מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

פייבל פודה (פודמסקי), קן השומר הצעיר בגיטו לודז' - חלק שני

פייבל פודה (פודמסקי), קן השומר הצעיר בגיטו לודז' - חלק שני (הגדל)

מתוך: ילקוט מורשת 28, נובמבר 1979, עמ' 7-36

בימים ההם כתבו אחדים מחברינו יומנים. והרי קטעים מכמה מהם: 

 

1.1.1941 

לפנינו שנה חדשה. מה תביא איתה? מאחורינו שבעה עשר חודש ולפנינו תהום. ועדת התרבות של החווה אירגנה הערב נשף-הומור, שבו היה גם חלק רציני. את הערב אפשר היה לחשוב למוצלח, לולא היינו מוכרחים להתחשב בקירבת הגבול, התייל הדוקרני והמשמר הגרמני. 

היום יום עבודה רגיל. אפרוריות של יום יום. אחרי ארוחת הערב התחילו ההכנות לתחרות בכלכלה מדינית. התחלקנו לשני חלקים והתחלנו בעבודה. על יד שולחן אחד ישב הגדוד כולו משוקע בעבודה והכין הרצאות בכלכלה. 

 

3.1.1941 

כל היום השתוללה סופת שלג. כאשר הלכתי לעבודה אולצתי להילחם קשה באיתן-טבע זה. שקעתי במטמורות השלג, קיפצתי על פני גבעות וכל רגע מוכרח הייתי להתעכב כדי לנשום אוויר. אך אדם כשהוא בעל רצון, כוחו רב נגד איתני הטבע. 

כאשר הסתכלתי היום בעד החלון בסופה המשתוללת בחוץ, התעורר בי הרצון לחיים משותפים של הגדוד. הייתי רוצה לראותו חזק, מלוכד, מסוגל להתגבר על כל סופות החיים. דווקא ברגעים אלה של רוח משתוללת הייתי רוצה להעמיד מולה את כוח הגדוד המלוכד. 

...הנה התיישבה קבוצת אנשים מן הגדוד סביב התנור והתחילה לקרוא. נדמה לי, שהם קוראים על המהפכה הצרפתית. ושוב נתעוררו בי הזכרונות מימי מחנות הקיץ, שבילינו יחד. גם בהם נתעוררו זכרונות דומים. 

יום זה פתח בחיי החווה דף חדש. מן החווה הוצאו שני אנשים בשל יחס לא הוגן לעבודה. מלבד זאת חלו שינויים רבים גם בשאר העניינים בחווה ובקן. 

 

4.1.1941 

שבת היום. יום מנוחה. בחדרי השינה דממה. השעה חמש בבוקר. כל יום כבר מעורר השומר לעבודה את האופים, הרצפים, התפרים. היום אנו נחים לאחר שבוע של עמל. מותר לנו להאריך את הלילה. רק בחוץ מופרעת מנוחת השבת. הרוח סוערת בלי הפוגות. יוצאת אני מחדר השינה, כדי להתחיל בעבודה. כבר מזמן עלי לעמוד על רגלי. אבל אך יצאתי, וכבר מוכרחה אני לסגת. כוחה של הרוח אדיר. הדרך מכוסה שלג. לפני מטמורות גדולות של שלג. בקושי רב הגעתי למטבח. נזכרת אני, כי היום תהיה אסיפה מוקדשת ליום ההסתדרות. כל הגדודים חייבים היו לבוא במלואם. אני מסתכלת החוצה. אין לראות סימן של דרך. האסיפה אבודה. 

ארוחת הבוקר כבר מוכנה. האנשים מופיעים מעט-מעט, מתרחצים, אוכלים ומסתלקים. שבת הוא יום ביקורים בבתי הורים. האנשים מרוצים: טוב ששבת היום. לא היינו יכולים לצאת לעבודה במזג אוויר כזה. בו ברגע נתפחה הדלת ומושיטים לנו חוזר מטעם ועד הקיבוצים: לשלוח מיד שלושה אנשים לפינוי הדרך. נשקפת לנו סכנת ניתוק הדרך וזה ימנע קבלת אספקה. לאחר ויכוח קצר מסכימים כולנו שיש הכרח לנקות את הדרך. ובחוץ מייללת הרוח, מטאטאת הכל בדרכה, אינה מניחה לצעוד צעד. להפתעתנו הנעימה באו בכל זאת חניכים. מעטים היו. לבנים משלג. 

אסיפת הקן לא נתקיימה כפי שחזינו מראש. לא באו כל האנשים. כך נתכנסה אסיפת החווה. יש הרבה לתקן. עבודתנו בזמן האחרון ירדה פלאים. החווה שקועה בזוהמה. יש מדריכים המתרשלים בעבודתם החינוכית. המועצה דנה זמן רב ובסוף החליטה לשנות את כל כיוון העבודה. שניים הוצאו מן החווה ומן הקן. 

 

8.1.1941 

מתקרבת השעה האחת עשרה. בדרך כלל ריק חדר האוכל בשעה זו. אך היום, לקראת התחרות המתקרבת, שינו מן הנוהג וכמה אנשים יושבים ורושמים. התנועה ממש מתחילה רק אחר ארוחת הצהריים, כאשר האנשים חוזרים מן העבודה. 

אחרי ארוחת הערב מתחילות ההכנות לתחרות בחוגים. העבודה מתנהלת בצורה כזאת: קוראים קטע יחד ואחר כך דנים עליו ואחד שואל את חברו שאלות שונות. התחרות הניעה את מחשבותינו והכריחתנו לחשוב. לאט-לאט חולפת הרצינות ומתחילים להתלוצץ. ניכר שהאנשים מתביישים בחוסר ידיעותיהם ומשתדלים לחפות על כך בהלצות. אך ניכר רצון כן לעבודה. מעט-מעט מתפזר החוג ורק קבוצה קטנה נשארת ליד התנור ומשיחה בענייני הקיבוץ. 

 

9.1.1941 

לילה. האנשים שקועים בתרדמה חזקה לאחר יום העבודה הקשה אתמול. עבודה גופנית ועבודת רוח. שעות השינה חולפות במהרה, כבר מתחילים השומרים לעורר אנשים פה ושם ומחזירים אותם למציאות, לגיטו ולשלושים דקאגרם לחם...  

אנשים מתחילים להתלבש בקדחתנות לאחר שעוררו אותם חמש פעמים. הערב תיערך התחרות. התכונה הקדחתנית אליה בולעת את כל שעות הפנאי של האנשים. מיבצע התחרות עשה את שלו. האנשים הקיצו מן התרדמה שהיו שקועים בה בשבועות האחרונים. כולם חדורים רוח התחרות ורצון להוכיח מה שהשיגו במשך זמן ההשתלמות. 

וכבר נדמה היה כי אנשינו נגמלו מעבודה רוחנית. היום עשו מאמץ. כל היום ערכו רשימותיהם ונזכרו בדברים ששמעום לפני זמן רב ושקעו אי-שם, ועכשיו יש להוציאם לאור היום; והדבר עלה בידם. בערב הגיעה התכונה לשיאה. כמו בכל יום באו גם הערב החניכים. מרגע לרגע גדל המתח לפני התחלת התחרות. האנשים סקרו סקירה אחרונה את ידיעותיהם והשלימו את החסר. 

שעה שאני מסתכל עכשיו בגדוד, נראה הוא לעיני אחר לגמרי מאשר תמיד. עכשיו הוא במלוא כוחו וכך הייתי רוצה לראותו תמיד. 

אבל התחרות נדחתה. איזו אכזבה... 

 

10.1.1941 

יום שישי. יום העבודה הנעים ביותר. למן הבוקר מלווה אותך המחשבה על יום המנוחה הצפוי לך. האנשים הנמצאים בבית יושבים וכותבים. עדיין עסוקים הם בהכנות לתחרות. אמש עמדה להתקיים התחרות, אך נדחתה מחוסר אנשים. קצתם היו חולים וקצתם הלכו לבתי הוריהם ללילה ושוב היה הכרח לדחות את התחרות. אבל מחר תיערך התחרות בלי לשעות למיספר הנוכחים. 

 

11.1.1941 

היום התקיים יום ההסתדרות, שנדחה זה פעמים אחדות. זו הפעם הראשונה לאחר הפסקה ארוכה נתכנס הקן כולו. לא ידענו, מה מצבו. באו החניכים, שנתקבלו לקן. הם היו מלאי חיים. 

...זו השנה השניה למלחמה שאנו חיים בה וששינתה את פנינו תכלית השינוי. היא עשתה מאיתנו אנשים רדופי החיים, אנשים שבהם משתקפת מלחמת החיים הקשה בין החומות הצרות של הגיטו. אנו, אף על פי שאין אנו חיים בגיטו ממש, חיים אנו בכל זאת בחוג צר ומוגבל. תנאי החיים הגיעו גם אלינו. נעשינו אנשי גיטו... 

בערב התחילה התחרות שציפינו לה זה ימים. היא עוררה אותנו והכניסה בנו רוח חיים. כבר מזמן לא חווה הגדוד חוויה כזאת. היום היה היום הראשון לתחרות. אפשר לחשבו למוצלח מאד. כל אחד התאמץ להוכיח את התעניינותו ולהראות שאינו נופל מאחרים בידיעותיו. 

 

12.1.1941 

חיים אנו בשעת ריאקציה שחורה ביותר. האנושות נאנקת תחת עקב הברזל של המשטר הנוכחי ושל השפלות האנושית. כל העולם נהפך לעיי מפולת תחת לחץ הטכניקה המלחמתית החדישה. העולם נעשה לבית-מטבחיים ולבית-כלא. ואנו חיים כלואים בכברת-אדמה צרה כנידונים... מקיף אותנו תייל דוקרני כבמחנה-ריכוז. סביבנו עומדים חיילים מזויינים ושומרים ששום אסיר לא יימלט חלילה. 

חושך עדיין בחוץ ואני שוכב ער במיטתי ומהרהר במצבנו. עייף אני מאד, אך מחשבותי מדריכות את מנוחתי ומעלות לפני מחזות-בלהות. שומע אני את קול נשימתם הנוחרת של הישנים. נזכר אני במאורעות השבוע האחרון. מה רבו מכרי שמתו מרעב ומקור במשך השבוע. נזכר אני בהפגנה שערכו אתמול נשים חולות, קפואות ובוכות לפני בית החולים בלאנגביצקה, בהתנפלות השוטרים על המפגינות ובמאסרים. מי תיאר לעצמו שעל ראשו של עם אחד יכולות לחול כל כך הרבה צרות. 

ואף על פי כן אסור לאבד תקווה. יש לעבוד ולעבוד! אלא שספרים אין ופנאי אין. ולמרות הכל אנו לומדים. היום נסתיימה התחרות בכלכלה המדינית. 

בשעה תשע בערב התחילה התחרות. שני הצדדים (שני חלקי הגדוד) שאלו שאלות והשיבו תשובות. כאשר נסתיימה חליפת השאלות שאל יחיאל כמה שאלות יסודיות. התחרות הצליחה, אך ההתכוננות היתה מועטת. ניכר היה שהאנשים לא הרבו לעבוד בשדה זה. התחרות גילתה מה הם החסרונות של כל פרט ופרט וזה נתן לנו דחיפה לעבודה נוספת. סיימנו בשתים עשרה בלילה. 

 

התקרב הפרק האחרון בתולדות עשרים ושבעת הקיבוצים במארישין. כבר מזמן נפוצו שמועות על עתידם. ידוע היה כי המשטר בקיבוצים לא נשא חן בעיני "הנשיא" ובעיקר בעיני הפקידות במארישין, שעשתה הכל כדי לחתור תחת קיום הקיבוצים. הקיבוצים לא היו השותפים המתאימים לעסקיהם האפלים. בימים הראשונים של ינואר 1941 נתקיימה ישיבה במארישין, בה החליטה האדמיניסטרציה של מארישין בתיאום עם "הנשיא" לשנות את "מבנה" הקיבוצים ולהתאימם לצרכים החדשים של מארישין. לרומקובסקי נחוצות היו עכשיו פלוגות עבודה שתעמודנה לרשותו. 

רומקובסקי לא פיקפק כלל כי הקיבוצים יסכימו וייכנעו. הוא לא האמין שהאנשים יכולים לוותר על תנאיהם הטובים יחסית ולחזור לגיטו, לבתי הוריהם. רומקובסקי הציע כי מאלף ומאתיים חברי הקיבוצים יווצרו כמה פלוגות עבודה בפיקוחם ובהנהלתם של נאמני "הנשיא" (כמובן מתוך המשטרה היהודית) ולשנות את השיטה הנוכחית של עצם קיום הקיבוצים והמוסדות העצמאיים שלהם. 

העניין היה גלוי וברור. אפילו ועד הקיבוצים, שלא תמיד הבין את המצב לאשורו, תפס הפעם את הסכנה שבדבר, ותבע את עצמאות הקיבוצים ואת אי ההתערבות בענייניהם הפנימיים. לאחר משא ומתן קצר החליט ועד הקיבוצים להתפטר ולפזר את האנשים. בשישה בינואר 1941 הופיע החוזר האחרון של המזכירות ובשנים-עשר בחודש חדל ועד הקיבוצים להתקיים. יום אחד במחצית השניה של ינואר עזבו החברים של עשרים ושבעת הקיבוצים את בתיהם ואדמתם במארישין וחזרו לבתי הוריהם. חרפה כזאת לא ידע רומקובסקי עד כה, וגם לא אחר כך. בעד ה"חוצפה" הזאת שילם לנו בכל הזדמנות. 

מארישין שממה. נשארו רק הילדים, המושבות וחלק מן הקבוצות. הקבוצות שנשארו היו קבוצות של נוער בלתי-מפלגתי, שנתארגנו מאליהן בתקופת אירגון הקיבוצים.  

"הנשיא" לא יכול היה לשכוח זמן רב את המעשה המרדני של הקיבוצים. כמה שבועות לאחר חיסול הקיבוצים נתפרסמה ב"געטא-צייטונג" (עיתון הגיטו) הרשימה הזאת: "מכיוון שלא כל הנוער שהיה במארישין היה מורכב מיסודות מתאימים, החליט הנשיא לעשות ניתוח מכאיב, שכתוצאה רובו של הנוער הזה סולק ממארישין והוכרח לחזור לבתיו". 

כשנה חיו החלוצים במארישין, עבדו ופעלו, ובזה רשמו פרק מיוחד בחיי הגיטו. אך פרק זה נסתיים. הנוער בגיטו עמד עכשיו לפני תקופה חדשה וחיים חדשים. 

 

שנת החיים במארישין עשתה את שלה. קשה היה מעתה להתרגל לחיי המשפחה. חסרה לנו בעיקר החברה, חסר הקיבוץ. אך מוכרחים היינו להתרגל לתנאים שנשתנו. ואף על פי שעתידו של הגיטו לוט היה בערפל, מכל מקום הבינונו, כי קיבוצים לא יהיו עוד בגיטו ולא נחזור עוד לתקופת מארישין. 

המציאות שמצאנו בבתינו היתה טרגית ביותר. הביקורים אצל ההורים, ואפילו היו תכופים ביותר, לא יכלו להמחיש לנו את המצב לאמיתו; מה עוד שההורים, לרוב, העלימו מאיתנו את מכאוביהם. עכשיו נוכחנו עין בעין מה פירושם של חיים בגיטו. הרעב חדר לכל הבתים. החורף היה חמור והקירות בחדרים היו מכוסים כפור. אפילו החזקים שבין היהודים נשברו ונהפכו לזקנים, המחכים ליום מיתתם. 

זו היתה המציאות כשחזרנו הביתה לאחר שהקיבוץ פוזר. אבל נשאר לנו הקן, שאותו אי אפשר היה לפזר. ידענו גם ידענו, שהקן הוא עכשיו "רכושנו" היחיד, וכי יש לשמור עליו מכל משמר. אבל כיצד? הכתובת של הקן אבדה עם פיזור הקיבוץ. היה הכרח להשיג מעון ורק אחר כך לחשוב על עבודת הקן. 

לא הרחק מן החווה, שוב על יד גדר התייל, מצאנו שני חדרים. יחד עם שאר ההסתדרויות הציוניות קישטנו את החדרים הללו והועדנו אותם למעון הקן. 

כבר אי אפשר היה לחשוב על עבודה בקנה מידה גדול, כדרך העבודה בקיבוץ. הרבה גורמים גרמו לכך. הרעב והקור הכבידו עד מאד. הנוער בגיטו היה מדוכא, מיואש ורדום. תנאי העבודה בקן היו קשים: לא היה במה להסיק את שני החדרים, וגם קירבתו לגדר התייל הפריעה. ואחרון-אחרון: חסרו מדריכים, ואילו חברי הקן עצמם היו לעתים קרובות עסוקים בטיפול בהוריהם, שרבים מהם היו חולים וזקוקים לעזרה. ואף על פי כן לא הפסקנו את העבודה, אפילו בימי קרה גדולה וסערה חזקה, והיתה זו אולי התקופה היפה ביותר בעבודת הקן, בשנים 1940-1941, כאשר על הגיטו ניתכו המהלומות הראשונות בצורת רעב וקור. 

בני המדבר, הצופים והבוגרים, רעבים וצפודים מקור, היו מתכנסים בקן מכל קצות העיר. כדי להתחמם היינו מתחילים את האסיפות ב"הורה" ממושכת וכך גם היינו מסיימים אותן. בשעת האסיפה היינו עורכים לעתים תכופות משחקי תנועה, ולא פעם היינו מפסיקים את השיחה ורצים לאורך קירות החדר כדי להתחמם וחוזרים ויושבים לשיחה. ויושבים היינו באדרות, בכסיות ובאוזניות. כמה חיים ואמונה נסכנו בימים ההם בנשמות האומללות של הילדים ובני הנעורים והפגישות בקן, על אף התנאים הקשים, היו קרן האור היחידה שהבליחה באפילת הגיטו. ועם בוא האביב נפתחו אפשרויות להפעלת הקן ולהגדלתו. 

אך יום אחד באנו – והנה על דלת הקן מתנוססת חותמת המשטרה. המשטרה היהודית החרימה את המעון ומסרה אותו למגורים לאנשים פרטיים. הפעם אי אפשר היה אפילו לחלום על מעון אחר. היה הכרח בעבודת מחתרת. איפה נערוך עכשיו את אסיפותינו? 

כמה שבועות שבתה עבודת הקן. אסיפות לא היו. רק יחידים היו נפגשים. לבסוף החלטנו לקיים את אסיפותינו בשדות, בגנים, במגרשים ריקים, בבתים הרוסים וכד'. בכמה מקומות בעיר מצאנו פינות מתאימות, שחילקנון בין השבטים והגדודים; וכך חזרנו לעבודה ה"נורמלית" של הקן. 

בסוף הקיץ נפוצו שמועות על גירוש תושבי הגיטו לעיירות הקטנות ואפילו דובר על חיסול הגיטו בכלל. הגיטו היה מבודד כליל ואי אפשר היה להשיג שום ידיעות מבחוץ. איש לא העלה אז על דעתו ולא יכול היה לשער עדיין מה פירושו של גירוש או העברה. 

בינתיים במקום גירוש מן העיר החל גירוש אל העיר. בסוף אוגוסט העבירו דרך רחובות הגיטו כמה אלפי צוענים לגוש בתים מיוחד, שהוכן למענם במיוחד על גבול הגיטו והעיר. היו שם למעלה מעשרה בתים, שהיו מוקפים גדר צפופה של תייל דוקרני ותעלה ברוחב ובעומק של שני מטרים בערך. הכניסה לגוש הבתים היתה דרך הגיטו בלבד. 

יום אחד הודיע מישהו משלטונות הגיטו לאחים פאצ'יורובסקי, שעסקו בעריכת ההלוויות בגיטו, שעליהם להופיע יום יום עם עגלתם במחנה הצוענים. את הפקודה היה הכרח למלא. העגלה היתה מופיעה יום יום בשמונה בבוקר והיתה מוציאה משם בממוצע שנים-עשר חללים, על הרוב תלויים. אחד מן האחים פאצ'יורובסקי סיפר לי אחר כך, כי תכופות היה קורה, שהעגלה היתה באה ולא היו גופות. לחזור עם עגלה ריקה לא הרשו להם. היה עליהם לחכות, עד שהגרמנים היו מוציאים שנים-עשר צוענים מן החדרים והיו תולים אותם על אנקולים, שנועדו במיוחד לתפקיד זה. את הגופות היו מטילים לעגלה בעודן חמות ואז הורשו האחים פאצ'יורובסקי לנסוע. את הגופות היו קוברים במקום מסויים בבית הקברות היהודי. פעם אחת הוטלו על העגלה שלושים גופות של ילדים צוענים, שזה עתה ניתלו. בשעת קבורתם, קם ילד אחד על רגליו. היתה רוח חזקה והילד החל להתאושש. הקברנים הודיעו על כך לגסטאפו. 

כדי להחיש את חיסולם של הצוענים, שברו הגרמנים את כל השמשות בחלונות הבתים בחודש דצמבר כשהחורף היה בעיצומו. בינואר 1942 חוסל מחנה הצוענים. לאחר שלושה חודשים נשארו רק כמה מאות מששת האלפים שהובאו. אותם הוציאו מן הגיטו. 

אחר כך התחילו להכניס לגיטו יהודים. באוקטובר 1941 הגיעו לגיטו יהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה – יחד כעשרים אלף איש. תנאי המגורים לא השתנו לטובה, חומרי הסקה לא היו בנמצא והגיטו הוכרח לקבל עוד עשרים אלף דיירים. ואף על פי כן הגיטו נרגע למראה הבאים. הסיקו מכאן, שגירוש לא יהיה. אך דווקא בינואר 1942 התחיל הגירוש הראשון הגדול מגיטו לודז'. הגרמנים דרשו תחילה לשלח מן הגיטו רק עשרת אלפים איש. אלפי יהודים היו מקבלים יום יום פקודת גירוש. ברחובות הילכו שורות אנשים עם צרורות על גבם. כבר הוצאו כעשרת אלפים איש, וכל יום הוסיפו להגיע אלפי פקודות גירוש לבתי היהודים. הגיטו הבין, כי מתקרב זמן חיסולו. 

באותם ימים הגיע הרעב לשיאו. מיספר המתים עלה למאה ושלושים ביום. ידי הקברנים היו מלאות עבודה. דעתם של הבריות נטרפה עליהם מרעב. באחד הימים קרה מקרה, שאיש אחד, פקיד מהוגן בקהילה, התנפל על נערה שנשאה לחם בידה, רצחה וברח עם הלחם. 

גם בין חברי הקן היו קורבנות הרעב והמחלות. מתו צזג מגדוד "הסנה" ואברהם קידליק מגדוד "אבירים". מותם זיעזע את כל הקן, משום ששניהם נמנו עם פעיליו. אברהם קידליק היה הרוח החיה בחווה ובקן. הוא היה בין ותיקי הקן בלודז' וחברי קיבוצו כבר היו בארץ. 

בחמישה עשר במאי 1942 נסתיימה האקציה הראשונה הגדולה בגיטו לודז'. כשישים אלף יהודים היו קורבנותיה. עבר זמן והגיטו עדיין חי את הזעזועים של החודשים האחרונים. הזכרונות לא נתנו מנוח לא ביום ולא בלילה. רוב תושבי הגיטו ביכו את אובדן קרוביהם. המשפחות השכולות עדיין לא התאוששו. 

אך כוס היגונים שלנו לא מלאה. בארבעה באוגוסט הגיעו עד שערי בתי החולים מכוניות גדולות עם קרונות נגררים. במהירות הבזק הטילו למכוניות את החולים זה על גבי זה. היו שהספיקו לברוח, היו שקפצו מן החלונות, קצתם לבשו סינרים לבנים וניצלו, משום שנחשבו מטפלים או חובשים. נודע הדבר בכל הגיטו ושוכניו נחרדו. 

עוד באותו יום הקהיל "הנשיא" את כל תושבי הגיטו לכיכר לוטומיירסקה ונשא נאום לפני אלפי היהודים הנאספים: "יהודים, הקריבו את ילדיכם למען הגיטו; ולא – נאבד כולנו". בכי האמהות ענה לנאומו. האמהות לחצו אל לבן את ילדיהן ונפרדו מהם. 

בערבו של אותו יום הודבקו מודעות על קירות הגיטו, שהודיעו, כי בפקודתו של ה"אֶלטסטֶה דֶר יוּדן" הוכרז הסגר על כל תושבי הגיטו לשבוע ימים. במשך הימים הללו אסור לצאת מן הבתים. התחילה הסלקציה. כל המשטרה היהודית גוייסה. לכל חצר נכנסו ארבעה אנשי גסטאפו, בליווי שוטרים יהודים. עם יריית האקדח נצטוו כל דרי הבית לרדת לחצר. כאן בוצעה הסלקציה לפי "רֶכטס-לינקס" (זה לימין וזה לשמאל). במשך שבעה ימים הוצאו מן הגיטו כעשרים אלף איש. 

במשך כל הקיץ של שנת 1941 לא נפסקה עבודת הקן, אם גם לא היתה שיטתית ולא אינטנסיבית ביותר. באותם ימים ניהלנו חליפת מכתבים עם ורשה (מרדכי אנילביץ' וטוסיה אלטמן), עם ז'נבה (מרדכי אורן ונתן שוואלבה) ועם גליל לודז' (קאליש-זדונסקה-ווליה). הקשר עודד את רוחנו. הגיעו אלינו חבילות מעטות וקטנות מז'נבה ולעומת זאת ידיעות מזעזעות ממיספר חברים במחנות העבודה ולהם לא היה לאל-ידנו לעזור. 

בקן התנהלה העבודה מאסיפה לאסיפה. פעילות בגדודים לא היתה. בסוף הקיץ הבינונו, שאם לא יהיה לנו מעון, הקן ייהרס. במשך כל הסתיו חיפשנו מעון, אך פתאום באו הגירושים ושינו הכל. נדמה היה, כי הכל ירד לטמיון. רבים מן המדריכים והחניכים גורשו. עוד חודשים רבים לאחר הגירוש לא יכלו האנשים לחזור לאיתנם. היה זה המקרה היחיד בגיטו, שקננו חדל להתקיים (מלבד תקופת החיסול של הגיטו בשנת 1944 עבד הקן אפילו בימי הגירושים השונים). 

בסוף שנת 1942 נמצאה בגיטו קבוצה של שומרים-פליטים מקאליש, זדונסקה-ווליה ופאביאניץ. הם כבר היו בגיטו כמה חודשים, אבל לא היה קיים שום קשר בינינו. לאחר הגירוש הגדול התחילו הבוגרים של הקן בהשפעתם והודות להם לגלות מחדש התעניינות בפעילות התנועה. צעירים אלה, מחוסרי בית ולמודי שכול ויתמות, ביקשו אצלנו מעט חום של משפחה ומקלט. הקשרים הראשונים היו מקריים ומוגבלים לחליפת זכרונות משותפים מימים עברו. אך כאשר התכנסה לאחר הפסקה ארוכה אסיפת בוגרי הקן, היתה זו ההזדמנות הראשונה בה יכולנו להכיר את השומרים מערי השדה. אך היתה זו גם אסיפה טרגית מאד. רק עתה יכולנו להיווכח עד כמה דללו שורותינו. מחצית אנשינו חסרה. האסיפה נערכה בדירת השומרים מזדונסקה ווליה, וגם לכך היתה חשיבות לעבודה העתידה. 

ישבנו על המיטות, השולחנות והריצפה וניסינו למצוא שפה משותפת. כולנו הרגשנו, כי באסיפה הזאת תלויים דברים רבים. הרגשנו כי היא חייבת להביא מפנה בחיינו ובחיי הקן. אף על פי שכולנו היינו מתנועה אחת וקשרו אותנו ערכים משותפים רבים, בכל זאת היה כל אחד מאיתנו עולם בפני עצמו, משום שכל אחד נשא על שכמו נטל של עינויים ושיעבוד במשך שנים אחדות. שמות הערים, שמהן באו האנשים, פירושם היה תהום של עֱנוּת וטרגדיות. 

ההבנה ההדדית באה קודם שפיללנו לה. מישהו התחיל לפזם בחשאי שיר... סגרנו דלתות ותריסים. למטה הצבנו משמר. שוב היינו יחד ובהתלהבות שרנו "עוד לא נותקה השלשלת". האנשים התחילו לדבר וכולם באותו סגנון: על אף הכל לחיות ולעבוד בכל התנאים. הנוער בגיטו מצפה לנו. 

חלף המשבר. אין ספק, כי חלקם של השומרים מערי השדה היה רב בתמורה שחלה בנו; הם חיזקו אותנו והחזירונו לחיים. הם-הם שגרמו לכך, כי האסיפה הראשונה לא נהפכה לשיחת-אבל-וזכרונות, אלא לחשבון-נפש נוקב והחלטות חדשות. 

לאחר אסיפה זו לא היו עוד ספקות, אם יש לחדש את עבודת הקן. השאלה היתה: איך ועם מי? שאלה אחת בלבד היתה פתורה: המעון. לשומרים הפליטים ולהוריהם היתה דירה מתאימה לכך. בשביל האנשים שלא היו להם הורים הקמנו שני שיתופים, אחד לבחורים ואחד לבחורות. בדרך זו השגנו שתי דירות, שהיו רכוש התנועה.  

האסיפה השניה של הבוגרים דנה בשאלות המעשיות של הפעלת הקן. היה צורך לאסוף את שרידי הגדודים ולארגנם מחדש. יהודה ארסטד נבחר כמדריך גדוד "מנוף" ופייבל פודמסקי – כמדריך גדוד "לחורין". כן נבחרה הנהגת הקן. הכל היה מוכן, רק אנשים חסרו; כי קן אינם מהווים בוגרים בלבד, אלא צופים בוגרים, צופים צעירים ועדת בני-מדבר. לא עבר זמן רב ומאמצינו הוכתרו בהצלחה. יתר על כן: זומנה לנו הפתעה נעימה. כאשר חיפשנו את השרידים שנותרו מן הגדודים, נתברר כי חברי השכבות הצעירות מתכנסים כבר זה זמן רב ואפילו מנהלים איזו עבודה וקצתם אף החליטו לחפש את אחד המדריכים הוותיקים, שיעזור להם בעבודתם. 

שמחתנו היתה רבה. ראשית, מצאנו את שביקשנו. שנית, נוכחנו שיש טעם לעבודתנו. אם בתקופה כה סוערת בגיטו הוכיחו הצעירים הללו, כמעט ילדים, כה הרבה כוח ואמונה, שיכלו על דעת עצמם להתחיל בעבודת המחתרת – סימן הוא שיש לשם מה ולמען מי לעבוד. 

הגיע החורף 1942-43, החורף השלישי בגיטו. במשך זמן קצר הצלחנו לאסוף את כל אנשינו. העבודה נעשתה בחשאיות גמורה. בחרנו את האנשים הבטוחים ביותר. האסיפות נערכו בדירות פרטיות. רק דירות מעטות כאלה היו שהתאימו לתפקידן, ועל כן הכרחי היה לאחוז באמצעי זהירות מיוחדים. אך ההתלהבות והמסירות לעבודה היו לאין שיעור. למרות הסיכון שבדבר ערכנו את אסיפותינו תמיד במקום אחד. שמרנו על מלוא הזהירות. האנשים היו עושים הכל, כדי לא לעורר חשדות. היו מתאספים אחד-אחד, נכנסים מצדדים שונים של  החצר ובשעת האסיפה היו תמיד עומדים שני אנשים על המשמר. 

חניכינו, כמו לפני שנתיים בחווה, היו מוכנים לכל עבודה, לכל קריאה של הקן. הם היו מלאי מרץ ותאבי דעת. 

הבינונו, כי הזמן והמקום, שבהם חיינו, תבעו מאיתנו עבודה אחרת, שיטה אחרת ותוכן אחר, משהיינו רגילים אליהם עד כה. ידענו יפה, כי העתקה פשוטה של שיטת העבודה מלפני המלחמה כבר אינה הולמת את תנאי המציאות. הבעיות החינוכיות העסיקו אותנו מאד, ולא בלבד את המחנכים, אלא את כל גדוד הבוגרים. באסיפות ובוויכוחים, בעיתונינו ובשיחותינו, בכל הזדמנות דנו באותו עניין. היינו סגורים ומסוגרים בגיטו, אופקינו נצטמצמו עד מאד. שום ידיעה מן החוץ לא הגיעה אלינו. ידענו רק שאי אפשר לחנך עוד כפי שחינכנו עד כה. אבל איך כן לחנך? 

ובינתיים המצב בגיטו נעשה גרוע מיום ליום. החיים נמנו ממנת אוכל אחת לשניה. האנשים הגו באוכל מן הבוקר עד הערב. כמעט כל שניתן למאכל נמדד ונשקל בבתים למנות שוות וחולק בין בני המשפחה. לאב לחם שלו, לאם – שלה ולבן – שלו. וכן הסוכר, הריבה ומה שניתן במנת המזון הזעומה. לכל אחד במשפחה היה מקום שלו וכלים שלו, בהם היה שומר את מנתו. לא פעם קרה, שאב אכל את מנת בנו או להיפך. במשפחות כאלו היו אנשים נושאים איתם בשקיות את מנותיהם לכל מקום שהלכו. אך גם השמירה המעולה ביותר לא הועילה. מנת המזון לא הספיקה לצורך הקיום. נפוחי הרעב רבו מיום ליום. וב"רסוֹרטים" (הסדנות בגיטו) לא נתנו לנוח. הקומיסרים בכובעי משטרה ובסרטים עם האות ו' (וירטשאפט) סובבו בחדרי בתי החרושת והשגיחו על התפוקה. העבודה נמשכה עשר שעות ביום. לא היו מחוסרי עבודה בגיטו. כל הגיטו, זקן ונער, עבד. אין פלא שהמוות התהלך מבית אל בית כאורח קבוע. 

במציאות זו לקחנו על עצמנו לחדש את הקן ואת עבודתנו החינוכית. שלוש היו המטרות, שהצבנו לנו:  א. לאמץ את ידי הנוער שלא יתמוטט מבחינה רוחנית באווירה זו של רעב וכמיהה מתמדת לאוכל לשובע.  ב. להסתייג מן החוגים האחראים למצב ולסדר השורר בגיטו; להבהיר את תפקידם של רומקובסקי וגרוריו, כעוזרי הגרמנים.  ג. לחנך חברים נאמנים לעם ולתנועה. 

הקן התאושש במפתיע. חניכי הקן חזרו לגדודיהם והתחילו בעבודה סדירה. התחלנו לחשוב על הרחבת הקן. לא היה קל להחליט על כך. העבודה שלנו נעשתה במחתרת. בגיטו היו בלשים ומרגלים שעבדו בשירות ה"קריפּוֹ" (קרימינל-פוליציי – הבולשת) ולמרות כל הסכנות האלו החלטנו להגדיל את הקן; והיטבנו לעשות. חברי הקן החדשים נעשו במהרה מסורים ונאמנים לא פחות מן הוותיקים. גדוד "לחורין" גדל כדי חמישים איש. היה הכרח לחלקו. הפעם באו לעזרתנו החברים החדשים, שאיתם באו גם דירות חדשות. לאביו של יהודה מינצמאכר היתה מאפיה ריקה. שם היינו עורכים את אסיפות הגדודים, ולפעמים אפילו את אסיפות הקן כולו. חדרנו לשדרות חדשות של הנוער. נעשינו מקום מיקלט ומשען לעשרות בני נעורים. באביב 1943 מנינו שוב מאה וחמישים איש, ועוד הוסיפו לבוא חדשים. כל שלושת הגדודים עבדו. בין הבוגרים התנהלת עבודה השכלתית רבה. לעתים מזומנות היינו מוציאים עיתונים. גם שאר הגדודים היו מוציאים עיתונים, ביולטינים מדעיים ושאלונים בתחומים שונים. כל יום לאחר העבודה ב"רסורטים" היו אנשינו נפגשים ומבלים את זמנם יחד. לכל גדוד היו מוסדות משלו והחברים עבדו בהתלהבות ובמרץ לא שכיח. יוזמת החניכים נראתה על כל צעד והתוצאה היתה עבודה עצמית רצינית של הקבוצות והגדודים. גדוד "לחורין" החליט לאסוף ספריה בשביל הקן כולו. אספנו כסף לקניה והלכנו מבית לבית אל ידידים וקרובים וביקשנו ספרים. הקימונו את הספריה. גדוד "לחורין" מסר לרשות הספריה אחד מן החדרים המוסווים ביותר. כמאתיים ספר רוכזו במקום; אוצר גדול הן מבחינת הכמות והן מבחינת איכותם של הספרים. בכל גדוד פעלה ועדת עזרה. תפקידיה היו רבים ומסועפים. למרות האפשרויות המצומצמות הוגשה העזרה לחברים במקום שנדרשה. אחד חלה וזקוק היה לסוכר, שני הלך בלי נעליים, שלישי נצרך לזריקות שאפשר היה להשיגן מחוץ לגיטו. עבודת הקן בתחום העזרה ההדדית היתה אחד הדפים היפים בתולדותינו בימי המלחמה. 

ועדת התרבות פעלה בתחום ההשתלמות ובהכנת מיבצעים תרבותיים שונים. בשנת 1943 ערכנו נשף כ' בתמוז ובו העלינו זכרם של הרצל וביאליק. אחר כך ערכנו מסיבת ראש השנה תש"ד. נתכנס כל הקן והנשף שימש פתיחה לשנת העבודה החדשה. האנשים עבדו וקראו הרבה. את תוכניות העבודה ערכו לא בלבד המדריכים, אלא גם החניכים שהביעו בשאלונים ובשיחות מיוחדות שנערכו לשם כך את רצונם בתחום ההשכלה. גדוד "לחורין", למשל, ערך בקיץ 1943 תחרות בידיעות על המזרח העתיק. לאחר הכנות ארוכות ויסודיות נערכה התחרות. הגדוד הזמין את כל הקן. על הקירות של החדר נתלו תמונות, מפות ותפאורות על הנושא. בפתיחה התקיים מיפקד, כשכל הגדוד לבוש חולצות לבנות. לאחר שירת "תחזקנה" נתיישבו סביב השולחן הירוק מדריכי הגדוד והמומחים. כאשר העפת עין על הנאספים באולם, קשה היה לך להאמין שאתה נמצא בגיטו וכי האנשים הנאספים ניזונים במנות רעב. לתחרות הוזמנו גם כמה נציגים של ההסתדרויות הציוניות האחרות. 

אף על פי שהקשר בין תנועות הנוער נפסק, בכל זאת נפגשו פעם בפעם באי-כוח ההסתדרויות השונות במטרה להגיע להבנה הדדית. ואולם לאחר מאורעות מארישין כבר לא הושגה הבנה מלאה. בוועד הפועל הציוני, שהיה קיים למן ראשיתו של הגיטו (אנו לא השתייכנו אליו), היו חברים שונים. היו ביניהם כאלה שלא זו בלבד שלא היו מוכנים לנקוט עמדה מתנגדת כלפי ה"זקן" ומדיניותו לגבי הגירושים ויחסו לגרמנים, אלא תבעו מדיניות של לויאליות ואי-התערבות.  

התנועה היחידה שאיתה עמדנו בקשר מתמיד ועם אנשיה היינו נועצים בעניינים רבים היתה "דרור". היינו מזמינים אותם לפעולותינו וכן נהגו הם איתנו. עם הנוער הקומוניסטי היו לנו קשרים אישיים. כמה פעולות עשינו יחד איתם; לדוגמה: שביתות נגד השלטונות. אבל לפעולות אלו היה אופי מוגבל מאד. רק בתקופה האחרונה של הגיטו הגענו איתם לשיתוף פעולה הדוק יותר ובתקופת חיסול הגיטו קבוצה אחת שלנו בנתה עם הקומוניסטים מיקלט משותף. 

בראשית 1944 הונחתו על הגיטו המהלומות הראשונות, שתפקידן היה להביא בסופו של דבר לחיסולם הגמור של שרידי קהילת לודז'. בימים הראשונים של פברואר נפלה כרעם ביום בהיר הבשורה, כי הגרמנים דורשים אלף ושש מאות אנשים צעירים ובריאים. אנשים בריאים לא היו כבר בזמן ההוא בגיטו. הכל היו תשושים וחולים לאחר ארבע שנות רעב ומחלות. 

עד שהספיקה הנהגת הקן להתמצא בתנאים החדשים וכבר קיבלו כל חברי ההנהגה ומדריכי הקן הודעות גירוש. בדחיפות נקראו אסיפות הגדודים והקבוצות. הוחלט בהן: לא ניתן אף לא אדם אחד לגירוש! 

כל הבוגרים והמדריכים שקיבלו פקודת גירוש הסתתרו. אבל רומקובסקי היה ערום מאיתנו: נתפרסמה הודעה, שאנשים שלא יתייצבו לגירוש תישלל ממשפחתם מנת המזון הקצובה. אולם הפעם לא ניצח אותנו "הזקן". הגדודים והקבוצות, שחזרו וקראו לאסיפות דחופות, החליטו: נתחלק במנות האוכל שלנו ולא נפקיר שום איש מאנשינו. בכל קבוצה וגדוד נוצרו ועדות עזרה מיוחדות. אפשרויותינו היו דלות; כאשר חישבנו את צורכי העזרה, התברר לנו כי ממנות הרעב שלנו עלינו לפרנס עשרים וארבע נפשות.  

בעזרת אחד המדריכים החלו החניכים לארגן את מפעל העזרה. כל חבר בקן חייב היה למסור כל שבוע שני מרקים ועשרה דקאגרם לחם, וכל שבועיים חמישה דקאגרם סוכר וחמישה דקאגרם קמח וגריסים. חוץ מזה אספנו כסף. נקבעו מקומות האגירה. קַשָרים מיוחדים היו מביאים יום יום למקומות המחבוא את המנות. שישה שבועות נמשכה פעולת העזרה הזאת. 

בעשרים במארס 1944 נסתיימה האקציה. אלף ושש מאות אנשים צעירים נשלחו מלודז'. הקן יצא מן המאבק הזה וידו על העליונה. אף לא חבר אחד מקן לודז' היה בין המגורשים. 

במחצית יוני 1944, לילה אחד דפקו על דלת דירתי. כאשר פתחתי עמד מולי שוטר יהודי והודיעני שבא לאסרני. כאשר הגעתי לבית הכלא ברחוב צ'ארנצקי, נוכחתי לדעת כי באותו לילה נאסרו כמה מאות אנשים צעירים. מטרת המאסרים היתה ברורה. כעבור יומיים קיבלתי על ידי אחד השוטרים מכתב מגדוד "לחורין", בו כתבו שהם דואגים לי ומטפלים באירגון בריחתי. התוכנית לא ממשית ביותר, אך היה בה עידוד וסימן שלא נשכחתי על ידי חניכי ושהם זוכרים אותי. עבר שבוע ועדיין ישבנו בתאים. יום יום הייתי מקבל מכתבים מן הגדוד ובהם דברי הרגעה שאין לעת עתה סכנת גירוש. 

בוקר אחד נכנס ראש בית הכלא ושאל אם נמצא בתוכנו מומחה לטבחות. התנדבתי בין רבים שהתנדבו כמוני. במטבח של בית הכלא נערך מבחן קצר. הכשרתי הצופית עמדה לי ונבחרתי כטבח. למחרת, כאשר באתי למטבח, נודע לי ששוב מתקיים גירוש. המטבח, שבו עלי לעבוד, יוציא מעתה אלפי ארוחות ליום בשביל המגורשים החדשים. כל יום שני או שלישי יֵצֵא משלוח של אלפיים איש. השוטרים סיפרו כי מצב הרוח בגיטו קשה ביותר. כן סיפרו שנפוצו שמועות כי הצבא האדום נמצא כבר על גדול הוויסלה. מכאן, שהגרמנים גמרו אומר לבצע את זממם, וכפי שאמרו – חמש דקות לפני שתים-עשרה יחסלו את שארית היהודים.  

עדיין לא הספקנו להתכונן כראוי לעבודה וכבר היה מחסן המטבח מלא מיצרכים – סימן מובהק לכך שהאקציה מתחילה. אך עדיין לא נתקבלה הפקודה לבשל. 

בגיטו נאחזו האנשים בחיים בשארית כוחותיהם. כה תשושים היו, שהתקלה הקטנה ביותר גררה איתה מוות. היו שלא החזיקו מעמד ולא הספיקו להגיע לראדגאסט* (מקום המחנה). יום יום מתו בכלא אנשים שזה אך הגיעו עם צרורותיהם. 

גירוש זה שונה היה משאר הגירושים. בגיטו לא היו עוד בטלים מעבודה ולא נמצאו בו זקנים, חולים וילדים. כל הגיטו היה מחנה עבודה אחד. וכעת חדר הגירוש גם ל"רסורטים". הגיטו הבין, כי הגיעה שעת חיסולו. הידיעות הפוליטיות מן החזית אישרו את ההנחה הזאת. הגרמנים נסוגו מאדמת הסובייטים. מחציתה של פולין היתה בידי הצבא האדום. נראה שהגרמנים לא רצו להשאיר יהודים בעורף. אבל הפעם היהודים לא רצו לנסוע. לא היו עוד מתנדבים, כפי שהיו בגירושים הקודמים. 

ועדת הגירוש, אותה הקים רומקובסקי ואליה אפשר היה לפנות בערעורים, עבדה עשרים וארבע שעות ביממה. שתי משמרות של פקידים הועסקו בקבלת הבקשות, הערעורים, תעודות הרופא ועוד, ברישומם ובמיונם. הבקשות לא נקראו כלל. מאות האנשים שהתגודדו לפני ביתה של ועדת הגירוש היו מקבלים את התשובה השגורה: "בקשתו של פלוני נענתה בשלילה". אך מי שהיה לו באמת "עורף" לא נזקק כלל לוועדה הזאת, אלא סידר ענייניו ב"דרך אחרת". רומקובסקי וכנופייתו סחרו בלי בושה בנשמות אדם. 

המטבח ברחוב צ'ארנצקי עבד שש-עשרה, שמונה-עשרה שעות ביום. בישלנו ארבת-חמשת אלפים מרקים ביום. כל יומיים או שלושה ימים הלך משלוח לראדגאסט. 

הגירוש נמשך עד לחמישה-עשר ביולי. אותו יום שמענו פתאום, כי "הנשיא" בא. הכל פרצו לחצר בית הכלא. רומקובסקי ציווה להוציא את כל היהודים מן התאים. אחר כך התייצב על כרכרתו ונאם: "יקירי, באתי להודיעכם, יכולים אתם לחזור לבתיכם". על הכיכר אחזה השמחה ללא מצרים את כל הנוכחים. מישהו צווח: "יחי הנשיא!" 

אותו יום שוחררו כל היהודים מבית הכלא, וביניהם גם אני. פגישתי הראשונה עם הגדוד היתה בגן הירק. הגן היה מקום פגישותיו של גדוד "לחורין" זה חודשים אחדים. על הגן היתה גאוותו של הגדוד. ואומנם בדין התגאו. ליצור בגיטו-ליצמאנשטאט בשנת 1944 משהו מעין חווה חקלאית או קיבוץ היה זה מפעל אדירים. והנה כיצד הגענו לגן הירק: 

כל כרטיס לחם, כלומר כל תושב בגיטו, יכול היה לקבל חלקת אדמה בשדות הגיטו. היו מקרים, שמשפחה או קרובים היו מוסרים כרטיסיהם יחד ומשתדלים להשיג את אדמתם במקום אחד. גם הגדוד מסר בקשה כזאת. לא היה בכך משום סיכון מלבד זה, שרוב רובם של מוסרי הבקשה היו בני ארבע עשרה, חמש עשרה. אפשר שאיש לא שם לב לרשימה הארוכה של שמות שונים ממקומות עבודה שונים. מכל מקום, הגדוד קיבל באביב חלקת אדמה ניכרת ונעשה בעלים על גן ירק משלו. מאותו זמן החלה תקופה חדשה בחיי הגדוד. הגן נעשה לבית. ישר מן העבודה ב"רסורטים" היו באים לגן ועובדים שם עד לשעות הדימדומים. 

כאשר חזרתי מבית הכלא עמדתי בגן ולא הכרתיו. האדמה היתה מכוסה ירק ובמרכז  

________________________ 

* שלוחת מסילת ברזל במארישין, שם רוכזו יהודי לודז' לפני גירושם הסופי מן הגיטו. 

הבחנתי באיזו תעלה. התברר שהחניכים התקינו כאן שולחן-שדה צופי – מקום לאסיפותיו ודיוניו של הגדוד. משלושת צדדיו היה השולחן מוקף גדר חיה עבותה וגבוהה, ומן הצד הרביעי הסתיר את השולחן הבית הקטן שניתן לנו כתוספת לאדמה. על עיבוד הגן היתה מפקחת ועדת השדה והיא גם היתה מחלקת את פירות הגן.  

בימי הגירוש עבד הקן עבודה תקינה. הפעם הגירוש כמעט שלא נגע באנשינו. הגדודים והקבוצות ערכו את אסיפותיהם בדירות פרטיות. הבוגרים התאספו רק פעמיים בשבוע, משום שעבדו עבודה קשה מאד. עדת הבוגרים הוציאה לעתים קרובות עיתונים, ששימשו במה לוויכוח אידיאולוגי וחינוכי בין חבריה. הפעיל ביותר היה גדוד "לחורין", שנתפרסם בזכות גן הירק שלו. למרות חסרונו של המדריך בימי הגירוש, ניהל הגדוד בהצלחה את עבודתו באופן עצמאי; הוא נתבגר, ועכשיו אפשר היה לתבוע ממנו הרבה יותר. 

ואולם השפעה מכרעת על עבודת הקן היתה למאורעות שהתרחשו בחזית המלחמה. כולם חיו בציפיה למאורעות הגדולים. על נצחונותיו של הצבא האדום הרבו כל כך לדבר, שאפילו היהודים הסגורים ומסוגרים בגיטו הבינו כי אכן נכון הדבר. מן הגליונות של "ליצמאנשטאט-צייטונג", שהוברחו לגיטו, נודע כי אדמת הסובייטים כבר שוחררה. ואם בכך מודים הגרמנים עצמם, אפשר להאמין כי הרוסים נמצאים כבר על גדות הוויסלה. שביבי תקווה נדלקו בעיניים, אך האמונה שנראה בעינינו את סופם של הגרמנים לא היתה חזקה בקרבנו. דווקא משום שהתקרבנו לסוף גדלו חששותינו ונתרבו פחדינו. גדול מדי היה נסיוננו משנטיל ספק בדבר אם אומנם יגשימו הגרמנים את תוכניהם לכלותנו לפני סופם. 

הנושאים בשיחות הגדודים והקבוצות נעשו פוליטיים יותר ויותר. קשרנו קשרים עם אנשים שהיו מקבלים עיתונים גרמניים ועם אלה שהקשיבו לרדיו, אך את עבודתנו הסדירה לא הפסקנו. בימים האחרונים לפני חיסול הגיטו לא חשדנו בשום דבר. קנינו עוד כמה ספרים מתחומי הביולוגיה והמארקסיזם אצל מוכר הספרים היחיד בגיטו. גדוד "לחורין" הוציא את הביולטין המדעי שלו. 

בסוף יולי הגיעו לגיטו ידיעות ברורות כי הגרמנים נסים מפני הצבא האדום וכי הגיטו יחוסל והיהודים יועברו למקום אחר. ב-2 באוגוסט נתפרסמה ההודעה כי היהודים כולם, על סדנותיהם, כולל המכונות, יועברו לפנים גרמניה, משום שהחזית מתקרבת לעיר. 

תנאי הגירוש היו טובים להפליא. הוא צריך היה להתבצע לפי ה"רסורטים" (מקומות העבודה). המשפחות יכולות לנסוע ביחד, גם אם בניה עובדים במקומות שונים. אפשר היה גם לקחת מטען. אך התנאים הללו עוד הגבירו את החששות. כל צעד של הגרמנים נתון היה מעכשיו לבדיקה קפדנית. ה"רסורטים" נסגרו. לאנשים היה פנאי די והותר. הרחובות נתמלאו המונים מתווכחים. 

הגיטו נקט עמדה של המתנה. ראשונים לגירוש צוו להופיע ה"רסורטים" לחייטות מיספרים 1 ו-2. עבר המועד להופעתם ותאי בית הכלא היו ריקים. איש לא בא להירשם. ב-7 באוגוסט הודיעו לחייטים כי האופטלייטר ביבוב* ינאם בפניהם. היהודים חששו שטומנים להם פח;  

________________ 

* המפקד הגרמני של גיטו לודז'. 

בכל זאת באו. לא דבר קל הוא: ביבוב בכבודו ובעצמו! חמש שנים הוא מנהל את ענייני הגיטו  

וזו הפעם הראשונה שעלה בדעתו לנאום לפני עבדיו. 

את נאומו פתח ביבוב במילים: "ארבע שנים וחצי עבדנו יחד ותמיד התאמצתי לנהוג איתכם כמיטב יכולתי. גם להבא לא אחסוך שום מאמץ לנהוג איתכם בטוב. על ידי שילוח מהגיטו למחנות תוכלו להמשיך לעבוד ולחיות. כאן צפויים הפצצות והרס"... אך סופו של הנאום היה מוחשי: "אבל אם תכריחו אותי לאחוז באמצעי כפיה, יהיו הרוגים ופצועים". 

דבריו של ביבוב לא עודדו את הגיטו להירשם להעברה. הגיטו ישב על מזוודותיו וצרורותיו. אז הופיעה הודעה על ביטול כרטיסי המזון של כל אלה שלא הופיעו לגירוש כמצווה. בו בזמן הופיעה הודעה שניה: כל מי שיסתיר את החייטים שצוו להירשם לגירוש ייענש בעונש מוות. יחידים נבהלו והופיעו ברחוב צ'ארנצקי, אך הרוב לא נשמע לשום איום. בפעם הראשונה לא צייתו היהודים בגיטו לודז' לפקודות. בפעם הראשונה גילו התנגדות, אומנם התנגדות פאסיבית, אבל בכל זאת התנגדות. השנה היתה 1944 והחודש חודש אוגוסט. רק לפני חודש שלח רומקובסקי עשרים אלף יהודים מלודז'; ועכשיו נטלו לידם את הפעולה הגרמנים עצמם ובכל זאת היהודים לא צייתו. כוחו של הצבא האדום הוא שעודד אותם לכך. 

כמה ימים לאחר נאומו של ביבוב פרצה לגיטו כנופיה של שוטרים גרמנים וחטפה כל מי שנזדמן לידם. את החטופים הובילו לקרונות ושילחו אותם מיד לראדגאסט. מעתה היו הגרמנים פורצים יום יום במפתיע לגיטו. היהודים התחילו להסתתר, אך הגרמנים בלשו בכל פינה. יום יום שולחו לראדגאסט כאלפיים–שלושת אלפים יהודים. אחר כך התחילו הגרמנים להקטין באופן תוכניתי את הגיטו, לקצץ את הרחובות. כך צופפו יותר ויותר את היהודים, כדי להקל על מלאכת הגירוש. 

פקודת החיסול של הגיטו מצאה את הקן בפעילותו. חברי הקן ידעו בבירור שעליהם לעשות הכל כדי להימנע מגירוש. באסיפות שערכנו קבענו את דרך פעולתנו. החלטנו להסתתר ככל שנוכל, ועד כמה שאפשר בקבוצות. אך תוכניותינו לא היו מעובדות כל צורכן. הקיצוצים התדירים של הגיטו, שביצעו הגרמנים, הפתיעו אותנו. פעולות הגירוש מנעו את האפשרות להתאסף. אומנם נעשו כמה נסיונות לקבוע מקומות ריכוז והתארגנות, אך קצב הגירושים הקדים אותנו. אומנם קבוצת בוגרים אחת, בשיתוף עם קבוצת קומוניסטים, הכינו לעצמם בונקר ברחוב בז'ז'ינסקה. בערב התכנסו שם. קבוצת אנשים עבדה עוד בהכנתו, וכאשר נתעייפו שכבו לנוח בחדר שממנו הוליך הפתח לבונקר. שניים מהם יצאו לחצר ואז תפסום הגרמנים ופרצו לחדר בו נחו האנשים. הובילו את כולם לקריפו ותבעו מהם לגלות איפה נמצאים שאר האנשים. עינו אותם עינויים קשים, בייחוד התעללו ביחיאל פוקס*, אך הם לא גילו דבר. אולם כל אנשינו נתגלו וכולם יחד הוצאו מן הגיטו. לא ידענו לאן מגרשים אותם. 

נשאר עכשיו רק מקום אחד – התקווה היחידה – הריכוז שהקימו אנשינו במארישין. ואולם הגיטו גסס. הגיטו כבר היה כמעט ריק מתושביו. רק אנשים מועטים עוד הסתובבו במארישין, אך הם נועדו למשלוח האחרון למחרת היום. היה זה ביום העשרים-ותשעה באוגוסט,  

______________________ 

* חי כיום בארץ. 

נתאספנו כשלושים איש משרידי השומרים ודנו מה עלינו לעשות. עד סוף ימיו לא ידע גיטו לודז' מה פירושה של אושוויץ, ועל כן היו בינינו שסברו שיש ללכת יחד עם כל היהודים ולנסוע לאן שהוסעו הם. עוד אנו יושבים ודנים והנה פתאום הקיפו הגרמנים את מארישין וצדו את אחרוני היהודים. 

הגענו עם צרורותינו לראדגאסט, שמשם הוליכה רק דרך אחת – לגירוש. אותו יום נצודו יותר יהודים מכפי יכולת קיבולם של הקרונות. נשארו כאלף איש וביניהם אנחנו עם ילקוטינו הצופיים המסודרים כהלכה ועוררנו את שימת-לבם של היהודים. ישבנו כולנו יחד. אני לא הפסקתי להוכיח, כי גירוש מהגיטו פירושו מוות. הצעתי שניחלץ מראדגאסט ונסתנן בחזרה לגיטו. אך הנכון הוא שלא יכולתי להציע שום דבר ברור וממשי, פרט לציון תחושתי שמסוכן הדבר לנסוע. אך את חברי לא הצלחתי לשכנע. 

בכל זאת חיפשתי אפשרות של הצלה. לא פעם נחלצתי מגירוש על ידי שחבשתי כובע וסרט של המשטרה היהודית או של מכבי האש, שהיו פעילים בגירושים כמעט עד לחיסול הגיטו. נזכרתי שיום לפני כן גורשו אנשי המשטרה. אולי השליך מישהו מהם את כובעו לפני צאתו. יצאתי מן הצריף לחפש כובע. רק הרחקתי כמה צעדים והנה לפני צרורות נטושים, מזוודות פתוחות, כלי מיטה מפוזרים, לבנים; ובין כל המטלטלים הללו כובעים רבים של שוטרים ומכבי אש. חבשתי במהירות כובע ובלי לחשוב הרבה פניתי לעבר השער המוליך חזרה לגיטו. בשער עמד שוטר גרמני על המשמר. אומנם לא היתה עוד משטרה יהודית בגיטו, אבל שמתי מבטחי בכך שהשוטרים הגרמנים מתחלפים לעתים קרובות ובוודאי לא כולם יודעים בדיוק על הנעשה. חברי עמדו בפתח הצריף ועקבו בדריכות אחר צעדי. 

קרבתי לשער ובלי להביט אחורה יצאתי לעבר הגיטו הריק מיהודים.  

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial