מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

שמעון דניאלי, מחתרת השומר הצעיר באזור הכיבוש הסובייטי של פולין (1939-1941)

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת מ"ח, אפריל 1990 

 

שמעון דניאלי, מחתרת השומר הצעיר באזור הכיבוש הסובייטי של פולין (1939-1941) 

 

עיון חוזר 

מלחמת העולם השניה לא הפתיעה איש, לפי שהכל חשו באימתה המתקרבת. הארועים הבינלאומיים שקדמו למלחמה וההתגרויות ההולכות וגוברות של גרמניה הנאצית בפולין יצרו מודעות חריפה של הוודאות הקרבה. יהודי פולין לא יכלו להתעלם מהסכנות הצפויות להם וכל מי שהיה מעורב בדרך כלשהי בפעילות ציבורית יהודית היה חייב לתת את הדעת למשמעותן. תנועות הנוער הציוניות לא היו האחרונות בדיון על הצפוי ובהתכוננות לבאות ויתר על כן, כפי שידוע לי, הן היו בכך הראשונות ואולי היחידות מבין הגורמים הציבוריים היהודים. כפי שיפורט בהמשך, תנועת השומר הצעיר בפולין תכננה את צעדיה לקראת הארועים וגיבשה אותם במשך שבועות ספורים אחרי שפרצה המלחמה. 

כידוע, התקיימו במסגרת השומר הצעיר בפולין שבין שתי מלחמות העולם שתי "תנועות ארציות" של השומר הצעיר עם הנהגות ראשיות נפרדות – האחת בגליציה, בחלק הדרומי של פולין, כפי שהיתה ידועה מימי הקיסרות האוסטרית-הונגרית עם שתי עריה הראשיות לבוב וקראקוב, והשניה בחלקי פולין צפונה ממנה שנקראו בדרך כלל בשם "פולין הקונגרסאית", שעירה הראשית היתה ורשה. חלוקה כזאת היתה מקובלת בכל הארגונים והמפלגות של התנועה הציונית בפולין. 

המלחמה הביאה לראשונה ליצירת מסגרת לפעולה מאוחדת של כלל התנועה בפולין על אף הבדלי דגשים מסויימים שבאו לביטוי במגעים ובהתייעצויות בין שתי ההנהגות הראשיות בסוף ספטמבר וראשית אוקטובר 1939. התנועה פעלה בשלוש זרועות: 

 

א)      ארגון הברחת הגבולות מתוך ברית המועצות אל מעבר לגבולותיה, במגמה למצוא דרך עלייה לארץ ישראל. פריה העיקרי של הפעולה הזאת היה "הריכוז השומרי" בוילנה שבצפון. מאמץ הברחת הגבולות בדרום, לעבר רומניה, הוכתר בהצלחה פחותה בהרבה. 

ב)      ארגון המחתרת של התנועה באזור הסובייטי שבעיקרה היתה מחתרת של התנועה החינוכית. 

ג)       ארגון התנועה בפולין הנאצית. 

 

חלקי התנועה השונים ראו את עצמם כל העת כתנועה אחת. במשך כל התקופה שבין ראשית ספטמבר 1939 ועד יוני 1941, כאשר פרצה המלחמה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות, היו ביניהם קשרים, מגעים ונסיונות של שיתוף פעולה ככל שיכלו ובהצלחה משתנה, גם כאשר הגבולות נסגרו ביניהם. את דברי הבאים אייחד לפעילותה של תנועת השומר הצעיר במחתרת באזור הסובייטי של פולין בתקופה 1939-1941, כמי שנטל בה חלק כחבר ההנהגה הראשית. 

תחילה עלי להשיב לשאלה מניין הדחף לחזור ולעיין מחדש בנושא אחרי כמעט יובל שנים. דומני, כי ראש לכל, משום שפרספקטיבה של הזמן החריפה בי את התחושה שהמחתרת החלוצית בפולין בשנים 1939-1941 לא היתה אלא ביטוי ראשון למלחמתן העצמאית והנואשת של תנועות הנוער הציוניות באירופה בימי מלחמת העולם השניה למען העם היהודי. אי אפשר להבין תופעה זו בלא לחזור לראשיתה. ובהקשר זה השאלה המכרעת היא, האם היתה זו מחתרת שהוקמה על פי החלטה מפורשת וארגונה עוצב באופן שיטתי לפי קווים שהותוו במחשבה תחילה, או שמא שיקפה יוזמות ספורדיות בלבד, ללא תשתית מחשבתית ברורה. שנית, יש צורך לעיין מחדש בטיב הקשרים שהיו לתנועה עם הגורמים החיצוניים מעבר לתחומיה הצרים. נראה לי, כי הן השכל הישר והן קריאה בספרי תולדות התנועות במחתרת מובילים אותנו למסקנה שאין תנועות במחתרת יכולות לפעול באופן אפקטיבי ללא קשר כזה. התשובה לשאלות האלה עשויה לסייע בהבנת הארועים בעמנו בעת ההיא ואולי גם באיתור מסר כלשהו של המחתרת הציונית שראוי לקלוט אותו גם היום. 

כדי שאנסה להשיב על שאלות אלה יהיה עלי לדון במספר סוגיות עקרוניות מעולמה של תנועת השומר הצעיר במחתרת. על מנת לא לנתק את הדיון העקרוני מהרקע הריאלי אדגים את השאלות והמסקנות כאחת באיזכורם או בתיאורם של ארועים, אף כי אין בכוונתי להיכנס לחקר העובדות לפרטיהן. נקודת המוצא של מאמר זה היא בעובדה שתולדות המחתרת של השומר הצעיר בשנים 1939-1941 כבר נכתבו בעיקרם1 ואיני בא לספרן מחדש. בהמשך דברי אהיה צמוד למה שזכור לי מנסיוני האישי והמסמכים שאצטט יתייחסו לארועים שנטלתי בהם חלק והעיקר שבהם יהיה הדו"ח על פעילות התנועה ב-1939-1941 שחיברתי בעצמי. 

את הדו"ח על פעילות התנועה ובעיותיה כתבתי מיד לאחר עלייתי ארצה בסוף מארס 1941 ובתום פעילותי בהשומר הצעיר במחתרת באזור הכיבוש הסובייטי בפולין. הדו"ח נושא את התאריך אפריל 1941, והוא מצוי בארכיון גבעת חביבה. מאחר וחובר בסמיכות קרובה לתקופת פעילותי הוא דן באקטואליותן של הבעיות במהלך התרחושתן. תכונה זו של הדו"ח היא חשובה מבחינת האותנטיות שלו וניתן ללמוד ממנו על אווירת הימים ולראות בו מקור מידע מהימן (להלן הוא יאוזכר כ"דו,ח 1941")2. במשפט מוסגר אוסיף כי הדו"ח נכתב עברית והושפע מהסגנון והביטויים שהיו רווחים באותה תקופה. מגעי עם הנושא הנדון בדו"ח לאחר כתיבתו היו מעטים, אולי בניגוד לכוונותי המקוריות. כחודשיים אחר חיבור הדו"ח פרצה מלחמת גרמניה-ברית המועצות על כל השתלשלותה ופגה האקטואליות של הנושא. לאחר שנים לא מעטות מסרתי שתי עדויות לצורכי עבודות מחקר שאחת מהן הושלמה ופורסמה3. 

למותר לומר שבדברים הבאים אין שום יומרה או כוונה משתמעת לכתוב מחקר. חקר התקופה אינו מתחום מקצועי ועל שאלות רבות אין אפשרות לתת תשובה מניחה את הדעת בלא מחקר כזה, ואולי אין להן תשובה כלל. על אף כל זאת אין הדברים הבאים, ככל שישאו חותם אישי, בגדר זכרונות ועיקרם הוא נסיון להבין את ארועי התקופה. 

כבר נאמר לעיל שסימני הסופה שעמדה לפקוד את פולין ואת העם היהודי שישב בה נראו לכל כדבר ודאי וקרוב. לפיכך התקיימו באחד מימי אוגוסט 1939 בהנהגה הראשית של התנועה בגליציה, אליה הצטרפתי במאי 1939, דיונים על היערכות התנועה לקראת המלחמה. התוצאה הממשית היתה הקמת "הנהגה ב'" שאמורה היתה להתייצב בראש התנועה אם וכאשר ההנגהגה בהרכבה המלא לא תוכל עוד לפעול. אחדים מחברי ההנהגה, הפחות ידועים בשל גילם, סומנו כממשיכים במסגרת הנהגה ב' וביניהם כותב שורות אלה. הרעיון של הנהגה ב' נבע הן מהשיקול המעשי שחלק מהחברים עשוי להיות מגוייס לצבא, אך גם מהעיקרון שהתנועה חייבת להמשיך בפעולותיה בכל הנסיבות שיהיו, לרבות במחתרת. הדבר הובן כפשוטו ובבהירות רבה. לדוגמה: עתון התנועה בשפה הפולנית  

 - Zew Mlodych)בתרגום עברי: "קול הצעירים") שראה אור ב-1 בספטמבר, הוא היום הראשון למלחמה, נערך כמובן קודם לכן, אך כבר הוסוו בו בחלקם שמות הכותבים. אני עצמי חיברתי מלבד אחד ממאמרי המערכת הבלתי-חתומים, גם מאמר חתום, אך השם היה בדוי, עברי (באותיות לטיניות) "לא ניכנע", והכוונה היתה לאותת לקוראים את עובדת הנכונות לפעול בכל התנאים וגם להסוות את זהות ראשי התנועה. במאמר היתה קריאה להתכונן לבאות (בשל המלחמה שפרצה הופץ העתון באופן סדיר רק בעיר לבוב וחולק ישירות לחברים). 

ניתן לטעון כי ההחלטה הנחושה לפעול בכל התנאים אולי לא התכוונה לתנאי המשטר הסובייטי. כדי להפריך טיעון זה מן הדין ללבן את היעדים שהציגה לעצמה התנועה במחתרת ולבחון האם מראשיתה היתה לה תפיסה ברורה ומגובשת בשאלה הזאת.  

 

התגובה המהירה 

נראה לי שאחת הראיות החותכות לנחישות ההחלטה לפעול כארגון מחתרתי גם במשטר הסובייטי היתה מהירות התגובה על המצב החדש. ביום העשירי של המלחמה פירסמה ממשלת פולין צו שקרא לכל הגברים שלא גוייסו, ואפילו אלה שמתחת לגיל הגיוס, לעזוב את העיר לבוב, שהופצצה יומם ולילה ועמדה ליפול לידי הצבא הגרמני, מתוך תקווה לגייסם. שלושה מבין חברי ההנהגה הראשית, חיים אלון (הולץ), שמואל נעמן (פרליבטר) וכותב שורות אלה, עזבו את העיר בהתאם לצו והצטרפו לזרם הפליטים האדיר של מאות אלפי גברים, נשים וטף, ובתוכם שרידי יחידות צבאיות מובסות, שנע מזרחה. איש לא ידע את יעד הבריחה. ב-17 בספטמבר חצה הצבא האדום את גבול פולין ובאותו יום ראינו שלושתנו בקירבת הגבול את חייליו.  

עם כניסת הצבא האדום לפולין פנינו בחזרה ללבוב למעשה על פי פקודה שהורתה לכל הפליטים לשוב למקומותיהם. במנוסת הפליטים מזרחה צעדנו אל הבלתי-נודע, מלווים במטוסי צלילה גרמניים זורעי מוות. בחזרה הלכנו מתוך תחושת רווחה שניצלנו מהסכנה. אבל אימת המלחמה טרם פגה. בין היתר היינו עדים להצתות של בתי יהודים בכפרים אוקראיניים בידי איכרים אנטישמיים שראו במלחמה שעת-כושר להיפרע מהיהודים. זה היה סימן לבאות. עם זאת נראה ברור שהמציאות הפוליטית הובהרה וכי פולין חולקה בין הנאצים במערב לבין הסובייטים במזרח. 

דעתנו היתה פנויה עתה לחשוב על העתיד. כבר במהלך השיבה ללבוב, כעבור שלושה ימים בערך, קיימנו דיון על דרך ארגון התנועה בתנאים החדשים. הסיכום היה החלטי וחד-משמעי: מיד עם שובנו ללבוב ניגש לארגון התנועה במחתרת. לא היה זה סיכום או החלטה של ההנהגה הראשית, לפי שלא כל חבריה נכחו בדיון. ההחלטה הפורמלית והסופית באה כעבור זמן-מה, בחודש אוקטובר. ההתפתחויות הבאות היו מהירות והן תוארו בעבודה מפרי-עטו של שלמה קלס4 ולכן אפסח על תיאור הפרטים. אך יש צורך להדגיש נקודה אחת – שכבר באוקטובר 1939 התכנסה המועצה הראשית של התנועה, כדי לדון בהתפתחויות שחלו. סיכומי אותה מועצה לא כללו במתכוון ומלכתחילה החלטות ארגוניות וזה מחשש שבגוף רחב למדי כמו המועצה הראשית עלולות להיות דליפות החוצה. לעומת זאת נוצלה ההזדמנות לשיחות מקיפות עם החברים. במקביל החליטה ההנהגה הראשית על צעדים קונקרטיים לקראת ארגון התנועה במחתרת. במיוחד ראוי לציון חלקו של יאשיוֹ ביקסגורין בהתייעצויות ובהחלטות (יאשיו נאסר בסוף מאי 1941 על ידי השלטון הסובייטי בליטא ועקבותיו נעלמו). אני עצמי נתמניתי רכז הנהגה ב' ואחראי לארגון הפעולה במחתרת וכמדומני שרשאי אני לראות את הסיכומים מ-20 בספטמבר ולכל המאוחר מאוקטובר 1939, כהחלטה מפורשת וצעדים ראשונים של השומר הצעיר בגליציה בהקמת מחתרת תנועתית באזור הכיבוש הסובייטי של פולין. 

באותו זמן בקירוב החליטה ההנהגה הראשית של השומר הצעיר בפולין הקונגרסאית החלטה זהה. ככל שהיה ידוע לי אז, שום תנועה אחרת לא הקדימה את השומר הצעיר בהחלטה דומה. קרוב להניח כי היתה זאת החלטה ראשונה של גוף ציוני כלשהו להפעיל מחתרת חלוצית-ציונית בימי מלחמת העולם השניה. 

 

יעדי הפעילות 

אף כי יעדי פעילותה של התנועה במחתרת כפי שנתפסו על ידי הנהגתה נראו מלכתחילה ברורים וחד-משמעיים, ובמידת מה מוגבלים, הרי בפועל ובהמשך ההתפתחות הסתעפו המטרות. וידגימו זאת הארועים עצמם. כבר בשלב מוקדם, בחודשים אוקטובר-נובמבר 1939, החלטנו לחדש את הקשרים עם הפעילים בקנים ובעיר המרכזית לבוב, שהמתה מפליטים מכל רחבי פולין ובמיוחד ממערב גליציה. אני עצמי פניתי קודם כל, כדבר המובן מאליו, לעיר פשמישל שהייתי בה ראש הקן לפני שצורפתי להנהגה הראשית ובהמשך נסעתי לפגוש פעילי תנועה מרכזיים בערים אחרות. כל אלה היו נערים, אך ידעו לשאול גם את השאלה הקשה ביותר: היש סיכוי כלשהו לקיים תנועה במחתרת במשטר כגון זה של ברית המועצות? האם דיננו לא נגזר לכלייה תוך זמן קצר, ואם כן – מה התכלית של פעולה זו? שאלתם נבעה מראיית אופי פעילותם של מנגנוני השלטון, בלא לאבד בעת ובעונה אחת ובאופן בסיסי את ההזדהות האידיאולוגית עימו, כפי שהיתה קיימת בתנועת השומר הצעיר. תשובתי המאולתרת במידה רבה, לפחות בניסוחה, אף על פי שכבר ביררנו את הבעיה מקודם בדיוני ההנהגה הראשית, היתה זו: אין תנועה כשלנו יכולה להיעלם מסיבות כלשהן; עליה לקיים את עצמה בנסיבות ההיסטוריות הקיימות על מנת לעלות על פני השטח בסופה של המלחמה, כדי שתוכל ליטול חלק כגוף מארגן במאבק ההיסטורי הצפוי לנו על עתידם של הציונות והעם היהודי. אם תרצו הרי זו התורה כולה על רגל אחת. ואמנם, אחרי כמעט יובל שנים, כאיש מבוגר בהרבה, דומני שאין אני יכול לנסח הגדרה טובה מזו על מטרת התנועה באותן הנסיבות. זהו כנראה כוחה של שעה היסטורית גורלית המביאה איש צעיר, בעצם נער, לרמת חשיבה הראויה לאיש בוגר ובשל בהרבה מבחינה אינטלקטואלית. אולי כך היה הדבר, מפני שממילא עמדנו, אנחנו הצעירים, בודדים מול הכורח לקבל החלטות גורליות. יהיה זמן מן הראוי להוסיף כאן ששואלי השאלות הנוקבות קיבלו את ההנמקה אולי מפני שציפו לה ממילא והם נרתמו לפעולה ללא היסוס, על אף ההערכה המפוכחת של מצב הדברים. 

תשובתי, שנראה לי אז כי היתה נכונה ביסודה, לא מיצתה את מורכבות היעדים שהתנועה הציבה לעצמה. עם היות היעד העיקרי קיום מסגרת התנועה בהתאם לעיקרי אמונתה והשקפותיה היה מקום גם ליעדים אחרים, קרובים יותר, פחות כלליים. אנחנו, אנשי התנועה בגליציה, פעלנו ללא שהייה בהתאם ליעד המרכזי כדלעיל. לא בדיוק זה היה סדר העדיפויות של אנשי התנועה בפולין הקונגרסאית. את חברי ההנהגה הראשית של התנועה ה"פולנית" (בהבדל מה"גליצאית") פגשנו בלבוב כאשר באו אלינו לאחר שעשו כבר כברת- דרך ארוכה, תוך כדי טווייה מחדש של קשרים עם אנשי התנועה בעריה של פולין הצפונית-מזרחית, ובמיוחד תוך יצירת מגעים עם קיבוצי ההכשרה. מסקנתם הראשונה של חברי התנועה הפולנית היתה שיש לחפש דרך מהירה ככל האפשר לצאת מהאזור הסובייטי ולחתור לעלייה ארצה. היה ברור שבכך יינצלו חברי התנועה מהיסגרות לצמיתות בתוך ברית המועצות ותמומש השאיפה הציונית הראשונית של התנועה – עליית הבוגרים לארץ ישראל בכל התנאים ובכל הנסיבות. הגבול הדרומי של פולין היה קשה ליציאה והמאמצים הרבים שנעשו תבעו את קורבנותיהם. ולא כן היה בגבולה הצפוני, הגבול עם ליטא שנפתח. פריו של המאמץ היה הקמת "הריכוז השומרי" בוילנה כבר בחודשים אוקטובר ונובמבר 1939. במועד מעט מאוחר יותר התפנתה הנהגת התנועה הפולנית לארגון מחתרת באזור הכיבוש הסובייטי, אף כי ההחלטה העקרונית על כך נפלה, כאמור לעיל, בסמיכות מועדים עם החלטות ההנהגה בגליציה. כתוצאה מהחלטה זו נשלח יצחק זיו (זלמנסון) בדצמבר 1939 מוילנה לפעולה באזור כרכז ההנהגה הראשית של שתי התנועות הארציות המאוחדות מעתה שמקום מושבה היה לבוב. היתה זאת החלטתם המשותפת של חברי ההנהגות של שתי התנועות הארציות שהיו כבר באותה עת בוילנה ב"ריכוז השומרי". חברי ההנהגה הראשית החדשה בלבוב היו: יצחק זיו, דוד פדרמן, מארצל גשווינד, שמעון דניאלי (סימון דנהרש). אלה פתחו מיד בדיונים משותפים על דרכי הפעולה והעיקרי שבהם, שזכה בהזדמנויות שונות לאיזכורים מפורטים למדי, היה בליל "סילווסטר" 1939/40, בהסוואה של מסיבה לכבוד השנה החדשה. באותו דיון השתתף בנוסף לנ"ל גם מרדכי בארון מהעיר פיוטרקוב. 

באותו דיון הותוו באופן מפורט וממצה דרכי פעולתה של התנועה במחתרת והתכוננה באופן פורמלי המסגרת הארגונית המשותפת של השומר הצעיר בכל אזור הכיבוש הסובייטי. בכך בוטלו שתי המסגרות הארגוניות הנפרדות הקודמות, בגליציה ובפולין הקונגרסאית. נערך דיון מקיף בשאלות העיוניות ונוסחו החלטות לגבי הפעילות הבלתי-ליגלית לפי חלוקה במחוזות ובקנים. כן נקבעה יחידת הפעולה הבסיסית בשם ה"גרעין". בין השאר הוחלט על הוצאת העתון "ממעמקים". חשוב להדגיש, כי ההחלטות והסיכומים לא צצו יש מאין וקדמו להם פעולות לא מעטות בשטח. 

"דו"ח 1941" (הדו"ח שחיברתי באפריל 1941 על פעילות התנועה), בהתייחסו לאותה התכנסות, מעלה את הבעיות שנתעוררו ומביא את מרבית המסקנות שנתקבלו. בין השאר נאמר בו: "בשטח הרעיוני נקבע יחסה הפרינציפיוני של התנועה לפעולתה המחתרתית בברית המועצות... בשטח החינוכי הודגש הצורך בחינוך לקראת טיפוס חדש של חבר התנועה, טיפוס של איש המחתרת. כל החברים הדגישו את הצורך בפיתוח המחשבה הרעיונית והחינוכית של התנועה אשר נעמדה בפני תפקידים חדשים וקשים... בשטח העלייה החליטה הישיבה להמשיך במאמצים בכיוון וילנה ולחפש דרכים חדשות". 

במקביל לכך אימצו אנשי גליציה את הרעיון שנהגה – כך נראה לנו אז – באופן ספונטני כמעט על ידי חברי התנועה הפולנית: פריצת גבולות וחתירה לעלייה כיעד מיידי. אנחנו הגליצאים שמענו לראשונה על הנהירה אל הגבול הצפוני כאשר זו כבר היתה בעיצומה וזכור לי הדיווח של יוסף קפלן בעניין זה בעת ביקורו בדירת ההנהגה בלבוב. יוסף קפלן יצא במועד מעט מאוחר יותר מוילנה לורשה, להתייצב בראש הפעילות באזור הכיבוש הנצאי בפולין. שני ותיקי ההנהגה הראשית של התנועה בגליציה, יאשיו ביקסגורין וחיים אלון (הולץ) היו בין היוצאים לוילנה והצטרפו שם לצוות הנהגת ה"ריכוז". בעקבותיהם ובהנחייתם יצאו לוילנה חברים נוספים מגליציה.  

כך נתאזנו מעתה יותר יעדי התנועה: המיידי, והוא החתירה לגבולות ולארץ ישראל; ורחוק הטווח יותר – ארגון התנועה במחתרת. היה בשילוב הזה משהו בסיסי; על ידי אימוץ שני היעדים גם יחד יכול היה ה"ריכוז" בוילנה לראות את עצמו בדין כחיל-חלוץ המגשים את מצוות העלייה של התנועה שהמשיכה לפעול ואילו התנועה בתוך גבולות ברית המועצות ידעה מעתה שאין היא מתחפרת בודדה בעמדותיה ובמאמציה החינוכיים והארגוניים אלא מעבר לגבול הקרוב יש מי שצופה הליכותיה ונותן אישור מתמיד לדרך שבחרה. יתר על כן, אין זה מן הנמנע, ואני נוטה להאמין ששילוב היעדים שהתבסס על קשר ריאלי-ארגוני שנמשך ככל שהצדדים יכלו לקיימו, דירבן ועודד גם את הקשרים עם התנועה ששבה והתארגנה בחלקה של פולין שהיה כבוש על ידי הנאצים.  

 

יוזמות מלמטה והכרעות רעיוניות 

ראוי לציין, שכעבור זמן לא רב התברר, שארגון הפעילות במחתרת היה לא רק פרי של החלטה "מלמעלה". חניכי התנועה ציפו שמדריכיהם יטלו יוזמה ויורו להם מה לעשות וכיצד להגיב על המאורעות. היה ברור שהם מייחלים להנחיות מהנהגת התנועה. לעתים קרובות, בעיקר בתקופה הראשונה, לקתה התגובה הספונטנית הציונית המובהקת של אנשי התנועה, בין בקיבוצי ההכשרה ובין בקנים, שהיתה ציונית מובהקת, בנאיביות ובסיכון עצמי. היו גם אחרים, זהירים יותר, אך החלטיים לא פחות. אך, כמובן, נמצא גם שגרסו כי מוטב לא להסתבך במראית-עין כלשהי של המשך דרכה המאורגנת של התנועה. למעלה מכל ספק הוא שכולם או כמעט כולם התלבטו בשאלה העקרונית, כיצד ליישב את הסתירה שבין האמונה שבברית המועצות מתגשם הסוציאליזם עם כל ההסתייגויות האידיאולוגיות של השומר הצעיר מהמדיניות הפנימית ומדיניות החוץ של ברית המועצות ובין הנאמנות לציונות שפירושה בין השאר היה גם אי-ויתור על קיום עצמאי, על חינוך יהודי לאומי ודביקות בשפה העברית (ודבר זה היה חשוב ביותר!) ועל הזכות לעלות לארץ ישראל. לא נראה לי אז, וגם במבט רטרוספקטיבי היום, כי היה קושי ביישוב הסתירה. ל"פרימאט הציוני", מטבע הלשון של אותם הימים, היה בפועל ערך מכריע. חברי התנועה ברובם הגדול פשוט לא הבחינו בשום סתירה. אך היושר האינטלקטואלי האופייני לצעירים ציווה, כי גם את הסתירה למראית-עין יש ליישב עיונית והעניין טעון דיון. ואמנם קיימנו דיונים, כתבנו על כך בבטאוננו "ממעמקים" ובהנחיות ששלחנו מההנהגה והרצֵינו בכינוסים. 

יש התייחסות לנושא הזה במאמרו של י. סרין (כינוי של יצחק זיו-זלמנסון) "על כמה בעיות ותפקידים של התנועה" בעלון "ממעמקים" מס' 2 מאפריל 1940 (היחיד שקטעים ממנו הועברו ארצה ושרדו); "יש כיום בברית המועצות רקע לקיומה והתפתחותה של תנועת הנוער. אם כך כלפי תנועת נוער בכלל, הרי מכל שכן נכונים הדברים כלפי תנועת הנוער העברית שינקה את לשדה לא רק ממקורות 'קלאסיים', כי אם מתוך הטרגדיה היהודית המיוחדת שבתקופת המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם, אשר איננה חולפת, אלא קיימת ואף מחריפה יותר... ההכרה, שהתפקיד המוטל עלינו כלפי ארץ ישראל, כלפי הנוער והציבור העברי מס.ס.ס.ר. וכן התנדפות האשליות שלנו, כי ברית המועצות תכיר בציונות פרולטרית ויאפשר לה מינימום של פעילות ליגלית, מחייבות אותנו לרדת למחתרת"5. 

ב"דו"ח 1941" נאמר: "השאלה העיקרית של התנועה מהיום הראשון ועד היום הזה היא: האם יש צורך וטעם בקיום תנועתנו בברית המועצות. לשאלה הזאת כמה פנים וכמה תקופות עברו עליה... לאחר זמן-מה נעלמה השאלה כמעט לגמרי, בכל אופן בצורתה הקיצונית". 

לשאלה הזאת הוקדש מקום חשוב בהכרזת הייסוּד עוד בראשית ההתארגנות שפורסמה בינואר 1940 בעתון "ממעמקים" א'. וכן בין השאר נאמר שם: "גורל העם היהודי – האם יעלה על שלב יותר גבוה בהתפתחותו או יתנוון ויכלה מותנה בהגשמת הציונות, בקצב אותה ההגשמה ובהגמוניה של הכוחות הסוציאליסטיים בה, ולא במהפיכה פוליטית וגם לא סוציאלית בארצות גלותו6. גם בכל תכניות ההדרכה ניתנה לכך תשובת לב וכן, לדוגמה, במסמך ההדרכה המרכזי בשם "עשר שיחות לגרעין" יוחדו לנושא שתי שיחות. 

לא ראיתי ואיני רואה כיום כל אחיזה לטענה שלבטים מהסוג הנזכר לעיל השפיעו על ההיקף או על אופי הפעילות במחתרת, כשם שהם בוודאי לא השפיעו על ממדי ההצטרפות לזרם היוצאים אל-מעבר לגבולות. לאמיתו של דבר החלה תוך זמן קצר לצוץ הבעיה, כיצד ניתן לזהות את המשטר בברית המועצות עם האידיאל הסוציאליסטי שלאורו חינכו בהשומר הצעיר. בעדותי משנת 1969 נאמר: "עדיין העתונות הסובייטית בשנת 1939 היתה טריה מאד מהדים של התעמולה נגד אוייבי העם וכל הסגנון הזה פשוט לא נראה לאנשים שצמחו בהשומר הצעיר, שהסגנון שלו היה שונה לחלוטין. התוצאה היתה בהחלט תהליך איטי בארוזיה של אמונה, שהשלטון הסובייטי צודק דווקא בכל. באיזה שהוא אופן אנחנו הרגשנו, שזאת בעיה בשבילנו, שאנחנו צריכים לנסות לקיים איזון, זאת אומרת, גם את הנאמנות לסוציאליזם בתפיסה של ברית המועצות וגם הנאמנות לציונות. לפי הבנתי, לא הצלחנו בזה, והארוזיה הזאת נמשכה כל העת"7. לגבי הבעיה של המיעוט היחסי של אנשי גליציה לעומת מספר חברי התנועה הפולנית, ב"ריכוז וילנה" – והדבר עורר תמיהות גם אז וגם בזמנים מאוחרים יותר – יש להעיר שעובדה זו נבעה לדעתי מההתמקדות המוקדמת והמכרעת של הנהגת התנועה הגליצאית בארגון המחתרת וכתוצאה מזה נגרם הפסד זמן בארגון הברחת הגבולות. 

בסיכום ניתן לומר שהלבטים בדבר הלגיטימיות של הקמת המחתרת בשתי התנועות הארציות של השומר הצעיר נשארו בתחום השיקולים הרעיוניים-רציונליים והשפעתם המעשית של לבטים אלה היתה מעטה. כאן אין מנוס מלהשוות את דרכה של התנועה בעניין זה עם דרכן של תנועות נוער ציוניות אחרות. מתוך מגעי עם אנשי תנועות אחרות בעת ההיא, ועד כמה שידיעותי מגיעות, הסתבר לי שלמעט "דרור-החלוץ-הצעיר", שררה בשורותיהם מבוכה בכל הנוגע לארגון המחתרת. למעשה לא היו ביטויים ממשיים לכוונות של פעולות מאורגנות והקשרים האישיים שנתקיימו בין חבריהם היו בתחום של התייעצויות בדבר דרכם האישית. הם אף השתתפו בהברחת הגבולות במידה זו או אחרת. 

כיצד להסביר שדווקא חברי תנועות נוער חלוציות שמאליות בעלות אידיאולוגיה סוציאליסטית רדיקלית שהיתה קרובה לזו ששלטה בברית המועצות, גילו נאמנות רבה כל כך לדרכם הציונית? נראה לי, כי החינוך להגשמה אישית ללא פשרות ברוח האידיאלים הציוניים, אשר מצא את ביטויו בין השאר בקיום הבלבדי של מצוות העלייה, בטיפוח הערכים האנושיים, וביחס לתרבות העברית, הוא שהכריע. גם ה"פלשתינו-צנטריות", כפי שהיה מקובל לכנות את ראיית חזות הכל בציונות ובהגשמתה בארץ ישראל, שייכת לאותה מסכת. ניתן אולי לטעון, ואמנם היו שטענו, כי הדביקות הקיצונית במרכזיותה של ארץ ישראל בהשומר הצעיר היתה חסרון ומישגה מהבחינה של מדיניות ציונית כללית, אך אין זה מענייננו כאן.  

 

 

יעדים ומטרות 

על תהליך ההתגבשות של תפיסת הפעילות במחתרת השפיעו מספר גורמים בעלי זיקת-גומלין. גורם ראשון היו יעדי התנועה. עמדנו עליהם לעיל ובניסוח בהיר הריהם גיבוש כוח תנועתי ושמירה עליו לקראת המאבק המכריע על ההישרדות. בתנאים שהיו קיימים בפועל היה רצון ההישרדות תגובה טבעית על המצב. ב"דו"ח 1941" שזורים משפטים כגון "אנחנו ענינו: התנועה לא יכולה להיכנע. אנחנו לא יכולים לחכות לזמנים יותר טובים, מבלי לעשות כלום. לא נוכל לגשר אחר כך על התהום שתיווצר עקב אפס פעולה ואפס חזון"; "אף פעם אי אפשר יהיה לנתק את האנשים האלה מערכי העבר ולכן מוטל עליהם תפקיד לשמש גשר לעתיד, שהוא היום מעורפל מאד. העתיד הזה יכול להיות לגמרי אחר מן העבר". התכנים הממשיים העיקריים של מימוש היעד המרכזי היו בתחום הפעילות החינוכית ולפי צרכיה ניבנו גם הדפוסים הארגוניים. "דו"ח 1941" מתייחס מראשיתו ועד סופו לתנועה במחתרת כאל תנועה חינוכית ואין המדובר כמובן באותו חלק מהתנועה שכלל את שיכבת הבוגרים וחברי הכשרות. בעיות החינוך תופסות בו מקום מרכזי ואצטט משפטים ספורים: "חינוך הפרט וחינוך האופי גם היום משמשים עמוד התווך של חינוכנו... חינוך לקראת עלייה הפך לשאלה המרכזית והגעגועים למולדת ולקיבוץ ערכם החינוכי גדול הרבה יותר משהיה בעבר... החינוך יצטרך לעבור תמורה עמוקה בהתאם לתמורות התנועה... השאלה החינוכית האקטואלית החשובה ביותר היא ליצור טיפוס חדש של שומר. דמותו תלויה מהחברה שבה הוא חי ודרכי הפעולה של התנועה... החברה שבה נמצאת היום התנועה היא שונה מזו שפעלה בה בעבר תכלית שינוי וממעמדה של התנועה בה תלוי אידיאל האדם שלה". כפי שיובהר עוד בהמשך, המיבנה הארגוני של התנועה היה מבוסס על "גריענים" בני חמישה חברים ו"הגרעין" מוגדר כ"תא יסודי לחינוך שלנו". בגליון "ממעמקים" הנזכר לעיל הוקדשו שני מאמרים לשאלות החינוך, של ש. דניאלי "על יסודות חינוכנו" ושל רישרד (מארצל גשווינד) "משאלות חינוכנו". 

עם כל החשיבות שנודעה למעשה החינוכי,שכיד המסורת התנועתית יושם גם בתנאים החדשים של המחתרת, לא קופחו היעדים האחרים שבחלקם באו לביטוי בהווייה היומיומית שלה וחלקם טופחו כשאיפות ואולי כחלומות בלב. השאיפה לעלייה – המטרה הראשית של התנועה מצאה את מימושה מהיום הראשון בפריצת הגבולות שהוכתרה בהצלחה על אף הקורבנות שגבתה. עד מהרה הופיעו באופק וגם ממש בתוכנו חברים שגילמו בגופם את המאמץ הבלתי-פוסק להפוך את השאיפה למציאות. בין אחדים מהם ובין פעילי התנועה החינוכית במחתרת נוצרו קשרים תכופים וגם נעזרנו בהם. הם שנראו בעינינו כאנשים שחתרו ל"מטרה הריאלית היחידה" שבאה בחשבון בתנאי התקופה העניקו לנו גם את התחושה שהמתכונת של פעילות כלל-תנועתית בפולין לא נעלמה וכי אנחנו חלק ממנה. 

המטרות האחרות שהצבנו לעצמנו בחלקו היו שייכות לתחום השאיפות והחלומות יותר מאשר ליעדים בני-השגה. בתוך זמן קצר החלטנו – והדבר מצא ביטוי מסויים כבר בישיבת ההנהגה בליל סילווסטר 1939/40 ולאחר מכן בישיבת המועצה הראשית (קראנו לה "פלֶנוּם") במארס 1941 בחוות צ'יז'יקוב – שאין אנו מסתפקים במסגרת הישנה של התנועה. וכך ניסחנו את שתי המטרות הנוספות: 

א.      יצירת "חוגים" של מבוגרים מאלה שלא הצטרפו לזרם היוצאים אל הגבולות ואפילו כאלה שלא היו מאורגנים בתנועה בעבר. לאחר שמאות רבות של בוגרי התנועה עברו את הגבול הצפוני והקימו את ה"ריכוז" בוילנה, נשארו עדיין מאות חברים בוגרים שלא הספיקו או לא יכלו מסיבות משפחתיות להצטרף אל הזרם. בעיקרו של דבר לא היתה סיבה לפקפק בנאמנותם והם הוסיפו לקיים ביניהם לבין עצמם קשרים אישיים מהודקים. בהקשר זה היה תפקיד ברור ומוגדר לפעילים ולמדריכים בעבר בקנים או לפעילי הגבולות. אבל עם פיזור ה"הכשרות" נוצר חלל ריק בקרב ציבור גדול של שכבת ה"בוגרים". תכנית ה"חוגים", אף כי מלכתחילה נועדה למשיכת נוער מתבגר מבחוץ, התכוונה גם להקמת מסגרת בשביל חברי תנועה מקבוצת גיל זו. לא הספקנו לגבש דרכי פעולה ברורים בנידון בזמן הקצר שעמד לרשותנו. בעיית הבוגרים הובאה גם לתשומת לבה של ההנהגה הראשית בריכוז וילנה בדו"ח השליח מוילנה. על כך מעירה ההנהגה הראשית באחד ממסמכיה: "נראה לנו, כי חברינו רואים קצת את 'שאלת הבוגרים' בסגנון הישן... אין היא רק תלויה במיכסת העלייה כמו קודם ואין איש יודע, כמה יארך מצב זה. דעתנו היא, שגם בקרב הבוגרים (עם השמירה על היחס שבין האקטיב והפריפריה) יש לארגן גרעינים של חברי התנועה בפועל הממלאים חובותיה"8. ובעניין ארגון הנוער המתבגר שמעולם לא השתייך לתנועה, נאמר במאמר הנזכר לעיל של י. סרין: "מה אם כן המכשיר שבעזרתו נפעל בתוך הנוער שסביבנו? המכשיר העיקרי למילוי תפקיד זה הוא החוג – זאת היא המסגרת החייבת להפעיל ולחנך לקראת תנועתנו את הצעיר שכיום נמצא מחוצה לנו. את ארגון החוגים ואת הפעולה בהם ייעשה הגרעין..." 

ב.      הרכבת משלחת אל יהודי ברית המועצות במגמה ליצור קשרים עם שרידי התנועה הציונית שלפי התרשמותנו היו קיימים. דבר זה היה משולב גם במטרה מעשית יותר של בדיקת גבולות קאווקאז או אירן כדי לחפש מוצא חדש לעלייה. כפי שמציין שלמה קלס במאמר, "ככל שהדבר נראה תמהוני היה הוא מעוגן הגיונית במציאות הקיימת"9. היו קשיים מובנים בהשגת שתי המטרות בתוך זמן קצר. בדרך מימושה של המטרה השניה עמדו מכשולים מעטים שלא האחרון בהם היה העדר אמצעים כספיים. עם זאת, בדיקת הגבול הרחוק נעשתה והתוצאה היתה מאכזבת.  

 

הדיון דלעיל על ידי התנועה מצביע על דבר אחד בעל חשיבות: החל לפעול התהליך הידוע של "תזוזת המטרות", כפי שהוא מוכר בתנועות וארגונים גדולים. אנחנו דנים כאן בעיקרו של דבר בתהליך שהתחולל במשך תקופה לא ארוכה אך אותותיו היו ניכרים. מבחינתנו נציין שהחיוניות של כל תנועה נמדדת בין השאר גם בהתחוללותו של תהליך כזה שעיקרו השפעת הגומלין בין יעדים מופשטים ובין תנאי הסביבה ואמצעי הפעולה הקיימים בעין. 

לא ארכו ימים רבים והחלה להתגבש במהירות תפיסה של ארגון המחתרת. התא היסודי של הפעילות היה, כמצוטט לעיל, "הגרעין" שכלל ארבעה-חמישה אנשים. התנועה נחלקה לגלילות ומחוזות שהכילו את הקנים. המשא הוטל על שכבת הגילאים חמש עשרה-תשע עשרה. על הבוגרים יותר הוטלו תפקידי הדרכה בלבד או תפקידים אחרים מיוחדים ובעיקרו של דבר החתירה אל הגבולות. בעצם היתה זאת תפיסה שהושתתה, בשינוי צורות שהתחייב מהתנאים החדשים, על התפיסות והגישות המסורתיות של התנועה ועיקרה היה תנועה חינוכית שבוגריה מכשירים עצמם לעלייה. 

כפי שהיטיב לתאר זאת שלמה קלס – ו"דוח 1941" אינו שונה ממאמרו בעניין זה – המיבנה של התנועה היה נוקשה. האחראי לאזור היה נוהג להיפגש רק עם רכז הגליל, רכז הגליל רק עם רכז הקן ורכז הקן עם אחד מה"גרעין". מיבנה זה אמור היה להבטיח "קונספירציה" (חשאיות) מירבית. כן הובאו בחשבון אפשרויות פעולה ביחידות חלופיות במקרים של תקלות, ניתוק קשר או מאסרים ובלשון "דו"ח 1941": "מזה נובע צו הדצנטרליזציה, הכשרת חלקיה השונים של התנועה לפעול באופן אוטונומי, בלתי תלוי מן המרכז. כל הזמן השתדלנו להחדיר על ידי עתון, חוזרים ובכל הזדמנויות אחרות את המחשבה, שכל חלקי התנועה, עד לגרעין, אפילו כל פרט לחוד, מהווה חלק אוטונומי, אשר לא יחדל מלפעול גם אז כשכל הקשרים נותקו". על טיבה של העבודה הארגונית נאמר ב"דו"ח": "קיים עוד שטח אחד של עבודה ארגונית, שהעיקר בו לא 'פתרונות גדולים', כי אם זריזות קונספירטיבית, נסיון רב, הרגלים של איש המחתרת וזהירות. זהו שטח של עבודה יומיומית של הגרעינים: אסיפות, קשרים בין הגרעינים בעיר אחת, אימפרזות שלהם והכל שעומד בקשר עם עבודה חינוכית יומיומית. כאן חשוב מאד החומר האנושי, טיבו ומידת הכנתו לתפקידיו". גם מאמרו של י. סרין (יצחק זיו) מתייחס לנושא זה כלהלן: "עלינו לקיים את הקשר ואת העזרה ההדדית בין החלקים השונים של התנועה עד האפשרות האחרונה, אך כאחד להתכונן לאפשרות שהקשר ישותק, וזה אומר – לפתח בכל יחידה ויחידה, תוך הקפדה ומסירות, את הכוחות הארגוניים והמחשבתיים הדרושים לפעולה עצמית". 

העבודה השוטפת של התנועה נעשתה באמצעים פשוטים אך קשים לביצוע: הוצאת עתון התנועה "ממעמקים", חוזרים והנחיות; עריכות פגישות ברמות שונות, הקפדה על קשרים וביקורים תכופים בערי הארץ; קיום מיפגשים קבועים של ה"גרעינים" לשם לימוד תורת הציונות ועברית כמימים-ימימה. עניין בפני עצמו היו הכינוסים ברמה איזורית (מחוזות או גלילות). התקיימו שני כינוסים כאלה. בתכנון היו גם מחנות (בכינוי השגור אז "מושבות קיץ") לפחות בארבעה גלילות, אך בפועל התקיים רק אחד שפוזר מיד בתחילתו בשל מעקב הבולשת. ביטול מושבות הקיץ האחרות, ביטול מראש, היה פועל-יוצא של מחסור באמצעים כספיים. 

הפעילות המחתרתית נכנסה ל"מסלול רגיל" על כל ההישגים והבעיות שנתלוו אליהם כפי שאפשר ללמוד מהמקורות הנ"ל והעדויות האחרות. לא ניסינו עדיין לארגן פעילות בקרב ציבור רחב יותר שהרי היינו בשלב ההתארגנות הראשונית וגם עדיין לא הבהרנו לעצמנו את טיבו של סוג פעילות זה. מעניין לציין כי ההנהגה הראשית בוילנה, בסכמה את דיוניה על בסיס דו"ח השליח מוילנה ששהה עימנו בישיבת ה"פלנום" בחוות צ'יז'יקוב במארס 1940, ראתה להסב את תשומת לבנו לבעיה הזו10. בתאריך מאוחר יותר דן בכך י. סרין (י. זיו) במאמרו הנזכר לעיל: "(עלינו) לשקול כל צעד בהופעתנו כלפי חוץ ולעשות אותו תוך זהירות מיוחדת... מהפגנות שערכן מסופק עלינו להינזר בהחלט... מאמצים ליגליים להשפעה על הסביבה כמו לטפח את שפת היידיש וערכים לאומיים אחרים תוך גישה בלתי אמצעית לנוער, בשיחות, ויכוחים וכו' – אל לנו לוותר עליהם בשום פנים. להיפך, עלינו לנצלם במקסימום". 

עניין חשוב ומרכזי כשלעצמו היה קיום קשרים של ההנהגה הראשית עם רמות ארגוניות נמוכות יותר. המדובר היה בהעברת חומר מודפס ובמגע ישיר עם החברים בגלילות ובקנים. העניין לא היה קל ושוב הבעיה המכרעת היתה בהיעדר האמצעים הכספיים הדרושים. חברי ההנהגה הראשית נמצאו בסיורים בערי השדה ימים רבים, אך ארגונם היה לא אחת מאולתר בשל המיגבלות הכספיות. בהמשך הזמן נתמסדו הביקורים באופן חלקי לאחר שאַבֶק בורנשטיין נכנס לפעילות. הוא התמסר כליל לקיום הקשרים עם הקנים ובראש וראשונה להעברת חומר ומידע והיתה זאת הפעילות המרכזית בהא-הידיעה. וראוי להעלות על נס את אישיותו המיוחדת של אבק, אופיו המלבב, התושיה, קור הרוח וכושר האילתור שבהם ניחן. אבק בורנשטיין מצא את מותו למחרת יום המאסרים בלבוב, בנובמבר 1940, כאשר ניסה להתחמק מהמעקב אחריו. 

הפעילות ידעה עליות ומורדות. כל העדויות והמאמרים המסכמים מציינים במיוחד את תקופת הפריחה שהחלה לאחר ישיבת ליל סילווסטר 1939/40 וגאתה אחרי ה"פלנום" בחוות צ'יז'יקוב במארס 1941, ואת תקופת ההחלשה בסוף קיץ 1940 כתוצאה מהתרוקנות המשאבים הכספיים. ואין ספק שהמכה הקשה ביותר שניתכה על ראש התנועה היו המאסרים בלבוב ב-8 בנובמבר 1940, בעיצומן של חגיגות יום המהפיכה. כתוצאה מהשתלשלות דברים (העברת מכונת שיכפול ודברי דפוס של התנועה מדירה לדירה) עלו אנשי ה-נ.ק.וו.ד. על עקבות החברים המרכזיים בהנהגה הראשית בקן לבוב. נאסרו אז שבעה חברים: מארצל גשווינד, זיגו שמידר, לולק רובל, מונדק בומבך, אפרים פפר, מלכה פפר ויוסף אהרנפרייז11. שלושה חברי ההנהגה הראשית – יצחק זיו, שמעון דניאלי ודוד פדרמן – הוזהרו בעוד מועד על ידי אבק בורנשטיין והצליחו להתחמק מהמשטרה. אבק בורנשטיין עצמו נהרג.  

יש עניין רב בהתנהגות האמיצה של הנאסרים בבית המשפט לפי המידע שהגיע אלינו. הם הצהירו על נאמנותם הציונית והסוציאליסטית והעלו על נס את השתייכותם להשומר הצעיר. לאחר שהושמע פסק הדין קמו על רגליהם ושרו "התקווה". לפי אותו מקור בנה מארצל גשווינד את הגנתו על מאמרו של מרדכי אורן בעניין "משפטי מוסקבה" של שנות השלושים שהתפרסם ב"השומר הצעיר" בארץ ישראל. באותו מאמר הצביע מחברו על יחסו החיובי של השומר הצעיר לברית המועצות ועל קירבתו הרעיונית למפלגה הקומוניסטית (למרבה האירוניה, כפי שקורות העתים מזמנות לנו לפעמים, נעצר מ. אורן בפראג ונידון למאסר בשנות החמישים הראשונות בעוון "ריגול נגד המשטר הקומוניסטי"). עמידתם של הנאשמים במשפט תאמה את צו-מצפונם וגם את הנוהג שרווח אז בין חברי התנועה באזור הסובייטי, לפחות בתקופה הראשונה, שלא להתכחש להשתייכותם לתנועה ואפילו לתבוע בגלוי את ההכרה בציונות ובהשומר הצעיר. כל הנאסרים הוצאו להורג בעת הפלישה הגרמנית לברית המועצות. 

התנועה זועזעה, אך ודאי שלא נתחסלה. שלושת החברים שהצליחו להתחמק מהמאסר נשארו ימים אחדים בלבוב כדי לפעול להקמת הנהגה חלופית. באותו חודש בוצעו חילופי תפקידים. בהנהגה החדשה נכללו: שושנקה פרל, יעקב שוורץ, מרדכי בארון, שלמה קלס. מבין הארבעה נאסר יעקב שוורץ ב-15 ביוני 1941, לפי מידע שהגיע אלי רק אחר מלחמת העולם. עקבותיו נעלמו. 

 

תורת המחתרת 

בדברים שלעיל נזכרים בראשי-פרקים התורה וההווי של המחתרת וראוי להרחיב על כך את הדיבור. הפנייה אל ה"מקורות", היינו אל תולדות תנועות סוציאליסטיות במחתרת, בעיקר ברוסיה הצארית, היתה מובנת מאליה. ספרות שתיארה תנועות מהפכניות לא חסרה לנו12. במיוחד זכורה לי קריאה בפרק מספרו של אוטו באואר, "הסוציאליזם במחתרת", שתרגומו הופיע ב"השומר הצעיר", הדו-שבועון של הקיבוץ הארצי, עוד לפני המלחמה. אוטו באואר, מנהיגו של "הזרם האוסטרו-מרקסיסטי", נראה קרוב לנו במיוחד בהיותו מחוץ למחנה האינטרנציונל השלישי הקומוניסטי, ובעת ובעונה אחת סוציאליסט רדיקלי לוחם. המסר שקלטנו מהמאמר היה כי תנועות מהפכניות – ואנחנו ראינו את השומר הצעיר כתנועה מהפכנית – בשלב מסויים של תולדותיהן נופל בגורלן לעצב את תורת המחתרת בדרך אל הנצחון. אנחנו ראינו את עצמנו נתונים בשלב הזה. היה על התנועה לגבש עקרונות פעולה ונתקלנו בסתירות שהיה צורך ליישבן. 

א.      תוך זמן קצר הגענו למסקנה, כי אין אפשרות בתנאי משטר טוטליטרי להפגןי בגלוי נוכחות כלפי חוץ, אם איננו חפצים בהרס התנועה, ויש להפנות איפוא פנימה את כל כוחנו אל המעשה החינוכי עם כל המשתמע מזה. אף על פי כן נשאלה השאלה האם דרך זו לא תוביל לניוון התנועה, לאחר שפירות הפעילות התנועתית מהימים שלפני המלחמה יפסיקו לפעול? תשובה חלקית אחת ניתנה על ידי הפסיקה שהחניך משיגיע לגיל "הבוגרים", יחתור לעלייה בכל הדרכים ויהיה זה בבחינת מעשה הגשמה ממש. חולשתה העיקרית של תשובה חלקית זאת היתה בעובדה שכבר בתחילת 1940 היו כל הגבולות חסומים. תשובה חלקית אחרת שניצניה החלו להתגבש לפחות מבחינה עיונית היתה שיש להגיע להרחבת מעגל התנועה ובכך להשיג יעד שמעבר למטרותיה המצומצמות. היו אלה שתי תשובות שסתרו במידה מסויימת זו את זו ושתיהן לקו בחולשות בשדה המימוש. 

ב.      הארגון הנוקשה והחשאיות המופלגות איימו בהתהוות מחנק רוחני ונפשי שהוא סם המוות לתנועה החותרת הן להתרחבות והן לקשר עם המציאות. וכך נאמר ב"דו"ח 1941": "לא תמיד קל להם (לחברים – ש.ד.) להרגיש את עצמם כחברי תנועה, כחביר קולקטיב גדול, בעל חזון אחיד וגדול. הם מוכרחים ללחום בבדידות על חזון שלהם, כל אחד לחוד, והמלחמה היא קשה עד מאד". והתשובה היא: "הפעולה הבלתי-ליגלית לא הקיפה עוד את כל החיים של חברינו, מבחינה מעשית, פסיכית ומחשבתית, לא יצרה עוד סגנון חיים חדש. השאלה היא במידה רבה ארגונית – פיתוח התנועה והפעלת חברים, ורעיונית – השלטת 'סדר' באנרכיה מחשבתית". בהמשך מובעת האמונה ב"קשר עם התנועה השומרית שמחוץ למסגרת הבלתי-ליגלית ואפשרות קיום 'דמות רוחנית' מיוחדת לתנועה השומרית". ועוד להלן: "הרבה גורמים מצטרפים לדמות רוחנית זו: איש ההפקר אשר מוכן תמיד ובכל רגע לנדוד למרחקים, למען הגיע לארץ ישראל או לשרת את ענייני התנועה; איש המחתרת, הקנאי והלוחם, הזהיר והמאמין על אף הכל; איש החלומות, שקוע כולו בעבר המזהיר ואינו רוצה לוותר לא כל האידיאלים שלו ולא על סגנון החיים שלו". 

 

אלה היו שאלות קשות ולא היתה ערובה שהתשובות שמצאנו יביאו לפתרונן. אולי משום כך צצו רעיונות של "הליכה אל העם", להבין אותו ולהיצמד אליו, כדרכה של "נארודנאיה וֹוליה בזמנו ברוסיה הצארית אשר, כידוע, התנועה הסוציאל-דמוקרטית המהפכנית ברוסיה התנגדה לה בחריפות. רעיונות אלה נזרקו לחלל עולמנו כמעט באקראי, בישיבת מועצת התנועה בחוות צ'יז'יקוב במארס 1940 שהיתה אולי הארוע המרכזי והמוצלח ביותר בתולדות התנועה במחתרת בשנים 1939-1941. במועצה נכח, כנזכר לעיל, שליח הריכוז בוילנה יעקב שטיינקה (בן-דוד) שבא אלינו תוך סיכון עצמי חמור כדי ליצור עימנו קשר, לעודד אותנו ולהתעודד וגם הביא אמצעים כספיים שהיו נחוצים כל כך להמשך פעילותנו. בשובו לוילנה מסר דו"ח מפורט ונלהב על פגישותיו עימנו ועל תכניותינו. לפי מסמך שכבר צוטט לעיל13 שמעה אותו ההנהגה הראשית בתשומת לב רבה, תוך הסכמתה לקווי הפעולה, אך מצאה לנחוץ להעיר בעניין "נארודנאיה ווליה" כדלקמן: "לא נראית לנו כמוצלחת הגלוריפיקציה של נארודנאיה ווליה... היננו מוצאים לנכון להעיר להם, כי נ.וו. אינה יכולה לשמש לנו סמל וכי הדבר יכול להטעות ולהזיק". כידוע "נארודנאיה ווליה" היתה תנועה לא מארקסיסטית.  

אי אפשר שלא לחייך היום למקרא הערת הנזיפה האבהית (מצד חברים שכולם היו עדיין בשנות העשרים לחייהם, אך מבוגרים מאיתנו), אך אף היא מלמדת משהו על בעייתיותה של פעילות המחתרת בברית המועצות, ודווקא לא מצד הלבטים האידיאולוגיים שנתלוו אליה בכמה שלבים. איני מוצא טעם רב בדיון בגופם של העניינים והבעיות, אך בוודאי יש בכך עדות מספקת לסוג הבעיות שנתקלת בהן מחתרת פעילה המגיבה על ארועים ומתעמקת בתוכנה הרעיוני.  

המעגל החיצון 

הגורם החשוב ביותר במעגל "הקשרים החיצוניים" של המחתרת היו לכאורה חלקי תנועתנו הפולנית שנמצאו מחוץ לאזור הכיבוש הסובייטי. למעשה ראינו את עצמנו חלק מהתנועה כולה, אחת הזרועות שלה שקיימה קשר עם ההנהגה המשותפת שבריכוז וילנה. זו ראתה את עצמה אחראית להצלחתנו, שלחה אלינו איש שריכז את פעילותן ושלחה בתאריך מאוחר יותר שליח כנ"ל עם מידע ואמצעים כספיים. בתקופה מאוחרת יותר שיגרנו אנחנו שליח לוילנה, את שלמה קלס, כדי לחדש את הקשר עם ההנהגה וכדי להבטיח את המשאבים שהיו נחוצים לנו. שלמה קלס היה גם פעיל בנסיונות ליצור קשר עם התנועה בצ'רנוביץ והוא גם חזר מוילנה ללבוב אחרי המאסרים שהיו שם. לאורך כל התקופה, ככל שרק יכולנו, קיימנו קשרים עם ההנהגה בוילנה שמצידנו ראינו בה בעלת סמכות להנחות אותנו ככל שהדבר היה אפשרי. 

מצב דומה, ככל שהיה ידוע לי אז, שרר בקשרי ההנהגה בוילנה עם התנועה בפולין המנואצת. חברים מרכזיים יצאו מוילנה לריכוז הפעולה בורשה והם-הם שהיו אחר כך מפקדי מרד הגיטו. אנחנו מצידנו סייענו להם ככל שהיתה לכך הזדמנות. כך, למשל, השליח האחרון שיצא מוילנה לורשה, שמואל ברסלב, שהה בדרכו שבוע ימים בלבוב עד שנוצרו התנאים, במקצת הודות לסיוע שלנו, לחציית הגבול לאזור. הוא העביר לנו עם בואו ללבוב מידע על הנעשה ב"ריכוז" וגם מה שידע על הנעשה בארץ. שוחחנו על נושאים אלה ארוכות, וייאמר כאן גם זאת שבשיחותינו לא התנזרנו מעניינים שעמדו ברומו של עולם. היה זה כדרכם של צעירים, השואפים להבין את המתרחש בהווה ולפענח את צפונות העתיד. 

בין השאר ניסינו גם לקיים קשר מכתבים ישיר כלשהו עם אזור הכיבוש הנאצי ואף לקיים חליפת מידע בעל-פה עם אנשי קראקוב שבגליציה המערבית, באמצעות איש הקן שם (לצערי, איני זוכר את שמו) שהצליח פעמים אחדות לעבור את הגבול הגרמני-סובייטי. אופייני גם שבספטמבר 1940 הוטל על כותב שורות אלה לעבור לפעילות באזור הכיבוש הנאצי והדבר לא יצא לפועל בשל המכשולים במעבר הגבול שהיה חסום לחלוטין. מכל מקום, זכורות לי היטב השיחות על פעולתי העתידה באזור הנאצי שניהלתי עם ידידי מארצל גשווינד. ניתן איפוא להדגיש, שבשום פרק זמן לא הרגשנו את עצמנו מנותקים מתנועת השומר הצעיר השלמה בפולין כולה. וכאמור, היה לכך בסיס מציאותי. 

והיה עוד תחום של פעילות חיצונית. ניסינו לקיים קשרים ישירים עם תנועות נוער חלוציות אחרות, לתהות על קנקנן, ולבדוק אם יתכן שיתוף פעולה. בייחוד זכורות לי השיחות עם אנשי תנועת "עקיבא" בקראקוב. אך שיחות שמגמתן שיתוף פעולה מעשי ניהלנו רק עם התנועה במחתרת של "דרור-החלוץ-הצעיר". בשיחות אלה השתתף בין היתר יצחק צוקרמן. השיחות לא הניבו פרי רב. תנועת "דרור–החלוץ הצעיר" "אחזה" בקופת "החלוץ", ואנחנו רצינו גם שיתוף באמצעים כספיים. הם דרשו "בתמורה" איחוד מלא. סירבנו ואמרנו שמהלך מרחיק-לכת כזה אינו בסמכותנו ואילו הם מצידם התעקשו בסירובם להתחלק איתנו באמצעים מהקופה הכללית של "החלוץ" שהיתה רכוש כולנו14. לגופו של העניין תנועת "דרור-החלוץ-הצעיר" קיימה מחתרת משלה שאת ממדיה המדוייקים ודרכי פעולתה הברורים לא ידענו. 

לא כן היה הדבר לגבי המנהיגות הציונית של פולין. בדרך הטבע היינו רשאים לצפות שמישהו מראשי התנועה הציונית ינסה ליצור עימנו קשר ולשתף פעולה לפחות בתקופה הראשונה. אך המנהיגות הזאת, לפי מיטב ידיעתי, פשוט התפזרה ונעלמה – אם חצתה את הגבול ואם בחרה להישאר במקומה פאסיבית לחלוטין. היו ביניהם בודדים שגם נאסרו. היחס העויין הקיצוני של השלטון התמקד בתקופה הראשונה באנשי ה"בונד", ושני מנהיגיה הראשיים נאסרו תוך זמן קצר. האם יכלה המנהיגות הציונית הותיקה לנהוג אחרת? אינני יודע ואין בכוונתי להטיל דופי באיש. אני רק רושם את העובדה שתנועות הנוער נשארו בודדות במערכה. 

מה היה טיב הקשרים של תנועתנו בעת ההיא עם הקיבוץ הארצי? הנהגת הקיבוץ הארצי לא נשארה אדישה למתרחש אצלנו. היה לכך ביטוי בכתב, כגון מאמר המערכת ב"השומר הצעיר" מ-14 בדצמבר 1939, בשם "עוד לא פסו אמונים" וכולו היה גאווה על עמידת התנועה. נאמר שם בין השאר: "נראה, כי הולכים ומתגבשים גרעינים של נאמנות ציונית וחלוצית אשר שום רוח מצויה לא תזיזם". ובהמשך: "נראה, כי... (המנהיגות הציונית המבוגרת) הכזיבה. היא נתפסה ברובה לבהלתנות וכל מעייניה היו נתונים להצלת נפשה, אם על ידי בריחה ואם על ידי הסתגלות". גליון זה של הדו-שבועון הובא אלינו בתאריך מאוחר יותר על ידי שלמה קלס, בשובו מצ'רנוביץ. ראינו בו לא רק ציון עובדות ידועות לנו, אלא בעינינו הוא גם ביטא שותפות מטרות, שאיפות וגורל ששום דבר לא יוכל לה ואשר שימש לנו מקור השראה ראשי בפעולתנו. ואמנם, הנהגת הקיבוץ הארצי הזדהתה עם החלטתנו לפעול במחתרת בתוככי ברית המועצות וכפי שביטא זאת מאוחר יותר מאיר יערי, בסיכום בכתב ששלח לאחד הקיבוצים בסיכומו של דיון שנתקיים שם: "מי שפוסל במדינה הסובייטית את המחתרת, כלומר את הקיום הבלתי-ליגלי של השומר הצעיר כתנועה ציונית... הציונות תיהפך על ידי זה לפאליאטיב ולדבר שבקוניונוקטורה... מותנית בקיום המשטר הקפיטליסטי בלבד"15. 

למעשה, הסיוע המעשי שהתנועה במחתרת קיבלה מהקיבוץ הארצי (או מוסדות היישוב וההסתדרות הציונית דרכו) היה מועט, מועט מאד. הקשר העיקרי היה עם ההנהגה הראשית בוילנה. אלינו הגיעו מכתבים בודדים ממשרדי-קשר שהוקמו ברומניה (על ידי אהרון כהן) ובז'נבה (מרדכי אורן). ולפיכך הקשרים עימנו היו דלים מאד. התמונה המצטיירת מהתקופה ההיא היא זו של נסיונות מצד שליחי הקיבוץ הארצי באמצעים מועטים ליצור מגעים עם התנועה המנותקת בעוד שנדרשו לכך משאבים שבמושגים של הימים ההם נחשבו אדירים. היינו חסרי אמצעים כספיים לצורכי הפעולה הסדירה. האם יכלה העזרה להגיע? איני יודע, כי מעולם לא חקרתי את הבעיה, אך השערתי היא שמבחינה טכנית הדבר לא היה בלתי אפשרי עם מאמץ ותיחכום שנדרשו בזמנים כגון אלה. יתכן ששטף המאורעות היה מהיר מכדי להתארגן לקראת דרישות המצב שנוצר. אך יתכן גם שהסיוע והקשר עם התנועה במצור היו בעדיפות נמוכה יחסית ביישוב שעמד על נפשו והיה נתון במלחמה כל העת עם שלטון בריטי עויין, תוך מאמץ לגייס כוחות לכל החזיתות של המלחמה ובעת ובעונה אחת גם להתכונן למלחמה פנים אל פנים עם האוייב הנאצי שאיים לכבוש את מצרים ולהגיע לארץ ישראל . אבל לא מן הנמנע שגרמה לכך גם נקודת המוצא הרעיונית ה"פלשתינוצנטרית" של היישוב והנהגתו שגרסה גיוס כל כוחות העם לתפוצותיו לקידום ההגשמה הציונית בארץ ישראל. שינוי הגישה הזאת, בכיוון של היפוך תפקידים – היינו היישוב כעוזר והגולה כנעזרת – לא יכול היה להתבצע כהרף-עין ואולי אפילו היה בלתי אפשרי מעיקרו.  

 

נסיון של סיכום 

כל המבקש לסקור את פעילות השומר הצעיר במחתרת באזור הכיבוש הסובייטי בפולין  

ב-1939-1941 מן הדין שיראה בו חלק מכלל הפעילות של השומר הצעיר בפולין בכל האזורים. בלעדי זאת לא יובנו תגובת התנועה על ארועי הזמן ומהות ההחלטות שנתקבלו. שנית, יש לייחס תשומת לב לעובדה שהמדובר הוא בתקופה הראשונה של מלחמת העולם השניה, שבעיני החברים נתפסה כתקופת מעבר לקראת עתיד בלתי-נודע. על רקע זה יש לשפוט את התגובות וההחלטות, אופטימליות באופיין, של התנועה בפולין באותה תקופה. 

ההחלטה להמשיך באזור הכיבוש הסובייטי במסגרת מחתרתית נבעה מהרצון להוסיף ולמלא תפקיד פעיל בעיצוב גורלו של העם והיה בה מן המשותף עם ההחלטה על המשך הפעילות באזור הכיבוש הנאצי, שנתקבלה בתנאים אחרים לגמרי. גם הנחישות בחילוץ רבים ככל האפשר מהסכנה להיסגר לצמיתות בתוך גבולות ברית המועצות נבעה מאותו מקור ונעזרה אולי גם בלקחים המרים של תולדות התנועה הציונית ברוסיה אחרי מהפכת אוקטובר. 

המדובר הוא בתקופה קצרה יחסית של כשנה וחצי אך גדושת מאורעות. קרוב לוודאי שנעשו מישגים בתפיסות ובדרך הפעולה בקטע זה או אחר של הפעילות, אך דומני כי ניתוח מבוסס על העובדות אינו מותיר ספק לגבי העובדה הבסיסית והמכרעת: התנועה החליטה החלטה נחושה לקיים גרעין אנושי פעיל לקראת הבאות, לטפחו ואולי גם להרחיבו. המיוחד באזור הכיבוש הסובייטי היה שהכל חיו בתחושה ברורה שסיכויי ההישרדות בתנאי המשטר הטוטליטרי של סטאלין הם קטנים ביותר, ואולי אפילו אפסיים, אך בעת ובעונה אחת גם ידעו שהמדובר הוא בתקופת מלחמה הרת-שינויים. האבידות והקורבנות היו גודלים נוכח פרק הזמן הקצר כל כך של הפעילות, אך המטרה העיקרית הושגה: התנועה המשיכה בקיומה המאורגן והגרעין האנושי המרכזי פעל. חברי התנועה ידעו לעמוד במבחנים וראש לכל במבחן הגדול ביותר, מבחן האמונה בטעם הפעילות בתנאים "הבלתי אפשריים". היה בכך משום מסר שהועבר לאנשי התנועה בכל אזורי פולין שעתידים היו להתייצב במבחנים גדולים ונוראים בהרבה. וזה היה ההישג הגדול. 

אך היתה נקודת-תורפה בעלת משמעות רבה בפעילותה של התנועה במחתרת. היתה זאת תנועה ללא גיבוי משמעותי של עורף כלשהו – של התנועה העולמית, של היישוב בארץ או של כל חלק אחר של העם היהודי. לא היה מרכז יהודי או ציוני בעל עוצמה שהיה מסוגל להושיט עזרה של ממש בשעה הקריטית. זאת עובדה שנבעה מחולשתו של העם היהודי בימים הגורליים של מלחמת העולם. בסיכומו של דבר: התנועה במחתרת היתה בודדה במאבקה. 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial