מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אלכסנדר דונט, קול מתוך האפר: מסע נדודים בחיפוש אחרי האלוהים - ב'

אלכסנדר דונט, קול מתוך האפר: מסע נדודים בחיפוש אחרי האלוהים - ב' (הגדל)

מתוך: ילקוט מורשת כ"א, יוני 1976 

 

רצוננו "החופשי" 

הבעיה סבוכה לא במעט בשל פשטותה הטרגית. מאז ומתמיד נאבקו המחוקקים, הנביאים וחז"ל עם בעיית הרשע ועם שאלת סבלם של החפים מפשע. התיאודיציה, הצדקת האלוהים וצידוק דינו, היו קיימים זמן רב לפני שלייבניץ טבע את המונח. 

המכנה המשותף הפשוט ביותר של הבעיה הוא זה: 

ה' הוא כל-יכול; אם הוא מרשה את הרע ואת סבלם של חפים מפשע – הרי שאיננו טוב וצודק. 

או: ה' הוא טוב וצודק; אם הוא מרשה את הרע, את סבלם של החפים מפשע – הרי איננו כל-יכול. 

משלא יכלו לתרץ סתירה זו ניסו הוגי הדת למצוא תשובות מתשובות שונות, וביניהן גם זו: ה' הוא אומנם טוב וצודק, אך ישנו גם אדון החושך, שטן, אבי כל רע. היהדות דחתה באופן מוחלט דואליזם זה המשקף את התפיסה הזרטוסטרית על הורמוז ואחרימן. "אני ה' ואין עוד; יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע" (ישעיהו, מ"ה, ו'-ז'). לשטן לא נועד מעולם תפקיד ראשי ביהדות; אפילו בספר איוב הוא מופיע רק כאחד המלאכים, כקטיגור מטעם האלוהים. 

ועוד תשובה: זוהי הודאה בכך שהאל אומנם איננו כל-יכול. יכולתו היא מוגבלת, אך הוא עצמו יצר את הסייג. לאדם נתן ה' את חופש הרצון, את היכולת לבחור בין דרכי פעולה שונות. הטבע איננו מטריד את ה', אך האדם העיקש והמרדן מעורר בעיות רבות וצרות. "ה' ברצונו עשה את האדם לשותף בן-חורין בעולמו", טוען אברהם יהושע השל בספרו בין האל לאדם (עמ' 151).  

סניגוריו של הקב"ה אוהבים להדגיש רעיון זה של אל טרנסצנדנטי, אשר העניק לאדם חופש רצון להחליט מה טוב ומה רע. "אין זו החלטתו של האלוהים", טוענים הם. "השואה אין לה כל קשר עם ה', מעשה אדם היא. ה' סבל ובכה עם הקורבנות. אך לא יכול לעשות למענם דבר בקשר לכך". אם ה' נתן לאדם חופש הבחירה בין טוב לרע, לא ייתכן כי חופש זה יהיה בלתי-מוגבל, ללא סייגים ותחומים. ודאי השאיר בידיו מידה של שליטה. צריך שיהיו כללים, גבולות לרע, כך שאפילו הרֶשע יימָצא בתחומי המוסר של בני-אדם ואלוהים ובגבולות הניתנים לתיקון ולפדות. שאם לא כן, כלום לא נעשה האל שותף לרשע? אם נגיד לבננו לא לקפוץ לתוך מים עמוקים, לא להשתמש בסמים ולא לדקור את רעהו ועינינו רואות שהוא מנסה לעשות את כל אלה על אף הכל – כלום לא מחובתנו היא לעצור בעדו? האם נעזוב אותו לנפשו בתירוץ: "וכי אני אמרתי לו כך?" האם לא היתה זו מחובתו של האל הטוב והמיטיב לשלוח את כל צבא מלאכיו לעזרת העם שאיתו – כך נאמר – הוא כרת ברית? כלום איננו אשם בהפרת כלל גדול בתורה: "לא תעמוד על דם רעך?" (ויקרא, י"ט, ט"ז). מדוע מתרעמים אנחנו על הכל ולא על מי שאשם באמת? 

הבה ננתח את השלכותיו של המושג חופש הרצון ביחס לבעיית השואה. שאלתנו הראשונה היא: מדוע נתן ה' לאדם את הברירה? מן התורה אנו למדים כי ה' התחרט על מעשיו והחליט להשמיד את המין האנושי ולהתחיל הכל מבראשית (המבול). מדוע חזר על המשגה שעשה? התורה אף מלמדת אותנו כי ה' ברא את האדם בצלמו כדמותו. כלום פירושו של דבר כי ה' עצמו מסוגל להיות קורצ'אק והימלר, קדוש ותליין? כלום לא יכול היה לעשות את האדם פחות דומה לאלוהים ויותר אנושי, עם פחות נטיה לעשות את הרע, כשם שהגביל את יכולתו לקלוט גלי אור בתחום שבין אולטרה-סגול ואינפרה-אדום ולא יותר? בקיצור: מדוע לא ברא יצור אנושי טוב יותר? לאו דווקא צדיקים גמורים, אלא רק טוב יותר? ולמה לא יכול ה' להתערב בחופש הרצון כשזה פורץ את כל הגבולות? "בין האמצעים המתערבים בחופש הרצון נמצא גם העונש, במידה שהוא פועל ביעילות כהרתעה וככוח מונע. אם איננו מועיל, הרי אינו אלא סבל מיותר", כדברי הראביי דוקטור ג.נ. שלזינגר. 

פרופסור אלברט איינשטיין נתן את תשובתו לבעיה זו, כרגיל, ביושר ובבהירות. "איש לא יכחיש כי הרעיון שישנו אישיות אלוהית כל-יכולה, צודקת, טובה ומיטיבה לכל, עשויה לתת לאדם נחמה ועידוד ולהנחותו. המושג בפשטותו אף נתפס, אפילו על ידי מוח בלתי-מפותח. אלא שמאידך הרעיון כרוך בחולשות שאותן הרגישו בני-אדם על בשרם משחר ההיסטוריה. הרי, אם הוא כל-יכול, אזי כל אשר קורה, כל פעולות האדם וכל מחשבותיו, רגשותיו ושאיפותיו מעשי-ידיו הן. נוכח ישות כל-יכולה כזו – כיצד אפשר להטיל על האדם אחריות למעשיו ולמחשבותיו? בחלקו שכר ועונש כלום לא ישפוט למעשה את עצמו? וכיצד מתיישב הדבר עם התכונות המיוחסות לו כטוב וצודק?"* 

נחזור לשואה: היכן טעינו בשימוש בחופש הבחירה שניתן לנו כך שנענשנו בשישה מיליון מוצאים להורג? ומה היה נכון בבחירה שעשו הגרמנים (ולפי כל הסימנים עדיין מוסיפים לעשות)? 

כל תורת חופש הרצון הינה זרה לרוח היהדות ומאמצי סיזיפוס של החכמים ליישבה עם תפיסת ההשגחה העליונה בידי אל כל-יכול היא עיקר תמציתה של היהדות, ואֵל שאיננו כל-יכול היה סותר את עצם מהותה של האמונה הדתית. בניגוד לתפיסת היסוד של הפילוסופיה המערבית שלנו מושתתת היהדות המסורתית על אמונה באלוהים המתערב ישירות בעניינינו היום-יומיים ומנהל אותם. הפילוסופיה המערבית מטילה על האדם את האחריות למעשיו. בעיניה הפאטאליזם המזרחי, הדטרמיניזם הדתי או המארקסיסטי, הכפיה התורשתית או תורות החברה והסביבה אינם נחשבים כגורמים הקובעים את התנהגותו של האדם. לכל היותר מותר לקרוא להם נסיבות מקילות. 

המחווה שעושה היהדות המסורתית כלפי "חופש הרצון" איננה אלה תרגיל התחמקות. אפשר להוכיח זאת בעשרות מובאות: 

כבר הזכרתי את ישעיהו (מ"ה, ו'-ז'): "אני ה' ואין עוד. יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע. אני ה' עושה כל אלה". 

והנה עוד: 

"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב?" (איכה, ג', ל"ח) 

"אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה?" (עמוס, ג', ו') 

"אין אדם נוגע במוכן לחברו". (יומא לח ע"ב) 

"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". (חולין ז ע"ב) 

"לעולם אין הנחש נושך אלא אם כן נלחש לו מלעיל, ואין הארי טורף אלא אם כן נלחש לו מלמעלה, ואין המלכות מתגרה בבני אדם אלא אם כן נלחש לה מלעיל" (קוהלת רבתי, י', י"ד) 

"ארבעים יום קודם יצירת הוְלד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני". (סוטה ב ע"א) 

"מלאך הממונה על ההריון... נוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו: רבש"ע טיפה זו מה תהא עליה – גיבור או חלש? חכם או טיפש? עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק לא אמר". (נידה טז ע"ב) 

"בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו". (משלי ט"ז, ל"ג) 

"פלגי מים לב מלך ביד ה'; על כל אשר יחפץ יטנו". (משלי כ"א, א') 

השם יודע "אפילו שיחה קלה שאדם משיח עם אשתו". (ויקרא רבה כ"ו, ז') 

"הוא טרוד בעשיית מדרגות, משפיל את האחד ומרומם את האחר". (בראשית רבה, ס"ח, ד') 

____________________ 

* מדע, פילוסופיה ודת. סימפוזיון. ניו-יורק, 1940. ביוזמת הסמינר התיאולוגי היהודי, ובהשתתפותם, עם אחרים, של: ארתור ה. קומפטון, אלברט איינשטיין, אנריקו פרמי, רוברט מ. מקאיבר, אללן נבינס, י.י. רבי, הארלו שאפלי, ג'ורג' נ. שוסטר, פיטירים א. סורוקין, פאול טיליך, הארולד סי. אוריי, ז'אק מאריטיין, לואיס פינקלשטיין. 

 

 

אם אחרי כל אלה רבי עקיבא טוען כי "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג', ט"ו), הרי זו זכותו – אך אין הוא משכנע. 

דומני שדי באלה, אך למעשה גם כל זה מיותר. מספיק לפתוח את המחזור ולקרוא בתפילת "ונתנה תוקף" של ראש השנה ויום הכיפורים. משמעותם של ימים אלה היא ברעיון שה' מתערב יום-יום בנעשה עלי אדמות ובגורלם של בני-אדם. 

ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום; ובו תִנשא מלכותך ויִכּוֹן כסאך ותשב עליו באמת. אמת כי אתה הוא דַין ומוכיח ויודע ועֵד, וכותב וחותם; ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזכרונות, ומאֵליו יִקָרא, וחוֹתָם יד כל אדם בו. ובשופר גדול יִתָקע, וקול דממה דקה יִשָמע, ומלאכים יֵחָפזון וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו: 'הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין!' כי לא יזכו בעיניך בדין. וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון. כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קִצבה לכל בריותיך, ותכתוב את גזם דינם. 

בראש השנה יכָּתבון, וביום צום כיפור יֵחָתמון. 

כמה יעברון וכבר יבָּראון; מי יחיה ומי ימות; מי בקצו ומי לא בקצו; מי במים ומי באש; מי בחרב ומי בחיה; מי ברעב ומי בצמא; מי ברעש ומי במגפה; מי בחניקה ומי בסקילה; מי ינוח ומי ינוע; מי יִשָקט ומי יִטָרף; מי יִשָלֵו ומי יִתיַסר; מי יעֹשֵר ומי יֵעָני; מי יִשָפל ומי יָרוּם. 

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. 

 

נראה שתשובתה, תפילתה וצדקתה של מרים לא הספיקו כדי להעביר את רוע הגזרה. כמעט אוכל לשוות לפני עיני את מעמד בית-דין של למעלה בימי ראש השנה ויום כיפור תש"ב (1941) כשנחרץ דינה של מרים. האל הכל-יכול, אל רחום וחנון, יושב על כיסאו בכל הדרו וספר החיים והמוות פתוח לפניו על גבי שולחן עשוי ממישאלות ואנחות. ואוריאל ורפאל מתרוצצים הלוך וחזור אל מחשבי הענק הנוצצים בכל צבעי הקשת. מדי פעם הם מגישים לקדוש ברוך הוא סרט מלא מידע והנתונים נבדקים ומושווים. מאזני הצדק האלוהי הענקיים (האלקטרוניים) שוקלים את העדות בדייקנות ומודיעים על התוצאות. פסק הדין נרשם ליד שמו של כל חוטא. ואז ה' ברוב רחמיו נותן לכולם עשרה ימים כדי לחזור בתשובה, לכפר על עוונותיהם ולהיטהר. מיזרקות, שבהן מתנוצצות דמעות האלמנות והיתומים, מרגיעות את האווירה הקדחתנית ורוח צפריר הפועלת כמיזוג-אוויר נושבת בין העמודים הנישאים הבנויים מתפילות ומעשים טובים. ביום העשירי, יום הכיפורים של שנת ה'תש"ב, עלה דינה של מרים שנית והנה, או שתשובתה, תפילתה וצדקתה לא הספיקו, או שקרתה תקלה במחשב או במאזניים האלקטרוניים – כמעט ראיתי לפני עיני את צעירי המלאכים, לפי תיאורו של י. ל. פרץ, "בעלי עיני היהלום וכנפיים שזורות חוטי זהב, סנדלי כסף לרגליהם", כשהם שולחים מבטים מתחננים לעבר כס המשפט, מוכנים ומזומנים לרדת כדי להציל. אך מבטי התחנונים נתקלים בקיר אטום קר כקרח ובתנועת יד: שמאלה. ידו של איש ה-ס.ס. הנתונה בכסיה הצביעה: שמאלה. ומרים נספתה כמשפט האלוהים. מדוע להאשים את איש ה-ס.ס.? 

אמונה יהודית זו, שהציגה את הנהלת הספרים ואת בדיקתם ביד העליון, כפי שהיא מופיעה בתפילות יום הכיפורים, תמיד הגעילה אותי. האם פירושו של דבר, כך שאלתי את עצמי, אולי במידת-מה של נאיביות, שאקציית "הדוּד" תוכננה וחושבה והוחלט עליה בבית הדין של מעלה כמעט שנה לפני המעשה? כמיליון ומחצית המיליון מילדי ישראל נידונו למיתה בתאי הגזים על ידי הקב"ה – הכ-יכול? מה היה חטאם? האם ישנו בכלל חטא החייב בעונש טרבלינקה ובעקידת מרים? ולעושי דברו  הוא בחר מכל העמים ודווקא את חלאת הארץ נושאי צלב הקרס? 

 

ה"צדיק" הגרמני 

ב-1961 קיים ראביי ריצ'רד ל. רובינשטיין* בברלין פגישה עם דוקטור היינריך גרוּבּר, ראש הכנסיה האוואנגלית של ברלין. היינריך גרובר היה צדיק נוצרי. בימי היטלר הוא עזר למאות יהודים ולזכותו נרשמת התנגדות ממושכת מלאת גבורה למשטר הנאצי עד שבסוף הובא לדאכאו. הוא הופיע כעד במשפט אייכמן והוא ידיד ישראל. בתשובתו לשאלתו הישירה של רובינשטיין: "האם היה זה רצונו של ה' שהיטלר ישמיד את היהודים?" קרא לפניו גרובר בהטעמה דרמטית את הפסוק (תהלים מ"ד, כ"ג): "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה". ברי שהיטלר היה בעיניו כשוט שבידי ה' כנבוכדנאצר לפניו. "מסיבה כלשהי היה זה חלק מכוונות ה' כי היהודים ימותו... הוא האדון, הוא השליט, הכל נעשה כדברו וכמצוותו"** 

רובינשטיין הזדעזע מתשובתו של "הגרמני הטוב" והפגישה שינתה את עמדתו התיאולוגית מן היסוד. "לא יכולתי להאמין באל כזה ואחרי אושוויץ אף לא יכולתי להאמין יותר כי ישראל הוא העם הנבחר". כאיש דת הוא ידע היטב את עקרון היסוד של היהדות: 

היחס בין ה' לעולם הוא בראש וראשונה היסטורי... התיאולוגיה היהודית  

היתה מאז ומתמיד רגישה במיוחד להיסטוריה היהודית... הטענות הקשות  

כנגד האל כאישיות מבעית מכך שאי אפשר ליישב את רעיון האל כשלמות  

עליונה עם הרשע המכוער שאותו אל מרשה לבני-אדם לעשותו. 

דומני כי האתגר החמור ביותר ליהדות המודרנית טמון בשאלת הקשר בין  

ה' ובין מחנות המוות. אני משתומם נוכח שתיקתם של אנשי הדת בימינו לגבי החמורה והמענה ביותר מכל בעיות היהדות. כיצד מסוגלים יהודים להאמין באל 

כל-יכול, טוב ומיטיב, אחרי אושוויץ? על פי תפיסתה של התיאולוגיה היהודית המסורתית ה' הוא הכוח המניע, הכל-יכול בהשתלשלות הדרמה ההיסטורית. כל  

_______________ 

*פרופסור ריצ'רד ל. רובינשטיין הינו מרצה בנושא הדת באוניברסיטה של מדינת פלורידה. הוסמך לרבנות על ידי הסמינר התיאולוגי היהודי והוא בעל תואר דוקטור לפילוסופיה  מאוניברסיטת הארווארד. 

 **ב-1965 כתב גרובר את ספרו נצרות ומשבר, בו הכחיש את הדברים אשר ייחס לו רובינשטיין. 

 

 

 

אסון בהיסטוריה היהודית תורץ כעונש מידי ה' על חטאי ישראל. אינני רואה כיצד אפשר להחזיק בעמדה זו מבלי לראות בהיטלר ובאנשי ה-ס.ס. מכשירים לעשיית רצון ה'... כדי לראות תכלית במחנות המוות נאלץ האדם המאמין לקבל את ההתפרצות השטנית הבלתי-אנושית ביותר, שאירעה בהיסטוריה כולה, כאילו היא ביטוי משמעותי לכוונות האלוהים. רעיון זה הוא כה טמא בעיני מכדי שאקבלו. 

אלוהים, המרשה כי אפילו על ילד אחד חף מפשע יוטל סבל, או שהוא אכזר מכל או 

אדיש ללא תקנה. אבותינו ביקשו לפתור את הבעיה בהמציאם את העולם הבא, בו 

יבואו מעשי האכזריות של העולם הזה על תיקונם. לא נוכל לקבל פתרון כזה ומוטב 

שנשים לב לביקורת המוסווית, אך החמורה מאד, על הדרך שבה מושל ה' בעולם 

הזה, המחייבת אותנו להמציא בדמיוננו עולם אחר, שבו הוא יעשה מלאכה יותר 

טובה. (עמ' 87) 

אילו האמנתי בה' כמחולל הכל-יכול של הדרמה ההיסטורית ובישראל כעם הנבחר 

שלו, כי אז היה עלי לקבל את מסקנתו של גרובר כאילו על-פי רצון האלוהים שלח 

היטלר שישה מיליון יהודים לטבח. לא אוכל להאמין באל כזה ואחרי אושוויץ אף לא 

אוכל להאמין יותר בישראל כעם הנבחר. (אחרי אושוויץ, 1966, עמ' 46) 

 

אף על פי כן "בחרו יהודים רבים בכניעה לאל שדן אותם להשמדה במקום לוותר על מורשת האמונות שבימים עברו נתנו טעם לחייהם". 

רובינשטיין נוטה לקבל את גירסתו של אלבר קאמי, שראה את קיומנו עלי אדמות כאבסורדי וחסר-טעם במאבק נגד עולם שבו סובלים ומתים ילדים והוא מבכר גירסה זו על פני המסורת היהודית-נוצרית ויחסו של האלוהים אל סבלם של החפים מפשע. 

רובינשטיין מצטיין בביקורתו האיקונוקלאסטית המזהירה, אך נכשל באופן מוחלט כשהוא מנסה לתת תשובות חיוביות. הוא מציע לנו חזרה אל עבודת האלילים הכנענית של אבות אבותינו, אל "אותם כוחות החיים והמוות שהולידו באדם את הכרתו בבעל, עשתורת וענת". "...אינני מאמין אלא באלת האדמה, האם הקניבלית היולדת את ילדיה רק על מנת לבלוע אותם ולהחזירם אל קירבה". (Religious Situation, עמ' 56) 

בספר נוסף (Morality and Eros, 1970, ע"ע 185-186), מגדיר רובינשטיין את האל כ"אפס קדוש" ומנסה לפי מיטב יכולתו לתת משמעות לניסוח ריק מתוכן זה: 

בכנותנו את האל "אפס קדוש" איננו מתכוונים להגיד שהוא חלל ריק.  

אדרבה, הוא שלמות בלתי-מתפרדת ועשירה וכל היש נובע מישותו.  

האל כאפס אין פירושו שאיננו קיים, אלא שפע של ישות. מדוע, אם כן,  

להשתמש במונח אפס? הסיבה לכך הינה בחלקה בהכרה העתיקה מאד  

כי כל נסיון להגדיר יחידות מוגבלות מחייב גם מידה של שלילה. אי-אפשר  

להגדיר את האל האינסופי שהוא יסוד לכל דבר מוגבל. לפיכך אין שום דמיון  

בין האל האינסופי ובין כל היצורים המוגבלים הקיימים בעולם החושים. האל האינסופי הינו אפס. 

"ליקוי" האלוהים 

הוכחה בולטת ביותר לכך שהתשובה הדתית אין בה כדי לספק היננו מוצאים אצל הוגה הדעות הדתי המפורסם, אבי מושג הדיאלוג ומפרש החסידות, מרטין בובר: 

...היננו שואלים וחוזרים ושואלים: כיצד ייתכנו חיים יהודיים אחרי אושוויץ" 

... איך חיים עם האל ייתכנו בשעה שקיימת אושוויץ? הניכור נעשה אכזרי  

מדי, המסתורין עמוק מדי. אפשר עדיין להאמין באל שהרשה את כל אלה,  

אך היכול מישהו עוד לדבר אליו? היוכל מישהו עדיין לשמוע את דברו?" (On  

Judaism, עמ' 45) 

 

לפיכך מודה בובר כי ה' הרשה כי הדברים יקרו, אך הוא חש איכשהו שעדיין אפשר להאמין באל זה. ברם, כיצד ולמה הרשה ה' את כל אלה? תשובתו של בובר היא: "ליקוי" האלוהים. 

ליקוי אור השמים, ליקוי האלוהים – זה מה שמאפיין את השעה ההיסטורית  

העוברת על העולם... ליקוי החמה הוא דבר הקורה בין עינינו ובין השמש ולא  

בשמש עצמה. כשם שבשעת ליקוי לא נוכל לראות את השמש, כן לא יכולנו לראות 

את האלוהים בשעת הליקוי ההיסטורי של השואה. למה אנו מתכוונים בדברנו על ליקוי האלוהים העובר עלינו כעת? בדימוי זה גלומה השערה נועזת, שאנו מסוגלים להסתכל אל ה' בעיני רוחנו, או יותר נכון בעיני ישותנו, כשם שהיננו מסוגלים להרים את עינינו הגשמיות אל השמש וייתכן שמשהו ישתרבב בינינו ובין ה', כשם שזה קורה בין כדור הארץ לשמש. (ליקוי האלוהים) 

 

מתוך דבריו של בובר לא ברור לנו אם בגלל ה"ליקוי" לא יכול ה' לראות מה שהתחולל עלי אדמות ותאי הגזים והמישרפות נשמטו מראייתו, או שמא היו אלה מבצעי הרשע או קורבנותיהם אשר בשל הליקוי לא יכלו לראות את זרוע ה' ואת משפטו. 

בספרות השואה המחרידה נמצא ספר אחד שאין כמעט דומה לו בחשיבותו. שמו הוא: "בקרב סיוט הפשע: כתבי-יד של חברי הזונדקומנדו". הדפים נכתבו באידיש על ידי אסירים שהועסקו בתאי הגזים ובמישרפות. הם נתגלו בין גלי האפר באושוויץ ופורסמו על ידי המוזיאון הממלכתי שם. בין השאר מסופר שם על האופטשטורמפיהרר-ס.ס. אוטו מוֹל. היה זה רוצח בדם קר, חסר כל רגש אנושי. אך היה דבר אחד שלא יכול לשאתו: הוא לא יכול לשמוע קול ילד בוכה. על כן מדי שמעו בכי של ילד היה זורקו חי אל תוך הלהבות בבורות שם היו שורפים את גופות המומתים בגז (ע"ע 55, 119). כלום לא ידע ה' את האמצעי הפשוט – שימוש בזכוכית מפוייחת – המאפשר להסתכל בליקוי, אמצעי מוכר לכל ילדיו של מוֹל? למה לא שאל אחד מהם? או שמא ביכר לא לראות? בפיו של בובר אין תשובה ונחמתו היחידה היא כי "ליקוי אור ה' אין פירושו שכבה. מה שהסתירו עשוי להיעלם אפילו מחר!" וכן: "אף על פי שהופעתו הבאה לא תהיה דומה לקודמות, הרי ששוב נכיר לדעת את אדוננו האכזר והרחום".  

ושוב היננו עומדים מוכי תמהון נוכח חוסר האונים המוחלט של הדת לספק לנו תשובה. אחד המוחות הנערצים והמעמיקים של תקופתנו לא יכול להמציא לנו תשובה לשישה מיליון קורבנות קדושים, אלא סיפור מעשה בדחני, פשוט "בּאָבּע מעשה", על "ליקוי אלוהים"? מפי אדם בעל שיעור קומה כבובר יכולנו לצפות לדבר מכובד יותר. 

דבריו נאמרו בשעת מסע הרצאות בכמה אוניברסיטאות אמריקאיות בשנת 1951 ונראה שה"משהו" המסתורי שנכנס באמצע עדיין לא הסתלק הצידה וה' עדיין לא יכול לראות את הנעשה במעלות, קרית שמונה, מינכן, והמשכה של השואה. 

מושג ה"ליקוי" מבוסס על הנאמר בתנ"ך על האל המסתתר (ישעיהו מ"ה, ט"ו): "אכן אתה אל מסתתר, אלהי ישראל מושיע". לכבוד המפוקפק לאבהות על המושג "ליקוי האלוהים" טוען גם המשורר האידי אהרון צייטלין, האומר שעוד שנים לפני בובר השתמש בביטוי "ליקוי האלוהים" (ליקוי-גאָט, לעומת גוֹטטס-פינסטרניש אצל בובר). 

 

האל המסתתר 

ישנו עוד תיאולוג מפורסם המרחיב את הדיבור על מושג האל המסתתר הנמצא אצל הנביאים, הלא הוא המלומד התלמודי הידוע, פרופסור רבי אליעזר ברקוביץ (אמונה אחרי השואה). איננו מכחיש את עובדת שתיקתו של האל בהיסטוריה, את היעלמותו לפרקים, את היעדרותו המחרידה בשנות טרבלינקה האיומות. אלא שביסודו ה' הוא אלוהי ההיסטוריה. חז"ל ניסו להיאבק עם בעיית צידוק מעשי ה' (התיאודיציה) ובין שלל הפתרונות נמצא גם מושג "הסתר פנים" . זה יכול להיות ביטוי לזעמו כגון (דברים ל"א, י"ז-י"ח): "חרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא: הלא על כי-אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה; כי פנה אל אלהים אחרים". או חוסר התעניינות בצרות האדם (תהלים מ"ד, כ"ד): "עורה, למה תישן ה', הקיצה, אל תזנח לנצח". אלא שלמעשה זוהי מיגבלה שהטיל ה' על עצמו. לאדם ניתן חופש הרצון וההיסטוריה הינה זירת אחריותו ותוצאת מעשיו. כשה' מתערב, כבשעת יציאת מצרים, הרי זהו נס וניסים הם מחוץ למהלך ההיסטוריה (עמ' 109). נוכחותו המתמדת של ה' היתה שמה לאל את ההיסטוריה. על אף כוחו הבלתי-מוגבל אין ה' מרתיע את האדם ונותן לו למצוא את דרכו..." 

הרב ברקוביץ חש בחולשת הבניין שהקים והוא מוסיף: 

היננו מקשטים את דמות האלוהים במיספר רב של תכונות המבקשות  

לתאר את פועלו בהיסטוריה אף על פי שהעובדות ההיסטוריות סותרות  

אותן. תוך ידיעה מלאה של העובדות היננו מעמידים את אמירתנו מול  

נסיוננו. אכן, כל התכונות שאנו מייחסים לה' בהיסטוריה הן אמת, ואם  

אמיתותן טרם יצאה לאור עד עתה הרי תצא לאור בעתיד. (ע"ע 100-101) 

אלא שכל אלה אינם מזכים את ה' מאשמת הסבל שסבלו החפי מפשע  

במהלך ההיסטוריה. על ה' נופלת האחריות על אשר ברא עולם שבו האדם  

הוא חופשי לעצב את ההיסטוריה. 

אפילו לרגע לא נעלה על דעתנו כי מה שקרה ליהודי אירופה הינו גמול  

מידי ה' על חטאיהם שחטאו. זה היה אי-צדק מוחלט. היה זה אי-צדק  

שה' הרשה כי ייעשה... בסופו של דבר נופלת האחריות לרשע זה, שאין  

גרוע ממנו, על האלוהים". 

 

ובמלים פשוטות: ה' מתערב בהיסטוריה אישית וישירות ועושה ניסים, אך מסתבר, כי הוא לא החשיב את השואה דיה כדי שיחליט "לשים לאל את ההיסטוריה" ו"להרתיע את האדם מלמצוא את דרכו". על כן לא הרתיע את הנאצים ממעשי הרצח שלהם וילדים יהודים לא "הורתעו" מדרכם אל תאי הגזים... 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial