מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

מנחם גרסון על "ורקלויטה"

דרכה של "ורקלויטה" לקיבוץ הארצי


הדבר היה בימי הפרובליקה הוויימארית. הסיסמות הגדולות בדבר החופש והקידמה היו תלויות עדיין בשמי התרבות הגרמנית. האמונה בפאציפיזם ובצמיחה האיטית של המשטר הקיים אל תוך משטר נעלה יותר טרם פגה כליל, אך בחיי היומיום היא לא שימשה כוח מניע חברתי-רוחני, אלא אידיאולוגיה שהרגיעה את המצפון והתירה לו לאדם ליהנות מעושר היצירה התרבותית ולהתעלם מהאותות שבישרו משבר מתקרב. המשבר הכלכלי ב-1929 אמנם העכיר את האווירה הלֵאה של שלווה ובטחון, אף על פי כן, צילה של מלחמת האזרחים שהיתה על הסף והמצוקה של מיליוני המובטלים הקבועים, ואפילו הצלחותיהם המדהימות של הנאצים בבחירות – לא היה בהם כדי לעורר, בבורגנות הדמוקרטית ובחוגי הסוציאלדמוקרטיה, את ההכרה, שהאומה הגרמנית הולכת לקראת מיפנה. לכן מצאה אותם שנת 1933 – היא שנת עלייתו של היטלר לשלטון – בלתי מוכנים ומופתעים.
היהדות הגרמנית נמנתה, ברובה המכריע, עם חוגי הבורגנות. יותר מאחרים היו היהודים מוכי-סנוורים ולא הרגישו במשבר הדמוקרטיה הגרמנית. עולמם הרוחני לא ידע תמורות מאז ימי ההשכלה, שהביאה ליהודים את בשורת האמנסיפציה. גם עכשיו חרתו על דגלם את האמונה בחופש, שיעלה ארוכה לפצעי החברה, את האמונה בקידמה המתמדת והשלֵווה. הם האמינו בקוסמופוליטיזם כהשקפה, היאה – ואין בלתה – לאדם בן-תרבות, היודע להתעלות מעל למשפטים קדומים של לאומנים חשוכים. הם לא חלו ולא הרגישו, שעם כל חירותם ומעמדם המובלט בחיי התרבות והכלכלה של גרמניה – שרויים הם למעשה במעין גיטו רוחני, בתוך עולם סגור ומסוגר. מחוצה לעולם זה חלו תמורות גורליות, התגבר הזרם הלאומני, נהרס עולם הראציונליזם ואת מקומו ירש האיראציונאליזם ופולחן הכוח, גברה האנטישמיות. יהודי גרמניה נלכדו ברשת טעותם הטראגית, שאכן בעולמה הרוחני של גרמניה בני-בית המה ומבטאיו הלגיטימיים ביותר. ואמנם, קל היה לטעות בשנים ההן. חיי התרבות בגרמניה שגשגו. שלל של יצירות העשיר את החיים. לא היתה תופעה בחיי הרוח בעולם, שלא נתנה את אותותיה גם בגרמניה. בני הבורגנות האמידה, שהיו חיים במרחב של עושר תרבותי זה, יכלו להשלות את עצמם ולחשוב, שהם מעבר לכל חוקיות סוציאלית. הם יכלו לבוז לתורה, המסבירה שההוויה החברתית קובעת גם את התודעה; הם יכלו לראות בה דוגמטיזם מוניסטי, שעבר זמנו. את האנשים האלה – על אף דיבוריהם על משבר תרבות אירופה – היתה מפעמת ההרגשה היסודית, שמעמדם בחיים מובטח, שהם אזרחים שווי-זכויות, שהעולם אינו עלול להשתנות בהרבה וכמנהגו יוסיף לנהוג. ה ע י ו ו ר ו ן לגבי אותות הזמן המסוער – מנת חלקו של מעמד שוקע בתקופות מהפכניות – היכה חלקים גדולים של הבורגנות הגרמנית והבורגנות היהודית בכלל.

*
זהו הרקע עליו צמחה והתפתחה תנועת ה"וורקלויטה" (“אנשי מעשה"). בראשונה היא היתה חלק מתנועת ה"קמרדן" (“רעים"), תנועה רבת-גונים, ללא פרוגרמה קבועה, שטיפחה בעיקר את הרעיון של ו י נ ק ן, מחנך גרמני מתקדם, על יצירת "מחוז-נוער" לפיתוח חייו העצמיים. בתוך תנועה זו התרוצצו כיוונים שונים: נוער ליברלי – ונוער סוציאליסטי-קיצוני, נוער מתבולל – ונוער בעל הכרה יהודית. עוד לפני פילוג ה"קמרדן" (1932) נוצר בתוך תנועה זו ה"חוג", שגיבש לעצמו דרך רעיונית ברורה. סביבו התלכדה, לאחר הפילוג, תנועת ה"וורקלויטה".
היה זה נוער יהודי "מערבי" טיפוסי. סביבתו החברתית הציגה לפניו את ה א י נ ד י ב י ד ו א ל י ז ם  כערך מוסרי עליון: הפרט חייב לפתח את כל כשרונותיו במלואם, ללא הגבלה, למען איזו חברה המטילה עליו מרותה. כך מגשים האדם את הערך הנעלה שבחיים ושמו: האישיות החופשית. לגבי הפרט קיימת רק "עדה אחת: האנושות. הלאום אינו אלא יצור מקרי-היסטורי, לא ערך עצמי. הנוער בקיצוניותו הסיק מכאן לגבי יהדותו מסקנות, שהדור המבוגר נרתע מפניהן. הוא היה חסר כל זיקה נפשית ליהודים וליהדות. מה ערך נודע בעיניו ליהדות? כלום תכבול אותו השעה של התרוממות הרוח ב"ימים הנוראים" בבית הכנסתף שאין אחריה שום מעשה? כלום יחליף את עושר התרבות הגרמנית, שהקיפה אותו מכל צד – בגווילים בלים, במשפטים קדומים של דת, באורח-חיים של אנשים שלא טעמו את טעמה המקסים של תרבות אירופה? היה זה נוער מתבולל, נוער אינדיבידואליסטי, שרצה לחיות את חייו העשירים, מלאי התרבות, ללא עול של מצוות סוציאליות או לאומיות יהודיות.
אל נוער זה פנתה תנועת ה"וורקלויטה". היא התקוממה על העולם האינדיבידואליסטי-הליברליסטי. בעקבות ביקורת התרבות שהיתה רווחת באותן השנים באירופה המרכזית, היא המחישה לפני הנוער את המשבר של תרבות אירופה שלא היה כמובן אלא משברה של תרבות אירופה הבורגנית. היא לא גמרה, כנהוג וכמקובל, את ההלל הגדול על הישגי תרבות זו. היא טענה, שהחופש המהולל אינו אלא מבוכה וחוסר לוחות-ברית חדשים, לאחר שהראשונים נופצו. באין מטרה נעלה אחרת, מעמיד האדם המודרני את עצמו במרכז החיים. דבר זה אינו מעלה את חייו, אלא מדלדל אותם וגורם לבדידות. את המוצא ממשבר זה אין למצוא למשל, בהפיכת סדרי הכלכלה – שנראה לנו אז כאמצעי חלקי בלבד. הישועה היא רק בחידושו של האדם כולו ובתיקון היחסים בין אדם לחברו. החופש – אותו האליל של המחשב הבורגני – אינו אלא קשירת כתרים לחלל הריק.
מראשית דרכה איפיינה את תנועת ה"וורקלויטה" השקפתה הנכונה בדבר ת נ ו ע ת  ה נ ו ע ר. הדור הראשון של ה"וורקלויטה" זכה עוד ליטול חבל בחוויה הגדולה של תנועת הנוער הגרמנית, בצורתה הראשונית. הוא הלך אחרי וינקן בנסיונותיו לעצב תרבות נוער מיוחדת, הוא חי את החוויה הרומנטית בעמקי היערות בגרמניה, הוא היה שותף לחוויה של השתכרות מכוח העלומים שקירבה בשנים ההן באורח הדדי חוגי נוער, שלפי מגמותיהם היו רחוקים זה מזה. אולם, עוד בראשית דרכו של חוג זה גמלה בו הכרה יסודית אחת: אסור שחוויה זו תבוזבז ותישאר נחלתה של תקופת חיים קצרה בלבד. על פי רוב היו הבוגרים עוזבים את תנועות הנוער השונות בגיל העשרים. מייסדי תנועת ה"וורקלויטה" הטעימו עוד בשנת 1927: עלינו למצוא פתרון ק ו ל ק ט י ב י לשאלת הבוגרים בתנועתנו. הם הבינו, שאותו "מחוז הנוער" שוינקן ראה בו ערך לעצמו, אינו אלא מ כ ש י ר. הם האמינו בכוחו המוסרי המחדש של הנוער. אך סגולתו זו של הנוער לא תשנה את החברה, אלא אם כן תשועבד לרעיון מוחשי המעצב ד ר ך - ח י י ם מ ש ו ת פ ת לחברי התנועה, גם לאחר שבגרו. אנשי ה"וורקלויטה" הוכיחו ליריביהם בתנועת ה"קמרדן", שאין ממש ב"חופש" המהולל, שאין הוא מעלה אפילו את הפרט לדרגה נעלה יותר בהתפתחותו. לעומת תביעת האוטונומיה המוחלטת של הנווער הוצגה תפיסה, שראתה בנוער גם מ כ ש י ר נעלה ויקר ערך של הגשמה. בויכוח זה נתחשלה תנועת ה"וורקלויטה" והתנערה מאשליות ליברליסטיות נפוצות. היא הציגה לעצמה את השאלה: מהו התוכן הקושר ומחייב את כל חברי התנועה, גם לאחר שהגיעו לבגרות? שתי תשובות ניתנו תחילה לשאלה זו: ח י י  ע ד ה  ו ש י ב ה  א ל  ה י ה ד ו ת.
חיי עדה – פירושו: יחסים של קירבה, בלתי אמצעיים, בין חברים השואפים למטרה משותפת. מראש היה ברור שרק בכוחם של מטרה משותפת, השקפת עולם משותפת ודרך-חיים משותפת אפשר ליצור חיי-עדה. לא ידענו אז את המושג "קולקטיביות רעיונית", אך האמת הגדולה שבו הדריכה את צעדינו. החברה הקטנה שהקימונו, נראתה לנו גם כמכשיר וגם כמטרה-לעצמה. מעולם לא ראינו ניגוד בין חיי הפרט ותביעות החברה. אמרנו, שדרך הפרט לשלימות-חייו מובילה אותו לתחום העדה.
בית ההורים לימד אותנו שאנחנו "נוער גרמני בני דת משה". הדת הזאת לא היתה עשויה לכבוש את לבנו. חיינו את חיי התרבות של גרמניה, היינו קשורים קשר עמוק ואינטימי לנוף שלה, לא נפגשנו עם יהודי מזרח אירופה. אין איפוא, פלא, שלא ידענו גלות מהי. לא חזינו מבשרנו את צרת היהודים ולכן לא היא ששימשה כוח מניע ל ש י ב ת נ ו א ל ה י ה ד ו ת. מדריכנו בדרך זו היה מ ר ט י ן ב ו ב ר. בשלה בנו אט-אט ההבנה ללאומיות. לא מעט השפיעו – סמל מוזר לעומק ההתבוללות של נוער זה! - סופרים וחברים מהתנועה הלאומנית הגרמנית. הם הסבירו לנו את שרשי האנטישמיות "התרבותית". הם פקחו את עינינו לראות ולהיווכח, שהסופרים הרדיקליים-העוקצניים, כמו טוחולסקי וכו', למעשה אינם מבטאים את התרבות של העם הגרמני ובעיני רבים בגרמניה נטע זר הם. בהמשך הזמן נתוספו גורמים, שהפגישונו עם שאלת היהודים האובייקטיבית. המשבר הכלכלי שפרץ בשנת 1929 וזיעזע עד היסוד את עמדות היהודים בכלכלה (יחד עם התרוששות המעמד הבינונו בכללו) עשה הרבה, כדי לקרב אותנו אל הבנת הגורל היהודי בגולה. התגברות האנטישמיות בגרמניה והפגישה עם הציונות שהעמיקה והלכה, השלימו את התהליך. אך נקודת המוצא להתפתחות זו היתה אישית-אינדיבידואלית: כמיהת הפרט להשתרש בקרקע האומה, למען שלימות חייו. לשם זה רצינו לשלב את עצמנו מחדש בשרשרת הדורות שנותקה לפנינו – להיות בנים שבים אל גבולם. בניגוד לתיאוריות שרווחו בחוגי המתבוללים, היבנונו במוקדם, שהיהודים הינם אומה. ידענו, שהתפקיד המיועד לנוער יהודי מתבולל אינו מתמצה בהצהרה מהשפה ולחוץ בדבר השייכות לעם היהודים וגם לא בפעילות חברתית למען העם. תבענו מעצמנו הפיכה בתפיסת עולמנו הרוחני ומעבר לעולם שכל מהותו יהודית. ולא קל היה להשיג בכוח הרצון דבר, הבא לו לאדם בדרך כלל באורח ספונטני, ממש מבטן ומלידה. היינו צריכים למתוח מאד את כוח ההכרה, כדי להוכיח לחברינו הצעירים, שנודעת חשיבות וחיוניות ללבטים מורכבים אלה. הקו המאפיין את הציונות הגרמנית כולה – חדרה אידיאולוגית מעמיקה בשאלת היהודים, שבא לא פעם על חשבון האלמנטריות של הרצון והחוויה הלאומית – ציין בשנים ההן גם את ה"וורקלויטה". נתפסנו לתפיסה המוטעית, שראתה בעם היהודי אומה, המיוחדת לא על ידי גורל היסטורי מיוחד במינו, אלא על ידי ערכים רוחניים מיוחדים, ק ב ו ע י ם ו ע ו מ ד י ם, שאינם יודעים תמורה בחליפות העתים. כדרך עיקרית לקשירת הקשר המחודש אל העם ראינו את השיבה אל מקורות ההוויה הרוחנית הלאומית – את ת ל מ ו ד ה ת ו ר ה. אמרנו לחדש את המסורת היהודית של תלמוד תורה, ששמרה על רציפות הדורות בישראל. בהשפעתו של בובר התרכזנו בלימוד התנ"ך, אך לא חיפשנו בתנ"ך רק את המקור ההיסטורי, לא שעינו אל גדולתו כיצירה אמנותית בלבד, לא הסתפקנו גם בהנחה ש"כך האמין פעם האדם בישראל"; ראינו בתנ"ך גורם עיקרי לעיצוב השקפת העולם, תבענו ממנו תשובות לשאלות החיים הקונקרטיות. אין פלא איפוא, שהתקרבנו בדרך זו אל ההשקפה הדתית.
היתה זאת אמנם דתיות מיוחדת במינה. היא הסתייגה הסתייגות מוחלטת מהדת המאורגנת. היה מובן לנו מראש, שזאת עלולה לשמש מכשיר להשתלטות רוחנית-חברתית. הדתיות, שאנחנו דגלנו בה, נשארה כולה בתחום הפרט. היא היתה מעין גולת הכותרת למאמצים בגילוי משמעות על-אישית בחיי הפרט – מתוך תקווה, שכאן גם יתגלה "סיני" חדש בחיי החברה כולה.
היתה זאת תקופת המשבר בקפיטליזם, תקופת ההתגוששות בין קפיטליזם שוקע וסוציאליזם עולה – שעת בין השמשות, לפני שהפאשיזם דיכא לתריסר שנים את תקוות האנושות. בתוך המבוך המאיים של מאורעות כבירים לא ידענו למצוא את חוט השני בהכרה המעמדית. בשאיפתנו אל המוחלט נסתנוורו עינינו מראות את המוצא האמיתי, המעשי. הסתייגנו מהציונות החלוצית ומהסוציאליזם המהפכני כאחד.


*
תנועת ה"וורקלויטה" נשארה זמן מה במצב של אי-הכרעה. משני עברים תכפו התביעות לעלייה על דרך ברורה: מ צ ד ה נ ו ע ר ה ח ל ו צ י ו מ צ ד ה ת נ ו ע ה
ה ס ו צ י א ל י ס ט י ת. הואיל ושתי הדרכים גם יחד היו מגובשות מאד ודיברו בהחלטיותן על לב הנוער – הרי שהוא נמשך אליהן בחוזקה. רבים מצאו בהצטרפות למפלגה הקומוניסטית את המוצא מהמצוקה שהעיקה על החברה, את התשובה לרצון התוסס של הנוער להגשים חיים חדשים. ה"וורקלויטה" התקרבו אל תפיסת הסוציאליזם המהפכני. אולם, רק מעטים מחברינו הגיעו לפעולה פוליטית למעשה, בשורות ה-ס.א.פ. (פלג שמאלי שנפרד מהמפלגה הסוציאלדמוקרטית) ובתוך האגודות המקצועיות. הפעולה הפוליטית נשארה דבר טפל. גם חיוב המארקסיזם נשאר תמיד חלקי ואקלקטי. הואיל והתנועה שאפה לחידוש החיים בכללם, הודבק על הפעולה הפוליטית תו של ערך חלקי בלבד. לכן נראתה הגשמת "חיי העדה" חשובה יותר מכל פעולה פוליטית, שלא תוכל אלא "רק" לשנות את המשטר. במחשב התנועתי חסר קו-יסוד, שהיה בו לשנות מעיקרה את ראייתו הפוליטית של נוער בורגני: ראיית ה מ ע מ ד בתורת גורם מכריע בהיסטוריה. מעמדו הסוציאלי של נוער זה מנע ממנו את ההכרה היסודית הזאת. שנה לפני עלות היטלר לשלטון גברה והלכה רצינות הויכוח של ה"וורקלויטה" עם המפלגה הקומוניסטית. מדי פעם הושמעה ברחבי התנועה ההצעה, להצטרף, ללא הסתייגות, לקומוניסטים. בויכוח עם דעות אלה הסתמכו דברי התנועה על שני נימוקים: א. הצטרפות זו אינה אלא התבוללות מחודשת, שתשוב ותשים לאל את השאיפה היהודית הלאומית שהשתרשה בתנועה. ב. המפלגה הקומוניסטית בזה לנסיונות להגשים בהווה חיי-עדה. היא רואה באלה אך שרידים מאידיאולוגיה זעיר-בורגנית. נימוקים אלה הכריעו את הויכוח הקשה ותנועת ה"ווקרלויטה" נשמרה מביטול עצמה. אך נשאר משהו שלא הגיע לכלל סיפוק: ההשקפה הסוציאליסטית-מהפכנית לא מצאה בגרמניה את ביטויה בחיי המעשה. מעוות זה תוקן רק בארץ.
גם לגבי ה ת נ ו ע ה ה ח ל ו צ ית עשו חברי ה"וורקלויטה" את הצעד המכריע רק בשנת 1933, אף כי הספיקו לסגל לעצמם את הניתוח הציוני של חיי הגולה. עוד בשנת 1929 חתם דוברה המרכזי על הכרוז, שקרא להקמת הסוכנות היהודית המורחבת בגרמניה והופיע גם באסיפת נוער גדולה בברלין, כדי להביע את מחאת הנוער היהודי נגד מעשי הפורעים בארץ ישראל. החל משנת 1930 השתתפנו גם בפעולת הקרן הקיימת. אך מהצעד האחרון נרתענו הרבה זמן. מה היו הסיבות לכך? אין ספק, שעשתה הזיקה החזקה אל היהדות הגרמנית. ראינו את עצמנו קשורים קשר בל-יינתק אל שבט מיוחד זה בישראל. ידענו את בעיותיו, סללנו דרך לחינוך הנוער שלו. הגענו גם למעמד רציני מאד בתוך הציבור הזה. גם הקשר הנפשי אל גרמניה, אל הנוף, אל התרבות, אל הבעיות הסוציאליות-הפוליטיות שלה השפיע עלינו. על אלה התוסף נימוק אידיאולוגי. לא הצטמצמנו בשאיפתנו להגשמת חיי-עדה במסגרת התנועה בלבד. רצינו להגשים משהו מזה גם מחוצה לנו; בתנאי הכרך מחוסר הקרקע והקשר הבלתי אמצעי בין תושביו, ראינו בכך ייעוד.
התכנית הממשית שהתוותה התנועה לבוגריה היתה כפולה: יצירת מרכזים בצורת מ ע ו נ ו ת  בתוך השכבות העניות והמתדלדלות של יהדות גרמניה (דוגמת "בית העם" שנוצר בשעתו בברלין) ונוסף על זה יצירת "ח ו ג י ם" בתוך התנועה הסוציאליסטית, שמתפקידם יהיה לטפח גם שם חיים של בלתי-אמצעיות ביחסים. בשתי צורות אלה אמרנו להאציל מרוחה של התנועה גם על חוגים רחבים יותר. חברי התנועה הבוגרים התחילו להתכונן להגשמת התכנית. רבים הכשירו עצמם כמורים וכעובדים סוציאליים ואחדים כרופאים. אך לפני שהגיע תור ההגשמה, פרצה הסערה הגדולה ועליית היטלר לשלטון יצרה מציאות חדשה לגמרי.

*
תנועת ה"וורקלויטה" כללה בשורותיה ממיטב הנוער היהודי בגרמניה – הערכה זאת היתה מקובלת על הכל. היא העניקה לחבריה – בעיקר בדור המייסדים – חוויה עמוקה של חיי נוער מתוך ליכוד רוחני-נפשי. היא השאירה רושם רב על שליחים שבאו מארץ ישראל לגרמניה. חברי התנועה גדלו, חיו והתבגרו בחברה, המעלה את הפרט, חברה בעלת מעוף רוחני ונפשי גדול. הקשרים האישיים היו אינטנסיביים עד מאד, בעיקר בין המדריך לחניכיו, אך גם בתוך שכבת הבוגרים כולה. זאת היתה תוצאה של הרגשת שותפות הדרך, שפעמה בחזקה בלב כולם. האווירה היתה רוויה תביעות. המדריכים השתדלו להקנות לחניכיהם את ההכרה, שלא ההתעלות הנפשית החד-פעמית ולא המעוף הרומנטי קובעים בדרך ההגשה, אלא קיום מצוות יומיום, מתוך "פכחון שבקדושה". שרר אווירה של הסתייגות מגילויי האינטלקטואליזם, השם ללעג כל ערך רגשי, הרואה בחכמות מפולפלות את שיא ההישג הרוחני. בתנועה הקפידו על הצורה החיצונית בשעת הצעידה בסך, בשעת העמידה סביב המדורה. כל אלה יצרו טיפוס של אדם, שהיה שונה בהרבה מנער-יהודי-סתם, פוחז ונחפז.


*
עלייתו של היטלר לשלטון וכל הכרוך בה, חוללו בנו משבר נפשי עמוק. על פי ההכרה ידענו גם בשנים שלפני כן, גלות מהי. אולם עתה באה עלינו כחטף הוודאות המכאיבה, שהארץ שגדלנו בה, שאהבנו את תרבותה ואת נופה – הקיאה אותנו. סביבנו השתוללה השנאה הבהמית לכל מה שנושא עליו שם "יהודי". נוכחנו לדעת, בכאב צורב, שחלומנו על "חיי עדה" בתחומי גרמניה לא היה אלא אשליה, שהתנפצה אל סלע המציאות המרה. הבינונו, שאין קיום בטוח לעם ישראל בארצות הגולה, שהאדמה רועדת מתחת לרגליו. ורק בשעה זו חשנו בלבנו את התוכן ואת התקווה הגדולה הגלומים במלים ב נ י י ן ה א ר ץ. לנוכח המציאות הנוראה בגולה, החילונו לרקום גם אנחנו את התקווה על ארץ, שתיבנה בעבודתנו מהמסד ועד הטפחות. רק עתה, כשהבינונו את מצוקת הגולה, יכולנו להבין את חיבת ציון. לא הותרנו מקום לשום פקפוקים לגבי דרכנו בארץ, שנועדה להיות דרך הקיבוץ. געגועינו על "חיי עדה", שהיו נידונים עד כה להישאר חלקיים ומקוטעים, היו עתידים מעתה להגיע להגשמה במלוא היקף החיים. כן הבינונו, שבארץ נזכה להשתתף גם בעיצוב החיים הציבוריים, בלא פרובלמטיקה של "ניגוד" בין הצרכים היהודיים והסוציאליסטיים. השאיפה הסוציאליסטית שבנו מוכרחה היתה לרדת בגרמניה למחתרת. אך אחרי התבוסה הגדולה שנחלה תנועת הפועלים התחזקה בנו ביתר שאת ה ת נ ג ד ו ת נ ו ל ר פ ו ר מ י ז ם. בו ראינו את האשם העיקרי לאסון שהתרחש. היה ברור לנו, שגם בארץ תנועתנו לא תצטרף לשום זרם פוליטי, שעולמו הרוחני טבוע בגושפנקה של הרפורמיזם. תוך חודשיים ביצעה התנועה את שידוד המערכות הגדול והעבירה את כל חבריה למחנה החלוצי ולהכשרה. מיבצע זה שימש עדות לכוחה הפנימי של התנועה.

*
ראשוני ה"וורקלויטה" עלו ארצה בסוף 1933. פלוגה אחת יצאה להכשרה למשמר העמק והשניה – לגבעת חיים.
קיבוץ ה ז ו ר ע נוסד במחצית אפריל 1934 בחדרה. היה זה מעבר מעבדות גרמניה ההיטלרית – לחירות הארץ; מהווי של מקצועות חופשיים ומסחריים – אל הווי של עבודת כפיים; מהמעמד הבורגני – למעמד הפועלים. ההצטרפות למחנה הפועלים היתה צעד מכריע. היא סילקה את המכשול שעיקם עד כה את קו התפתחותה האידיאולוגית של התנועה: היותה תנועה של בני-בורגנים, שלמרות כל שאיפותיהם הרציניות, לא שרפו מאחוריהם את הגשרים. לכן, גם אופקה הסוציאלי-פוליטי של התנועה היה מוגבל. רק עתה הוכשרה הקרקע להבנת המעמדיות כגורם מרכזי בעיצוב השקפת עולמה של התנועה.
הויכוח הרעיוני שהתנהל באותן שנים בקיבוץ הזורע נגע בשלוש סוגיות גדולות: התוכן של חיי עדה בתנאי הקיבוץ, דרכנו כיהודים, דרכנו כסוציאליסטים. התנאים החדשים מן ההכרח שהשפיעו על תפיסתנו החברתית. השאלה התעוררה לראשונה בתחום "גילוי הלב". בחיי התנועה היו מקובלים "ערבי התוודות". בערבים אלה סיפרו חברים על חוויותיהם האישיות והחברה כולה הקשיבה רוב-קשב. כיצד אפשר היה להעביר אווירה זו אל חיי הקיבוץ, בהם נפגש האדם עם חבריו מדי יום ביומו והפגישה מקיפה לא רק מצבים של התרוממות הנפש, אלא את יום החולין על כל קטנותיו? צריך היה לעבור מסגנון החיים של האדם בתקופת ההתבגרות אל סגנון של חיי מבוגרים. נאלצנו להודות, שגרסנו חיי-עדה באופן אידיאליסטי מדי. דיברנו על בלתי-אמצעיות ביחסי החברים, אך למעשה התכוונו רק לגילויים חיוביים של "בלתי-אמצעיות" זו ולא העלינו על הדעת, שפירושה הממשי לפעמים – גם חיכוכים, אנטיפתיה ואף איבה. התנערנו מהתקוות הדתיות שתלינו בהגשמת חיי העדה. הושפענו מהתפיסה, הרואה בקיבוץ מכשיר להגשמת הציונות הסוציאליסטית וכאחד – תא החברה העתידה לקום בארץ. עם חדירתם של יסודות אובייקטיביים אלה לתפיסתנו הקיבוצית, לא חדלנו מלשאוף להשכנת יחסים מתוקנים בין אדם לחברו. ראינו בקיבוץ בית לכל חבריו שיחסי אמון שוררים בו. ראינו את החברות בקיבות כשותפות בדרך ובזה ביטאנו את ההנחה היסודית, שבאין אופק תנועתי לא תהיה גם תקומה ליחידה המשקית.
התפתחות דרכו הסוציאליסטית של הקיבוץ התנהלה בשני פסים: השתתפות בויכוחים האקטואליים בארץ וויכוח יסודי על התפיסה המארקסיסטית. שאלנו את עצמנו אחרי עלותנו ארצה: היש מקום במציאות הארץ למושגים רפורמיזם וסוציאליזם מהפכני? הרי בארץ אין סיטואציה מהפכנית אקטואלית ועיקר התפקיד לעת עתה הוא ביצירת מעמד הפועלים עצמו. בהאיבקות עם שאלות כגון אלה עמד לימיננו י ע ק ב ח ז ן, שמילא בהתמסרות ומתוך גישה חברית את שליחות הקיבוץ הארצי בקיבוצנו. בעזרתו נוכחנו לדעת, שגם בארץ נודעת ממשות לקטיגוריות פוליטיות אלה. בראשונה העמידה אותנו על עובדה זו פרשת ההסכם שנחתם בין בן-גוריון ובין ז'בוטינסקי, פרשה שהדהימה וחשפה לפני עינינו את המציאות הפוליטית של הארץ. בהמשך הזמן נוכחנו לדעת, שההבדל בין הזרמים בתנועה הסוציאליסיטית צורות ביטויו בארץ אחרות הן מאשר בגרמניה, אך הוא קיים. חילוקי הדעות מתגלעים בהערכת ברית המועצות, בגישה למלחמת המעמדות ביישוב, בפוליטיקה המקצועית, בבעיות עצמאות הפועל בשטחים שונים, במלחמה ברביזיוניזם, בשאלת היחס לערבים. ראייה זו עלתה בקנה אחד עם המסקנות, שאליהן הגענו בויכוח הרעיוני. בראשית היותנו בארץ הושפענו מהתפיסה שאמרה: הסוציאליזם נוצח בגרמניה, לא משום שלא היה עקיב ומהפכני די הצורך, אלא משום שלא התחשב ב"כוחות בראשית", כגון: עם, מולדת, כוחות איראציונאליים וכו'. אך מאוחר יותר, בויכוח הגדול על נושא זה, שהתנהל עוד בחדרה, התבלטה כבר עמדה מארקסיסטית מובהקת, שהסתייגה מסברה זו. כי היה לנו המאטריאליזם ההיסטורי לקו ומשקולת בקביעת האוריינטציה הרעיונית והפוליטית שלנו. הראייה האקלקטית נעלמה ואת מקומה ירשה ההזדהות עם התורה המארקסיסטית בשלימותה. בויכוחים הסוערים על דרכי המהפכה ברוסיה ועל הדיקטטורה הפרולטארית וכו' התגבשה והלכה תפיסה, שהסיקה את המסקנות מהאכזבה שהנחיל לנו הרפורמיזם בגרמניה. מאורעות תרצ"ו בארץ הביאו לידי הבשלת תהליך חשוב נוסף בהתפתחותנו: הם הוציאו אותנו מהפאציפיזם, שהיה בעינינו עד אז בבחינת מושכל-ראשון שאין עליו עוררין. הרי גדלנו בגרמניה באווירה רוויית אידיאלים פאציפיסטיים. הסוציאלדמוקרטיה היתה משועבדת להם. כשלמדנו בימי המאורעות בארץ לעמוד מול האויב ממש, כשקלטנו לתוכנו, בדרך של חוויה נפשית, את ההנחה, שגם הקרב עשוי להיות בעל משמעות חיובית – התרחקנו מעולמו הרוחני של הרפורמיזם והתחלנו להבין לקו המלחמתי בקלסתר פניו של הסוציאליזם המהפכני.
התרחקנו מהדתיות, שדגלנו בה בגרמניה. הצטרפותנו למחנה הפועלים וההזדהות עם המארקסיזם שליוותה אותו, הביאו תמורה בהשקפת עולמנו, שהצטללה ונעשתה "ארצית" וראציונלית. הבינונו, ש"דתיות" יש לה בתנאי הארץ תוכן ברור, חד-משמעי ובלתי רצוי לנו. תכסיסי מפלגת "המזרחי" פקחו את עינינו לראות, ששאלת הדת, שהיתה בגרמניה שאלת הפרט – הינה בארץ שאלה צ י ב ו ר י ת ממדרגה ראשונה. ועל כל אלה, הושמעו בויכוחנו הפנימי הסתייגויות חריפות מהאמונה הדתית עצמה. גבר בנו הרצון לבסס את השקפת עולמנו על האדם הפעיל. זכינו לעלות ארצה ולהשתתף במפעל בניינה ועובדה זו העמידה במרכז הווייתנו את ה פ ע י ל ו ת והרחיקה אותנו מהתפיסה של "שקיעת המערב", ששימשה בשעתה רקע לגעגוגעים על הדת. מובן מאליו, שהתפתחות זו השפיעה גם על דרכנו היהודית הלאומית. בשתי שנות קיומו הראשונות של הקיבוץ ניסינו את כוחנו בעיצוב צורות חדשות לחג היהודי, יצרנו בעצמנו "תחליפי ברכות" לערבי שבתות ולחגים. בשבתות הוספנו לעיין במשותף בספר התנ"ך. אולם במאמצים אלה הגענו חיש מה עדי-משבר. התקשינו למצוא את עצמנו ואת ההווי היומיומי שלנו בנוסחות אלה. הן נראו בעינינו רחוקות ממציאות חיינו, בלתי-אקטואליות.

*
שלטון היטלר לא הניח לתנועת ה"וורקלויטה" להמשיך בקיומה בגרמניה, לחנך שכבות חדשות בנוער לחיי קיבוץ בארץ. על כן לא הקימה תנועה מפוארת זו אלא קיבוץ אחד:
ה ז ו ר ע. אמנם, בשלהי 1936 נוסד בגן-יבנה הקיבוץ השני של התנועה - “משמר הדרום", אך בסופו של דבר הוא חזר והשלים את הזורע. שאר הגרעינים וקבוצות הנוער של ה"וורקלויטה" התאחדו בהמשך הזמן עם גרעינים של הקיבוץ הארצי או השלימו קיבוצים ותיקים. חניכי ה"וורקלויטה" מצויים כיום בשריד, מזרע, מעברות, כפר מנחם, יקום, המעפיל, להבות הבשן וכפר מסריק.
היה ברור לנו מיום עלייתנו, שנצטרף בארץ לאחת המסגרות הקיבוציות הרחבות, אך לא החלטנו מראש, לאיזו מהן. אך למעשה, ארבעה גורמים הם שקבעו מלכתחילה את מגמת ההתקרבות האידיאולוגית שלנו לקיבוץ הארצי השומר הצעיר. שאפנו מראשית דרכנו לגיבוש השקפה יסודית, שתקרין מאורה על כל שטחי החיים וידענו שהתא הקיבוצי המשקי-חברתי לא יתקיים לאורך ימים, אלא בתוקף השותפות הרעיונית. הקולקטיביות הרעיונית – שבינתיים כבשה לעצמה את התנועה הקיבוצית כולה, אך בשנים ההן היתה נחלת הקיבוץ הארצי בלבד – היתה קרובה ללבנו. הוא הדין בתפיסה החברתית של "הקיבוץ האורגני", שיסודותיו בשותפות, שטופחה בתנועת הנוער. נוסף על כך, קירבונו לקיבוץ הארצי שתי סוגיות פוליטיות גדולות. בשנתיים-שלוש שקדמו לעליית היטלר לשלטון הגענו לכלל מסקנה ברורה, שדרכו של הרפורמיזם בתנועת הפועלים אינה מובילה לנצחון הסוציאליזם. כל שראה מקרוב את כשלונה של מפלגה רבת-עוצמה ועתירת-נכסים – המפלגה הסוציאלדמוקרטית הגרמנית – את התרחקותה מעקרונות הסוציאליזם במדיניותה היומיומית ואת אי-התייצבותה לדגל ביום הדין – מחוסן היה גם בארץ בפני הפיתויים של "מפלגת המעמד", אף כי זו שיגרה אלינו את דברה המוסמך ביותר, את ב ר ל כ צ נ ל ס ו ן המנוח. ואחרון-אחרון: עוד בחוץ לארץ הצטיידנו בערנות רבה לגבי הבעיה הערבית. ייחדנו לה מקום בראש הן בחיים הפוליטיים המעשיים והן במצפוננו. גרסנו יחס פעיל לבעיה ולא "שב ואל תעשה" בנוסח מפא"י.
הדיון על ההצטרפות לקיבוץ הארצי נמשך בתוכנו שנים מספר. קיבוץ הזורע מוכן היה להכרעה לפני שאר חלקי התנועה, שהיו עדיין בחוץ לארץ. בשנת 1938 הצטרפו שני קיבוצו ה"וורקלויטה", שהיו קיימים אז – בתמיכתה ובהסכמתה של התנועה כולה – לקיבוץ הארצי.
מאז עברו שש עשרה שנה. קיבוץ הזורע קלט השלמות מבולגריה ומסוריה, שיחד עם ילדי הקיבוץ הפכו את ה"ייקים" למיעוט מספרי. הזורע נהיה מזמן חלק אינטגרלי של הקיבוץ הארצי, ללא כל חציצה, ותורם את תרומתו בכל שטחי פעולתו. ה"וורקלויטה" באו אל הנחלה בארץ.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial