מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

פייבל פודה (פודמסקי), קן השומר הצעיר בגיטו לודז' - חלק ראשון

פייבל פודה (פודמסקי), קן השומר הצעיר בגיטו לודז' - חלק ראשון (הגדל)

מתוך: ילקוט מורשת 28, נובמבר 1979, עמ' 7-36 

 

פייבל פודה-פודמסקי, העוסק בארץ בשטח ההוראה, היה בן חמש עשרה בפרוץ מלחמת העולם השניה. את זכרונותיו על קן השומר הצעיר בגיטו לודז' העלה על הכתב בשנת 1945, בהשפעתם ובעידודם של שליחי הקיבוץ הארצי, שהגיעו לפולין עם סיום המלחמה ושמעו לראשונה מפיו את אשר אירע לחברי תנועתם בגיטו לודז'. פודה הסתמך ברשימותיו, המובאות כאן, לא רק על זכרונו האישי, כאחד הפעילים בתנועה, אלא הסתייע גם בחומר שנכתב בימי הגיטו. חומר זה, המהווה כיום חטיבה ארכיונית מיוחדת במינה מבחינת תוכנו וכמותו, מצא פודה בדירות הריקות של חברי הקן שגורשו עם אחרוני היהודים לאושוויץ. פודה עצמו הצליח להתחמק מהגירוש ולהסתתר זמן-מה בשטח הגיטו הריק והשומם. הגרמנים ריכזו כאן שוב כמה מאות יהודים לשם סריקת הבתים ואיסוף רכושם של המגורשים. באין לו ברירה אחרת, הצטרף פודה אל יהודים אלה וניצל את "מעמדו החוקי" לחיפושים בבתי חברי התנועה. הוא מצא יומנים ומכתבים, שירים וחיבורים, פרוטוקולים משיחות, עתונים של קבוצות וגדודים, יומני הקריאה של החניכים, רישום מדוקדק ממפעל העזרה ההדדית – מי תרם מנות מרק ולמי נמסר המרק. ממש כמו מאזן "הכנסות והוצאות" רגיל. המדריך-לשעבר אסף כל פתק וכל דף – קרעי נייר ומחברת שלמות – ושמר על עזבון זה עד יום השחרור. הוא מסרו לישראל ברזילי ז"ל לשם העברתו לארכיון השומר הצעיר בארץ. בארכיון מורשת בגבעת חביבה, שנוסד לאחר מכן, מהווה חומר זה מקור ללימוד, לעיון ולהשתאות. 

 

בשבעה בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים ללודז'. מיד התחילו מצודים וחטיפות לעבודה, מכות והגבלות מהגבלות שונות. ליהודים אסור היה להיראות ברחוב לאחר שעה חמש בערב. אנשי הקן נפגשו מעט מאד. כשהיינו נפגשים מזכירים היינו בצער את אסיפותינו האחרונות. כבר שבועיים אחדים לפני פרוץ המלחמה דובר בינינו על אפשרות של פעילות עצמאית בקבוצות השונות ובגדודים, אם יגוייסו המדריכים או אם תיאסר עלינו הפעולה החוקית. נדמה לי, כי שבוע לפני המלחמה היתה אפילו אסיפה מיוחדת של הקן, בה הקריאו חוזר מההנהגה הראשית בדבר תפקידי הקן לקראת המאורעות העתידים להתחולל. את הגדודים חילקו לחמישות, שבמקרה הצורך צריכים יהיו לעבוד באופן עצמאי. ואולם המציאות היתה אחרת לגמרי. 

מכל התוכניות הללו לא נשאר זכר. לעומת זאת החלוקה החדשה בגדודים נקבעה לפי המצב הגיאוגרפי של העיר ולפי יחסי הקירבה והידידות. הקבוצה שלי היתה הגדולה ביותר והיוותה את חוט השדרה של הגדוד. היא מנתה עשרה חברים. היינו נפגשים לעתים קרובות מאד ואפשר לומר בבטחה מלאה, שחיינו הוקלו רק בשל פגישות אלו. היו לנו רגעים, ואפילו שעות, ששכחנו על הכל, ונדמה היה כי אנו נמצאים שוב במעון הקן ברחוב פיוטרקובסקה 110. 

כולנו גרנו במרכזה של העיר, זה על יד זה. היינו מתראים כמעט יום-יום. היום היה קשר ועל כן היינו נשארים בחבורה ללינה אצל אחד מאיתנו. לילות אלה נטבעו עמוק בזכרוני ונדמה לי כי לעולם לא אשכחם. 

עזיבת הבית ללילה תמים לא היתה מן הדברים הקלים בימים ההם. ההורים היו מתנגדים בתוקף להרפתקה כעין זאת אפילו בימים כתיקנם ומה עוד בימי שיעבודנו לגרמנים. אבל דבר אחד היה בעזרנו. לחם היה בעיר די הצורך, אך לא בשביל היהודים. כדי לקבל כיכר לחם שחור ודביק, היה צריך להתייצב בתור משעה שתיים-שלוש בלילה. אומנם, כאשר עם בוקר הגיע תורך לחנות, היה על הרוב מישהו תופס בצווארונך ומוציא אותך מן התור ומעבירך בבעיטות אחדות לצד השני של הרחוב. אך לא היה מוצא אחר: מוכרח היית להסתכן. 

צורך זה לעמוד בתור עזר לי לבצע את פגישותינו בערבים. 

- אמא, יודעת את, אם תרצי, אלך הלילה לעמוד בתור ללחם. 

- אתה, בלילה, תלך לחכות ללחם? – היתה אמא משתוממת. 

- הנה כי כן, - וכאן באה ההתקפה העיקרית, - חברי מגדאנסקה הולכים הלילה בחבורה לעמוד תור. המאפיה מרוחקת רק כמה צעדים מביתם. 

וזה הכריע. 

חלילה, שהיה בכך שמץ של דבר שקר. אך לגבינו לא הלחם היה העיקר. לא היתה זו אלא אמתלה לפגישותינו. אך בדרך כלל היו הלילות הללו מסתיימים בעמידה בתור. 

נעים ביותר היה להתכנס בביתו של שמולק קליינר. ביתו המרווח בן כמה חדרים ידוע היה לגדוד כולו. אבל העיקר בבית זה היתה האווירה, המשפחה. היתה זו משפחה שומרית ממש. שבעה ילדים היו בבית וכולם השתייכו ל"השומר הצעיר". הצעיר שבהם, ילד בן חמש, כבר היה בא לקן כשידו ביד אחותו עליזה, ושעות היה מבלה איתנו. למד להצדיע, וה"חזק ואמץ" שלו היה כל כך מבדח, שאי אפשר היה להתאפק מצחוק. גם ההורים היו נתונים ראשם ורובם בענייני התנועה. הם עברו כבר את כל שלבי החינוך השומרי. בתם האחת היתה כבר בארץ בקיבוץ, השניה – בהכשרה בפולין, והשאר – בתנועה החינוכית. 

ועל כן, לערב אצל שמואל היה כוח משיכה רב. כאן אפשר היה גם לשיר וגם לרקוד קצת. התחלנו כרגיל מפתיחת צרורות הצידה שהבאנו מבתינו. ומיד נצטברו תפוחי אדמה וסוכר וקצת שמן. המטבח עמד לרשותנו וכן כל הדירה כולה, משום שאך שמעו ההורים על בואנו, מיד היו מסתלקים לחדר האחרון ושוב לא היינו רואים אותם. 

לפי קצב "הנה מה טוב ומה נעים" התחלנו לקלוף את תפוחי האדמה, לרסקם, לטגן לביבות. אחר כך נערך השולחן וישבנו לסעודה. פתחנו בשירה. לאט ובשקט נישא השיר בחלל החדר ובו שפכנו את כל לבנו ואת כל געגועינו וזכרונותינו. ורק לאחר מכן נהנינו מן המעדנים, שהכינונו במו-ידינו. בין אכילה לאכילה היה שמואל מנגן. שמואל היה מוסיקלי מאד. היה מנגן בכל הכלים, והאף והשיניים בכללם. אך פיזמת באוזניו ניגון כלשהו, וכבר ידעו כאילו שמעו מזה שנים. לסיום היה בנימין קורא את מכתמיו ומאמריו, שתוכנם היה בזמן האחרון פוליטי. ואחר כך היו נעלמים הכיסאות והשולחנות. היינו משתלבים ב"הורה". קטן, כמעט זעיר, היה המעגל, אבל בכל זאת הורה. היינו רוקדים זמן רב, עד שניחר גרוננו משירה, עד שכלתה כמעט נשימתנו. 

ובשעה מאוחרת, כשהגיע הזמן לחשוב על החלק השני של הנשף – התור ללחם – היינו מתלבשים וחומקים בחשאי מן הדירה. היה צורך להיזהר מאד ולהאמין בהצלחה. פגישה עם גרמני בשעות העוצר בלילה לא היתה מן ההפתעות הנעימות. משמרות הגרמנים סובבו בעיר כל הלילה. היינו מסתננים, איפוא, אחד-אחד מן השער ומהלכים דבוקים לקירות הבתים. ברחובות הריקים מאדם היינו בוודאי מעוררים חשד בעיני כל הפוגש אותנו. אך הנה עברנו את הקטע המסוכן של רחוב גדאנסקה ומעתה אפשר כבר היה להלך בצוותא לעבר רחוב זאקונטנה. לפני החנות כבר חיכה תור ארוך של כמה מאות אנשים. הצטרפנו לתור בתקווה, כי בכל זאת נקבל גם אנו את לחמנו. ועכשיו נמשך הנשף שלנו. שוחחנו, התווכחנו והעלינו זכרונות ממחנה הקיץ האחרון בהרים. 

הגרמנים השתוללו בעיר. שרפו את בתי הכנסת, שדדו רכוש יהודי, התעללו בעוברים ושבים ברחוב וחטפו אותם ושילחום לעבודת כפיה. אך עדיין השאירו את האוכלוסיה היהודית במקומות מגוריהם. 

עד שביום השמונה בפברואר 1940 נתפרסמה הפקודה על שכונה יהודית מיוחדת בצפון העיר. עדיין לא דיברו על גיטו. דובר על חלוקת העיר לשלושה חלקים: בצפון ישוכנו יהודים, בדרום – פולנים ובמרכז – גרמנים. אך למעשה פגע הדבר בעיקר ביהודים. 

על עבודה בקן אי אפשר היה לחלום אפילו. פגישותינו נעשו נדירות יותר ויותר. אי אפשר היה לצאת מן הבית, משום שלא יכולת לדעת, מה תלד השעה הבאה. הכל היו יושבים בבתיהם. רק הקרובים ביותר היו נפגשים, אבל גם פגישות אלו היו מקריות.  

מדריך הגדוד שלנו, יחיאל פוקס, חזר מורשה, אך גם הוא לא יכול היה לשנות את המצב. רק פעם אחת נערכה באותו זמן פגישה של מועצת הגדוד. אחד הסעיפים בסדר היום היה עניין מסמכי הקן והדגלים שלנו. וזה המעשה. 

ימים אחדים לאחר כניסת הגרמנים עלה בדעתנו לערוך ביקור במועדון. היינו חבורה גדולה. עדיין לא הערכנו אז את מלוא הסכנה שבטיולים כגון אלה. כאשר עלינו לקומה השלישית ראינו והנה דלתות הקן פתוחות לרווחה ובחוץ כתובת: הכניסה אסורה. 

הבינונו, שאם ניכנס עכשיו לאולם, נסתכן. לבבותינו נתפעמו. הצצנו איש בפני רעהו ובתנועות יד, מחשש שמא ישמע מישהו את קולנו, אותתנו זה לזה, שאין ברירה אלא לחזור. אך למטה חזרנו והתייעצנו, והחלטנו, כי בכל זאת יש לעלות ולראות, האם מסמכי הקן, ובעיקר רשימות החברים, עדיין נמצאים שם או כבר נלקחו. נדברנו, כי שניים מאיתנו יעלו למעלה ויתחקו על המצב. כעבור כמה רגעים שמענו שריקה. היה זה האות שהדרך פנויה. עלינו למעלה. כמעט כל החדרים היו פתוחים, רק דלת אחת היתה סגורה ועליה כתובת חמורה עוד יותר: הכניסה אסורה בהחלט. מיד הבינונו כי הכתובת מתכוונת לארכיון שלנו, שהיה באותו חדר.  

התנועענו בחדרים בשקט כזה, כאילו ציפינו שכל רגע מישהו יבהיל אותנו בנוכחותו. על בהונות רגלינו התקרבנו לחדר הסגור וצותתנו בלב הולם: שמא נמצא שם איזה גרמני? כאשר לא שמענו שום אות חיים, פתחנו במחי אחד את הדלת. 

בחדר לא היה איש. אך ניכר, כי זה לא כבר יצא מישהו מכאן. כל הארונות, חוץ מן הספריה, היו פתוחים וריקים והחומר הארכיוני היה מונח ממויין ומסודר על הספסלים והשולחנות. חדרנו בחשאי למזכירות. פתחנו את כל הארונות והמגירות. פרי פלישתנו היה עשיר מעל למשוער. רשימת חברי הקן, רשימת הפאטרונאט, ומה ששימח את לבנו ביותר – דגל הגדוד! את שללנו הסתרנו מתחת לחולצותינו ובחיפזון רב פתחנו בנסיגה. רק כשהרחקנו ללכת כמה רחובות, נרגענו. בעיניים נוצצות הסתכלנו איש בפני רעהו: הוצאנו את דגלנו מידי האויב! 

עכשיו ישבנו בשיחה עם יחיאל לדון מה לעשות במסמכים הללו ובדגל. החזקת הדברים הללו בבית, אם כי היתה קשורה בסכנת-מה, לא גרמה לנו עד כה טרדות מיוחדות. לא כן עכשיו, כאשר כל אחד ישב על צרורותיו ותרמילו על גבו וציפה כל רגע להעברה או לגירוש. החלטנו להטמין את הכל במרתף אחד. 

ההעברה נסתיימה והלכה. משפחתי השתכנה בחדר אצל סבא. היינו יחד שלוש משפחות שהן אחת עשרה נפשות. החדר היה לא גדול; ארבעה מטרים רוחבו ושישה אורכו. שכבנו לישון בשלוש קומות: על הרצפה, על המיטה ועל השולחן. השכיבה לישון והקימה נערכו במשמרות וכן האכילה. ביום אי אפשר היה להיות בחדר מרוב מזוודות וחבילות שמילאוהו. עצם הסידור למשכב לילה ארך כשעתיים. ואף על פי כן נמנינו עם המאושרים, שכן היתה לנו פינה משלנו. הצפיפות היתה רבה מאד. במקום עשרות אלפים של פולנים באו מעל למאה אלף יהודים.  

בשעת ההעברה נפגשתי פעם אחת עם בנימין ועם שמואל. תוך כדי שיחתנו העלינו את עניין העברת הספרים. נתברר, כי אצל רבים מחברי גדודנו יש ספרים רבים וחשובים. החלטנו להעביר הכל לגיטו ולשמור עליהם לעת-עתה אצלנו. ואומנם כך גם עשינו. ספרים אלה שימשו אותנו אחר כך שימוש רב. 

באחד מאותם ימים פגשתי ברחוב את יחיאל. 

- יודע אתה, - אמר לי במקום ברכת-שלום, - יוסף קפלן ביקר אצלנו.  

מרוב תדהמה הורדתי מעל כתפי את המזוודה הכבדה, שנשאתי אותה שעה, והתחלתי  להמטיר שאלות על מדריך גדודי. הוא לא נחפז לענות לכל שאלותי. אך די היה במה שאמר לי. היה ביקור. חבר ההנהגה הראשית היה בלודז'. פירושו של דבר, כי משהו עוד קיים ושעבודתנו עדיין לא נגמרה. 

ביום ה-30 באפריל 1940 נסגר הגיטו הלודז'אי. החלה תקופה חדשה: תקופת "העצמאות" ליהודי לודז'. בגיטו הרגישו היהודים את עצמם בטוחים הרבה יותר מאשר בעיר. הגרמנים כמעט שלא הופיעו בגיטו ובמשך הזמן חדלו לחלוטין מלבוא. לאחר הזעזועים של ההעברה נרגעו היהודים במקצת ופתחו מיד בעסקים. נפתחו חנויות, פרח המסחר. בא האביב, חלף הקור, והאופטימיסטים הרימו ראש. 

בגיטו שרר עדיין תוהו ובוהו. רומקובסקי, הדיקטטור של הגיטו, עדיין לא משל בכיפה, אם כי כבר התרקמו אז בראשו תוכניות שונות לגבי ממלכתו העתידה. במהרה קמו משרדים ומחלקות, שטיפלו ברוב ענייני הגיטו. מצרכי מזון היו עדיין מצויים בגיטו, אך רוב היהודים – והם בעלי מלאכה ופועלים שאיבדו מקום עבודתם או סדנתם – לא היה בידם כסף לקנותם.  

כקודם כן גם עכשיו חברי הקן כמעט שלא היו נפגשים. בגדודים בודדים היו נערכות פגישות מזמן לזמן, בעיקר ברחוב. בדירות אי אפשר היה להתכנס, כי הכל דרו בצפיפות רבה. ושוב נוצרו בגדודים חבורות לפי מקומות המגורים. אך כאן היה גרוע יותר מאשר בעיר. לא ידענו את מקומות מגוריהם של חברי הקן ואפילו לא היכרנו עדיין את כל רחובותיו של הגיטו. מן השכבות הבוגרות נשארו רק שרידים מעטים. רבים יצאו לורשה, מהם שהגיעו לוילנה. רוב המדריכים עזבו את העיר. השכבות הצעירות לא הראו סימן חיים. ולא היה פלא בדבר. בלי מדריכים, בלי קן, בתנאי הגיטו אפשר היה לשכוח עולם ומלואו. הגדוד הצעיר מאיתנו, "מנוף", נתפזר לגמרי. צעירים היו מכדי שיוכלו ליצור משהו בכוחות עצמם.  הגדוד החזק ביותר והשלם ביותר היה גדוד "לשיחרור". היינו אז בשכבת צופים בוגרים. ממדריכי הקן נשאר מדריך גדודנו יחיאל פוקס והודות לו נשאר הגדוד כמעט בשלמותו. בזכותו היינו גם מאורגנים יותר משאר הגדודים.  

באביב, בימים האחרונים של אפריל, נפוצה שמועה בין החברים שלנו על האפשרות לייסד חווה חקלאית בקצות הגיטו, מקום שם השתרעו שדות-בור רבים, נשארו בתים ריקים מיושביהם הקודמים ואפילו משקים שלמים. כאשר היינו שואלים את חברי הקן המבוגרים אם נכונות השמועות הללו, היו מאשרים אותן ואומרים שנעשים מאמצים כדי לקבל אדמה ובתים. לאחר ימים אחדים כבר נועדה אסיפת הגדוד. 

היום בו התכנסנו במארישין*, כדי לדון בשאלת ההכשרה, נמנה עם הימים העליזים ביותר שהיו לנו במשך החודשים האחרונים. הפגישה עם הגדוד כולו ועם חברים רבים משכבות אחרות, לאחר הפסקה ארוכה כל כך, עודדה אותנו ועוררה אותנו כאילו משינה ארוכה. כמעט שמונה חודשים עברו מן הזמן שהתראנו. האנשים לחצו ידיים זה לזה והנערות התנשקו, אף על פי שמעולם לא היו נוהגות כך. 

לפני האסיפה סובבנו  כולנו בבית החדש שנועד בשביל החווה שלנו ובדקנו אותו מכל צדדיו. 

האסיפה התחילה. יחיאל פתח ודיבר על מצבנו המיוחד תחת עולם הגרמנים. "אומנם", אמר, "אין ספק כי הפאשיזם ימוגר, אך אין איש יודע מתי יהיה הדבר; וחלילה לנו לשבת בינתיים בחיבוק-ידיים. עד כה היתה עבודת הגדוד בלתי-אפשרית, מחמת התנאים בהם חיינו; ואולם עכשיו באה לידינו ההזדמנות לחדש את הפעולה; ולא זו בלבד, אלא גם ליצור דבר חדש מעיקרו. נקים חווה שומרית** ונוכל להתחיל בצו ההגשמה העצמית ובהכשרה החקלאית". 

כאשר סיים הושלך הס בחדר. כל חבר צריך היה להכריע, אם הוא יכול או אינו יכול לעזוב את בית הוריו, והדבר לא היה פשוט; כי רבים מאיתנו היו לעזר להורים. רובנו הודענו שאנו מוכנים, אבל יש להודיע על כך תחילה להורים ולנסות לשכנע אותם, שאכן זוהי הדרך. רק האנקה הודיעה שלא תוכל להצטרף אלינו. אפילו לא רצתה לנסות לשכנע את הוריה; היא טענה שלא תורשה לעשות זאת. ידענו, כי פירושו של דבר הוא שהאנקה תעזוב אותנו. 

האסיפה נסתיימה בהחלטה אמיצה ליצור קיבוץ. רבים היו הקשיים שעוד עמדו לפנינו. צריך  

__________________ 

* מארישין – פרבר כפרי של לודז', שנכלל בגבולות הגיטו, במרחק שניים-שלושה קילומטרים ממרכז הגיטו. 

** שלטונות הגיטו היו מעוניינים לעבד את הקרקע במארישין ולגדל בה מזון בשביל הגיטו. לשם כך צריך היה להעביר לכאן אנשים, שיהיו מוכנים להיות מרוחקים מן המרכז ולעבוד בחקלאות. הכתובת הטבעית לכך היו תנועות הנוער. 

 

היה לסדר את העניינים בבית ההורים. אך עצם קבלת הרשות לא היתה הדבר הקשה ביותר. זקוקים היינו לעזרת הורינו. נחוצות היו לנו מיטות ודרושים היו לנו רהיטים, כלי עבודה וכלי מטבח, שהרי המדובר היה בסידור בית בשביל כמה עשרות אנשים. איש מלבד ההורים לא יכול היה לעזור לנו בזאת. לקיבוץ צריכים היו להצטרף בראש וראשונה חברי הגדודים הבוגרים. כמעט כל ההורים הסכימו להצטרפותנו לקיבוץ. הם הבינו הפעם, כי הדבר הוא לטובתנו ולטובתם. 

יום אחד הודיעו לכולנו, כי למחרת בבוקר תיערך אסיפה כללית בחווה. נתברר, כי באותו יום יבקר נשיא המועצה היהודית* את הקיבוצים, יתן את אישורו הרשמי לקיומם ויקבע את מיספר החברים לכל קיבוץ. לשם כך אספו את כל האנשים, ואפילו רבים מן השכבות הצעירות, כדי להשיג מיספר מקומות גדול ככל האפשר. כבר מרחוק הגיעו הקולות, ש"הוא נוסע". נערכנו בשתי שורות וחיכינו לבואו. הוא בא, ירד מן הכרכרה כשבלוריתו הלבנה והפרועה מתנפנפת ברוח; בלוויית אנשי-שלומו הרבים הופיע מולנו. הוא נאם נאום קצר, מנה את מיספר האנשים, חשב רגע ואמר: "חמישים". מדריכינו ניסו להסביר, אך הוא לא שמע עוד. 

החווה שלנו כונתה "לאנדווירטשאפטס-גרופה ב' ". מה ימפים ובריאים היו חיינו בתקופה הראשונה של קיום חוותנו, על אף התייל הדוקרני מסביב לגיטו שנמתח ממש סמוך לבתינו, על אף הגרמני שעמד על המשמר מתחת לאפנו ממש.  

עבר האביב ובא קיץ מלא שמש עליצות. חפרנו את האדמה, זרענו ושתלנו. בשירה היינו יושבים לשולחן ומאסיפותינו הידהד לפעמים קולנו על פני השדות עד שעה מאוחרת בלילה, עד שעורר את חמתו של הגרמני העומד על המשמר. נשכחו הזוועות שהיינו עדים להן בימים האחרונים. החיים העשירים ומלאי התוכן בחווה בלעו אותנו כליל. רוב אנשינו עבדו בחווה. משך כל היום רחש השדה אנשים ששתלו, ניכשו והשקו. כאן, בעבודה בשדה, הרגשנו את עצמנו חופשיים יותר מאשר בעיר, אם כי חוטי התייל דקרו את עינינו. 

לאחר העבודה לא נפסקו החיים בחווה אף לא לרגע. התחילה עבודת החוגים, נערכו הרצאות ושיחות. יסדנו ספריה ואנשינו הסתערו על לימודיהם. מלבד ההרצאות עבדו אנשינו עבודה עצמית אינטנסיבית. נוצל כל רגע פנוי. היינו משכימים קום בארבע או חמש לפנות בוקר והיינו לומדים מקצועות-מדע שונים. בעיקר הגינו בביולוגיה ובתחום זה אספנו אוסף ספרים גדול. הספרים הטובים עברו מיד ליד. המחברות עם הרשימות תפחו משבוע לשבוע. היינו עורכים ויכוחים לשם בירור בעיות שנתלבטנו בהן. רצינו להבין הכל, לדעת הכל. ככל שהרבינו ללמוד, כן גבר בנו הרעב לדעת. עד מהרה נתעצמה עוד עבודתנו ונתעשרה. הנהלת החווה הודיעה על פתיחת סמינריון חינוכי. הנהגת הקן יזמה להכשיר סגל מדריכים. מעתה היו הרצאות בתחום הפסיכולוגיה והחינוך. היינו עונים על שאלונים שונים ומאחרים לשבת בערבים בשיחות. אפילו בשעת העבודה בשדה לא שבתה עבודתנו הרוחנית. היינו  

מתווכחים ומבררים בעיות מבעיות שונות. כאשר היינו עורכים מזמן לזמן ערב-שאלות- 

______________________ 

* הכוונה לרומקובסקי, ראש הגיטו, המכונה גם "הזקן", "המלך" ועוד. 

ותשובות, היתה התיבה מתמלאת בשאלות, והיה צורך בכמה שיחות כדי לענות עליהן. 

לא אנו בלבד חיינו חיים אינטנסיביים כל כך בחווה. גם גדוד "הסנה" הבוגר יותר, שרק כמחציתו נשארה (השאר ברחו מזרחה), ניהל את עבודתו ההשתלמותית יחד עם הבוגרים. כל מי שבא אלינו לחווה הרגיש באווירה זו, ובמהרה נעשינו גורם מושך מאד לאנשי הגיטו ובייחוד לנוער. 

כבר מראשית קיומה של החווה התחילו לבוא אלינו חניכי הקן, אפילו הצעירים ביותר. אירגנו אותם בשבטים ובקבוצות. המדריכים היו חברי גדוד "הסנה".  

ואולם במשך הזמן התחילה עבודתנו החינוכית להקיף גם נוער שהיה מרוחק מאיתנו. נערים ונערות, שביקרו בחווה רק פעם אחת, כבר היו נשארים אצלנו. הקן צמח לעינינו. הנהגת הקן התחילה להכשיר את עצמה לעבודה חינוכית תקינה ויזמה להקים קן גדול. בחווה היו ארבעה בתים. אחד מהם הועמד לרשותו של הקן. היה צורך להגדיל את מיספר התאים החינוכיים. לאחר הסמינריון החינוכי הוציא גדודנו שמונה מדריכים חדשים לעבודה ב"בני המדבר". 

עדת "בני המדבר" מנתה שמונה שבטים, שהם כמאה ושלושים חניכים. קמה פלוגת צופים חדשה. גדוד "מנוף" ליקט את כל אנשיו והתחיל בעבודה תקינה. הקן בחווה מנה באותם הימים כמאתיים וחמישים חברים. עם ביתו, מוסדותיו, עיתוניו ומפעליו היווה הקן בחווה עולם בפני עצמו. הוא מצא בחווה את משענו ומשפחתו, ואילו החווה מצאה בקן תוכן ומטרת-חיים. 

יום יום, החל משעת ארוחת הצהריים, חיתה כל החווה את חיי הקן. לא היה יום בלי אסיפות, בלי משחקים צופיים או טיולים קצרים. חדרי החווה והקן, כולל עליות הגג שלהם, היו תמיד מלאים אדם. במגרש הספורט שלנו נערכו תחרויות ואימונים בשבטים ובגדודים. מיבצע גדול היה ה"משפט על הטכניקה". השתתפו בו הגדודים הבוגרים, אנשי החווה וכן אורחים מוזמנים. בחדר מקושט, באווירה מרוממת, נפתח המשפט שנמשך יומיים. מלבד התובע הסניגור הרצו מומחים והעידו עדים על מלחמת פולין-גרמניה בשנת 1939. מיבצע זה השפיע השפעה עמוקה על כל משתתפיו, משום שנגע בבעיות חברתיות ופוליטיות של השעה. 

הגדודים שלנו ניהלו פעולה רחבה בין הנוער בגיטו, שנשללה ממנו כל אפשרות של חיים נורמליים ולימוד תקין. לכל גדוד היה חדר משלו, בו הוא ערך מפעלים שונים, הוציא עתונים 

וביולטינים. הנוער מן העיר היה נושם כאן לרווחה והיה צובר כאן כוח לחיות את יום המחר המייאש. אפילו הורי חניכינו היו באים אלינו, בייחוד בשבתות, והיו ברצון מבלים כאן את שעות המנוחה שלהם, הרחק מרחובות הגיטו המצחינים ומאווירתם המדכאה. 

מארישין – אי הנוער – לא זו בלבד שהיה מובדל מהגיטו מבחינת השטח, אלא היה כעין מדינה בתוך מדינה, בה היו החיים האחרים מאשר בגיטו. אֵי המקום בגיטו שיכולת למצוא בו כל כך הרבה שדות ירוקים ואפרים? היכן עוד יכולת למצוא כל כך הרבה ילדים מחייכים, רוחצים כל היום בשמש ובאור, משחקים בחול ורוקדים בלי לדעת רעב? היכן עוד יכולת למצוא בלודז' כולה יהודים צעירים שזופי-שמש ומתוחי-שרירים מעבודה ליד המחרשה או במעדר? במארישין בלבד. 

לא פעם היינו חוזרים בערבים לחווה מביקור בבית, והראש מלא דאגות ליום המחרת של האם או האב. די היה לגשת הביתה לכמה שעות בלבד וכבר ספגת את אווירת הגיטו. היית עובר בסימטאות המפוייחות של הגיטו שבור ורצוץ, וכאשר עדיין היית הרחק ממארישין וכבר הגיע לאוזניך הד השירה הרמה ורקיעת ה"הורה". היית נעמד נדהם ושואל עצמך: מי שר עכשיו? למה שרים? פתאום חדלת להבין את החיים האחרים הללו. עד שחזרת לקיבוץ, לחיק קרוביך, ראית את פניהם והשיר פרץ גם מגרונך. 

גודל המפעל של מארישין התבטא לא בלבד בהשפעתו המוסרית, אלא גם בכוחו המיספרי. במארישין גרו יחד לא פחות משלושת אלפים צעירים וילדים. במושבות* עצמן נמצאו אלף וארבע מאות ילדים יחד עם המחנכים, שגם ביניהם היו מחנכים חלוצים. כמעט לכל קיבוץ** היו מחנכים*** במושבות. השפעתם על אופי החינוך היה רב ביותר. אפילו מבחינת הצורה החיצונית נעשתה הפעולה החינוכית ברוח החינוך של תנועות הנוער החלוציות. השפעתם של הקיבוצים במארישין היתה המכרעת. הם שקבעו את אופיו והיוו את כוחו העיקרי. אפילו "הרובע החמישי" של המשטרה, הידוע לשימצה והכל-יכול, התחשב בכוח הזה והשתדל לעמוד ביחסים טובים איתו. 

עשרים ושבעה קיבוצים, שכל אחד מהם היה מסומן באות אחרת מהאלף-בית, היו מאורגנים בוועד הקיבוצים. זה היה המוסד העליון הבינקיבוצי, שהוכר על ידי "הגורמים הרשמיים". אך את עיקר העבודה מילאה המזכירות של ועד הקיבוצים, שהורכבה מבאי-כוחם של חמישה קיבוצים. המזכירות פעלה בשם הוועד, עמדה בקשרים עם כל מחלקות הקהילה, ייצגה את ענייני הקיבוצים בפני "הזקן", וכן ניהלה את הפעולה בין הקיבוצים עצמם. בחוזריה היתה המזכירות מודיעה לכל הקיבוצים על חובותיהם, על חלוקת האספקה ועל פקודות "הנשיא". פקודות אלו בייחוד הן שהיו המכוונות את חיינו והן שגרמו לחיסולה של מארישין. תחילה לא התערב "הנשיא" בעבודתו של ועד הקיבוצים; אך מזמן לזמן היה מוציא פקודות, שאין לערער עליהן. אומנם, הקיבוצים חששו פחות מכלל שוכני הגיטו מפני "הנשיא"; ולא פעם קרה, שנציג ועד הקיבוצים הושלך מחדרו של "הנשיא" בשל נסיונו להתנגד לרצונו של זה ולהציג דרישות משלו. 

באחד מימי אוגוסט שנת 1940 פקד פתאום "הנשיא" לייסד מיליציה קיבוצית. כמה קיבוצים הגיבו על כך בחיוך, אך רובם התייחסו לדבר בהסתייגות רבה. היה זה עניין עקרוני. יש לזכור, כי במארישין היו מיוצגות כמעט כל ההסתדרויות היהודיות: גורדוניה, החלוץ, השומר הצעיר, הציונים הכלליים, הנוער הציוני לפלגותיו, עקיבא, השומר הדתי, דרור, בית"ר,  

_______________________ 

* "מושבות" – תרגום מפולנית ("Kolonja dzieci"). הכוונה כאן לבתי ילדים. רבים מן הילדים היו יתומים או בניהם של "פליטים" שגורשו לגיטו לודז' ממקומות אחרים. 

**"קיבוץ" – לפי דוגמת קיבוצי ההכשרה החלוצית שלפני מלחמת העולם. הקיבוצים היו מאורגנים ופעלו לפי השתייכות ומוצא תנועתי. מלבדם הוקמו גם מיספר קיבוצים על ידי נוער שלא השתייך לשום תנועה או מפלגה והתארגן בתוך הגיטו למטרה זו. 

***בקיבוצים פעל "סידור עבודה". לפיו נקבעו גם מדריכים ומחנכים לעבודה בבתי הילדים.

 

המזרחי, פרייהייט, פועלי ציון שמאל, נוער אגודת ישראל, ויצ"ו, בר-כוכבא – כל גוני הקשת של המפלגות היהודיות. לא היה זמן מן הדברים הקלים להגיע לידי הבנה משותפת בעניינים הפנימיים של הקיבוצים, וקל לשער מה רב היה הקושי להגיע לכלל אחדות-דעות בעניין עקרוני. לפי הצו, חייב היה כל קיבוץ לשלוח שניים-שלושה אנשים למיליציה. לא הכל הסכימו לכך. המתנגדים הקיצוניים ביותר לצו זה היו שני הקיבוצים של השומר הצעיר ושל דרור. שני הקיבוצים האלה לא זו בלבד שלא הסכימו, אלא גם נלחמו בהצעה להקים "מיליציה קיבוצית" ולא נכנעו להחלטת ועד הקיבוצים. לאחר שנוסדה המיליציה, לא שלחו את אנשיהם אליה ולא נבהלו מפחד הנגישות של "הנשיא". לצערנו, רוב הקיבוצים לא הבינו את הסכנה הרבה שצפונה היתה במשטרה קיבוצית זו; לא הבינו כי באופן זה ניהפך למכשיר בידי "הנשיא" ועל ידי כך גם בידי הגרמנים, שבוודאי ינצלו את המיליציה הזאת לרעה ולא פעם נגד אחינו בגיטו. 

המאבק עם שתי הקבוצות המרדניות בעניין מתן אנשים למיליציה נמשך זמן רב. ועד הקיבוצים שלח כמה פעמים דרישות חמורות לקבוצות ב' (השומר הצעיר) ו-צ' (דרור) ואיים להסיק את כל המסקנות, אך ללא הועיל. המשטרה הקיבוצית אומנם קמה ומנתה חמישים ושמונה איש, אך בה לא היו באי-כוח שני הקיבוצים שנתמרדו. 

בראשית אוגוסט נתקיימה במארישין מועצת הקיבוצים. על סדר היום עמד בירור יחסם של הקיבוצים לכמה בעיות מדיניות וחברתיות בגיטו וכן שאלת הפעולה התרבותית בגיטו ושאלת האספקה. את המועצה הכינו זמן ממושך והכל ציפו לה. גורלם של אלף ומאתיים איש היה תלוי בה. באווירה חגיגית נתכנסו כמאתיים צירים וכמאה אורחים מוזמנים. יומיים דנה המועצה, אך התקוות שתלו בה לא נתקיימו. פתרון השאלות הסבוכות וקביעת יחסם של הקיבוצים לבעיות הגיטו ולסדריו לא הועלו במועצה. דבר זה קבע את ערכה של המועצה וכן את עתידם הקרוב של הקיבוצים. 

המועצה הצטמצמה רק לבעיות הקיבוצים במארישין, כאילו שום דבר מלבד זה לא היה קיים, כאילו לא חיו על ידנו מאה ושישים אלף יהודים בגיטו, מוקפים תייל דוקרני ומשמרות גרמניים; כאילו לא נגעה עד לבם מצוקת אחיהם הנענים במרחק של כמה מאות מטרים. 

והמצב בגיטו החמיר מיום ליום. זה כבר חודשים אחדים היה הגיטו סגור ולא היתה אספקה חופשית של מצרכים. אומנם מחלקת ההספקה של הקהילה הכניסה מצרכי מזון, אך הכמות לא הספיקה כלל להזין את כל תושבי הגיטו. המלאי, שרבים הכינו לעצמם, נמס מיום ליום. עבודה לא היתה. היו שלא יכלו לקנות אפילו את מנת המזון הזעומה שקצבו להם. כסף לא היה להם. הרעב השתלט יותר ויותר. עד כה לא הורגלו היהודים לרעוב ועל כן התגובות הראשונות היו מרד ותוקפנות. נתחוללו הפגנות רחוב. הפועלים תבעו עבודה ולחם. המשטרה התערבה. 

בגיטו נמצאו שדות, שעובדו בידי הפולנים לפני שגורשו מן הגיטו. ליד השדות הללו היו מתגודדים אנשים, וכאשר הרגישו שמיספרם רב כדי כך שיוכלו להשתלט על המשמר, היו מתנפלים על השדה והיו אוספים לשקיהם ככל שיכלו לתלוש מן הקרקע: תפוחי אדמה, סלק, גזר – כל הבא ליד. במשך שעה קצרה השחיר על השדה מאדם. לא פעם קרה שהשוטר, בראות את המתרחש לעיניו, היה בעצמו נוטל חלק בשוד. 

במהירות הבזק פשטה השמועה בגיטו, ששודדים את השדות. ליד כל שדה התגודדו אנשים. המשטרה היהודית לא יכלה לעמוד בפרץ. במשך שבוע אחד נתרוקנו כל השדות בקירבת העיר. 

עכשיו הגיעה שעתם של שדות מארישין. אך במארישין לא היה כל כך קל לשדוד. כאן לא גרו אנשים פרטיים, כאן גרו חבורות. המרחק הרב מן העיר גם הוא השפיע על כך שהיהודים לא במהרה הגיעו לשדות מארישין. אך בקירבת מארישין נשדדו השדות לעינינו. 

הדבר התחיל להדאיג אותנו מאד. ההמון, שדעתו נטרפה עליו מרעב, יכול היה כל רגע להתנפל גם על השדות שלנו. אומנם היהודים חיבבו את הקיבוצים וכיבדו אותם, אך הרעב הוא כל-יכול. ואומנם, יום אחד, תוך כמה רגעים, ניצב מולנו המון סוער. פנינו אל האנשים והתחננו אליהם, הסברנו להם כי זוהי עבודתנו וכי בזיעת אפנו השגנו מה שהשגנו, אך ההמון גדל מרגע לרגע ואנו הוכרחנו לסגת צעד אחר צעד. פתאום התנפלו שניים מתוך ההמון על שיחי תפוחי האדמה ואחריהם כל ההמון. 

בימים הראשונים של דצמבר 1940 קיבלנו מכתב ממרדכי אנילביץ', שממנו נודע לנו כי ענייני היהודים בפולין כולה רעים ביותר. אם היו לנו ספקות, אם גם בורשה יוקם גיטו ויאורגן גירוש, בא מכתבו של מרדכי ואישר את כל החששות. בחווה נשתרר מצב רוח קשה. סבורים היינו, כי בורשה לא יעזו להתעלל ביהודים כפי שהתעללו בלודז', ומשם אולי תבוא עזרת ההנהגה הראשית. והנה, אחרי קבלת המכתב, הבינונו שאין לנו לצפות לשום עזרה משם מלבד עידוד ומלים חמות. 

בא הסתיו הגשום ואחריו החורף. שדות החווה נשמו והעצים המעטים שבחווה נתערטלו מעליהם. ירד שלג ראשון. החווה היתה שרויה בדממה ובעצבות. רוב האנשים עבדו ב"פּלאצוּבקות"* של הקהילה, משום שעבודת שדה לא היתה בימים ההם. בערבים, כאשר היינו חוזרים מן העבודה, היתה החווה מתעוררת לחיים. אך האסיפות נעשו עכשיו נדירות. הפעילות הרוחנית נחלשה. עבדנו בעקירת גדמי עצים בבית הקברות היהודי ובחפירת תעלת ביוב. שתי העבודות הללו בחורף באדמה הקפואה היו מכלות את כוחות האנשים וגרמו לעייפות תמידית. 

נוסף על כך הורע מאד מצבנו הכלכלי. אומנם ירקות היו לנו די צרכנו, אך סיוט הרעב איים יותר ויותר. מנת הלחם היומית היתה שלושים דקאגרמים (שלוש מאות גרם), ואלה שעבדו בעבודות הקהילה קיבלו תוספת של עוד חמישה עשר דקאגרם. 

ומעל הכל השפיע על מצב רוחנו המצב בגיטו. הרעב האיום ששרר בגיטו בחורף 1940/41 הפיל חללים רבים בין היהודים. הקרה הכריחה את דרי הגיטו לשכב ימים ולילות במיטות. שום חומר הסקה לא היה. כל בתי העץ הריקים, הסככות, נחטבו לעצי הסקה. משענות המדרגות בבתים ומדרגות העץ – הכל נחטב בלילות לעצי הסקה. לפעמים אי אפשר היה אחר כך לצאת מן הבתים בלי להעמיד סולם. מנות המזון זעומות ביותר, והשיחות על אוכל לא ירדו מעל הפרק ימים על ימים. כל אחד מאיתנו ידע כי הוריו וקרוביו שוכבים עכשיו  

______________________ 

* מקומות עבודה. 

במיטותיהם נמקים מקור ומרעב, ושאף על פי שאנו דרים בקיבוץ חלילה לנו לברוח מן המציאות בגיטו. דבר זה נתן אותותיו גם בעבודתנו ובמצב רוחנו. 

גם לחדרינו הציץ הקור. שבעה-שמונה חדרים היו לנו ולא קל היה להשיג חומר הסקה בשבילם. ככל הקיבוצים כן גם אנחנו "עשינו סדר" במארישין וסילקנו מעל שטחנו ומעל השטחים הקרובים את כל בתי העץ הריקים, הביקתות, הסככות וכדומה. עד שיום אחד קיבלנו אזהרה מן "הנשיא" שינקוט אמצעים חמורים נגדנו אם נחזור על מעשים אלה. פעם אפילו נאסרו שניים מאנשינו, שנתפסו בשעת פירוק איזה בניין עץ, ורק התערבות מידית מצידנו הצילה אותם מגירוש מן הגיטו. בימים ההם כתבו אחדים מחברינו יומנים.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial