מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אהרון וייס, לדרכם של היודנראטים בדרום-מזרח פולין א'

אהרון וייס, לדרכם של היודנראטים בדרום-מזרח פולין 

מתוך ילקוט מורשת, חוברת ט"ו, נובמבר 1972 

 

מוגשים בזה פרקים מתוך עבודה רחבה יותר המתארת פעילות ציבורית יהודית בדרום-מזרח פולין (לשעבר). המושג הגיאוגרפי "דרום-מזרח פולין" כולל איזור לפי הגבולות הבאים: במזרח ובדרום – גבולות פולין עד ספטמבר 1939; בצפון – הגבול הצפוני של פלך פולסיה לפי הקו שהפריד בין מערב אוקראינה ומערב ביילורוסיה בתקופה הסובייטית בשנים 1939-1941; במערב – הגבול שבין ברית המועצות וגרמניה בשנים 1939-1941. אין בפרקים אלה התייחסות למצב בעיר לבוב והדברים יסוכמו במאמר נפרד.

 

"יודנראט" כמוסד כפוי 

אין אחידות בשיטות ובדרכים להקמתו של מוסד היודנראט. מקורם של ההבדלים בגורמים רבים: גישתם של השלטונות הגרמניים, המתיחות בין הגרמנים לבין החוגים האוקראיניים, מצבה של המנהיגות היהודית ויחסה אל המוסד המוקם, תגובתה של האוכלוסיה היהודית במקום, הערכות שונות לגבי אופיו ותפקידו של היודנראט ועוד. 

מקובל לראות ביודנראטים מוסד כפוי על הקהילה היהודית, אולם בדיקת הבעיה מוכיחה שאין הדבר נכון בכל המקרים. לצידן של תופעות המצביעות על כפייה מוחלטת בתהליך הקמתם של היודנראטים ניתן להצביע על שיטות אחרות. במקרים רבים אלמנט הכפייה מופיע רק בשלבים מסויימים של התהליך ובמצבים מסויימים גובר היסוד של הכרעה יהודית פנימית ועצמית. 

ברור שלגבי הנקודה האחרונה ישנם שני סייגים חשובים: 

א.      אין ליהודים כל השפעה על עצם הקמתו או אי-הקמתו של היודנראט. הגרמנים דואגים להתהוותו של מוסד זה בכל מקום שם היתה קיימת קהילה יהודית. 

ב.      המושגים כגון: "הכרעה יהודית עצמית" או "בחירה חופשית" מקבלים משמעות אחרת כאשר הם מופיעים במצב שהחרב מונחת על הצוואר, כאשר זכויות האזרח מאבדות כל חשיבות, כאשר לחיי אדם אין כל ערך. 

אולם אין הסייגים הללו יכולים לפגום בהערכת חשיבותן של כל יוזמה ושל הכרעה יהודית עצמית-פנימית. בדיקת התופעות הנ"ל יכולה לתרום להבנת התנהגותם ועמידתם של היהודים באותה תקופה. ניתן יהיה להצביע על קשר בולט בין הרכבו של היודנראט לבין דרכי עבודתו והתנהגותו, ועל אופי המוסד השפיעה במקרים רבים העובדה כיצד הוא הוקם. 

כאן ייעשה נסיון לתאר מקרים בהם נכפה היודנראט על הקהילה היהודית וכן מצבים של בחירה עצמית ולו גם חלקית: 

בעיר בורשטיין הוקם היודנראט על ידי הגרמנים וגם הרכבו נקבע על ידם. דוקטור ליפא שומר מספר: "קיבלתי עלי את המינוי באונס, מפני שאיימו עלי בגירוש מן העיירה"1. 

בעיר בוסק מבליטים את העובדה שהיודנראט לא נבחר: "כשהגרמנים השתלטו על העיר וזרעו פחדם בקרב האוכלוסיה, הצליחו בעזרת פיתויים וכל מיני הבטחות להקים נציגות יהודים בשם 'יודנראט'. היודנראט לא נבחר (הדגשה שלי – א.ו.) אלא עסקנים וביניהם גם הרפתקנים סברו, כי מוטב אולי שתקום נציגות וזו תארגן מחדש את האוכלוסיה היהודית ותגן עליה"2. 

על מינויו של דוקטור וולף חֶס (כעס) לתפקיד יושב ראש היודנראט, שומעים אנו מן העיר בורשצ'וב3. עם זאת אין ידיעות ברורות כיצד הגיעו אנשים נוספים לשורות היודנראט.  

לפי עדותו של פרץ גולדשטיין מן העיר האשץ (Haszcza) "נתמנה היודנראט על ידי הגרמנים, שכפו אותו על היהודים שלא בטובתם"4. 

בעיר הורודנקה "נתמנה ועד יהודי מקומי של שלושה חברים"5. 

בעיר בזבלוטוב "מונתה מועצת היהודים בת שלושה חברים"6. 

בעיר קומרנא מונה הוועד7. 

בעיר קרמניץ: "עז איז געקומאן דער יודנראט אויף די אידן פון קרעמעניץ. דער מאגיסטראט (הכוונה, כנראה, לאוקראינים שעמדו בראש השירותים המוניציפאליים – א.ו.) האט באשטימט זיין צוזאמענשטעל" (היודנראט הוטל על יהודי קרמניץ. העירייה קבעה את הרכבו)8. 

בעיר רפאלובקה הסמוכה לוולאדימרץ התפתחו העניינים בצורה הבאה: "יום אחד קיבלנו הוראה להתייצב בפני הרשות שבתחנה של רפאלובקה לשם בחירת ועד יהודי שיהא אחראי כלפי השלטונות. אף אחד לא רצה לביות שליחם של הגרמנים לתפקיד זה ובחירת הועד נתקלה בסירובו של כל אחד – עד שנתקבלה הודעה ובה שלושה שמות שהשלטונות בעצמם קבעו"9. 

ניתן אם כן לסכם ששיטה זו, לפיה הגרמנים בעצמם קבעו את כל השלבים בהקמתו של היודנראט, הופעלה במספר לא-מועט של מקומות. השפיעו על כך סיבות שונות, כגון: הרצון להבליט את העובדה שהיודנראט הינו מוסד מטעם השלטונות ותלוי בהם תלות מוחלטת, יוזמתם של האוקראינים אשר רצו להוכיח את סמכותם כלפי היהודים ועוד. אך קשה להתעלם מסיבה נוספת והיא: סירובם של היהודים ליטול על עצמם אחריות כבדה זו. 

מכל מקום היתה זו רק אחת השיטות שהופעלו להקמת היודנראט. 

 

שילוב אלמנט הכפייה מצד הגרמנים עם יוזמה חלקית  

של היהודים בהקמת היודנראטים 

במקרים רבים הטילו הגרמנים על אנשים ידועים את התפקיד להרכיב את היודנראט. בדרך כלל היו אלה אנשים שהועמדו לאחר מכן בראש מוסד זה. עם קבלת ההוראה מטעם השלטונות הגרמניים התחילו התייעצויות בקרב הקהילה בדבר הרכבו של היודנראט. לא תמיד התערבו הגרמנים בתהליך זה. ה"התערבות" הגרמנית הופיעה בשלבים מאוחרים יותר, כאשר פעילותו של היודנראט לא היתה לפי רוחם של הגרמנים ואז קיבל הדבר אופי טרגי ביותר והיה מסתיים לרוב בחיסולו של היודנראט כולו או של חלקים ממנו. 

והנה מספר דוגמאות: 

בעיר טלוסטה מינו הגרמנים את יעקב פֶל ל"זקן היהודים" אך חברים נוספים ביודנראט נבחרו ביוזמתם של בני הקהילה10. 

בלודביפול "הועמד יאנה גפנבוים בראש היודנראט. אליו צורפו אנשים נוספים"11. 

בלוצק "נקראו מנהיגים יהודיים למשטרה ותוך איומים ומתן מלקות נצטוו להקים יודנראט"12. לאחר לחץ זה – ביוזמת היהודים עצמם מצאו את דרכם אל היודנראט רבים מבין המנהיגים הוותיקים והבולטים בעיר.  

בהקמת היודנראט בעיר סטולין עסק נתן ברגנר – פליט מלודז'13. הוא עשה זאת תוך קיום מגע הדוק עם בני הקהילה במקום. בועד השתתפו מנהיגים מקומיים רבים.  

בסטרי "קרא מושל המחוז הגרמני את אוסקר הוטרר, חתנו של הרב אליעזר לדיר, וציווה לו לבחור (ההדגשה שלי – א.ו.) באנשים למועצת היהודים"14. אוסקר הוטרר היה לראש המועצה. 

על שימוש בדרך זו להקמת היודנראטים שומעים גם מן הערים: סקאלאט15, קובל16 ועוד. 

שיטת "ביניים" זו של שילוב יסוד הכפייה עם אפשרות של בחירה – אומנם מצומצמת – מצביעה על האוריינטציה של חוגי הציבור היהודי. האנשים עליהם הוטל התפקיד להרכיב יודנראט (לרוב בעצמם עסקני ציבור) פונים אל מנהיגי הקהילה לשעבר ומבקשים (ואף מפעילים לחץ פנימי) להצטרף אל המסגרת החדשה. 

הפנייה אל עסקני הציבור הוותיקים והמסורים מוכיחה כי רואים, לפחות בשלב ראשון, את היודנראט כמוסד שיצטרך לטפל בצורכי הקהילה היהודית ולא כלי לביצוע המדיניות הגרמנית. 

 

בחירה יהודית עצמית של היודנראטים 

בראשית הפרק יש לחזור ולציין, שגורם הבחירה היהודית העצמית אינו חל על עצם קיומו של היודנראט אלא על הרכבו. במצב זה של חיסול כל פעילות יהודית ציבורית, כאשר הפעילות המותרת היחידה היתה זו של היודנראט וגם היא בתחומים מאד מוגדרים, הרי כל גילוי של הכרעה עצמית מקבל משמעות מיוחדת. לעתים קרובות מצביעים תהליכים אלה על הרצון להבטיח בחירתו של מוסד, אשר יוכל להקל את סבלה של הקהילה היהודית. מאותם המקרים הפך היודנראט למוקד של מאבק בין המגמה הגרמנית להופכו למכשיר-עזר בתהליך ההשמדה לבין שאיפתו של היישוב היהודי לראות בו מגן להבטחת הקיום. להערכת התנהגותם של חברי היודנראט יוקדש פרק מיוחד. כאן ייעשה נסיון לתאר מספר מקרים בהם נבחר היודנראט על ידי היהודים עצמם והם קבעו את אופיו. 

על בחירת הועד בלובֶּשוֹב (לובעשאוו) מספרת יפה פלאטיק17: "מיר איז שווער צו פארגעסן דעם טאג פון דער 'וואל אקציע'. א טאג פאר ראש השנה די יידישע עדה האט זיך פארזאמלט אין שיל בכדי צו אויסקלויבן א פאסיקן מענטשן וועלכער זאל באזיצן מער ווי יושר, מער פון דאס וואס מקען אנרופן 'גערעכטיקייט', ווייל אין זיין האנט ווערט איבערגעגעבן דער שווערער תפקיד אין א סכנה'דיקער גרויזאמער צייט" (קשה לי לשכוח את היום של "מבצע הבחירות". יום לפני ראש השנה נתאספה העדה היהודית בבית הכנסת במטרה לבחור אדם מתאים בעל התכונות של יותר מיושר, יותר מזה הניתן להיקרא "צדק", כי לידיו יימסר התפקיד הקשה בתקופה איומה הרת סכנות). 

העדה מציינת, כי איש לא היה חסר באסיפת הבחירות, משום שהבינו את חומרת המצב. מתוך העדות הנ"ל בולטת העובדה, שבני הקהילה ראו ביודנראט את הנציגות שלהם והיו מודעים לגבי האחריות הרובצת על אותם הנציגים. 

בדרוהיצ'ין (דראהיטשין) הופעלו הגזירות כבר בימים הראשונים, אבל "טראץ דעם אלעמען האבן יידן דאך געהאפט, זיינען געגאנגען צו די וואלן וויילן א זעלבסטפארוואלטונג וואס זאל דינען די אינטערעסן פון דער יידישער באפעלקערונג" (למרות כל זה היהודים בכל זאת קיוו, הלכו לבחירות לבחור הנהלה עצמית שתשרת את האינטרסים של האוכלוסיה היהודית)18. 

בהמשך נאמר שאסיפת בחירות נערכה "אין גרויסן בית המדרש" (בבית המדרש הגדול). 

ויסוצק: "פקודתו הראשונה של המפקד הגרמני היתה – יצירת היודנראט. התאספנו בבית המדרש לאסיפה לבחירת היודנראט. הוצעו עשרה-שנים עשר אנשים..."19 כדי לעמוד על האווירה הכללית סביב לבחירות ועל יחסם של תושבי המקום אל בעיה זו, יש לקרוא קטע נוסף: "אשתי בּסיל שטופר לא היתה מרוצה מכניסתי ליודנראט, ראתה בזה טרגדיה, אך לא היתה ברירה. קיבלתי את דין הציבור"20. 

לפנינו דוגמה לשיתופו של קהל רב בבחירות ליודנראט. במקומות אחרים שותפו בהכרעות אלה קבוצות קטנות יותר ובעיקר עסקני הציבור. 

לחווא: "באחד מאותם הימים הטרופים, נתכנסו אחדים מעסקניה הוותיקים של העיירה לדיון על המצב והחליטו, על פי רמז מעורפל של קציני המטה הצבאי, להקים ועד מקומי שיתייצב בראש הפעולה להרגעת הרוחות המסוערות והמבוהלות, לישא וליתן עם השלטונות הנאציים בעניינים הנוגעים לחייהם של היהודים ולתנאי קיומם במצב הדיכוי והטרור"21. 

כל החברים שנבחרו נימנו עם המנהיגות הוותיקה של הקהילה, והם עמדו בראש המרד שפרץ בגיטו לחווא ב-2-3 בספטמבר 1942. היה זה אחד המקרים הראשונים של התגוננות פעילה ומאורגנת22. כל ניצולי העיירה מצביעים על הקשר ההדוק בין היודנראט לאנשי הקהילה ועל פעולה קולקטיבית להצלת חיי היהודים במקום. 

עם כניסת הגרמנים לראווה רוּסקה פנו השלטונות ליהודים שיציעו מועמדים ליודנראט. מטעם הקהילה הוצעו אנשים בעלי מעמד ציבורי מוכר כגון: פרופסור טננבוים – מורה בגימנסיה, ואטנברג – בעל בית מרקחת ועוד... "אבער אין שפיץ האט זיך געשטעלט דער הערליכער און הארציגער איבערגעגעבענער ייד דוקטור יוסף מאנדעל" (אבל בראש התייצב היהודי הנפלא, הלבבי והמסור יוסף מאנדל)23. בעקבות התנגדותו למדיניות ההשמדה הגרמנית עורר את זעמם ושילם בחייו. הוא נאסר והוצא בגניבה מראווה רוסקה כדי לא לעורר תגובות מצד הקהילה היהודית אשר העריכה אותו מאד24. 

גלינה (Gliniany): "שבת ביינאכט איז מען זיך צונויפגעקומען אין רבינ'ס בית המדרש צו שאפן דעם יודנראט. עס איז אנגעקומען זייער שווער צונויפנעמען 12 פערזאן. קיינער האט ניט געוואלט אריין אין דעם יודנראט, ווייל מען האט שוין געהערט אז עס איז א שווערע און פאראנטווארטליכע ארבעט" (במוצאי שבת התכנסו בבית המדרש של הרבי כדי לבחור ביודנראט. בקושי רב מאד עלה לבחור שנים-עשר איש. איש לא רצה להיכנס ליודנראט, כיוון שכבר שמעו כי זאת עבודה קשה ואחראית)25. 

גדול היה חלקם של היהודים בבחירת היודנראט בפינסק. כיושב ראש נבחר דוד אלפר מנהל הגימנסיה "תרבות"26. יומיים לאחר בחירתו התפטר ונרצח בטבח הראשון יחד עם מרבית חברי היודנראט. 

בפשמישל: "היהודים הקימו ועד מנכבדי העיר"27. אין אומנם פרטים על דרך בחירתם, אך יש להניח שהיתה זו יוזמה יהודית עצמית. 

על המצב ברוהטין כותבים: "כדי למנוע חשבונות אישיים" (הכוונה, כנראה, לפגיעות על רקע אישי מצד האוכלוסיה הנוכרית – א.ו.) וכדי להסדיר את החטיפות לעבודה בחרו היהודים מועצה"28. היו אלה בעיקר חברי ההנהלה של הקהילה היהודית לשעבר. 

מז'יריץ – אסתר זינמן כותבת: לפי פקודת הגרמנים נבחר היודנראט" (ההדגשה שלי - א.ו.)29. יצויין כי יושב ראש היודנראט אברהם שווץ איבד את עצמו לדעת30. 

על תופעות של בחירה עצמית שומעים גם מן המקומות הבאים: מיילניצה31, צ'ורטקוב32, קוטי33, קוסוב34, קוריץ35, קמין קושירסקי36, רדזיווילוב37 ועוד.  

גם בקולומיאה עדים אנו למידה גדולה של התארגנות עצמית. בולטת כאן העובדה כי ההרכב האישי של חברי היודנראט נקבע על בסיס מפלגתי: "כפי שהזכרתי, היהודים היו צריכים להתארגן. הגרמנים לא התערבו באשר להרכב האישי של היודנראט. דוקטור קראמר ופאקטור הציעו אז שכל אחד מן הארגונים הפוליטיים והחברתיים היהודיים, כולל השמאל הקיצוני, ישגר מועמד אחד. ברשימה נמצאו אפילו כאלה שלפני המלחמה לא היו עסקנים" (תורגם מן המקור הפולני)38. 

התפתחות זו מקבלת אישור בעדות נוספת ואף בה יש הסבר נוסף: "ביודנראט היו מיוצגות כל המפלגות מימין ועד שמאל פרט לקומוניסטים"39. 

בשעה שעוסקים ב"בחירה יהודית עצמית" ניתן לטעון, כי הגרמנים יצרו אשליה של "בחירות" כדי להרדים את ערנותם של היהודים. גם אם זו היתה כוונתם, הרי היהודים התייחסו לתופעה זו אחרת. רבים מבין חברי היודנראט ראו בבחירות אלה מנדט מטעם הקהילה. אין להסיק מכאן כי אלה אשר מונו על ידי הגרמנים התכחשו לאינטרסים של הקהילה, וגם לא כל הנבחרים עמדו במבחן באותה מידה. אולם אלמנט הבחירה היהודית הידק את הקשר בין המנהיגים לקהילה, ולעובדה זו השלכות על המשך הפעילות הציבורית. 

 

פעולות היודנראטים לסיפוק הצרכים של האוכלוסיה היהודית –  

המטרות והשיטות 

שונות הן ההערכות לגבי התפקיד אותו מילאו היודנראטים בתקופה קודרת זו של תולדות עמנו. רבים נוהגים לראות במוסד זה אמצעי בידי הגרמנים שסייע להם במלאכת ההשמדה. והיו אומנם תופעות של הידרדרות מוסרית, שיתוף-פעולה פעיל עם הגרמנים בעת אקציות שונות, התעללות מצד אנשי היודנראט והמשטרה היהודית בבני קהילתם, העדפת האינטרס האישי על זה של הציבור ועוד דברים מצערים רבים אחרים. גם אם לא בכל מקום ניתן להצביע על מקרים קיצוניים מסוג זה כפי שצויינו לעיל, הרי מועלית נגד חברי היודנראטים טענה אחרת: על ידי השלמה עם המציאות זרעו בקרב היהודים אשליה – במקום לארגן אותם למאבק פעיל נגד הנאצים. 

נראה לי, כי שתי הבחינות הללו בהערכת אופיים ופעולתם של היודנראטים אינן ממצות את כל האספקטים של מוסד זה. 

לרוב ההערכות הנ"ל מקורן בראייה כוללת של התוצאות האיומות של השואה "פוסט פאקטום", כאשר התוכניות הנאציות על כל שלביהן גלויות עתה לעיני כל. לאור הסיכום הקודר של התקופה, ניתן להסיק מסקנות, אפשר ללמוד לקח, אבל אין להשתמש בהערכות אלה כקנה-מידה יחיד לבדיקת פעולתם של קבוצות ושל יחידים בתקופת השואה. אין המסקנות המאוחרות יכולות לבוא במקום ראיית הדברים כפי שהם השתקפו בעיני האנשים שחיו, פעלו ונאבקו באותם הימים. שתי הבחינות של הבעיה: מאוחרת יותר ובת אותה תקופה הן לגיטימיות – תוך הבלטת ההבדלים ביניהן ובמיוחד תוך ההתחשבות במגבלותיה האובייקטיביות של הראייה בת "אותם הימים". 

לזכותם של אנשים רבים, שהנציחו את קורות הימים ההם, ייאמר כי כבר אז העריכו נכונה את כוונותיה ואת מטרותיה של המדיניות הנאצית. עסקנים לא מעטים נמנעו מלשתף פעולה עם הגרמנים כבר מן הרגע הראשון. אחרים הגיעו למסקנות דומות בשלבים מאוחרים יותר. 

אולם רבים מבין המנהיגים נרתמו בעול הפעילות הציבורית בהיותם מודעים לגבי חומרת המצב. לעסקנים אלה אותה נקודת-מוצא, שבגללה אחרים הסתייגו מפעילות ציבורית, שימשה להם מוטיבציה להשתלבות במעגל הפעילות עם כל הסכנות הכרוכות בזה.  

גישה זו באה יפה לידי ביטוי בעמדתו של דוקטור קרוה, יושב הראש הראשון של היודנראט בצ'ורטקוב. דוקטור קרוה פנה במכתב לחתנו ישראל וינטר שיצטרף ליודנראט. הוא התרעם על כך שוינטר יושב לו רחוק מן העיר (התחבא אצל האיכרים) ואינו מוכן להושיט יד ולעזור ליהודים הנתונים בצרה40. 

בתחום אחד ישנה רציפות וזהות מוחלטת בהערכות – בהוקעת מעשים שפלים ושיתוף-פעולה מעשי בתהליך ההשמדה. הציבור היהודי לא יכול היה להשלים עם תופעות אלה. האלמנטים השליליים הוצאו מתוך המחנה ופעלו בחסותם של הגרמנים. 

לגבי בעיות אחרות שהמציאות העלתה אותן, הדעות והגישות לא היו אחידות. האנשים נחלקו בדעותיהם בשאלות, כגון: יכולתה של העבודה היהודית להשפיע על יחסם של הגרמנים אל היהודים, שיטות שונות בגביית קונטריבוציות, בעיית שיתופה או אי-שיתופה של הקהילה היהודית בהכרעות גורליות ועוד. נקודה חשובה, שלגביה נתעוררו ויכוחים מרים היתה שאלת הגבול בשיתוף הפעולה עם הנאצים. במקומות שונים ההכרעות בשאלה זו היו שונות. 

בדיקת המצב בקהילות רבות מוכיחה, שהבעיות בפניהן הועמדו היהודים או השאלות עליהן היו צריכים לתת תשובה לא היו קוטביות כמו: כניעה מוחלטת לגרמנים ושיתוף-פעולה פאסיבי תוך השלמה עם תהליך ההשמדה מול הרעיון של מרד והתנגדות בכוח הזרוע. המציאות היתה אחרת, וכאן חשובה מאד ההבחנה בין שלבים שונים בתולדות התקופה הנידונה.   

היהודים צריכים היו לעמוד בנטל כבד של קונטריבוציות, עבודות-כפייה יצרו בעיות חמורות, היה צורך לעשות להקלת הרעב, נעשו נסיונות למנוע מחלות ולצמצם ממדי המגיפות. האנשים נתנו את דעתם גם על ענייני חינוך. 

היום ניתן אולי לומר, כל האמצעים הללו לא מנעו את האסון הגדול, ואולי לא היה בכוחם מלכתחילה לשנות את המצב, אך אז כל קטע בפעילות הציבורית או האינדיבידואלית היה חלק מן החזית הגדולה להבטחת הקיום היהודי. הפעולות, שהיום עשויות להתפרש כגורמים להגברת האשליות ולהחדרת תקוות שווא – נשאו אז אופי של נסיון ריאלי להגיב על מצבים ידועים. כמובן, עולה כאן שוב בעיית הגבול ומנהיגים רבים גילו רגישות גדולה ועמדו במבחן. רבים אחרים נכשלו. 

במסגרת פרק זה ייעשה נסיון להצביע על המטרות בפעילות היודנראטים, כפי שהן הובנו ונוסחו על ידי אנשי היודנראט עצמם או כפי שהן פורשו על ידי בני הקהילה היהודית. בהמשך יתוארו שיטות שונות בעבודתם של היודנראטים כלפי פנים. העובדה שיודנראטים מסויימים במצבים דומים מגיבים בצורה דומה מאפשרת להתוות קווים לטיפולוגיה של מוסד זה.  

 

תודעת החיץ והבלימה אצל אנשי היודנראט ובקרב בני הקהילות היהודיות 

כבר בימים הראשונים לכניסת הגרמנים הופרדו היהודים מן הסביבה הנוכרית. על ידי שורה של אמצעים אדמיניסטרטיביים הגבילו את חופש התנועה, את הפעילות הכלכלית ושינו את הבסיס המשפטי עליו היו בנויים כל החיים הציבוריים והפרטיים. לא נגזים אם נאמר, שחוסל למעשה כל בסיס משפטי ביחס ליהודים וחייהם נעשו הפקר. הגרמנים הקימו חיץ בין הקהילה היהודית לבין הלא-יהודים. יצויין שהחומה הזאת היתה חד-סטרית. בשעה שכל מגע מצד היהודים עם הסביבה צומצם ובאופן הדרגתי נותק לגמרי, הרי במקביל לכך הלא-יהודים יכלו לחדור ביתר קלות ולפגוע בהם באין מפריע. 

לאור התפתחות זו נכון יהיה לבדוק מה היתה תגובתם של היהודים. הגרמנים רואים בבידודם של היהודים אמצעי חשוב במדיניות ההשמדה, אך היהודים – גם אם הם מבינים את משמעותן של הגזירות הללו – מנסים להיאחז בחיץ זה כדי להקטין את מידת הפגיעות.  

הגרמנים ניסו, כנראה, להפיץ במקומות מספר את הסיסמה של "אי-התערבות" בעניינים הפנימיים של היהודים. לא מן הנמנע, שהדים על הענקת "אוטונומיה" פנימית ליהודים הגיעו גם ממערב פולין. 

מקוֹבל כותבים: "אמונתנו זו הלכה ונתחזקה לאחר שהגרמנים הודיעו, שאין בדעתם להתערב בחיינו וכי על היהודים לבחור מקירבם יודנראט שיארגן את החיים בעיר"41. 

על מצב דומה מספרים מקוריץ: "הגרמנים הודיעו שאין בדעתם להתערב בחייהם הפנימיים של היהודים והציעו לבחור ביודנראט"42. 

בסקאלאט כבר התלוצצו על חשבון ה"אוטונומיה" הזאת ודיברו בלעג על "רפובליקה יהודית קטנה תחת כנפי הגרמנים"43.  

לא היה אומנם מקום לאשליות מסוג זה, אך היו נסיונות לנצל כל מה שניתן בהתבסס על העובדה שחלק מן הסמכויות נמסר לידי היהודים עצמם. המושג "תודעת החיץ" או "הבלימה" מצד אנשי היודנראט אפשר לפרשו כנסיון לקבל עול הגזירות ולהעבירו בצורה מאורגנת, פחות פגיעה ויותר צודקת אל הקהילה היהודית. אנשי הקהילה משתמשים יותר במושג "תיווך".  

בוצ'אץ': "בימים הראשונים לכיבוש היו הגרמנים והמיליציה האוקראינית חוטפים יהודים לעבודה מכל הבא בידם: זקנים, חולים, נשים הרות ועוד. הסדר היודנראט עם השלטונות הגרמניים ביחס לאספקת העובדים נראה הרבה יותר נוח, מאחר ונקבע תור מסויים, נוצרה מעין 'לשכת-עבודה'... תפקיד היודנראט היה לתווך בין האוכלוסיה היהודית והשלטונות הגרמניים, לדאוג עד כמה שאפשר למעט את רוע הגזירה ולהשתדל שנטל הקורבנות יתחלק שווה בשווה. אין ספק מה היתה מגמת אנשי המועצה והם האמינו באמת שיעלה בידם להקל על היהודים ולפעול לטובתם. הם לא ראו בהתחלה לפחות שבסופו של דבר הפכו למכשיר בידי הגסטאפו"44. 

היו מקרים שהיודנראט שימש בלם כנגד הלחץ הגרמני ואירגן את החיים הפנימיים של הקהילה כדי לחזק את כוח עמידתה. דוגמה קלאסית להתפתחות זו משמשת העיירה לאחווא בפולסיה: 

"הודות למסירותו העצומה (געוואלטיקער איבערגעבנקייט פון יידישן קאמיטעט) של הועד היהודי ובראשו המנהיג הציוני דוד לופאטין הצליחו לשחד את הגרמנים ולהפסיק את האקציה הראשונה"45. "ועד העיירה, היודנראט, היה כולו יהודים טובים, מסורים לאחיהם ואנשי מרץ, יהודים שהשתדלו להגן לא על עצמם אלא על אחיהם כל עוד היתה להם אפשרות לכך"46. 

יצויין שלפנינו דוגמה של מאמץ קולקטיבי להבטחת קיומה של הקהילה היהודית. בקהילות אחרות ניתן להצביע על קווים דומים בפעילות, אך מעטות הן הדוגמאות של פעולה מתוכננת, מרוכזת ומאורגנת היטב, כפי שאנו עדים לה בלאחווא. כאן בולטת יוזמה יהודית פנימית שמקורה בעובדה, כי הוטל מצור על קהילה בת אלפיים איש כדי להכחידה. הועד היהודי במקום מארגן את כל חיי הגיטו וחודר לתחומים שבמקומות אחרים נשארו במסגרת פעילות פרטית. כדי לייעל את הגשת הסיוע לנזקקים ריכז הועד את הפיקוח המלא על מקורות התזונה בגיטו. אל המנה האפסית של הקמח הגרוע שהיו מקבלים כל שבוע היו מוסיפים כמות נוספת של קמח או דגן שהיו שוקדים להשיג בדרכי הברחה וחליפין47. 

הועד דאג לחולים, לזקנים ולעובדים. אורגנה שמירת לילה בפנים הגיטו, כדי שניתן יהיה להדוף ולהשתלט על כל נסיון מצד קבוצות פושעים לפרוץ לתחומיו. קבוצות מישמר-לילה היו חייבות גם להתחקות אחרי כל תנועה חשודה מצד השוטרים בחוץ. 

בגיטו הוקם מישמר מתנדבים שטיפל בבעיות הבאות:  

שיפור התנאים הסניטריים; סדרים פנימיים בכל בית ובמקומות ציבוריים; חלוקת עבודה צודקת; סיוע לאנשים שהצליחו להתקשר עם גויי הסביבה להשגת מצרכי מזון ועוד.  

אין לדעת האם ניתן היה להגיע למצב דומה גם בקהילות אחרות וגדולות יותר, אך מותר להסיק כי עמידתו היפה של הועד, אשר זכה לתמיכה ציבורית נרחבת היקשתה על הגרמנים. בלאחווא לא היו פגיעות בנפש עד ל-2 בספטמבר 1942, וכאשר פרצה האקציה בתאריך זה – היתה זו הראשונה והאחרונה. הקהילה הגיבה במרד כללי והיתה זו התנגדות פיזית ופעילה של כל הקהילה עם היודנראט בראש. הדביקות ברעיון לשרת את הקהילה קיבלה כאן ביטוי עליון.  

אולם גם אם אין תופעות דומות בקיצוניותן ובשלימותן כפי שהובאו לעיל, הרי במקומות נוספים ניכרים סימני היכר דומים בפעילות הציבורית. 

על הדילמה שבמצבו ובפעילותו של היודנראט שומעים אנו מסטולין. גם מתיאור זה עולה התפיסה של בלימת הפורענות: "קשה ומר היה מצבם של חברי הועד שרצו בכל ליבם להגן על בני קהילתם ולהצלה מפורענות המרחפת עליהם ומאידך חייבים היו לקיים את הפקודות של השליטים הנאציים שידם הכבידה מיום ליום. הם קיוו שעל ידי זה אולי יתקנו את המצב וימנעו אסון"48. 

ראדזיווליוב: "עם כניסת הגרמנים – במטרה למנוע מצב פרוע והפקרות, נוצר ועד יהודי עם מר וידרהורן בראש, שיבוא בקשר עם השלטונות וידאג לכך, שכל דרישה מאיתם תופנה אל הועד אשר יעשה כמיטב יכולתו למלאה, אבל שלא יהיה מקום לשוד פראי. ועד זה הפך לאחר מכן ליודנראט"49. 

קאמין קושירסקי: מתברר שהועד בעיר זו התחיל את פעילותו כמסגרת שהיתה צריכה לתווך לא רק בין הגרמנים ליהודים אלא כמוסד ש"מתפקידו היה לקיים קשר עם הועד הנוצרי ולספק את דרישותיו"50. הכוונה, כנראה, לרשות המוניציפלית שהיתה בידי האוקראינים ולעתים שותפו בה באיזור זה גם הפולנים. בראש הועד עמד שמואל ורבליה. "הוא גילה אחריות אישית ומוסרית בתפקידו והיה כעמוד של אור באפילת הלילה שירדה עלינו"51. 

רוהטין: אותה ההרגשה, שיש בכוחו של היודנראט להכניס קצת סדר ולמנוע פגיעות בנפש, בולטת ביומנה של רוזה הלפרין52. היא מציינת שנעשה נסיון למנוע חטיפות לעבודה ולהסדיר בעיות אחרות. ביודנראט נטלו חלק מנהיגי הקהילה לשעבר. 

ניתן, אם כן, לומר, כי הכיוון הכללי במגמות הנ"ל הוא סיפוק הצרכים של האוכלוסיה היהודית. גישה זו משתקפת גם בשיטות אותן נקטו המועצות היהודיות בפעילותן.  

 

שיתוף האוכלוסיה היהודית בפעילות הציבורית ובהכרעות גורליות 

התנאים בהם פעלו היודנראטים, הדרישות הקיצוניות של הגרמנים והעובדה שהועדים היהודיים ינקו את סמכותם החלקית או המלאה מן השלטון הזר הרצחני העמידו במבחן את הקשרים בין מוסד זה לבין האוכלוסיה היהודית. 

במקרים מסויימים היתה התעלמות מוחלטת מצד אנשי היודנראט מהערכותיה של הקהילה היהודית. לעתים בלטה גישה זו כבר מראשית צעדיו של היודנראט ולפעמים מתפתחת תופעה מסוג זה בשלבים מאוחרים יותר, כאשר חלו שינויים בהרכב האישי של היודנראט53. 

עיקרו של פרק זה בבדיקת הקשר בין היודנראט לאוכלוסיה היהודית המבוסס על עקרון שיתוף-פעולה והתחשבות – תוך הרחבת מעגל האחריות של שכבות וחוגים נוספים. 

גלינה (Gliniany): בהקמת היודנראט נתגלו קשיים משום שהאנשים פחדו54. לבסוף נמצאו שני פעילים אשר התייצבו במועצת העירייה האוקראינית, שם הוטלה על הקהילה קונטריבוציה של מיליון ושלושים אלף זהובים. שלושים אלף זהובים שנוספו על המיליון באו כעונש על האיחור בהופעתם של הנציגים היהודיים בעירייה. עם שובם מודיעים הם על הגזירה לבני העיירה שהתכנסו בבית הכנסת – "וואו דער גאנצער עולם איז פארזאמלט"55. כדי להקטין את סכום הקונטריבוציה ולדחות את מועד מסירת הכסף אורגנה פעולה עניפה. נבחרה משלחת בת שלוש נשים (ההדגשה שלי – א.ו.) אשר נסעה לעיר הסמוכה, פרמישלאני, עם מכתב לדוקטור רוטפלד, לשעבר יושב ראש ההסתדרות הציונית בעיר זו. משלחת אחרת ובה נשים וגברים נסעה לזלוצ'וב. והנה המשך התיאור (תרגום מן המקור האידי)56: "בשעה שתים עשרה כבר היה בית המדרש מלא וגדוש. הרב גוטסמן ואהרון הוכברג נואמים. הם מדברים על אודות מצב היהודים הנוכחי בכלל". כאן מובאת ציטטה במקור המוסרת את דברי הנואמים57: " 'משום כך היננו מבקשים מן הנאספים, שיציעו מי יהיו האנשים, שכל אחד ירכוש אליהם אמון, כדי שיטילו את מכסת המס' – בהצעות שהובאו היו שמותיהם של ארבעים איש. אבל הרי יכול להגיע לחילוקי-דעות ביניהם, חילקו את ארבעים האנשים לעשר קבוצות, וכל קבוצה המורכבת מארבעה אנשים, תתיישב במקום נפרד, אחת לא תדע את החלטתה של השניה, והם יעריכו היטב כל יהודי ויקבעו את סכום המס של כל אחד ואחד". 

במקביל לכך הוקמה עוד ועדה אשר פנתה לאוכלוסיה בקריאה להתחייב במס – כל אחד לפי יכולתו – ועל ידי כך ידעו מהו הסכום שניתן לאסוף. 

אולם אותה הנטייה לשתף חוגים רחבים בפעילות ובאחריות הציבורית אינה מצטמצמת לחלוקה צודקת יותר של העול הכספי. לאחר שבאסיפה בבית המדרש נבחר יודנראט בן שנים-עשר איש, הוקמה גם מועצה בת שלושים איש "מחוץ לאותם שנים-עשר האנשים בחרו בחשאי (ההדגשה שלי – א.ו.) עוד שלושים איש, שאיתם צריכה הקהילה לעמוד בקשר רצוף. זה נעשה לפי בקשת השנים-עשר. הם לא רצו ליטול על עצמם את כל האחריות" (תרגום מהמקור האידי)58. 

בורשטיין: נציגי היודנראט המקומי השתתפו בהתייעצות של אנשי היודנראטים מעיירות הסביבה ברוהטין, שם דנו בעניין הקונטריבוציה שהוטלה על כל המחוז. "בו ביום חזרנו הביתה, אני, פיליפ ומינע טוביאס, כינסנו את כל היהודים לבית המדרש"59 – שם מסרו להם פרטים על הגזירה. "למחרת נתמנה ועד ונערכה רשימה של כל היהודים בעיירה והוטל על כל אחד לשלם לפי ערכו"60.  

בעיירה זו הפך בית הכנסת למרכז של פעילות ציבורית גם בשלות נוספות. כאשר ביקשו הגרמנים מאתיים וחמישים יהודים מן היודנראט, כינס מינע טוביאס את האנשים בבית הכנסת והודיע שם על התפטרותו מתפקיד יושב ראש היודנראט, ונטש מסגרת זו לגמרי61. אנו רואים כאן, שאדם זה – אחד המנהיגים הבולטים מלפני המלחמה, מצא לנחוץ להתייצב לפני אנשי הקהילה ולהודיע להם על האסון המתקרב ועל החלטתו. 

לפנינו אלמנט חשוב בכל עבודה ציבורית – אחריות שליחי הציבור כלפי שולחיהם.  

טוצין: הקהילה היהודית במקום העלתה את נס המרד נגד הנאצים. פרשה זו ראויה לבדיקה ולהערכה מיוחדת. במסגרת פרק זה נציין את העובדה לפיה המרד לא בא רק מיוזמתם של יחידים, אלא העניין הובא להכרעתה של הקהילה כולה. "לגיטו טוצין הגיעה הידיעה על האקציה המתקרבת. סגן יושב הראש של היודנראט, מאיר גרינפלד, כינס את יהודי הגיטו לבית הכנסת וקרא למרד. הוא ציווה להכין חומרי-שריפה ודרש שכל אחד יצית את ביתו"62. 

לאחווא: לפעילותו של היודנראט בעיר זו הוקדש מקום נרחב, אך כאן יובלט אספקט נוסף הדן בהרחבת האחריות הציבורית. ליודנראט עצמו קשרים אמיצים עם האוכלוסיה היהודית, אבל נוסף על כך פעלו לצידו שני יועצים קבועים והם הרבנים ר' אברהם חיים זלמן ור' לייזרקה. וכן "בין הפליטים הרבים שהגיעו ללאחווא בדרך נדודיהם היה גם הרב מינצברג הי"ד, אחד מראשי הישיבה של 'חכמי לובלין' ומגדולי התורה שבפולין לפני המלחמה. אליו היה פונה הועד בבקשת עצה והוא, בכוח פיקחותו והמצאתו המופלאה בכל עניין, שימש להם מדריך בפעולותיהם"63. 

סוקולי: לאחר שנתגלעו סכסוכים בין אנשי הקהילה והיודנראט בעניין חלוקת העבודה, אסף הרב את החייבים בעבודה ונאם לפניהם. ואלה עיקרי דבריו: רק באמצעות העבודה ניתן להציל את חיינו, ולכן עלינו לקבל את העול. על האנשים המשתמטים מהעבודה יש להטיל קנסות. הוא הציע לחלק את החייבים בעבודה לפי קטיגוריות, והקריטריונים לחלוקה יהיו: "הגיל והכוחות" (יארן או כוחות)64. כן עשו סידור לפיו התחשבו במשפחות הנתונות במצב קשה; ומפרנסים יחידים שוחררו מעבודות-כפייה, כדי שיוכלו "לדאוג למשפחותיהם". בדבריו של הרב, שהיה "חבר כבוד" ביודנראט65 מופיע יסוד הכפייה – הטלת קנסות – אך היתה בהשקפתו ובפעילותו של היודנראט נכונות לבוא בקשר עם הקהילה, לשתף אותה בבעיות המתעוררות, כאשר נקודת המוצא היא: דאגה לשלום התושבים. 

גישה זו בולטת גם במקרה נוסף: כאשר נדרך היודנראט לספק מאתיים וחמישים פועלים לבתי המלאכה של הרכבת, שנמצאו במרחק-מה מן המקום, הורכבה ועדה בה השתתפו נציגי כל השכבות בקהילה (ההדגשה שלי – א.ו.) ושם ערכו את הרשימה66. 

קוטי: בראש היודנראט הראשון עמד דוקטור מנשה מנדל "יהודי לאומי גא, המנהיג המוכר של יהודי קוטי בני הדור האחרון" (במקור: א שטאלצער נאציאנלאער ייד, דער אנערקענטער פירער פון די קיטעווער יידן פון לעצטן דור)67. במילוי דרישתם של הגרמנים פעל על בסיס של שכנוע ושיתוף-פעולה עם האוכלוסיה – "בלי אמצעים דרסטיים". בימים הראשונים, כאשר נדרשו היהודים לספק חומרי-בניין, זימן יושב ראש היודנראט את עשירי העיר, הציג לפניהם את חומרת המצב וביקש להחליט מה לעשות. הנוכחים "התרימו עצמם בו במקום"68. 

"בזמן הראשון, בטרם התחילו ה'אקציות נגד יהודים', עמדו בראש יודנראטים מסויימים עסקנים יהודים אחראיים, שהתאמצו למלא באמונה את עבודתם חסרת התודה, כי אכן קיוו שבכך יצליחו להציל חיים יהודיים" (תורגם מיידיש)69. ובעת גביית כספים לקונטריבוציה הראשונה "הם גם אמדו את היהודים לפי אפשרותם היחסית"70. 

עם הגברת תהליך ההשמדה הורחקו העסקנים האחראיים מן הקהילה ואחדים מהם התאבדו71. 

קוסוב הוצולסקי: מעיר זו מתקבל תיאור על פעולה שונה בצורתה אך דומה באופיה. ניתן להצביע גם כאן על קשר הדוק בין אנשי היודנראט לבין בני העיירה. הדבר קרה לאחר שהוחלט לגרש חלק מאנשי קוסוב לקולומיאה. "נוכח מצב זה התעוררנו לפעולה. הועד לעזרה משפחתית, בשיתוף עם ועד קהילתנו, העמיד סכום גדול לרשות יהודי קוסוב היושבים בקולומיאה. בכספים אלה הוחלט להקים מטבח ציבורי. משלחת מיוחדת הגיעה לקולומיאה ובאה בדברים עם הורוביץ, יושב ראש ועד הקהילה בקולומיאה, אולם נתקלנו בהתנגדותו. בדרך כלל היה יחסו של הורוביץ זה יחס של בוז ולעג למאמצינו... לאחר התייעצות עם אנשי קוסוב (ההדגשה שלי – א.ו.) באנו פה-אחד לכלל דיעה, שמוטב בלית ברירה, לחלק את הכסף בין כולם מאשר להתקיים על 'המרק' וכך הוזנח רעיון המטבח ובמקומו בוצעה חלוקת כסף"72. 

כן הצליח הועד להחזיר בדרכים שונות כמה ממגורשי קולומיאה לקוסוב.  

לפי עדותו של שלמה הוזלמן ראו אנשי קוסוב ביודנראט כתובת – "היתה כתובת לפניה בכל הבעיות והצרות" (עס איז געווען אן אדרעס וואוהין זיך צו ווענדן מיט אלע פראבלאמען או צרות)73. 

שרות נאמן ומסור של אנשי היודנראט למען בני הקהילה עורר תגובות הזדהות מצד הציבור היהודי עם מנהיגיו. ביטוי ליחס כזה מוצאים אנו במז'יריטש הגדול: "מילוי פקודותיהם של הגרמנים היה כרוך תמיד בסבל רב ועינויי נפש ללא-נשוא מצד חברי היודנראט, שנאלצו לספק לעבודות שונות אנשים שבורים ורצוצים בגופם וברוחם או לגייס כסף וחפצי-ערך אצל אנשים חסרי-כל. תושבי הגיטו ראו בסבלותיהם של חברי היודנראט והשתדלו לעזור להם ככל האפשר במילוי תפקידם"74. 

ואומנם, כאשר נדרש אברהם שווץ, יושב ראש היודנראט, לשלוח מאה ועשרים יהודים לקייב – "איבד את עצמו לדעת במשרד השלטון המקומי"75. אחרי מותו של שווץ קיבל את ראשות היודנראט ישעיה רובינשטיין. הוא נאסר לא-פעם והוחזק כבן-תערובת, ו"לאחר המקרה של שווץ חרדו מאד (הדגשה שלי – א.ו.) לחייו של ישעיהו, ועשו את המאמצים הגדולים ביותר למילוי התביעות" (תורגם מיידיש)76. 

כל המקרים הנ"ל מצביעים על דפוסי התנהגות דומים וביסודם מערכת עקרונות כמו: הבטחת צדק מקסימלי בחלוקת העול, עד כמה שהתנאים מאפשרים זאת; ראיית האוכלוסיה היהודית כמקור הסמכות, ופעילות ביודנראט כתפקיד מטעם הקהילה. 

כהמשך הגיוני לאותה גישה מתגבשות שיטות פעולה שונות שהמשותף להן – הזיקה אל התושבים הנתונים בצרה, שיתופם בהכרעות גורליות, פנייה אל תודעתם ושכנוע. 

דפוסי התנהגות אלה אופייניים לפעמים ליודנראטים שלמים, במצבים אחרים דוגלים בעקרונות הללו רק אחדים מבין חברי היודנראט, ובשלבים ידועים פועלים היודנראטים בדרך אחרת הנוגדת את האינטרסים של הקהילה ותוך העדר כל התחשבות בה. 

כאשר עוסקים בבעיית סיפוק הצרכים הפנימיים של הקהילה היהודית יש להתייחס לצורך העליון באותם הימים, והוא – הצלת חיי אדם. על פעולות בתחום זה ידובר בפרק מיוחד. 

להשלמתו של פרק זה יובאו עוד מספר דוגמאות, שיש בהן כדי להאיר על שיטות נוספות בפעילות היהודית הציבורית.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial