מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

3 חברים נפגשים - 61 שנים אחרי

3 חברים, 3 מספרים עוקבים, 61 שנה אחרי 

קשה היה לעצור את הדמעות, כאשר לדיסלב רייך ורוברט ביכלר נפגשו עם פריץ שטיינר, מי שהיה חברם במחנה ההשמדה בפולין. השלושה, שנושאים מספרים עוקבים על היד, שרדו יחד שתי סלקציות. "מעולם לא חשבתי מה עלה בגורלם", סיפר היום פריץ, שעבר אחרי השואה לגרמניה בעוד חבריו עלו ארצה, "האמת היא שחשבתי שהם מתים"

 
מאת: שרון רופא אופיר  

סגירת מעגל. 61 שנים לאחר שנפרדו דרכיהם בפעם האחרונה, נפגשו היום (ג') לדיסלב רייך ורוברט ביכלר עם חברם הטוב, פריץ שטיינר. השלושה, ילידי סלובקיה ששרדו את אחת הסלקציות האחרונות שנערכו בצריף הילדים בביקרנאו-אושוויץ, נושאים על זרועם מספרים עוקבים - B14564B14565 ו-B14566. היום, שוב יחד, הם הביטו במספרים, אחזו ידיים ואמרו זה לזה בדמעות: "מי היה מאמין שנשרוד את הזוועה, נישאר בחיים וניפגש כאן, בגבעת חביבה". את המפגש המרגש אירגנה מורשת, המרכז לתיעוד השואה ע"ש מרדכי אנילביץ'.

ד"ר שטיינר הוא כיום רופא ילדים ומתגורר בברמן שבגרמניה. במשך השנים הוא לא ידע כלל כי חבריו הטובים, ולדיסלב–יהודה רייך ורוברט-יהושוע ביכלר, שרדו את השואה ונמצאים בין החיים. "הדרך שלי לשרוד הייתה לשכוח הכל", סיפר היום שטיינר, כשהוא אינו מצליח לעצור את הבכי. "לא חשבתי על כלום ולא עסקתי בשאלה מי חי ומי מת". 

 

אבל למרות הנסיון לשכוח, כתבה בעיתון הגרמני 'שטרן' ובה תמונה גדולה של חברו הטוב רוברט, החזירו אותו באחת 60 שנים לאחור: "מעולם לא קראתי לפני כן את העיתון הזה, אבל ראיתי את התמונה הגדולה ומיד זיהיתי שזה החבר שלי. התרגשתי מאוד ושלחתי מכתב למערכת העיתון".

היום, כמעט שנה לאחר שהבחין באותה כתבה, נפגש שטיינר עם חבריו במרכז להוראת השואה על שם מרדכי אנילביץ' שבגבעת חביבה. זמן קצר לאחר החיבוקים וההתרגשות הגדולה, גלשו השלושה לשיחה קולחת בשפה הסלובקית. "הם נראים ממש כמו אותם שלושה נערים שנפרדו לפני 61 שנים בגטו", אמר גיל, בנו של רייך.

 "היינו מדמיינים את הגולש ועוגות שנכין בסוף המלחמה" 

ובחזרה לשנת 1944. בחודש ספטמבר של אותה שנה הגיע לאושוויץ משלוח של 2,500 יהודים, בהם גם שלושת גיבורי הסיפור הזה. "אני ופריץ הגענו עם האבות שלנו, רייך הגיע עם אמא שלו וכולם עברו סלקציה על הרמפה. אנחנו, בדרך פלא, נשלחנו יחד עם אלף ילדים נוספים לצריף הצוענים שהתרוקן מיושביו", שיחזר היום יהושוע ביכלר.

השלושה הפכו בין-לילה לחברי אמת. "בצריף היו ילדים נוספים מסלובקיה ואנחנו כדרכם של ילדים, כלל לא ירדנו לעומק האסון שקרה. המשכנו לדבר על חיי היום-יום ואפילו היינו מדמיינים את הגולש ועוגות שנכין בסוף המלחמה", ממשיך ביכלר. "כשאמרו לנו שישלחו אותנו לתאי הגזים אני צחקתי. הייתי משוכנע שסתם רוצים להפחיד אותנו. כך הפכתי לחבר של פריצו ולאצו".

כעשרים ימים לאחר שעברו את הסלקציה הראשונה, עמדו השלושה בפני סלקציה נוספת. ביכלר, שהיה בן 14 וחצי, ממשיך ומספר: "מבין אלף ילדים נותרנו רק חמישים ובהם גם שלושתנו. אני הייתי מבוגר משניהם בשנה וחצי והרגשתי שיש לי אחריות על חייהם". לאחר אותה סלקציה הם מצאו עצמם במחנה D בבירקנאו. "כשראיתי שהולכים לקעקע את הגברים לקחתי את פריצו ולאצו ביד והעמדתי אותם מאחורי. ידעתי שמי שאין לו מספר על היד מיועד ללכת לתאי הגזים ומי שיהיה לו - ימשיך לחיות".

"עד עכשיו אני לא מאמין שאנחנו ביחד" (צילום: חגי אהרון) 

השלושה, בניגוד לשאר הילדים ששהו באושוויץ, קועקעו על ידיהם ונשלחו לעבוד בשדות תפוחי האדמה ליד המחנה. "היינו צריכים לאסוף בדלי את תפוחי האדמה שנפלו מהאלונקות אותן נשאו הנשים", מספר יהודה. "אלו היו מראות קשים מאוד. נשים שלא עמדו בקצב ספגו מהלומות קשות מהנאצים שעמדו בסמוך. לא יכולנו לשאת זאת".

מידי ערב היו שלושת הילדים נפגשים ומשוחחים ביניהם בשפה הסלובקית. ביכלר: "דיברנו על כדורגל ועל נושאים נוספים שמעניינים ילדים. אף אחד מאתנו לא עסק בשאלה מה קורה למשפחות שלנו ואולי זה מה שסייע לנו. בניגוד למבוגרים, לא התמוטטנו נפשית אלא רק פיזית".

אחרי בירקנאו, הועברו ביכלר, שטיינר ורייך למחנה אושוויץ 1, שם שהו עד שהגיעו כוחות בנות הברית עם סיום המלחמה. "זה היה ממש מלון הילטון", נזכר שטיינר. "כל אחד קיבל מיטה וסדין בעוד שבצריף הראשון אליו הגענו ישנו 17 נערים במיטה אחת". רייך ושטיינר, שסבלו ממחלה, פונו אל בית החולים ואילו ביכלר, שנותר לבדו במחנה, שרד את צעדת המוות. 

שניים נפגשו בישראל, אחד עבר לגרמניה וחשב שהם מתים

עם תום המלחמה, נאלץ כל אחד מהם להתמודד עם הקשיים המוכרים שליוו את ניצולי השואה בהמשך חייהם. הוריו של לדיסלב נרצחו על ידי הנאצים והוא כבן יחיד הגיע לביתה של דודתו בסלובקיה. פריץ חוזר לביתו וגילה שאביו נרצח אך אמו ואחיותיו, ביניהן אחותו התאומה, נותרו בחיים. ממשפחתו של רוברט לא נשאר אף שריד והוא עלה ארצה דרך תנועת הנוער השומר הצעיר. זמן קצר לאחר מכן הוא פגש בישראל את חברו הטוב לדיסלב ושניהם היו ממקימי קיבוץ להבות חביבה, בו מתגורר ביכלר עד היום. בשנת 1979 העתיק רייך את ביתו לניו ג'רזי בארצות הברית.

שטיינר, שתכנן אף הוא לעלות לישראל, נבלם על ידי אימו ש"דאגה לי מאוד וחששה שאעלה לארץ לבד ובסופו של דבר עבר ב-1968 להתגורר בגרמניה. "הדרך שלי לשרוד הייתה לשכוח", הוא מסביר. "ביום שהגעתי לאושוויץ הפסקתי להיות בן אדם. לא חשבתי על כלום ולכן גם לאחר המלחמה לקח לי הרבה זמן להבין שאני אדם חופשי. מעולם לא חשבתי מה עלה בגורלם של חבריי. האמת היא שחשבתי שהם מתים".

לפני כשנה קיבל יהודה רייך שיחת טלפון לביתו שבארצות הברית. "התקשר אלי חבר נוסף ששרד את השואה ואמר לי שיהושוע קיבל מכתב ושאני חייב לדבר אתו", הוא מספר. "מייד סיימתי איתו את השיחה והתקשרתי ליהושוע ביכלר".

בשיחתו עם רייך סיפר לו יהושוע בהתרגשות על המכתב שקיבל מחברם פריץ. "הייתי בשוק. לא יכולתי לדבר, פשוט לא האמנתי שהוא חי. עד עכשיו אני לא מאמין שאנחנו ביחד", אמר היום רייך וחיבק את חברו בחום. במהלך החודשים האחרונים נבצר מהם להיפגש אולם היום, במרכז המורשת בגבעת חביבה, דווקא ביום השואה, הם הצליחו להתאחד מחדש, בדיוק כמו באותו היום ההוא בבירקנאו.

הכתבה פורסמה ב-YNET בתאריך 25.4.2006

קישור לכתבה ב-YNET : 

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3243622,00.html 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial