מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אהרון וייס, לדרכם של היודנראטים בדרום-מזרח פולין ג'

אהרון וייס, לדרכם של היודנראטים בדרום-מזרח פולין 

מתוך ילקוט מורשת, חוברת ט"ו, נובמבר 1972 

 

עמידתם של מנהיגי הציבור – הקרבה עצמית והתאבדויות 

הקהילה היהודית והמנהיגות היו צריכים להכריע בשאלות גורליות והחשובה בהן שאלת החיים – במובן הפשוט והנעלה של המילה. 

תוצאות פרשיות היסטוריות שונות נבחנות לאור עמידתה של המנהיגות. כך גם בנושא שלנו. לא פעם מועלית השאלה האם תקופת השואה אינה מוכיחה את כשלונה של המנהיגות היהודית. 

בדיקת שאלה זו אינה מן הקלות והעוסקים בה נתקלים בקשיים רבים. הערכות של עובדות ידועות מצביעות על מורכבות הבעיה. המנהיגים היהודיים נדרשו לקבוע את עמדתם בשאלות שלא נתנסו בהן לפני כן. המהלומות שהונחתו על הציבור היהודי העמידו רבים בפני מבחן של העדפת האינטרס האישי על זה של הציבור. במקרים לא מעטים שונות ההערכות לגבי פעולות, שביסודן הונח הרצון לעשות למען הציבור היהודי. 

בנסיבות אלה מתעוררת השאלה – כיצד עמדה המנהיגות היהודית? אין להתעלם מן העובדה שלא כולם עמדו במבחן, אולם רבים לא נשברו בתקופה קריטית זו. 

עמידה איתנה להגנה על קיומה של הקהילה היהודית, שמירה על הכבוד הלאומי והאישי, נכונות להקרבה ללא גבול, מאבק על חיי כל פרט ופרט, העזה הכרוכה באובדן חיים – כל אלה איפיינו שורה ארוכה של מנהיגים יהודיים במקומות שונים. לגבי כולם מסתיים המאבק הזה בסוף טרגי, אולם התחנות האחרונות היו שונות. אחדים איבדו את עצמם לדעת כביטוי עליון למחאה על האסון שפקד את עמם, אחרים נקטו מדיניות אשר פירושה המעשי – התאבדות – גם אם הדבר בוצע בידי הגרמנים, ומנהיגים אחדים התייצבו בראש המרי הפעיל והגלוי ולא נטשו את עמדות הפיקוד עד הסוף. 

הציבור היהודי ידע להוקיר את מסירות לבם של מנהיגיו. במקומות רבים אין חילוקי דיעות בשאלת עמידתם היפה של ראשי הקהילה. העדויות חוזרות ומאשרות מעשי גבורה, דביקות בקהילה, דאגה לשלומה ולקיומה והליכה משותפת בדרכם האחרונה. 

בעיית עמידתם של המנהיגים היהודים מעלה שאלות נוספות: 

האם קיים קשר בין עמידתם היפה לבין מעמדם הציבורי לפני המלחמה. 

מהו הרקע למקרי התאבדות – רקע אישי או ציבורי. 

נביא עתה דוגמאות לבעיות הנדונות:  

אוזיראן – בראש היודנראט עמד מנדל מיברגר, יושב ראש הקהילה היהודית לפני המלחמה. על מעשיו ועל עמידתו הגאה בשנות המצוקה הללו שומעים אנו במאמרו של צבי פנסטר185. 

אוסטראה – כותב אחד מבני העיר186: "עמדתי ליד ערישתו של היודנראט באוסטראה וראיתי את חבריו בפעולתם היומיומית ואני רואה חובה לעצמי להקדיש להם פרק מיוחד מזכרונותי, ובמידת האפשר אשתדל להיות סוקר אובייקטיבי, כפי שראה אותם כל יהודי באוסטראה. 

תוך כוונות זדוניות להשפילם עד עפר, קבעו להם הגרמנים את ראיונותיהם רק בחוץ, כשנציג היהודים עמד לפני הגרמני וכובעו בידו כעבד לפני אדוניו, או כשהוא רץ לפני מרכבתו ובדרך זו נתקבלו הפקודות ונמסרו הדו"חות בעניינים יהודיים. אך למרות כל זאת – וזה ייאמר לשבחם ולתהילתם – שמו חברי המועצה נפשם בכפם ועשו מאמצים על-אנושיים במטרה להציל את מעט היהודים מכיליון ולו לחיי שעה ואולי יעבור זעם. ...בימים שקטים, בזמן שכל יהודי דאג איכשהו לעצמו, לעורו, הזניחו חברי המועצה את עצמם ואת אשר להם, רק ישבו על המדוכה וטיכסו עצה במה וכיצד להקל על סיבלם של כלל היהודים בעיר. ...בכל הנסיונות הקשים והמסוכנים הללו עמדו חברי היודנראט בכבוד, לא ניסו להתחמק משום דבר, הכל בכוונה כנה ובתקווה – ולו הקלושה ביותר – להעביר את רוע הגזירה מיהודי אוסטראה שנשארו לפליטה". 

יצויין שבראש היודנראט הראשון עמדו חיים גולפרסון – יושב ראש הקהילה היהודית לפני ספטמבר 1939 והרב גינצבורג ממנהיגי הקהילה, אולם גם חברי היודנראט האחרונים, שאינם שייכים למנהיגות הותיקה, עמדו יפה בתקופה קשה זו. כותב אהרון ולדמן ביומנו187: 

"אברהם קומנדנט נודע בעיר כנדבן בעל יד פתוחה למטרות שונות, אך מעולם לא התמסר במיוחד לעסקנות ציבורית. והנה, בימים השחורים ליהודי אוסטראה, נתעלה למדרגת ראש ומנהיג לעדה בת שלושת אלפים נפש ואת תפקידו זה מילא בנאמנות ובמסירות-נפש בהיותו שוקד על משמרתו תמיד ובכל מקום. בזמן שהשלטונות דרשו בני-ערובה, היה הוא הולך הראשון כדי למלט נפשו של אחר, ומדרכו זאת לא סר עד הרגע האחרון". 

בהמשך מעלה כותב היומן קווים לדמותם של חברי היודנראט הנוספים: "פאליק גריינים היה יהודי מהעם שעד לאסון לא התעסק מעולם בענייני הציבור. משנלקחו ממנו אשתו ובניו בעת האקציה השניה והוא נשאר ערירי כאבן, הקדיש את חייו האומללים לצורכי הכלל. עד מהרה הוכיח את עצמו כאדם הגון מאד ומילא את תפקידו הקשה במסירות ובנאמנות לאין סוף. הוא הכיר לדעת את ההמונים ואף הם החזירו לו אהבה רבה ואמון מלא אל חיקו. כל דרישה שיצאה מפיו ותהיה קשה כאשר תהיה – כובדה כדבר קדוש, וזאת בגלל כנות רוחו וכוונותיו הטהורות". 

ועוד דוגמה: 

אברהם יצחק שטלמייסטר, אדם צעיר, מנהל-פינקסים ממקצועו, לא התפנה מעולם לעבודות הכלל. הודות לקשריו הטובים הצליחו לפעמים לסחוט מהם (מן הגרמנים – א.ו.) קמח או גריסים לשבור רעבונה של האוכלוסיה היהודית. בכלל עשה שטלמייסטר ככל שהשיגה ידו, כדי להקל במשהו על חייהם הקשים של יהודי אוסטראה".  

יצויין כי עוסקים אנו באנשי היודנראט בשלב מאוחר למדי ובמקומות אחרים רבו המקרים של חדירת אלמנטים פחות רגישים לצורכי הקהילה היהודית. 

בוליחוב – יושב ראש היודנראט, דוקטור רייפאייזן, התאבד188. יש להניח כי ההתאבדות באה כתגובה על מדיניותם של הגרמנים כלפי בני הקהילה היהודית במקום. 

ולאדימירץ – בראש היודנראט עמד יעקב איזנברג – עסקן ציבורי חשוב בעיר. ערב האקציה הראשונה הציעו לו מכריו האוקראינים "מקום מבטחים עד אשר יעבור הזעם". – תשובתו היתה: "לי אסור למצוא מקלט. גורלם של הכל יהיה גורלי. אני לא אבדל מיהודי ולאדימירץ"189. התנהגות זו של אייזנברג מקבלת אישור נוסף בעדויות אחרות: "מפקד המשטרה האוקראינית מוחא בא אל יושב ראש היודנראט והציע לו להסתתר והיה מוכן להחביאו. יעקב אייזנברג השיב את פניו ריקם"190. 

מז'יריטש הגדול – המצב בעיר זו הוזכר כבר במקומות אחרים בעבודה זו. נחזור ונציין שהיה קיים קשר הדוק בין חברי היודנראט והקהילה. ואמנם יושב הראש הראשון של היודנראט, אברהם שווץ, התאבד191. 

על התנהגותו מספרים עוד: "אברהם שווץ דער קאמענדאנט פון יודנראט האט נעביך געמוזט אויספילן אלע באפיילן און מיט א שווער הארץ איז ער געגאנגען פון הויז צו הויז, געפאדערט און געטרייסט" (אברהם שווץ מפקד היודנראט היה חייב המסכן למלא את כל הפקודות, ובלב כבד הלך מבית לבית, תבע וניחם)192. 

גם סגנו וממלא-מקומו של שווץ – ישעיהו רובינשטיין, גילה חוש הזדהות עם הקהילה. "משה שרייבר הציע לי. רובינשטיין, מטובי מז'יריטש, לצאת איתו ליער. הוא סירב באומרו: 'ברצוני להישאר עם המיניין האחרון של בני עיירתנו האומללה' "193. 

בוסק – במידה ותיערך אי-פעם חקירה יסודית וייזכרו אנשי היודנראט מן העיירה הקטנה בוסק שבאוקראינה המערבית, יירשם לטובה שמו של השתיין ראש היודנראט, אשר ידע לשכר את אנשי הגסטאפו, אף לא נבהל ולא נפחד, "נשאר על משמרתו ותמיד מצא דרך ואפשרות לביטול גזירות ובמשך שנה תמימה של שהותי בעיירה שמר על שלימותה של הקהילה". 

"ראש המשטרה פרידמן מצא דרכים לקבלת ידיעות מוקדמות חשובות ודרושות ביותר בשביל היודנראט, למען ידעו מראש איך לנהוג כדי להציל ולהעביר גזירות על ידי הכנת שוחד לתלייני היטלר"194. 

בורשצוב – על עמידתו היפה של יושב הראש הראשון של היודנראט בעיר זו, דוקטור וולף חֶס, מוסרים מקורות שונים195. לפי עדות אחת סירב דוקטור חס למלא דרישות הגרמנים ואמר: "כלתה פרוטה מן הכיס ואין בידינו לתת יותר"196. הוא נאסר ונשלח לבלז'ץ. 

בוצ'אץ' – יושב ראש היודנראט מנדל רייך, יושב ראש ועד הקהילה לפני המלחמה, התפטר מתפקידו משום שלא יכול היה לשאת את האחריות הכבדה ואת הפגיעות באוכלוסיה היהודית. הכל מציינים לחיוב את פעולתו. חבר היודנראט דוקטור הכט התאבד197. 

גלינה – היודנראט המקומי: "כולם הגנו במסירות-נפש על עניינים ציבוריים עד יום נופלם בידי בני-עוולה"198. 

הורודנקה – בעיר זו בולטת פעילותו של היודנראט לסיפוק הצרכים הפנימיים של האוכלוסיה היהודית. מציינים את פעילותו של ישראל קוגלר אשר עשה רבות להפעלתו של המטבח הציבורי על כל הקשיים והסכנות הכרוכות בכך. כותבים הפעילים שעבדו במטבח: "בין חברי היודנראט שבאנו איתם במגע יומיומי להגדלת המצרכים נמצא מר ישראל קוגלר. מן הרגע הראשון הבין לרוחנו והתלהב ממעשינו והיה לנו לעזר רב. הנ"ל נוסע לכפרים בסביבה לשם איסוף מצרכים להבטחת קיומו והרחבתו של המטבח. הודות לאישיותו ורצונו החזק של מר קוגלר הצלחנו להתגבר על הקשיים ולהמשיך בפעולה"199. 

אין בידינו אינפורמציה על כל חברי היודנראט, אך על אחד מהם מספרים: "דוקטור שניידר לא נימנה על חברי האגודה הציונית. עם זאת ביקר בארץ ישראל ב-1937 כחבר במשלחת של רופאים. היה ידוע כרופא טוב ומיטיב והיה מרפא חולים עניים חינם. התנהגותו בתקופת השואה היתה למופת ומוסרית. הוא ואשתו סירבו להתיידד עם ה'קרייזהאופטמאן' וכתוצאה מכך לא הוצאו משורות הנידונים למוות. הוא לא רצה להשתמט, ובחר להיות יחד עם כל היהודים בעת הסכנה"200. במקום ההריגה בסמאקוביץ' היה דוקטור שניידר היחיד שהעז להרים את קולו ולהתריע נגד המרצחים, ועל כך נורה במקום עוד לפני הגיעו אל הבור. 

מקרהו של דוקטור שניידר מקבל אישור ממקור אחר והתיאור קצת שונה: דוקטור שניידר, הרופא המפורסם והעשיר ביותר של הסביבה, נתפס יחד עם שלושת האלפים הראשונים. בזמן חפירת הקברים הכיר אותו מנהל האספקה, הקרייזלאנדווירט, קראמר, שנכח מתוך השתתפות פעילה בטקס ההשמדה. קראמר פנה למפקד הגרמני והצביע על דוקטור שניידר כעל "ווירטשאפטליך נוצליכר יוּדע" (יהודי מועיל מבחינה משקית). המפקד ניגש אליו ושלחהו הביתה. אך הרופא השיב ש"גורלו כגורל אחיו", וויתר על חסדם... כפי שנודע אחר כך היו במפקדת המקום שני אוסטרים. עמדתו של דוקטור שניידר על סף קברו עשתה רושם רב גם על התליינים. הפקידים האוסטרים זייפו שני פספורטים בשביל אלמנת שניידר ובתה והעבירו אותן לעיר אחרת כ'פולקס-דויטשה' "201. 

בלודמיר נדרש היודנראט להגיש רשימה של יהודים לגירוש. יושב ראש היודנראט, עורד דין ויילר, סירב. הוא אמר (בפולנית)*: "אינני אלוהים ולא אשפוט אנשים מי לחיים ומי למוות". עם שובו הרעיל את עצמו ואת משפחתו202. 

לאחווא – רבות דובר על ארגונה של הקהילה היהודית במקום בתקופת הכיבוש הנאצי. היודנראט ניסה והצליח במידה לא מועטה להקל את סיבלה של האוכלוסיה. השיא במאבקה של הקהילה הוא במרד כללי של העיירה. הכל מצביעים על דב לופאטין, יושב ראש היודנראט, כעומד בראש כל התנועה הזאת. ערב חיסול הגיטו ניסו הגרמנים לפתות את לופאטין שיימנע מכל פעולות התנגדות. על כך השיב לופאטין: "לשיעורין לא תרצחו אותנו – או שכולנו נשארים בחיים או שכולנו מושמדים"203. 

עם התחלת האקציה פקד היודנראט להצית את בתי הגיטו ולשלוח באש את מעט הרכוש שנותר. "אותה שעה נכנס דב לופאטין לביתו של חפץ והצית אותו. גם חברי הועד האחרים הלכו בעקבותיו"204. 

לדב לופאטין מסורת ארוכה של פעילות ציבורית. הוא עמד בראש ההסתדרות הציונית במקום לפני 1939. מציינים גם את עמידתו היפה בתקופה הסובייטית205. 

טוצין – בעיר זו פרץ מרד בין הראשונים מסוגו וגדול בהיקפו. ב-23.9.42 נצטוו היהודים להתרכז ליד שער הגיטו. קבוצה של יהודים ניהלה תעמולה נגד הוראה זו. סגן יושב ראש היודנראט, מאיר גרינפלד, כינס את יהודי הגיטו לבית הכנסת וקרא למרד. הוא ציווה להכין חומרי-שריפה ודרש שכל אחד יצית את ביתו206. ואומנם אספו התושבים חומר דליק. הגיטו הוצת. הגדרות נפרצו וכאלפיים מבני הגיטו הגיעו ליערות207. 

בעיות המרי המזוין אינן שייכות לנושא העבודה, אך יש להצביע על ההתפתחות בעיר טוצין כעל דוגמה מובהקת של קשר הדוק בין המנהיגות והקהילה וכעל סמל של עמידה משותפת וגאה עד הסוף הטרגי. יתכן כי ניתן לראות בפרשת טוצין דרך אלטרנטיבית למדיניותם של היודנראטים גם במקומות אחרים ובמיוחד בשלבים מאוחרים של תהליך ההשמדה. 

סארני – כאן מעלים על נס את מסירותו של יושב ראש היודנראט שמריהו גרשונק. הוא היה ראש הקהילה היהודית לפני המלחמה. כן מציינים לשבח את התנהגותו של משה פיקמן – חבר הנהלת הקהילה לשעבר וחבר היודנראט בתקופת הנאצים208. 

_______________ 

* Ja nie jestem Bogiem I nie bede ludzi sadzil kto ma zyc, a kto nie. 

אולם עובדות נוספות עשויות להבליט עוד יותר את אופיים של אחדים מבין חברי היודנראט, ולהבהיר מה היתה האוריינטציה הכללית על דרכה של הקהילה. 

"פליטים שהגיעו לסארני באו אל היודנראט בהצעה, שהציעו אותה עוד קודם לכן למרגוליס – מפקד המשטרה היהודית – להצית את הגיטו ולברוח ליער. מרגוליס שם לב לדברים ובירר אותם עם וולודיה הזקן, שהיה חבר היודנראט... בישיבה הוחלט לקבוע איש מיוחד לכל רחוב והוא יצרף אליו ארבעה אנשים. אנשים אלה יכינו בנזין או נפט ובהינתן האות יציתו את הגיטו מכל עבר"209. רק בשל התנהגותו והתנגדותו של נוימאן, מזכיר היודנראט, פליט מפולין הקונגרסאית – בוטלה התוכנית. בעיית היחסים בין האוכלוסיה המקומית והפליטים למיניהם דורשת עיון ובדיקה. כאן נציין רק שיוזמי התוכנית ומכשיליה היו פליטים שמחוץ לסארני. 

סטאניסלאבוב – ביולי 1942 התלונן שוטר אוקראיני, שהוכה על ידי יהודים. כתגובה על כך דרשו הגרמנים כי היודנראט יספק אלף יהודים ולא היה כל ספק מה מצפה להם. היודנראט סירב להיענות לדרישת הגרמנים. כתוצאה מכך נתלה יושב ראש היודנראט מ. גולדשטיין וחברי יודנראט נוספים210. 

בפינסק נבחר ליושב ראש היודנראט דוד אלפר, מנהל הגימנסיה "תרבות". יומיים לאחר בחירתו התפטר מכהונה זו211. מעריכים כי התפטרות זו קשורה בשיקולים מצפוניים-מוסריים, וסבורים שהעריך נכונה את הקשיים הכרוכים במילוי תפקיד זה. ואומנם בטבח הראשון, כעשרה ימים אחרי ההתפטרות, הוצא דוד אלפר מביתו ונרצח עם עוד כעשרים חברי היודנראט. אין לדעת בוודאות באיזו מידה הוצאתם להורג כבר בימים הראשונים קשורה בהערכה של הגרמנים, כי ביודנראט זה מצויים אלמנטים אשר לא יהיו מוכנים לשתף-פעולה באורח צייתני ותוך כניעה מוחלטת. עם זאת ברור, כי הכובש לא מצא כאן נכונות לשיתוף-פעולה לפי רוחו ולפי הבנתו. 

קולומיאה – על התאבדותו של יושב ראש היודנראט, מ. הורוביץ, ראה לעיל212. 

קומארנה – אחרי האקציה הראשונה בג' מרחשוון תש"ב, פנו הגרמנים ליושב ראש היודנראט בדרישה לספק מצרכים רבים לגסטאפו. באלאבאן כינס את היודנראט ואמר שהפעם לא ייענה לדרישה זו. התנהל ויכוח והוא אמרף "החלטתי עקרונית למסור את נפשי בעל הכלל, כדי שלא יוסיפו הרשעים לשחק משחק רשע זה"213. 

קוסוב – כאשר בפסח נודע שעומד משהו להתרחש בעיר, הסתתרו כל היהודים והרחובות היו ריקים מאדם. נותרו רק ארבעה אנשי היודנראט, אשר החליטו להישאר כדי להיפגש עם אנשי הגסטאפו. אותם הארבעה נפרדו מבני משפחותיהם מתוך ההכרה, שהם יהיו הקורבנות הראשונים. הם התיישבו במקום ישיבתו של הועד וחיכו. כאשר נתקבל הטלפון שאנשי הגסטאפו באו, הרגיש אחד חולשה ושלושת הנותרים ביקשו ממנו להסתתר. הם נפרדו וחיכו לבאות214. 

לפנינו דוגמה בולטת של העדפת האינטרס הציבורי על זה האישי. 

קוריץ – רבים מבין חברי היודנראט חילקו את גורל בני קהילתם. שתדלנות ושוחד – כל אלה לא יכלו לבטל את הגזירות של מכונת התופת הגרמנית. "במוצאי ראש השנה [כנראה  

ב-1942 – א.ו.] הודיעו ידידי היהודים ליודנראט, ששוב חופרים בורות. נציגי היהודים הודיעו לנו מיד [ההדגשה שלי – א.ו.], שאין להחמיץ אף רגע, וכל מי שיכולת בידו יקום וימלט כי ימיו ספורים"215.  

אכן, בשלב שהיודנראט הרגיש כי אין בכוחו למנוע יותר את השואה המתקרבת, עשה הכל כדי שאנשי הקהילה ימלטו על נפשם. 

משה קראסנוסטאבסקי התחיל לתכנן מעשה התאבדות, לאחר שאשתו וילדיו ניספו וחגורת החנק סביב הקהילה נתהדקה. ואומנם התקרב הקץ, בעת האקציה האחרונה, התאבד על ידי הצתה, וכתוצאה מכך אחזה האש בגיטו כולו216. 

יצוין שגם חבר יודנראט נוסף התאבד בתליה. היה זה יוקל מרקוש217. בין חברי היודנראט בקוריץ מוצאים אנו עסקני ציבור חשובים, כמו: וואליך מאליאר – יושב ראש הקהילה היהודית מלפני המלחמה – ומשה גילדמן. זה האחרון ידוע בכינויו "דיאדיה מישה" ועמד בראש יחידת פרטיזנים יהודים218. לפני המלחמה היה משה גילדמן עסקן ציבורי רבגוני (במשך חמש עשרה שנה כיהן כיושב ראש ארגון בעלי מלאכה בעיר, היה בהנהלת "בית היתומים" וכן ניצח על המקהלה בעיר). הפרטים הללו הובאו כדי להצביע על הרציפות בפעילות הציבורית למען הקהילה גם בתנאים אחרים לגמרי. אשתדל להתייחס לבעיה זו בהמשך העבודה. 

קמין קושירסקי – יושב הראש הראשון של היודנראט היה שמואל ורבליה219. באקציה הראשונה ניתנה לו האפשרות להינצל, אולם הוא החליט ללכת יחד עם העצורים ומצא את מותו עם בני קהילתו באב תש"א. עובדה זאת מוצאת את אישורה גם בעדויות נוספות. "שמואל ורבליה, הכואב שבר עמו, הולך מרצונו הטוב עם קבוצת יהודים המובלים להורג"220. 

בפעולתו של היודנראט במקום ניתקלים בתופעה, שיש בה כדי להצביע על העדר כל נסיון לנצל את המעמד הציבורי למען האינטרסים האישיים. על כך ניתן לעמוד מן התיאור לפיו "כאשר חברי היודנראט נדרשו לגייס מאה נשים לעבודה, שלחו קודם את נשותיהם" [ההדגשה שלי – א.ו.]221. 

על התאבדותו של עורך הדין בנימין לנדסברג שומעים אנו מן העיר קרמניץ. הנ"ל התחיל בפעילותו ביודנראט, אך כעבור זמן מה חתך את צווארו והוציא את נשמתו222. אדם זה היה עסקן ציוני בולט בחיים הציבוריים בעיר לפני המלחמה223. 

ראווה רוסקה – "הקהילה היהודית העמידה בראשה את דוקטור מנדל, ממנהיגי הקהילה לשעבר. דוקטור מנדל, בקבלו את ראשות היודנראט, נטל על עצמו את האחריות הכבדה. אדם זה, שלא יכול היה לסבול שום אי-צדק, נאלץ לעמוד בתנאים קשים"224. בעמידתו היפה והגאה תוך שמירה על האינטרסים של הקהילה עורר את זעמם של הגרמנים, נאסר, הורחק מן העיר ונספה. 

ראטנה – בראש היודנראט עמד הרב דוד אהרון שפירא. כאשר נדרש למסור לגרמנים שמונה יהודים באשמת חבלה – סירב. הוא אמר: "מיך קענט איר נעמען, קיין אומשולדיקע מענטשן גיב איך נישט איבער צום טויט" (אותי אתם יכולים לקחת, אנשים חפים מפשע אינני מוסר למוות)225. גם סגנו, ר' איצל גראבוב, לא רצה לשתף-פעולה עם הגרמנים בתחום מסירת היהודים. את דוד אהרון שפירא הצליחו, לפי שעה, להציל, אך סגנו ועוד חבר אחר של היודנראט נכלאו בבית הסוהר. הודות למאמציה של הקהילה הם שוחררו אחרי מספר חודשים, אך ניספו באקציות הבאות. 

בני העיר ידעו להעריך את עמידתם היפה של המנהיגים. "לגאוותנו אפשר לומר, שהן היודנראט והן התושבים האחרים של העיר, דווקא בתקופת האסון, נעשו ידידותיים יותר ומסורים יותר אחד לשני, אולי יותר מתמיד"226. 

ועוד עדות נוספת להערכת דמותו של יושב ראש היודנראט הרב דוד אהרון שפירא: "היהודי היחידי שעודד את העיירה היה ר' דוד אהרון שפירא ז"ל. הוא היה יהודי גא מאד ומלא בטחון. הוא היה תמיד מנחם את כולם עם חיוך על פניו: אנחנו נבלה אותם בעזרת האלוהים – היה נוהג לומר" (תורגם מיידיש)227. 

ועוד: "בימי החורבן, כאשר הוא [הרב אהרון דוד שפירא] היה יושב ראש היודנראט, הגן וכיסה תכופות בגופו על היהודים בני-עיירתו, במסירות-נפש חסרת תקדים, כאב על ילדיו"228. 

יצויין כי הרב אהרון דוד שפירא היה יושב ראש ועד הקהילה במקום לפני ספטמבר 1939. כן היו מיוצדים ביודנראט חברים רבים נוספים של ועד הקהילה229. 

ברובנה התאבד חבר היודנראט עורך הדין סוחארצ'וק. הוא התנגד לשיתוף-פעולה עם הגרמנים ובמותו נתן ביטוי להתנגדות זו230. 

ישנה עוד ידיעה מרובנה על התאבדותם של חברי יודנראט אחרים, אולם הדברים אינם מבוססים דיים. כותבת חנה נוסנבלאט: "ביודנראט היו שלושה אנשים. רובם היו אנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה. דוקטור ברגר – מורה להיסטוריה בגימנסיה 'אושוויאטה' ודוקטור וייטברג – מורה לפולנית באותה גימנסיה. נדמה לי שהוא התאבד כי לא יכול היה להמשיך בתנאים אלה, ואותו דבר דוקטור ברגר. כל עוד נדרשה מהאוכלוסיה קונטריבוציה גדולה הם שיכנעו שאולי במחיר זה, בכל זאת, ידחו את גזר הדין"231. משום שהעדה עצמה כותבת "נדמה לי", יש אם כן לבדוק את מהימנותה של הידיעה. 

רוהטין – ביודנראט משתתפים עסקני ציבור לשעבר ונכבדי הקהילה היהודית במקום. במסגרת זו נמצאים: דוקטור אמראנט ודוקטור גולדשלאג – חברי ועד הקהילה, ולפי יומנה של רוזה הלפרין "היו ביודנראט בעיקר חברי ההנהלה של הקהילה היהודית לשעבר"232. 

דוקטור א. שטרצר כותב, שאינו מבין כיצד אנשי היודנראט נתנו להשלות עצמם, אבל: "כהאב אבער די יודנראטניקעס אויך באוואונדערט פאר זייערע אייזערנע נערוון או געוואגטקייט" (אבל השתאיתי גם לעצבי הברזל ולנועזותם של אנשי היודנראט)233. הוא העריך במיוחד את פעולותיהם ואת מסירותם של דוקטור פרייוואלד ושלמה אמראנט. 

בבדיקת עמידתם של אנשי היודנראט ישנה חשיבות גם ליחסם אל ארגון פעולות ההתנגדות וברוהטין נערכה ישיבה סודית של היודנראט והמשטרה היהודית ב-15 במאי 1943, בה הוחלט לרכוש נשק ולשלוח קבוצות מזויינות ליער234. לגרמנים נודע, כנראה, על התוכניות הללו והם אספו את כל חברי המשטרה היהודית והוציאו אותם להורג ב-6 ביוני 1943. 

הערות לסיכום פרק זה: 

בפרק זה רוכזו פרשיות של הקרבה עצמית מצד המנהיגות היהודית ושל עמידה איתנה בשירות הקהילה. המעשים בהם דנו כאן זכו להערכה חיובית כללית. נראה לי, כי פרק זה עשוי לתרום לגיבוש תמונה מלאה יותר לגבי המתרחש בתקופה הנאצית, לאחר שבפרקים אחרים הצבענו על גילויים של שיתוף-פעולה עם הגרמנים ועל המקרים לגביהם קיימות הערכות מנוגדות. 

לפנינו תיאורים מלמעלה מעשרים מקומות. לדעתי אין כאן סכנה של נסיון להבליט יתר על המידה את החיובי, משום שאותה סכנה קיימת גם לגבי הנסיונות להבליט את השלילה. יש לתאר את העובדות ומתוכן תעלה התמונה כולה. 

בדעתי להציג שאלה אחת העולה מתוך הפרק, והיא: האם קיים קשר בין עמידתם של מנהיגי הקהילה היהודית לבין עברם הציבורי? עובדה היא כי רבים מבין אלה שהוזכרו כאן בפרק זה מילאו בעבר תפקידים ציבוריים אחראיים. 

אינני מתעלם מן הקשיים במתן תשובה פסקנית על השאלה שהצגתי, וזאת משום שלא רוכזו כאן כל המקרים בהם מעורבים פעילי ציבור לשעבר, וכן חסר גם אלמנט ההשוואה ביחס לחסרי היודנראטים שלא מילאו תפקידים ציבוריים לפני המלחמה. ויחד עם זאת, השאלה בעינה עומדת. 

התעכבנו גם על פרשת ההתאבדויות, והנה הסיכום:  

 

                              תפקידו       שם                 מעמדו לפני 

השם                     ביודנראט      המקום             המלחמה                            הערות 

ד"ר רייפאייזן                 יו"ר        בוליחוב 

שווץ אברהם                  יו"ר       מז'ריטש הגדול  

ד"ר הכט ואשתו             חבר       בוצ'אץ' 

הורוביץ מרדכי               יו"ר       קולומיאה            אישיות ידועה                          התאבד עם אחותו 

                                                                  בעיר, בעל בית-חרושת           

קראסנוסטאבסקי משה    יו"ר       קוריץ      

מארקוש יואל                 חבר      קוריץ 

עו"ד לנדסברג בנימין       חבר      קרמניץ             עסקן ציוני 

                                                                 בולט 

עו"ד סוחרצ'וק                חבר      רובנה        עורך דין          

                                                                ידוע בעיר        

ד"ר וייטברג                   חבר      רובנה              מורה בגימנסיה                       יש לבדוק את מהימנות            

ד"ר ברגר                      חבר      רובנה        מורה בגימנסיה                             הידיעה על התאבדותם 

עו"ד ויילר ומשפ'             יו"ר      לודמיר             עורך דין 

                                                                ידוע בעיר  

 

בכל המקרים הנ"ל בולט הקשר בין המעשים הטרגיים הללו לבין פעילותם הציבורית. כמעט כולם בחרו בהתאבדות כאשר נדרשו למלא הוראות בניגוד למצפונם, או בשעה שלא יכלו לשאת באחריות לגורל קהילתם. אין לדעת אם לא פעלו כאן גם שיקולים אישיים, אך אין להפריד בין הדברים. בעיני הקהילה קיבלו ההתאבדויות ביטוי הפגנתי וראו בהן שלב אחרון בפעילותם הציבורית. 

בין הפרשיות שרוכזו בפרק זה, בולטים גם מקרים בהם עסקני ציבור לא שמו קץ לחייהם בעצמם, אך נקטו מדיניות שפירושה מוות מידי הרוצחים. הם עשו זאת תוך הכרה מלאה לגבי התוצאות הבלתי נמנעות של צעד זה. 

 

שלבים שונים בקיומם ובפעילותם של היודנראטים 

בתקופה קצרה יחסית235 של קיום היודנראטים באיזור בו עוסקת העבודה עברו על מוסד זה שינויים רבים באופי פעולתו, בהיקף סמכויותיו ובהרכבו האישי. השינויים הללו – מקורם בשני תחומים: המדיניות הגרמנית בשאלת היודנראטים ויחסה של האוכלוסיה היהודית והמנהיגות אל מסגרת זו. 

מצד הגרמנים בולטת מדיניות עקיבה רק בנקודה אחת: ניצול היודנראטים כמכשיר-עזר חשוב בביצוע מדיניות ההשמדה שלהם. אולם הקו הגנרלי הזה היה בנוי על טקטיקות מקומיות שונות: 

א.      בשורה של ישובים הושמדה האינטליגנציה היהודית כולה ובתוכה המנהיגות המקומית כבר בימים הראשונים לכיבוש. מעריכים, כי צעדים אלה היו צריכים להרוס כל אשליה שתיתכן נורמליזציה במצבם של היהודים, וחיסול מנהיגות פוטנציאלית בא למנוע כל אפשרות של התנגדות מצד האוכלוסיה היהודית. 

לעתים נעשו פעולות אלה בטרם הוחל בהקמת היודנראטים ובמקרים אחרים מיד אחרי הקמתם וחברי היודנראטים היו בין הקורבנות הראשונים. 

במקומות בהם הושמדה המנהיגות הלוקלית כבר בשלב הראשון מתעוררת הבעיה כיצד השפיע מצב זה על עמידתה של הקהילה היהודית. כן יש לבדוק מי הם האלמנטים אשר נכנסו או "הוכנסו" ליודנראט ומה היתה מדיניותם כלפי האוכלוסיה היהודית. 

ב.      ניגוד בולט למדיניות של השמדה כמעט טוטלית של המנהיגות היהודית המקומית בשלבים הראשונים של הכיבוש מהווה הנטייה למשוך אל שורות היודנראט את הבולטים מבין המנהיגים הותיקים ובעלי ההשפעה במקום. יצויין כי מדובר כאן בשינוי טקטי בלבד מצד הגרמנים ללא כל שינוי מהותי במטרה הסופית שלהם. 

הגרמנים סברו, כנראה, שניתן לפגוע באוכלוסיה היהודית תוך ניצול המנהיגות היהודית ועשו אמנם הכל כדי להגשים קו זה. בהתאם למדיניות זו שותפו המנהיגים היהודיים ביודנראט תוך שידולים וכפייה, אך במקומות רבים גילתה הקהילה היהודית יוזמה עצמאית ונאחזה במדיניות גרמנית זו כדי להעניק לעבודת היודנראט משמעות שונה ולפי הבנתה, יכולתה וצרכיה של האוכלוסיה היהודית ועל כך דובר בראשית המאמר. 

אם הגרמנים חשבו להביא לדיסקרדיטציה של המנהיגות היהודית בעיני הציבור היהודי (ואומנם הצליחו במקרים מסויימים) כדי לגרום לשיתוקו ולהתפוררותו הפנימית, הרי השיקולים הללו לא עלו יפה בכל המקרים. 

המנהיגות היהודית אשר הועמדה בראש הקהילות, לעתים על פי בחירתה ורצונה המפורש של האוכלוסיה ולעתים מתוך כפייה מבחוץ, ניצלה את מעמדה כדי לנהל מדיניות לטובת הקהלה בתנאים הנתונים. כאן, כאמור, נוצרת מתיחות בין היודנראט לבין הגרמנים והם "פותרים" את הבעיה על ידי חיסולם של יחידים או של יודנראטים שלמים. נקודה זו חשובה להבחנה בין שלבים שונים בקיומם של היודנראטים. 

הגרמנים השאירו בחיים, לא פעם, אלמנטים שהיו מוכנים לשתף פעולה איתם ללא התחשבות באינטרסים של הקהילה. על רקע זה נוצר במקומות רבים קרע חמור בין היודנראט לבין האוכלוסיה היהודית. 

בבדיקת בעיה זו יש לראות מי הם האנשים אשר תופסים את מקומה של המנהיגות הקודמת. 

ג.       במקביל לתהליך החלשת מעמדה של המנהיגות היהודית המסורתית והמושרשת, בשתי הדרכים האפשריות (כפי שצויינו בסעיפים א' וב') מעודדים הגרמנים את חדירתם של אלמנטים זרים לתוך היודנראט. השיקול הוא, כי אנשים אלה יהיו מוכנים לקבל ביתר קלות את מרותם של הנאצים והדבר צריך היה להביא להגברת האנטאגוניזם הפנימי בקרב הקהילה היהודית. ואמנם שיקול זה פעל במקומות שונים. 

משני מקורות באו אנשים "זרים" אל היודנראט: 

פליטים יהודיים ממערב פולין או משטחי תרבות גרמנית (גרמניה, אוסטריה ואף צ'כיה); 

אנשים לא מקומיים שבאו בעקבות חיסולן של קהילות קטנות וריכוזן במקומות גדולים יותר. 

נראה, כי שלושת הגורמים הנ"ל במדיניות הגרמנית משפיעים על השינויים במעמדם של היודנראטים וקובעים את השלבים השונים בפעילותם ובהרכבם האישי. 

נסקור תחילה את המקומות בהם הורגשה בעיית היחסים בין הפליטים לבין האוכלוסיה המקומית. 

בורשצ'וב – על ה"קדנציות" השונות ביודנראט בעיר זו נעמוד בהמשך, אך נבליט את היחסים בין האוכלוסיה היהודית ליושב הראש השני של מוסד זה – אוסקר הֶסינג, שהיה ממוצא וינאי. עלייתו קשורה בסילוקו של דוקטור חֶס, יושב הראש הראשון. וגם אם לא היתה להסינג יד בדבר, הרי בכל זאת הפך הוא לאובייקט של ביקורת. כך שרו עליו ועל פליטים אחרים בגיטו: 

"אין בארשטשיוו איז דא א יידנפאראט 

הייסט ער דער יידנראט 

בראש איז אסקאר דער ווינר [ההדגשה שלי – א.ו.] 

מיט די פערציק ארדנונגס דינער. 

ובהמשך: 

און טאמער ס'איז נאך 

וויי און אך 

קען ברוך משה פון סקאלע [ההדגשה שלי – א.ו.] 

אויך געבן א באך"236 

 

מחברי השיר נותנים ביטוי לביקורת על שני זרים: אוסקר מווינה וברוך משה מסקאלה. 

(תרגום חופשי של השיר: 

בבורשצ'וב ישנו יודנפאראט [משחק מלים: בגידת-יהודים] 

שקוראים לו יודנראט, 

אוסקר הווינאי עומד בראש 

עם ארבעים משרתי הסדר. 

ושמא עדיין, - 

אוי ואבוי, 

יכול גם ברוך משה מסקאלה 

לתת מהלומה.) 

 

דובנה – "בראש היודנראט עמד דוקטור טויבנפלד, מורה בבית הספר 'תרבות'; בחרו בו ליודנראט כנראה בגלל ידיעתו את השפה הגרמנית ובשל היותו אדם בעל הופעה. מזכיר היודנראט היה מרגוליס, אף הוא מורה. שאר חברי היודנראט היו יהודים מפולין המערבית, שהגיעו אלינו בשנת 1939, בבורחם אז מפני הגרמנים, ואחדים מבני העיר – כולם יחד שנים עשר איש"237. 

יושב ראש הקהילה היהודית במקום נורה מיד בראשית הכיבוש ב-3.7.1941 238 וכפי שאנו מתרשמים מן התיאור הנ"ל, פעל בבחירתו של דוקטור טויבנפלד השיקול של יכולת לייצג את הקהילה וידיעת השפה הגרמנית. בעיית ניהול משא ומתן עם הגרמנים העסיקה את היהודים ובמקומות רבים נבחרו במיוחד ליודנראט יודעי גרמנית. מסיבה זו מצאו גם פליטים את דרכם אל היודנראט. אין אנו יודעים מה היתה הסיבה בדובנה לצירופם של הפליטים ליודנראט וכן אין שומעים על מתיחות סביב נקודה זו. 

לוצק – היודנראט שהוקם בעיר זו היווה תערובת של אלמנטים שונים. מיוצגת כאן המנהיגות הותיקה, כגון: 

קלמן פרישברג, יושב ראש הקהילה היהודית לשעבר וחבר מועצת העירייה; 

גברת האוסמאן, יושבת ראש התנועה הרביזיוניסטית בעיר ודמות ידועה באיזור כולו; 

לייזר דאלן, סנטור פולני לשעבר; 

דוקטור הופמאן, מנהל הבנק בעיר; 

יהושע ברגר, מנהל בית הספר "תרבות"; ועוד. 

אולם לצידם של האנשים הנ"ל פעלו ביודנראט פליטים מן המערב ולפי העדויות שבידינו הורגשה מתיחות בין הנציגים המקומיים והזרים. 

"לקלמן פרישברג כחבר היודנראט לא היתה כל השפעה; לעומת זאת סאשה פינטשוק יחד עם קבוצת פליטים מפולין המערבית דאגו רק לאינטרס האישי שלהם"239. 

הדאגה לאינטרס האישי והפקרת ענייני הקהילה אינה אופיינית רק לפליטים, גם המקומיים הואשמו לא פעם בגישה דומה, אך מה שחשוב כאן לגבי הנושא שלנו כי מבליטים עובדה זו. 

מיזוץ – "עם כניסתם של הגרמנים התחילו לארגן יודנראט. בעיירה היה 'סוֹלְטיס' [ראש העיירה – א.ו.] יהודי בשם אבא שטובל. הוא לא ידע גרמנית ולכן הגרמנים קישרו אותו עם מספר "היימלאזע" (חסרי-בית, פליטים) שכן ידעו גרמנית והם יחד יצרו את היודנראט"240. גם במקום אחר מציינים כי ביודנראט השתתף הירש גולדנברנר כ"נציג הפליטים"241. 

שוב חוזרת הסיבה לצירופם של הפליטים ליודנראט – ידיעת השפה הגרמנית. אך הפעם ביוזמת הגרמנים עצמם. מתוך כל התיאורים על עיר זו אין כל רמז לכך, שהשותפות בין המקומיים והפליטים לא עלתה יפה. 

סארני – בעיר זו בולטת פעילותו של נוימאן, עורך דין מקאליש. הוא שימש מזכיר היודנראט וזאת בשל שליטתו בשפה הגרמנית. "נוימאן זה שירת את הגרמנים כמשרת נאמן; הוא היה למעשה השליט במועצה והטיל את פחדו על הכל"242. 

בעדויות רבות מציינים את העובדה כי נוימאן נקט עמדה עויינת לקהילה ובמיוחד בשאלות רגישות, כגון: ארגון ההתנגדות לגרמנים. מבין חברי היודנראט היו רבים קשורים לחוגי המחתרת ושיתפו פעולה עם מתכנני פעולות ההתנגדות לנאצים, ולכן בולטת התנהגותו של נוימאן אשר הכשיל את כל התוכניות243. יצויין שפליטים אחרים בעיר זו היו בין יוזמי התוכניות הללו244. 

סטולין – בעיר זו התרכזו כאלף פליטים ממערב פולין. היודנראט נבחר ביוזמתם של היהודים ואליו צורף והועמד בראשו נתן ברגנר – פליט מלודז', ששלט יפה בשפה הגרמנית245. השאלה היא: באיזו מידה בחרו בברגנר בשל סגולותיו האישיות או שמא ראו בו את נציגם של הפליטים. מכל מקום, ברגנר גילה פעילות רבה לטובת הקהילה כולה וזכה להערכה חיובית ביותר246. ב-10.9.42, לפני האקציה, הוזמנו כל (ההדגשה שלי – א.ו.) חברי היודנראט למשטרה ושם ניספו כולם247. 

פינסק – למעלה מעשרים חברים של היודנראט הראשון נרצחו מיד באוגוסט 1941. נותרו רק כשבעה-שמונה אנשים. ב"קדנציה" השנייה בלטה מנהיגותו של מינסקי, תושב דאנציג לשעבר. "בוקשטאנסקי היה יושב הראש המוכר, אך יושב הראש למעשה היה מוטל מינסקי, אשר כתושב דאנציג בעבר היטיב לדבר גרמנית, ועיקר פעולתו היה המגע היומיומי עם הגרמנים"248. 

לשיתופם של פליטים מסוג אחר עדים אנו בעיר קמייניץ פודולסקי. כידוע, הגיעו לעיר זו אלפי פליטים מהונגריה אשר גורשו משם בשל היותם "חסרי נתינות" הונגרית. והנה, לפי עדותו של אחד הפליטים249, הוקם בעיר זו יודנראט משותף לפליטים מהונגריה וליהודים מקומיים. מטעם ההונגרים נכנס למוסד זה מינצר, והוא הפך ליושב ראש היודנראט, וכן נכנס דוקטור אדלשטיין. מטעם יהודי המקום השתתף עורך הדין אמסטר פסח. "מינצר ידע גרמנית – הוא היה אזרח אוסטרי לשעבר"250. 

בבואנו לסכם את השאלה בדבר חלקם של הפליטים בפעילות הציבורית, נציין שאחת הסיבות הבולטות בשילובם של הפליטים ביודנראטים היתה – ידיעת השפה הגרמנית (אגב, היתה זו לא פעם הסיבה לבחירתם של אנשים מקומיים ליודנראט). הצורך לנהל משא ומתן עם השלטונות הגרמניים חייב ניצול כל האמצעים, והפליטים תרמו כאן את חלקם. 

אינני יודע אם לנגד עיניהם של העסקנים המקומיים עמד העיקרון של הענקת ייצוג להמוני הפליטים שהיו מרוכזים במזרח פולין, אך ראינו כי לעתים קרובות היתה זו יוזמה יהודית אשר הביאה לשיתופם של הפליטים ביודנראט. 

אולם ראינו גם שהגרמנים עצמם עשו ל"החדרת" הפליטים ליודנראט. יתכן כי אף מצידם פעל כאן הרצון להכניס אלמנטים שקל יחסית למצוא איתם שפה משותפת. אך למושג "שפה משותפת" משמעות כפולה. הגרמנים החדירו אנשים זרים מתוך שיקולים, כי הם יהיו פחות רגישים לצרכיו ולתגובותיו של אותו ציבור בראשו הם הועמדו מטעם סמכות חיצונית ועויינת. 

לא נוכל להתעלם מן העובדה שהיתה קיימת מתיחות בין הפליטים לבין האוכלוסיה המקומית. האם ניתן היה למנוע תופעות כאלה בתקופה של זעזועים חברתיים וכלכליים כפי שפקדו את הציבור היהודי. נחזור ונציין שמתיחות חברתית היתה קיימת גם בקהילות שם לא נמצאו פליטים, ולעומת זאת עדים אנו לגילויים של הבנה ושיתוף פעולה בין הפליטים לבין האוכלוסיה המקומית. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial