מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

וולף ולינסקי, כבוד לאומי

A.1153  – וולף ולינסקי (מהדיוויזציה הליטאית בצבא האדום במלחמת העולם השנייה) – כבוד לאומי. ראשון לציון, 4.7.1984

 

וולף ולינסקי, כבוד לאומי

איני יודע איך מגיבים אחרים על פגיעה בכבודם הלאומי. כשלעצמי, הכאיב לי הדבר תמיד. יש אולי כאלה שהדבר לא אכפת להם, ויתירה מזו – הם מקבלים זאת בקורת-רוח, מכיוון שהוציאו את עצמם מהכלל היהודי והם ששים לכל הזדמנות, ולו גם זמנית, להיות "כמו האחרים". דעתי הייתה תמיד אחרת. עוד מימי ילדותי נשאתי בגאווה את מוצאי היהודי. הייתי מסוגל למחול, ואף מחלתי, עוולות רבות, אך כל אימת שהייתי מטרה לעלבונות כיהודי, לא סלחתי וגם הענשתי בצורה מכאיבה, לפי יכולתי.

בקובנה גרה בשכנותנו משפחה פולנית. אנשים מהוגנים. הייתי כבן שש והתחברתי אל בנם סטאסיק, שהיה בן-גילי. אביו, כבר כבן שלושים וחמש, גבה-קומה ובעל מבנה-גוף מוצק, נהג להשתכר לעתים מזומנת וכאשר שם עינו בכוס היה נוטל את סטאסיק ביד ימינו ואותי ביד שמאלו ומניף את שנינו גבוה עד לתקרה ותוך שהיה מסתובב איתנו על פני החדר הפיק מפיו שירים פולניים. אנחנו השניים היינו מייללים מרוב אושר ותענוג ומתלווים לשירתו של פאן בולסלאב, וכאן היה האיש מתחיל לעברנו דברי תשבחות – איזה ילדים טובים אנחנו – ומעלה על נס אותי, "היהודון הנפלא". בשמעי זאת הייתי דורש ממנו להחזירני אל הרצפה ולשחררני מידיו וחזר נעלב בריצה לבית הורי. אולי לא ידעתי עדיין בבירור את המסתתר מאחורי המילה "יהודון", אך בפנימיותי חשתי שהכאיבו לי. פאן בולסלאב, איש-עבודה ואדם נוח באופיו, היה מנסה תמיד להרגיעני באומר כי "למרות שאתה, וולפ'קה, יהודון, הרי בכל זאת הינך בחור כהלכה".

בחיי הבאים שמעתי פעמים אין-ספור את דברי השבח האלה: "הינך ז'יד, ואף על פי כן בחור לעניין!" "דורשי טובתי" לא הבינו עד מה הם פוגעים ומכאיבים בהנחיתם לי מכה "מתחת לחגורה", כפי שמקובל לומר בלשון המתאגרפים.

רבים אמרו זאת בכוונת-מכוון ובהתגרות, אך היו גם שלא ראו בכך "משהו גרוע". אלה שעשו זאת במתכוון לא זכו מצדי לסליחה או לרחמים. להם "החזרתי עודף" במידת כוחותיי ולפי רמת האימונים של אגרופי החזקים (זמן-מה עסקתי באיגרוף). כאשר נתקבלתי כמכונאי לבית החרושת "מטאלאס" ונכנסתי לראשונה לנפחיית המפעל, הצית מישהו מאחורי את סרבל עבודתי. היינו שם בסך הכול שני יהודים – המכונאי הראשי ואני. בשנת 1938 כבר לא נתקבלו יהודים באותו מקום עבודה. ללא בושת-פנים התבטאו בנוכחותי כי "עוד ז'יד אחד" הופיע במפעל. בתוך-תוכי הצטברה חימה ורק ציפיתי לשעת הכושר "להודות לגויים" על העלבונות הבלתי-פוסקים. ועתה, בהרף-עין אחד, זרקתי מעצמי את הסרבל שבעד כלפיד ופניתי לאחור לראות את המנוול המצית.

ממבע-פני הוא ניחש כי לא יהיו כאן הלצות ומיהר אל דלת היציאה. מרוב חפזון מעד ונפל. בחימה שפוכה עטתי עליו, הרימותי אותו בזרועותיי וישר... אל האש. "מה אתה עושה?!" הספיק הוא לצעוק וכבר היה מוטל בתוך הלהבה "המטגנת". עובדי הנפחייה חילצו אותו מהסכנה. אני לא הוצאתי הגה צפי ורק הצתתי סיגריה, נרגעתי והלכתי לדרכי.

המעשה לא גרר אחריו שום תוצאות מינהליות, אבל הכול דיברו בו. חדלו לזלזל בי ורבים היו מקדמים אותי בברכה ובכל הכבוד. מקץ שבוע אפילו הזמינו אותי להצטרף לקבוצת הכדורגל של המפעל. בקיצור, הייתי ל"בחור משלנו" ופה ושם גם חשתי כי מפחדים מפני. ה"יהודון" נתגלה לפניהם אחר לגמרי ממה שתיארו בדמיונם.

ב-1943 הכיל גדוד הקלעים שלנו מספר 243 רק פלוגה אחת מתוך שלוש, כתוצאה מאבידותינו המרובות בקרבות, ואני הייתי מפקדה. לגדוד מונה מפקד חדש, סגן-אלוף אוקראיני, פדור קונסטאנטינוביץ' ליסנקו. הוא ידע שבדיוויזיה הליטאית יש יותר יהודים מאשר ליטאים. כאשר נודע לו במטה הדיוויזיה כי בגדודו שרדה פלוגה אחת בלבד וכי כמעט כל החיילים ורבי הסמלים הם יהודים ואפילו מפקד הפלוגה הוא יהודי – מילט מפיו קללה נמרצה בתוך משרדו של מפקד מטה הדיוויזיה (זאת גילה לי המפקד מאוחר יותר) וכבדרך-אגב הפליט: "לְמה כבר אפשר לצפות בקרבות עם הז'ידים האלה..."

נפגשנו שנינו לא ברוח ידידותית ואפילו בשמץ של איבה גלויה. מפיו של ראש מטה הדיוויזיה גם שמעתי איזה מין "ציפור" הוא המפקד החדש שלנו, שיהיה גם הממונה הישיר עלי. משהגיע לארוחת הצהרים לעמדת הפיקוד שלי הוא שלח לעברי, מתחת לכובע האוזניות השמוט על המצח, מבט חוקר של זוג עיניים אפורות והתיז בקצרה: "הולכים לגלגל את 'העסק'!"

בגיזרה הזו עמדנו במיגננה זמן ממושך, הדפנו התקפות לא מעטות של הפאשיסטים והחזקנו כראוי במתחם שלנו. אבל לנוע באמצעו של יום בחפירות הלא-עמוקות ביותר היה מן הנמנע. הצלפים והמרגמות של הגרמנים היו פותחים ללא-דיחוי אש משגעת וכמו על פי חוק היו תמיד אבידות. משום כך היינו זזים ממקום למקום רק בלילות. וכאן הוא פוקד עלינו "לגלגל את העסק"! לאורו של יום! ביקשתי להסביר לו שאין אפשרות לנוע ביום, לפי שהגרמנים פותחים מיד ביריות המסבות לנו אבידות.

"לשם כך הרי יש להם מלאי של תחמושת" – הפטיר סגן האלוף והתחיל לצעוד קדימה אל קווי ההגנה הקיצוניים שלנו. השפלתי את ראשי והשתרכתי אחריו. ליסנקו הפנה את ראשו לאחור פעמים אחדות להיווכח אם אני בא בעקבותיו והמשיך בצעידתו בביטחון גובר. ומעשה שטן – איש לא ירה עלינו! הייתה דממה מוחלטת. הדעת נותנת שבאותה שעה היו הגרמנים שקועים בסעודת הצהרים. לפתע עצר מפקד הגדוד, הפנה פניו אלי ואמר בנעימה ארסית: "נו, רב-סרן, עיניך רואות שאין איש יורה ואתה יכול לצעוד בראש. לא יאונה לך כל רע!" הוא לעג לי במודגש ואני ייחלתי בכל מאודי שהגרמנים יפתחו עלינו באש-מרגמות רצופה. השנאה גאתה בי לא פחות מאשר בו. הרגשתי שהוא מתעב את  ה י ה ו ד י  שבי ולא את המפקד הגרוע. ודווקא עלבון זה לא יכולתי לשאת...

הגענו בשלום אל החפירות הקדמיות והגרמנים המנוולים לא הוציאו במשך כל הזמן אפילו ירייה אחת בודדת...

חזרנו למטה הגדוד. יוקרתי, שבאותה עת עלתה מעלה-מעלה בדיוויזיה, ירדה פלאים, עד אפס, בעיני מפקדי החדש. הוא לא הסתיר זאת. היה דרוש הרבה כדי שפדור קונסטאנטינוביץ' יתחיל לכבד אותי וגם... לחבב.

כאשר באה הפקודה לעבור למתקפה פתחנו בהכנות מוגברות. אבל מטעמים שלא נודעו לנו נדחתה המתקפה שלוש פעמים. מי שהיה במלחמה יודע, מה קשים הרגעים שלפני הכניסה לקרב. הם גרועים יותר מאשר בקרב עצמו. כל איש צופה לאחור, עושה את סיכום חייו; יש המחליף את לבניו (לפי המסורת של ימי הצבא הצארי) ויש הכותב מכתב ליקיריו ומהרהר אם אין זה מכתבו האחרון מהחזית... בסיכומו של דבר, כבדים הם הרגעים שלפני היציאה למתקפה. והנה, זה שלוש פעמים נדחתה המתקפה אף כי הכול היה מוכן לקראתה.

"איך מצב הרוח?" טרטר קול הבס של מפקד הגדוד בשפופרת הטלפון. זה עתה אכל את ארוחת הצהרים ורוקן את כוס הוודקה שלו ומצב רוחו היה מרומם למדי. פלוגתנו עדיין לא סעדה וכך גם אני. רוחי לא הייתה טובה עלי ביותר, אבל השיבותי לו בקול נמרץ, כי "הכול בסדר, אף כי... נמאס לחכות". "ומה אתה מציע?" שאל סגן האלוף בבוז. אני הבינותי כי קו המחשבה של שנינו היה מהול ברעיונות של "הסתכנות נועזת". "נו?!" האיץ בי ליסנקו. שיטחתי לפניו בטלפון את התכנית שלי בקוויה הכלליים. ליסנקו הפיקח תפס כהרף-עין את עיקריה. הייתה זו תכנית פשוטה וגם... רבת סיכון. הצעתי לעבור למתקפה בעוד... ארבעים דקות. ללא הכנה ארטילרית ובמפתיע. בעוד שלושים דקות, כפי שהיה ידוע לנו, הם יתיישבו לארוחת הצהרים וערנותם תקהה. ועד שיתעוררו, כבר נימצא בתחומו של האויב. שמעתי את פעימות-לבי ונדמה היה לי כי גם את פעימות לבו. פדור קונסטאנטינוביץ' היה סייר במלחמה הסובייטית-פינית ועשוי ללא-חת. לא אחת היה שוכח את תפקידיו כמפקד הגדוד וקופץ אלי, אל פלוגתי. אודה בגלוי כי נוכחותו הייתה מכבידה עלי את ניהול הקרב, למרות שהלב היה שקט יותר כאשר היינו יחד. אני גם למדתי ממנו רבות.

עתה חשנו יחד את האתגר של הקרב הצפוי. היה עלינו לקבל הכרעות ללא-דיחוי. "אני חייב לבקש רשות ממפקד הדיוויזיה", היסס ליסנקו והוסיף: "אסור לעשות מעשי פרטיזנים! אין אנו יחידים בדיוויזיה. אנחנו עלולים אולי להכשיל את תכנית המתקפה הכוללת... כמה זמן תוכל עוד לחכות?"

בכל הנוגע למועד לא הייתי מוען לשום ויתור, אף כי הבינותי את מצבו של מפקדי. אם הוא ייתן לי את אישורו יהיה לי גיבוי. לתוצאות נהיה אז אחרים שנינו. אבל מי נתן את האישור לו? זאת עלולים לשאול במקרה של כשלון. הרהרתי (והזמן רץ ריצה מטורפת – זאת ראיתי על השעון שעל ידי) ואמרתי: אוכל לחכות עשר דקות...

לאחר עשר דקות בדיוק שמעתי בשפופרת את קול צעקתו הלוהט: "וולודיה (באותה שעה כבר הייתי בעיניו "וולודיה") קדימה!" למעשה, בלי לצפות לתשובתו, כבר נתתי את כל ההוראות של ההתכוננות לקרב.

הייתה בידי תכנית מעובדת לפרטיה, שעליה לא דיווחתי בטלפון לליסנקו. הייתי משוכנע בהצלחה הצפויה. פשוט, לא הייתי מעמיד בסכנה את חיילי היהודים, אילולא ראיתי בעליל את הסיכויים הטובים!

בינינו לבין הפאשיסטים היה חורש-שיחים לא גבוה. השטח שבין קווי ההגנה שלהם ושלנו היה מחולק לשלושה מתחמים מטווחים באש הארטילריה שלהם. המתחם הראשון הריהו קו החפירות הקדמי שלנו. כל-אימת שאנו קמים להתקפה הם מכסים אותנו באש ארטילרית ואינם מאפשרים התקדמות. המתחם השני הוא חורש השיחים. אפילו נצליח להגיע לשם בריצה, הארטילריה הגרמנית תשיג אותנו. המתחם השלישי והאחרון הוא בין החורש ובין החפירה הראשונה שלהם. ובכן, שלושה מתחמים מכוסים באש שאפשרו לגרמנים לסעוד את ארוחת הצהריים! הם, אוהבי הסדר, אהבו לעשות כל דבר בעתו ובדייקנות.

כאשר פרצנו קדימה וכבר היינו קרובים לחורש, התעוררו הגרמנים ופתחו באש לכיוון המתחם הראשון, שבו כבר לא היינו. כאשר עמדו על המצב והעבירו את אִשָם אל החורש, שוב לא מצאו אותנו.

אנחנו דילגנו בינתיים על פני השיחים ובשטף פרצנו לתוך החפירה של האויב. הגרמנים המפוחדים עמדו פעורי-פה, לטשו עיניים בוהות ומיהרו להרים ידיים. בלי להיעצר שעטנו קדימה וכעבור מחצית השעה כבר נמצאתי במחפורת של מפקד הפלוגה הגרמני, שלפי מראה השולחן גמר זה-עתה לאכול לשובע ונשכב לשנת אחר הצהריים. לא נותרה לו ברירה אלא לפנות בדחיפות את המקום.

כל בא אל סיומו. כאשר דיווחתי לליסנקו שכבשנו את כל שלוש החפירות של הגרמנים הוא כיסה אותי במטר קללות "אמהיות" אוקראיניות ודרש לדווח על מצב העניינים. "והיכן אתה בעצמך תקוע, ייקחך השד!" צרח מפקד הגדוד שלי לתוך השפופרת. "אני נמצא במחפורת מפקד הפלוגה הגרמני וכבר שלחתי לך ארגז קוניאק!" השיבותי לו גם אני בצעקה. גם נפשי יצאה להתפרק בקללה כיאות, ואפילו בסגנון ה"אמהי", אך בכל זאת... כבוד מפקד הגדוד עצר בעדי. למדתי להכיר את ליסנקו לפני-ולפנים וציפיתי מרגע לרגע להתפרצותו לתוך המחפורת החדשה  ש ל י.  ניחשתי בדיוק. הוא אכן הגיע בדהרה. חיבוקים ונשיקות. לחלוחית בעיניים המאושרות ורק מילה אחת: "תודה ווֹבְקה!" הנה כך נבטה ראשית ההתקרבות בין שנינו – התקשרות בעבותות של ידידות אמיצה שנולדה בחזית.

ראוי עוד להוסיף שבעקבות דוגמת הפריצה שלנו פרצו קדימה גם היחידות האחרות של הדיוויזיות. ההצלחה הייתה מלאה. רבים זכו לציונים-לשבח ולעיטורי-גבורה וביניהם גם ליסנקו ואני. היינו לידידים גדולים. בהתאם לדרישתו, מוניתי להיות ממלא-מקום ראשון שלו וראש המטה של הגדוד. גרנו יחד במחפורת, אכלנו יחד וישנו זה ליד זה.

והנה, פעם שאלתי את האנטישמי המושבע לשעבר ליסנקו, מה היה מקור איבתו ליהודים. "כלום יודע אני?" השיב. "בכפרנו האוקראיני לא היו ז'ידים, אך הכול שנאו אותם. וכך גם אני לא אהבתי אותם". כך סיכם פדור קונסטאנטינוביץ' בזעף את "וידויו" ומזג לכל אחד משנינו כוס וודקה...

רשאי אני להעיד כי העם היהודי רכש באישיותו של החייל האמיץ פדור קונסטאנטינוביץ' ליסנקו ידיד נאמן ויציב. לשנינו עוד אינה הגורל קרבות משותפים. הוא נפל בסופה של המלחמה. גם הוא וגם אני זכינו לקבל את העיטור "גיבור ברית המועצות" והדבר פורסם באותה הוראה עצמה של הסובייט העליון. לדאבון הלב הוא נתכבד בעיטור לאחר מותו. הוא נקבע בעיר שאבלי בליטא.

 

*

אני נמנה עם חניכי תנועת הנוער הנודעת לתהילה השומר הצעיר, שלשורותיה הצטרפתי ב-1932. שם, ברחוב הקובנאי הקטן, היינו מנהלים ויכוחים על הדרך בה נבחר כדי לזכות במולדת לעמנו – לא במלים, כי אם במעשים. חברינו המבוגרים מאיתנו היו מוכיחים לנו בצורה משכנעת, כי מקומנו בציון, בארץ ישראל. הייתי צריך לגבור על מכשולים רבים כדי להגיע אל הארץ שאליה נכספנו בימי נעורינו. אבל, זהו כבר סיפור אחר.

 

 

                                                                                                וולף וילנסקי

 

ראשון לציון, 4 ביולי 1984

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial