק מאנשינו נדד מזרחה, לעבר השטחים שסופחו לברית המועצות, חלק אחר נשאר בורשה.

ארגון "ספרטקוס" המשיך להתפתח ולגדול במחתרת ובשנת 1941, ערב פירוק הארגון, הגענו למאתיים חברים המאוגדים בשורותינו. את הרוב היוו בו נערים ונערות ממוצא יהודי. הנערות שלנו, שעתידות היו להצטיין במאבק בגיטו, קיבלו את השיעור הפוליטי האנטי-פאשיסטי הראשון, ורכשו את הנסיון המחתרתי הראשון דווקא במסגרת "ספרטקוס".

סגירת הגיטו מצאה את מרבית אנשי "ספרטקוס" בתוך החומות, מנותקים מהחלק הפולני של הארגון.

בזמן הראשון היו מגיעים אלינו חברים וידידים מחוץ לגיטו: מיטק קוטאס, "קאז'יק" דביאק, צ'סלאו מנקיביץ, ליאון קרלסון, "רומאן" – יאנק פיגה. עד הסוף, גם בזמן שהגיטו היה מנותק לחלוטין והחדירה אליו היתה כרוכה בקשיים גדולים – קיימו עדיין קשר צ'סלאו מנקיביץ3 וקאז'יק דביאק, שנפל בפעולה ב-17 בינואר 1943.

באביב 1941 פורק הארגון שלנו. כסיבה מעשית לפירוק יש לראות את המבוכה הרעיונית וההתרוצצות הפנימית בתוך הארגון. לא ניתנו לו הנחיות ברורות. גם הפיצול בין הגיטו והחלק שמחוץ לגיטו תרם לפיזורו. פירוקו הרשמי של הארגון לא היה זהה עם חיסול הקשרים החברתיים בינינו. המצב בגיטו החמיר מיום ליום. אחד הנושאים העיקריים לשותפות שלנו היה – העזרה ההדדית וכן המשך הפעילות ההשכלתית-לימודית העצמאית ברוח סוציאליסטית ואנטי-פאשיסטית.

מן הראוי לציין שחלק מחברינו קשר את הפעולה הלימודית-הסברתית עם השכלה כללית. הדבר אינו ידוע ברבים, אך בגיטו, תחת מסווה של קורסים מקצועיים, פעלה אוניברסיטה. אחד מהקורסים האלה עסק בכימיה, ואילו אחר – בתחום הרפואה הסניטרית, היה למעשה קורס רגיל לרפואה, שנוהל על ידי אנשים כגון פרופסור הירשפלד4, הדוצנט צואיבאום ומאקובר. לימודים אלה, שהחלו בשנת 1940, נמשכו למעשה עד למבצע החיסול בקיץ 1942. הלימודים התנהלו ברחוב לֶשנוֹ ועשרות צעירים השתתפו בהם. אחדים מהם הגיעו ארצה.

אני, יחד עם חברותי בלה מונצ'קובסקה ורוזה רוזנפלד, השתתפנו בקורס שתחומו היה כימיית הצבעים. היה זה, בעצם, מחזור רגיל של לימודי כימיה בכיתה אוניברסיטאית. ניהל את הקורס פרופסור צנטנרשוור; מזכיר הקורס היה יאן דרוזדוויץ' (זה היה כינוי; אינני זוכרת את שמו האמיתי). הוא היה לאחר מכן מזכירו של ביירוט ורופא – רופא במחתרת של ה-ג.ל. וה-א.ל.5

פעולות בתחום העזרה ההדדית התמידו משנת 1940 עד למבצע החיסול הגדול. בראש וראשונה ארגנו בית-תמחוי בדירה של סטפה שוכור. מאוחר יותר, לאחר שהחל החיסול, ורבים מאיתנו איבדו את קרוביהם, התלכדנו בקבוצה, מעין קומונה, ברחוב נובוליפיה מול השוֹפּ הגדול של שולץ.

בעת פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות היו הקשרים בין אנשי "ספרטקוס" משני צדי החומה מנותקים למעשה. אנו, הפעילים והכמהים למעשה, ניסינו עתה להתחבר מחדש, לחדש את קיומנו במתכונת חדשה, רחבה יותר, לקבל אופי של ארגון מזויין, מעורה יותר – לצאת מהבדידות של הגיטו. מחוץ לגיטו פעל אז ארגון לוחמי החופש Z.W.M.

(Zwiazek Walki Mlodych) שהיו לו אנשים משלו גם בתוך הגיטו. היינו מקבלים סקירה של משדרי הרדיו שהוצאה על-ידם. לפעמים היה מגיע אלינו מטעמם יז'י אלברכט. אולם צורות אלה של עבודה לא סיפקו אותנו יותר. לפיכך נשלחתי אני כנציגת הקבוצה שלנו לצד הארי לשם חידוש הקשרים והקמת בסיס לעבודה משותפת ושייכות אקטיבית מצידנו.

חזרתי לגיטו בלא כלום. לא היו קיימים הכלים המעשיים וגם לא התגבשו המגמות להקים מסגרת מקבילה למאבק מזויין, שהחלה רק עתה להתארגן מחוץ לגיטו.

בסתיו 1941 התחילו להגיע לגיטו אנשים מלבוב, מביאליסטוק, מאותם המקומות שזה לא כבר נפלו לידי הגרמנים. בין הבאים היו חברי ארגוני הנוער הקומוניסטי (K.Z.M.), סוציאליסטים, שומרים. עם אנשים אלה הקמנו מגע.

החלטנו בתוך הגיטו לבנות מסגרת פוליטית עצמאית, במתכונת שתהיה דרוכה למאבק ממשי יותר. הגענו למסקבה שאותן סיבות שהביאו לפירוק ארגוננו חדלו עתה להתקיים, ובנסיבות של התקפה גלויה של גרמניה הנאצית נגד ברית המועצות חייב כל אדם שלנו להיות מגוייס למאבק, שמשמעותו חירות האדם ושחרור פולין משיעבוד לאומי ודיכוי סוציאלי.

בשיתוף עם אותן הקבוצות שהגיעו מלבוב ומביאליסטוק ניסינו בשלהי 1941 להקים מסגרת-גג של נוער רדיקלי.

בין האנשים שהגיעו אז אלינו יש למנות את קאזיה כגן-ברגמן, ניוטה טיטלבאום, איטקה פיטובסקי. מבין השומרים קיימה איתנו קשר קבוצה בראשותו של הניק ארבוז, שהתרכזו בקומונה ברחוב לשנו. החיבור ההדוק נוצר עם ניוטה וקאזיה. המגעים עם השומרים היו רופפים, עם זאת היינו פוגשים אותם, מתווכחים, מחליפים דיעות, משתדלים ליצור בסיס נוכח הכורח המסתמן של הפעלת תנועת ההתנגדות ולחימה מזויינת. היה זה כחודשיים לפני הקמת הגוף של מפלגת הפועלים הפולנית (פ.פ.ר.)6. האדם שהתקרב אלינו בתקופה הזאת והיה לנו מעין מדריך היה איגנאץ פייל. הוא הגיע לגיטו ממחנה שבויי-מלחמה. הצלנו אותו שעה שחלה בטיפוס קשה, לאחר שמצאנו אותו מחוסר-הכרה בדירתו, ומאז נמשכה הקירבה בינינו – הצעירים – לבין הפעיל הוותיק והמנוסה, במסגרת ה-פ.פ.ר.

בינואר 1943 הגיעה לגיטו הידיעה על ייסוד ה-פ.פ.ר. הקבוצה שלנו, שכללה בין השאר את קאזיה כגן, ניוטה טיטלבאום, איטק פיטובסקי, לנה וולינסקה, בלה מונצ'קובסקה, רוזה רוזנפלד, הנקה קראקובסקה ואני, החליטה להצטרף למפלגה ולהשתלב בעבודתה.

קבלת חברים למפלגה התנהלה על בסיס ההצטרפות האישית.

ניהלנו שיחות עם אותם הצעירים שהשתייכו בעבר ל"ספרטקוס", וכל הצעירים מהחוגים שלנו הודיעו על נכונותם להיכנס למפלגה בגיטו. עלי לציין כבר בשלב זה, כי אותם הצעירים שהצטרפו למפלגה החדשה היוו לא בלבד את הגרעין של הלוחמים הקומוניסטיים בגיטו, אלא שחלקם היה רב גם בשורות הפעילים במחתרת והלוחמים ביחידות הפרטיזניות מחוץ לגיטו.

בעקבות הכרוז הראשון על ייסוד פ.פ.ר. הגיעה ההצהרה המכריזה "על מה אנחנו נלחמים", מעין מצע פרוגרמטי לפיו הצטרפנו לשורות המפלגה. בגיטו היינו מאורגנים בשיטה של חמישיות. לעתים, החמישיות של "ספרטקוס" בעבר, נהפכו עתה לחמישיות של פ.פ.ר. במרוצת הזמן נוספו חברים חדשים רבים, בייחוד אנשי הדור הותיק יותר, סוציאליסטים וקומוניסטים מנוסים, שחדרו לגיטו מהשטחים שנכבשו זה לא כבר על ידי הגרמנים. עם חבורה זו הגיעו אלינו מרדיק, הזוג פונדאמינסקי, זיגה גוטליב, יעקב דרייר, איזולדה לרנר-קובאלסקה, יוזק יארוסט, יורק זלוטוב, שכנא פיינגולד, אדם שוורצפוס, דוד ולוסקי, קרטין ורבים אחרים.

חודשים אחדים לאחר ייסוד ה-פ.פ.ר. הועמד יוסף לבּרטובסקי בראש האיזור המפלגתי של הגיטו. יוסף נשלח לגיטו, והיה בכך גם מעין שילוח אדם מרכזי לתחום משני בחשיבותו. מבין עסקני ה-פ.פ.ר., אנשי הקומאינטרן בעבר, היה הוא האיש הבולט ובעל הזכויות הרבות ביותר. הוא נשלח לגיטו כיוון שלא רצו כנראה למסור לו את התפקיד היאה לו מחוץ לגיטו. חובתי לציין, שמן ההתחלה ניתן היה להבחין ביחס מיוחד שגילתה המפלגה כלפי חבריה בגיטו. יחס זה לא היה חופשי ממישקע מסורתי של חשיבה במושגים אנטישמיים. הדבר התבטא בכך, שהניחו כי בגיטו מצוי עדיין חלק של הפלוטוקראטיה היהודית, והנטל העיקרי של איסוף כספים למען "הקרן הלאומית" חייב ליפול על העסקנים והפעליים בגיטו. ואמנם, חובה זו היתה אחת המשימות שהוטלה עלינו ואנו מילאנו אותה בקפדנות רבה. הגיטו צריך היה לספק את הכסף הדרוש למפלגה. תחום הפעילות המפלגתית הרחב יותר היה עתון מפלגתי. לאחר מכן נוספו לימודי עזרה ראשונה ואימון צבאי (אם ניתן לומר כך, מאחר שלרשותנו עמד אקדח מקולקל אחד). הקשר עם המרכז המפלגתי שבצד הארי של העיר קיימה איזולדה לרנר, שהיתה אז חברה בועד של איזור הגיטו. אני, יחד עם "יאן" דרייר וזיגה גוטליב, עסקתי בהפצת העתונות הבלתי-ליגלית וניהלתי שני חוגים מפלגתיים, מזה אחד מורכב מאנשי "ספרטקוס".

במאי 1942, בעקבות "המפולת" עם מעצרם של אדם מרטיק, דוד ולוסקי ואנדז'יי שמידט (עניין התקנת בית הדפוס והעברתו לגיטו) עמדתי בקשר ישיר עם יוסף לברטובסקי. בעצם, מגעים אלה החלו עוד לפני חודש מאי. לברטובסקי עסק באותו זמן במשיכת אנשי אינטליגנציה יהודית לחוגים שמסביב למפלגה ויצירת הבלוק האנטי-פאשיסטי7. הייתי מקבלת ממנו הוראות, מארגנת מקומות-מפגש עם אנשים בהם היה מעוניין, ולאחר ה"מפולת" של מאי קיבלתי ממנו הוראה הנוגעת לתא אזורי שלי, כי יש לחדול לפי שעה מכל פעילות מפלגתית.

נקדיש מספר מלים לאותה "מפולת". בהתחשב עם העובדה שהסיכון בגיטו היה קטן יותר, ביקשה המפלגה למקם בית-דפוס מפלגתי בשטח הגיטו. את מכונות הדפוס עמדו לקבל בכתובת מסוימת באיזור שמחוץ לגיטו. בשעת נטילת הציוד חל המעצר ונפלו לידי הגסטאפו האנשים המרכזיים של הבלוק האנטי-פאשיסטי מטעם פ.פ.ר. ידוע בוודאות כי גרם למעצר זה אדם הקשור לגסטאפו בשם קישילוב, איש "הגווארדיה הלבנה". החוטים מוליכים גם לאדם שחי במשך כל זמן הכיבוש במחתרת ופעל גם בשירות הגסטאפו וגם בשורות ה-א.ק., ונקודת-הכובד של פעולתו היתה מכוונת נגד הקומוניסטים.

אם כן, מאז מאי 1942, חלה הפסקה בפעילות המפלגה. הקשרים התרופפו, מיעטנו במיפגשים מתוך ציפיה למאסרים נוספים או אמצעים חמורים שהגרמנים עלולים לנקוט בעקבות הגילויים. משום כך, התחלת מבצע החיסול של יהודי ורשה מצאה את אנשי המפלגה שלנו במצב של התפוררות והרפייה בפעולה. הקשרים התנהלו בזמן זה באורח פרטי על בסיס של היכרויות וקשרים חברתיים מהעבר. נמשכו פעולות בעזרה הדדית והשתלמות, אך באורח רשמי לא התנהלו אלה במסגרת המפלגה אלא על בסיס אישי פרטי.

בזמן הגירוש, שהחל ב-22 ביולי 1942, נדדנו לאיזור הגיטו המרכזי. אני גרתי עם הורי ברחוב חלודנה, בבית בו התגורר ראש היודנראט צ'רניאקוב, שכידוע התאבד בראשית הגירוש. בשופ של שולץ התרכזו רוזה רוזנפלד ודורקה גולדקורן. באיזור המיברשתנים התרכזו זוסיה, מאיקו, מלגוסיה, זלצשטיין, לולה ספיבק, אלַה – "קרישיה הארוכה", ריבה שמוטקה ואיגנאץ פייל. חלק מהאנשים התארגן בקומונה ברחוב נובוליפיה.

הנחתנו היתה, כי יש לחדור למקומות עבודה בשופים, לקיים קשר ארגוני ולנסות לחבל בעבודה באותם השופים עצמם. עלה בידינו לחתוך בסכיני גילוח פרוות לצבאות הנאציים שהתקינו בשופ של שולץ וכן להשלים גרביים באופן כזה שעתידים היו להתפרק בשימוש ראשון. עבדנו שם כמו עבדים במשך שתים-עשרה שעות ביממה, רתוקים לסדנה. אף על פי כן המשכנו לקיים קשר עם אנשי המפלגה ואף הצלחנו להוציא חלק ממנת המזון הזעומה שלנו בשביל אותם החברים שנאלצו להסתתר והיו זקוקים לעזרתנו.

ידוע כי לפני תחילת הגירוש קיים לברטובסקי מגעים עם אנשי ה"בונד" וחברים מ"פועלי-ציון שמאל". היתה חתירה לחזית מאוחדת בהתאם לקו המדיני של המפלגה בתקופה ההיא. ה"מפולת" חיבלה במאמצים אלה, וכאמור גם פגעה בפעולה שלנו. הגירוש פקד אותנו בזמן מבוכה וניתוק קשרים עם החוץ, כלומר חוסר מגע עם חלקי המפלגה שבצד הפולני של העיר. היינו, אם כן, מסורים לגורלנו והיה עלינו לקבוע קו-פעולה על דעת עצמנו. בשבועות הראשונים נתקבלו עדיין טלפונים מאנשי המפלגה בחוץ, ללברטובסקי ולזיגה (הוא היה הממונה הבלתי-אמצעי עלינו וגר אז ברחוב לשנו) והיה קשר רופף כזה. בערבים היינו מגיעים לזיגה ומבקשים הוראות כיצד עלינו לנהוג ומה לעשות.

כאשר התברר בסוף אוגוסט שאנו מנותקים לחלוטין מכל מגע וקשר עם מרכז המפלגה, הוחלט לחדש את הקשר בכל מחיר. אז לא הבשילה עדיין ב-פ.פ.ר. ובתנועות שמחוץ

ל-פ.פ.ר. במסגרת הבלוק האנטי-פאשיסטי – התודעה על החיוניות שבלחימה מזוינת עקיבה ועשקנית בגיטו עד הסוף.

הנחתנו הקודמת היתה כי יש להוציא אנשים מהגיטו ולשלבם בקבוצות הפרטיזניות של פ.פ.ר. ואמנם יצאו חוליות אחדות של אנשינו ל"פרטיזנקה". זה היה באוגוסט 1942. המעבר היה דרך בית הקברות היהודי בורשה. ליווה אותם אישית יוסף לברטובסקי. פעמיים הייתי גם אני בזמן היציאות האלה. בחוליה אחת כזאת היו: לנה וולינסקה, קאזיה ברגמן, ניוטה טייטלבוים ושלושה בחורים שאת שמותיהם כבר איני זוכרת, ואיטקה פיטובסקי. בחוליה השניה – זוסיה ימאיקו, מלגוסיה זלצשטיין, לודקה ארבטסמן ואחרים.

לשם חידוש דחוף של הקשרים שיגרנו שני אנשים מטעמנו – האנקה קראקובסקה ורחלקה ("הלנה קאדצקי") – בהפרש של עשרה ימים זה אחר זה. קודם לכן יצאו את הגיטו שניים מחברינו המרכזיים באיזור הגיטו – איזולדה לרנר ויעקב דרייר ("יאן"). באותו שלב של הגירוש היה איגנאץ פייל האחראי לקבוצה, שהתרכזה באיזור שולץ. כאמור, הפגישות שלנו נתקיימו באורח חטוף בערבים או בלילות, לאחר יום העבודה.

כאשר נודע על הריכוז ההמוני של שרידי הגיטו באיזור המצומצם של ה"דוד"8 ועריכת הסלקציה, החלטנו לבצע פעולה – מעין מיפגן מחאה. ידענו שברחוב סטאבקי, באיזור האומשלאגפלאץ, מרוכזים מחסנים גדולים של הצבא הגרמני. החלטנו, איפוא, ללכת לאומשלאג מצויידים בסמרטוטים וחומר דליק ולנסות להבעיר את המחסנים. במשך לילה שלם אספנו צרורות סמרטוטים ובנזין. עוד בערב הוצאה בסתר מהשופ כמות ספירט וחומרי דליקה. למחרת בבוקר הלכנו עם קרובינו. השתדלנו להישאר צמודים, ביחד. בתוך התרמילים נמצאו הסמרטוטים וחומרי הדליקה. הגענו למקום אחר הצהריים בתוך המון של אלפים רבים, שמילא את הרחובות המועטים והצרים המיועדים לריכוז. מצאנו מעין מקלט במטבח יחד עם אנשים רבים אחרים. איגנאץ פייל, רוזה רוזנפלד ואני היינו אחראים לקבוצה. לא ידענו מה עלינו לעשות, לא היתה לנו שום הכנה למצב, אך הנסיבות עצמן חייבו אותנו לקבל אחריות ולהכריע.

החלטנו לפתוח בפעולה בערב. שלחנו כמה בחורים למטרת הכרת השטח ותיכנון הביצוע המעשי של הפעולה. הבחורים חזרו ומסרו לנו שהמחסנים הסמוכים לאומשלאג מוקפים על ידי משמרות צפופים של הז'נדרמריה הגרמנית ואין לעשות דבר. לא היה בידינו אפילו כלי-נשק אחד והיינו מחוסרי יכולת להתגונן או להתקיף.

אין אני זוכרת באיזו דרך, אך דווקא בו בערב, הגיע מכתב לאותו מטבח, ששימש לנו מיקלט, והיה מיועד לאיגנאץ פייל. הכותבים היו החברה של פייל – אלַה "קרישיה הארוכה" (בעתיד המקשרת של מפקד הפרטיזנים מולויֶץ), מלגוסיה זלצשטיין וזוסיה ימאיקו. כאשר הבחורות יצאו לצד הארי נתנו להן כתובות של אנשי מפלגה. המכתב של הנערות שלנו כלל את האמת הטרגית. לאחר שהן הגיעו לכתובות המסומנות, הובלו הנערות לכאורה לפגישות חשובות באיזור של פארק בפרבר וולה, ושם אנסו את שלושתן והשאירו אותן לגורלן. מכתב זה היווה מכה מזעזעת בשבילנו. נוכח האימה בה היינו שרויים והמוות המצפה לנו, הומחש לנו מצבנו בכל קדרותו. היינו מנותקים, משותקים, מופקרים.

בערב הופצה שמועה כי לאנשים המצויידים ב"מספרים ירוקים" יש סיכוי לעבור דרך המיון. לאנשים שעבדו בשופ של שולץ חילקו מספרים ירוקים כאלה. כבר איני זוכרת באיזו דרך עלה בידינו למצוא עטיפה ירוקה של מחברת ולוח עם מספרים. בו במקום התחלנו להתקין מספרים מזוייפים. אך נתברר כי המספרים שהצלחנו להכין מהעטיפה אינם מספיקים לכולם. הגרלנו אותם, וכאשר הוברר שרוזה רוזנפלד לא זכתה במספר, הופנו מיד ידיים רבות של נערים ונערות צעירים יותר, שהציעו את המספרים שברשותם. רוזה לא היתה מוכנה לקבל את המתת, בייחוד שצעירים רבים נותרו ללא מספר מגן. ערכנו הצבעה, בה הכרענו כי על רוזה לקבל את המספר. על האחרים הוטל להסתתר בקרבת האומשלאג, לא לעבור דרך המיון, ולנסות בתום הסלקציה להגיע למקום העבודה הקודם שלנו.

כך גם אירע. למחרת היום עברנו את דרך הייסורים של המיון. השתדלנו לשמור על שורה צמודה עם המספרים המזוייפים שהצמדנו לבגד. לא אתאר את הסלקציה. סופר על כך הרבה. לצדנו עמדו נשים צעירות שסתמו את פיות ילדיהן, הכניסום לתוך תרמילים והשתדלו בדרך זאת לעבור את המיון. אחרות ניסו לשוות לפניהן מראה צעיר יותר ומרחו את הלחיים בסלק או גזר ישן. תנועה אחת של איש ה-ס.ס. היתה גורלית.

כל אנשי קבוצתנו עברו את המיון והגיעו לאיזור של שולץ. למחרת הגיעו כל אותם צעירים שהתחבאו ולא עברו דרך המיון.

ימים אחדים לפני אותם מאורעות איבדתי את ידידתי הטובה. השטח של השופ הוקף כולו על ידי אנשי ס.ס. עם כלבים ונשק דרוך. המיון התנהל לפני שער השופ. יצאנו כרגיל בחבורה אחת. אותי כיוונו ימינה, ואת בלה מונצ'קובסקה שמאלה. אותנו העמידו בשורה לאורך המדרכה ואילו הנידונים ישבו על פני הכביש. בלה ישבה לפני. היא חייכה כדי לעודד אותנו. אני ביקשתי לרוץ אליה ולהיות יחד עמה. חברי עצרו בעדי בכוח. עדיין פעל אז הכלל: "קיימת מפלגה, את לא לבדך, עלייך לעמוד על המשמר". חשתי כי ציפורני חודרות לתוך בשר ידי. השלכתי לעברה סוודר כי היתה בלבוש קיצי. לאחר מכן גירשו אותם ואנחנו נשארנו במקום. באותו יום נטלו את אמי ודודתי, האם של בלה. אני יודעת כי הן נפגשו עם בלה באומשלאג. הן הלכו לדרך שאין חוזרים ממנה.

המכתב שקיבלנו מהבנות – השליחות שלנו, הידיעות על מותם של אלה שנשלחו ל"פרטיזנקה", הפרידה מהיקרים והשילוח ההמוני – המחישו לנו את מצבנו. היינו משותקים, נידונים, ללא סיכוי לסיוע מצד כלשהו.

ב-22 בספטמבר ערכנו אסיפה בקומונה שלנו ברחוב נובוליפיה. הוחלט לשגר מקשר נוסף ולנסות שוב לחדש את הקשר עם המפלגה. בהצבעה הוטלה המשימה עלי. הייתי בעלת "מראה טוב", כלומר פני לא גילו בצורה בולטת את מוצאי היהודי. לפני היציאה הטיל עלי איגנאץ פייל לשוחח עם יוסף לברטובסקי. יוסף כבר היה אז כמעט שבור ברוחו. ב-23 בספטמבר הגעתי ל"זיגה" – זיגמונט גוטליב ברחוב לשנו. מצאתי אותו שרוי ביאוש מוחלט. באותו ערב התאבד עם אשתו על ידי בליעת ציאנקאלי. כולנו קיבלנו מנות מאותו רעל ואמרנו להשתמש בו במקרה שניפול לידי הגסטאפו.

למחרת היום יצאתי עם ה"פלאצובקה", קבוצת עובדים יהודים שיצאה ליום עבודה לתחומי הגיטו. את היציאה סידר לי אבי. את "קבוצת העבודה" ניהל אדם בשם הנריק לסקי, למעשה לוין, כיום בפולין קרוי יוזף זאוואדזקי. הוא היה ידוע כבּיבּליוֹפיל מובהק.

מלווה על ידי איגנאץ פייל ורוזה רוזנפלד יצאתי את הגיטו.

אבי וידידַי נשארו בגיטו. כל בני משפחתי, זולת אבי, נלקחו כבר בחטיפות הקודמות. עדיין מהדהדות באוזני המלים שאמרו איגנאץ ורוזה על סף היציאה. רוזה אמרה בשעת הפרידה: "זכרי, את מוכרחה להגיע אליהם! את מוכרחה להשיג נשק. אין אנו רוצים למות בלי לחימה! הם מוכרחים לתת לנו נשק..." עם אותה מטרה, מתוך הכרה כי עלי למלא את המשימה האמורה – יצאתי מן הגיטו.

ברחוב אוגרודובה עלה בידי לצאת מן השורה של הצועדים, להשיג את השער של הבית הקרוב ולהוריד את הסרט שעל ידי. מיד אחרי זה הותקפתי על ידי קבוצת סחטנים. הם אחזו בי והוליכוני לשער קרוב. היתה זאת קבוצת ביריונים צעירים. הם ציוו עלי להתפשט וגזלו ממני כל מה שהיה ברשותי. אבי צייד אותי בשארית רכושנו ודברים שנותרו אחרי אמי – שרשרת יהלומים וטבעת על האצבע. בתיק שמרתי על כמה חפצים פרטיים. לבשתי סוודר ומעיל. הם לקחו את הכל ורצו להשאיר אותי בכותונת בלבד. בתחנונים השגתי את המעיל. הם איימו שיובילו אותי למשטרה הגרמנית. התחננתי בפניהם שלא יעשו זאת. הלכו עמי לכאורה בכיוון המשטרה. בפינת רחוב השאירו אותי לבדי. וכך מצאתי את עצמי מחוץ לגיטו ללא דבר כלשהו, רק בכותונת ובמעיל. הגעתי ראשית-כל לקבוצת נהגים, עמם ניהל אבי עסקים לפני המלחמה. לאבי היה מפעל לחלקי-חילוף של מכוניות ועם רבים מהנהגים קיים קשרים הדוקים. לאנשים האלה באתי – בני משפחת מרקובסקי. אצלם מצאתי מיקלט ראשון.

עלי לציין עתה שמות של אנשים אחדים, שזמן ממושך ובהתמדה, שמרו על המגע עם הגיטו. ראשון בחבורה זאת – קאז'ימייז' דביאק (ולאדק בוצ'ינסקי) בעבר אחד ממנהיגי "ספרטקוס" ולאחר מכן גיבור אגדי של "הגוורדיה העממית", אדם שעל דעת עצמו, ללא הוראות ממוסקבה, ייסד בפודלאסיה את היחידה הפרטיזנית הראשונה עוד בטרם הוקמה המפלגה מחדש. יחידה ראשונה זאת היתה מורכבת משבויי-מלחמה סובייטיים, יהודים המסתתרים ביערות ונוער קומוניסטי מבני האיכרים – חניכים שלו בעבר. הוא היה חולה במחלת כליות קשה ונמצא אצל קרוביו. היה לו שם מקלט-רדיו מוסתר. הוא הוציא עתון. הוא הגיע למקומות אלה לאחר שנוכח כי אין יותר לפעול עם החברים הנצורים בגיטו האטום. הוא, יחד עם צ'סלאב מנקייביץ', ערך את הביקורים התכופים בגיטו. עד שלב מאוחר היה חודר דרך משמרות, מעברים תת-קרקעיים.

באחד מאותם הביקורים נטל על עצמו קאזיק תפקיד מטעם אנשי הגיטו. באחד הימים קיבלנו פתק מעיר לבוב. נאמר בו כי "נינה יחד עם קבוצת חברים הובלה בכיוון בלתי ידוע". היה זה כבר אחרי שלבוב נכבשה על ידי הגרמנים. נינה – הכוונה היתה לאנטונינה שטיין – אדם בעל ערכים וכשרונות נדירים, שהשתייכה לחוג של אנשי "ספרטקוס". על יסוד אותו פתק החלטנו לארגן מסע חיפושים אחר נינה. אספנו את סכומי החסכונות שבידי החברים, מכרנו טבעות, חפצים שלעתים סחבנו מבתי ההורים. כל זה נועד לכסות את הוצאות הנסיעה של קאז'יק, שקיבל על עצמו להתחקות על עקבותיה של נינה. קאז'יק אמר באותה הזדמנות להקים מגע עם אנשינו באיזור לבוב. לא אכנס לפרטים. קאז'יק הגיע ללבוב. עקבות המשלוח בו נכללה נינה, הוליכו לעיר ולודאבה. כאן נותקו העקבות ולא ניתן למצוא עוד סימן כלשהו. קאז'יק חזר בלי תוצאות. נודע לנו כבר אחר המלחמה שנינה היתה במקום קרוב לוולודאבה. היא ברחה מהמשלוח הגרמני והגיעה לפרטיזנים סובייטיים. ביקשה בכל מחיר להגיע אלינו, לשוב לורשה ולהצטרף לחבריה, אך הדבר לא עלה בידה. היא הרגישה רע ביחידה הסובייטית. לפי המסופר נפלה באותה יחידה סמוך למועד סוף המלחמה.

יתכן כי לא תיארתי בהרחבה מספקת את טיב הקשרים שלנו עם החלקים הפולניים של המפלגה מחוץ לגיטו. מאוגוסט, המועד בו נשלחו חוליות של אנשינו ל"פרטיזנקה" נותרנו מנותקים לחלוטין. הדבר הכאיב לנו מאד. לא ידענו להסביר לעצמנו משום מה המפלגה בחוץ אינה מוצאת דרך או תחבולה כלשהי כדי להגיע אלינו או לפחות למסור לנו ידיעות או הוראות. הרי פעלו עוד טלפונים אחדים בגיטו. יוסף לברטובסקי יכול היה לטלפן. אנשים אחדים מבחוץ שמרו על דרכי-מגע. היתה לנו הרגשה כי המפלגה לא התאמצה, לא הפעילה את מלוא היכולת כדי לעזור לנו, כדי להציל את אנשיה או לתת לידינו אמצעים לפעולה. הטופס האחרון של העתון המפלגתי הגיע אלינו כנראה באוגוסט.

מחוץ לגיטו פתחתי במאמצים לגלות את כתובות המפלגה. היו בידי כתובות אחדות וטלפונים. ממסרי הטלפון שבידי לא נתקבלה תשובה והדירות שחיפשתי היו נעולות וריקות מאדם. שתי כתובות היו חתומות בחותמות הגסטאפו. כפי שנודע אחר כך היה זה זמן "המפולת", המכונה "פאי-ואוז'יניאק". האדם המכונה "פאי" היה מזכיר הועד הורשאי של פ.פ.ר. והוא נאסר בסוף אוגוסט או בראשית ספטמבר 1942. אני יצאתי מהגיטו ב-24 בספטמבר. לאחר מארו בא גל של מאסרים נוספים. בכל עת הכיבוש ובשנים הראשונות לאחר המלחמה היתה קיימת סברה, כי זה "פאי"-ואוז'יניאק שהסגיר את חבריו והוא נחשב לאדם שנשבר בגסטאפו ובגד במפלגתו. כיום ידוע כי הגורם האמיתי למאסרו של "פאי" וכל היתר היתה דמותו האפלה של הסוכן הכפול "מינצמאכר-רגולה". עם המפולת, נעזבו כל הכתובות הישנות והנותרים מאנשי המפלגה ירדו למחתרת עמוקה. התקשיתי לעלות על עקבות המסתתרים. התחלתי איפוא לחפש מגע עם אותם אנשים שהשתייכו לחוגי "ספרטקוס".

בדרך זאת מצאתי את נינה קראנץ, ובאמצעותה – כבר שלושה שבועות אחרי יציאתי – גילית את קאז'יק דביאק שלנו. אם כן, לאחר כמעט ארבעה שבועות של חיפושים הגעתי לקאז'יק דביאק, אשר באותו זמן שב מהאיזור הפרטיזני של ראדום, לורשה. והודות לו מצאתי סוף סוף גישה להנהגת המפלגה וה"גוורדיה לודובה".

בסוף אוקטובר נפגשתי באמצעותו עם מפקד ה"גוורדיה לודובה" באותה עת – פראנצישק יוז'ביאק (הכינוי: "פראנק הזקן", "ויטולד"). נפגשתי עמו בערב כיכר נארוטוביץ'. קאז'יק הציג אותי. "ויטולד" לא ידע עלי דבר זולת העובדה שאני מקשרת שנשלחה מטעם החברים בגיטו.

הינני לתאר את המיפגש עם "ויטולד", כי הוא מורה עליו ועל יחסו למאבק בגיטו ועל העזרה מטעם המפלגה וארגון הלחימה לגיטו. מחובתי לציין כי מבין ההנהגה של ה"גוורדיה" היה הוא האיש שגילה את ההבנה הרבה ביותר כלפי החברים בגיטו, ורגישות אישית מרובה נוכח הטרגדיה המתחוללת בתוך החומות. השאלה הראשונה שויטולד שאל בשעת פגישתנו, שעת ערב הקרוה לעוצר: "האם יש לך הלילה היכן לישון?" למען האמת לא ידעתי איפה אלון באותו לילה. נדברתי עם קאז'יק שלאחר סיום השיחה עם ויטולד אגיע לדירה של אחותו, שם כבר לנו קאז'יק וכמה אנשי מחתרת אחרים. התגובה של ויטולד על סיפורי היתה פשוטה: "את הולכת אלי". אגב, כאשר לאחר שנים רבות, בזמן החקירה ב-או.ב.*, סיפרתי כי מפקדה ה"גוורדיה לודובה" נטל מיד מקשרת בלתי מוכרת לו מהגיטו לכתובת המחתרתית שלו, לעגו לי. הם היו בטוחים כי אני משקרת. האמת היא כי ראש ה"גוורדיה" התכחש להנחות יסוד במחתרת, כאשר הוליך נערה יהודיה מן הגיטו למיפקדה של ה"גוורדיה" במחתרת.

היכן היתה מיפקדה זאת? זה היה חדר בודד בדירתו של פועל בצריף שבפרבר פראגה. כמעט במשך כל הלילה סיפרתי לויטולד על המצב בגיטו. מסרתי על משימתי ועל קריאות החברים לפני לצאת. היתה זאת שיחה דרמטית, כי אני האשמתי את המפלגה, שבשעות הקשות ביותר השאירה את הגיטו לגורלו ללא עזרה, ללא הדרכה, ללא קו-פעולה – וזה למעשה מתוך אדישות וחוסר-דאגה לאנשים הנידונים על ידי הנאצים.

בדברי תשובתו מסר ויטולד תמונה מקיפה, ולדעתי כנה, על מצב ה"גוורדיה לודובה". הוא דיבר על המחסור החמור בנשק. הוא סיפר על "המפולת" שפקדה את המפלגה, ושחיבלה בפעילות ה"גוורדיה" באיזור ורשה. עשרות אנשים נאסרו, צריך היה להעתיק גם את מקום בית הדפוס. המצב בורשה היה רווי סכנות. השגתי אצל ויטולד גם הבנה וגם הבטחה לעזרה, שניתן יהיה להושיט בזמן הקרוב ביותר.

מסרתי לו על הדרכים לקיום מגע עם הגיטו, קבענו דרך להתקשרות וקיבלתי הוראה להישאר מחוץ לגיטו. ויטולד הטיל עלי את הקשר עם הגיטו והעברת הנשק ברגע שתתחיל להתבצע.

כמו כן הייתי צריכה לפעול בשורות ה"גוורדיה" מחוץ לגיטו, כי המראה שלי לא בגד בי. לאחר

_______________

Urzad Bezpieczenstwa* – המשטרה החשאית בפולין של היום.

המאסרים מסביב לפרשת "פאי" היתה ה"גוורדיה" זקוקה באופן דחוף לאנשים מהימנים.

מסרתי לויטולד את הכרעתי המתואמת עם אנשי הגיטו, שעלי לחזור לשם לאחר מילוי השליחות ויצירת הקשר. הוא טען כי יש לדחות את זה לעת-עתה, אמר כי אני כפופה להוראות המפלגה ומשמעת מפלגתית, והוא כראש המטה יכריע בדבר.

כאמור, ל"גוורדיה" לא היו אז צינורות-קשר עם הגיטו. אני הצבעתי על ה"פלאצובקה" באוגרודובה (שעימה יצאתי מן הגיטו) והמלצתי על הנריק לסקי ככתובת למסירת מכתבים, ידיעות ונשק לגיטו.

ויטולד היה כבר במגע עם אנשי השומר הצעיר שפעלו מחוץ לגיטו. באופן קונקרטי הוא קיים קשר עם נציגי "הארגון היהודי הלוחם" שפעלו למען השגת נשק – "יורק הלבן" (אריה וילנר) ויאנק וישינסקי (הכינוי "ויגה", השם הבדוי בצד הארי יאן גלינסקי). ויטולד היפנה אותי לאנשים אלה ובמשך שבועות עד למאסר של אריה וילנר9 עסקתי באורח בלתי-אמצעי מטעם מטה ה"גוורדיה לודובה" בקיום הקשרים עם הגיטו, מסירת ידיעות וקבלת ידיעות, שליחת עתונות, אמצעי חבישה והוראות לשימוש בנשק ונשק עצמו. העברת הנשק היה דבר קשה ביותר.

מה היה מצב הנשק ב"גוורדיה לודובה" בשלב ההתחלתי של קיומה, דהיינו כחצי שנה לאחר היווסדה? בניגוד לסיסמאות על הקירות וההאשמות שהטילו על אנשי ה"גוורדיה", "המשרתים המשולמים של מוסקבה", הרי המצב לאמיתו היה, שאפילו לקנייה של כלי-נשק בודד לא היה די כסף ברשות ה"גוורדיה". במציאות נראה הדבר כך, שכאשר למשל הקבוצה הפרטיזנית השניה של ה"גוורדיה", בת תשעה אנשים, יצאה ליערות, כל הנשק שלה היה מורכב משני אקדחים (מזה אחד הסובל ממעצורים) וכן מקטרת שניתן היה בלילות, בפעולות טרור, להציגה כאקדח.

כאשר הגיעה מה"פרטיזנקה" לורשה "זוסיה הקטנה" יאמאיקה מהגיטו, הוטל עליה בשיתוף עם אורלובסקי ("צאנק הקטן") ללכוד נשק ברחובות העיר. הדבר התנהל באופן כזה, שהזוג טייל בסמטאות זעירות לעת ערב ובעזרת כדור בדיל המחובר לחבל היו משיגים נשק אישי של השוטרים – אקדחים.

אכן – עניין הנשק היה אז הקושי העיקרי גם ל"גוורדיה לודובה" ולמפלגה מחוץ לגיטו. בשלהי הסתיו של 1942 מסתמנת התקדמות בהשגת נשק וחימוש ה"גוורדיה". אולם תקופת המאבק על הציוד הראשון היתה ארוכה וקשה. באותו לילה ארוך במטה תיאר ויטולד את המצב. נשק לא היה, צריך היה ללכוד אותו ולאחר מכן לפתוח במאבק מזויין. עם זאת, נעשו נסיונות להשיג נשק בשביל הגיטו, והכלים הראשונים מטעם ה"גוורדיה" החלו להגיע. הכלים עברו לגיטו, כאמור, באמצעות לסקי ושני הנציגים של "הארגון היהודי הלוחם", אנשי השומר הצעיר, "יורק" וילנר ויאנק וישינסקי.

רעיון הלחימה בגיטו כציווי מוחלט התגבש בזמן שבגיטו נותרו רק עשרות אלפי יהודים מתוך חצי מיליון, וכאשר המיבצע של הנאצים נתגלה בכל אימתו והחרב היתה תלויה מעל ראשי האנשים. הגיטו הורשאי, מעין מחנה ריכוז ענקי, עבר דרך ארוכה של סבל, מחלות ודילדול פיזי ורוחני. הרעיון על לחימה לא יכול להבשיל בהמון שכלל זקנים, ילדים וחולים. נוסף על כך היו אנשי הגיטו חסרי עורף. תיארתי את המצב בנוגע ל-פ.פ.ר. וה"גוורדיה לודובה", והדברים לא היו שונים, ואולי אף גרועים, לשלוחות של הממשלה הפולנית בגולה שפעלו במחתרת.

בחודש נובמבר התחלתי לעבוד במטה ה"גוורדיה" והמשכתי לשמש בתפקיד המקשרת עם הגיטו. כל שבוע, ולפעמים פעם בשבועיים, היו מגיעים לצד הארי שליחי המפלגה בגיטו. היו אלה על פי רוב יורק זולוטי ויוזק זארוסט. ככתובת למיפגשים שימשה הדירה של משפחת לֶגֶץ וחדר שכור של האנקה קראקובסקה ברחוב שוויינטו-קז'יסקי. השליחים היו חוזרים לגיטו. בגיטו התחזקה אז תודעת החובה ללחום בתוכו ולנצל את כל הקשרים האפשריים, עם פ.פ.ר., עם נציגי הממשלה בגולה, כדי לחזק את כוח ההגנה בגיטו.

מהמכתבים שהייתי מקבלת מרוזה רוזנפלד, למדתי שמאז נובמבר היתה עסוקה בהקמת מחבואים – בונקרים, ציוד המחבואים במזון, תרופות וכו'.

מצד אנשי מטה ה"גוורדיה" נתקלתי ביחס לא אחיד לרעיון הגנת הגיטו והעזרה שיש לספק לאנשים הנצורים בחומות. כפי שכבר תיארתי, מצד המפקד יוז'ויאק – "ויטולד" היתה קיימת הבנה מלאה ורצון לסייע. לעומת זאת שונה בהרבה היה היחס של אנשים כגון כלכובסקי

(Chelchowski)*. איש זה סבר שאין להרבות בעזרה לחברים יהודים הנמלטים מן הגיטו. אנשים אלה מסכנים את הכתובות המפלגתיות ואילו שליחת יהודים רבים ל"פרטיזנקה" תגרום ל"ייהוד" התנועה הפרטיזנית הכפופה ל"גוורדיה", דבר שמשמעותו אובדן הפופולריות של היחידות בעיני האיכרים בסביבה, העורף הפרטיזני הטבעי.

ידוע לי גם, שכאשר נוכח הסכנה הבלתי-אמצעית של שילוח, טילפן יוסף לברטובסקי בפעם האחרונה לועד המרכזי של המפלגה, ושאל את האחראים מה עליו לעשות במצבו, שעה שנסתיימו כל סיכויי הפעולה וביקש עזרה דחופה וסיוע לבריחתו (הוא היה נכה), נאמר לו כפי המסופר: "עליך לחפש בדרך פרטית קשרים פרטיים..." למחרת היום נלקח יוסף לברטובסקי לאומשלאג.

האמת היא, כאמור, שבאותו זמן לא היו ל-פ.פ.ר. ול"גוורדיה" אמצעים ואפשרויות לסייע באורח יעיל לגיטו. עם זאת, ניתן היה לעשות יותר מלא-כלום להצלת אנשים ולהמשך המאבק. לאחר שיצאתי ועבדתי בחוץ לא עלה בידי להניע את ראשי ה"גוורדיה" להבאת אנשים מהגיטו ושילובם בפעולה בצד הפולני, פרט למקרה אחד. המקרה הבודד הזה נגע לאיגנאץ פייל, שהיה עובד-דפוס לפי מקצועו והיו זקוקים לו מאד. במקרים רבים אחרים לא יכולתי לסמוך על הצלת חברים באמצעות המפלגה.

כאמור, עבדתי בעת ובעונה אחת במדור ההדרכה הראשי של מטה ה"גוורדיה" וכן פעלתי בקיום הקשרים הסדירים עם הגיטו. יום אחד, בסוף נובמבר 1942, הוגשה לי באיזור ז'וליבוז' תעודת לידה מזוייפת. היה בידי ארנק עם תעודה אישית ("קנקארטה") מזוייפת עשויה על ידי "מדור התעודות". באותו יום אחר הצהרים היה עלי להיפגש בכיכר סטארינקביץ' עם יאנק וישינסקי ויוז'ויאק ("ויטולד") לשם בירור בעיות הכרוכות בסיוע לגיטו. עמדנו להיפגש בכיכר סטארינקביץ' ומשם לפנות לאחת משתי דירות בהן היו מתכנסים "יורק" וילנר ויאן וישינסקי, לדירה ברחוב ז'לאזנה. לאחר שנפגשנו שלושתנו הלכנו לדירה האמורה והתחלנו לדון. לאחר כעשר דקות נשמעו דפיקות עזות בדלת וקריאות: "משטרה! לפתוח!" נאלצנו לפתוח. היתה זאת המשטרה הפולנית עם חבורה שלימה של סחטנים. ערכו חיפוש אישי. בארנק שלי מצאו את שתי התעודות שהיובידי, ונוסף על הכל היתה בידי תעודה מזוייפת המיועדת בשביל קזיה כגן, ועמדתי למסור אותה עוד באותו יום. העמדנו פנים, כי אנו מקיימים היוועדות של סוחרים. יוז'ויאק הציג עצמו כאיש מיסחר. ביאנק וישינסקי לא חשדו כיהודי, ולעומת זאת אותי רצו לקחת לגסטאפו. עלה בידי להעביר את ה"קנקארטה" המזוייפת לויטולד. הוא פנה לבית השימוש ושם עלה בידו לחסלה. ויטולד הצליח לשכנע את השוטרים לשחררו, תבע כי לא יגעו בי, בהבטחה שילך ויחזור עד מהרה עם כסף. הוא נטל אותי הצידה להרגיעני. אני חשתי עצמי אחראית לגורל ראש המטה. מצפוני נקף על שסיכנתי את אישיותו. ביקשתי למות ורציתי כי לא יסתכן יותר. בכל זאת, לאחר שעה חזר ויטולד למקום עם כספים ביד. הוא היה ראש המטה של ה"גוורדיה" ולמעשה במעמדו לא היה רשאי להסתכן. הסחטנים הלכו, ונשאר עמנו שוטר פולני, אותו הצליח יאנק וישינסקי להשקות כראוי בוודקה. אותו שוטר הוליך אותנו עוד לפני העוצר לדירה השניה בה התגורר יאנק ובה מצאנו מחסה. זוהי דוגמה כיצד נהג יוז'ויאק – ויטולד ומה היה יחסו לעניינים כגון אלה.

מצאתי בורשה שורה של אנשים שהוצאנו בשעתו מן הגיטו ל"פרטיזנקה". אנשים אלה הוחזרו לורשה ופעלו כאן בתפקידים שונים כאנשי ה"גוורדיה העממית". שייכת אליהם קזיה ברגמן, שלאחר זמן נתפסה. לא הכירו שהיא יהודיה, ועם ניירותיה כקאזימיירה פאבלוסקה נשלחה למחנה הריכוז רוונסברוק, שם החזיקה מעמד בתור פולניה עד סוף המלחמה. לורשה הגיעה עם אידה מלכּין, חברתי מבית הספר ומ"ספרטקוס". בורשה עבדה בבית הדפוס המחתרתי. כמו כן לנה וולינסקה (זהו כינוי), שהיתה אז אשתו של "ויטולד" וניהלה את חטיבת הקַשָרים של ה"גוורדיה". הנקה קראקובסקה עבדה בבטאון של ה"גוורדיה" – "גווארדז'יסטה". היתה כאן גם רחל'קה (הלנה קדצקה) וניוטה טייטלבוים. הדמות של ניוטה טייטלבוים ידועה ולא אתעכב כאן עליה הרבה. אולי לא ידועה הביוגרפיה שלה כלוחמת מחוץ לגיטו. כזכור לי, יצאה מן הגיטו דרך בית הקברות היהודי בימי הגירוש הגדול, בחודש אוגוסט. הגיעה ל"פרטיזנקה". מהיער הובאה לורשה ונכללה ביחידה לתפקידים מיוחדים, שהורכבה ליד המטה הראשי של ה"גוורדיה", ונקראה בשם "ספֶּצגרוּפּה". ניוטה היתה ידידה קרובה של קזיה ברגמן וקיבלה קשה את היעלמה. ניוטה היתה אישיות אצילה וחזקה, היתה מרבה להתנדב לתפקידים קשים ולוחמת בחירוף-נפש. אין אני אוהבת סיסמאות, אך בה התגלמה יפה הקריאה: "בעד החירות שלנו ושלכם". היא שמרה תמיד על זיקה ליהדות, לתרבות יהודית וראתה עצמה גם מחוץ לגיטו כשליחת העניין היהודי וכנוקמת בשם העם היהודי הנרצח. ניוטה השתתפה בכל הפעולות החשובות של ה"ספצגרופה" באיזור ורשה.

היא השתתפה בפעולה בה נלקח סכום גדול מ"בנק פ.ק.או." היא השתתפה במיבצע ה"קולנוע" והניחה פצצה באולם התיאטרון "קאמרליכט-שפיל-תיאטר" ברחוב

_____________

* מהדמויות המרכזיות בממשל לאחר המלחמה.

מארשאלקובסקה 8. היה זה ב-17 בינואר 1943, והמיבצע נערך כגמול על חטיפות המוני פולנים ברחובות ורשה ושילוח לעבודות-כפיה בגרמניה ולמחנות ריכוז. היא נטלה חלק בשורה של הוצאות להורג של אנשי גסטאפו ומשתפי-פעולה עם הגסטאפו, במיבצע "ספּוֹלם", בפעולות סיוע לגיטו הלוחם. על פי רוב יצאה ניוטה לפעולות אלו עם בעלי לעתיד – יז'י דוראץ'. כך אירע ששניים אלה נטלו חלק בשורה של פעולות חשובות של ה"ספצגרופה". הדמות של ניוטה נודעה עד מהרה והפכה לאישיות המבוקשת על ידי הגסטאפו. הנערה התמירה, בעלת העיניים התכולות והשיער הבלונדי הנהדר, הפכה לאישיות מאיימת וכונתה על ידי הגסטאפו "Die Kleine Blonde" ("הבלונדינית הקטנה"). החל מאביב 1943 הופיעה ניוטה, בפעולות ברחבי ורשה, בכיסוי-ראש של מיטפחות צבעוניות שונות. אף על פי כן החלו אנשים ברחובות להבחין בה ובסוף מאי 1943 קיבלה ניוטה הוראה להסתתר במשך זמן-מה.

ב-19 ביולי 1943, ביום גשום מאד, החליטה לשוב לדירתה הקודמת, ברחוב פוזנאנסקה 20, וליטול מעיל-גשם. בשער הבית המתינו לה אנשי גסטאפו. היא עברה עינויים קשים. ידוע כי לא הוציאו מילה מפיה. היא מתה תוך עינויים אלה.

מבין הבנות האחרות שלנו מהגיטו גם זוסיה יאמאיקה ומלגוסיה זלצשטיין נפלו בגבורה, כאשר חיפו על יחידה פרטיזנית לוחמת, אליה השתייכו. אידה מלכין נאסרה בבית הדפוס המחתרתי, בו עבדה יחד עם בחורה אחרת מן הגיטו – מריה מנקביץ'. היא קפצה מן הרכבת ההולכת לאושוויץ. שברה רגל בזמן הקפיצה. מצאו אותה איכרים, הצילוה, אך טיפלו ברגל בשיטות פרימיטיביות ביתיות. למרות הצליעה הצטרפה ליחידה פרטיזנית ובזמן של נסיגה, בשל הרגל הפגומה – פיגרה ונהרגה. אף מריה מנקביץ' קפצה מן הרכבת. היא היתה בזמן הקפיצה בחודש הריונה התשיעי. ילדה תינוק וניצלה בקרב האיכרים. הצליחו לאחר מכן להעבירה לורשה.

הנקה קראקובסקה נשארה בחיים. היא פעלה בשורות ה"גוורדיה", עבדה בבית הדפוס של "גוורדז'יסטה", ולאחר מכן בהפצה. בזמן המרד הפולני בורשה (אוגוסט 1944) לחמה בשורות ה-א.ל. בז'וליבוז'. לאחר התבוסה נפלה בשבי ויחד איתי היתה במחנה שבויים בגרמניה. מבין הפעילים האחרים של ה"גוורדיה", ממוצא יהודי, יש למנות את אירנה אמקביץ' ("וצקה גרודזינסקה"), קומוניסטית מלפני המלחמה. היתה פעילה במוסדות המפלגה בעיר ונטלה חלק בייסוד היחידות הפרטיזניות סביב ורשה. נאסרה בשלהי 1943. הגיעה למחנה ריכוז, נשארה בחיים.

איזולדה לרנר (אשתו של העורך והמיניסטר לשעבר קירילוק) היתה בגיטו חברה בועד האזורי, ומחוץ לגיטו זמן-מה מזכירת הועד המפלגתי בורשה. נשלחה כנציגת המפלגה לקראקוב. נאסרה בקראקוב. עברה דרך מחנה נאצי, ובגסטאפו עינו אותה. בעלה בזמן ההוא, מפקד ה"גוורדיה" בורשה, בולסלאב קובאלסקי (כינויו היה "רישארד"), הצליח להוציאה מן המחנה. היה זה אחד המקרים הנדירים של הצלחה לשחרר מישהו ממחנה נאצי והדבר נעשה בדרך של תחבולה מוצלחת. איזולדה לרנר הגיעה שוב לורשה, ניצלה והיתה במשך כל הזמן פעילה במחתרת. בזמן המרד הפולני לחמה לצידו של בעלה, בתחילה בשורות ה"ארמיה לודובה" באיזור וולה, ולאחר מכן בתחום העיר העתיקה. יחד עם כל מטה ה"ארמיה לודובה" נהרג גם בעלה. איזולדה ניהלה את מעבר יחידות ה"ארמיה לודובה" מן העיר העתיקה לז'וליבוז'. היא נשלחה כנציגת ה"ארמיה לודובה" למטה של רוקוסובסקי וברלינג בצידה השני של הוויסלה. איזולדה לרנר היתה הראשונה שהקימה מגע עם הכוחות הסובייטים שחנו בצד השני של הוויסלה.

מן האנשים האחרים אזכור עוד את "גוסטאב" (שטרנפלד) דוברושצ'אק, אחד המפקדים התורניים של ה"ספצגרופה" ליד המטה הכללי. "גוסטאב" אבד לאחר שנפל ליד הגסטאפו. ארווין רוזלובירסקי הגיע ל"ארמיה לודובה" באמצעות Z.W.M. (Zwiazek Walki Mlodych

ארגון לחימה של צעירים). ארווין הצטיין באומץ ליבו ובמיבצעי גבורה בזמן המרד בעיר העתיקה. כיום הוא עדיין משרת כגנרל בצבא הפולני.

"יאנק" – דרייר יעקב – קומוניסט מלפני המלחמה. עסקן מפלגתי מחוץ לגיטו. נפל לידי הגסטאפו ואבד.

הנריק קוטליצקי – עסקן מפלגתי בתקופת הכיבוש מחוץ לגיטו. לאחר שהשטחים שסופחו לברית המועצות במזרח נכבשו על ידי הגרמנים, חזר לורשה. יחד עם אשתו היה פעיל ב"גוורדיה". דירתו ברחוב חוצ'ימסקה היתה למיקלט קבוע לבורחים מן הגיטו וליהודים חסרי-בית. יצא לנו לשכב בחבורה על הריצפה בדירתם של הקוטליצקים. כאן מצאו מחבוא ניוטה טייטלבוים, איזולדה לרנר, צ'סלאבה סוביראיסקה, אדולף בולקוביאק ועוד.

צלקה שימאנסקה היתה פעילה קומוניסטית ותיקה מלודז'. הצטיינה בתקופת הכיבוש כמקשרת של המטה הראשי של ה"גוורדיה". עתה בשוודיה.

טרגי מאד היה גורלו של איגנאץ פייל. כאמור, בתור עובד דפוס מקצועי הועבר אל מחוץ לגיטו. ב-17 בינואר 1943 פגשתי אותו באופן מיקרי בתחנת ה"טראם" בז'וליבוז'. הוא עמד להיפגש באותו מקום עם  קאז'ימיז' מיאל (Mijal). עמדתי לעלות על ה"טראם", אך כאשר ראיתיו יורד בתחנה, התעכבתי במקום. ניסיתי לשכנעו כי לא ילך למקום המיפגש. באיזור נערכו חיפושים וחטיפות גברים. אני עצמי לא יכולתי ללוותו, כי בכיסי היה נשק, שהיה עלי להעבירו לכתובת מסויימת בחלק אחר של העיר. נשק זה היה מיועד למיבצע בקולנוע, שנערך באותו יום. למרבה הדאבה, איגנאץ לא שמע בקולי. הוא פנה לעבר מקום המיפגש המיועד. באותו יום נתפס על ידי הנאצים בחטיפת רחוב. ידוע לי כי הגיע למחנה הריכוז במיידנק ושם ראה אותו מישהו בקבוצת יהודים.

ברצוני לציין בסיכום הפרק, בו תיארתי דמויות של יהודים אחדים בשורות ה"גוורדיה לודובה" ולאחר מכן ה"ארמיה לודובה", שאנשים מהגיטו, צעירים מהגיטו, היוו מחוץ לגיטו גרעין מרכזי, אמיץ ופעיל של המחתרת הקומוניסטית בתקופה הראשונה של קיומה והתבססותה.

מבין היהודים עליהם לא דיברתי ושהיו פעילים בפעילות המרכזית של פ.פ.ר. וה"גוורדיה", מן הדין לציין את פאבל פינדר, מזכיר המפלגה; איגנאץ רוב-נארבוט; הנקה שפירא-סביצה; "יאנק" וישינסקי מהשומר הצעיר שהיה לאחר מכן חבר ה"ספצגרופה". מהחברים האחרים שהיכרתי בגיטו לא דיברתי על סטפה שוכור, לוטקה ארבטסאם, דורקה גולדקורן.

אתעכב במקצת על אישיותו של איגנאץ רוב-נארבוט, שנימנה על אותם המועטים שלא רק לחמו אלא גם ניצלו. גורלו מאלף ומשקף את דרכם של אישים רבים. מראשית ייסודה של ה"גוורדיה לודובה" פעל רוב-נארבוט באיזור הפרטיזני ראדומסק-קיילצה. מהר מאד הפך שמו לאגדה. היה מפקד מזהיר בתקופה החלוצית הראשונה. בקיץ 1943 נקרא לורשה מטעמי משמעת. הוא הואשם בפיתוח קונצפציה פוליטית עצמאית במפלגה. למעשה, התייחס רוב-נארבוט ברצינות לסיסמה של חזית עממית וביקש ליצור חזית רחבה של שיתוף פעולה בלחימה האנטי-נאצית. משום כך הורד מדרגתו והועבר לשטח פרטיזני אחר.

רוב-נארוט הופיע גם לאחר המלחמה כעתונאי וסופר המעז לחשוב באופן עצמאי ולא נכנע לתכתיב. בגל המאסרים של אנשי פ.פ.ר. ותיקים הושלך אף הוא לבית הסוהר. מאוחר יותר נשלח בתור עונש לאיזור זאקופנה. ציוו עליו ועל משפחתו לעזוב את ורשה תוך עשרים וארבעה שעות. יצויין כי ילדו היה חולה אותה שעה בדלקת קרום המוח. הוא הורשה לאחר הועידה העשרים (של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות) לחזור לורשה. בזמן ההפיכה בשנת 1956 השתייך לחבורה המצומצמת של אנשי גומולקה. הוא עמד בקשר עם גומולקה המסתתר. ניתן לקבוע כי היה שותף פעיל ביותר בהכנת הנאום של גומולקה בפלנום ה-8, שהיווה מיפנה בדרכה של פולין העממית. לאחר שובו של גומולקה לשלטון זכה גם רוב-נארבוט למעמד בחוגי השלטון. עם זאת, החיבורים שפרסם רוב-נארבוט הרחיקו לכת מעבר לחירויות של משטר ההפיכה בהנהגתו של גומולקה. לכן, עד מהרה היה רוב-נארבוט שוב ל"כיבשה שחורה". בורשה חיה עדיין אשתו – פראנקה נארבוט, אף היא פעילה ב"גוורדיה לודובה". ברשותה חומר חשוב שלא פורסם מעולם, בין השאר גם עבודה נגד האנטישמיות שביקש המחבר לפרסם באוקטובר 1956. איש זה, גיבור אגדתי מימי המחתרת והלחימה האנטי-נאצית, עסקן רב-מעלה במשטר העממי, סופר ופובליציסט מוכשר, התהלך לעתים רעב. מת בבית חולים ממחלת ריאות. מותו הוא בשביל אנשי סביבתו וידידיו בבחינת עניין בלתי ברור. חשדו, כי מסתתר דבר אפל מסביב לפטירתו.

מלים אחדות על יאנק וישינסקי – "ויגה". כאשר אסרו את "יורק" – אריה וילנר וכאשר אריה וילנר חזר לגיטו, הצטרף "ויגה" ל"גוורדיה לודובה". היה לוחם ב"ספצגרופה" ליד המטה הראשי. נטל חלק במיבצעים חשובים רבים. בקיץ 1943 נכנס לסכסוך שפרטיו אינם ידועים עם מיפקדת פ.פ.ר. וה"גוורדיה". אבד בנסיבות מסתוריות, מותקף ומומת ברחוב על ידי אנשים במדים גרמניים.

ועתה ל"קרישיה הארוכה" – בת רופא יהודי, בחורה מחוגי "ספרטקוס" שלנו. לאחר מכן במפלגה בגיטו. לאחר יציאה מהגיטו, לפי הוראה של יוסף לברטובסקי, דרך בית הקברות היהודי, התנסתה בנסיונות קשים. ממנה הגיע לידינו המכתב בעת שהותנו במלכודת המיון בקירבת האומשלאג, עליו דיברתי במקום אחר. היא נשלחה ליערות, ולא מספר חודשים נקרה חזרה לורשה והיתה לקשרית אישית של מפקד ה"ארמיה לודובה" באותה עת, בולסלאב מולויץ (כינויו היה: "אדוארד הארוך").

עקב משבר פנימי במפלגה נרדפו מולויץ ואנשים המקורבים אליו. "קרישיה הארוכה" נשלחה לקראקוב ועסקה בהפצת העתונות המפלגתית. עד כמה שידיעתי מגעת, אף היא אבדה בנסיבות שלא הובררו עד כה. לפי המסופר שוגרה מורשה חבילה לפי הכתובת שבה הסתתרה ועבדה. בעקבות החבילה ויחד עמה הגיעה המשטרה הגרמנית, וכל האנשים שהיו באותה כתובת נלקחו.

 

*

בתקופה שקדמה למרד בגיטו ורשה עלה בידי, בעזרתו של יז'י דוראץ', לסייע בלי ידיעת המפלגה, לאחותה של ניוטה טיילבוים ולבנה. הם עתה בישראל. הצלחנו גם "באורח פרטי" להציל שני נערים יהודים שנמלטו מהגיטו. אחד מהם פגשתי ב-1948, שעה שעלה ארצה. הוא הצטרף ל"הגנה" והיה טייס בארץ.

כאמור, בעלי יז'י דוראץ' היה חבר ה"ספצגרופה" והשתתף בפעולות רבות ביחד עם ניוטה טייטלבוים. במסגרת זאת ביצעו שניהם גם שורה של פסקי-דין נגד מסגירי יהודים ומשתפי-פעולה עם הגסטאפו. בוצע גם פסק-דין כזה נגד יהודי אחד או שניים שסייעו לגסטאפו בגילוי יהודים.

עם פרוץ המרד בגיטו נכנסה מיד ה"ספצגרופה" למצב של כוננות. המפקד "ויקטור" סקז'שבסקי ביקש מתנדבים לפעולת סיוע לגיטו הלוחם. התנדבו כולם. ניוטה טייטלבוים, יז'י דוראץ', "יאצק" – פראנצישק בארטושק נקבעו כמשתתפים בפעולה. הפעולה בוצעה למחרת היום. הותקף ה-CKM (מקלע כבד) שהוצב בצד הפולני וירה לעבר העמדות בגיטו. הפעולה הצליחה. לאחר שחוסל הצוות שהפעיל את מכונת היריה ונהרס הכלי, נסוגו אנשי ה"ספצגרופה" כאשר שוטרים פולנים דולקים ויורים אחריהם. תוכננו גם פעולות אחרות, כגון פריצה בחומה וסיוע ליציאה של קבוצת לוחמים דרך התעלות. ידוע לי שה"ספצגרופה" סייעה בהעברה ליער של לוחמים-ניצולים, שפרצו דרך התעלות לצד הפולני. ה"ספצגרופה" ביצעה גם פעולות חבלה שנועדו לפגוע בהעברת הטרנספורטים של המגורשים מהגיטו. במיבצעים אלה השתתפו "יאנק" ברטושק ויז'י דוראץ'.

 

הערות

1.       (Z.N.M.S.) Zwiazek Niezaleznej Mldziezy Socjalistycznej

2.       (P.P.S.) Polska Partja Socjalistyczna, המפלגה הסוציאליסטית הפולנית.

3.       שימש כסגן-שר להגנה לאומית בפולין העממית. לאחרונה הורחק מתפקידו.

4.       פרופסור לודביג הירשפלד, יהודי מומר, איש מדע בעל שם.

5.       Armja Ludowa, Gwardja Ludowa – החטיבות הצבאיות הפולניות במחתרת שבהשפעת הקומוניסטים.

6.       למעשה המפלגה הקומוניסטית הפולנית האוחזת עתה בהגה השלטון בפולין. הוקמה בינואר 1942.

7.       בלוק אנטי-פאשיסטי או גוש אנטי-פאשיסטי, הוקם באביב 1942, ביוזמת אנשי פ.פ.ר. בגוש נכללו השומר הצעיר ודרור-החלוץ, פועלי ציון שמאל ופועלי ציון צ.ס., ארגון בעל אופי מחתרתי-מזויין.

8.       "דוד" – מספר רחובות מצומצם בקרבת מקום השילוחים – "אומשלאגפלאץ" בגיטו ורשה. הנאצים ריכזו במקום זה את האודים הנותרים בשלב האחרון של הגירוש הגדול בקיץ 1942, וערכו כאן את הסלקציה האחרונה בתקופת הגירוש.

9.       אריה וילנר, המקשר המרכזי של הארגון היהודי הלוחם ונציג הארגון כלפי המחתרת הפולנית, נאסר בדירתו בצד הארי בתחילת 1943. עונה עינויים ולא גילה את זהותו האמיתית. נשלח מבית הכלא למחנה עבודה, ומשם אורגנה בריחתו והוחזר לגיטו.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial