מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

שלמה קלס, מחתרת ציונית חלוצית בברית המועצות - חלק א'

מתוך: ילקוט מורשת י"ב, יולי 1970

 

שלמה קלס, מחתרת ציונית חלוצית בברית המועצות* (מספטמבר 1939 ועד יוני 1941)

הגבול הדרומי

 

שמחת קבלת הפנים שנערכה לצבא האדום בשנת 1939 מהולה היתה בצער ואכזבה. סכנת הכלייה למפעל הציוני מוחשית היתה ביותר. הפוליטרוקים אחזו במקל בשני קצותיו, והוא היה גם מקל נועם וגם מטה חובלים.

הבירורים הפנימיים התנהלו בפומבי, בנוכחות כל חברי ההכשרה ונציגי השלטון הסובייטי, וכן בנוכחות הקומוניסטים היהודים המקומיים. ההתנצחות על דעות וגישות לפתרון הבעיה הלאומית של העם היהודי גרמה לתגובות נזעמות. אמנם, לא היה כל נסיון רציני של בירור או תשובה מעמיקה מצד נציגי המפלגה הבולשביסטית והקומסומול, אך הושמעו אזהרות ורמזים גלויים וגסים על פיזור ועל מאסרים1.

חברי ההנהגות של תנועות הנוער לשעבר נאלצו לדאוג לדירות פרטיות שכתובותיהן לא יהיו ידועות ברבים, מחשש להלשנה ומאסר. המעבר מפעולה ליגלית לבלתי-ליגלית, בסערת הימים ההם, השאירה מקום לדאגה, מבחינת הקשר בין הפעילים המרכזיים וחברי התנועות.

מאות נודדים מחברי "החלוץ" חיפשו זה את זה, והנה נסתמן כיוון חיובי לאלה הנודדים ולמרוכזים בהכשרות – פריצה אל הגבולות.

שמע בריחתה של צמרת הפקידות הפולנית ושל מחנות צבא שלמים, על מפקדיהם, לרומניה, עשתה לה כנפיים. אלפים ורבבות של פליטים ממערב פולין מילאו את הרכבות, ובתי הנתיבות מלאים היו עד אפס מקום. הנדידה היתה רבה.

"...הושפעתי מהמצב ששרר אז, כשרבבות של פליטים נודדים ממקום למקום ללא תעודות. במצב כזה, חשבתי, ניתן להפוך כאחד מהם ולהגיע אל הגבול הרומני. על כל פנים, כדאי לעשות נסיון כזה..."

"...ברובנה פנו שני חברי ההכשרה המקומית של השומר הצעיר אל חבר ההנהגה הראשית – אדם רנד, ובפיהם הצעה לנצל את האנדרלמוסיה של הגבולות החדשים, להתארגן חיש ולצאת לכיוון רומניה. ההצעה נשקלה בכובד ראש וסוכם להוציא חוליה אחת לשם בדיקת המצב בגבול הדרומי. דבר זה קרה בשבוע הראשון לאחר כניסת הסובייטים"2.

באותו זמן עצמו החליטו גם חברי "דרור" ששהו בקוֹבל לעשות כדבר הזה.

"...ישיבה דחופה של הקבוצה המרכזית. אין לבטל זמן. אסור להמתין אף יום אחד. יהיה המשטר החדש אשר יהיה! אנחנו לא נוותר כמלוא הנימה על היסודות. עם כל כוחות הנפש וההכרה נשאר נאמנים לארץ. שום כוח לא יעצרנו... סוכם: להישאר במקומות. להופיע בקבוצות אשר תפקידן – חינוך לעבודה ולקראת ארץ ישראל. קבוצה אחת נשלחה לדרום כדי

_______________________

* קטעים מתוך עבודה יותר רחבה.

לברר אפשרות של מעבר הגבול..."3

ראוייה לציון העובדה כי עניין פריצת או מעבר הגבולות לא צץ כמחשבת יחיד. רבים מן החברים הגו בדבר, ומאידך גיסא, גם הנהגת תנועת השומר הצעיר נתנה דעתה שיש לעבור מיד.

"ראיתי מיד שאין לי מה לעשות פה. קשה לוותר על השפה העברית, על ערכים אשר ינקנו משחר ילדותנו. בקצרה: לחצנו על הכרעה לצאת אל הגבולות..."4

"...החלה פרשת נדודים... תחילת    x   . בחדר קטן בקובל, ממש מתחת לאפה של הבולשת (שנמצאה באותו בית ממש) התכנס המרכז לישיבה. המרכז החליט להתחלק לשלושה: חלק אחד יחזור לורשה, אל שטח הכיבוש הנאצי; חלק שני יתחיל להקים את התנועה באיזור הכיבוש הסובייטי; החלק השלישי יבקש דרכים לארץ ישראל... מובן מאליו שהצעד הראשון היה לעבור לרומניה..."5

אמנם, היו בודדים אשר בלי כל קשר עם התנועה, שמו פניהם דרומה. כמה מהם אף הצליחו לעבור ולהגיע לרומניה יחד עם הגל הנסוג של הצבא הפולני. היו גם מספר מיבצעים בודדים שנסתיימו בכשלון ובמאסר. על כך נודע רק ברבות הימים, לאחר שהללו שוחררו מבית הכלא הסובייטי. נציין את מקרהו של מרדכי אנילביץ', בימים ההם – עלם בלתי ידוע. הוא נאסר על הגבול הרומני ושוחרר באורח פלא.

ושוב מסתמן אותו קו מדריך, העובר כחוט השני לאורך הפעולות של תנועות "החלוץ" באותה תקופה, והוא – לא מפלט ליחיד והצלתו האישית, כי אם דרך עבור המחנה כולו.

ברובנה, בפגישה משותפת שנערכה בין ההנהגה הראשית של השומר הצעיר לבין מרכז "דרור", הוחלט לשגר משלחת משותפת, בת עשרה חברים, אל הגבול הרומני.

"...לאחר נדודים רבים הגענו לקובל. הצבא האדום כבר היה שם. בימים הראשונים לשהייתנו בהכשרה נראה היה לנו שנוכל להתארגן במסגרת זו אף במשטר הסובייטי. אני טענתי שהדבר יתאפשר, אך לא לאורך זמן. כאשר חברי לא הסכימו עמי, החלטתי לצאת על דעת עצמי ולנוע דרומה. כשהגעתי לרובנה פגשתי את אנשי מרכז "החלוץ" והצטרפתי אליהם.."6

ב-27.9.1939, עשרה ימים לאחר כניסת הסובייטים, ירדה המשלחת שהיתה מורכבת מארבע קבוצות, ללבוב. כל קבוצה נסעה בנפרד במטרה לבדוק את האפשרות של פריצת הגבול. מבצע זה נשמר בסודיות מוחלטת. רק מרכזי שתי התנועות, השומר הצעיר ו"דרור", ידעו על כך.

באותה תקופה עוד טרם השכילו להבין את כל ההשלכות של פעולת מחתרת בתוך מחתרת. אחת היא – מבצע מחתרתי לגבי השלטון הסובייטי, והשניה – מחתרת גם לגבי המחנה הגדול של חברי התנועה. לראשונה נאלצו חברים נאמנים לתנועה ולדרכה, להסתיר בפני חבריהם הקרובים ביותר, דבר מיבצע זה. ואז, הלא עמד קיבוץ ההכשרה בשיא מאבקו על המשך קיומו כמסגרת ציונית-חלוצית בתוך המשטר הסובייטי ותבע בתוקף שלא להתפורר. יציאת חברים מההכשרה עלולה היתה לפתוח פירצה במאבק על שלמות המסגרת ורק בשל מעמדם ונאמנותם נמנעה הכפשת שמם כבוגדים שברחו מהמערכה7.

המדרימים נאלצו לעבור מרחק של כמה מאות קילומטרים. בתנאים ששררו אז נתמשכה הדרך ימים מספר. בראשית חודש אוקטובר 1939 נפגשו כולם בקולומיה, העיר הגדולה ביותר שבקירבת הגבול הרומני.

קולומיה המתה פליטים, בעיר זו בלטו במיוחד המוני פליטים פולניים שאחרו לסגת עם צבאם ומנהיגיהם והמתינו להזדמנות שבה יוכלו לעבור את הגבול לרומניה. נפוצו שמועות על פריצה בכוח של קבוצות בנות מאה אנשים ויותר. כל קבוצה לוותה באנשי צבא פולניים לשעבר, בנסותם לחצות את הגבול בכוח הנשק.

המשטר הסובייטי הגיב בתקיפות וללא רחמים. מאסרים לרוב בוצעו בקרב הפולנים. חיפושי פתע הפכו מאורע שכיח. בשווקים ההומים מרוב אדם, בבנייני ציבור, בבתי נתיבות, בוצעו סריקות-פתע יומם ולילה. תהלוכות של אסירים נראו ברחובות העיר מדי יום ביומו. וכן המשיכו לפשוט השמועות על מעברם של פולנים נוספים. בגאוותם הפצועה המשיכו הפולנים לגלות יחס של בוז אל הכובשים ה"מוסקאלים". על אף הסריקות והמאסרים המשיכו אלפי פולנים להציף את העיר ואת העיירות הסמוכות.

ברם, עד מהרה סגרו הסובייטים סופית את הגבול לרומניה. זה היה הגבול הישן אשר לא שונה בעתות המלחמה. גדר תייל נמתחה לכל אורכו, הוצבו עמדות שמירה לאלפיהן ועדרים עדרים של כלבי ציד, מלוויהם הנאמנים והאכזריים של ה"כובעים הירוקים" – חיילי משמר הגבול הסובייטיים, שוטטו בצפיפות לאורך כל הגבול8.

לתוך אווירה זו נקלעה המשלחת החלוצית. שומה היה על החברים לכלכל מעשיהם במשנה זהירות. שני דברים עמדו להם עם הגישושים הראשונים לקראת מעבר הגבול:

א.      עובדת היותם יהודים. הפולנים אשר הפגינו גאוות יתר, נתגלו על ידי בילוש והלשנה של בני המקום – האוקראינים. משרתי השלטון היהודיים, אף הם לא טמנו ידם בצלחת. אך הפעם היותם של אנשי המשלחת יהודים, לא זו בלבד שלא היתה להם לרועץ, אלא, אדרבא, אף היתה להם לעזר רב.

ב.      הבטחת עורף לפעילותם. כאן פגשו בכמה חברי השומר הצעיר מבני המקום וכן חברי "דרור", ואלה לא חסכו מאמצים כדי לעזור להם, במסירותם הרבה ונאמנותם ללא גבול.

לאחר פגישה עם אנשי המקום הוחלט לשלוח שלוש חוליות גישוש אל עיירות הגבול – קוטי, סניאטין והורודנקה. כעבור יומיים חזרו הגששים ובפיהם פרי רשמים ראשון על הסיכויים והסיכונים הכרוכים בהברחת הגבול.

עד מהרה התברר כי בכיוון רומניה יוכל לכל היותר לזרום קילוח דק של חברים. רוב חברי המשלחת חזרו צפונה. היה עליהם לדווח לחברים במרכז, אלה שנשארו בצפון, כדי לארגן את הזרימה דרומה, תוך בחירה קפדנית של המועמדים לשם חציית הגבול. כן נקבעו סיסמאות ותחנות מעבר עד לקולומיה.

כמטה הבריחה נקבעו ונשארו בשטח שלושה חברים – אדק גולובנר, איש גליציה וחבר מרכז "דרור", שנקבע רכז המטה; לוי "במבחן" ושלמה "במנהרה", חברי השומר הצעיר שנקבעו כמבריחי גבול. בזאת, נקבעה לראשונה העובדה על קיום ארגון הבריחה דרך הגבולות משטח הכיבוש הסובייטי. מיבצע אשר כעבור שבועות מספר התפתח והתרחב למימדים המוניים של העברת חלוצים בגבול אחר.

המטה נקבע בביתו של מנדל רוט, חבר "דרור". לימים צורפו כקשריות בין קולומיה ועיירות הגבול החברות: זושקה ברנהוט מאוברטין, חניכת "דרור" וחייקה "במנהרה" מהשומר הצעיר9.

נקודת הגבול בקוטי נראתה רבת סיכויים. הזוג הראשון נבחר בקפידה יתרה. זוג זה צריך היה לשמש נחשון למחנה החלוצי כולו, אשר ציפה בדריכות לקראת האפשרות לעליה. הקשר עם הארץ נפסק לחלוטין והחברים היו בהרגשה כי בארץ אין יודעים על המתרחש בשטח הסובייטי. מלבד זאת היה עליהם לארגן מהצד הרומני את קבלת החברים שחצו את הגבול ובאותה עת אף לנסות לשלוח מבריחים מנוסים מרומניה, אשר יובילו בחזרה קבוצות חברים מהשטח הסובייטי. הזוג הראשון היו שמואל ברודר, חבר מרכז "החלוץ" וישראל רידלניק מהשומר הצעיר. למרבה הצער נפלו שניהם בידי משמר הגבול הסובייטי. דבר מאסרם נודע כעבור זמן למטה ונעשו מאמצים כדי לחלצם, ובינתיים ניסו לעזור להם על ידי משלוח חבילות10.

בדרך קוטי עברו שני זוגות נוספים וגורלם היה דומה. המטה הסיק מיד את המסקנה והנקודה נסגרה עוד באותו חודש, באוקטובר.

בהורודנקה זכו להצלחת יתר. תחת מסווה של פליט השתכן הפעיל דרך קבע אצל משפחת שינדלר והמשפחה היתה לו לעזר רב ובתם הבכירה אף היתה בסוד העניינים. פעיל זה זכה גם לעזרה, אם כי מסוייגת וקרירה, מצד אחד הפעילים של "גורדוניה" במקום. כבסיס שימש ביתו של משה קארפ, יהודי חקלאי אשר מגע רב לו עם הגויים במקום. את הגבול חצו במרחק של שבעה קילומטר מהעיירה, ליד הכפר סירפינצי.

כאמור, העברת חברים לדרום נערכה תוך בחירה קפדנית ביותר והללו הוזהרו מפני הקשיים שבדרך. "...הוכנסתי לסוד הדברים. חציית הגבול אמנם קשה היתה יותר מאשר חזרה לוילנה, ופחות בטוחה, ונועדה ליחידים בלבד. ובכל זאת, בלהט הנעורים נתפתיתי לרעיון זה. נשלחתי יחד עם דודיק חברי. הדבר נשמר בסודיות גמורה..."11

"...התחלתי לחפש דרך לבריחה. כבר החלו לצאת לגבולות, אל וילנה. בעיני לא נשא הדבר חן, בעיקר בשל כך שהגבול הליטאי הינו חזרה לרוסיה. אם לברוח, אז אל הגבול הרומני, אל הים השחור, ואנו בארץ..."12

זוגות זוגות הגיעו מסוף אוקטובר ועד למרץ 1940.

התשלום עבור מעבר הגבול לא היה גבוה במיוחד, אם כי המחיר הלך והאמיר. בדרך זו הצליחו לעבור ולהגיע לרומניה אך מעטים, בסך הכל מניין של חברים. מרבית החברים נאסרו, נחקרו וריצו עונשי מאסר במחנות סיביר או בצפון הרחוק. כאלה היו למעלה מעשרים חברים.

"...יצאנו מרובנה בכיוון לבוב. הגענו לקולומיה. קיבלנו מאדם ראנד, עוד ברובנה, כתובת וסיסמה. השתדלנו לא להסתובב בעיר, לא לעורר תשומת לב. נהגנו בזהירות, יען כי הסתובבו שם הרבה אנשים ולפי ההוראות צריך היה להשגיח היטב ולהיזהר... חששנו קצת מכל המיבצע הזה. לא ידענו לאן וכיצד נגיע. רק ביום האחרון קיבלנו את ההוראות האחרונות. נודע לנו שעלינו להגיע לנקודה מסויימת בעזרת מורה-דרך. משם נצטרך ללכת לבדנו ולהגיע לכפר רומני אחד. באותו כפר עלינו לפנות אל חבר תנועה שיביא אותנו הלאה, לצ'רנוביץ'. היתה לנו גם סיסמה וגם סימן. בעוברנו את הגבול עלינו להחזיר את הסימן שיעיד כי הגענו בשלום למחוז חפצנו... נדברנו בינינו שאנו כולנו יוצאי העיר ראדום, אנו מחפשים את קרובינו ואגב כך תעינו בדרך... ואכן, נתפסנו על הגבול..."

למטה נודע שאחדים מן האסורים נמצאים בכלא צ'ורטקוב. נעשה נסיון לעזור להם, אך כל המאמצים עלו בתוהו. אף נעשה נסיון להבריח דרך זלשצ'יקי ושם נודע על מאסר הקבוצה הראשונה שעברה, והנקודה חוסלה.

נסיון נוסף ומקורי נעשה על הגבול הסובייטי-הונגרי, מקום שם הרי הקרפטים הגבוהים והמושלגים חוצים בין מדינות. היה זה מיבצע יחיד של שייקה גנדלר מברזנו. מצוייד במגלשיים, בעזרתו של מבריח מקומי, יצא לדרך. יצא – ועקבותיו נעלמו13.

קרו גם מקרים מספר שקבוצות תעו בדרך וחזרו בכוחות עצמן להורודנקה וכך ניצלו. נפוצו שמועות בעיירות הגבול, שקבוצות גדולות של פולנים, בנות מאה אנשים ויותר בסיוע נשק חם, עוברות את הגבול.

במטה הועלתה הצעה שנראתה כדמיונית: לרכז מספר קבוצות גדולות, בנות חמישים חבר כל אחת, להצטייד בנשק ולנסות להבריח את הגבול. בשעת הצורך אף להשתמש בנשק זה. הצעה זו נדחתה מכל וכל. הנימוק המשכנע היה כי לא נשפוך דמם של חיילי הצבא האדום, ולו אף במחיר של חציית הגבול. אין התנועה עויינת את ברית המועצות, היא חולקת רק באופן מהותי על דרכה בהבנת פתרון הבעיה היהודית. חלילה להם, לחברי "החלוץ", להשתמש בנשק חם. וההצעה – כשם שהועלתה כן ירדה מהפרק14. הנקודה בהורודנקה חוסלה באפריל 1940. עד לחודש מרץ עוד שוטטו הפעילים באיזור ולבסוף חוסל המטה בדרום.

מהצד הרומני נעשה נסיון של חציית הגבול בכיוון השטח הסובייטי. אכן, אומץ רוח למופת גילה אחד המאושרים שזכה לחצות ולצאת בשלום מהשטח הסובייטי והסכים ברצון ומתוך רוח התנדבות לחזור אל חבריו. מצוייד בהוראות וכסף יצא בפברואר 1940 מצ'רנוביץ' לכיוון קולומיה. דוד לשנובר (לניר) היה זה אשר יצא בשליחות מסוכנת זו, בוותרו על האפשרות הסבירה והמהירה לעלות לארץ ישראל, תוך תחושת אחריות לגורל חבריו הנשארים, ולמען יצירת קשר מחודש בין המחנה לבין ארץ ישראל. בשליחות זו נפל בידי משמר הגבול הסובייטי15.

פרק מיוחד, מלא גבורה וסבל, מהווה פרשת המאסר וחקירת החברים שנתפסו בעוברם את הגבול. לא נתייחס לפרשיות הסבל והעינויים שנפלו בחלקם בבתי הכלא הזמניים למיניהם ובבתי הכלא העומדים על עומדם עוד מאז ימי הצארים, על גורלם במחנות ההסגר תוך עבודת פרך, בסיביר הרחוקה ובקירבת הקוטב הצפוני, על חיי הרעב ויחסי אנוש עכורים ללא נשוא, כאשר בבדידותם המוחלטת שמרו על צלם אנוש בתקווה כי יבוא יום ויקרא להם דרור. נתייחס רק לשני אספקטים הקשורים בנושא והם:

1.      החקירה והשלכותיה על הפעולה בגבול.

2.      הופעתם ומאבקם כציונים וחלוצים תוך כדי חקירה.

דברי ההתראה על הקשיים הצפויים בגבול לא הרתיעו את היוצאים אך נחרתו בלב. האמונה פיעמה בלבם של אלה ההולכים ואלה העובדים בגבול, כי אכן, עבור יעברו. למרות זאת נאסרו רבים. מלבד ההפתעה והפחד שאפפו אותם זכרו גם זכרו את קווי הטיעון הסבירים, בהתאם להוראות שקיבלו טרם צאתם. ואכן, בהתאם לכך נהגו.

"...המשכנו ללכת. נתברר לנו כי תעינו בדרך. לפתע קפצו ממארב שלושה חיילים. 'ידיים למעלה!' הידהדה הפקודה, ושני כלבים עצומים הקיפונו-סבבונו בנביחות אימים. נתפסנו. מיד הבינותי שעלי להטמין בשלג את סמל התנועה שהחזקתי בידי..."16

"...טענו שאנו פליטים, המתגוררים בעיירה הסמוכה. תעינו בדרך. היו בידינו תעודות עבודה מראדום (מקום ההכשרה, בשטח הכיבוש הגרמני) לשם טישטוש מוצאנו האמיתי. טענו כי יש לנו דודים ברומניה..."17 כזה היה הטיעון הראשון בפי כל אלה שנתפסו. רישום וחקירה ראשונה נערכו בתחנת הגבול הקרובה ביותר. שם לא שהו זמן רב. מיד הועברו הלאה, למקומות מרכזיים יותר כמו: בתי הכלא בצ'ורטקוב, בטרנופול ואף בחארקוב – בתוך רוסיה.

בתקופה הראשונה הצליחו לעמוד בסיפוריהם הבדויים, על היותם פליטים, שהם מחפשים קרובי משפחה, שהייה מקרית במקום, וכו' וכו'. כולם ללא יוצא מן הכלל הופיעו עם תעודותיהם בהם נרשם שהם ילידי אחת הערים שבמערב פולין, בשטח הכיבוש הנאצי. לכך דאגו עוד טרם עוברם את הגבול. ואמנם, סיבוכים מיותרים נחסכו בכך כי רבים היו דווקא ילידי האיזור הסובייטי ולהוריהם צפויות היו צרות לא קטנות במקרה שתתגלה זהותם האמיתית.

"...רעד חלף בבשרי. ומה עם הורי? היוכלו לעמוד ביסורים? ואולי יצטרכו אף הם לשלם בחייהם. ההורים שאיהם ערבים לילדיהם?..."18

כמו יתר האסירים חיו בניתוק מוחלט מכל הנעשה בחוץ. על אף הדמיון בטיעוניהם, הרי לכל אחד היתה הערכה שונה על קו ההופעה בעת החקירות.

"...התחלתי להתרגל אל שיטות החקירה. ידעתי שיש צורך להיזהר. לא רק מפני גויים, אפילו מפני יהודים. אסור לדבר, אסור להזכיר מילה על העבר, אסור להזכיר שמות של אנשים – אחרת, אנחנו מסתבכים..."

"...העמדתי פני מטומטם. ידענו דבר אחד: כמה שפחות אינטליגנטי, פחות תרבותי, עד כמה שאתה יודע פחות – הדבר יותר בריא בשבילך..."19

לעומת השקפה ריאליסטית זו, "...עדה הייתי להרצאה שנשא אחד הפוליטרוקים, על מארכסיזם ודיאלקטיקה. אנוכי חיוויתי דעתי בנושא, שיעור שעוד שמור היה עמדי מימי התנועה. דבר זה עורר את תמהונם של המפקדים. כמובן, הדבר שימש עילה כדי לחקור אותי שוב ושוב. חשבתי שאם אצליח להוכיח להם שבעלת הכרה הינני, בעלת-דיעה, יסייע לי הדבר, להשתחרר יותר מהר. והנה – ההיפך הוא הנכון..."20

חוקרי ה-נ.ק.וו.ד. (הבולשת הסובייטית) איימו ואף השתמשו בעינויים ועד מהרה נבעו בקיעים בסיפורים. אצל כולם היו כמעט אותם סיפורים ולכן לא קשה היה לחוקרים להזים אותם, ובשיטה הבדוקה והמקובלת על חוקרי ה-נ.ק.וו.ד., נהגו לומר לנחקר כי אחד מחבריו נשבר, הודה וחתם. לרוב היתה זו מלכודת ולאחר חודשים מספר עמדו החוקרים על הסיבה האמיתית לחציית הגבול.

על האסירים העיקה העובדה כי יש דבר שקר בעדותם. אמנם השתעשעו משך זמן מה בתקווה כי אולי טיעוניהם ייתקבלו ועם ישוחררו. מאידך – אם כבר נאסרו, שייענשו לפחות על מעשה שאכן עשו! שיידעו בחלונות הגבוהים של השלטון הסובייטי כי ישנו נוער יהודי המחרף נפשו, גונב גבולות כדי להגיע למולדתו, לארץ ישראל.

עובדה מוזרה אך עובדה – עתה נשמו רובם לרווחה. עתה יוכלו בכל להט אמונתם לשכנע את החוקרים בצדקת דרכם. ושוב – טפחה המציאות על פניהם ומהר מאד. הם הוכרזו כבוגדים ואויבי העם ואחת דינם: לסיביר! בהסתעפות החקירה שבשלב זה עונו ולחצו עליהם ביתר שאת.

"...תוך מהלך החקירות גברו והלכו העינויים. 'למה רציתם לברוח? מי הוביל אתכם?' למסור את השם ואיזה ארגון עומד מאחורינו, וכו' וכו'..."21

וכאן עמדו אסירינו בלחץ כבד מאד. כל מילה היוצאת מפיהם עלולה להכשיל את מפעל הברחת הגבולות ולגרום למאסרם של חבריהם לתנועה ואף של ידידיהם האישיים.

בתחילה עמדה להם לא במעט יהדותם, כל עוד לא עמדו חוקריהם על מניעיהם האמיתיים. בחקירות אלו לא "החשידום" עדיין בגרוע מכל – בסיוע לפאשיזם. גם התקשו בהבנת העובדה כי דווקא צעירים יהודיים, אשר שערי מוסדות ההשכלה הגבוהה נפתחו בפניהם וניתנו להם אפשרויות רבות בתחום העבודה ובמקצועות רבים ושונים, דווקא הם ירצו לברוח ממשטר זה. אבל, מרגע שעמדו החוקרים על עניין ציונותם, רצונם לברוח כדי להגיע לארץ ישראל – הוטלו הצידה כסיות המשי ואז הוטחו בפניהם גידופים איומים אשר אך לשומעם תצילנה אוזניהם22.

 

במחתרת

בוגרי התנועה ופעיליה נמצאו "על גלגלים", אך באיזור הלכו וגברו סימני הייצוב אליה חתרו הסובייטים במאמץ מירבי. הפיקוח הסובייטי על האוכלוסיה כולה הלך וגבר. לפי האומדן נמצאו באיזור עד מיליון וחצי יהודים, מהם כשליש היו פליטים*. בצד התופעה של ארעיות, בעיקר בעניין הפליטים, בלט צידה השני של המציאות – הקביעות. ניכפו דפוסי המשטר וחויבו סדרי עבודה. נעשו נסיונות להגביל את תנועת הפליטים בדרכים אדמיניסטרטיביות. על כל תעודת-זהות חייבת היתה להיות מוטבעת חותמת רישום התושבים ("פרופיסקה"). כדי לנסוע ברכבת, חייבים היו להצטייד ברשיון מיוחד מטעם המפקדה הצבאית. החורף המתקרב הטיל אימתו לא פחות ממאמצי השלטון ורבים חיפשו ואף מצאו לעצמם פינת מבטחים.

הפניית בוגרי התנועה אל הגבולות נעשתה על רקע מאמצי השלטון לגבור על מגמת הארעיות ולחזק את מגמת הקביעות. יציאתם של חברים מנקודות ההכשרה, ביקורי הבוגרים במקומות מגוריהם שדרכם לוילנה וביקורי השליחים בקינים כדי לעודד ולזרז יציאתם של החברים אל הגבול, גררו אחריהם תגובות שרשרת מצד חניכיהם הצעירים. בטרם נתנה התנועה דעתה על בעיית השכבות הצעירות יותר ועל עתידן במשטר הסובייטי, החלו להגיע ידיעות ממקומות שונים על תגובות ספונטניות של החניכים: להמשיך ויהי מה! תגובה ספונטנית של אי שקט, אי ויתור, מבלי דעת מה ילד יום. בלטה אי ההשלמה עם המציאות, לבטים אין סוף, מבלי יכולת להיאחז במוצא או פתרון קונסטרוקטיבי כלשהו.

"...את ארץ ישראל ינקנו עם חלב אמנו. הניתן לעקור זאת מתוכנו? והנה מנותקים אנו, מה יהא עלינו? היכן הם אנשינו? האם קיימת בכלל איזו הנהגה מרכזית? המסוגלים אנו להתיישב במקום, להסתדר בעבודה או בלימודים ולשכוח תמולנו? הפכנו והפכנו בבעיה ותשובה לא נמצאה לנו..."23

התגובות באו לידי ביטוי בצורות ובדרכים שונות. עוד בזמן פרוץ המלחמה בין גרמניה לפולין אסרו השלטונות הפולניים כל התקהלות, סגרו מועדונים ובין היתר אף את מועדוני התנועות. החניכים הוציאו את הארכיונים ואף את הספרים. ספרים עבריים אלה שימשו עתה יותר מאשר מזון רוחני, הם נתנו אפשרות להתרפק על העבר ורבה היתה ההתגודדות סביבם.

"...ידענו, כי ימים קשים צפויים לתנועה – ימי פעילות במחתרת. כל קשר עם מוסדות התנועה היה מנותק. צריך היה להתחיל הכל מבראשית תוך יוזמה עצמית. עובדה תוכנית פעולה. ספריית הקן חולקה בין החברים. נזדמנו עם חברי המפלגות, רצינו לשמוע מה בפיהם אך התאכזבנו מרות. נשארנו לבדנו ונשבענו שלא להיסחף עם הזרם..."24

החניכים הצעירים פנו אל מדריכיהם וביקשום שלא יישבו בחיבוק ידיים ויתחילו לארגן אותם.

____________________

*לפי אומדנים בלתי מבוססים בהערכה של תשע מאות-תשע מאות וחמישים אלפי יהודים. על פי אומדן בארץ, מתוך פרוטוקול של בא-כוח הארגונים החלוציים מיום ה-11.10.1939, ירושלים: ההנחה כי בשטח הכיבוש של ברית המועצות נמצאים כשני מיליון ושלוש מאות אלף לפי חשבון של מספר היושבים באזורים ההם (מקודם מיליון ושמונה מאות אלף) נוספו כחמש מאות-שש מאות אלף פליטים מהמערב. (ארכיון מרחביה תיק 42/3).

"...שלושה צופים (גילים ארבע עשרה-שש עשרה) פנו אל מנהלם בדרישה לחדש את הפעולה. גם 'בני המדבר' (בני עשר-שתים עשרה) ביקשו שימשיכו לספר להם על ארץ ישראל, שיתנו להם ספרים. ביניהם הם מדברים רק עברית..."25

המצב מבחינה תנועתית פנימית היה קשה. רובם של הבוגרים, שעסקו בהדרכה, נמצאו בעיצומם של ההכנות לקראת עזיבת השטח לכיוון וילנה.

רצון הצעירים להמשיך בדרך השומרית בא לביטוי מיוחד וגאה בין כותלי בית הספר. במגמה לייצב ולהגיע לנורמליזציה בכל שטחי החיים האזרחיים, עשו הסובייטים מאמצים גדולים כדי להתחיל את שנת הלימודים בבתי הספר. ואכן, באוקטובר 1939 נפתחו כל בתי הספר. צעירים וגומרי תיכון שהאבק כבר הספיק לכסות את תעודות הבגרות שלהם, פנו כולם אל מוסדות ההשכלה הגבוהה, בעיקר לבוב. נערים אשר יד הוריהם לא השיגה ללמדם, מילאו עד אפס מקום את כיתות בתי הספר התיכוניים.

הרשת המפוארת של בתי ספר עבריים ברחבי האיזור, מיסודם של "תרבות" ו"יבנה" הפכו בן לילה, במקרה הטוב, לבית ספר בו הורו בלשון היידית ובמקרים רבים לבתי ספר בהם הורו באוקראינית, ביילורוסית ולרוב דווקא ברוסית. היו מקרים בהם קבעו ההורים באיזו שפה ילמדו. בקובל, בגימנסיה המונה כאלף תלמידים, ניסה הפוליטרוק הסובייטי לשכנע שייבחרו בלשון היידית. שמונים אחוזים של ההורים הצביעו בעד רוסית. בגרודנה, מקום שם רצו ההורים ביידית, רק חמישים אחוזים הצביעו בעד. בנייני בתי הספר היו רכוש הקהילה או רכוש ועדי ההורים. רבו המקרים בהם הפכו הבניינים לבתי ספר אוקראינים. עולמם הרוחני של התלמידים, אשר טופח במשך דורות, הלך ונהרס. התלמידים הגיבו מיידית, בין אם תבעו בפה מלא חידוש לימוד השפה העברית ובין אם החלו להתארגן בקבוצות כדי להמשיך לקרוא וללמוד עברית. חניכי התנועה בלטו במאבק זה26. מורי בתי הספר העברי לא עמדו במבחן. יתכן והם לא בגדו בהכרתם הציונית אך מאידך גיסא, לא נעשה מצידם כמעט ולא כלום כדי לשמור על גחלת העברית.

"...מורי הוראה, מורים של בתי ספר עבריים, שכחו בן לילה את דרכם בחינוך..."27 בפינסק, בחג החנוכה, נמצא במלתחה, בכל כיסי המעילים, חומר מודפס עברית ובו נדרשים התלמידים לחוג את חג החנוכה. בהפסקות שבין השיעורים יש והיתה פורצת שירה עברית. על הלוח היו רושמים בהפסקות: "אם אשכחך ירושלים".

רבים היו המקרים בהם החליטו הצעירים בעצמם על צורת ההתארגנות, ברם, חסרה היד המנחה, המארגנת, המרכזת.

ההנהגה הראשית היפנתה כל מירצה להצלת מחנה הבוגרים לשם עליה אפשרית. ברם, בישיבת המליאה של ההנהגה הראשית שנערכה ברובנה בסוף אוקטובר 1939, נעשה נסיון לרכז את המחשבה התנועתית ולהקיף את כל הבעיות שעמדו על הפרק. ישיבה זו לא נשאה אופי של בירור אידיאולוגי. שטף ההתרחשויות וזירמם המהיר אילץ לתת תשובות מיידיות. לאור ההגדרה "כי נמשיך בכל תנאים ובכל המשטרים" נתקבלו הכרעות שבוצעו בבחינת דבר המובן מאליו. תחושת האחריות של הקבוצה המרכזית הזו, הותיקה והמנוסה, לגורל התנועה על כל חלקיה, במערב ובמזרח פולין כאחד, תבעה שיקול משותף, משנה זהירות ותעוזה. ואכן, נקבעו יעדים לתקופה הקרובה תוך חלוקת שטחי פעולה ותיכנון כוח האדם:

א)      גבול הצפון והריכוז בוילנה. סומנו החברים מתוך ההנהגה הראשית הותיקה שצריכים היו לצאת מיד לריכוז בוילנה ואלה הנשארים בשטח לשם ארגון הנהירה אל הגבול ואשר עובדים על הגבול.

ב)      ורשה. סוכם על הרכבת צוות מרכזי אשר יחזור אל השטח הגרמני כדי להדריך ולהימצא עם חברי התנועה במקום. עצם הבריחה המבוהלת מורשה ויציאת חברי ההנהגה הראשית ורובם של הבוגרים ושל המדריכים, הציקה ולא נתנה מנוח. היתה הרגשה כאילו הופקר החלק ההוא של התנועה. בנובמבר 1939 יצאה טוסיה אלטמן בכיוון נגדי לזרם הפליטים הכללי, לכיוון ורשה המנואצת. בינואר 1940 יבואו בעקבותיה חברים מהריכוז בוילנה: יוסף קפלן, שמואל ברסלב, אריה וילנר, מרדכי אנילביץ' ומירה פוכרר.

ג)       סומנו מדריכים מרכזיים אשר ישארו באיזור הסובייטי ולא ייצאו לוילנה. מתפקידם לארגן את השכבות החינוכיות, הצופים והצופים בוגרים, שאינם מועמדים ליציאה אל הגבולות. בשלב זה טרם גובשו תוכניות כלשהן לדפוסים ארגוניים מיוחדים במחתרת28.

הנה כי כן, נעשה נסיון  להקיף את שלוש זרועותיה של התנועה:

1.      וילנה (ליטא העצמאית).

2.      ורשה (שטח הכיבוש הגרמני).

3.      לבוב (שטח הכיבוש הסובייטי).

שלוש זרועות, אשר לכל אחת מהן כיוון התפתחות משלה, לפחות עד ליוני 1941. ברם, יש לחזור ולהדגיש כי בראש סולם העדיפויות הועמד עניין ההעברה המירבית והמהירה של הבוגרים לוילנה, לקראת עליה אפשרית לארץ ישראל. זו היתה המגמה הדומיננטית בקרב התנועה והנהגת התנועה בפולין. בגליציה היתה התפתחות שונה לגמרי.

גליציה. בפולין היו שתי הסתדרויות ארציות של השומר הצעיר. התנועה הפולנית או הקונגרסאית ומרכזה בורשה, והתנועה הגליצאית ומרכזה בלבוב. כל רשות פעלה בנפרד. מבחינת החלוקה הגיאוגרפית חפפה התנועה בגליציה את כל דרום פולין שבעבר היתה תחת שלטון ההבסבורגים, על שתי עריה המרכזיות – קראקוב ולבוב. לתנועה בפולין היו שישה עשר גלילות, מהם סופחו שניים לרייך, שישה היו בתחום הגנרל-גוברנמן, שמונה באיזור הסובייטי. גליציה בותרה לשניים ובתחום הסובייטי נשאר האיזור מביילסקו ועד פשמישל.

שתי ההסתדרויות השתייכו לתנועת-אם אחת ובכל זאת רב היה ביניהן השוני במסורת, בדרכי עבודה, במנטליות, והמגע ביניהן היה רק בדרג הגבוה שיצרו שליחי הארץ. לא פחות קובע היה מעמדן. בעוד אשר בורשה היו לשומר הצעיר רק עשרים ושניים אחוזים בתוך מרכז "החלוץ" הרי בגליציה היה לשומר הצעיר רוב מכריע במרכז "החלוץ". גליציה היתה ערש תנועת השומר הצעיר העולמית ועל כך היתה גאוותה.

עוד בחודש אוגוסט 1939 התקיימו דיונים לשם הכנות במקרה שתפרוץ מלחמה. נבחרה הנהגה ב' (של צעירים יותר ובמיוחד דאגו לצרף אליה חברות), כן סוכם במפורש שהתנועה תמשיך לפעול בכל התנאים שיווצרו, וקרוב לוודאי כי יהיו אלה תנאי מחתרת29. ב-1.9.1939 יצא עתון התנועה בשפה הפולנית, "זב מלודיך" (קול הנוער) ותוכנו היה בסימן המלחמה העתידה.

עם כניסתם של הסובייטים, סוכם בהנהגה הראשית שיש לכנס את המועצה המצומצמת (גוף יותר רחב שמנה עשרים חברים). המועדונים ברוב הקינים היו פתוחים והחברים המשיכו להתאסף. היה בזה צעד מודע כדי להעמיד את השלטון הסובייטי על עובדת קיומה של תנועת נוער ציונית ולהוות בזאת לחץ מסויים על השלטונות כדי שייתחשבו בעובדת קיומה. "כמעט בכל הקינים נפתחו מועדונים. היו אלה איים בודדים של חיים ציוניים. כל שאר ההסתדרויות נעלו את מועדוניהן עם כניסת הצבא האדום. נעלמה הנציגות הציונית. המנהיגים שלא ברחו נחבאו אל הכלים ולא העיזו להוציא אפס החוצה. היינו מבודדים אך לא ויתרנו"30.

בראשית אוקטובר נתכנסה בלבוב המועצה המצומצמת. כבר קודם לכן סוכם בהנהגה הראשית כי יש לגשת לארגון התנועה בתנאי מחתרת והכוונה היתה ל"מועצת הסוואה". ראשית, הסוואה כלפי חוץ. תחת לחץ המציאות נסתיימה ההפגנה של פתיחת המועדונים. הקשר עם הקינים טרם חודש. "רק אתמול שידר רדיו לבוב נאום על האויבים הפנימיים באיזור הכיבוש, והואיל להזכיר במיוחד את תנועת השומר הצעיר לאחר שציין את התנועה הפאשיסטית האוקראינית, ה'בונד' וה'מזרחי'. האם יש לראות בזה אות כי עוד מעט ותורנו יגיע?"31

זאת ועוד. החלטת ההסוואה חלה גם כלפי פנים, לפחות במישור הרשמי הפנים-תנועתי. חברי ההנהגה הראשית נמנעו מלבטא את דעותיהם והסתפקו בהנחיית הדיונים בלבד, במגמה ברורה – לא לקבל שום סיכום שעלול להתפרש כהתארגנות. הדיונים התנהלו בכמה מישורים:

א)      להמשיך ולהתארגן במחתרת. דעה זו ביטאו רבים מהמשתתפים.

ב)      אין השומר הצעיר מתחסל, אך גם אינו יכול להתארגן לפי החלטה מפורשת לפעול במחתרת. נמשיך להתקיים "בלב פנימה" כדי שנוכל לחדש את הפעולה בתום המלחמה.

ג)       בעת הרת עולם יש לתמוך בהתבססותו של השלטון, גם אם אנו נמשיך להיות ציונים נאמנים.

ד)      הגיע שלטון הסוציאליזם המתגשם. זהו הדבר אליו חתרנו, וכיצד אפשר לקיים מחתרת בעת השלטון הסובייטי? היתה זו תופעה יוצאת דופן במועצה32.

המועצה נתפזרה, מבלי לומר דבר במפורש ובאופן גלוי. פעילי התנועה אמנם הסיקו את המסקנות ויצאו בקילוח דק לכיוון וילנה. בין היוצאים היו חבריה התיקים של ההנהגה הראשית. בשטח נשארו הצעירים לשם ארגון המחתרת בהתאם לסיכום החשאי. ובינתיים פנתה ההנהגה הראשית עורף לפונים הרבים, מהקינים השונים, בדבר הנחיות מעשיות לשם המשך הפעולה, לפחות כלפי חוץ.

"...והנה בא חניך וטוען: 'עד מתי תנומו? הרי אתם יודעים שלא כולם ויתרו!'..."33

באמצעות הדואר הסובייטי נתקבל מכתב מאת מזכירות אחד הקינים ובו נאמר: "אינני יודעת מה מתכוונת לעשות ההנהגה הראשית. אני מקווה שלא ויתרתם על הרעיון. מכל מקום, אני מודיעה לכם שנשארתי 'שומרת' ואשאר נאמנה לרעיוננו עד עולם!..."34

כרכזי הפעולה במחתרת נקבעו סימון (שמעון דניאלי) ומרצל גשווינד, איש קראקוב אשר הגיע עם זרם הפליטים ללבוב. נערך מסע של ביקורים בקינים המרכזיים והם תהו בזהירות על עמדתם ונכונותם של החברים, וזאת כדי להטיל עליהם תפקידי קשר ראשוניים.

כאחראים לקן לבוב נקבעו החברים לולק ורובל ויוסף אהרנפרייז. בפשמישל פעלו יוסקה זוננרייך ויצחק המל.

מהמקומות השונים החלו להגיע ידיעות על הופעתם הגאה של חברי התנועה. בגימנסיה היהודית לשעבר, ניהל החבר א. ויכוח פומבי עם הפוליטרוק, וזאת בנוכחות התלמידים. בסמינריון היהודי לשעבר, עם תום אסיפת הסברה, שרו את האינטרנציונל בעברית. ואמנם, הסתבר כי החברים המתינו לקשר זה. בינתיים ביקרו בלבוב חברי ההנהגה הראשית מורשה ויחדיו ניסו לתאם את הפעולה ולנכח עמדות. מסתבר שהשוני בגישות של שני המרכזים נתן אותותיו גם בתוצאות הפעילות באותם ימים. בעוד שחברי ההנהגה הראשית מפולין שמו דגש על הוצאת מכסימום של בוגרים לכיוון הגבולות, הרי אנשי לבוב שמו את הדגש על ארגון הפעולה במחתרת ועניין הגבולות הושאר לסטיכיה. אמנם מוטק רוטמן חזר מלידא כדי לערוך מסע של ביקורים לשם עידוד היציאה אל הגבולות, אך בינתיים חלפו החודשים אוקטובר ונובמבר ומרבית הבוגרים כבר היו צמודים אז למקומות עבודה או שקועים בלימודים על כל ההשלכות שנבעו מכך.

בנובמבר הגיע אל האיזור הסובייטי יצחק זלמנסון (זיו) שנשלח מהריכוז בוילנה כדי לרכז את פעולת התנועה במחתרת. מטעם "דרור" בוילנה נשלח יצחק צוקרמן, עוד בחודש אוקטובר, כדי למלא אותו תפקיד ולאותה מטרה. כשהגיע יצחק זלמנסון לאיזור עבר בערים המרכזיות והתוודע אל המרכזים אשר פעלו כבר בשטח. מיד נוצר הקשר עם ההנהגה הראשית בגליציה ונקבעה פגישה אשר צויינה בהיסטוריה התנועתית בכינוי "כינוס הסילבסטר".

בסילבסטר 1939/40. תוך ניצול ההילולה של ערב זה, המסיר כל חשד של התקהלות, נתכנסו ברובנה נציגי התנועות מפולין וגליציה לפגישתם הראשונה. בפגישה השתתפו: יצחק זלמנסון (וילנה), דוד פדרמן (צ'נסטוחוב), מרדכי בארון (פיוטרקוב), סימון דנהרש (פשמישל) ומרצל גשווינד (קראקוב). במיפגש זה הונחו היסודות הארגוניים לפעולת התנועה במחתרת. לא התקיים כל דיון רעיוני אם יש להמשיך בפעולה. הדיון היה ענייני – כיצד יש להמשיך לפעול במחתרת. "...קראנו לעצמנו הנהגה זמנית ובהזדמנות נאסוף ציבור גדול יותר לשם בירור וליבון אידיאולוגי. שררה אווירה טובה. היתה הרגשה שאנו עושים דברים בהם אנו מאמינים ומשוכנעים שהם חייבים להיעשות. כאילו אנו שלמים עם עצמנו. אמנם אין יודעים מה תהיה ההתפתחות אך כרגע יש לעשות, אין לדחות..."35

לסיכום נתקבלו ההחלטות:

1.      לכונן מסגרת ארגונית אחת, תחת השם "השומר הצעיר באוקראינה ובביילורוסיה המערבית".

2.      לכונן הנהגה ראשית מצומצמת שמקום מושבה יהיה בלבוב, בהרכב: יצחק – מרכז, סימון, מרצל ודוד – כחברים.

3.      להוציא עתון בעברית, בשם "ממעמקים".

4.      לאשר את רכזי הגלילות והמחוזות.

5.      כיחידה לפעולה ישמש ה"גרעין" אשר לא יעלה על חמישה חניכים, מגיל חמש עשרה ועד שמונה עשרה.

6.      להכריז על מפעל התרמה לקק"ל, כאות וסמל לקשר החי עם הארץ.

7.      איסוף ספרים בעברית וכינון ספריות, לימוד השפה העברית.

8.      לערוך מסע ביקורים מחודש בכל האיזור.

9.      לדאוג למקורות מימון, דירות ותעודות.

10.  לבוא בדברים עם אנשי "דרור" במטרה להקים שיתוף פעולה מכסימלי36.

באותו ליל סילבסטר קיימו גם פעילי "דרור" מיפגש בלבוב, שבו השתתפו כעשרים חברים. "כינוס זה הוזכר בתנועה שלנו כהתייעצות היסטורית אשר הניחה את היסודות הממשיים לתנועה המחתרתית"37.

"תקופת הליבלוב", כך קראו החברים לחודשי החורף של שנת 1940. ואכן, הם עברו ללבוב, שם נקבע מקום מושבה של ההנהגה הראשית, וניגשו במרץ רב לפעולה. המציאות הזעיפה להם פנים. דירות הושגו בקושי רב. נתקלו בבעיות כספיות אשר קודם לכן לא ידעו להעריכן. סידור תעודות לשם חיפוי על מקום עבודה פיקטיבי, הנסיעות והקיום – כל אלה בלעו סכומי כסף עצומים.

האיזור חולק לגלילות ובראשם מרכזים: ברובנה – ישקה גולדברג, בברנוביץ – נח כגנוביץ, בביאליסטוק – רוחצ'ה, בגרודנה – אריה חיסדא, בקובל – שושנקה פרל, בסרני בפינסק – יוסף, בקרמניץ ודובנו – מרדכי בארון, בניסביז' והסביבה – חדווה לכוביצקי, בסרני וסטולין – חייקה טורוק, בלבוב – מרצל, בפשמישל – יצחק המל, בסטניסלב – שרלוטקה הורוביץ, בקולומיה – בתיה קלאוד, בסלונים – מרדכי דובנו ובלידא – יעקב שוארץ. המבנה היה נוקשה. האחראי לאיזור נוהג היה להיפגש רק עם רכז הגליל, רכז הגליל רק עם רכז הקן ורכז הקן עם אחד מהגרעין38.

המבנה המתוכנן צריך היה להבטיח בפני גילוי ומפני מפולת אפשרית. אך בעצם, נעלם כל הווי התנועתי הרגיל והחברים נידונו כביכול, לחוסר מגע חברתי. למעשה, במידה שהמשיכה להתקיים חווייה תנועתית כלשהי, היא התקיימה מחוץ לתא המחתרתי, ולרוב, דווקא במסגרת הרחבה של הקבוצה ואפילו הגדוד שמלפני המלחמה. הדבר התבטא בצורות שונות, בין אם היה זה בין כותלי בית הספר, בעבודה או בערבים, אגב טיולי רחוב. האנשים פרצו את המבנה הנוקשה, אחרת היו נידונים לניוון חברתי.

איסוף הכספים למען קק"ל היה סמלי בלבד, ובכל זאת, הועבר סכום של מאתיים שישים וחמישה רובלים, באמצעות איש מהארץ שנקלע במקרה לתוך מערבולת המלחמה, והסכום הועבר ללישכה בירושלים39.

אט-אט נקבעו גם הרגלים של פעולה בלתי ליגלית. נאסר השימוש בסיסמאות וסימני היכר למיניהם (סיכה או עתון מסויים בכיס הבגד), אין מעכבים מכר ברחוב, כשאין בזה כל צורך ממשי. כל רשימה או פתק שאינם חיוניים – מושמדים. אין להביא לדירה חבר אם אין הכרח להביאו וכו'.

חברי התנועה ניצלו ספרים וספריות שלימות. ניסו לקיים במרץ רב את הקנאות לשפה העברית על ידי קיום חוגי לימוד וקריאה.

בחוות ההכשרה בצ'יז'יקוב נדפס החוזר הראשון.

לאחר הכינוס יצא לאור הגליון הראשון של "ממעמקים" בתבנית צנועה בת שלושה עמודי סטנסיל. שם העתון צף ועלה כמעט אינסטינקטיבית והתקשר עם האסוציאציות שעוררה החוברת מ"מעמקים" של התנועה השומרית בראשית דרכה. בתנאי המחתרת התווספה לשם זה משמעות נוספת, ולכן "ממעמקים". בעתון הופיעו שני דברים בלבד – כרוז מטעם ההנהגה הראשית והחלטות כינוס רובנה. הכרוז קרא להקים גרעינים שומריים במחתרת. הוא מסתיים במילים "...נאמינה כי יום יבוא וגם ברית המועצות תכיר כי דרכו של העם היהודי לפדות לאומית וסוציאלית הינה מיוחדת ושונה מזו של עמים אחרים... יכריעו על הכרת אמת זו, בראש ובראשונה המפעל הציוני בארץ ישראל וקשר החיים שקשר עימו הנוער העברי בכל העולם... ועד אז נתלכד בגרעינים אח  אל אח, נמלאם תוכן ונשמור עליהם במשמעת ברזל מחייבת... נעמיק את תוכנו העברי והסוציאלי, נטפח יחס אוהד לברית המועצות, ובבוא היום נקום ונצא לדרך, אל המולדת!"40

בית הדפוס של התנועה הוקם אז ברובנה. מחיים גלר, איש המקום, מנעו את היציאה אל גבול וילנה. הוא הושאר במקום לשם פעולה במחתרת. בתחילה צריך היה לרכז את הגליל, אחר כך שונתה התוכנית והוא נתמנה ל"מדפיס התנועתי". חיים קיבל הוראה לנתק כל קשר עם חבריו ובמיוחד עם חניכיו. הוא נכנס לעבודה בטחנת הקמח כפועל פשוט והתכחש לכל עברו התנועתי. סוכם כי לא ידפיסו במכונת כתיבה, מחשש פן יעלו על העקבות לפי צורת האותיות של המכונה ולכן נעשתה כל העבודה ביד. לשם טישטוש סימני ההיכר של כתב היד נכתבו האותיות בכתב של דפוס מרובע. "ועבודת ההדפסה ביד היתה די קשה, כיוון שצריך היה לכתוב ולהדפיס כל אות בנפרד ועשיתי זאת בחרט על גבי שעוונית, בחדר ריק אשר בעליית גג של טחנת הקמח..."41

המטריצות המודפסות היו מועברות אל דירתה של מרים דרוקר. מול דירתה נמצאה תחנת מיליציה ובבית שבו גרה השתכן לוטננט (סגן) מה-נ.ק.וו.ד. דווקא משום כך, סברו כי המקום בטוח יותר. בדירה נמצא מרתף גדול ולשם הוכנס מכבש דפוס קטן. לכל צרה שלא תבוא, תיכננו גם תעלת יציאה מהמרתף אל הרחוב הצדדי הסמוך. "...כשהחומר היה מוכן בא הקשר ולקחו. מעולם לא ידענו מאין הוא מופיע ולאן פניו. הדבר היה מקובל בינינו, לא לשאול..."42

במקום זה הודפסו שלושת הגליונות של "ממעמקים" שהופיעו במחתרת. החוברת "עשר שיחות לגרעין" הודפסה בחוות ההכשרה בצ'יז'יקוב. היה זה נסיון להעלות תזיסים לשיחות בגרעין. תוכן החוברת: על מהות הגרעין – עמ' 1-3; על עמדתנו כלפי ברית המועצות – עמ' 3-4; על מצב היהודים בברית המועצות – עמ' 5; על הציונות וארץ ישראל לאור המלחמה – עמ' 6-7; על תרבות וסגנון חיים של תנועה מהפכנית במחתרת – עמ' 8; שוב לתל-חי – עמ' 9; רצנזיה על ספרו של הלקין, "בר-כוכבא" – עמ' 10 43.

מחזהו של הלקין, "בר-כוכבא", עשה אז היסטוריה ברחוב היהודי בכללו ובין הנוער הציוני במיוחד. כל כמות של המחזה שהיתה מופיעה בחנויות הספרים היתה נחטפת מיד. דאגו שלכל גרעין יהיה לפחות עותק אחד של המחזה. המחזה הועלה במוסקבה. הלקין, סופר סובייטי, מעלה על נס לוחם יהודי לאומי. ראו בזה סימפטום ורמז לאפשרות של קיום ספרות יהודית לאומית בברית המועצות, ואולי אף רמז להתפתחות שתבוא? לפיכך הפיח המחזה תקוות בלב רבים והפך לספר-יסוד לכל חברי התנועה. "...בפגישה עם אנשי השומר הצעיר בלבוב... הראה לי זלמנסון את ספרו של הלקין, המשורר היהודי הסובייטי. הספר יצא לאור זמן קצר לפני כן במוסקבה. 'פואמה דרמטית' זו, המעלה על נס מלחמת בר-כוכבא ואת דמותו של ר' עקיבא, היתה בעיני השליחים של השומר הצעיר כמו אות שהמפנה המקווה ביחסו של המשטר הסובייטי אל תנועת השיחרור היהודית לאומית אכן, בוא יבוא, והוא אמנם כבר מסתמן. הפואמה אמנם עשתה עלי רושם, אולם משום מה, לא הצליחה לפזר את ספקותי ביחס ל'מפנה'. נפרדתי מחברי השומר הצעיר כשדעותינו חלוקות, אולם, את מסירות נפשם אני שומר בלבי עד היום הזה – ונודע לי כי היא עמדה במבחנים רבים גם בבאות..."44

חורף 1940, שכמותו אין זוכרים זקני האיזור זה עשרות בשנים, נתן אותותיו. הנדידות פחתו והתמעטו ההמונים אשר מילאו עד אפס מקום את הדרכים והרכבות. הורגש מחסור חמור במצרכים חיוניים ובעקבות המחסור נוצרו תורים, תופעת לוואי קבועה של תקופת הסובייטים. בערים המרכזיות, בעיקר בלבוב, ניתן היה להשיג מצרכים (בעיקר ביגוד והנעלה) אשר אזלו כבר בערים ובעיירות – עילה נוספת להמשכת הנסיעות והנדודים, אף כי במימדים קטנים יותר. השלטון, אמנם לאט אבל בביטחה, צעד לקראת פיקוח יתר על האוכלוסיה.

בינואר 1940 הוכרז על "פספורטיזציה". כל תושב, בין שהוא קבוע ובין פליט, נאלץ לקבל תעודת זהות, פספורט סובייטי. בנוסף לפספורט גם חותמת מיוחדת (פרופיסקה) המעידה על מקום המגורים. למושג "דוקומנט" היתה משמעות מיוחדת במינה במשטר הסובייטי. אתה אינך אתה, אלא אם כן הדוקומנט כשר למהדרין. לשם זיהוי ראשון – פספורט, למקום המגורים – חותמת, ומעל לכל – תעודת אישור ממקום העבודה. זאת ועוד – הוכנס גם סיווג בטיב האזרחות, כעין מעלות בקודש: 1) לכל הגר בקביעות במקום – פספורט ופרופיסקה;  2) פליט – קיבל אותה תעודת זהות עצמה אך עם ציון מיוחד, "פרגרף (סעיף) 11", המגביל את בחירת מקום המגורים, כלומר: איסור לגור בעיר גלילית אשר נמצאת במרחק של חמישים קילומטרים מהגבול, ואף איסור להימצא בקירבת אובייקטים (צבאיים ותעשייתיים) שהשלטון קבעם;  3) מלבד הפליטים קיבלו גם רבים מן התושבים הקבועים "פרגרף 11", בשל עברם, כמו סוחרים, עשירים ועסקנים פוליטיים למיניהם.

לתושבי הקבע לא היה כל מוצא אחר, מאשר לקבל פספורט. לא כן בקרב הפליטים אשר אקט ההתאזרחות עורר בהם אי-שקט, התמרמרות רבה ואף התנגדות לקבלת הפספורט. רחוקים מבני משפחותיהם ובתי מגוריהם, לא נטו הפליטים לקיבוע מעמדם האזרחי כתושבים סובייטיים. רבים אף נרשמו לחזור אל שטח הכיבוש הנאצי. לפי ההערכה, לפחות מחצית מהציבור של הפליטים (כרבע מיליון יהודים) לא הסכימו לקבל אזרחות סובייטית. השלטון ערך רשימות מדוייקות של כל הסרבנים, כל אלה שנרשמו ליציאה אל שטח הכיבוש הנאצי. ואכן, כעבור מחצית השנה, ב-23.7.1940 נערך מצוד מקיף אשר הדהים בארגונו ובמימדיו. במשך יומיים שלושה הועלו רבע מיליון פליטים לרכבות, ובקרונות משא, בתנאים בלתי אנושיים וללא נשוא, הועברו בעל-כורחם לסיביר ולאיזור הקוטב הצפוני.

הדפרטציה לתוך ברית המועצות הדהימה את כל תושבי האיזור. רושם בל יימחה השאירה העובדה שהשלטון נהג בערמומיות ורימה ציבור עצום על סירובו להתאזרח ועל שהביע תשוקתו לאיחוד משפחות. דבר זה גרם לקרע שלא ניתן היה לאיחוי, באמון אל המשטר, על יחסו אל האנשים באשר אנשים הם ויחד עם זאת הוכיח נחת זרועו של

ה-נ.ק.וו.ד. ואכן, לפי השגותיו הצליח השלטון להטיל אימה, לזרוע חשדנות וללבות מקרי הלשנה. אימה ופחד אחזו בכל תושבי האיזור על מרכיביו הלאומיים. לפי הבנתו הוא, השיג השלטון סטביליזציה. ה"אלמנט החשוד" (מושג בלקסיקון הסובייטי) הוצא מהאיזור. הפיקוח הוגבר45.

בתנועה נעשו מאמצים לליגליזציה של הפעילים המרכזיים. על רקע המציאות השתדלו להשיג תעודות כשרות תמורת ממון רב. השוחד נתלווה כמטבע עובר לסוחר, רק במידה שלא היה קשור בעניינים פוליטיים. בשטח האזרחי, המוניציפלי והכלכלי יכלו לא אחת להסתדר עם הסובייטים.

בלבוב אותרו מספר דירות, אשר לפי מושג הזמן התאימו לפעילות מחתרתית. דירות שהיו בהן גם יציאה אחורית לרחוב אחר ונמצאו בשכנות או יחד עם מוסדות או נציגי השלטון וכו'.

לאחר מסע הביקורים, חזרו חברי ההנהגה הראשית מעודדים ביותר. הקשר שנוצר עם רבים עוד מתקופת ה"חריש" לקראת היציאה אל הגבולות, הקל על הפעולה. הרצון שבא מלמטה, מהקינים, להתארגנות, הניע את היד המושטת, המארגנת והמדריכה.

הנה כי כן, בשלו התנאים לסיכום ראשון, להתוויית דרך לעתיד הקרוב, ובעיקר – לפגישה רחבה יותר, לבירור וליבון בעיות אידיאולוגיות. סוכם בהנהגה הראשית לכנס את מועצת התנועה.

מועצת צ'יז'יקוב נתכנסה ב-21.3.1940.

בשנת 1935 הוקמה חווה עבור כל התנועות החלוציות בגליציה במטרה להכשיר מדריכים חקלאיים לפלוגות ההכשרה. את הקבוצה המרכזית המוגדרת בחווה היוו חברי השומר הצעיר בנוסף לאלה הבלתי מוגדרים. עם כניסתו של הצבא האדום, החליטו החברים להישאר במקום. בחודשי הסתיו 1939 עברו רבים רבים דרך החווה בהימלטם מפני הנאצים. החווה שימשה גם בסיס לפגישות המחתרת ושם הדפיסו במכונת השיכפול. יצחק זלמנסון קיבל אף הוא תעודת מורה מזוייפת, שאיפשרה לו לפעול בריכוז המחתרת46. "...עד מהרה הפכה החווה לבית ספר חקלאי יהודי בה הורו בשפה האידית. קיבלנו סיוע מהשלטונות, כולל משכורות. אנו קבענו בינינו מי יתחזה כמורה וכן גם תפקידים מנהליים אחרים. פעם הגיע קומיסר אחד לביקור. אספנו את החברים ואנוכי הרציתי בפניהם, ביידיש כמובן, על נושא הלול, למרות שמקצועי היה המטע. היידיש שבפי היתה עילגת. הקומיסר הקשיב. חשבתי: מה כבר מבין הגוי הזה מכל ההרצאה שלי? נגמר השיעור ואז ניגש אלי הקומיסר ואמר: 'כיצד אינך מתבייש להרצות ביידיש כזו? אני לא יכולתי להקשיב, אך לא רציתי להעיר לך בנוכחות התלמידים. ומה גם שאינך שולט בנושא'. התברר ששמו קדושין, אגרונום, והוא מתגורר כיום בפתח-תקוה".

החווה חוסלה רק במאי 1940 וחבריה התפזרו למקומות עבודה שונים, בעיקר בלבוב. הקשר איתם נמשך כל אותה תקופה. החווה על כל חבריה היוותה מקום מבטחים אידיאלי לכינוס מעין זה. בראש החווה עמדו מוניק רינגל וסלק שולברג.

ימים ספורים לפני ההתכנסות, הגיע לאיזור יעקב שטיינקה, אשר בא בשליחות התנועה מהריכוז בוילנה. ביקורו של שטיינקה היה לנו לעידוד רב. הוא עבר גבול מסוכן, אשר כמעט אף איש לא עברו בתקופה ההיא. החברים ראו בזה נכונות התנועה לעמוד לימין חבריה אשר בשטח הסובייטי. הוא הביא עמו גם כסף שאיפשר ביצוע התוכניות47.

יעקב התכונן לשליחות סודית ומסוכנת זו במשך שבועות מספר. הוא קרא חומר רב, בעיקר על הנעשה בארץ ובתנועה. הוא שינן לעצמו עשרות כתובות אשר בשטח הסובייטי. את הניירות הדקים תפר לתוך ביטנת מגפיו ומעילו. היה עליו להעביר סכום כסף הגון ביותר. כדי שלא להסתבך עם שטרות-כסף היו כפתורי מעילו גדולים מהרגיל וממולאים בזהב. איש לא האמין, כי יצליח לעבור את הגבול שהיה סגור ומסוגר. אף על פי כן הצליח לעבור, להגיע ואף לחזור אל הריכוז48. "...הכינוס נערך בקומה העליונה בעת שלמטה נערכה אסיפת תעמולה לקראת הבחירות לסובייט העליון. משם בקע ברמה קולו של מזכיר המפלגה הקומוניסטית שביטא את המציאות בכל כובד משקלה, ואצלנו נערך דיון רציני ושקול בבעיות חינוך וארגון התנועה במחתרת"49.

היה זה בירור רציני ראשון לבחינת היסודות האידיאולוגיים של התנועה לאור הפעולה במחתרת50 ונסיון קולקטיבי לסיכום הדרך, להתוויית תוכנית פעולה ולקבלת החלטות ארגוניות.

"...יש לציין שזו היתה מועצה רבת השראה. אני בכל אופן התרגשתי שכאן קמה תנועה. קמים תאים עם יסודות אידיאולוגיים איתנים בתנאי מחתרת, תוך סיכוי של חדירה לשכבות רחבות של צעירים יהודיים. ראיתי שם אנשים שכל ישותם, כל אשר להם, הם מוכנים להקדיש..."51

מיד לאחר המועצה יצא יעקב לסידרת ביקורים כדי לעמוד מקרוב על פעולת התנועה בקינים ובגרעינים ולמסור דרישת שלום חיה לחברים בריכוז וילנה.

הוכן כרוז לקראת האחד במאי לשם הפצה בין הגרעינים בבוא הזמן. מיד עם גמר הדפסתו, עוד טרם הספיקו למחות עקבות המלאכה, הופתע אחד החברים על ידי מיליציונר אחד שנכנס לפתע. התברר כי זה מכבר נפל החשד על דירה זו, ששימשה קודם לכן מקום מיפגש לקציני צבא פולנים. כתובת זו "נשרפה" והחברים נאלצו לחפש דירה חדשה. ברחבי התנועה נתפרסמה אז ה"בדיחה הטרגית". טרם שובו לוילנה לקח עמו יעקב העתק של נייר דק של הכרוז הנ"ל. גם אנשי "דרור" הוציאו כרוז לקראת האחד במאי, ואז השמיע מאן דהו את פסוקו: "...עם גישתה של 'דרור' בכיס ימין – חמש שנים בסיביר ואילו עם הגישה החיובית של השומר הצעיר בכיס שמאל – עשר שנים בסיביר..."52

גליון מספר 2 של "ממעמקים" הוכן והודפס ובו שנים-עשר עמודים. בתוכן: מאמר על בעיות בינלאומיות, בעיות החינוך האקטואליות, דרכי ארגון, סיכויי הפעולה במחתרת, דו"ח ממועצת צ'יז'יקוב, על המתרחש בארץ ובציונות. כעבור חודש ימים, יצא גליון מספר 3 של "ממעמקים" שהכיל כבר עשרים ושישה עמודים.

בפסח ת"ש נערכו שני כינוסים אזוריים. האחד נערך בסלונים ובו השתתף יצחק, והשני נערך בביאליסטוק ובו השתתף סימון. כינוסים אלה נערכו מתוך מגמה לעמוד מקרוב על הלכי הרוח, ההשקפות ודרכי הפעולה של הגרעינים במקומותיהם. ההתרשמות מהביקורים שימשה עידוד רב לאלה שנשאו בעול. חברי ההנהגה הראשית נוכחו לדעת שהחברים שלמים עם עובדת פעילותם במחתרת ומוכנים גם לסיכון שבדבר53.

ארגון מושבות הקיץ. היתה זו תוכנית שהוצגה לדיון בכינוסים האזוריים ונתקבלה בהתלהבות רבה. ביסוד התוכנית מונח היה הרעיון של מיפגש חברים מאזורים שונים ובמסגרת רחבה יותר, לשם החלפת נסיון, ביקורת והצעות. את כללי הקונספירציה צריכים היו להבטיח על ידי תיכנון של שמות חברים וערי מוצאם, למען לא ייפגשו חברים משכבר הימים. תוכנית מושבות הקיץ נשארה בגדר תוכנית ולא בוצעה בשל המחסור באמצעים כספיים. הקיום, הדפוס, הביקורים והדירות בלעו עד מהרה את כל הכסף שנשלח מוילנה. אמנם חיכו לתקציב נוסף, אבל התנאים האובייקטיביים בגבולות מנעו זאת. וכך נקלעו חברי ההנהגה הראשית לתוך מחסור והגיעו עד לסף הרעב. רק אז הוברר להם עד כמה לא השכילו להבטיח לעצמם אמצעים פיננסיים לפעולה. "...המחסור היה מוחלט. לא היה, פשוטו כמשמעו, במה לקנות לחם. לא היו לנו כמה פרוטות כדי לנסוע בחשמלית. המחסור החמור, עוד אפשר היה לעמוד בו, אולם ההרגשה שאנו דחפנו אנשים צעירים לפעולה, קראנו ועודדנו ועוררנו תקוות, אמונה, הבטחנו קשר, ההרגשה שאין יכולת לעמוד בזה באופן מוחלט, עוררה בנו רגש של מרירות היות והאחריות כלפי החברים לא נתנה לנו מנוח..."54

אמנם נעשה נסיון להעביר כסף בסכום ניכר מוילנה באמצעות אברהם בורנשטיין אך לא הוא ולא הכסף הגיעו. אברהם הצליח לחצות את הגבול ליד לינטופי. בעת המעבר פגש יחידות רבות של הצבא האדום שהתרכזו אז באזור הגבול, ואמנם, כעבור שבוע ימים נכנס הצבא האדום לליטא בספחו את המדינה לברית המועצות. כדי להימצא כשר, השאיר את חבילת המסמכים והכסף מתחת לאחד הגשרונים. לקראתו יצא ש., אחד מפעילי התנועה, על מנת להבטיח לו תעודות ולשמש לו בן לווייה באזור הסובייטי. הם נפגשו והנסיון להרתיעו נדחה על ידי אברהם, אשר חזר אל היער כדי ליטול את ה"מטמון". מאז אבדו עקבותיו (לימים נודע כי נאסר, הוגלה לסיביר ורק בתום המלחמה חזר לפולין).

המחסור הציק ביותר. הפעילים יכלו להסתדר על נקלה במקום עבודה ולהתקיים בכבוד, אך הם ידעו כי התקשרות למקום עבודה זוהי מיתת נשיקה של פעילותם. ובצירוף מקרים נדיר עטו על "עיסוק" שנזדמן להם.

עוד באוקטובר 1939 קראו השלטונות מכל גבי מודעות ענק, למתנדבים שיבואו לעמקי ברית המועצות, לאיזור הדונבאס (איזור תעשיות הפחם באגן הדון). רבבות של פליטים יהודיים, בין אם מתוך אהדה למשטר הסוציאליסטי ובין אם מתוך מצוקת הקיום והדיור, נענו לקריאה זו. תנועה זו הפכה עד מהרה לדו-סטרית. אלפים הנוסעים מזרחה ומאות אשר כבר הספיקו להיות שם, לראות את הנעשה ולחזור. התנאים במקום היו קשים ביותר לפי מושגי העבודה והקיום של פולין. בין היוצאים וכן גם בין החוזרים, היו גם כמה עשרות של חברי תנועה. בשובם לאיזור, במידה שהצליחו להשיג קשר עם התנועה, הספיקו עוד לעבור לריכוז. אחדים מהם אחרו את המועד. ביניהם היו יעקב ביק וישראל אשר החלו לעסוק במרכז הסואן ביותר ברחובה של לבוב, במכירת מעטפות ונייר כתיבה, שהפכו מיצרך מבוקש ביותר. צר היה לראות את יצחק, רכז המחתרת, כשהוא עומד ליד קיר ומציע מרכולתו לכל עובר ושב. אמנם הרעב הציק אך השיקול שהכריע להיכנס לעיסוק זה היה אחר לגמרי. דווקא בעבודה זו ראו פעילי ההנהגה הראשית, אפשרות יחידה שנותרה להם כדי לקיים מגע וקשר עם התנועה. מכיוון שאזלו המקורות, היתה זו כתובת מוצלחת לקשרים שהגיעו מרחבי האיזור ללבוב כדי לבוא בדברים עם נציגי התנועה. וכך הפך המקום והעיסוק הללו מסווה אידיאלי להמשך הפעילות וקיום הקשר55.

הקשר. מראשיתו היווה הקשר, על צורותיו השונות, צוואר הבקבוק של הפעילות במחתרת. בתקופת הגבולות היה הקשר גלוי למדי. בביקורים בערים השונות או בנסיעות חברים אל קיבוצי ההכשרה – כבר חייבה הזהירות. לא כל שכן בתקופת הסטביליזציה. ואכן, נקבעו סיסמאות, כתובות של חברים ודירות, ותוך הקפדה יתירה. הדפסת חוזרים ועתון, הפצתם בין הקינים, הספקת נייר לדברי דפוס, כל אלה חייבו פתרון אחר.

מספר היו לעזר רב בתחילת הדרך. ברובנה היתה פייגה'לה ואחריה אידה קמינסקה בלבוב, שהעבירו את החומר המודפס על גופן ממש. לימים, ניכנסה גם חייקה קלס לסוד העברת החומר אל הערים הגליליות באיזור. לא עבר זמן רב והגיעו לידי מסקנה כי בתנאי מחתרת, עניין הקשר קובע את הצלחת הפעולה, לשבט או לחסד, ואכן, נמצא הפתרון. לשם כך נקבע חבר מיוחד שהיה בתפקיד מוגדר ובלעדי והוא הקשר.

לתפקיד הקשר הראשי נקבע אַבק בורנשטיין ("במבחן"). ואמנם, זיווג מתאים יותר בין האיש לתפקיד לא יכול היה להימצא. אבק כאילו נולד לתפקיד זה. בבגדי הטייס לגופו, בהופעתו האמיצה ובבטחונו העצמי הרב כאילו התברג לנבכי המציאות הסובייטית, על כל דקויות ההתנהגות וההתמצאות והתגובה המיידית. הוא היה רב תושיה ובעל המצאות, וכך נע ונד ימים כלילות, מעיר לעירה וחוזר חלילה. התנועה היתה אז אבק ואבק היה התנועה. מכל ומעבר להשקפות עולם קבעה עוד החוויה התנועתית הרגשית, ובהופיע אבק בקינים הביא עמו משב רוח רענן המעיד על קיומה של התנועה, על הפעולה המתנהלת, על תקוות לעתיד המפעמות בלב. דרישת שלום מהריכוז וידיעות מארץ ישראל הרטיטו לבבות. אבק הפך לספק ראשי של נייר לצורכי דפוס, מיצרך יקר המציאות באותם ימים, מלבד עצם הסיכון שבהחזקת כמויות של נייר, ולו נייר חלק בלבד.

"הרוח החיה של התנועה", זה היה כינויו בחיבה ובהערצה, בו כונה על ידי כל הפעילים. להמצאותיו לא היה כל גבול. החל מהתקנת תחתית כפולה במזוודות, ובעיקר עורר התפעלות בשל חוש ההתמצאות שלו בשטח. לרוב נוהג היה לנסוע ברכבת ודווקא בחברתם של קצינים ופקידים סובייטיים, מה שהבטיח יותר את בטיחותו האישית בדרך ואת כשרותו. בעת המצוקה החומרית השיג כספים ולו אך ללחם בלבד56.

קְשרים קוימו גם עם הריכוז בוילנה ועם חו"ל. עם הריכוז היו הקשרים ארעיים ומלבד רצון טוב ומספר נסיונות אשר סכנה והקרבה עצמית כרוכים היו בהם, נפסק הקשר לחלוטין. הקשר עם חו"ל התקיים בצורת חליפת מכתבים שהיה בהם יותר מן העידוד מאשר עזרה ממשית או אפילו אינפורמציה. בשל המצב התחייבה התכתבות זהירה, קצרת מילים ומלאת רמזים. עמדו בקשר רופף עם מרדכי אורן, ששהה בשווייץ למטרה זו. היה גם קשר מכתבים עם האיזור הגרמני, עם יוסף קפלן ועם טוסיה אלטמן, כל עוד היה הדואר תקין בין גרמניה וברית המועצות57.

משלחת אל יהודי ברית המועצות. ככל שייראה הרעיון תמהוני היה הוא מעוגן הגיונית במציאות הקיימת. יצחק, הוא אשר הגה והעלה את ההצעה. בהגיעו אל האיזור מהריכוז בוילנה לשם ריכוז המחתרת השומרית ואחד העדים לפגישת הסילבסטר, עבר באיזור, ביקר בקינים, נפגש עם פעילים רבים וקלט רשמיו הראשונים. מאידך, קלט גם סיפורים אין סוף על היהודים הסובייטים, הופעתם ואורח התנהגותם. לפתע נתגלה לעיניו מקור לא אכזב של אמונה בקיום הגחלת הלאומית שבלב יהודי רוסיה. פה קלט סיפור על קפיטן בצבא האדום שידע לדקלם את שירו של ביאליק "אל הציפור" בהברה אשכנזית, ושם נערכה פגישה עם יהודי אחד כבן שלושים אשר שאל לשלומו של וייצמן ואוסישקין. במקום אחר שמע על פקיד סובייטי רם מעלה אשר לאחר שהתיידד עם הורי אחד החברים מהתנועה, ביקש מהם לוח עברי וספר תנ"ך והפתיע בדקלמו בעל פה פרקים שלמים מתוך התנ"ך. שמע על קרוב משפחה שהגיע לאיזור ועיקר התעניינותו היתה האפשרות לעלות לארץ ישראל, ועוד ועוד. היות והסיפורים תכפו והלכו, ולא היו אלה מקרים בודדים כי אם דבר שכיח ביותר שאפשר היה לשמוע עליהם בכל עיר ועיר, הדבר עורר עניין ואמר "דרשני". החלו גם להגות רעיון על אפשרות של חציית הגבול הקווקאזי ולהגיע אף לפרס. וככל שהגבולות הלכו ונסגרו והסיכוי לעליה פחת, הלך ובשל הרעיון לשלוח משלחת לפנים ברית המועצות, להיפגש עם יהדות רוסיה. "...יתכן וצפוי לנו גורל דומה לזה של יהודי רוסיה. אולי נוכל ללמוד משהו מפגישה זו... היתה הרגשה שחיינו מתחילים להידמות לאלה של יהודי ברית המועצות. יתכן ויש לשלוח חברים לרוסיה בטרנספורטים כדי לעבוד בדונבאס ולנסות להתערב בתוך הציבור היהודי במקום. ראשית יש ללמוד מהו גורלם של היהודים וכיצד התפתחו העניינים אצלם... לא הוצאנו מכלל אפשרות להגיע ולבדוק את הגבול הקווקאזי. נראה היה שהדבר מוטל עלינו במיוחד, לקיים שליחות זו..."58

הופעת ספרו של הלקין, "בר כוכבא", אף הוא תרם את שלו ואט אט בשלה ההחלטה כי יש להרכיב משלחת מטעם התנועה אשר תצא לרחבי ברית המועצות כדי לתהות על הנעשה שם ולחפש קשר אל גחלות שאולי עוד לוחשות אי-שם.

לאחר שגובש הרעיון במועצת צ'יז'יקוב ונתקבל כהחלטה, ניגשו לבצעו. מוניק רינגל נבחר כאיש אשר יעמוד בראש המשלחת אל פנים ברית המועצות. נקשרו קשרים עם יהודי אחד מחארקוב שהבטיח לסדר ניירות וכן להפגיש את המשלחת עם שני מהנדסים יהודיים צעירים במקום. כל הסידור נכנס לסחבת, מה גם שלא נמצא המימון בו היו צריכים לשאת.

ובינתיים חזרו שלושה בחורים מהתנועה מדונבאס ובפיהם סיפורים על הנעשה שם, והתיאורים היו כה קודרים עד כי קשה היה להאמין באמיתותם. הדבר אמנם ריפה את הידיים אך ההכנות נמשכו. את קופת התנועה פקד משבר חמור וריחפה סכנה של הפסקת פעילות כלשהי באיזור. המצב הגיע עד לידי רעב חמור. כך גססה התוכנית.

לבטי שיתוף פעולה עם "דרור" נתלוו לדיוני התנועה במשך כל התקופה. עוד בנובמבר 1939 נפגש יצחק צוקרמן עם שייקה ויינר ועם יוסף קפלן ברובנה, מקום בו הועלה הרעיון של שיתוף פעולה. בינתיים עזבו כל ותיק ההנהגה הראשית את האזור ורק לאחר פגישת הסילבסטר, מקום שם הוחלט בין היתר גם על משא ומתן עם "דרור", שוב נפגשו נציגי שתי התנועות בלבוב. נתקיימו מספר פגישות בהן השתתפו מטעם השומר הצעיר – יצחק, מרסל וסימון. מטעם "דרור" – יצחק צוקרמן, אדק גולובנר ואוסקר הנדלר.

נסיונות ההידברות לא נשאו כל פרי. יותר מכך, נשארו שתי גרסאות, אשר פרט להודאה בעצם קיומן של הפגישות, שונות היו לגמרי בהנמקת אי ההצלחה. אנשי השומר הצעיר חוזרים בעדויותיהם מהשנים 1941 ואף מ-1969 על אותן הגירסאות: "...היה משהו מעיק במגענו עם 'דרור'... הם דרשו כי נתאחד, שנקים תנועה אחת, ועמדו בתוקף על כך שהאיחוד הוא תנאי לתמיכה כספית. גישתנו היתה שאיננו יכולים להתאחד כיוון שאיננו יודעים מאומה על המתרחש בארץ. כמובן, אנו מוכנים לשתף פעולה באופן מכסימלי בצורות שונות. התייעצויות, עזרה הדדית ארגונית, העברת חומר מודפס במשותף. אך כל זה לא סיפק אותם..."

"...עמדנו בפני מצב קריטי כי פשוט חסרו לנו כמה פרוטות, לחשמלית למשל. החלטנו לשוב ולהיפגש. העמדנו את השאלה בכל חומרתה וכי בזה ייחרץ גורל פעולתנו. הדברים לא שיכנעו אותם והם נשארו בעמדתם הנוקשה. איחוד או לא כלום..."59

"...הנושא הראשון היה תיאום פעולה. בפירוש הודגש כי בעצם כל ההבדלים שבין התנועות אינם חשובים על כך במחתרת ואילו המשותף רב ביותר... בדיונים שנתקיימו אצלנו הועלו שני נימוקים: אנו שיננו ושבנו ושיננו לעצמנו כי בתנאי מחתרת יש בהחלט מקום לתנועה ממוזגת, מאוחדת. מאידך, הבינונו שאין בסמכותנו להחליט על צעד כה מרחיק לכת... זהו עניין למוסדות גבוהים יותר. עמדת 'דרור' היתה – איחוד ומיזוג מלא, ולא – גם לא תהיה השתתפות כספית מצידם בפעולותינו. הם קיבלו כספים מן החוץ..."60

וגירסת דרור:

"...נתקיימו מספר פגישות עם חברי השומר הצעיר. מצידנו היו יודקה הלמן, אוסקר הנדלר, אדק גולובנר ואנוכי... הבירורים היו רעיוניים, לא היו כל עניינים טכניים. נתאחד ונפעל במשותף וזה יקל על כולנו. כיוון שהיה זה בשטח הסובייטי, כמובן שאחד הדברים הקובעים היה היחס אל ברית המועצות. תנועתנו אסרה כל חינוך להלכי רוח אנטי-סובייטיים אך בשום פנים ואופן לא רצתה לתת גושפנקה פרו-סובייטית... מכל מקום, בעיני החברים הללו לא היינו פרטנרים מתאימים בעבודתם המהפכנית..."61

"...שררה בתוכנו המגמה להגיע לידי שיתוף פעולה עם השומר הצעיר, ליצור מגע ולהקים תנועה אחת... אני לא השתתפתי בפגישה ואיני יודע עם מי הוא (יצחק צוקרמן) נפגש. ידוע לי כי הוא הביא בפנינו את סירובם של אנשי השומר הצעיר להקים תנועה משותפת... איני זוכר מה היתה ההנמקה לסירוב אך בשאלת היחס אל ברית המועצות היו ניואנסים, הבדלי גישות..."62

המצב נשאר על כנו – קיום שתי מסגרות נפרדות.

לשם הבלטת השוני שבהערכת הפרשיות של המשא ומתן ראוי להביא פרשת "איחוד" נוספת. במקביל למשא ומתן עם השומר הצעיר, ניהלו חברי "דרור" גם משא ומתן עם "גורדוניה" ועם "עקיבא". שליח מטעם "עקיבא" מצא דרכו אל יצחק צוקרמן וביודעו את חולשתם הארגונית הרי "...בבחירה שבין הזנחתם או התנכרותם לתנועה והתקשרותם אל הקומסומול, או שתימצא מסגרת של שיתוף פעולה, כלומר – כניסתם הקולקטיבית של החברים מ'עקיבא' לתוך שורות 'דרור', הוא מעדיף את הדרך השניה כי על ידי כך הם ישמרו על אופיים הציוני למען הארץ... ובאשר ל'גורדוניה', קשה לומר שהיה זה איחוד. הם קיבלו את המצע שקבענו... לאחר שנים קיים ויכוח האם היה זה איחוד או ש"דרור" בלע אותם. במכתבים וסיפורים ובעדויות של חברי 'גורדוניה' הם מדברים על איחוד. במכתבים שלנו מדובר על צירופם לתנועה. בכל אופן, התנועה המאוחדת נקרה 'דרור' והם פעלו בתוך מסגרת זו..."63

ממקורותיה של "גורדוניה" יש לנו הדים שונים במקצת.

"...התנועה פועלת בשיתוף עם 'דרור' ובזמן האחרון נצטרפה גם 'עקיבא' למסגרת זו...המרכז מורכב על יסודות פריטטיים. בשאר השטחים – הפעולה החינוכית והרעיונית, היו הבדלים. במרכז פעלו שלושה מחברינו ושלושה מחברי 'דרור'...המצב הכספי היה בכי רע..."

"...בשטח הרוסי היחסים הפנימיים במסגרת המשותפת אינם כשורה..."64

הנה כי כן, נכשל המשא ומתן ובעיית המימון הציקה. לא נמצא כל מקור לכסף והתקציב אזל. מכירת מעטפות בראש חוצות איפשר קיום פיזי דל וכדי להמשיך בפעולה במחתרת נזקקו לסכומים שנראו אז כאסטרונומיים. הועלו תוכניות שונות לשם גיוס מקורות כספיים ובינתיים הושטה עזרה מעטה על ידי הגרעינים עצמם, אשר אספו ביניהם סכומי כסף. הקלה גם העובדה שנקבע הקשר, בניגוד לרצוי, על ידי כך שרכזי הגלילות היו מגיעים ללבוב.

למהות דרכה של מחתרת שומרית במשטר הסובייטי נתלוו ויכוחים סוערים מאז כניסת הצבא האדום לאזור. נעשה נסיון לסיכום במועצת צ'יז'יקוב, ופה יש להבחין בין שני צידי  המטבע: ארגון ואידיאולוגיה. תוך חפיפה מוחלטת ביניהם תרו אחרי מוצא להמשך הקיום התנועתי. כאמור, הסיסמה היתה: תנועה – בין גבולות ובמחתרת. לאנשי השומר הצעיר נראו שני הדברים כטבעיים ומתבקשים מאליהם. כתנועת נוער ראשונה ברחוב היהודי לאחר מלחמת העולם הראשונה, נתנה ביטוי למאווייו הכמוסים של העם לחידוש תקומתו הלאומית בארץ מולדתו ההיסטורית. ואכן, כפרטים בגולה שמו את הדגש על הגשמה עצמית אישית וכחזות הכל ראו בתנועה את אקט העליה וההצטרפות לחיי קיבוץ בארץ. כתנועה חינוכית בגולה נטלו חלק בכל פעולות ההסתדרות הציונית ולא השתתפו במאבק המעמדי של תנועת הפועלים הכללית ואף לא ברחוב היהודי. יחד עם זאת טופחה השקפת עולם סוציאליסטית.

לית-מאן-דפליג, אחד המרכיבים הדומיננטיים בחינוך הבוגרים היה היחס החיובי והאוהד כלפי מפעל הבניה הסוציאליסטית בברית המועצות. והנה – הגיע משטר זה לפיתחם ותבע הכרעה חד-משמעית. למרות שניתנה תשובה חד-משמעית, הרי להמשך הפעולה במחתרת נתלוו התלבטויות אין-סוף.

עם כל הרומנטיקה שבדבר, הרי המחתרת קיבלה פירוש חדש, אחר ושונה מכל הידוע עד אותה תקופה. בדרך כלל, מחתרת כארגון סודי בכל משטר אשר יהיה, מכוונת למיגור השלטון, למאבק בשיטות וצורות שונות לשם שינויו או לפעולות חבלה נגדו. היות וכך, נחשבת ההשתתפות במחתרת כפגיעה במדינה או במשטר ולכן גם צפויים המשתתפים לעונשים כבדים ביותר. לחלקה השני של ההגדרה, העונשים הכבדים, צפויים היו כל חברי המחתרת, אך באשר לפעולה נגד השלטון, מיגורו או מעשי חבלה נגדו, הרי המציאות היתה היפוכו של דבר. התנועה נזהרה גם במחתרת מכל גילוי של אנטי-סובייטיות. אדרבא, הקו של טיפוח אהדה למשטר נמשך, בהדגשה כי המחתרת אינה מכוונת נגד המשטר הסובייטי.

בתיזה הבסיסית של פתרון הבעיה היהודית לא היה במצב החדש כדי לשנות את השקפת היסוד. נהפוך הוא, היתה אמונה ותקווה כי ברית המועצות, היא אשר צריכה ואף תשנה את עמדתה לגבי הציונות ותכיר בה כדרך לשחרור לאומי וחברתי עבור היהודים שבגולה.

"...נאמינה כי יום יבוא וגם ברית המועצות תכיר כי דרכו של העם היהודי לפדות לאומית וסוציאלית שונה מזו של עמים אחרים, כשם ששונה מבנהו. יכריעו על הכרת אמת זאת, בראש ובראשונה – המפעל הציוני בארץ ישראל וקשר החיים שקשר עמו הנוער העברי בכל העולם ואף ב-ססס"ר..."65

אי לכך לא נשתנה היחס לציונות החלוצית והיחס אל ברית המועצות, גם בנסיבות החדשות. כשם שלא היתה קיימת סתירה בהשקפתו הפוליטית של השומר הצעיר, בין הציונות והגשמתה ובין הסוציאליזם המהפכני והגשמתו, כן איננה קיימת היום. ומכאן – כי ישנה זכות קיום לציונות גם בברית המועצות ולכן יש להמשיך בפעולת התנועה גם בתנאים החדשים, ואי ההבנה השוררת בין הציונות ובין התנועה הקומוניסטית תחלוף במשך הזמן.

מכל שכן כשבפגישה עם יהדות ברית המועצות נתגלתה האמת המרה של התבוללות והתנכרות לחזון האומה, וביחד עם זאת היו גם גילויים חריפים של קשר אל העם ופה ושם אף שאיפה לשיחרורו וגאולתו במולדת. מכאן הסיקו כי יש יסוד לקוות ששינוי בקו הפוליטי, הפנימי והחיצוני, יביא להכרה בתנועה הציונית. ואגב ניתוח עקבי של תיזה זו הגיעו למסקנה כי התנכרותה של ברית המועצות לתנועת השיחרור הלאומית יהודית לא תעמוד לאורך ימים, בעת שבתוככי מדינתם ניתן חופש לפיתוח תרבות לאומית לכל עם, גדול כקטן. היה גם יסוד למחשבות ותוכניות על שיגור משלחת לפנים המדינה כדי לחפש קשר עם שרידים נאמנים אשר אולי עוד קיימים בקרב יהדות ברית המועצות.

בהקשר לפעולת המחתרת וצידוקה והאם עשה הסוציאליזם המתגשם את מאווייו הלאומיים של העם היהודי למיותרים, הרי "...אין לקבל דעתם של ה'מצמצמים', הנכונים להסתפק בשמירת המורשת התנועתית בקרב ותיקי החברים ותחת 'שריון הגרעינים', ימתינו עד עבור זעם המלחמה... ציפיה שאין עמה מעשים סופה סטגנציה והתחסלות עצמית. נהפוך הוא, יש לפעול, להצמיח דור צעיר שיילך בעקבותינו. סיכויי ההצלחה אמנם רחוקים ורצופים מיבחנים ורדיפות אך הם הינם פועל יוצא מכוחו העולה של הישוב העברי בארץ ישראל אשר אין להתעלם ממנו, ומשורשי הציונות העמוקים ותנועות הנוער החלוציות בקרב יהדות פולין..."66

ושוב, האמונה בחודשים הראשונים לפחות, נבעה מעובדת קיומם של קיבוצי ההכשרה באיזור ואלה יבטאו קיום והמשך תנועות הנוער באיזור. לכן לא נתפסו להלכי רוח ליקבידטוריים וראו בזה שאלת מבחן כלפי חוץ וכלפי פנים, בהכרה ברורה כי צפויים הם לרדיפות ואף לקורבנות בנפש. לא היתה כל נטישה או נשירה ובכל זאת היו מעטים שהצטרפו לקומסומול. בתנועה התייחסו לכך כאל בגידה נפשעת והסתייגו מכך. אלה היו בודדים שחיפשו קריירה ונכשלו. היו גם כאלה שהרעיון הכריע אצלם והגיעו למסקנה כי בתנאים החדשים אין מקום לפעילות תנועתית ציונית ויש להשתלב במסגרת הסובייטית.

"...אלה אלה הקרייריסטים והבוגדים שמתוך האקטיב התנועתי, יכולים היו לספור על אצבעות שתי הידיים, בכל זאת היו כאלה..."67

תגובה על הנעשה בקרב תנועת השומר הצעיר נשמעה אצל אורח-לרגע:

"...למרבה תמהוני היו אנשי השומר הצעיר, תוך כדי פעולה ציונית מחתרתית נאמנה, דבקים בהסבר דיאלקטי מסובך שצריך היה לתרץ קיום מחתרת נגד 'בעלי ברית', מחתרת נגד המשטר בו הם רואים מגדלור ואשר הם מתפללים לשלומו והצלחתו. הם ראו עצמם כמחתרת נגד 'אי-הבנה' של המשטר הקומוניסטי לתנועת השיחרור היהודית לאומית. הם עמדו בפני תפקיד קשה למדי, לפתח פעילות אסורה, לעודד עבירה על החוק תוך טיפוח נאמנות למשטר, תוך הערצה ל'אוקטובר', תוך שלילה גמורה של כל נימה אנטי-סובייטית. בדרך כלשהי היו מיישבים סתירה זו – זה כוחה של דיאלקטיקה ושל רומנטיקה ארצישראלית שהיתה מטופחת עמוקות בתנועת השומר הצעיר..."68

המחנה ברובו המכריע נשאר מלוכד ונאמן לדרכה של התנועה. היה יסוד לסיכום מעודד על כל שנעשה עד כה. לא מעט תרם להרגשת הסיפוק בואו של שליח הריכוז בוילנה – ישר למועצה. באחד המאמרים שבעתון המחתרת מסכם הכותב: "גורל העם היהודי ייקבע על ידי קצב ההגשמה בארץ ישראל ולא על ידי מהפיכה פוליטית או סוציאלית בארצות הגולה... נאמינה כי יום יבוא וגם ברית המועצות תכיר בדרכנו... נטפח יחס אוהד כלפי ברית המועצות ובבוא היום נקום ונצא לדרך – אל המולדת! מסירות! עוז! זהירות ותבונה!..."69

כשמתרגמים את הדברים לשפת המציאות נראים העניינים מעט אחרת. בגרעינים התדיינו מה פירושו של המושג לויאליות כלפי השלטון בתנאי מחתרת, אהדה לברית המועצות – והן זו כה עויינת!

ובינתיים מתחילות להגיע ידיעות על הופעות גאות ואמיצות של חברי התנועה תוך ויכוחים פומביים עם נציגי השלטון, ומאידך – ידיעות על מעקבים, חקירות ומאסרים. מרובנה, קרמניץ, קובל ודובנה מגיעים חברים ללבוב ומספרים על חברים שנלקחו לחקירות בשל סירובם להצטרף לקומסומול. מנסים להשפיע עליהם תוך איומים שידוע לשלטון שהם ממשיכים להתכנס כמקודם.

באחת הגימנסיות (העבריות לשעבר) ביקר אחד הפוליטרוקים ובנוכחות התלמידים שאל את המנהל, על אלה הסתדרויות נימנים התלמידים. המנהל הכחיש מכל וכל: "לשום הסתדרות!" קמה אחת החברות והודיעה: "לא נכון הדבר, אני נימניתי עם הסתדרות השומר הצעיר!" למחרת הוזמנה זו לבירור נוסף ב-נ.ק.וו.ד.

בהתקבלו למערכת העתון נשאל אחד החברים על השתייכותו המפלגתית לשעבר. הלה ענה כי היה חבר בשומר הצעיר. ביחס לשאלות נוספות התחיל להבהיר ולהסביר מהי דרכה של תנועה זו ואף סיפר על הנעשה בקיבוצים, הקומונות בארץ. "זוהי רמייה!" התפרץ המנהל. למחרת נקרא אותו חבר אל ה-נ.ק.וו.ד., שם נחקר ונצטווה להגיש רשימה של חברי השומר הצעיר שבעיר70.

בחודשי האביב של שנת 1940 נודע ברבים על מאסרם של מנהיגים ציוניים בערים המרכזיות. ודווקא לאחר מועצת צ'יז'יקוב הוגברה הפעילות ותקופה זו נחרתה בזכרונם של הפעילים כתקופת ההרחבה.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial