מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אלכסנדר דונט, קול מתוך האפר: מסע נדודים בחיפוש אחרי האלוהים - ד'

אלכסנדר דונט, קול מתוך האפר: מסע נדודים בחיפוש אחרי האלוהים - ד' (הגדל)

מתוך: ילקוט מורשת כ"א, יוני 1976 

 

מדי פעם שוסעה הדממה העמומה במחנות על ידי קריאה בעגה העסיסית של המקום: לעזאזל עם האלוהים שלך הזונה. נאצי הוא ורוצח". השואה איננה ניתנת להסבר במסגרת הדת. דוקטור רוברט גורדיס, ראביי דגול ומנהיג דתי, מציג את הבעיה בכל חריפותה: "אל אכזר או לא-אל בכלל – האם אין ברירה אחרת?" זהו שם מאמרו המוקדש למשמעות השואה לגבי הדת (שקטעים ממנו ציטטתי לעיל). ברי שהראביי המכובד מגיע למסקנה כי "עדיין תיתכן אמונה חיה באלוהי המקרא הפועל בהיסטוריה". כיצד אפשר להאמין באל שנתן למיליון ומחצית המיליון ילדים למות בתאי הגזים ובקברי אחים – זה מחוץ ליכולת הבנתי. שום התחכמות, ריטוריקה ופילפול, לא שטף של מלים ציוריות, פיוטיות, מסתוריות ונמלצות לא יענה על שאלה זו. התשובה היא אחת והיא פשוטה וסופית כפקודה: ימינה – ושמאלה. אין בחירה אחרת. זהו האל של טרבלינקה – או כלום. בחירתו היא ברורה: אין כלום. יכול רבי אליעזר ברקוביץ לטאטא הצידה את "תיאולוגיית אושוויץ" ולקרוא לה רדיקליזם נאיבי – אני אינני מאמין באלוהי ישראל פאראנוֹאי הדומה לסטאלין וב"עם הנבחר" שלו. אני שולל את טבח החפים מפשע. להאמין באלוהים אחרי אושוויץ, זהו עלבון לאינטליגנציה שלנו, חילול השם ממש, פגיעה ברגשות המוסר העמוקים ביותר. לית דין ולית דיין. 

 

הקול מהאפר 

אני מודע לכך, כי דעה זו מעוררת שאלות במיספר לא פחות מאלה שהיא מבקשת להשיב עליהן. לא מזמן שאלה נכדתי בת השבע את אמה: "אמא, מה פירוש הדבר להיות 'יהודי'?" ואמא הסבירה לה במלים פשוטות: "ליהודי דרך משלו להתפלל לה'". ועתה נגיד דברים כהווייתם: 

אני יהודי. 

אינני מתפלל לאלוהים. אינני מאמין באלוהים. 

האם אני יהודי? 

כן, יהודי אנוכי, בכל רמ"ח איברי. ודווקא מפני שאני יהודי, הינני שולל את האלוהים. מיליון ומחצית המיליון מילדי ישראל נרצחו, ואת זאת לא אשכח ולא אסלח – לא לאנשים ולא לאלוהים. ילדים כמו מרים וכמו היוס'לה, המשה'לה והשרוּל הקטנים של קורצ'אק. שום התחכמות סכולאסטית ושום משחק במלים לא ישכנע אותי כי ה' ראה את עשנן של ורשה ואושוויץ ולבו לא התפלץ מכאב, צער ובושה. לא אסתפק בהתפרצויות של התאוננות, מרירות וחילול השם, שאינם אלא הכרה בו על דרך המחאה. הינני דוחה את שפלותו והכנעתו של איוב, הינני דוחה את פסיחתו על שתי הסעיפים של ויזל. אני מאשים את האלוהים ואינני תובע אותו לדין. אין להטיל אשמה במי שאיננו קיים. אין זה פסק-דין; זוהי קביעת עובדה, כתובה בדם. "גבירות ואדונים, הקיסר הוא עירום!"  

אם כן, כשאני שולל את האלוהים, במה אני יהודי? "אתה יכול להיות יהודי עם האלוהים, באלוהים ואפילו נגד האלוהים, אך לא בלעדי האלוהים", אומר ויזל (נשמות בוערות, אנגלית, עמ' 109). האם זה נכון? האם נכון הוא, כפי שטוען פאקנהיים בלהט, שללא אלוהי ישראל אין יהדות? כי הזהות היהודית הינה אך ורק זהות דתית ושבעוזבנו את אלוהי ישראל אנו מסכנים את עצם המשך קיומו של עם ישראל ומעניקים להיטלר נצחון אחרי מותו? אומרים שבמשך אלפיים שנה שמר ה' על עם ישראל פן ייעלם. למה נוותר על דבר בדוק ומנוסה? לפאקנהיים לא איכפת כל כך, אם מעמד הר סיני והברית היו מאורעות היסטוריים. אני חושד בו כי עצם קיומו של האלוהים איננו כה חשוב בעיניו. מה שאיכפת לו היא אמונת היהודים באל של הר-סיני והברית ובדת שלפי דעתו שירתה את העם בנאמנות והצליחה לשמור אותו מפני כליה בכל נסיונות ההיסטוריה.  ייתכן שזוהי אגדה, דברי הבל, פרי דמיוננו, אך אם הוא משרת את המטרה – למה להיפטר ממנו? אלא מאי: האם מותר לנו להשתית את המשך קיומנו על אגדה, על הבל ועל שקר, יהיו זכויותיהם ההיסטוריות אשר יהיו?  

מהי אם כן היהדות שלי, היהדות ללא האלוהים? האם זוהי דבקות בקברים, רגשי כבוד לאידיאלים ולצורת החיים של אבותי, נאמנות לדרכה ההיסטורית של ישראל הזרועה קוצים, או שמא רק שמרנות אטאוויסטית ואינרציה? האם זהו חוסר אומץ לנתק את הטבור, את הזיקה הקושרת אותנו בקשר בל ייפרד לגורל של גירושים, שחיטות, פרעות, שואות? אם מוכנים אנחנו לשלם מחיר כה יקרא בעד זהותנו להנציח ככה את עריסתנו, מהו הדבר שלמענו אנו משלמים? היהדות היא יותר מאשר דת, אם כי ההיסטוריה החדירה בה תוכן דתי והטביעה עליה צורות דתיות. היהדות היא ציוויליזציה, דרך חיים, השקפת עולם, צורת תגובה משותפת לגורל הלאומי-ההיסטורי המשותף. "עולם מלא משלנו", כדבריו של ליאו בּק. 

במשך אלפי שנים היו יהדות ודת שמות נרדפים. אך הדבר שוב איננו כך בימינו. יהדות ודת יהודית שוב אינם היינו הך. יהדות היא מושג מקיף יותר מהדת היהודית, שהיא רק חלק מתוכן היהדות. היהדות היא מכלול המחשבה, הרגש והמאמץ של העם היהודי. במלים אחרות: היהדות היא סיכום כל גילויי הרוח הלאומית היהודית המיוחדת. (ברנארד פלזנטאל, במורה בישראל, אנגלית, ניו-יורק, 1924, מצוטט אצל מרדכי מ. קפלן, היהדות כציוויליזציה). "היהדות... מקיפה הרבה יותר מהדת היהודית. היא כוללת את סך הכל של ההיסטוריה, הספרות, השפה, האירגון החברתי, הכללים העממיים, דפוס ההתנהגות, האידיאלים החברתיים והרוחניים, הערכים האסתיטיים, אשר ביחד מהווים ציוויליזציה" (קפלן, כנ"ל, עמ' 178). 

בעיני היהדות היא התפיסה הנשגבה ביותר של צדק אישי וחברתי, אך בו בזמן הינה התפיסה הריאליסטית ביותר ומקור לאידיאלים ולשאיפות האציליות ביותר בכל העמים ובכל הזמנים. מסורתה ואוצר אגדותיה היפות, שירתה ורינתה הם אך כלי נאה לאמת חיים עליונה זו. "ספר הספרים" שלה מלא יופי ופיוט נוגע לעמקי רוח האדם כמו לפיסגתו. "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה', א'), סיכום חיפוש-דורות אחר האלוהים, הצבר חוכמת ישראל, נסיונו וגאונו הלאומי, אגדת חייו הנהדרים של עמנו. בכל מערכות ערכי הרוח לא תמצא דבר נעלה מהכללים הגדולים של היהדות והם שהיפרו והזינו את כל האידיאלים הדתיים והחברתיים של העולם המערבי. "לא תעשק את רעך" (ויקרא י"ט, י"ג), "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז). או דברו של הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא, ע"א). ורבי אליעזר בן הורקנוס אמר: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב', ט').  

אילו רק שמרו בני-אדם (והאלוהים! אילו היה קיים) עקרונות מעטים אלה! מה שונים היו פני הארץ וגורלה! ובצדק אמר משה על התורה: "ומי גוי גדול אשר-לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה אשר אנוכי נותן לפניכם היום" (דברים ד', ח'). ושוב: לא הדיוק ההיסטורי קובע, אלא אמיתות הדברים. 

אין לי כל כוונה לנטוש את מורשת אבותינו זו המופלאה או לוותר עליה, שאין דומה ליופיה ולחוכמתה. ברצוני להפריד בין התוכן הנאה ובין הלבוש הדתי בו עטפו אותו במשך מאות שנים. היה טעם והיה צורך בלבוש דתי זה. חלילה לי להכחיש את חשיבותה של הדת ואת התפקיד ההיסטורי שמילאה בהתפתחותו של המין האנושי. האדם עשה לו אלוהים, יצר את רעיון האלוהות, מפני שהיה זקוק לו. הוֹמוֹ סאפּיינס הינו באמת הוֹמוֹ רֶליגיוֹזוּס. הוא חש את אפסותו בהשווא להוד הטבע וגודלו, משך חייו הקצרים בהשוואה לנצח הקברים והעריסות, חולשתו מול האלמוות. בצלמו כדמותו עשה את האלוהים והעניק לו את כל התכונות הנעלות שיכול להעלותן על הדעת: כל-יכול, מודע לכל, טוב ומיטיב, צודק, רחום ומלא אהבה, ומכל לכל – בן-אלמוות. האלוהים נעשה להשלכה מוגדלת של האדם. ברם, הוא העניק לו גם את כל מגרעותיו: קנאות הגובלת בפאראנויה, נקמנות, נטירה, סאדיזם, אכזריות ורדיפת כבוד. בעולם הרוח מהווה המונותיאיזם בלי ספק צעד גדול קדימה לעומת עולם ריבוי האלים הפאגאני. הוא יצר תמונה מגובשת של העולם, של הטבע, חוקיו ומהלכיו. זה היה צעד כביר קדימה לקראת תפיסה אוניברסלית ובקובעו כי כל בני האדם הם בני אל אחד, הרחיב את תחומי היקום והאנושות ואיחדם. מושג האלוהות, בדומה לרעיונות אחרים שהגה האדם, כגון צדק, יופי, אהבה ורחמים, מילא תפקיד כביר כגורם בונה ומקדם בהתפתחות האינטלקטואלית והרוחנית של האנושות. אולם, בדומה לשאר הרעיונות, לא היה לאלוהים מעולם קיום משלו. אם יושמד המין האנושי – הייתכן אלוהים בלא אדם? האם מאמינים בעלי חיים באלוהים? היש לצדק, ליופי, לאהבה ולרחמים קיום עצמי מחוץ לאדם? האדם הסובל (הוֹמוֹ דוֹלֶנס) הוא מידת הכל. 

במשך אלפי שנים פעל רעיון האלוהות, ובמיוחד רעיון אלוהי ישראל, פעולה קונסטרוקטיבית ללא קשר עם אמיתותם ההיסטורית של מעמד סיני, של משה ונפלאותיו, בין אם עשרת הדיברות ניתנו בהתגלות ה' או הם יצורי רוח האדם. אפילו ביהדות המסורתית נותר יסוד של ברירה, של חוזה או ברית. אם ה' עושה את שלו, נעשה אנו את שלנו. אם הוא לא עומד בשלו – כן גם אנחנו. אך כל הבניין הזה איבד את טעמו עם השואה.  

היהדות מעולם לא היתה מערכת מאובנת. היא הגיבה על כל המאורעות הגדולים בהיסטוריה היהודית, ובייחוד על האסונות הגדולים שפקדו אותנו לעתים די קרובות. אחרי חורבן הבית השני אורגנה היהדות מחדש על ידי רבן יוחנן בן-זכאי בבית המדרש של יבנה. היתה זו יהדות ללא מלכים וכוהנים, ללא מזבחות וקורבנות, מלכות הרוח. הקמת בית המדרש ביבנה מהווה נקודת מיפנה בדברי ימי הדת היהודית. יבנה תפסה את מקומה של ירושלים כמושב הסנהדרין וכמרכז חדש לחקיקה היהודית. קיומה של היהדות היה מעתה קשור למסורת ולא עוד למדינה או לשטח. בית הכנסת בא במקום בית המקדש ויבנה נעשתה למרכז היהדות התלמודית העולה. 

תגובת היהודים לגירוש ספרד היו לה היבטים מסויימים שכמה היסטוריונים השתדלו לא להבליטם. מטרתה העיקרית של הכנסיה היתה הרס היהדות על ידי המרת הדת היהודית בקתולית וטמיעתם של היהודים כיחידים. היהודים הועמדו בפני ברירה להמיר את דתם ובסופו של דבר להתבולל או להגר. רק מיעוט אחז במקל הנדודים. הרוב הגדול נטש את היהדות למראית-עין או בלב שלם. ורק אז החלה הטרגדיה האמיתית של האנוסים. מחסומי הדת הוסרו ועד מהרה התקדמו "הנוצרים החדשים" בכל מיגזרי החיים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים והם נעשו לעילית המדינה. התפתח תהליך המקביל לזה שאנו עדים לו בימינו במזרח אירופה: האוכלוסיה המקומית סירבה לקלוט ולעכל גוף זר וגדול וצמחה אנטישמיות בצורת אינקוויזיציה פעילה ביותר שהמיטה אסון על האנוסים, כשהמלשינים ירשו את רכושם ואת עמדותיהם החברתיות של הקורבנות. ישנה נקודת רוויה בקליטת זרים בדרך ההתבוללות. התמונה ידועה וספרד מספקת את הדוגמה הראשונה של כשלון ההתבוללות ההמונית כפתרון "ללא כאבים" של שאלת היהודים. שיגשוגה של הקבלה בעקבות הטרגדיה הספרדית כאילו מבשר את הופעת החסידות. זה היה נסיון לתת הסבר למאורעות על ידי בריחה לעולם המסתורין.  

השחיטות של חמלניצקי הולידו, מצד אחד, בריחה מיהדות בתנועות הפסאודו-משיחיות של שבתאי צבאי ויעקב פראנק, שהובילו מספר לא קטן של יהודים לשמד והתבוללות; ומצד שני, נולדה אז החסידות. 

יהיו אשר יהיו זכויותיה ההיסטוריות של החסידות ותרומתה להעמקת החוויה הדתית היהודית – מנקודת הראות שלנו אין זו אלא צורת התחמקות פיוטית ויפה מבעיית אושוויץ; נוכח תאי הגזים היא ניצבת אין-אונים ותשובתה איננה טובה מכל תשובה דתית אחרת. 

אינני שותף לדעה הנפוצה כאילו הטרגדיה היהודית היתה בעיקר תוצאה משנאת היהודים הפתולוגית האישית של היטלר. ב"פתרון הסופי" לא מילא המניע הדתי תפקיד מכריע. אין ספק, שהנאצים קצרו את היבול הרב של אלפיים שנות שנאה ליהודים כ"הורגי ישו". אולם המניע העיקרי ל"פתרון הסופי" היה אימפריאליסטי-תעמולתי לפי אופיו. ויליאם שיירר מגדיר את אסוננו באומרו שזה היה "המחיר המזעזע בעד סטייתו הרוחנית של היטלר". הנדלין סבור כי "...היטלר החליט להשמיד את היהודים מסיבות אי-ראציונאליות לחלוטין, שנגדו את אינטרס המדינה ועלו ביוקר רב". 

הנסיון לחפש את מקור רצח העם בשנאה הפסיכופטית של היטלר מעיד על מידה רבה של נאיביות היסטורית ופוליטית. אמת, היטלר היה פרימיטיבי וגס רוח עד כדי כך שהאמין בדברי התעמולה שלו עצמו. אבל המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים היתה מעובדת ומחושבת היטב. הרמן ראוּשנינג (בספרו שיחות עם היטלר) מצטט את דברי היטלר שאמר, כי האנטישמיות היא "מיטב הנשק בארסנל התעמולה שלנו". ובמאי 1944 הצהיר רוברט ליי, מנהיג "חזית העבודה הגרמנית", כי "האנטישמיות היא הנשק הסודי השני שלנו". 

שנאה אי-ראציונאלית עלולה להיגמר ברצח, אבל הרוצח מתוך סערת רגשות איננו מתיך את שומן קורבנו לעשות ממנו סבון. המלחמה ביהודים היתה מעשה פוליטי מחושב היטב ובדם קר והיא הוצאה אל הפועל בדייקנות מחרידה. ברור, כי במלחמה ביהודים התקבצו רשעים, סדיסטים, חלאת המין האנושי ומנוונים; היא הפכה לבית ספר גבוה לפשעים ומעשי אכזריות. רוצחים רבים נתפסו לאידיאולוגיה והשתכרו משנאה. יתכן שהחשבון הוכח כמוטעה וכ"נוגד את אינטרס המדינה [הגרמנית]", כפי שכתב האנדלין; אבל איש לא יכחיש שזה היה נשק רב-עוצמה שפעל היטב במשך שנים. עינויי היהודים לא רק זרעו דמורליזציה בין העמים המנוצחים; האנטישמיות קשרה את חלאת כל האומות אל עגלת הנאצים שמשכו בחוטים. 

"תעשיית הסבון", המנגנון חסר הרגש שידע להפיק ממעשי הרצח את מלוא התועלת: הכספית, הכלכלית, הפוליטית והתעמולתית – לא היו תוצר לוואי של השמדת היהודים, אלא חלק בלתי-נפרד מהמיבצע. שוד הרכוש היהודי, ניצול כוח העבודה של היהודים, מילוי כל העמדות הכלכליות והתרבותיות של היהודים על ידי גרמנים, השוחד שניתן לאספסוף הילידים בצורת פירורים מ"עושר" היהודים, ולבסוף, מנגנון ההשמדה השטני, שידע לנצל שומן ושערות של בני אדם – כל השלבים הללו לא היתה בהם שום מקריות. שורה של דוגמאות מחפירות מוכיחה, כי האנטישמיות היתה באמת נשק התקפה בעל עוצמה רבה בידי הנאצים. אפילו רוזוולט וצ'רצ'יל לא העזו להילחם בה בגלוי וסטאלין לא ניסה אפילו להתנגד. 

עינו אותנו, המיתו אותנו בגזים ובאש באושוויץ ובטרבלינקה, לא מפני אמונתנו באלוהים. היטלר לא יצא להרוג את אלוהי היהודים; את היהודים עצמם הוא חיפש. 

לוחמי גיטו ורשה לא מתו למען תפארתו של אלוהי ישראל. שם ה' כמעט לא נזכר ביומניו של רינגלבלום או במכתביו ובהודעותיו של מרדכי אנילביץ, או של מישהו אחר מן המשתתפים במאורע הכביר שהמפרשים עד ימינו טרם הבינו את היקף גדולתו. יש יותר ממקריות סמלית בעובדה שהוא פרץ בליל הפסח, ערב חג החירות הגדול שלנו. הוא התחיל בסיסמה "עבדים היינו", כשהדגש הוא על היינו, בלשון עבר. עבדים היינו, אך מעתה לא יותר. מוטב להילחם, מוטב למות – אך לא להיות יותר עבדים, לעולם לא. זה היה אֶפּוֹס של מרד והתרסה, לא קורבן במובן הדתי. אין במאורע עוצר דם זה שמץ של דתיות. יש מי שמשווה את ורשה עם מצדה, עם הקרב על מעבר התרמופילים, או עם מעשה התאבדות קולקטיבי. זאת טעות! את בשורת מרד גיטו ורשה ניתן לצמצם בשתי מלים: "לא עוד!" לא עוד גיטו, לא עוד טרבלינקה, לא עוד חוסר-אונים משפיל. אבל כאן גם מגיעה אל קיצה דרך היסטורית ארוכה; הקץ לאשליות של תמימות, לאמונה במלים נבובות כגון הומאניות, תרבות, מצפון העולם, סולידריות פרוליטרית בינלאומית. הקץ להסתמכות על "עזרת השמים". אין לנו ידיד אלא כוחנו שלנו ונשקנו. לאיזה מבוי סתום טרגי הגיעו בני עמו של ישעיהו! התנגדות מזויינת מעולם לא נחשבה לערך עליון אצל הנרדפים, אך עתה היא נשארה לנו כברירה יחידה. זה נוגד את טבענו ואת כל השקפת עולמנו, אך זו הברירה היחידה שנכפתה עלינו. 

אבא קובנר קורא לנו "אלכימאים מודרניים המנסים להפוך את האפר שלנו לנר-תמיד של אבלים". אבל אין די באבל ובאזכרות ובדמעות. אל נא יהיה זכר השואה לחוסר אונים, תבוסנות, השלמה עם הגורל ופירוק נשק מוסרי. אדרבא, עלינו להפכו למקור של כוח והחלטיות, אם לא נעז לדבר על תקווה. אסור לנו לנהוג כאילו לא היתה שואה. היהדות שלאחריה אסור שתהיה כזו שלפניה. את המקום המרכזי תתפוס מדינת ישראל ועלינו להיות חזקים כסלע. השואה טרם נעשתה היסטוריה, מליצה ספרותית, דימוי מילולי. לגבי דידי, ובטוחני שלגבי רבים היא עדיין מוחשית ביותר. הינני רואה עדיין את הגרדומים במיידאנק ואת הלהבות בגיטו ורשה הבוער ועשם הארובות עדיין עולה באפי. שעון חיי נעמד ב-1943 וטרם זז ממקומו. הדת איננה עונה לנו, איננה מנחמת ואינה מחזקת אותנו. אלוהינו לא היה אלא אגדה, יצור דמיוני, היפה שבחלומות האדם. בלבנו נותרה נוסטלגיה ועצבות, אך גם ההכרה היבשה כי אנו עומדים לבדנו במאבקנו ההיסטורי ונוכל לסמוך רק על עצמנו. 

אין משיח, אין בקעת-מגידון, אין קרב אחרון בכל צורה שהיא. המלחמה נמשכת מדי יום, מדי שעה ובתוך כל אחד מאיתנו. 

"במה חטאנו כדי שפשעים כאלה יוכלו להתחולל?", שואל אברהם יהושע השל (בחיפוש אחר האלוהים, אנגלית, עמ' 367). והוא ממשיך ומציג את חלקה השני של השאלה שהוא חשוב יותר לאין-ערוך: "מה עושים אנו כדי שמעשים כאלה לא יוכלו להישנות? לעשות כאילו לא קרה כלום, לבכות ולספוד ואחר כך ללכת לבית הכנסת, להלל אותו אֵל שבגד בנו ולחכות לאסון הבא?" 

ראש הוועד היהודי בגיטו ורשה, אדם צ'רניאקוב, רשם ביומנו (27.10.1941): 

קיבלתי את הפתק הבא מידי הרבנים: "המגיפה המפילה חללים  

רבים בעירנו מתפשטת מדי יום. לכן אנחנו מציעים טקס דתי מונע:  

לערוך בבית הקברות נישואין של רווק עם בתולה, שניהם עניים,  

מיד אחרי יום הכיפורים הקרוב – וזאת על חשבון הקהילה. האמצעי  

הזה הוא בדוק ומנוסה ומובטח שבעזרת השם הוא יפעל ויעצור את  

המגיפה. החלטה זו נתקבלה באסיפת הרבנים ביום 28 בספטמבר 1941. 

הזוהי הדרך שנלך בעקבותיה? 

 

* * * 

הינני דוחה את הדעה כי גורלנו ההיסטורי הוא כליון. אני מאמין בהמשך הקיום היהודי. אבל כיצד נוכל לגדל את בנינו ובני בנינו כיהודים? בשם מה נחזור על המשגה או החטא של סבתותינו שלא השתמדו בזמן כדי שנוכל להיות "ארים" טהורים? נפוצה התלונה כאילו הנוער היהודי איננו נענה ללימודי השואה ולקריאתם של מנהיגי הדת היהודית. מה הם מלמדים? מה יש להם להגיד ולמסור? הבטחה שפרעות וטבח בידי אל סנילי ואכזר יפקדו אותנו מדי פעם – וזאת בעידן שערכי הדת נמצאים בירידה כללית? חזרה לבית הכנסת? הזוהי תשובתם? לשם מה עליהם להימנע מנישואי תערובת, מהתערב בגויים ומהתבוללות? מהו האתגר המושך שנוכל להציע להם? אינני מאמין בהתבוללות. יתכן שיש בה משום פתרון אישי לבודדים. הלקחים של ספרד, גרמניה, ברית המועצות ופולין מראים כי זה לא יוכל להיות הפתרון ההיסטורי לעמנו. לא נוכל להימלט מהשמדה על ידי התאבדות לאומית. (פרק היהדות בברית המועצות דורש ניתוח מעמיק מיוחד) 

הקמתה של מדינת ישראל לא היתה בבחינת תשובה לשואה במובן הדתי. אבל אלמלא הוקמה מדינת ישראל היינו עדים לבריחה המונית מהיהדות בממדים מבהילים כאלה שלא היו נותרים הרבה. ישראל מנעה תהליך זה והצילה ממש מיליוני יהודים מהליכה בדרך לא דרך. המדינה נתנה לנו כוח לגבור על רגשות ההשפלה, פחיתות הכבוד והייאוש ויצקה בנו כבוד חדש וגאווה. עלינו להאמין כי ישראל יהא ערובה מפני שואה חדשה. ברם, קיומה של ישראל כשלעצמו אין בו כדי להבטיח את המשך קיומו של העם היהודים. אם ישראל תהיה מדינה יהודית מושתתת על עקרונות היהדות ועל האידיאלים שלה ומסורה להם, אזי תוכל להבטיח את המשך זהותנו הלאומית והתרבותית. 

 

 

 

 

 

סיכום המסע 

הגעתי לסוף המסע שלי. הצגתי, לפי מיטב יכולתי, את תגובתם של מקורות הדת היהודית שעמדו לרשותי. התחלתי בגישה המסורתית. היא משיבה: את דרכי ה' אין להבין. 

כי גבהו שמים מארץ, 

כן גבהו דרכי מדרכיכם, 

ומחשבותי ממחשבותיכם. (ישעיהו נ"ה, ט') 

לפיכך מתקבל רצון ה' ללא ויכוח. אך החסידות צעדה צעד נוסף מעבר לכך. לא רק שאסור לנו לבקר את דרכי ה', אלא עלינו לקבל את פועלו באמונה, בהתלהבות ובשמחה, כי: 

חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. (ברכות ל"ג ע"ב) 

כל דעביד רחמנא לטב עביד. (ברכות ס ע"ב) 

 

לפני אלף ושבע מאות שנה ידע רבי ינאי כי "אין בידינו לא משַלְוַת הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים" (אבות ד', ט"ו). נכשלו המאמצים הסיזיפיים לגשר על התהום בין ההשגחה העליונה ובין חופש הרצון, בין כוחו וטובו של ה' ובין העובדה כי חפים מפשע סובלים, הם נכשלו באופן מחפיר בייחוד ביחס לשואה. אינני מקבל לא את אמונתו העיוורת של החסיד ההולך לקראת המוות בשירה, לא את התורה כאילו היטלר היה מכשיר בידי ה' ואף לא את הצעות האליבי התמימות של בובר וברקוביץ, או את נאמנותו הבלתי-מבוססת של פאקנהיים לאל שהכזיב, גם לא את ה"אף-על-פי" של ויזל. 

אין תשובה לשואה במסגרת הדת. הינני דוחה את אלוהי טרבלינקה ואושוויץ, ואת כל הנסיונות לעקוף את הבעיה בעזרתן של פראזות יפות או התחכמות ופילפול. הינני דוחה את הדעה כאילו גורלנו הוא להיות מושמדים או להיעלם. השואה היא נקודת מיפנה נוספת בהיסטוריה היהודית. המשך קיומו של העם היהודי ושל תרבותו – היהדות – נכנס לעין חדש, עידן המהפכה הדתית. 

המשורר היהודי-פולני הגדול יוליאן טובים קרא:  

לפני אלפיים שנה נתנו אנחנו לאנושות אחד שנרצח בידי האימפריה  

הרומית על לא עוון בכפו, ילוד אדם. מוות אחד זה הספיק לו כדי  

להיעשות לאלוהים... איזה סוג של דת תעלה מן המיליונים המומתים,  

המיוסרים, המושפלים ומן הזרועות המושטות בייאוש אחרון? 

 

תשובתי שלי היא: יהדות מהפכנית, יהדות הומניסטית לא-תיאיסטית. היננו מקבלים את מורשתנו המהוללת והמפוארת שבתורה ובכתבי הקודש וממשיכים בה. היננו מגרשים מבניין זה אֵל שאינו שייך עוד לכאן. יהדות זו ללא אל, יהדות האדם, תהיה תרבותנו לעתיד, והיא אשר תבטיח את המשך קיומנו. 

הינני חש שאני נמצא במסגרת המסורת היהודית. בטוחני כי מי שבקי ממני בכתובים ימצא יותר מפסוק אחד כדי לתמוך בו את טענתי. "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות ה', כ"ב). נסתפק בפסוק אחד: 

"פירוש תלמודי לירמיהו ט"ז, י"א: 'אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו', הוא: 'הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו' (פסיקתא דרב כהנא), זאת אומרת אילו עמדנו בפני ברירה, מוטב היה לנהוג על פי התורה מאשר להאמין באלוהים". (א. פְרוֹם, והייתם כאלוהים, אנגלית, עמ' 40) 

הינני מקבל את ערכי היסוד של היהדות: חיוב החיים, אהבה, צדק, חופש ואמת. הינני מחייב את החיים כנכס העליון של האדם. בעיני "טוב" כל מה שעוזר לחיים ו"רע" כל מה שעוצר בעדם ומחניקם (ראה: פְרוֹם, כנ"ל). 

אני יהודי. אינני מאמין באלוהי אושוויץ. אני מאמין באדם המתקומם, הסובל והלוחם. זוהי אמונתי. 

זהו הקול האמיתי הבוקע מהאפר הקדוש. 

 

 

 

                                                                                    (מאנגלית: גיאורג אליסברג) 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial