מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

שלום חולבסקי, פרשת טוצ'ין

פרשת טוצ'ין, שלום חולבסקי, מתוך: ילקוט מורשת, חוברת ב', אפריל 1964

 

 

העיירה טוצ'ין שוכנת על חופו השמאלי של הנהר הורין, עשרים ושישה קילומטרים מעיר המחוז רובנה.

בטוצ'ין חיו לפנ המלחמה אוקראינים, פולנים, גרמנים ויהודים. כבכל עיירות ישראל, עסקו בה היהודים חלקם במסחר וחלקם במלאכה. עד פרוץ המלחמה נראו היחסים בין התושבים כאילו תקינים. על גורלם של יהודי טוצ'ין, עם פרוץ המלחמה, מספרות העדויות הבאות*.

"מלחמת רוסיה גרמניה פרצה ב-22 ביוני 1941 וכעבור זמן קצר היו כבר הגרמנים בעירנו (זה היה בהתחלת יולי).

האוקראינים יצאו לקבל את פני הגרמנים. אני זוכר שהם פרשו שטיח אדום וזרקו פרחים לעבר החיילים הגרמנים. בין מקבלי פני הגרמנים היו: משפחת הקאצאפים (כך קראו להם בעיירה) משפחת צמטי, איבאן סטנדיק ואחרים. הם קראו קריאות ברכה לעבר הגרמנים וצעקו: "מוות ליהודים". הגרמנים התמקמו בעיר. אוקראינים התמנו למשרות גבוהות: ריצ'ק הצולע נכנס למשטרה. סטנדיק היה לסגן ראש העיר ואחיו וסיל, שהיה בזמן הרוסים פעיל במפלגה הקומוניסטית, עבד בעיריה והצטיין בפעילות רבה"1.

"האוכלוסיה האוקראינית קיבלה את הגרמנים בהתלהבות. הם עזרו לצבא הגרמני להיכנס לעיר. העמידו לרשותם סירות ועזרו לעבור את הנהר הורין"2.

"האוקראינים החלו פועלים כבר ביום הראשון לכניסת הגרמנים. נכנסו לבתי היהודים ושקים גדולים בידיהם. כאשר יצאו, היו השקים מלאים רכוש יהודי. אף אחד לא התנגד להם. האוקראינים חרפו וגדפו את דיירי הבית. ... שלושה ימים אחרי כניסת הגרמנים התפרצו חיילים גרמנים לביתו של חיים שפרינץ, יהודי זה בנה את בית הכנסת בחצרו. בבית כנסת זה היו שישה ספרי תורה. הגרמנים הוציאו את ספרי התורה מארון הקודש, זרקו אל החולות והציתו אותם. הם הבטיחו לאוקראינים, כי ישחררו את אוקראינה והיא תהיה מדינה ברשות עצמה. בשבת, אחרי הצהריים, עברו אוקראינים בבתי היהודים, הוציאו את כל הגברים החוצה. ניתנה פקודה להקים שער בשביל חיילים אוקראינים שהתגייסו לעזרת הגרמנים.

...כל אחד מהם היה מצוייד באלה, הם צעקו אלינו: סטאלין כבר איננו וגם אתם, יהודים, לא תהיו בקרוב"...

חזרתי מהעבודה. על יד הבית עמדה עגלה. גוי אוקראיני, אנדריי דוביץ' מרחוב סינה, עבר מבית לבית, אסף את הרכוש והניחו בעגלתו. בנו, מיכלקה בן השבע עשרה ובתו בת השתים עשרה, ישבו בעגלה ושמרו על הרכוש. אנדריי זה הרביץ בכל אישה שנקרתה בדרכו. הוא עבר מבית לבית.

באתי וראיתי את המחזה. דמי רתח בי. ניגשתי לעגלה, הורדתי חלק מהרתמה והתחלתי מרביץ באנדריי ובנו. הם לא חיכו לתגובה כזו וברחו. השאירו את כל השקים המלאים שהספיקו להעמיס על העגלה" 3.

 

_____________________

* עדויותיהם של יעקב צ'ובוק, נתן שולמן ומרים שוורצמן-קוץ נגבו על ידי נסיה רוזניק ("מורשת 360-63 A). יתר העדויות מארכיון "יד ושם".   

1. מתוך עדותו של יעקב צ'ובוק.

2. מעדותה של מרים שוורצמן-קוץ.

3. מעדותו של נתן שולמן   

 

 

 

"אחרי תקופה קצרה היה פוגרום בטוצ'ין. את הפוגרום ארגנו דאמיאן ריצ'אק הצעיר. כמובן שגם פרוקוף דמיטרי ידע יפה על העומד להתרחש והיה בתוך העניינים. אותו לילה התפרצו הפורעים לביתו של סיומה ספוז'ניק. את אשתו, אניה, רצחו, ילדה הפעוט ששכב על ידה במיטה נשאר בחיים. מה עלה בגורלו של סיומה איני יודע. אני יודע שהתינוק נמסר לשכנה מניקה.

"עוד בטרם הוקם הגיטו, נצטוו כל היהודים לענוד טלאי צהוב, שעליו היה מגן דוד, שני טלאים ענדו, על הגב והחזה. אסור היה ליהודים לצאת מחוץ לעיר. העובר על פקודה זו היה מוצא להורג. הרעב אילץ את היהודים לעבור על הפקודה. היהודים היו מסתכנים ויוצאים לכפרים, כדי להחליף בגדים ודברי ערך בלחם. ריצ'אק הצולע היה שומר על היהודים. היה שוטר. פעם תפס אותי ואת אמי. הוא הרביץ לאמי מכות רצח. אני צעקתי בקול רם. הוא כיוון את הרובה מול אמי. נבהלתי עוד יותר והגברתי את צעקותיי:

'הפעם לא אירה בך בגלל הילד. אם תיתפסי עוד פעם, כבר לא ארחם!' ריצ'אק זה היה פעם שכן שלנו. הפעם חזרנו בשלום הביתה.

בחרו ביודנראט. בראש היודנראט עמד שוורצמן גצל וסגנו היה מאיר הימלפרב.

...היהודים קיבלו פקודה להביא את כל הפרוות ותכשיטי הזהב לגרמנים.

האחראים לביצוע פקודה זו היה היודנראט. הודיעו שיהודי שבביתו ימצא תכשיטי זהב או פרווה יירה"4.

"ב-4 ליולי, ביום חמישי, כבשו הגרמנים את טוצ'ין. בליל ה-6 ביולי 1941 יצאה קבוצת שוטרים אוקראינית מצויידת בסכינים, גרזנים ובקרשים שבהם תקועים מסמרים וערכו פוגרום.

...בפוגרום הזה נפלו כשישים יהודים. עשרה מתו אחרי יסורים רבים ולמעלה מעשרה פצועים התאוששו לאחר כך. הרופא האוקראיני הומניוק, לא רצה להגיש עזרה רפואית ליהודים. הוא הצהיר שהיהודים חיו מספיק.

ימים אחדים לאחר הפוגרום ציוותה המשטרה האוקראינית ליהודים לאסוף מצעים, כלים, צלחות וכפות. בכל בית הורשה להשאיר רק צלחת אחת וכף אחת.

...היהודים מטוצ'ין החלו לברוח לרובנה, בחשבם שבעיר גדולה יותר אין מקום להשתוללות. האוקראינים עצרו את היהודים בדרכים, שדדום והוציאו אותם להורג.

ארבעה שבועות לאחר כניסת הגרמנים, הגיע לטוצ'ין הקומנדנט הגרמני גרֶבנֶר. גרבנר הטיל "קונטריבוציה" על היהודים, ציווה למסור את הפרות, הסוסים, העגלות, אופניים, מכונות, רהיטים, בגדים וכו'.

במשך כל זמן הכיבוש הגרמני היו הגרמנים והשלטון המקומי האזרחי וכן גם האוקראינים האזרחים, למרות שלא היה להם שום קשר רשמי עם השלטון, נוהגים להזמין בלי הרף הזמנות של חפצים ודברי ערך.

היהודים, ברצונם לחיות בשלום עם כולם, השתדלו לספק את רצונם, ובלבד לא לגרום לפרובוקציה, ובלבד לדחות אקציות - - -

...היהודים מכל העיירה היו אחראים, אם נתגלה בתוכם יהודי אחד מעיר אחרת. היודנראט בטוצ'ין שיחד במידת האפשר את השוטרים והאיכרים כדי לפדות את היהודים שנפלו בידיהם"5.

"בטוצ'ין היה חובש אוקראיני הומניק ורופא דוקטור בורטנובסקי, הומניק היה איש רע ושונא יהודים. דוקטור בורטנובסקי היה אדם הגון. האוקראינים אמרו שאם יגישו עזרה ליהודים פצועים ייענשו קשות.

למרות האיומים הגיש דוקטור בורטנובסקי עזרתו ליהודים פצועים. הוא עזר ליהודים בכל הזמנים הקשים. היתה אחות רחמניה, ותיקה בטוצ'ין, שמה היה גניה, היא היתה רוסיה. גם היא עזרה..."6.

אני עבדתי בקבוצה שהיו בה חמישה גברים. המנהל שלנו היה נחום בלינסקי. העבודה שלנו היתה מיוחדת במינה: הכנת עצי-הסקה לגרמנים.

לנו היתה אפשרות לספק עצי-הסקה לכל יהודי העיירה. היינו מוכרים עצים גם לאוקראינים תמורת לחם. סיפקו

______________________

4. מתוך עדותו של יעקב צ'ובוק

5. מעדות מלמד-זילברברג   

6. מעדותה של מרים שוורצמן-קוץ

 

 

 

לחם ליהודים. היינו כורתים עצים ביערות פוסטומיט (כשנים-עשר קילומטרים מטוצ'ין).

הגביטס-קומיסר היה קוך.

יום אחד בא קוך אל גרוס ואמר לו: "אתה אמנם יהודי, אבל אני מרשה לך להוריד את הטלאי".

"אני יהודי ודיני כדין כל היהודים", ענה גרוס ואת הטלאי לא הוריד"7...

..."בקיץ 1942 בוצעו כמעט על פני כל שטח ווהלין האקציות "יודנריין". עוד חיו יהודים בטוצ'ין, זדולבונוב, מירוץ' ו-אוסטרוג. בקיץ 1942 החלו לדבר על כך, שביערות נמצאים פרטיזנים, היהודים חיפשו דרך לקשור איתם קשרים. נמצא פולני שאמר, שהפרטיזנים אינם מקבלים אנשים ללא נשק, שהוא יכול לספק נשק ולקשור את הקשר עם הפרטיזנים. למטרה זו אספו היהודים הרבה כסף וזהב. הפולני לקח את הכסף ושוב לא ראוהו"8...

"אחי שוורצמן דוד, יצחק פורטנוי, לודביק גרוס, אהרון מרקיש, זילברברג ניסל וצעירים אחרים התחילו לחפש דרך אל הפרטיזנים. ברצ'יצה הכפר היו יורדים לא פעם צנחנים רוסים. פעם ראיתי במו עיניי אש ניצתה בלילה וצנחנים יורדים. לרוב היה גורלם של הצנחנים מר. רבים מהם נתפסו והוצאו להורג. האוקראינים היו מוסרים אותם לידי הגרמנים.

הצעירים, שאותם הזכרתי לעיל, התחילו מתעניינים מי ומי דואג לצנחנים. התעוררה ההשערה שבקרבת מקום נמצאים אנשים שיש להם קשר עם הצנחנים.

יום אחד בא וורניצקי. זה היה רוסי. לא רכשנו לו אמון רב ביותר. וורניצקי אמר שהוא קשור עם הפרטיזנים ומוכן להיות המקשר בין הצעירים היהודים לפרטיזנים. אחרי היסוסים רבים הוחלט להסתכן. יום יום היו יוצאים מטוצ'ין צעירים (כחמישים איש) לכרות עצים ביערות. נחום בלינסקי היה הבריגדיר בקבוצה הזאת. נדברו עם וורניצקי. אותו יום הכפיל היודנראט את מספר האנשים היוצאים אל היער. גם שני אחי דוד וליובה יצאו אותו יום ליער לכרות עצים עם וורניצקי. הוסכם שמישהו מהפרטיזנים יחכה לצעירים ויוביל אותם אל המחנה שלהם. הצעירים יצאו ליער. עד השעות המאוחרות עבדו. איש לא בא. מאוכזבים חזרו הצעירים לבתיהם.

המצב בטוצ'ין החמיר. פליטים היו מגיעים יום יום לטוצ'ין. כי על עירנו התהלכו אגדות: עיירה ללא גיטו. יהודים עובדים וחיים. מספר היהודים גדל. ששת אלפים נפשות (יהודים) היו כבר בטוצ'ין"9...

...ניתנה פקודה להקים גיטו. היה עלינו לעזוב את המקום ולעבור לתחום הגיטו שהיה במרכז העיר. העברנו חלק מהבגדים והרכוש למרכז ונשארנו לגור בביתנו עד שתינתן פקודה לעבור. יום אחד קמתי בבוקר – אמא שלחה אותי לקנות חלב. פתאום ראיתי בחוץ, בכל פינה, שוטרים אוקראינים. רצתי הביתה ואמרתי לאמי: "אמא, צרה מתקרבת ובאה". סיפרתי לה מה שראיתי ברחוב. סגרנו את דלת הבית וישבנו לאכול ארוחת בוקר. בעד החלון ראינו שוטרים מזויינים מסתובבים סביב הבית. אני נבהלתי מאד ואמרתי לאמי: "אמא, יהרגו את כולנו". אמא הרגיעה אותי ואמרה: "לא יקרה כלום, יובילו אותנו לגיטו".

יצאתי מהבית ונכנסתי לביתו של איצ'ה הנפח, ראיתי בדרך שבנו של איצ'ה, הרשל, בורח,

שוטרים אוקראינים רדפו אחריו. הם ירו בו. הכדור פגע והבחור נפל מתבוסס בדמו...

נבהלתי וחזרתי הביתה. שוטרים נכנסו אלינו וציוו ללכת לגיטו. אספנו את כלי המיטה ויתר המטלטלים ויחד עם המשפחות שגרו בקרבתנו הלכנו לגיטו. את הדברים שלא יכולנו לקחת איתנו אמרנו לשכנתנו שתיקח לעצמה. בשער הגיטו עמד אהרון קוזיון. הוא אמר אלינו: "טפשים, הרי חופרים פה בורות. אנשים חושבים כיצד לצאת ואתם באים". פרצתי בבכי. לא הייתי יחידי. כל הגיטו בכה. זה היה יומיים לפני יום הכיפורים...

"נפוצה שמועה שבלילה יוצאים כל היהודים אל חורשת קוטובסקי. שם הוכנו כבר ארבעה בורות. גוי אחד בא וסיפר על כך. סביב הגיטו הוקמה גדר מלוחות עץ. שער הגיטו היה על יד ביתה של משפחת זייצ'יק. מצד שני גבל הגיטו עם בית הקברות, שהיה על הגבעה. על גבעה זאת, מחוץ לתחום הגיטו, התרכזו השוטרים והגרמנים. כל הנעשה בגיטו היה לנגד עיניהם, הם יכלו לירות מהגבעות הישר לתוך הגיטו...

_________________

7. מעדותו של נתן שולמן

8. מעדות מלמד-זילברברג

9. מעדותה של מרים שוורצמן-קוץ

 

 

 

היתה התרוצצות בגיטו. אנשים לא ידעו מה לעשות והזמן חלף. מאיר הימלפרב ו-גצל שוורצמן אספו את היהודים לבית הכנסת ואמרו להם: יהודים, אל תלכו כצאן לטבח! עיניכם הרואות, הגויים עומדים כבר מוכנים סביב הגיטו ונשקם בידיהם. הם מוכנים לשדוד את רכושנו, עמל דורות. כל יהודי שבידו גרזן, אקדח – הזדיינו בכל הבא ליד. למי שיש נפט,

בנזין – הוציאום! אנחנו אנשי טוצ'ין נלחם. ברגע שתראו אש פורצת מאחד הבתים – זה יהיה לכם לאות. צאו והציתו את בתיכם".

איש הגסטאפו הופיע בגיטו. הוא אמר שכל הבחורים הצעירים צריכים להתייצב, מארגנים פלוגת עבודה.

גצל שוורצמן ענה: אין אנחנו יכולים ברגע זה לארגן אנשים לעבודה. איני יודע במה נגמר המשא ומתן. אנשים לא יצאו לעבודה"10.

"...היהודים היו כבר מרוכזים בעיר לפני כן. עתה הוקמה רק הגדר. הוקם הגיטו. כאשר אספו את היהודים וריכזום במרכז העיר היה כבר ברור לנו, שתקום גם גדר ונחיה בגיטו.

שוורצמן העביר ידיעה להכין נפט ובנזין, ככל שתשיג ידנו. היה ברור שעם הקמת הגדר יתקרב הקץ לגיטו טוצ'ין. הפלוגה בה עבדתי אני, פלוגת היערות, השיגה תמורת כסף נשק. היו לנו שלושה רובים וכמה רימוני יד. את הנשק הסתרנו. שוורצמן אמר רק להכין בנזין. המטרה היה ברורה לכולנו. מחסני התבואה היו עתה בתחום הגיטו. במחסנים אלה היו כמויות עצומות של תבואה.

בשלוש וחצי נשמעות יריות. גרמנים ואנשי משטרה אוקראינית התרכזו על יד הגדר. מיד התחלנו אנחנו, המעטים שהיה בידיהם נשק, לירות לעבר הגרמנים. כל אדם דאג לשריפת ביתו. אמי נשרפה אז בתוך הגיטו. פרצנו את הגדר וכל מי שהיה בכוחו לרוץ, רץ לעבר יערות פוסטומיט. אני חושב שבין הבורחים נהרגו לפחות כאלף אנשים ביריות הגרמנים, הם ירו ללא הפסק.

יהודים זקנים, בעלי זקנים ופאות התפללו ותוך תפילה קפצו אל האש. ביניהם היה רבי אברהמל ויטקובר. שמואל מרקיש, יהודי כבן ארבעים ושתיים, לקח את בנו בן העשר ויחד איתו קפץ לתוך באר קרובה. שניהם טבעו. אותו יום קרו דברים איומים. העיירה בערה. מכל העברים ירו. משפחות איבדו האחד את השני. היו מקרים שאם ברחה והאב עם הילדים נשארו בגיטו הבוער.

מכר שלי, שפסל חרובשוב, ברח עם שני ילדיו. בילדו האחד פגע הכדור ועם הקטן בזרועותיו הגיע ליער.

ברחנו. הבתים כולם עלו באש. בתי הכנסת שהיו מלאים תבואה נשרפו עד לגרעין האחרון"...

"בגיטו התחילו אנשים לאבד את עצמם לדעת. יהושע זייצ'יק בעל חנות ברזל טיבע את עצמו בבאר מים. מוטל בן החייט חתך את ורידיו. יהודים התכוננו לפי הוראות היודנראט. משפחתנו גרה בבית של חיה ברן. לפנות ערב הכניסו אותי ואת בנה של חייקה לבונקר. פתאום שמעתי את קול אמא: יעקב! יעקב! יצאתי מתוך המחבוא שלי, ראיתי שביתה של שרה האָרבאַטע (גבנת) בוער. מיד נשמעו יריות. בית אחר בית הועלה באש.

מוטל, בעלה של חייקה, לקח שני פחי נפט, שפך על כל החבילות והרהיטים, התעטף בטלית וקרא: שמע ישראל! אלינו הוא צעק: "תברחו כולכם, אני רוצה להישרף בתוך הבית". הבית בער ומוטל, עטוף בטלית, נשאר עומד בתוך הלהבות. אבי תפס אותי ביד ואמא החזיקה את אחי הקטן שבזרועותיה. אני זוכר שבידי אבי היה גרזן וחצי כיכר לחם. אמא אמרה לאבי: "אתה ברח עם יעקב. אני נשארת פה. אין בכוחותיי לרוץ עם הקטן. אם אוכל – אנסה. בינתיים אתה אל תחכה לי. ברח!"

ברחנו, אבא ואני. רצנו. הגדר כבר היתה פרוצה. יהודים רצו לכל העברים. כל הגיטו בער. היה אור מסביב. היריות מהגבעה לא נפסקו אפילו לרגע. רוב האנשים רצו למורד, בכיוון בית הקברות, כי משם קל היה יותר לצאת אל השדות. טוביה צ'ובוק רץ לבית הטהרה. ראיתי כיצד פגע בו כדור והוא נפל. עשרות אנשים נפלו. אבא ואני הצלחנו לצאת ולהגיע עד יער סובובקה. איני יודע כמה אנשים הצליחו לברוח. אומרים שברחו כשלושת אלפים איש"11.

_______________

10. מתוך עדותו של יעקב צ'ובוק

11. מתוך עדותו של יעקב צ'ובוק

 

 

 

"לפנות בוקר החלה האוכלוסיה המקומית להביא לגסטאפו יהודים שנתגלו בגנים, בגינות ובמקומות אחרים.

האוכלוסיה הכפרית עשתה אותו דבר. את היהודים שהיו בדרכם שדדה. לעתים רצחה אותם או שהסגירה אותם לידי הגסטאפו. בליל השריפה נפלו כמה מאות יהודים בגיטו. היתר ברחו לכל עבר. מיום חמישי (יום כיפור היה ביום שני) עד יום שישי נתפסו אלף-אלף וחמש מאות יהודים.

...יהודים ששוטטו ביערות, ברעב ובזוהמה, לא ידעו איפה להסתתר ומה לעשות עם עצמם, בעיקר הורים עם ילדים קטנים חזרו לטוצ'ין. עד למחרת היום נתאספו כשלוש מאות יהודים. מסרו להם שלושה בתים. ביום שישי בבוקר הקיפו את הגיטו החדש. האוקראינים והגרמנים הובילו את היהודים לבית העלמין ושם ירו בהם.

רוקחת יהודית נתקבלה שוב לעבודה. כשהובילו את היהודים לבית העלמין ראתה שמובילים את ילדיה. היא קפצה מבית המרקחת. גרשו אותה. היא נאבקה עם השוטרים ויחד עם הילדים הלכה למות.

לאחר יום שישי זה, משנודע שהגרמנים מרמים ומעודדים את השיבה לגיטו, הוסיפו היהודים לחזור לעיירה. הם חזרו למוות מתוך הכרה, יחד עם ילדיהם והוריהם הזקנים, כי לא היה להם איפה להסתתר ולאן ללכת. האיכרים לא נתנו להם להיכנס לבתים, לא נתנו להם פרוסת לחם, אף לא לגימת מים.

...בדרכים היו משוטטים הרבה ילדים גלמודים, כשהם ממררים בבכי. ילדים אלה או שאבדו להוריהם, או שנעזבו במתכוון. תינוקות היו זוחלים על ארבעתם בכבישים וביער. עמי היה בני בן השלוש. קשתה עלי הריצה עם התינוק בזרועותיי, שהרי ברגליו עוד לא היה בכוחו לרוץ יחד איתי. ביקשתי להשאירו, אך הוא פרץ בבכי והתחנן שלא אשאירנו. הוא אמר: אמא, תשליכי את המטפחת ואז יהיה לך יותר קל לשאת אותי". השלכתי את המטפחת ביער, פגשתי את דודני, נתאספנו קבוצה של עשרים איש והחלטנו להעמיק לתוך היער, עד שנמצא את הפרטיזנים.

...הלכנו ביער, בדרך הצטרפו אלינו עוד ועוד יהודים עד שהיינו חמישים-שישים איש. גברים צעירים, בריאים, ללא משפחות התחילו משכנעים אותנו, כי אין אפשרות להלך בקבוצות כה גדולות, כי הדבר כרוך בסכנה וכי בצורה כזאת לא נגיע למחוז חפצנו. הם דרשו שנתפצל לקבוצות קטנות יותר. השמועה אמרה, כי פרטיזנים מצויים ביער הברזלבי במרחק עשרים-שלושים קילומטרים מן המקום בו נמצאנו באותה שעה.

אז הוחלט, כי קבוצה של גברים ונשים ללא משפחות תצא דרך השדות, קבוצה שניה תלך בדרך קצרה יותר, אך יותר מסוכנת, ואילו הזקנים, הנשים והילדים ילכו דרך היער. עברנו מרחק כשלושים קילומטרים ולא גילינו כל סימן למציאותם של פרטיזנים. הרעב, הצמא וכן הכינים והזוהמה הציקו לנו נוראות, עד שהגענו לאפיסת כוחות גמורה. אני עם עוד שתי נשים ועם תינוקות החלטנו לצאת מן היער, לקנות או לבקש בנדבה קצת לחם ומים. ילדי היה בן שלוש, לרחל אלברט היה ילד בן שנתיים וחצי, אהרון שמו, אישה שלישית נשאה עימה תינוק בן חודשים אחדים.

מאחורי היער מצאנו כמה בקתות, ליד אחת מהן עמדה אישה. ניגשתי אליה וביקשתי פרוסת לחם. היא השיבה לי כי אינה מתגוררת באותה בקתה, וכי אם אמתין ביער היא תביא לי לחם כעבור חצי שעה. כעבור זמן מה הצצתי מתוך היער. ליד אותה בקתה עמדו מלבד האישה גם שני גברים, בידו של האחד ראיתי גרזן. הוא השגיח בי ושרק לחברו. הבנתי וכל עוד רוחי בי התחלתי לרוץ אל החורש העבות ועמי שאר הנשים. יחד עם ילדינו נצמדנו אל האדמה. מרוב פחד נשתתקו הילדים ונרדמו. ביער כבר ירדה החשיכה. האיכר בעל הגרזן עבר פעמים אחדות קרוב לנו, שכן הבין כי הסתתרנו שם, אך לא השגיח בנו. אלוהים היכה עיניו בסנוורים. האיכר עשה בגרזנו סימנים על עצי החורש וחזר הביתה. התחלנו לדבר בינינו בלחש. מה יהיה לכשיתעוררו הילדים ויתחילו לבכות. כולנו הגענו לכלל מסקנה, כי בגלל הילדים אין אנו רוצות למות. כל אחת מאיתנו קיוותה למצוא עוד את הילדים שאבדו ואת הבעל.

...כולנו התחלנו לרוץ כשהתינוקות בזרועותינו. בכוחות על-אנושיים עברנו את כל המכשולים שהיו בדרכנו, דהיינו, את השיחים והענפים של החורש שגדל פרא ואשר קרעו את גופותינו ובגדינו. הגענו עד ל"יער הישן". רחל, שהחזיקה בזרועותיה את ילדה אהרון, אשר בפיו היתה תקועה ממחטה, נתקלה בגזע עץ ונפלה. הילד איבד כנראה את הכרתו. רחל, בהיותה סבורה שהתינוק מת, השאירה אותו במקום והמשיכה במרוצתה. רצנו כברת דרך ארוכה ואחר כך המשכנו בהליכה. רחל מיררה בבכי על שהשאירה את התינוק המת. הרחקנו כעשרים קילומטרים מן החורש ההוא. כעבור שישה ימים פגשה רחל איזו אישה יהודיה מטוצ'ין וזו אמרה לה, כי במרחק שלושה קילומטרים מאותו מקום בתוך היער ראתה את אהרון משוטט לבדו. נתברר, כי למחרת היום מצא שומר היער את הילד ואספו לביתו. כעבור יומיים באו אליו יהודים לבקש לחם. שומר היער אמר להם, שמצא ילד יהודי ודרש מהם שיקחוהו עמם. זהו בן דתכם – קחוהו, שאם לא כן אובילו העירה. ברל זלמן לקח את הילד, הוא נשאו כמה ימים והביאו עד לאותו מקום, אך בראותו שהילד גורם לו לטורח רב, החביאו בתוך ערימת קש. אולם הילד יצא מתוך הערמה ותעה ביער. רחל יצאה אל המקום ההוא לפי תיאורה של אותה אישה, מצאה שם את אהרון שלה אשר יצא לקראתה מאחורי אחד השיחים. הוא החזיק בידו האחת מקל קטן ובשניה כמה בלוטים, הילד היה נפוח מכפן. כעבור שבועיים היתה רחל אנוסה ללכת יחד עם ילדה אהרון ועם עוד שלושה ילדים שמצאה ביער ולחזור אל טוצ'ין. כדי לשבור את הרעב והצמאון שלה ושל ילדיה בטרם יובילום לגרדום.

אני הלכתי עם ילדי עוד מרחק חמישה-שישה קילומטרים. מצאתי שם קבוצת יהודים אשר אמרו לי, כי לא הרחק משם ראו את בעלי, ואכן מצאתי אז את בעלי ואת ילדי הגדולים יותר"12...

"ברחנו. יערות פוסטומיט. התאסף שם קהל רב. אני משער שהיו שם כאלפיים יהודים. היו נשים וילדים וגברים. היו נשים שבאו בלי ילדיהן, אבות ששכלו או איבדו את נשיהם וטפם. התאספו ביער שרידי משפחות, אנשים רצוצים. הסתובבו ילדים מיותמים ועזובים שהצליחו לברוח בלי לדעת לאן.

הם הסתובבו בינינו.

שבועיים היינו ביער. סתיו, מתחבאים ביערות. היה קר. יום אחד הגיע לאוזני בכי ילד קטן. יצאתי. זה היה לפנות בוקר – יומיים אחרי שריפת הגיטו. על האדמה הרטובה שכבה אישה (זו היתה בתו של דוד-וולף, שהיה לו בית מרזח בעיר) ומשני צדיה שני פעוטים. האם היתה מכווצת מקור, רועדת ומיואשת. היתה לי עדיין פרוסת לחם. חילקתי אותה לשניים.

למחרת בבוקר לא שמעתי מעבר הפינה בו שכבה האישה אף קול או רשרוש. ניגשתי: שלושתם היו שוכבים הרוגים. היער היה קרוב לכביש. אוקראיני אחד בשם יוֹכים, שהיה שוטר בזמן הרוסים, עבר בעגלתו, נכנס ליער, פגש באישה וילדיה והרג אותם במקום.

הסתיו היה בעיצומו. היינו ביער. יומיים שכבנו בחוסר-כל. לא היה אוכל ואני ואחי יוסל יצאנו לכפר פוסטומיט, שעמד מאחורי היער. נכנסנו לביתו של אוקראיני אחד, בפטיסט, שמו היה סריי, ביקשנו ממנו אוכל. הוא הוציא שתי ככרות לחם ומסר לנו.

סריי אמר לנו: "אני בא זה עתה מטוצ'ין. הגרמנים אספו הרבה עגלות רתומות לסוסים. אנשים מספרים שהם מתכוונין להגיע ליערות פוסטומיט ולאסוף מכאן את כל היהודים".

חזרנו ליער וסיפרנו את החדשות. רק הספקנו לספר וכבר נשמע מרחוק רעש גלגלי העגלות. עבר זמן קצר והאוקראינים ואנשי הגסטאפו שמו מצור על היער. יריות נשמעו. כדורים התחילו מתעופפים ביער. נשים וילדים לא ידעו לאן לברוח ורצו מול מכונות היריה. האוקראינים ואנשי הגסטאפו אספו מעל לאלף נפשות.

...אני, אחי יוסף ובת דודה שלנו צעירה התחלנו לברוח.

מטר יריות ניתך עלינו. בדרך ראינו בור גדול, קפצנו לתוכו. שכבנו וצעקות האימים של היהודים הגיעו לאוזנינו.

שכבנו בבור עד שעה עשר בלילה. היה לי ירח. חזרנו אל היער, אל המקום בו התחבאנו לפני כן.

התקרבנו אל הבורות. הבורות היו פתוחים. גוויות היהודים התבוססו בנחלי הדם. דיירי הכפר התחלקו בבגדי היהודים.

...רצנו אל ביתו של מכר שלנו בכפר. בעליית גג ביתו מצאנו את כל האחים וגם את נשיהם. אספנו את בני המשפחה וכן גם את כל הנותרים וחזרנו ליער פוסטומיט. הפעם התרחקנו מהכפר, נכנסנו לעבי היער והתחלנו לחפור בונקרים.

_______________________

12. מעדות מלמד-זילברברג

 

 

 

אחַי: יוסף, גרשון, נחום, אייזיק ואני – חמשת בני שולמן ובני משפחת שף, שיקה, ריקל ואורי ופישל רוזגוביץ' – היינו הבחורים שלקחנו את ההגה לידיים. התחלנו בבניית בונקרים. גמרנו לחפור. היו לנו שמונה בונקרים. בכל בונקר היו כעשרים נפשות – המעטים שנשארו אחרי המצור על היער.

את הכניסה לבונקר חסמנו בגזעי עצים. בלילות היינו יוצאים אל הכפר ואוספים מזונות אצל הכפריים. לא גילינו להם את מקום מחבואנו. את האוכל היינו מחלקים לכל הבונקרים.

ירד השלג הראשון. מוכרחים היינו לצאת לכפר לקבל אוכל. העקבות היו ניכרים בשלג. הרועים של הכפר השגיחו בעקבות. יום אחד הביאו הרועים כלבים לכפר. הם זיהו את הבונקרים, נסעו לטוצ'ין והודיעו לגסטאפו: "ביער מתחברים יהודים".

הגרמנים פחדו להיכנס ליער. הם שלחו ליער חיילים איטלקיים. הללו פוצצו את שמונת הבונקרים. כל היהודים ניספו. הבונקר בו התגוררתי אני היה מרוחק משמונת הבונקרים האלה כשני קילומטרים. פישל רוזגוביץ יחד עם אֶקה היו שני הניצולים היחידים מכל שמונת הבונקרים. שניהם באו בריצה אל הבונקר שלנו וסיפרו מה שקרה.

עתה נשארנו ארבעה עשר איש מאלפיים שברחו ליערות ביום שריפת הגיטו. אי אפשר היה להישאר יותר בבונקר בתוך יערות אלה"13.

מתחילה דרך ארוכה רבת יסורים בנדידה ובהסתתרות בכפרים, שבהם אורב המוות על יד כל שביל, בית ורפת. מגיע חורף 1943. הבנדרובצים, שלחמו קודם לצדם של הגרמנים, החלו להלחם נגדם. בכדי להתגבר על הבנדרובצים החלו הגרמנים שורפים כפרים שלמים שחשדו שיש בהם תומכים בבנדרובצים. והרדיפה על שרידי הפליטה היהודים לא פסקה –

 

המשך עדותו של יעקב צ'ובוק:

"נפגשנו ביער עם קבוצה של עשרים איש. גוי אחד שנפגש בדרכנו הזהיר אותנו לא לרוץ לכיוון הכפר זלינקה, כי שם עומדים גויים מזויינים בקילשונים וסכינים ושודדים את היהודים. עלי לציין שכל הדרכים היו חסומות. בכל מקום חיכו לנו האוקראינים. הם היו מפשיטים את היהודים ערומים. היו אוקראינים שבו ידיהם רצחו את היהודים. אחרים הובילו בחזרה לגיטו ומסרום לידי הגרמנים.

...בפטרובצה פגשנו ביהודי מטוצ'ין. הוא אמר לנו שזקנים, נשים וילדים אף הם ברחו לכיוון יערות פוסטומיטץ רצינו לפגוש באמא. הלכנו ליערות פוסטומיט. אמרו לנו, שראו את אמא והראו לנו גם את הכיוון לאן שהלכה. הלכנו. למזלנו מצאנו גם את אמא. האח היה בזרועותיה. היא היתה לבושה בשמלה קרועה".

...שוטרים גרמנים ואוקראינים היו שמים מדי פעם מצור על היערות והורגים את היהודים.

יחד עם האם והאח הקטן הלכנו לכפר פטרוביצה. יותר נכון ליער שעל יד הכפר. בדרך פגשו בנו גויים בני קוטובסקי. היו ארבעה בחורים צעירים. לאחד מהם היה אקדח וליתר – סכינים. הם הורידו את המגפיים של אבא, הורידו את מעיל העור שלו. אבא נשאר יחף ובלי מעיל. היה כבר סתיו והקור גדל והלך. הצלחנו להגיע ליער פטרוביצה. על היער הזה גם שמו מצור.

הצלחנו כל המשפחה להתחמק ולהגיע לקוצרינקה. שם פגשנו בהרבה יהודים. היו שם כמאה יהודים. ביניהם זקנים, נשים וילדים.

שמנו לב כי יהודים שהכירו את המקומות – החלו  מתחמקים. מסוכן היה להצטופף כי מיד היה הדבר נודע לגרמנים והם היו שמים מצור.

"...בין היהודים היתה משפחה אחת שגרה לפני המלחמה בכפר קודרינקה. הם הכירו את כל הדרכים והשבילים שבסביבה. וכן הכירו היטב את היער. החורף התקרב. הקור גבר. אמי אמרה לי: יעקב, בוא ונחזור לטוצ'ין, שם אצל אנדריי מקטרה השארנו הרבה בגדים. בואו איתי וניקח לנו קצת, אחרת נקפא מקור.

 

_____________________

13. מעדותו של נתן שולמן

 

 

 

בן אחד צעיר מכפר קודרינקה, כבן שבע עשרה, הסכים ללכת איתנו, להראות לנו את הדרך. גם הוא היה מעוניין לקבל כמה דברים. אני פחדתי ולא רציתי ללכת. הבטחתי לאמא שבלילה אתגנב לכפר ואוריד את הבגדים התלויים בתאיהם. הבחור שכנע את אמי שלא יקרה דבר ואפשר ללכת. ריחמתי על אמי והלכתי איתה. יצאנו לדרך בלילה. הגענו קרוב לטוצ'ין. על קירות הבתים היו מודבקים כרוזים בגרמנית: כל יהודי מגיטו טוצ'ין שיחזור לביתו – לא יקרה לו דבר".

נכנסנו לביתו של אנדריי מקטרה. הוא ראה אותנו, התיר את כלבו, תפס קילשון בידיו וצעק אלינו: "אתם מעיזים לדרוך על סף ביתי? הסתלקו מהר, ולא – אגמור את כולכם".

זה היה גוי מכר טוב שלנו. את כל רכושנו מסרנו לו: מעילי עור, עורות סוליות, נעליים וחליפות בגדים, הבאנו לביתו מצעים, כרים וכסתות. בקיצור, רכוש גדול ורב. זו היתה קבלת הפנים שערך לנו ה"ידיד". אמא נתפסה. הגרמנים ירו אחריה.

"רצתי פצוע. הייתי רץ ומשתטח על האדמה. הייתי אז בן תשע, פחדתי. הייתי יחידי ביער בלילה. ידעתי שאת אמי הובילו הגרמנים. לא חשתי את הכאבים. בבית היו מספרים לי תמיד סיפורים על יערות וזאבים. מסיפורים אלה זכרתי שזאבים אינם מטפסים על עצים ואין מקום בטוח כעץ. עליתי על עץ. הצטנפתי וישבתי. רק כשהתיישבתי על העץ הרגשתי שמשהו נוזל על רגלי. משמשתי בידי והרגשתי שיש לי פצע.

החזקתי את הפצע בידי וישבתי. הדם נזל. כשהאיר הבוקר ירדתי מהעץ. הגעתי ליער אל אבא. אבא שאל אותי: איפה אמא?

נבהלתי נורא. פתאום תפסתי שמשהו נורא קרה לאמי. התחלתי לספר לאבא תוך גמגום. אבא בכה הרבה. האח הקטן, שהיה אז בן שלוש, הבין גם הוא שמשהו רע קרה ואף הוא פרץ בבכי. מאותו יום הייתי הספק הראשי. הייתי יוצא אל הכפרים, מבקש נדבות ומביא אוכל ליער, לאבא ולאח הקטן".

מעטים, לרוב בודדים, המשיכו לנדוד בשדות וביערות, וגם מאלה רק חלקם זכה לשחרור.

"ישבנו שבעה עשר חודש בבור אצל האיכר. כשהגיעו הסובייטים לבשנו, אני ועוד אישה, בגדי איכרים והלכנו לטוצ'ין לסיור. הכיר אותנו איכר אחד, ניגש לחייל סובייטי אחד, הצביע עלינו ואמר: "הנה יהודיות", החייל הסובייטי הביט בנו, חייך והלך.

אידל והילד שלו חלו אחרי השחרור במחלה קשה. הרופא אמר שסיבת המחלה היא הישיבה הממושכת בבור הרטוב והאפל. לאחר שבועות ספורים מתו אידל והילד.

רק חמישה עשר מיהודי טוצ'ין ניצלו"14.

 

זוהי העדות. מסעירה בקיצה ובחלקה.

מעברים שונים מוטחת השאלה – והיא נוקבת בכנותה – למה לא ברחו היהודים מהגיטאות אל התחומים שמעבר לגדרות התיל: היער, הצד הארי.

יש בידינו עדויות ונתונים רבים המאפשרים לעמוד על הסיבות שמנעו את הבריחה מהגיטאות, מהמחנות החוצה. הן היו רבות וכבדות-משקל ומכיוון שהן אינן מהוות את מרכז הדיון שלפנינו, לא נעמוד עליהן במפורט. נמנה בלבד כמה מהן, ובקיצור:

קשרי המשפחה ההדוקים, אשר היוו גורם חשוב בחייה של המשפחה היהודי, ובעיקר בגיטו. היה בהם חיוב גדול בימי שלום, אך הם היו בין הגורמים הבולמים ביותר בבריחה מהגיטו.

 

___________________________

14. מעדותה של אסיה זילברברג 

 

 

 

המחשבה המסורתית, הפטליסטית; מה שיקרה עם "כל ישראל" – הוא-הוא גם גורלו של "ר' ישראל". בברירה בין גיטו ויער – וכל עיקרה אולי בברירה בין מוות למוות – בעיני איש הגיטו אז – העדיף היהודי להישאר עם בני עמו בתוך הגיטו.

ה"אחריות הקולקטיבית" – אֵימה זו רבצה על כל יחיד בצאתו מהגיטו. חוסר קשרים בין העיירות, שכל אחת מהן היתה סגורה ומסוגרת בהעדר כל אפשרות של תיאום ביניהן.

חוסר נשק.

העיתוי ביש המזל. כאשר עברה סופת ההשמדה ברוב רובן של הערים והעיירות לא היתה קיימת עדיין תנועה פרטיזנית.

תחושת אי-אמון כלפי המסובב את הגיטו.

בצרופם מהווים הגורמים שמנינו לעיל את האספקט הפנימי, הסובייקטיבי של יהודי הגיטו ביחס למוקד חייהם: בריחתם כדרך הצלה. אולם לאחר כל זאת נשמעת הטענה הכבדה: אילו היו היהודים בגיטאות גוברים על המעצורים שכבלו אותם, היו בורחים אל היערות, אל השדות, אל הצד הארי, היו מצילים את נפשם והמאזן הכולל, מאזן החיים והדמים, היה משתנה בכלל. אילו היו בורחים – היו ניצולים מרביתם לפחות או חלקם הגדול?

למה לא ברחו היהודים בהמוניהם?

טענה זו על כובד משקלה, נשמעת מפי הדור הותיק והצעיר בארץ ואף על ידי אלה שחזו את השואה.

אך כאן צפה שאלה שניה, קשה, שאיתה חייב חוקר השואה להתמודד:

מה היו התנאים הריאליים לבריחה המונית? מה היה קורה ליהודים אילו ברחו? מה היו הסיכויים לחיים, להצלה, אילו ברחו?

המדובר פה הוא באספקט החיצוני, מנקודת הראות של התנאים החיצוניים. השאלה נשמעת כהיפוטתית אך התשובה צריכה להיות מבוססת על המציאות הריאלית.

העדויות המצויות בידינו ברובן הגדול מקפלות מעשי בריחה של יחידים. זוהי בריחה שתנאיה שונים לגמרי מבריחה המונית וסיכויי החיים שלה שונים משל זו האחרונה. הבריחה של יחידים, שאף בה לא נדון הפעם, היא ברוב המקרים מעשה של אנשים צעירים יותר, שאינם מטופלים בילדים, אינה כה חשופה לפגיעות, למלכודת, להלשנה וכדורי אוייב, כמו הבריחה ההמונית עם משפחות, ילדים ותינוקות.

עלינו לזכור שאף בריחה זו היתה מוגבלת בגלל תנאי קליטה מצומצמים בחוץ ועונשים חמורים מצד הגרמנים, מפאת הסביבה הלא-יהודית שהתנכרה לה ויותר מזה: התנכלה לה ומפאת האחריות הקולקטיבית, בעיקר, שאיימו על הגיטו ושמו מגבלות רציניות ביותר לבריחת-יחידים רצופה בהיקף ניכר. נקשיב לקולה של אישה צעירה הבוקע מתוך הימים ההם על בריחת יחידים בתנאי עיר גדולה, לדבריה של גוסטה דוידסון, מאנשי המחתרת הלוחמת בקראקוב ב"יומנה של יוסטינה":

"קל להגיד ברחו! תוריד את הסרט, תישאר יהודי בלי סרט. על היהדות שלך העידו כל תנועה לא שקטה, כל צעד לא בטוח, כפיפת הגב העמוס עול עבדות, מבט של חיה נרדפת. כל קומתך, עיניך, פניך – הכל טבוע בחותם הגיטו. פשוט היית יהודי, ולא בלבד בצבע העיניים, עור הפנים, צורת האף ואף סימני הגזע – אלא בחוסר הביטחה, חוסר היהירות, במבטא, בסגנון הדיבור ובהתנהגות, ואלוהים יודע – מה סימנים אחרים העידו בך"...

יש עדויות לרוב על דרך היסורים של יחידים שברחו ויש בהן להעיד מה היו הסיכויים באזורים השונים של פזורת השואה להצלה הודות לבריחה זו של יחידים מהגיטו. אם כי כוללת מבחינה כמותית, יש בהן גם להעיד על גורל אחרים שברחו ועל היחס בין אלה שזכו להנצל ובין אלה שלא זכו.

איננו משופעים – לעומת זאת – בעדויות מרובות על מעשי בריחה המונית מגיטאות. אולם יש לנו חומר חשוב על מעשי בריחה של ציבורים יהודיים. קבוצות גדולות, בין שהיו נהוגות על ידי מחתרת לוחמת בגיטו ובין שהתרחשו לאחר מעשי התקוממות. נביא אחדים מהם:

ז'טל: "ב-6 באוגוסט 1942 כותר הגיטו בטבעת משולשת של צבא ומשטרה. היהודים ירדו למחבואיהם. הגרמנים מצאו רחובות ריקים בגיטו. הנאצים פתחו בציד בעזרת כלבים והעלו את הבתים באש. השחיטה ארכה שלושה ימים. מאתיים יהודים משרידי ז'טל הועברו לנובוגרודק.

שליחי הפרטיזנים היהודים מיער הורקי הגיעו לגיטו לפני כיתורו. הם לא יכלו להגיע למחבוא הנשק והחליטו לפרוץ את טבעת הכיתור ליד השער הסמוך לבית מוגולניצקי, כשבידיהם אבנים ומקלות. חיים קנטרוביץ' נפל מכדור גרמני. שלמה בוסל, צעיר בן תשע עשרה מז'טל, הצליח הודות להתגוננותו באקדח לפרוץ את הטבעת הראשונה ואחר כך נפל בטבעת הכיתור השניה. שפסל אלנברג נפצע בבטנו ונפל מתבוסס בדמו. השוטרים הכוהו על פצעיו עד שנשמתו יצאה ביסורים תוך זעקה: מוות לרוצחים.

למרות כשלון שליחותם של הפרטיזנים היהודים בגיטו, הצליחו כשמונה מאות יהודים להימלט מז'טל". (ספר הפרטיזנים, כרך א', עמוד 382).

מיר: "רק חלק מיהודי העיירה הצטרף לחבורת הלוחמים. רבים לא האמינו כי אמנם נגזרה הגזירה, לאחרים קשתה הפרידה מקברי משפחתם ואחרים מיואשים השלימו עם מר גורלם. לאחר ימים חזרו כמה מהיוצאים לגיטו. בסך הכל הגיעו ליער כמאה ושמונים וכשישה קילומטרים מהעיירה, בירכתי היער, התחלקו לקבוצות". (ספר הפרטיזנים, כרך א', עמוד 473). 

לאחווה: "כשש מאות יהודים ברחו (רוב הבורחים היו בגיל עד עשרים). לאחר שהגיטו נשרף, רדפו מאות איכרים מהאוכלוסיה המקומית אחרי הבורחים ורצחום בדם קר. רבים מאיכרי העיירה גרשו את היהודים הנמלטים מחצרותיהם. מאות יהודים נתפסו בין סבכי הפריפיט, ואילו לחצות את הנהר היה בלתי אפשרי. כמאה ועשרים יהודים מלאחווה הצליחו להגיע ליערות חובוט בקרבת ביצות גריצין ובידם רובה אחד ואקדח, שלקחו שלל בגיטו". (ספר הפרטיזנים, כרך א', עמוד 639).

וולדימירץ: "הגענו למגרש המפקד. קרובים היינו לגרמנים עורכי המפקד. ראש המפקדים היה הגרמני השמן, הלה שנתקרא תליין. לידו עמדו שני גרמנים ובקרבתם הרבה שוטרים. נשמעה איזו פקודה, כי בעלי המקצוע יצאו מתוך הקהל ויעמדו בנפרד. ופתאום החל כל הקהל להידחף, כאילו ביקשו כל הנאספים לצאת מתוך הקהל ולהמנות עם הכשרים לעבודה. החלו דחיפות והתרוצצויות. ראיתי פתאום כי המפקד הגרמני הוריד מעל כתפו את רובהו, כיוונו כלפי הקהל והחל לירות. רבים נפלו לארץ ומתוך הקהל נשמע קול זועק:

"יהודים, הצילו את עצמכם וברחו – שמע ישראל".

היה זה קולו של ירחמיאל הנפח – יהודי גברתן שהכרתיו היטב, כיוון שבבית הכנסת היה יושב ליד אבא. קולו היה בדרך כלל חזק ורב ועתה נוסף עליו מכוחה של הסכנה והחרדה. כל הקהל כמו נזדעזע מן הקריאה ורבים החלו לרוץ ולברוח" (ספר ולאדימירץ, עמוד 369).

 

מעטים שרדו מיהודי ז'טל ומיבר בדרבונה של מחתרת לוחמת בגיטו, מיהודי לאחווה שברחו לאחר התקוממות בגיטו ומיהודי ולאדימירץ, שחלקם זכה לברוח לקול זעקתו של ירחמיאל הנפח.

אך פרשת טוצ'ין היא עדות של קהילה יהודית שלמה שהתקוממה נגד המזימה הגרמנית, שרפה את בתיה, עמדה על נפשה. חלק ממנה התגונן בנשק ביד וברובה, בערך כשלושת אלפים איש, עם נשים, מבוגרים ועם הטף ברחו ליערות. מהו הגורל שזומן להם לאחר ההתקוממות, לאחר הבריחה, קראנו בעדויות של הבודדים ששרדו. פחות משתי עשרות יהודים ניצלו. עדות טוצ'ין הינה צוהר שדרכו ניתן להציץ לתוך המציאות המסובבת את הגיטו.

נבחן האם היה ייחוד בתנאיה של טוצ'ין, בנסותנו להשוות עם אזורים אחרים וגיטאות אחרים.

האוכלוסיה הסבובבת: האוקראינים. נכון שאזור זה היה זירת מאבק בין לאומים שונים. אנשי בנדרה הכריזו מלחמת דמים נגד יהודים ופולנים וזרעו אימים ברחבי אוקראינה, בעריה וכפריה. לאחר שהתאכזבו האוקראינים מהבטחת הגרמנים להקמת אוקראינה עצמאית הם החליטו "לרדת למחתרת", הגבירו את מלאכת הרצח ביחידות הפרטיזנים, ביהודים, תוך מגמה להלחם בשתי חזיתות: קודם "לטהר" את אוקראינה מיהודים וקומוניסטים ולאחר מכן לנהל את המלחמה בפולשים. חלק גדול של האוקראינים, שהיה פעיל בתקופת הסובייטים, שיתף אחר כך פעולה עם הגרמנים. הם התגייסו ליחידות שהוקמו על ידי גרמנים, למשטרה, הכירו את היערות כבן-בית וסרקו שטחים שהגרמנים פחדו להיכנס בהם. המכנה המשות, היציב לכל הצדדים בימי המלחמה היה רצח היהודים.

אולם האם זה היה ייחודי רק לאזורי אוקראינה?

האם באזורי ליטא לא קמו גדודי ליטאים שעשו את מלאכת ההשמדה בעיירותיה של ליטא והרחק מעבר להן, לא פחות מהאוקראינים?

האם באזורי ביילורוסיה לא פעפעה שנאה כלפי האוכלוסיה היהודית בימי השואה מצד חלקים נכבדים ביותר של אוכלוסייתה?

ובעיירותיה של פולין האם היתה התמונה שונה בהרבה מזו שבאזורי וולין? במידה שהאוכלוסיה הפולנית יכולה לזקוף על חשבונה עזרה ליהודים, בין בנשק או במתן חסות – הרי ברוב המקרים היא הוגשה על ידי חוג אינטליגנציה פולנית מתקדמת, חוגי פועלים מהפכניים או פשוטי עם. לרוב הוגשה עזרה זו בעריה המרכזיות של פולין ובעיקר בורשה, שבהן התרכזו חוגים מתקדמים ומהפכניים.

גם בארצות אחרות באירופה לא השתנתה התמונה ביסודה. ארצות בודדות בלבד שררו בהן יחסים אחרים מאלה שתיארנום לעיל.

תופעה מעניינת וראויה לציון היא עזרתם של בני הכת הבפטיסטית אשר עדויות רבות בשטחי פולין המזרחית כולה מעלים אותה. ראוי להתחקות על מקורותיה של תופעה זו.

תנאי חשוב בבריחה ההמונית בטוצ'ין היה: הקירבה אל היערות. המרחק מטוצ'ין ליערות פוסטומיט היה שנים עשר קילומטרים. הסביבה הטובה ביותר להגנת החלש הנהו, בכל זאת, היער. קירבה זו אל היער איפשרה לארגוני המחתרת בעיירות ובערים להעביר קבקוצות יהודים ליער ולעמוד איתן בקשר. ידוע גם מה רבים היו הקשיים והסכנות בערים שהיו מרוחקות במקצת מהיערות (וילנה, קובנה ועוד), ומה יקר היה המחיר ששילמו ארגוני המחתרת בהן, על כל משלוח אנשים ליער.

מרחבי פולין התיכונה, המערבית ואף הדרומית היו מועטי-יערות ולא ניתן בהן להסתיר עדות שלמות של יהודים.

ראויה לציון היא גם עמדתו של היודנראט בטוצ'ין, אשר לא הישלה, לא כבל את ההתארגנות למרי, לא ציית לגרמנים, אשר העריך נכון את המצב, השתלב בתנועת ההתנגדות בגיטו ואף היה בין מכווניה. עובדה זו סייעה להתארגנות היהודים בהתקוממות ובבריחה.

מה היו האפשרויות שעמדו בפני העדה הזו כעדה?

הזמן: קיץ 1942.

יהודים מטוצ'ין ניסו לקשור קשרים עם פרטיזנים שהיו מועטים עדיין בסביבה ההיא ולא הצליחו. הם רומו. קניית נשק מידי אוקראינים היתה ללא ספק מלאכה מסוכנת ובכל זאת נקנה נשק לגיטו. העיירה היתה מסוגרת. ידיעות על השמדה המונית לא הגיעו לעיירה. אותו זמן כאשר יהודי טוצ'ין התגוננו, שרפו בתיהם וברחו בהמוניהם אל היערות היתה פעולת התארגנות המחתרת בורשה עדיין בראשיתה, כמות הנשק היתה בה זעומה ביותר, אף כי ורשה היתה כבר אז שלוש שנים תחת נגישות הגרמנים, נגישות ש"התפתחו" באופן הדרגתי והיהודים עמדו על מגמת ההשמדה שבהן; אף כי זה מזמן הגיע לורשה ידיעות מהימנות על ההריגה האיומה בפונאר ובמקומות אחרים מפישַרים וקשריות, אשר אותתו על מזימות ההשמדה הטוטלית ואף על פי שנתאפשרו בה קשרים כלשהם בין יהודים בגיטו ובין אישים וחוגים לא-יהודיים מחוץ לחומות הגיטו.

טוצ'ין היתה אותו זמן רק שנה אחת תחת הכיבוש הנאצי סגורה ומסוגרת, מוקפת אוקראינים כפי שהכרנום וגרמנים. יכולת ההתגוננות עם נשק מועט זה, בתנאי טוצ'ין, בשטח מצומצם של רובע בעיירה קטנה בנויה בתי עץ, היתה זעומה ביותר. במיוחד כשההכנות היו קצרות. כל ההתנגדות היתה בעיקרה ספונטנית. שונה היה המצב בעיר הגדולה בין החומות ובהדרכת מחתרת, שהתכוננה להתנגדות זמן ממושך יותר. הסיכוי היחיד שטמן בתוכו הצלה היתה הבריחה אל היערות, אך התברר שאף היא לא הבטיחה את ההצלה.

הסביבה העוינת הכריתה את אלפי היהודים מטוצ'ין. יתכן ואילו היו נמצאות בסביבה יחידות פרטיזניות, הן היו קולטות יחידים, בודדים לתוך פלוגותיהן. בדרך כלל קלטו היחידות אנשים מזויינים בלבד. אילו נמצאו בסביבה יחידות פרטיזנים יהודיות היו הן קולטות קבוצות יהודים במספרים מסויימים אך מוגבלים.

אין ספק בדבר שככל שהיה הולך וגדל כוח יהודי עצמאי מזויין ביערות היו גם סיכויי הצלה של היהודים גדלים, אם כי אין להתעלם שבד-בבד איתן, גם הסכנות ליהודים ביערות היו מתרבות וגדלות.

אולם, לרוע מזלנו, ההשמדה התרחשה כאשר התנועה הפרטיזנית עדיין היתה באיבה.

אילו ניתן ליהודים להיות זמן ממושך יותר ביערות, יתכן וחלקם היה מצליח במשך הזמן להשיג נשק, אך לא ניתנה להם שהות. האלפים של יהודי טוצ'ין, ששרפו את הגיטו, שהתגוננו, שברחו בהמוניהם אל היערות – נכרתו, הושמדו על ידי אוקראינים וגרמנים בתוככי היערות, השדות ובדרכי אוקראינה. בריחה שלא היתה הצלה. וזהו המחריד.

גם ההתגוננות בגיטו, העלאתו באש והבריחה לא עמדו להם להצילם. האם יכול אדם, למיקרא העדות על טוצ'ין, לבלתי הרהר נוגות: מה היה גורלם של יהודים בפזורה של השואה, אילו גם עלה בידם לברוח עם נשיהם וטפם מהגיטאות אל התחומים שמעבר להם: השדות והיערות?

האין פרשת טוצ'ין מוסיפה ממד נוסף לטרגיות היהודית בשואה, עושה את תהומה עמוקה יותר מכפי שנתגלה לנו עד כה?

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial