מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אהרון וייס, לדרכם של היודנראטים בדרום-מזרח פולין ד'

אהרון וייס, לדרכם של היודנראטים בדרום-מזרח פולין 

מתוך ילקוט מורשת, חוברת ט"ו, נובמבר 1972 

 

השינויים בהרכב האישי של היודנראטים והשפעתם 

על יחסה של האוכלוסיה היהודית אל מוסד זה 

במסגרת פרק זה, הדן בבדיקת שלבים בקיומם של היודנראטים, ייעשה כאן ניסיון לבחון את התופעה הזאת מקרוב. 

לפני שנסקור את המצב בישובים הנכנסים לתחום עבודתי זו, נציג מספר שאלות: 

מה מקורם של השינויים? האם על השינויים בהרכב האישי של היודנראט פעל גורם חיצוני – גרמני, או פנימי – יהודי? 

במי פוגעים השינויים? האם ניתן להצביע על סילוקם של אלמנטים ידועים ומוכרים בפעילות הציבורית? ובאיזה שלב מבוצע הדבר? 

האם חל מיפנה במדיניותם של היודנראטים עם ביצוע שינויים אישיים? 

מה היו תגובותיה של הקהילה היהודית על התמורות בהרכבו של היודנראט? 

אוסטראה – בעיר זו ניתן להבחין בשלושה שלבים בקיומו של היודנראט. בראש היודנראט הראשון עמדו: חיים גולפרסון, יושב ראש הקהילה היהודית לפני המלחמה, ולצידו הרב גינצבורג251. לאחר שהיודנראט הראשון חוסל באקציה הראשון באוגוסט 1941, הוקם חדש ובראשו חיים דווידזון, מזכיר אדמיניסטרטיבי של הקהילה לפני 1939 ודמות בולטת בחיים הציבוריים. הוא השתתף, כנראה, גם ב"קדנציה" הראשונה של היודנראט. רוב חברי היודנראט השני הוצאו להורג בחודש ספטמבר 1941. בראש המוסד התייצב הפעם אברהם קומנדאנט. איש זה לא היה פעיל לפני כן בחיים ציבוריים. 

באוסטראה לא חל שינוי בפעילות היודנראט בכל שלושת השלבים והוא זוכה להערכה חמה על עמידתו היפה. 

"דער יודנראט אין אסטרע איז געשטאנען אויף דער געעריקער מאראלישער הויך קיינער פון די לעבנסגעבליבענע דערמאנט נישט קיין איינעם פון 'יודנראט' פארשטייער מיט קיין שלעכט ווארט. אסטרע איז געווען פיין און געבליבן פיין ביזו טויט"252. "אלע מיטגלידער פון 'יודנראט' זענען געווען ריין פון זינד לגבי זייערע ברידער. איין עדה קדושים וטהורים"253. 

(תרגום מיידיש: 

היודנראט באוסטראה עמד על הגובה המוסרי הראוי. אף לא איש אחד מקרב הנותרים בחיים אינו מזכיר אף אחד מנציגי היודנראט במילה רעה. אוסטראה היתה נאה ונשארה נאה עד למוות. 

כל חברי היודנראט היו נקיים מעוון ביחס לאחיהם. עדת קדושים וטהורים כולה). 

ניתן אם כן לומר שהשינויים האישיים אינם משפיעים על מעמדו של היודנראט בעיני הקהילה. 

בעיר בוצ'אץ' קיימים שני שלבים בולטים בקיומו של היודנראט. הרבה הישגים וזכויות זוקפים בני עיר זו לזכותו של היודנראט בתקופה הראשונה, כאשר בראשו עמד מנדל רייך, יושב ראש ועד הקהילה בעבר254. מנדל רייך התפטר משום שלא יכול היה להשלים עם מדיניות הגרמנים ואת מקומו תפס ברוך קרמר. כאן חל שינוי קיצוני ביחס יושב הראש אל האוכלוסיה. ביקורת קטלנית מושמעת כלפי קרמר. "בעת האקציות היה מסתובב עם גרזן ביד והיה מגלה את המחבואים"255. התנהגות אכזרית זו מאשרים גם עדים נוספים. "ב-1943 שלט ביודנראט 'ביד רמה' ברוך קרמר, בעל חנות מכולת לפני המלחמה ואיש 'אגודת ישראל' פעיל"256. "געווען א פרומער ייד, אנ'אקטיווער אגודה-ייד, געטראגן א לאנגע רויטע בארד" (היה יהודי אדוק, איש אגודה פעיל, בעל זקן אדום ארוך). עם קבלת תפקיד יושב ראש היודנראט גילח את זקנו. 

לפנינו דמות טרגית, וההסבר להתנהגות זו יש לחפש במשברים נפשיים עמוקים או בתסביכים אחרים. יתכן שהאפיזודה הבאה תסביר לנו ולו במקצת את מצבו של קרמר. ביוזמת העד257 ותוך שיתוף פעולה עם אחד מחברי היודנראט אורגנה מסיבת פורים. חוברה מגילת פורים מודרנית והביקורת על אחשוורוש הופנתה נגד קרמר. קרמר עצמו לא השתתף במסיבה, אך למחרת היום הזמין את העד וחקר אותו על יחסה של האוכלוסיה היהודית אליו. כאשר מסר לו העד על היחס השלילי מצד הקהילה אליו, הסתיר את פניו בידיו ובכאב אמר "אוי אוי אוי – וואס זיי האבן געמאכט פון אונדז" (הה, מה הם עשו מאיתנו)258. 

בורשצ'וב – ארבעה אנשים התחלפו בראשות היודנראט בעיר זו בתקופה של שנתיים. נראה שהשינויים הללו משקפים שלבים ידועים בהתפתחות מוסד זה גם במקומות אחרים. 

ציינו כבר בפרקים שונים את עמידתו הגאה של יושב הראש הראשון של היודנראט דוקטור וולף חֶס, שהיה עורך דין ידוע בעיר. בתקופת כהונתו עמד היודנראט על רמה מוסרית גבוהה. אולם במרוצת הזמן נוצרה אופוזיציה פנימית נגדו. הופעל עליו לחץ שיתפטר מרצונו החופשי259. לאחר שהוא לא נכנע ללחץ מתנגדיו-מתחריו, התייצבה משלחת של היהודים בפני הגרמנים והלשינה עליו שיש לו דולרים. הוא נאסר ונשלח לבלז'ץ. 

עם הרחקתו של דוקטור חס חל מיפנה בפעילות היודנראט כלפי האוכלוסיה היהודית. על התנהגותו של יושב הראש השני אוסקר הסינג כתבנו בפרק הקודם. אך נבליט עתה את יחסה של הקהילה אל היודנראט החדש. "אחרי הדחתו של כעס [חס – א.ו.] איבד היודנראט את מעמדו, את האמון של הקהילה היהודית. הוא הפך לכלי בידי הגרמנים. המצב הגיע עד כדי כך שבאקציה האחרונה הם ישבו ליד בית העלמין ורשמו בשקט את דברי הערך שנלקחו מקורבנות אשר שכבו הרוגים בקירבת המקום"260. כן מציינים כי בתקופתו של דוקטור חס איש לא ישב בבית הסוהר היהודי261. כל התיאורים הנ"ל משקפים את ההערכות לגבי השלבים השונים בקיומו של היודנראט בבורשצ'וב. 

בתקופת כהונתו של דוקטור חס היתה גם התערבות גרמנית בהרכב היודנראט. לפי דרישתם הורחק מן היודנראט הרב שלמה הרץ ואת מקומו תפס בנו, מאיר262. יושב הראש השלישי של היודנראט היה דוקטור ביידאף. עליו שומעים שהיה קודם פעיל במסגרת J.S.S. במקום ועמד בקשרים עם המרכז בקראקאו263. 

ראש היודנראט האחרון היה ניסן אלינגר מסקולה. תקופת כהונתו משקפת את השלב האחרון בקיום הקהילות באיזור, כאשר היהודים מהסביבה רוכזו במקומות גדולים יותר. הגיטו קיבל אז אופי של מחנה עבודה. כאמור, עשויה התפתחות זו בבורשצ'וב לשמש דוגמה למצב בערים אחרות תוך שינויים לוקליים ידועים. בולטת כאן הבחנה ברורה בין השלב הראשון, כאשר קיים קשר הדוק בין היודנראט לקהילה וניכרת הזדהות ביניהם, לבין השלבים המאוחרים שם החל ניתוק. 

בורשטיין – בתקופה הראשונה עמדו בראש היודנראט מנהיגים מסורים ומקובלים על האוכלוסיה264. בראש היודנראט עמד מינֶה טוביאס, פעיל בחיים הציבוריים, שסירב לשתף פעולה עם הגרמנים לאחר שגילה את כוונותיהם265. עם פרישתו של הנ"ל עלה במקומו בן-דודו פיליפ טוביאס. בשלב זה מתגבר שיתוף הפעולה עם הגרמנים266. 

להתפתחות מיוחדת עדים אנו בעיר דרוהיצ'ין. כאן פעלו שני ועדים: היודנראט הרשמי וועד נוסף בשם "ועד לעזרת הפליטים". באסיפת בחירות של היודנראט, אשר נערכה בבית המדרש הגדול267, סירבו אנשים רבים להיבחר למוסד זה. כנראה, שבעקבות הסתייגות זו נשארו מנהיגים רבים מחוץ ליודנראט. יתכן שגם עובדה זו השפיעה על התנהגותו של היודנראט, ומסבירה את יחסה של האוכלוסיה היהודית אליו ואת צמיחתו של ועד נוסף. בדרוהיצ'ין נשמעת ביקורת קשה על אנשי היודנראט, "שהתעשרו על חשבון התושבים והגנו על משפחותיהם"268. כן נעשה נסיון להתנקם באנשי היודנראט מצד צעירים יהודיים269. 

על רקע זה של מתיחות בין הנציגות הרשמית לבין הקהילה מקבלת התארגנות "הועד לעזרת הפליטים" משמעות אופוזיציונית בולטת. גם ההרכב האישי של ועד זה מצביע על מישקלו הציבורי. היו בו: עיתונאי מאנשי הציבור החשובים במקום, שלושה רבנים, שני שוחטים, מורים רבים, רופאים270. 

על ועד זה שומעים הערכות חמות: "דער הילפס קעמיטעט איז זייער באליבט געווארן בי דער באפעלקערונג" (ועד העזרה התחבב מאד על האוכלוסיה)271. 

ההתפתחות בדרוהיצ'ין מלמד כיצד המציאות של הימים ההם הצמיחה מסגרות ציבוריות נוספות מחוץ ליודנראט. התפתחויות מסוג זה לא בלטו, במקומות אחרים באיזור זה. לרוב התנהל המאבק הציבורי בתוך היודנראט. מכל מקום לא קיבלו הזרמים האופוזיציוניים ביטוי מאורגן. 

זבּלוֹטוֹב – היודנראט הראשון היה מורכב מנכבדי היהודים בעיר. אולם כפי שנמסר, "לא היה להם לנאצים רוב נחת מהיודנראט הזה, שכן לא יכלו למלא בדיוק אחרי כל דרישותיהם וגזירותיהם. בסיועה של מועצת היהודים במחוזית בקולומיאה סולק היודנראט הזה ואחר מונה [ההדגשה שלי – א.ו.] במקומו"272. 

אין לנו פרטים על מעמדם הציבורי של חברי היודנראט החדשים, אבל הרקע לסילוקם של הראשונים בולט: חילוקי דיעות לגבי מדיניותו של מוסד זה. כן חשובה העובדה, שההדחה בוצעה בעזרת גורמים יהודיים.  

טלוסטה – תחילה עמד בראש היודנראט יעקב פל (פעל), חבר במועצת הקהילה ומנהל הבנק במקום לפני 1939. ההערכה הכללית לגביו היא חיובית. 

בחורף 1941-42 התפטר יעקב פל ובמקומו בא דוקטור אוורמאן, שמוצאו ממיקוליניץ שליד טארנופול. ביחס לדמות זו ישנן הערכות שונות. אחדים מציינים שגם הוא "היה הגון מאד וכל שאיפתו היתה להגן על העיר ויהודיה"273. 

ובמקום אחר: "דוקטור אוורמאן הביא ידיעה מצ'ורטקוב לפיה הגיע תורה של טלוסטה והודיע לאנשים שיש להסתתר"274. עם זאת, לפי עדות אחרת, אנו שומעים: "תחילה כלל היודנראט את מנהל הבנק יעקב פל, עקיבא לאנגהולץ, ליאון קראסוצקי, ישראל קראמפף ואחרים, אך הם התפטרו אחרי זמן קצר ואחרים שבאו שיתפו פעולה עם הגרמנים"275. 

טארנופול – כאן הושמדה קבוצה גדולה של האינטליגנציה היהודית מיד עם כניסתם של הגרמנים בראשית חודש יולי 1941. הם התייצבו בגסטאפו, לאחר שנאמר להם כי עליהם לבחור ועד, ושם נהרגו. אחרי נסיון טרגי זה ניסו עסקני הציבור להתחמק מלהיכנס ליודנראט. עם זאת, ב"קדנציה" הראשונה נוטלים חלק אישים חשובים והיודנראט פיתח פעילות ציבורית ענפה. אולם כעבור זמן מה הורחקו מראשות היודנראט דוקטור פישר ודוקטור ליפֶה ובמקומם בא דוקטור קארל פוהורילס ועליו נמתחה ביקורת קטלנית276. 

לודמיר – ההתפתחות בעיר זו יש בה קווים אופייניים למצב בקהילות אחרות, אך שוב בולטת בה נקודה ספציפית. 

ארבעה יושבי ראש של היודנראט ידעה לודמיר. 

הראשון היה הרב מורגנשטרן, עסקן ציבורי ידוע. הוא נפטר חודשיים אחרי כניסת הגרמנים. אולם כבר באקציה שנערכה ב-31.7.1941 נתפסו כמאתיים איש וביניהם אנשי היודנראט. 

ראשות היודנראט עוברת לידי עורך הדין ויילר, שהיה מראשוני עורכי הדין בעיירה. 

לאחר שעורך הדין ויילר ניספה בספטמבר 1942 בא במקומו דוקטור בארדאך, רופא שיניים277. 

יושב הראש הרביעי והאחרון היה לייב קודיש. אדם זה ביסס את מעמדו על שיתוף פעולה עם הגרמנים ורצה להכניע ביד קשה את הקהילה. מאשימים אותו כי ידע על האקציה השנייה ולא מסר על כך לתושבים. המתיחות בינו לבין הקהילה גברה והלכה עד כדי שחשבו כיצד לסלק את קודיש, אך חששו כי הדבר יביא לחיסולו של הגיטו278. 

ניתן למצוא בהתנהגותו של קודיש קווים לתסביך של גדלות – ללא כל יחס אל המתרחש סביבו. מלווה אותו גם, כנראה, הרגשת יעוד ושליחות. בגיטו נותרו רק שרידי הקהילה וקודיש דיבר על אפשרות של הצלה. הוא עודד מחשבות מסוג זה, כדי להצדיק את קו פעולתו לפיו יש להקריב חלקים של הקהילה למען הצלתם של אחרים. 

תפיסה זו מצאה את ביטויה במסיבת "שמחת תורה" שאורגנה בגיטו ב-1942. המסיבה אורגנה ביוזמתו ובהשראתו של לייב קודיש279. הנואמים דיברו על האפשרות שאחדים בכל זאת יישארו בחיים. כן הושמעו סקירות על סופרים שונים ואחד מן המשתתפים קרא מיצירתו על "השמדת העיירה". היה זה ערב קודר ואפוף אווירה טרגית. המתארים ערב זה רואים בו הצגה פרטית של לייב קודיש. 

אולם לשיא ההתנשאות הגיע לייב קודיש בעריכת חגיגות לציון חתונת הכסף שלו. בשעה ששרידי הגיטו חיו בצילו של גרדום, ערך הוא מסיבה מפוארת. אנשי הגיטו אף שלחו מתנות... "און מען האט די גאנצע נאכט געהוליעט און געטאנצט" (וכל הלילה התהוללו ורקדו)280. 

נביא קטע מ"געטא לידער" (שירי גיטו), שם מתארים את ה"מאורע"281. 

אין געטא איז היינט זייער בגילופין 

קודיש פראוועט היינט זיין זילבערנע חתונה 

זיין כלי קודש צוזאמענגרופן 

די אלע זיינע לייבן געלאסענע. 

ער איז דער הער, ער איז דער קעניג 

פאר וועמען זאל ער מורא האבן 

די אלע אין געטא גייען אים אן זייער ווייניג 

ערשט פריער האט מען דריי יידן געשאסן 

און ביים קלאזעט באגראבן. 

(תרגום חופשי של השיר: 

הגיטו היום מאד בגילופין 

קודיש חוגג היום את חתונת הכסף שלו 

כלי הקודש שלו הוזעקו, 

כל אותם אריות שלו המאולפים. 

הוא האדון, הוא המלך 

ממי הוא יירא 

כל הללו בגיטו מעט מאד נוגעים לו 

קצת קודם שלושה יהודים נורו 

וליד בית השימוש נקברו.) 

 

נראה לי, כי השיר משקף יפה את מעמדו של לייב קודיש ואת מצבה של הקהילה היהודית בשלב זה282. 

סטאניסלאבוב – שינויים רבים עברו על היודנראט. בשלבים הראשונים עמדו בראשו פעילי הקהילה היהודית במקום, נבחרי הציבור במועצת העירייה, עסקנים במוסדות הסעד והתרבות. כזה היה אופיים של שלושת יושבי ראש היודנראט הראשונים: מ. י. זייבלד, דוקטור לאם ומרדכי גולדשטיין. 

הראשון סולק משום שהגרמנים לא היו מרוצים ממנו; השני נעלמו עקבותיו אחרי אחד מביקוריו במשרד הגסטאפו; והשלישי, מרדכי גולדשטיין, נתלה בפומבי בשל סירובו למסור יהודים. 

עם כל המשותף לשלושתם ראויה לבדיקה מיוחדת דמותו של משה ישראל זייבלד. לנ"ל היה עבר ציבורי עשיר283, אולם מתוך סקירת פעילותו הציבורית מתברר שלפנינו דמות אשר פיתחה קווי התנהגות אופוזיציוניים ביחס לגורמים אחרים ובתוך מסגרות בהן לא הובטחה לו שליטה מוחלטת. הוא מגלה גישה שתלטנית ואנטי-דמוקרטית במוסדות הנתונים למרותו. משה ישראל זייבלד הוכר בעיר כעסקן תקיף, כ"פוגע ביסודות הפרלמנטריזם"284. 

בעקבות הנתונים הללו יש מקום להעלות את השאלה: האם יש קשר בין אופיו זה של משה ישראל זייבלד, לפיו מצטיירת דמות של מנהיג כפייתי, לבין העובדה שהוא נתמנה ליושב הראש הראשון של היודנראט? אין בידינו להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין שני הנתונים הנ"ל, אך יש מקום להציג את הבעיה. לא מן הנמנע שהגרמנים ראו בעין יפה מנהיג אשר היה פחות רגיש לדרכי פעולה דמוקרטיות. יתכן שגם משה ישראל זייבלד ראה במצב החדש אפשרות להגיע לשלטון בלעדי בקהילה היהודית. אולם אם אמנם קיוו הגרמנים לטפח כאן דמות של מנהיג, אשר ייהפך ביתר קלות לכלי-שרת בידיהם – הרי התברר כי טעו. אחרי האקציה הראשונה הודח משה ישראל זייבלד מתפקידו. הגרמנים טענו שאינו ממלא כראוי את תפקידו285. כנראה, שהמשותף בינו לבין הקהילה עלה על הניגודים ביניהם. 

גם שתי ה"קדנציות" הנוספות נשאו אופי דומה. גם דוקטור לאם וגם מרדכי גולדשטיין לא היו מוכנים להרחיק לכת בשיתוף פעולה עם הנאצים. 

רק לאחר חיסולם של שלושה אלה הגיע תורו של אדם בשם שנפלד. לפי כל העדויות "הוא ציית באופן מוחלט לדרישות הגרמנים ודאג בעיקר לענייניו הפרטיים"286. 

סקאלאט – לפי דרישתם של האוקראינים הקים לייבוש דגן ועד זמני. עם דחיקת רגליהם של האוקראינים פיזרו הגרמנים את הועד הנ"ל וציוו להקים יודנראט. על הקשיים בהקמת היודנראט הצבענו באחד הפרקים הקודמים. מסתבר שהיתה קיימת הסתייגות רצינית בקרב האינטליגנציה להיכנס ליודנראט287. נוצר חלל מבחינה ציבורית ואת ראשות היודנראט תפס מאיר גירלר. 

אין בידינו נתונים מדוייקים כיצד הגיע איש זה למשרה זו, אך כבר בראשית דרכו נוצרה מתיחות בינו לבין הקהילה היהודית וחברים אחרים של היודנראט288. 

ניתן איפוא להסיק שבסקאלאט חסר היה השלב הראשון האופייני בקיומם של היודנראטים במקומות אחרים – שלב בו ניכרת השפעתה של המנהיגות הותיקה ביודנראטים. 

צ'ורטקוב – הבדלים גדולים בולטים במעמדו של היודנראט בשתי תקופות עיקריות. מייחסים את ההבדלים לשינוי בהרכבו האישי של היודנראט, ובמיוחד עם חילופי יושבי הראש. 

בראש היודנראט הראשון עמד דוקטור קרווה. קווים לדמותו ולהתנהגותו מעלה בנימין הרצוג289: 

"דוקטור קרווה היה עורך דין ידוע. הקליינטורה שלו היתה מורכבת מפולנים עשירים ובעלי אחוזות. הוא היה שייך לחוגים המתבוללים בעיר, אבל עם מינויו ליושב ראש היודנראט מצא שפה משותפת עם האוכלוסיה היהודית במקום... כאשר הגרמנים היו נכנסים למשרד היודנראט נשמעה הפקודה: אכטונג! וכולם היו ניצבים דום. רק דוקטור קרו [קרווה – א.ו.] היה נשאר יושב ובישיבה דיבר עם הגרמנים. כעבור שלושה שבועות נעצרו כל חברי היודנראט והיהודים נצטוו לשלם סכום גדול. אחרים שוחררו פרט לדוקטור קרווה ודוקטור פרנקל". לפי גרסה אחרת הוחזרו מבור ההריגה רק עורכי הדין אבנר ופלדמן290, והראשון הועמד בראש היודנראט השני. כאן מתחיל שלב שני העומד בסימן של ניתוק מוחלט בין היודנראט והקהילה. קשה לתאר את ההאשמות שהועלו נגד היודנראט בתקופה זו. 

אכן, הבדל תהומי בין שתי התקופות בפעולתו של היודנראט. הראשונה מצטיינת במאבק להקלת מצבה של הקהילה היהודית והשניה מבשרת את חיסולה הטוטלי תוך גילויים קיצוניים של שיתוף פעולה. 

קוטי – עם הכיבוש נכנסו ליודנראט אנשים אחראיים ועסקנים ציבוריים לשעבר291. כאשר החריף תהליך ההשמדה הורחקו העסקנים הללו מן הועד ואחדים מהם התאבדו292. יהודי קוטי חוייבו לשלם כחמשת אלפים דולרים. יושב ראש היודנראט, דוקטור מנשה מנדל, סירב. בעקבות סירוב זה הורחק מכהונתו ובמקומו נתמנה זיגמונט טילינגר293. יש עדיין מקום לבדוק באיזו מידה באה ההדחה ביוזמת היודנראט בקולומיאה. 

קרמניץ – בהרכבו הראשון השתתפו ביודנראט "אנשים מכובדים אשר בשום אופן לא הסכימו למכור את אחיהם; מאוחר יותר קשה לומר זאת"294. על היודנראט עברו גילגולים רבים. בקיץ 1941 נעשה ברנפלד, יהודי צ'כי, יושב ראש היודנראט במקום. אין בידי ידיעות אם קדם לברנפלד יהודי אחר בתפקיד זה. אחרי מותו של ברנפלד מילא תפקיד זה דוקטור מנדל מקראקוב295. 

על דוקטור מנדל נאמר ש"היה איש ישר, הקים מטבח ובית מרחץ בגיטו"296, אך במקום אחר צויין כי: "מבין הפליטים מן המערב מילאו אחדים תפקיד טרגני בקרמניץ. הם הפכו למעשה למבצעי מדיניות הגרמנים בגיטו"297. 

התאבדותו של עורך הדין בנימין לנדסברג, חבר היודנראט מבני המקום, הוזכרה בפרק הקודם. 

ראדזיווילוב – ב-15 באוגוסט 1941 הפך הועד היהודי הזמני ליודנראט. יושב הראש הראשון התפטר מטעמים מצפוניים, כי לא יכול לשאת באחריות הכבדה. במקומו מונה ליושב ראש יעקב פורמאן, "אדם חסר מצפון, סאדיסט"298. הועד החדש עשה שירות רע לקהילה היהודית299. 

ראינו איפוא כיצד בשלבים מסויימים בקיומו של היודנראט משתנה יחסה של האוכלוסיה אל מוסד זה. הקהילה קבעה את יחסה וגיבשה את הערכתה על פי מדיניותו של היודנראט – הן לחיוב והן לשלילה. הקריטריונים להערכה היו: דאגה לצרכי הקהילה, ניצול הסמכויות שהוענקו ליודנראטים לשמירה על העדה, ופעילות מחוץ לסמכויות הרשמיות – לקידום המטרות הנ"ל. 

מתוך העיון בחומר שרוכז בפרק זה מסתבר, כי היודנראטים הראשונים זכו יותר להערכה חיובית (אם כי היו תופעות של התנהגות מופתית גם ב"קדנציות" מאוחרות יותר של היודנראט), בשעה שהביקורת השלילית אופיינית יותר לשלבים מאוחרים. 

התמורות בפעולתם של היודנראטים כרוכות בדרך כלל בשינויים אישיים, ועל הסיבות לכך עמדנו בראשית הפרק. מכאן עולה המסקנה, שאין לדבר על שלבים שונים בפעילותם של אותם האנשים אלא על אנשים אחרים. הבחנה זו חשובה לבדיקת אופייה של המנהיגות היהודית בתקופת השואה. 

אולם לא רק האנשים קבעו את ההבדלים בין התקופות. תהליך ההשמדה נעשה אינטנסיבי יותר והלחץ הגרמני נעשה ברוטלי יותר. היה פחות מקום לתימרון נגדי. בדרך כלל מהווה סיום הקדנציה הראשונה (והתקופה אינה נמדדת ביחידת זמן קבועה, אלא במשך כהונתו של יושב הראש הראשון של היודנראט) מיפנה בחיי הקהילה היהודית המבשר החמרת המצב. 

הבעיות הללו סוכמו מבחינה עניינית ומבחינה מיספרית ב"ילקוט מורשת", חוברת י"א, נובמבר 1969, עמ' 108-112. 

 

הערות 

1.      ספר בורשטיין, אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים-תל אביב, תש"ך 1960, עמ' 91. 

2.      ספר בוסק – לזכר הקהילה שחרבה, תשכ"ה 1965, עמ' 217. יצויין לגבי עדות זו, שגם אם נאמר בה מפורשות, כי היודנראט לא נבחר, בכל זאת יש בה רמז להסכמה ולהיענות מסויימת מצד היהודים. לאספקט זה של הבעיה משמעות עקרונית, ועל כך בהמשך העבודה. 

3.      ספר בארשטשיוו, תש"ך 1960, עמ' 181. 

4.      האשטש – ספר זכרון, תל אביב תשי"ח 1957, עמ' 165. עם זאת מציין כותב היומן ש"היודנראט היה דומה במעמדו לועד הקהילה". סביב הערכת פעולתו של היודנראט בעיר זו ישנם חילוקי דעות רציניים. 

5.      ספר הורודנקה, תשכ"ד 1963, עמ' 360. 

6.      עיר וּמְתים, תל אביב 1949, עמ' 129. 

7.      ספר קומרנא – מאת הרב ברוך ישר, ירושלים תשכ"ח, עמ' 169. 

8.      קרעמעניץ – וויזשגאראדעק און פאטשאיעוו, בוענאס איירעס 1965, עמ' 342. 

9.      ספר ולאדימירץ, תל אביב (בלי תאריך), עמ' 406. 

10.  ספר טולסטה. תשכ"ו 1965, עמ' 102. 

11.  ספר זכרון לקהילת לודביפול, תל אביב תשכ"ה 1965, עמ' 100. 

12.  ספר לוצק, תל אביב תשכ"א 1961, עמ' 401. 

13.  סטולין – ספר זכרון לקהילת סולין והסביבה, תל אביב 1952, עמ' 213. נתן ברגנר זכה להערכה חיובית ביותר על מסירותו והקרבתו – ר' שם. 

14.  ספר סטרי, תל אביב תשכ"ב 1962, עמ' 173. 

15.  ווייסבראד אברהם, עס שטארבט א שטעטל, מגילת סקאלאט, מינכען 1948, עמ' 28-29. 

16.  פנקס קאוועל, בוענאס איירעס תשי"ב 1951, עמ' 82. 

17.  ספר הזכרון לקהילת קמין קושירסקי והסביבה, תל אביב 1965, עמ' 743. 

18.  דראהיטשין – פינף הונדערט יאר יידיש לעבן, שיקאגע תשי"ח, עמ' 219. 

19.  עיירתנו ויסוצק, ישראל, תשכ"ד, עמ' 101. בהמשך הקטע מופיעים שמות של חברי היודנראט. 

20.  שם, עמ' 101. 

21.  לחווא – אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים-תל אביב תשי"ז 1957, עמ' 47. 

22.  פון לעצטן חורבן, חוברת 3, נובמבר 1946, עדות של חיים שקליאר ואברהם פיינברג, עמ' 9. 

23.  ביולטין של ארגון יוצאי ראווה רוסקה בישראל, חוברת מס' 2, נובמבר 1961, עמ' 5. 

24.  שם, עמ' 6. 

25.  מגילת גלינע (גליניאנע), ניו-יורק 1950, עמ' 251. 

26.  פינסק – ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק – קארלין, כרך ב', 1966, עמ' 326. 

27.  ספר פשמישל, תשכ"ד, עמ' 376. 

28.  קהילת רוהטין והסביבה – עיר בחייה ובכליונה – תל אביב 1962, עמ' 230. 

29.  מז'יריטש גדול בבניינה ובחורבנה, ישראל תשט"ו 1955, עמ' 204. 

30.  שם, עמ' 217. 

31.  פון לעצטן חורבן, חוברת מס' 10, עמ' 110. 

32.  ספר יזכור להנצחת קדושי קהילת צ'ורטקוב, חיפה-תל אביב תשכ"ז, עמ'' 265. 

33.  קיטעווער יזכור בוך, ניו-יורק 1958, עמ' 118. 

34.  ספר קוסוב, תל אביב תשכ"ד 1964, עמ' 277. 

35.  ספר קוריץ (ווהלין), ספר זכרון לקהילתנו שעלה עליה הכורת, תל אביב תשי"ט 1959, עמ' 349. 

36.  ספר הזכרון לקהילת קמין קושירסקי והסביבה, תל אביב 1965, עמ' 105. 

37.  ספר זכרון ראדזיווילוב, תשכ"ז 1966, עמ' 213. 

38.  עדותו של יעקב היגר, "יד ושם" מס' 03/2141, עמ' 8. 

39.  עדותם של רבקה ומנחם שאודר, "יד ושם" מס' 03/2142, עמ' 6. 

40.  ספר יזכור להנצחת קדושי קהילת צ'ורטקוב, חיפה-תל אביב תשכ"ז, עמ' 311. 

41.  ספר קובל – ספר עדות וזכרון לקהילתנו שעלה עליה הכורת, תל אביב תשי"ז 1957, עמ' 443. 

42.  ספר קוריץ (ווהלין) – ספר זכרון לקהילתנו שעלה עליה הכורת, תל אביב תשי"ט 1959, עמ' 349. 

43.  ווייסבראד אברהם, עס שטארבט א שטעטל, מגילת סקאלאט, מינכן 1948, עמ' 29. 

44.  ספר בוטשאטש, תל אביב תשט"ז, עמ' 237. 

45.  פון לעצטן חורבן, חוברת מס' 3, נובמבר 1946, עמ' 9. 

46.  לחווא, אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים-תל אביב תשי"ז, עמ' 32-33. 

47.  שם, עמ' 57. 

48.  סטולין – ספר זכרון לקהילת סטולין והסביבה, תל אביב תשי"ב, עמ' 213.  

49.  ספר זכרון ראדזיווילוב, תשכ"ז 1966, עמ' 212. 

50.  ספר הזכרון לקהילת קמין קושירסקי והסביבה, תל אביב 1965, עמ' 104. 

51.  שם, עמ' 105. 

52.  קהילת רוהטין והסביבה – עיר בחייה ובכליונה, תל אביב 1962, עמ' 230. 

53.  על השינויים בהרכבם האישי של היודנראטים והשפעתם על אופיו של מוסד זה ראה: אהרון וייס, "להערכתם של היודנראטים", "מורשת" י"א, נובמבר 1960, עמ' 108-113. 

54.  ראה עמ' 61. 

55.  מגילת גלינע (גליניאנע), ניו-יארק 1950, עמ' 248. 

56.  שם, עמ' 249. 

57.  שם, עמ' 250. 

58.  שם, עמ' 251. 

59.  ספר בורשטיין, אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים-תל אביב תש"ך 1960, עמ' 93. 

60.  שם, עמ' 93. 

61.  שם, עמ' 323. 

62.  סאמעט שמעון, בבואי למחרת – מסע בפולין 1946, תל אביב 1946, עמ' 226-227. פרטים נוספים על פרשה זו ניתן למצוא ב"ילקוט ווהלין", אוסף זכרונות ותעודות, כרך 2, תל אביב תשי"ג, עמ' 56. 

63.  לחווא, אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים-תל אביב תשי"ז, עמ' 47. 

64.  ספר זכרון לקדושי סוקולי – סאקאלער יזכור בוך, תל אביב 1962, עמ' 57. 

65.  שם, עמ' 60. 

66.  שם, עמ' 68. 

67.  קיטעווער יזכור בוך – פון איזיג הוזען, ניו-יארק 1958, עמ' 118. 

68.  שם, עמ' 118. 

69.  שם, עמ' 128. 

70.  שם. 

71.  שם. 

72.  פרשת הדמים של קוסוב והסביבה – דברי עדות מפי יהושע גערטנער, הועד למען יהודי אירופה, ירושלים 1944, עמ' 17. 

73.  ספר קוסוב, תל אביב תשכ"ד 1964, עמ' 310. 

74.  מז'יריטש גדול בבניינה ובחורבנה, תשט"ו 1955, עמ' 204. 

75.  שם, עמ' 217. 

76.  שם, עמ' 360. 

77.  עיירתנו ויסוצק, תשכ"ד, עמ' 103. רבים מבין הנוכחים באסיפה, בה הוחלט על הפעלת ה"חרם", היו אנשי היודנראט. 

78.  ספר ולאדימירץ, גלעד לזכר עירנו, תל אביב (בלי תאריך), עמ' 407-408. 

79.  ספר אוזיראן והסביבה, ירושלים-תל אביב תשי"ט 1959, עמ' 302. 

80.  פנקס אוסטראה. ספר זכרון לקהילת אוסטראה, תל אביב תש"ך, עמ' 362-363. פרשה זו מקבלת אישור נוסף בעדותו של H. F. Graebe ב"יד ושם" מס' 03/2875, עמ' 51. 

81.  לזכר קהילת בוברקא ובנותיה, עמ' 208. 

82.  לחווא, ראשונים למרד, אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 33. 

83.  סטולין, ספר זכרון לקהילת סטולין והסביבה, תל אביב תשי"ב, עמ' 220. 

84.  סטאניסלאב – ערים ואמהות בישראל, כרך חמישי, ירושלים תשי"ב, עמ' 66. 

85.  ספר פשמישל, תשכ"ד 1964, עמ' 382. 

86.  שם, עמ' 393. 

87.  עדותו של יוסף קנפל, "יד ושם" מס' 03/1653, עמ' 3. 

88.  ספר טלוסטה, תשכ"ו 1965, עמ' 103. 

89.  שם, עמ' 110.  

90.  שם, עמ' 107. 

91.  ספר קוסוב, תל אביב תשכ"ד 1964, עמ' 277. 

92.  שם, עמ' 287. 

93.  שם, עמ' 290. 

94.  שם, עמ' 302. 

95.  ספר בוסק – לזכר הקהילה שחרבה, תשכ"ה 1965, עמ' 226. 

96.  שם, עמ' 226. 

97.  שם, עמ' 227. 

98.  שם, עמ' 227. 

99.  ספר לוצק, תל אביב תשכ"א 1961, עמ' 451. 

100.            ספר הזכרון לקהילת קמין קושירסקי והסביבה, תל אביב 1965, עמ' 149. 

101.            ספר קוריץ, ספר זכרון לקהילתנו שעלה עליה הכורת, תל אביב תשי"ט 1959, עמ' 378. 

102.            יזכור בוך ראטנע, דאס לעבן און דער אומקום פון א יידיש שטעטל אין וואלין, בוענאס איירעס 1954,  

        עמ' 567. 

103.            Taffet Gerszon, Zaglada Zydow Zolkiewskich, Lodz, 1949, p.33-34; רוזנברג יוסף, ארכיון   

       יד ושם E/23-1-5. 

104.            ספר קוסוב, תל אביב תשכ"ד 1964, עמ' 310. 

105.            ספר בוטשאטש – מצבת זכרון לקהילה קדושה, תל אביב תשט"ז, עמ' 261. 

106.            ספר בארשטשיוו, הוצאת ספרים ע"ש י. ל. פרץ, תש"ך 1960, עמ' 188. 

107.            ספר זכרון לדרוהוביץ, בוריסלב והסביבה, תל אביב תשי"ט 1959, עמ' 161. 

108.            שם, עמ' 161. 

109.            טרנופול, אנציקלופדיה של גלויות, כרך 3, תל אביב-ירושלים 1955, עמ' 403. 

110.            ספר זכרון לקדושי סוקולי, תל אביב 1962, עמ' 57. 

111.            מיזוץ – ספר זכרון, תל אביב תשכ"א, עמ' 93. 

112.            עדותו של יעקב היגר, "יד ושם" מס' 03/2141, עמ' 21. 

113.            ספר אוזיראן והסביבה, ירושלים-תל אביב תשי"ט 1959, עמ' 236. 

114.            שם, עמ' 297. 

115.            ספר בורשטיין, אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים-תל אביב תש"ך 1960, עמ' 91. 

116.            ספר טלוסטה, תשכ"ו 1965, עמ' 102. 

117.            טרנופול, אנציקלופדיה של גלויות, כרך 3, ירושלים-תל אביב 1955, 393-394. 

118.            ספר זכרון לקדושי סוקולי, תל אביב 1962, עמ' 54. 

119.            עס שטארבט א שטעטל, מגילת סקאלאט – מאת אברהם ווייסבראד, מינכען 1948, עמ' 29. 

120.            אליעזר אונגר, יזכור, תל אביב תשי"ח, עמ' 53. 

121.            עדותו של יעקב היגר, "יד ושם" מס' 03/2141, עמ' 22. 

122.            ראה בהמשך על עמידתם של אנשי היודנראט. 

123.            ראה בהמשך המאמר. 

הערה כללית: דפוסי ההתנהגות הללו חלים על כל ה"קדנציות" של היודנראטים ולא תמיד מתייחסים רק ליושב הראש. 

124.            ספר בורשטיין, אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים-תל אביב תש"ך 1960, עמ' 323. 

125.            עדותו של מקס דונר, "יד ושם" מס' 03/1323, עמ' 5. 

126.            עדותו של יוסף וייסמן, "יד ושם" 03/2744, עמ' 16. 

127.            ספר טלוסטה, תשכ"ו 1965, עמ' 103. 

128.            ספר לוצק, תל אביב תשכ"א 1961, עמ' 485. יצויין שלגבי הערכת דמותו ופעולתו של סאשה פינצ'וק  

        ישנם חילוקי דעות. ראה עמ' 429. 

129.            אמי וייץ, על חרבותיך סטניסלבוב, תל אביב תש"ז, עמ' 30. 

130.            אברהם וייסבראד. עס שטארבט א שטעטל, מגילת סקאלאט, מינכען 1948, עמ' 37, וכן במקומות  

        נוספים בספר. יש לציין, שבשלב זה חסרים מקורות נוספים לתיאור המאורעות בסקאלאט כפי   

             שתוארו על ידי הנ"ל. 

131.            שם, עמ' 49. 

132.            שם, עמ' 50. 

133.            שם, עמ' 64. 

134.            ספר פשמישל, תשכ"ד 1964, עמ' 378. אין פרטים נוספים על אופיה של האסיפה. 

135.            שם, עמ' 379. 

136.            קיטעווער יזכור בוך, ניו-יורק 1958, עמ' 131. 

137.            עדותו של יעקב היגר, "יד ושם" מס' 03/2141, עמ' 10. 

138.            לזכר קהילת בוברקא ובנותיה, עמ' 96. 

139.            שם, עמ' 97. 

140.            שם, עמ' 97. 

141.            שם, עמ' 96. 

142.            ספר בוטשאטש – מצבת זכרון לקהילה קדושה, תל אביב תשט"ז, עמ' 233. 

143.            עדותו של שמואל רוזן, "יד ושם" מס' 03/2055, עמ' 4. 

144.            ספר בוטשאטש, תל אביב תשט"ז, עמ' 238. 

145.            ראה את תיאור השלבים השונים בפעילות היודנראט בעיר זו בעמ' 94, 105-106. 

146.            דראהיטשין – פינף הונדערט יאר יידיש לעבן, שיקאגע תשי"ח, עמ' 291. 

147.            שם, עמ' 292. 

148.            שם, עמ' 297. 

149.            שם. 

150.            שם, עמ' 315. 

151.            האשטש – ספר זכרון, תל אביב תשי"ח 1957, עמ' 166. 

152.            שם, עמ' 165. 

153.            שם, עמ' 166. 

154.            שם, עמ' 164. 

155.            שם, עמ' 216. 

156.            ראה פרשיות דומות בעיר בוסק, ספר בוסק, לזכר הקהילה שחרבה, תשכ"ה, עמ' 224. 

157.            טרנופול, אנציקלופדיה של גלויות, כרך 3, עמ' 398. 

158.            שם, עמ' 398. 

159.            שם, עמ' 401. 

160.            מיזוץ' – ספר זכרון, תל אביב תשכ"א, עמ' 92-93. 

161.            עדות דוקטור אירנה גלנץ-סנדויר, "יד ושם" מס' 03/2779, עמ' 27-28. 

162.            שם. 

163.            ספר יזכור להנצחת קדושי קהילת צ'ורטקוב, חיפה-תל אביב תשכ"ז, עמ' 278. 

164.            שם, עמ' 265. 

165.            שם, עמ' 266. 

166.            שם, עמ' 299. 

167.            אונגר אליעזר, זכור, תל אביב תש"ה, עמ' 54-59; פרקי גליציה, ספר זכרון לדוקטור אברהם  

        זילברשטיין, תשי"ז, עמ' 447. 

168.            אונגר אליעזר, זכור, עמ' 58-59. 

169.            עדות של מקס וולנשטיין-ז'לינסקי, "יד ושם" מס' 03/1810, עמ' 6. 

170.            שם, עמ' 13. 

171.            פרשת הדמים של קוסוב והסביבה, דברי עדות מפי יהודע גערטנער, ירושלים 1944, עמ' 17. 

172.            קיטעווער יזכור בוך, פון אייזיג הוזען, ניו-יארק 1958, עמ' 131. 

173.            עדות של יעקב היגר, "יד ושם" מס' 03/2141 (הדברים תורגמו מפולנית). 

174.            עדות של יעקב היגר, עמ' 16. 

175.            שם, עמ' 17. 

176.            שם, עמ' 17. 

177.            שם, עמ' 18. 

178.            שם, עמ' 19. 

179.            שם. 

180.            שם, עמ' 20. 

181.            רובנה – ספר זכרון, תשי"ז, עמ' 256. 

182.            שם, עמ' 532. 

183.            שם, עמ' 557. 

184.            ראה "ילקוט מורשת" י"א, עמ' 108-112. 

185.            ספר אוזיראן והסביבה, אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים-תל אביב תשי"ט 1959, עמ' 288. 

186.            פנקס אוסטראה – ספר זכרון לקהילת אוסטראה, תל אביב תש"ך 1960, עמ' 355 ואילך. 

187.            שם, עמ' 356 ואילך נכתב ב-19.11.42. 

188.            ספר הזכרון לקדושי בוליחוב, תשי"ז 1957, עמ' 122. 

189.            ספר ולאדימירץ – גלעד לזכר עירנו, תל אביב (בלי תאריך), עמ' 317. 

190.            שם, עמ' 337. 

191.            מז'יריטש גדול בבניינה ובחורבנה, תשט"ו 1955, עמ' 217. 

192.            שם, עמ' 359. 

193.            ילקוט ווהלין – אוסף זכרונות ותעודות, כרך 2, חוברת י', אלול תש"ט, עמ' 28. 

194.            כל המובאות הללו מופיעות ב"ספר בוסק, לזכר הקהילה שחרבה", תשכ"ח, עמ' 224. לגבי התנהגותו    

       של פרידמן זו עדות יחידה, ויש לקחת מגבלה זו בחשבון. יצויין כי ההערכות החיוביות הנ"ל אופייניות,  

       כנראה, לשלב ראשון בפעילות היודנראט בשנים 1941-1942; מאוחר יותר מופיעות הערכות שליליות;  

       יתכן שהיו אלה כבר אנשים אחרים. ראה שם, עמ' 219, 229. 

195.            ספר בורשטשיוו, תש"ך 1960, עמ' 183-184.  

196.            ספר אוזיראן והסביבה, ירושלים-תל אביב תשי"ט, עמ' 310. 

197.            עדות של שלמה רוזן, "יד ושם" מס' 03/2055, עמ' 4. 

198.            קהילת גלינא 1473-1943, מאת אשר בורך, ירושלים תש"ו, עמ' קי"ב. 

199.            ספר הורודונקה, תשכ"ד 1963, עמ' 366. 

200.            שם, עמ' 362. 

201.            זיסמן שלום, פרשת הטבח בגליציה המזרחית, "הארץ" 24.10.44. 

202.            עדותה של הנה נומברג, "יד ושם" מס' 03/1652, עמ' 7-8.  

203.            לחווא, אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים-תל אביב תשי"ז 1957, עמ' 62. 

204.            שם, עמ' 62. 

205.            שם, עמ' 204-205. 

206.            סאמט שמעון, בבואי למחרת, מסע בפולין 1946, תל אביב 1946, עמ' 226-227. 

207.            ילקוט ווהלין – אוסף זכרונות ותעודות, כרך 2, קובץ י"ד-ט"ו, תל אביב תשי"ב, עמ' 58. 

208.            ספר יזכור לקהילת סארני, ירושלים-תל אביב תשכ"א, עמ' 275. 

209.            שם, עמ' 316. 

210.            סטניסלב, ערים ואמהות בישראל, כרך 4, ירושלים תשי"ב, עמ' 83. 

211.            פינסק – ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, כרך ב', תל אביב תשכ"ו, עמ' 326. 

212.            את פרשת הורוביץ תיארנו בפרק הקודם בו רוכזו תופעות של שיתוף פעולה עם הגרמנים. על אף  

       העובדה שהורוביץ התאבד, אין מקום לשלב את מקרהו בפרק זה בו תוארו תופעות בעלות צביון חיובי 

            ישנה נטייה לראות התנהגותו של הורוביץ כשלילית.  

213.            ספר קומרנא (בית קומרנא) מאת הרב ברוך ישר (שליכטר), ירושלים תשכ"ח, עמ' 173. פרטים  

       נוספים על מותו של בלבן מוסר אברהם זיס, עדות ב"יד ושם" מס' 03/1579, עמ' 7: "בלבן נכנס     

       לגרמנים והודיע להם שאין בידו למלא את דרישותיהם, הם ברוגזם התנפלו עליו ועם הבקבוקים הרגו  

       אותו במקום". 

214.            ספר קוסוב, תל אביב תשכ"ד 1964, עמ' 290. 

215.            ספר קוריץ – ספר זכרון לקהילתנו שעלה עליה הכורת, תל אביב תשי"ט 1959, עמ' 352. 

216.            שם, עמ' 402-406. 

217.            שם, עמ' 344. 

218.            שם, עמ' 490. 

219.            ספר הזכרון לקהילת קמין קאשירסקי והסביבה, תל אביב 1965, עמ' 105. 

220.            שם, עמ' 148. 

221.            שם, עמ' 732. 

222.            קרעמעניץ – וויזשגאראדעק אין פאטשאיעוו – יזכור בוך, בוענאס איירעס, תשכ"ו 1965, עמ' 347. 

223.            שם, עמ' 267. 

224.            ביולטין של ארגון יוצאי רוסקה והסביבה בישראל, חוברת שנייה, נובמבר 1961, עמ' 5. 

225.            יזכור בוך ראטנע – דאס לעבן און דער אומקום פון א יידיש שטעטל אין וואלין, בוענאס איירעס 1954,  

        עמ' 488. 

226.            שם, עמ' 492. 

227.            שם, עמ' 567. 

228.            שם, עמ' 591. 

229.            שם, עמ' 105. 

230.            רובנה – ספר זכרון, תשי"ז, עמ' 543. 

231.            עדות של חנה נוסנבלט, "יד ושם" מס' 03/2881, עמ' 6. 

232.            קהילת רוהטין והסביבה – עיר בחייה ובכליונה, תל אביב 1962, עמ' 230.  

233.            שם, עמ' 292. 

234.            שם, עמ' 228. 

235.            מרבית היודנראטים חוסלו באמצע 1943. בתקופה זו הפך האיזור כמעט ל"יודנריין". השרידים רוכזו  

        במחנות העבודה. 

236.            ספר בארשטשיוו, תש"ך 1960, עמ' 184. 

237.            דובנא, ספר זכרון, תל אביב תשכ"ו 1966, עמ' 481. 

238.            שם, עמ' 532. 

239.            ספר לוצק, תל אביב תשכ"א 1961, עמ' 429. ישנה עדות הסותרת הערכה זו על סאשה פינצ'וק.  

        טוענים שסאשה פינצ'וק היה בעד ארגון פעולת התנגדות מזוינת. שם, עמ' 485. 

240.            קרעמעניץ – וויזשגאראדעק אין פאטשאיעוו – יזכור בוך, בוענאס איירעס, תשכ"ו 1965, עמ' 

              380-381  

241.            מיזוץ' – ספר זכרון, תל אביב תשכ"א, עמ' 26. 

242.            ספר יזכור לקהילת סארני, תל אביב תשכ"א, עמ' 275. 

243.            שם, עמ' 277. 

244.            שם, עמ' 316. 

245.            סטולין, ספר זכרון לקהילת סטולין והסביבה, תל אביב תשי"ב, עמ' 218. 

246.            שם, עמ' 220. 

247.            שם, עמ' 222. 

248.            פינסק, ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, כרך ב', תל אביב תשכ"ו, עמ' 326. 

249.            עדות של משה דויטש, "יד ושם" מס' 03/1764, עמ' 6. 

250.            שם. 

251.            גרינעס מיכל, ווען דאס לעבן האט געבליט (אסטרע), בוענאס איירעס 1954, עמ' 422. 

252.            שם, עמ' 426. 

253.            שם, עמ' 428. 

254.            ספר בוטשאטש, מצבת זכרון לקהילה קדושה, תל אביב תשט"ז, עמ' 238. 

255.            עדות של שמואל רוזן, "יד ושם" מס' 03/2055, עמ' 4. 

256.            עדות של הרצוג, "יד ושם" מס' M-1/E1876/1726, עמ' 1. 

257.            שם, עמ' 2. 

258.            שם, עמ' 4. 

259.            ספר בארשטשיוו, תש"ך 1960, עמ' 184. 

260.            שם, עמ' 184. 

261.            שם, עמ' 185. 

262.            שם, עמ' 181. 

263.            שם, עמ' 191. 

264.            ספר בורשטיין, אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים-תל אביב תש"ך 1960, עמ' 285. 

265.            שם, עמ' 285. 

266.            פיליפ טאביאס נשאר בחיים, המיר את דתו ונמצא בעת כתיבת העדות בפולין. שם, עמ' 323. 

267.            ראה פרק על "בחירה יהודית עצמית של היודנראטים", עמ' 60. 

268.            דראהיטשין, פינף הונדערט יאר יידיש לעבן, שיקאגע תשי"ח 1958, עמ' 291. 

269.            שם, עמ' 297. 

270.            שם, עמ' 292. 

271.            שם, עמ' 292. 

272.            עיר ומתים – זבלוטוב המלאה והחרבה, תל אביב תש"ט 1949, עמ' 129-130. 

273.            ספר טלוסטה, תשכ"ו 1965, עמ' 105. 

274.            שם, עמ' 108. 

275.            שם, עמ' 176. יצויין שגם עקיבא לנהולץ היה חבר במועצת הקהילה לפני המלחמה. 

276.            ראה בפרק על "גילויים של שיתוף פעולה עם הגרמנים", עמ' 87. 

277.            פנקס לודמיר, ספר זכרון לקהילת לודמיר, תל אביב תשכ"ב, עמ' 436. במקום אחר נאמר כי עורך דין  

        וויילר התאבד. ראה עמ' 95. 

278.            שם, עמ' 498. 

279.            שם, עמ' 504. 

280.            שם, עמ' 505. 

281.            ווייסמאן נחום, "געטא לידער" מ-12.8.43, שם, עמ' 553. 

282.            באותו פנקס לודמיר, מתוכו הובאו התיאורים הנ"ל, מתפרסם גם יומנו של משה מרגלית. גם הוא  

        מצטרף להערכה שלילית של היודנראט בתקופתו של קודיש, ואף לפני כן. שם, עמ' 367. 

283.            ברצוני לפרט את עברו הציבורי של מ. י. זייבלד כדי להדגים מה היה נסיונו בעבודה הציבורית: זייבלד  

        נבחר לועד הקהילה ב-1928, חבר מועצת העירייה ב-1933, חבר מועצת הקהילה ב-1934, חבר  

       במועצה הגלילית לעניינים היהודיים הכלכליים, עמד בראש "יד חרוצים", יושב ראש אגודת האופים  

       ומנהל בנק בעלי מלאכה, פעיל בקרן היסוד. כל הפרטים הללו פזורים בספר סטאניסלב, ערים ואמהות  

      בישראל, כרך חמישי, ירושלים תשי"ב, עמ' 216, 231, 243, 297. 

284.            שם, עמ' 221. 

285.            אמי וייץ: על חרבותיך, סטניסלבוב, תל אביב תשי"ז, עמ' 43. 

286.            סטאניסלאב – ערים ואמהות בישראל, כרך חמישי, עמ' 93. 

287.            ווייסבראד אברהם, עס שטארבט א שטעטל, מגילת סקאלאט, מינכען 1948, עמ' 29. 

288.            שם, עמ' 49. 

289.            עדות של בנימין הרצוג, "יד ושם" מס' M-1/E1876/1727, עמ' 2-3. 

290.            ספר יזכור להנצחת קדושי קהילת צ'ורטקוב, חיפה-תל אביב תשכ"ז, עמ' 290. 

291.            קיטעווער יזכור בוך מאת אייזיג הוזען, ניו-יארק, 1958, עמ' 128. 

292.            שם, עמ' 128-129. 

293.            שם, עמ' 130. 

294.            קרעמעניץ – וויזשגאראדעק און פאטשאיעוו – יזכור בוך, בוענאס איירעס 1965, עמ' 347. 

295.            שם, עמ' 349. 

296.            שם, עמ' 349. 

297.            שם, עמ' 347. 

298.            ספר זכרון ראדזיווילוב, תשכ"ז 1966, עמ' 213. 

299.            שם, עמ' 214.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial