מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ישראל גוטמן, "קידוש השם" ו"קידוש החיים"

ישראל גוטמן, "קידוש השם" ו"קידוש החיים"

 

בשנים האחרונות מרבים להשתמש, לשם ציון עמידתו של הציבור היהודי הרחב בתקופת השואה, במושג "קידוש החיים". מונח זה קנה לו שביתה לא בלבד בנאומים פומביים, אלא נעזרים בו גם בספרות העיונית ובחומר לימודי בכדי להצביע את נורמות התנהגות ועמדות שסיגל לו כלל הציבור היהודי בארצות הכיבוש הנאצי. כפי שאירע לא פעם בחיפוש אחרי הגדרות ממצות, נקלט המונח בטרמינולוגיה שלנו בלי שנתנו כראוי את דעתנו על מקורו ומשמעותו המלאה.

המושג "קידוש החיים" נועד לציין את הקו המנחה שהדריך את הציבור ההיהודי בתקופת מבחן בשואה, לעומת "קידוש השם" שהיה הציווי המקובל בעבר. ראשון השתמש במונח זה בכתב נתן עק, במאמרו על "המאבק התרבותי בגיטו ורשה". עק מספר בחיבור זה, כי "עניין להרצאות ולשיחות היה רווח בפי יושבי הגיטו אז, והוא מושג של קידוש השם. הרגיש הלב שמשהו מתרגש לבוא והתכוננו לקראתו בחיל. הגיעו גם ידיעות על שחיטות בכמה וכמה ערים. אז נזרקה לחלל הגיטו אמרתו השנונה של הרב יצחק ניסנבוים: זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את נשמתו על קידוש השם; עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו. ואמנם צץ ועלה אז ביושבי הגיטו חפץ חיים עז, שופע כוחות נסתרים, שאין לשער דוגמתו בחיים כתקנם. וחפץ-חיים זה נתן אותותיו גם בשדה התרבות"1.

עד כאן הדברים שרשם עק. אך למרות העובדה שלפי עק "האמרה השנונה" של הרב ניסנבוים "נזרקה לחלל הגיטו" בוורשה, הרי לא ניתן למצוא את האמרה כלשונה במקורות המרובים שנותרו לנו מאז, כגון היומנים של רינגלבלום, לוין, אופוצ'ינסקי, הפנקס של צ'רניאקוב, הכרוניקה של קפלן, רשומות ויטל של קצנלסון, כתביו של הרב הוברבנד שהעלה על נס את קידוש השם בזמן השואה, חיבורים מרובים על החיים השוטפים והתחומים הנפרדים במציאות הגיטו בוורשה שנשתמרו בארכיון רינגלבלום, עתונות מחתרת עשירה לזרמיה ועוד2. וקשה מאד להניח, שמושג שהיה רווח והפך למעין סיסמה לציבוריות בגיטו, לא מצא דרכו לכתבים הרבים, שנועדו לשקף בהתמדה ובפירוט רב את תמונת החיים וההתפתחויות המתחוללות בו.

בעקבות עק נזקק למונח זה שאול אש במאמרו "קידוש החיים בתוך החורבן – על הגדרתה של תקופת השואה", שהביא כנראה להפצתו של המונח ברבים. אש שואל ומשיב במאמר זה: "מה היתה תגובתם הכללית של המוני היהודים ובייחוד בארצות אירופה המזרחית (ולא בהן בלבד)? התגובה היתה בעיקרה על דרך מה שניתן לקרוא בשם "קידוש החיים"... זאת היתה, ככל הנראה גם מעדויות וגם מן המעשים, הרגשה כללית – אם במפורש, אם במעומעם. דבר זה מסביר לנו את הרצון הכביר לקיום כשלעצמו, שניתן לעמוד עליו בכל מקום ומקום ובכל מיני גילויים, במצבים הקשים ולמרות כל ההגבלות וההשפלות, בחינת 'לא אמות כי אחיה'. כי אמנם הרגישו שבעצם קיומם ינצחו את האויב, הרוצה במחיקת שמו של עם ישראל. המדובר בפרק זמן שעוד לא חשבו על סכנת השמדה כוללת וגמורה, כשאף הגרמנים עצמם לא פתחו ועוד לא קבעו את 'הפתרון הסופי' בצורת השמדה ממוכנת"3.

על אף שהוא מסתמך על דבריו של נתן עק, שם אש הדגש על המונח שהפך להנחייה מדריכה ומכוונת. הוא רואה במושג "קידוש החיים" הגדרה המשקפת בעיקר את גילויי רצון החיים העז והמאבק למען הקיום, שבאו לביטויים בארצות השואה, ובייחוד בארצות מזרח אירופה, מראשית הכיבוש ועד שלב ההשמדה ההמונית. נראה כי ראייתו של אש נכונה בדרך כלל. יהיה זה מטעה אם נבקש ב"קידוש החיים" דרך שנתקבלה בזכות מנהיג רוחני או מרכז סמכותי שהורה לנהוג לפי כלל זה, ועמו הזדהה ועל פיו נהג הציבור. פני הדברים שונים הם. בדיעבד, לאחר שאנו בודקים את החומר התיעודי ודברי הזכרונות של הניצולים הרבים ומתחקים אחרי מכנה משותף המאפיין את הרצון הקולקטיבי ואורחות-התנהגות של היהודים, רשאים אנו לקבל את המונח "קידוש החיים" כקו מאפיין. מן הדין לעמוד על הצדדים העיקריים שבתהליך זה של מאבק על החיים, אך בטרם שנעשה כן, ננסה להצביע על המשותף והשונה שבין קידוש השם במסורת העבר וקידוש החיים בדור של קורבנות השואה.

 

קידוש השם – משמעותו ודמותו

חיים הלל בן-ששון הגדיר את קידוש השם כ"קורבן חיים, של האדם עצמו או של הקרובים לו ביותר, וקבלת עינויים למען האמונה הצרופה באלוהי ישראל, לשם שמירת תורתו ומצוותיו"4. קידוש השם והפירושים ההלכתיים המתלווים אליו, מעשי מקדשי השם ומסכת הגבורה וההוד שנארגה סביבם, הטביעו חותם עז על מסורות ותודעה של יהדות הגולה לדורותיה.

קידוש השם מחייב מכוח המצוות עליהן נאמר כי אדם מישראל "ייהרג ואל יעבור" – גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. בתלמוד קיימת פלוגתא אם החובה ליהרג על המצוות העיקריות חלה בכל המצבים. אין חולקים על כך כי חובה לקיימן כאשר נאנס היהודים להתכחש לאלוהיו בפרהסיה (לעיני עשרה יהודים לפחות), אך יש המפרשים את החובה לקולא אם האונס הוא בצנעה.

בימי הביניים עומד "קידוש השם" מול אימת "חילול השם". המארטיריום למען האמונה מעוגן הן במסורת היהודית והן במסורת הנוצרית. עצם הכוננות לקורבן ואקט ההקרבה למען האמונה נחשבים כהוכחה לאמיתות האל ותורתו. קידוש השם שזור איפוא בעימות בין הדתות. לגילוי מרשים מגיעה תופעת קידוש השם אצל היהודים בימי גזירות תתנ"ו5. בכרוניקות ובקינות מימי גזירות מסעי הצלב מסופר כי היהודים התפללו והתחננו לפני בוראם, ביקשו למצוא חסות אצל נסיכים ורבי הכנסיה, ניסו לשחד את מגיניהם ואת הצוררים, עמדו על נפשם והתגוננו בכוח – ולאחר שכלו על הקיצין ולא נותר מוצא זולת שמד או הכחדה – הרגו רבים את עצמם ואת בניהם על קידוש השם.

צויין כי המצוות בעת השמד הדתי כוללות נכונות ליהרג, אך "להרוג את עצמו לא נאמר בשום מקום ובשום מצב"6. ולמרות קיום מסורות אחרות, כגון מותו של שאול המלך ומצדה, הרי דין הוא בישראל כי השולח יד בנפשו אין לו חלק בעולם הבא. כיצד אם כן לפרש עובדה זו של הרג עצמי נוכח השמד. הדבר ניתן להבנה רק מתוך עולמם הנפשי והרוחני של אנשי ימי הביניים בכלל, ויהודי אשכנז בפרט. יהודי אשכנז ראו בחיי העולם הזה רק מעין מבחן ושלב הכנה לקראת העולם שהוא כולו טוב. יש וראו במוות על קידוש השם זכות שזימן הבורא לדור בעל כושר עמדה במבחן. והיו שגילו נטיה למות על קידוש השם, גם כשלא היה הדבר הכרחי, משום "שיהרגוני על קידוש השם ובפשיעה אחת אבוא בגן עדן"...7 הרמב"ם התריע וקבע כי אין אדם רשאי למסור נפשו אם אין כרח בדבר. נפוצה גם סברה שיהודי המקדש את השם אינו חש בכאב בשעת מותו, וציפיה זו נעוצה כנראה בסברת הקדמונים שנסים מתרחשים בעת שקיימת נכונות תמימה לקורבן8.

קידוש השם מתקיים איפוא על רקע של קונפליקט בין-דתי ותוך חשבון האדם עם עולמו. לפי ע. שוחט "ל'קידוש השם' אספקטים שונים:  א. שיא ביטוי לאהבת האלוהים.  ב. מארטיריום, כלומר, מסירות הנפש משמשת עדות על אמיתות דתו של המוסר נפשו עליה ומהווה גורם של השפעה על אחרים שיקבלו דת זו.  ג. אי-רצון לחיות מחוץ לחיי הדת שהמוסר נפשו חושב אותה לדת-אמת בלעדית"9. אמונות אלו והיסוד הספיריטואלי שב"קידוש השם" לא עמדו ליהודי ספרד, שחלק גדול מהם המיר את דתו בימי הגזירות קנ"א והגירושים שבאו אחריהם, ואף לא ליהודי אשכנז בדורות הבאים אחרי תתנ"ו. יעקב כץ בבואו לעמוד על ההבדל בעולם האמונה של מקדשי השם בימי גזירות תתנ"ו לבין אלה שטרפו את נפשם בימי גזירות ת"ח-ת"ט, מציין: "הבחירה לא נראתה כהכרעה בין דת האמת ובין דת השקר, כי אם בין מות קדושים לבין קיום גופני מתוך ויתור על האמונה והתורה שנותנים טעם לחיים. שלא כקדושי ימי הביניים, אשר חזו לנגד עיניהם את השכר הצפוי להם בעולם הבא, אין הסיפורים של תקופת ת"ח ות"ט מכילים ציפיות מפורשות כאלו. אף על פי שאמונים היו על עיקרי היהדות, לא היו יהודי התקופה הזאת בעלי תפיסה ספיריטואלית מופלגת כזו של יהודי ימי הביניים, ולא דימו לעצמם במותם דימוי חי את הצפוי להם לאחר המוות. שני המוטיבים של יהדות ימי הביניים – השנאה לדת המתנגדת, והתשוקה לשכר שאינו ניתן אלא למי שמוסר עצמו על קידוש השם – אינם בולטים בתקופה זו"10. ובמאמרו "בין תתנ"ו לת"ח-ת"ט" בספר יובל ליצחק בער קובע כץ כי "בני הדור עצמם (ת"ח-ת"ט) אינם נתבעים עוד להעיד על נאמנותם ליהדות במחיר חייהם ממש. סבל הגלות נתגלגל בגלגול חדש, הוא סבלות חיי הגיטו, התנכלות השלטונות ליחיד ולרבים, גירושים בפועל וסכנתם התמידית המרחפת על הציבור"11.

לפי כץ הועתק איפוא בדורות המאוחרים המניע העיקרי ל"קידוש השם" מהאלמנט של עימות חריף בין הדתות והציפיה לגמול בעולם הבא לדחיה הפסיכולוגית-נפשית. ובלשונו: "בדורות המאורחים יותר, משגברה הבדילות של חיי הגיטו ורופפה את המתח הדתי כלפי חוץ, נמצא אמנם שהשוני הנפשי היה מניע עיקרי להעדפת המוות על קבלת הנצרות"12. והרי אין לומר "כי לא הורגשה התגרות על רקע דתי מצד הפורעים בת"ח-ת"ט". ר' מאיר משעבערשין רושם בצוק העתים: "...וחרפו ואמרו איה אלהיהם. יבוא ויצילם מכף אויביהם". אך נכון הדבר כנראה כי נכונות ההקרבה בימי ת"ח-ת"ט עיקרה בצמידות לאמונות ודעות שבעולמם הדתי של היהודים ובסלידה מעולם הגויים והפורעים.

אנו מוצאים תופעות של קידוש השם גם בדורות מאוחרים יותר, כמו בימי גזירות הקאנטוניסטים. ואילו בתחילת המאה שלנו, אל מול הדם, החורבן וחוסר הישע של קישינב, זועק ביאליק את זעקת התוכחה והיאוש:

הנה עגלי הטבחה, הנה הם שוכבים כולם –

ואם יש שִלוּמים למוֹתם – אמוֹר, במה ישולם?

סלחו לי, עלובי עולם, אלהיכם עני כמותכם,

כי תבואו מחר על-שכרכם ודפקתם על דלתי –

אֶפתחה לכם, בואו וראו: ירדתי מנכסי!

וצר לי עליכם, בני, ולבי לבי עליכם:

חלליכם – חללי חנם, וגם אני וגם אתם

לא ידענו לָמה מַתם ועל מי ועל מה מתם,

ואין טעם למותכם כמו אין טעם לחייכם.

בזמן החדש – בתהליכי האמאנציפציה והטמיעה, צמיחת הזרמים הדתיים החדשים במזרח והרפורמה במערב, התגבשות התנועה הלאומית והסוציאליזם ביהדות – מתחוללות תמורות מרחיקות לכת הן ביסודות האמונה ובאורחות החיים של היהודים והן בהתייחסות הרעיונית וקשריו יומיום שבין היהודים והעולם הסובב. נראה כי הגורמים העיקריים שפועלים בימי הביניים ועל סף הזמן החדש – המתיחות הבין-דתית והאמונה במהות הייחודית של המוות על קידוש השם, ולאחר מכן ההסתגרות הדתית והחברתית והחציצה הכמעט מוחלטת בין יהודים ובין גויים, מאבדים את תוקפם והשפעתם בכלל בעיני חלק מהיהודים ומצטמצמים במידה ניכרת בנוגע לחלק אחר. רק ביחס לפלג ביהדות המסורתית במזרח אירופה ניתן לומר שהם שרויים בעולם דתי תמים ושומרים על הפרדה מרחיקת לכת ביניהם ובין העולם הסובב.

 

אופי הניגוד והמניעים להשמדת היהודים בתקופה הנאצית

שנאת היהודים של הנאצים ורדיפות הנאצים שונות באורח מהותי מהמניעים לשנאה והגורמים לגזירות בתקופות זמן אחרות. כמובן, אין לנתק את האנטישמיות הנאצית משנאת ישראל בדורות קודמים, כי האנטישמיות הגזענית מאמצת לה הן את דימוי היהודי השלילי שנוצר במרוצת הזמנים וגם את העלילות שיסודן בדת וגם הניגודים שהובלטו על בסיס המתיחות הכלכלית והפוליטית. שמואל אטינגר עמד על הייחוד שבפנומן האנטישמי, המאופיין על ידי ההתמדה וההצבר13. האנטישמיות אינה נעלמת בחילופי המשטרים החברתיים-פוליטיים והתמורות בתחום הרעיוני, באורחות החיים וההתקדמות המדעית, נהפוך הוא – העלילות והמשפטים הקדומים, שהם פרי פיגור חברתי והכרתי של איש ימי הביניים, ממשיכות להטריד בזמן החדש, ועליהם מתווספים עלילות וטיעונים שקרקע גידולם הוא הזמן החדש (הדוגמה המובהקת אלה עלילות של זקני ציון).

עם זאת, יש לראות באנטישמיות הגזענית והנאצית שלב חדש, ובמידה רבה נפרד, בהתפתחות של האנטישמיות. בתקופה הנאצית לראשונה אין צוררי ישראל מחפשים את צידוקם בצלב ובנצרות ולרדיפות אין יסוד של התנגשות בלתי-אמצעית וניגוד מוחשי-קונקרטי שהוא מאיץ בפורעים ומניע את שולחיהם.

התפיסה הגזענית העתיקה את הישות הקיומית של האדם לשלב הטבעי-הביולוגי הראשוני. הגזענים נטלו מהאדם את מעמדו כיצור הנברא בצלם, בכיר ונבחר בחסד האל עלי האדמות. הם לא הותירו לבן אדם את תחושת עליונותו בזכות כוחו השכלי המאפשר לו לדבר, לזכור, להסתגל לתמורות ולעתים אף להתמודד עם הטבע, להבין את רזיו ולנצלם להאדרת כוחו ועושרו. הם לא הכירו אף בסגולות עליהן עמד אריסטו, "...כי מיוחד הוא לאדם, לעומת שאר בעלי החיים, שיש לו, ולו לבדו, הרגשת הטוב והרע והצדק והעוול וכיוצא באלה, והשותפות באלה היא היוצרת בית ומשפחה"14. הגזענים טענו כי אין האדם אלא כשאר בעלי חיים, וכשם שהטבע עצמו מטפח את הברירה ומעניק כוח חסינות והמשכיות לחזקים וכשרים יותר, מן הדין שחוקי ברירה אלה יחולו גם על מין האדם. ואם הדארוויניזם העניק להשוואה זו של אדם עם עולם החי לגיטימציה מדעית כביכול, הרי תורת מאלתוס השתדלה להמחיש כי כדור הארץ דומה לבית שגוברת בו הצפיפות ואין בו מקום לכל בני האדם הפרים ורבים. צ'מברליין לגלג, ביסודות המאה ה-19, על ההנחות בדבר אחדות ואחוות המין האנושי, כעל ביטוי סובייקטיבי חסר בסיב וסנטימנטליות נבובה. לעומת תורת השוויון, קדושת החיים של האדם והאמונה בקידום ורציונליזם, הועלה על נס עקרון ההפרדה הגזעית והטוהר הגזעי, הדם הנעלה, עליונות הגזע הארי שמגלם בתוכו גם תואר גופני וגם סגולות נפש ויצירה.

אלה יסודות בהשקפת העולם הכוללת. ואילו היהודים מופיעים בתמונת עולם זו כקיבוץ גזעי ששמר מכל משמר על ייחודו הגזעי ובדרכים חתרניות עירער ושיבש את ההתפתחות הטבעית, הפריע לגזע העליון לשמור על טוהרו ומעמדו ועקר את התודעה הגזעית מתפיסת עולמו של אדם בכלל. האני-מאמין ההומני, שראשיתו בציווי הדתות המונותיאיסטיות, והמשכו בתפיסות הרציונליות, עד לזרמים הדומיננטיים בחברה האירופית המודרנית – קפיטליזם, דמוקרטיה, סוציאליזם וקומוניזם – אינם לפיכך אלא גילויים מגוונים של הרוח היהודית האפלה והשטנית הפועלת למען השתלטות של היהדות בעולם. במאה העשרים קרבה המערכה הגלובלית להכרעה. המאבק היהודי הנסתר, המודרך מתוך מרכז חשאי החותר לשלטון בעולם, הצליח כבר להגשים מזימתו בחלקה והפך לאדון ברחבי רוסיה. הסכנה הולכת וקרבה והגזע הארי, שבראשו האוואנגארד הנאציונל-סוציאליסטי, נחלץ למאבק איתנים בכדי להשתית את הקיום על סדר גזעי ולהיפרע מהגזע החתרני והמסוכן. היטלר הוא איש ההשגחה, אליו הטילה ההיסטוריה את המשימה.

אמונה זו, המצטיירת בעינינו כבליל של הנחות ספקולטיביות מופשטות ובדיות מופרכות מכל, קנתה לה שביתה בלבות של מיליונים ויצרה חיל אנושי קנאי וממושמע עד להחריד. בתפיסת עולם זו הופך היהודי לאויב המרכזי, טפיל רב עוצמה ותככן, החוסם את הדרך לתיקון העולם. ובכן, האנטישמיות חורגת מהעימות הקונקרטי בין יהודים ונוצרים, והיא הופכת לנדבך יסודי במאבק על דמותה של האנושות כולה. האנטישמיות, שגברה והתעצמה והיתה למסד של השקפת עולם כוללת, פנתה להרוס את יסודות הציווילזציה האנושית. הגולם קם על יוצרו.

ברייך השלישי היתה התפיסה הגזענית לאידיאולוגיה רשמית וקו מדריך בארגון חברתי ופעילות מדינית. נוצרה המזיגה המאיימת של רעיון מופרך אך קנאי עם שלטון טוטליטרי, ארגון ביורוקרטי מפותח ומשוכלל וטכנולוגיה מודרנית. כוח אדירים זה קם לא על מנת לתקן את היהודים באופן כזה או אחר, אלא בכדי להשמידם. בזמן בו היהודים באירופה היו שרויים בשפל כלכלי וחולשה מירבית, הכריזו עליהם מלחמה טוטלית. ולא היה מנוס מכך לא בשמד, לא בהסבה מקצועית, לא בהתכחשות לאמונה פוליטית כזאת או אחרת.

האם ניתן לומר, כי בעבר דרש האויב את נפשו של היהודי ומוכן היה להותיר את גופו, ואילו האויב הנאצי רצה בגופו של היהודי? נכון יותר לקבוע כי הצורר הנאצי גזר כריתה הן על הגוף והן על הנפש.

תהיה זאת שאלת היפותטית אם נבקש לדעת כיצד היו נוהגים היהודים במשטר הנאצי אילו ניתן להם למצוא מפלט בהמרת דת. אולם נראה כי לא נסתכן בהשערות נטולות משען, אם נניח שבמקרה זה פני הדברים עתידים היו להיות שונים בהרבה. באותם המקרים המועטים והמקוטעים בהם נפתח לכאורה סיכוי כזה באה המגמה המשוערת לביטוי בולט למדי. בין החוק האנטי-יהודי הראשון והשני בהונגריה, בשנים 1938-1939, לא נפגעו היהודים שהמירו את דתם. ואכן, בפרק-זמן זה מיהרו ארבעה-עשר אלף שש מאות חמישים וארבעה יהודים להמיר את דתם כדי להימלט מההגבלות15. ואולי לא יהיה זה מיותר אם נפנה למחוז אחר ולסיטואציה מהותית אחרת, שגם היא מצביעה על סקולאריזציה מואצת ועמוקה שעברה על ציבור יהודי רחב כאשר המשטר עודד ופתח דרך לטמיעה והשתלבות יהודים. כוונתי לאינטגרציה של היהודים בשנות העשרים ובעיקר השלושים בברית המועצות, שהיא לפי אטינגר "תקופה של טרנספורמציה מהירה וקיצונית שעברה על הקיבוץ היהודי שמחנה כשלושה מיליון בני-אדם... הקיבוץ היהודי בברית המועצות שינה במהירות רבה את אופיו המסורתי"16.

 

משמעות קידוש החיים בתקופה הנאצית

כאמור, קידוש החיים יכול לשמש כמונח תואם אם אין בדעתנו לפרשו כתנועה מכוונת ומודרכת, או כמושג בעל תוכן דתי. קידוש החיים מגלם בחובו את המאבק של היהודים לקיומם בתנאים ובנסיבות שיצר השלטון הנאצי ובשלבים השונים של המדיניות הנאצית כלפי היהודים. עם זאת, אין בשום פנים ואופן להתעלם מייחודו של מאבק זה אצל היהודים, ובפרט אצל יהודי מזרח אירופה, שמקורו במסורת ישראל, בתנאים בהם היו שרויים היהודים כמיעוט מושפל ודחוי ובעל אורחות חיים שטיפחה המשפחה היהודית במשך הדורות.

נתרכז כאן במגמות ובתופעות שנתגלו במזרח אירופה – פולין, ליטא ובשטחים הפולניים המסופחים לברית המועצות – בהם חיו ופעלו ריכוזים יהודיים קומפקטיים, המסוגרים בגיטאות והשרויים בלחץ חברתי-מוסרי כבד ובתנאים קיומיים וחומריים חמורים ביותר.

התופעה המרשימה האופיינית לציבור היהודי כולו, להוציא יוצאים מן הכלל מועטים17, הוא הבטחון שהמלחמה, שתימשך ככל שתימשך, תסתיים בתבוסה בלתי-נמנעת של גרמניה הנאצית. עובדה זאת הנראית בעינינו, המשקיפים על האירועים מתוך פרספקטיבה של זמן, כמובנת מאליה, לא היתה כלל בזמנה מחוורת ומקובלת על כולם. לא בלבד אלמנטים פאשיסטים ואוהדי הנאצים באירופה האמינו בנצחונם המלא והסופי. גם אלה שלא היו מקורבים לנאצים ולא ייחלו להשתלטותם על אירופה, כמו רבים ואולי הרוב באוכלוסיית צרפת תחת שלטון וישי, ראו עד שלב מסויים בנצחון הרייך השלישי באירופה עובדה שעומדת להתממש.

התמורה בדעת הקהל באירופה – גם זו החופשית וגם זו הכבושה – ובעולם הרחב מתחוללת רק בשלהי שנת 1942, לאחר נצחון סטאלינגארד והדיפת כוחות הציר במזרח התיכון. ואילו היהודים ככלל לא איבדו את בטחונם במפלה של הנאצים גם בימי שיא נצחונותיו של הרייך השלישי, בקיץ 1941. אמונה בלתי-מעורערת זאת משתקפת בעתונות המחתרת, ביומנים ובכתבים למיניהם של היהודים בארצות הכבושות במזרח אירופה. במקרה אחד, כאשר יהודי שפעל כפי שהתברר עם הזמן כסוכן הנאצים בוורשה, דיבר בפומבי על הצורך להשלים עם האפשרות שהרייך השלישי יהיה לאדון באירופה וביקש לחפש מודוס ויוונדי עם משטר זה, עורר הדבר תדהמה ותרעומת אצל היהודים17.

מהו המקור של הבטחון הזה? האם נוכל לומר בפשטות שיהודים, הנרדפים והמושפלים ביותר על ידי המשטר הנאצי, חיכו לנצחון ודחו כל אפשרות אחרת, מפני שרק הנצחון עשוי היה להביא להם שיחרור וזכות לחיים? מותר להניח כי משהו ממצב "הנידונים הנאחזים בסיכוי היחיד" קיים במציאות הכיבוש והגיטו. אך נראה לי, כי ציפיה מעין זאת אינה מסבירה עדיין את עוצמת הבטחון הכללי אצל היהודים. בנוסף לכך, ואולי בכוח רב יותר, פועלת האמונה התמימה שכוחות הרשע, הרע והשקר בהתגלמותם המוחלטת, אינם יכולים לנצח בעולם. נראה כיצד משתקף הלך-רוח זה באחד היומנים המפורטים שנרשמו בוורשה, יומנו של המורה ח. א. קפלן. ברשימה מ-13 בפברואר 1940 הוא כותב: "הנצחונות הפוליטיים של הנאציזם הרעישו את העולם והשפיעו לא לטובתנו... טומאת הנאציזם החלה לאט-לאט להרעיל את מוחות העמים, שאמרו לעצמם: 'ממנו נראה וכן נעשה!'... משפרצה המלחמה נוספו לנו חברים לקרב. אויב היהדות הוא אויבם של כל העמים התרבותיים שהוציאו נגדו את חרבם. במידה ידועה זו היא גאוותנו שנתגלגלו הדברים בצורה כזו עד שהנאציזם הטמא מוכרח לעמוד על נפשו. אין ספק שהמפלה בוא תבוא. גבורתו האמיתית או המדומה היא גבורה חולנית או פתולוגית. היא מופיעה על הבמה העולמית בסערה ובכוח איתנים. אבל בקרבה גלום אבדון... הנאציזם מוכה מחלת חום פטריוטי וחברתי שבמהותה אינה אלא הופעה חולנית"18. בחיבורים מאותם הימים מובעת לעתים ההנחה בעלת יסודות דטרמיניסטיים ברורים, כי ההשגחה לא תנטוש את העם היהודי, או שבמהותו והווייתו של האדם מעוגנת השאיפה לטוב ולצדק, וקיימת האמונה שהחברה עלולה למעוד, אך אינה יכולה להיכשל כשלון מוחלט.

תופעה שניה בה אנו נתקלים היא השלמה לכאורה עם ההשפלות ועם הפגיעות תוך הסתגלות מהירה למצב המשתנה ועקיפה זריזה ומחושבת של הגזירות. נצטרך לעמוד על המרכיבים האמורים ביתר בהירות. על יהודי פולין יורדות גזירות חמורות; חלק מהן – כגון אות הקלון, עבודת כפייה, איסור להימצא במקומות ציבוריים, להשתמש בתחבורה ציבורית, לקיים בתי ספר וכו' – נועד להשפיל את היהודי, להוציאו ממסגרת החברה בה הוא חי ולהורידו לדרגת תת-אדם. במציאות זו המחמירה בגלוי ובהתמדה צפויים לבני אדם בני-חורין שברון והתמוטטות. מסתבר, שלגזירות משפילות אלו לא היתה השפעה כל כך חמורה על הציבור ועל היחיד. צויין פעמים רבות, כי אין להצביע על תופעה המונית ואפילו ניכרת של התאבדויות בקרב יהודי פולין (אם כי בתקופת השילוח למוות קיימת תופעה של התאבדויות רבות גם בגיטאות פולין), וזאת בניגוד לגל של התאבדויות בנסיבות דומות אך פחות קשות בגרמניה ובאוסטריה לאחר האנשלוס19. נוכל להסביר את התופעה הזאת על ידי כך שיהודי פולין מעולם לא הגיעו לדרגה של אמאנציפציה ממשית, מעורבות מלאה בחיי ארצם ולתודעה של שוויון. היהודי הורגל לעמוד בפגיעות ועלבונות ויצר מסביבו קליפה חיצונית מחסנת. בנפשו פנימה ראה את הנוגש כראות יצור גס ושפל, שלצדו הכוח, אך הוא משולל יכולת להבין ללבו של היהודי ולפגוע בעולמו העשיר. היהודי, שאולץ לכפוף את ראשו, מצא אם כן מפלט ונחמה בתחושת העליונות האמיתית או המדומה שקיבל מאבותיו וטיפח בקרבו. תחושה זו שיש טעם ייחודי בהשתייכות לחברת האדם היהודית, לא סרה גם בתקופת השואה. גוסטה דווידסון (יוסטינה) מספרת ביומנה שנכתב בכלא בקראקוב סמוך למותה, על צעירים יהודים, אנשי מחתרת, שנאלצו להסתיר את זהותם: "וככל שגדלה ההשפלה הכפויה כלפי חוץ, כן גברה בפנים הגאווה היהודית". וקפלן אומר כדרכו דברים כדורבנות: הא למה הדבר דומה? לכלב רע שאינו נוהג בך מנהג של כבוד; התיעלם? הלא על כן כלב הוא20.

לאחר שעמדנו על אופי הבדילות והניכור שבין היהודים לבין הציבור הלא-יהודי ובמיוחד בין החלק האנטישמי שבו, עלינו לעיין, ולו בראייה חטופה, במעמדם של היהודים בתחום המשפטי והכלכלי. טבעי הוא, כי היהודים בארצות מערב אירופה, בהן זכו לשוויון זכויות פורמלי, להגנה משפטית וחופש פעולה כלכלי ראו בשלטון החוק משענת יציבה, ומתוך כך גרסו כי עליהם להיות שומרי חוק. לא כן היהודים במזרח אירופה. בארצות כמו פולין או רומניה היה החוק בבחינת הלכה ואין מורין כן, והיהודים סבלו מאפליה כאזרחים והופקרו לחרם כלכלי שהתנהל בהסכמה ואף בתמיכה של הממשלה. מובן איפוא, שבנסיבות אלו לא דאג היהודי לכיבוד החוק ולא בחל בפרנסה, בדרך כלל פרנסה דחוקה, שהושגה תוך עקיפת החוק.

למצב דברים זה היתה כמובן השפעה על דרכו של היהודי בתקופת השואה. ואם כי השינוי שהתחולל הוא עצום וקשה להגזים בהערכת חומרתו, הרי הכוח לתחבל תחבולות למען הקיום, תוך התעלמות או עקיפת הגזירות, לא היתה מבחינת היהודים תופעה חדשה לחלוטין. אין להבין את הברחת המזון הבלתי-חוקית דרך החומות, הייצור החשאי בתוך הגיטאות, לימודים בסתר וכו' בלי רקע העבר שבמידה מסויימת הכשיר את הציבור היהודי לקראת הצפוי.

קפלן, שמדבריו הבאנו מובאות פעמים אחדות, רושם ביומנו באפריל 1940: "אל אלהים! מהיכן מתפרנסים כל אלה? כל עסק וכל משלוח יד אסורים להם. כל העסקים חוסלו; כל העמדות, שנתנו רווחה ופרנסה, בוטלו; אלפי פקידים מסתובבים חוצות ורשה מובטלים; אין לך בראנז'ה, מלבד חנויות לממכר מכולת, שיש לה יכולת הקיום; הכל סגור ומסוגר; הכל שבור ומנופץ; נסתתמו כל המקורות; ולזה עוד חיים של בושה וכלימה, כי יש רחובות שהמדרכה השמאלית או הימנית שבהם אסורה בדריסת רגל ליהודי ושלט עם אותיות של 'קידוש לבנה' מעיד על זה – ואף על פי כן ההמון חי, ההמון ער, ההמון מבטל את כל גזירותיו של הכובש העריץ כעפרא דארעא ועושה כל מה שביכולתו להערימו, לאחז את עיניו, לעשות את הכל בצנעה ובעקיפין והקב"ה מספק לו את מזונותיו". ועוד במקום אחר: הכובש "בשעתו הוציא איסור, שאסור ליהודי להחזיק בייתו הוא וכל הנמנים עליו – יותר מאלפיים זהוב. את העודף מחוייב היהודי להכניס לבנק, וכי יש לו צורך בכסף אין נותנים לו יותר ממאתיים וחמישים זהוב לשבוע. יהודי גרמניה התמימים בוודאי שהיו עומדים למחר בתור לרבבותיהם בכדי לקיים את מצוות המנהיג, ויהודי פולין אומרים: לא! באלף רבתי. לא הכניסו אף פרוטה. לא תמצא אף יהודי אחד שיש לו בקופתו יותר מאלפיים זהוב!! כל הפקודות השטותיות האלה, שמוכיחות על תרבות נמוכה ורשעות סדיסטית מופרזה, מעוררות צחוק אצל יהודי פולניה"21. ואם כי ניתן למצוא אצל אותו קפלן עצמו גם זעקות יאוש ושבר לרוב, הרי נכון הדבר כי בניגוד ללויאליות הליגליסטית שאיפיינה את יהודי המערב היה בדרך כלל היהודי בארצות מזרח אירופה ספקן ולמוד נסיונות, שלא נרתע מלבטל את חומרת הגזירות על ידי שוחד או התעלמות מהן.

נעבור עתה למגזר שעיקרו אינו ביחסי-גומלין שבין היהודים ובין סביבתם אלא במגעים שבין יהודי וחברו בתוך החברה היהודית. השאלה המתבקשת היא: האם הצליחה החברה היהודית בתנאי מצוקה, ניתוק מהעולם, לחץ פיזי ונפשי גובר, לשמור על העקרונות ואורחות חיים ששימשו סימני היכר של החברה היהודית המסורתית, הכוונה היא לליכוד המשפחה, לעזרה לנצרכים וערבות הדדית ועוד? קשה להשיב לשאלה נוקבת זו במענה חד-משמעי. המעיין במקורות הרבים מגיטו ורשה מתרשם מדברי הקיטרוג וההוקעה הרבים שהופנו כלפי היהודים שעלה בידיהם לשמור על נכסיהם, או שצברו ממון בעסקות מפולפלות שזימנה המלחמה, וקפצו עם זאת ידיהם וסירבו להושיט עזרה בעלת משמעות לזולת. יתר על כן, בעתונות המחתרת היהודית מדברים בסלידה על מסעדות ומועדונים המשגשגים בגיטו ורשה, המשמשים מקום זלילה והוללות למועטים הנוהגים לפי הכלל אכול ושתה כי מחר נמות. יהודים וגם פולנים בעלי נטיות אנטישמיות הבליטו בעוקצנות כי בגיטו מתחולל "ריקוד בין מתים". והרי ידוע כי רק בשנת 1941 מתו בגיטו ורשה ברעב ובמחלות ארבעים ושלושה אלף נפש, כלומר כל יהודי עשירי בעיר, ובמשך שנות המלחמה, עד שלב ההשמדה הטוטלית ביולי 1942, הסתכם קציר המוות בגיטו זה בקרוב למאה אלף איש.

בווילנה, "ירושלים דליטא", נרצחו שני שליש מיהודי הקהילה במשך חודשים אחדים, החל מתחילת הכיבוש בסוף יוני 1941. לאחר מכן באה תקופה של אתנחתא יחסית, ובזמן זה התנהלה בגיטו פעילות מגוונת שכללה גם תזמורת וקונצרטים. רבים התרעמו וטענו שאין מנגנים בבית עלמין. ביומנים בגיטו ורשה אנו מוצאים סיפורים על יהודים, אבות למשפחות, ששכלו את יקיריהם ולמחרת היום נהגו כאילו נמחק הכל מלוח לבם22.

כיצד עלינו להבין ולפרש תופעות אלו? האם נסכם ונאמר בפשטות כי עלה בידי שלטון הזדון לפורר את ריקמת חיי הציבור והתא המשפחתי, להחניק את רגשי הרחמים והסולידריות?

סבורני כי מסקנה מעין זו תהיה נחפזת ותעוות את התמונה הכללית האמיתית. אין ספק כי חיי הגיטו והקיום במחנות ריכוז הצמיחו תופעות פרא רבות. צדדים אלה של המציאות הובלטו דווקא בשל אופיים המקומם, המעורר מרירות, סלידה ומחאה ומשום כה זכו לתשומת לב ונחרתו היטב בזכרונם של השרידים. אולם הצד האפל הזה איננו משקף את תמונת החיים בעיקרה.

המותר לקבוע שבתקופת השואה הלכה ונתקפחה גמילות חסדים, שהיא מעמודי התווך במורשת היהודית? גמילות החסדים, מתן בסתר והעזרה ההדדית היו מאותם צוים וכללי החיים בחברה היהודית, בהם נשמרה המזיגה והרציפות בין העולם הדתי והחברה היהודית הפלורליסטית שנתגבשה במאה שלנו. הנכון איפוא להניח כי החישוקים הללו, שסימלו את ההמשכיות והרציפות, נשברו בימי השואה?

בדיקה יסודית יותר של מבנה החברה בגיטאות אינה נותנת יסוד להערכה כזו. אמת נכון הוא, שלתהליך הדהומניזציה, שהוא מסימני ההיכר של השלטון הנאצי, נסחבו גם קבוצות (מאנשי היודנראטים והמשטרה היהודית) ויחידים בחברה היהודית בגיטאות ובמחנות, והיו גם ימי משבר בהם נכשל הציבור ברובו הגדול. אולם אם לא נזדקק למקרים חמורים וימי טירוף החושים במהלך ה"אקציות", אלא נבקש לפרוש את התמונה כולה, נראה כי הדאגה לחלש והערבות ההדדית היו גם בתקופת השואה תכונות בולטות במבנה החברה היהודית ורישומן ניכר גם במעשה.

בפרוטוקולים של היודנראטים מלובלין וביאליסטוק, שנשתמרו והוצאו לאור, תופס מקום רב העיסוק והמאמץ לסייע לפליטים ולמרוששים בתוך הקהילה23. איש כמו צ'רניאקוב, הנמנה על הפלג המתבולל בציבור היהודי בוורשה, פעיל בתחום העזרה ומגלה אותות של סיפוק כאשר נראה שהצליח לפדות את השבויים היהודים הכלואים בבית הסוהר בגיטו24. הציבור היהודי בגיטו, שקשה לעורר בו רוח של התנדבות והיענות לענייני ציבור, מתגייס ופועל כאשר בכוחו לסעוד מתמוטטים ולהציל אנשים שהסכנה אורבת לנפשם. מן הדין לציין את דבר קיומן של מסגרות ארגון כלליות ומקוריות שהיו כרוכות במפעלים לעזרה. כך נוסדה בגיטו ורשה רשת של ועדי בתים, התארגנות של דיירי הבתים, שפעמים רבות צצה באורח ספונטני והעלתה משמרת של עסקני ציבור מפשוטי עם. עיקר עסוקיהם של ועדי בתים אלה היה בעזרה למשפחות הנזקקות בתוך הבית, בשלב מסויים גם עזרה לבתים אחרים שהמצוקה החמורה פקדה אותם במוקדם וטיפול בפליטים. רינגלבלום, שעסק בארגון כולל של הוועדים, רושם בספטמבר 1940, כי ב"ועדי הבתים משתפים פעולה כולם באורח הרמוני"25. וקפלן העיר: "לכשיבוא ההיסטוריון הבא לכתוב את תולדות 'ועדי החצר' בימי מלחמת הנאציזם בישראל יסיים את פרקו בברכת נחמיה: 'זָכרה להם אלוהי לטובה!"26 כמובן, פעולות אלו של ועדי הבתים לא יכלו להיות בעלות משמעות לאורך זמן, כי שיעור הנזקקים גדל בהתמדה ואילו מספר בעלי האמצעים הלך והצטמצם. תופעה מעוררת תשומת לב ומרגשת ביותר היא העדות על חלקם של ילדים, כולל פעוטים, במאמץ הקולקטיבי לקיום – שמוצא את ביטויו ביצירות הספרותיות של תקופת השואה. שכיחים בזכרונות סיפורים על ילדים החומקים דרך הגדרות וחומות הגיטאות, משיגים מזון כלשהו בשיטות הידועות רק להם, ותורמים תרומה ממשית ולפעמים מכרעת לקיום משפחותיהם. לעסקן ציבור ועורך-דין יהודי-פולני נודע, ליאון ברנסון, מייחסים את האמירה, כי לאחר המלחמה מן הראוי יהיה להקים בשטח שהיה גיטו אנדרטה לילד האלמוני, המבריח הקטן, קורבן במערכה למען קיום הגיטו27. יוסף קירמן, משורר שכתב בגיטו ונספה במחנה, תיאר בספרו החסד שבמוות השָלֵו תמונה שלא היתה יוצאת דופן בנוף החיים בגיטו: "ברחוב קרוכמאלנה ישנו חדרון בלי זגוגיות, בלי דלת, ובחדר – שלושה ילדים. מאשה, בת העשר, היא כבר כמעט שנה תמימה מטפלת באחותה בת הארבע ובאחיה המשותק בן החמש-עשרה. היא פושטת יד בצד הזה ובצד השני [של חומת הגיטו]. מוכית, בעוטה, לא פעם חומקת בנס מתחת לרגלי הז'נדרם הזועם, לא אחת נופלת מן החומה – אך אף פעם אינה חוזרת הבית בידיים ריקות..."28

מאלפת העובדה שהארגון הציבורי היחיד שהתקיים מחוץ ליודנראט, ובמקום כמו ורשה נחשב לאלטרנטיבה ליודנראט, היה הארגון לעזרה הדדית. ארגון זה הוא גם המוסד היהודי היחיד המוכר על ידי שלטונות הכיבוש שלא פעל בגיטו אחד או בעיר אחת, אלא בתחום הגנרל-גוברנמן כולו.

בשלב זה של המלחמה הופנו כספי הג'וינט ל"עזרה העצמית" והפעולה של המוסד מומנה על ידי המשאבים שנותרו מ"הימים הטובים" ובדרכים שונות הגיעו מחוץ לארץ לארץ הכיבוש. אך עם הזמן אזלו כספי הג'וינט וגם העזרה מן החוץ התדלדלה. קפלן אומר במארס 1941: "...כל זמן שה'דז'וינט' עוד היה בעל יכולת, רצינו שוב להשליך את כל יהבנו על הדור העשיר, שהוא יכלכל ויאזור חיל להוסיף כהנה וכהנה בשים לב אל גודל הקטסטרופה... באשרנו, שהדז'וינט נתרושש ופסק את תמיכתו!! כשראינו כי צרותינו מתגברות וגם נוכחנו כי אם אין אני לי – מי לי? נותרה 'העזרה העצמית היהודית', שבמשך זמן קצר נעשתה להסתדרות מעונפה ומסונפה עם תקציב של רבע מיליון זהוב לחודש, מלבד הסכומים הזורמים דרך אפיקים אחרים, בייחוד על ידי 'ועדי החצרות' שתמיכתם לנצרכים המקומיים במישרין... ויאמר נא הפעם [לשבחם של יהודי פולין]: נתקיים בהם, ביהודי פולניה, מה שאמר הנביא: 'עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע'. על ידי אסוננו הבראנו, נעשינו לקיבוץ סוציאלי המרגיש התחייבות לגבי אחים לצרה. ועסקנים נמצאו הראויים לשמם ועומדים על מרום תעודתם... חצי מיליון זהוב תמיכה לנצרכים במשך חודש אחד – מי העז אפילו להעלות על דעתו שיהודי ורשה מוכשרים לנתינה כזו?! 'העזרה העצמית' בוודאי תמצא את ההיסטוריון שלה שיספר לדורות הבאים את היקפה וגודלה ועוצם השפעתה וערכה החינוכי על יסוד תעודות ומספרים. אין דעתי להתחרות איתו. אני כותב מה שכותב רק על פי רשמים ואומדנה כאדם קרוב הנמצא מבפנים ורק את קצה יראה וכולה לא יראה. ניסיתי איפוא לתת רק הערכה כללית – וזה דיינו, החל מינואר [1941] חדלה 'העזרה העצמית' לבקש נדבות ולעורר את רחמי הציבור והפכה להיות מוסד המטיל מס שיש לו תוקף חוקי"29. והרי התוקף החוקי של המס, כוונתו להתארגנות עצמית ותחושת אחריות של הציבור.

ראוי גם לציין, כי בגיטו ורשה, בו רוכזו בתקופת האיכלוס הגדולה ביותר כארבע מאות וחמישים אלף אנשים, לא נרשם מקרה רצח במשך מרבית זמן קיומו. מקרה רצח יחיד בתולדות הגיטו בוורשה אירע סמוך לחיסולו; הוא עורר פליאה מצד אחד ואילו רושמי דברי הימים בגיטו, מאידך גיסא, היו מודעים למשמעות הדבר, שבתנאי הסגר ומצוקה חריפים במשך שנתיים ימים לא שפך שום יהודי את דם רעהו לצרה30.

בסיומה של סקירה זו, שאינה מתיימרת להיות ניתוח, סיכום ובחינה של גילוי מאבק לחיים, אלא רק מעין שרטוט של התופעות הבולטות, נביא עוד דברי מקור אחדים, בהם בא לביטוי ברור ביותר יצר החיים שפעם בגיטו. ביומנו רושם אברהם לוין ביוני 1942, כלומר סמוך לתחילת חיסול הגיטו בוורשה: "אחת מתופעות הלוואי המפליאות ביותר של מלחמה זו היא ההצמדות לחיים, ההעדר הגמור כמעט של התאבדויות... נהפוך הוא, הם קשורים בחייהם בכל חושיהם, הם רוצים לחיות בכל מחיר ולבלות את המלחמה. מתחו של הקונפליקט ההיסטורי העולמי גדול כל כך, עד שהכל, מקטן ועד גדול, זקן ונער, מבקשים לזכות ולראות את סופו של מאבק ענקים ואת המשטר החדש בעולם. הזקנים שאיפתם אחת: לזכות ולראות את הסוף ולבלות את היטלר"31.

ואילו קפלן כותב במארס 1940: "...יהודי פולניה – המדוכאים והרצוצים, הבזויים והשפלים; הם אוהבים את החיים ואינם רוצים להסתלק מן העולם לפני זמנם. אמרו מה שתאמרו: השאיפה לחיים במצוקה נוראה כזו היא – פועל יוצר של איזה כוח טמיר ונעלם שעוד טרם עמדנו על מהותו. זהו כוח מעמיד? נפלא שרק הקיבוצים היותר איתנים והיותר חשובים שבעמנו נתברכו בו"32. ואילו במסיבה לציון שנה לקיום הגיטו בביאליסטוק, אמר ה. סובאטניק, איש היודנראט: "מכל 'ברכות החיים' שבתפילותינו, כגון חיים של טובה, חיים של פרנסה, חיים שאין בהם בושה וכלימה – מסתפקים אנו היום רק ב'חיים'..."33

 

קידוש השם

כפי שראינו הכמיהה לחיים היא הגילוי הדומיננטי בתקופת השואה. אך תהיה זאת טעות להניח כי לא היו קיימים הלכי-רוח ומעשים, שהם ברוח קידוש השם כפי שנמסרו לנו מהעבר. זליק קלמנוביץ', איש התרבות וההגות מגיטו וילנה, רשם בפנקסו באוקטובר 1941: "בערב לשמחת התורה באתי להזמנת הרב אל ההקפות שהיה בבית הכנסת ועכשיו בבית הספר למוסיקה. שרידי בני הישיבה נתאספו ולומדי תורה. גם ילדים מספר. שרו ורקדו... כאן על יד העדה המצערה בבית הכנסת הדל והחרב נצטרפנו עם קהל ישראל – לא רק עם אלה שהיום איתנו בזה ושעברו לחיי עולם הבא בקהל קדושים וטהורים, רבבי הרבבות, אלא עם כל הדורות שעברו. בשמחה זו שאנו שמחים אנחנו מודים על הדורות שעברו, הדורות היפים, דורות שכדאים היו לחיות. אנו מרגישים שהיום בזמירות היינו מקדשים שם שמים כמו שקידשו אבות אבותינו. ואני, נפש ישראל תועה, מרגיש כאן את שורשי. ואתם בשמחתכם מחפים כאל על עוון דור אבוד. יודע אני שעם ישראל חיה יחיה. הלא כתוב: כימי שמים על הארץ, אלא שאלמלא היינו דור האחרון, היינו יכולים להודות ולומר דיינו בזה. דיינו שזכינו להיות מבני בניהם של אלו, וכל יום ויום שהקב"ה נותן לנו בחסדו מתנה גמורה היא, ואנחנו נקבלו בשמחה ונודה לשמו"34.

הרב שמעון הוברבנד אסף בגיטו ורשה ידיעות על מעשי קידוש השם בימיו וקיבצם יחדיו. על העיירה אלכסנדר, שבה ישבה שושלת צדיקים חסידיים, מוסר הוברבנד: "מיד לאחר שנכנסו 'הם' לעיר, התחילו במעשה הוללות של שריפות וחילול ספרי תורה, טליתים, תפילין, ספרי קוד ותשמישי-קדושה אחרים. בסוף ספטמבר 1939 שרפו את בית הכנסת ואת בית המדרש... בעצם ההילולה של שריפת הספרים עבר במקרה תושב אלכסנדר, מוטל הוכמן. קצין גרמני קרא לו וציווה עליו שיקרע ספר תורה אחד. היהודי סירב בכל תוקף לשמוע בקולו. הקצין ניסה להכריחו לכך, על ידי מכות, אבל ללא תוצאות – ר' מוטל הוכמן בשלו. נתמלא הקצין חימה והחל לגעור בו, שאם לא יקרע מיד את ספר התורה ירה יירה – ומוטל הוכמן מסרב. נתן הקצין פקודה לירות ביהודי. שני חיילים הובילוהו והעמידוהו על יד קיר והכינו רוביהם לירייה. ר' הוכמן הרים קולו וצעק 'שמע ישראל!'..."

ובמקום אחר – שירפץ: "כשהציתו את בית הכנסת בסוף ספטמבר 1939 ציוו על כל התושבים היהודים להתייצב סביב בית הכנסת ולראות בהשרפו. בשעת השריפה פרץ מבין הקהל צעיר אחד, תלמיד חכם, בשם משה, נדחק ונכנס לתוך בית הכנסת הבוער באשו של גיהנום, ניגש לארון הקודש והוציא משם שני ספרי-תורה בשתי ידיו. כאשר החל לחזור, פגע בו ברד כדורים מאת הרשעים. הוא נפל כשהוא חובק את שני ספרי התורה בידיו, ונשרף עם בית הכנסת ועמהם יחד. הי"ד"35.

הרב דוקטור כהנא, מרבניה של לבוב בדור האחרון לקיום הקהילה, מספר בזכרונותיו, על "ר' אנשל שרייבר, דיינה של ז'ולקיב, אדם בעל נפש עדינה, גדול בתורה, עניו ומקובל, שהיה עובר חרש ובאין רואה ליד החיים הסואנים"... ר' אנשל נתפס על ידי הגרמנים ברחובות לבוב וצורף למשלוח למרות שהיתה בידו תעודה של עובד קהילה. הגרמנים סירבו להיענות לבקשות אנשי הקהילה, ולשחרר "יהודי בעל זקן ופיאות, בקפוטה של משי חגורה באבנט". כאשר נודע לר' אנשל ששיחרורו מתמהמה לא בשל התעודה, אלא בשל זקנו ופיאותיו, מראהו ולבושו היהודי, קרא בשמחה: 'אם כן, יתברך שמו, לפחות יודע אני על מה אני מוסר את נפשי. כל הזמן חשבתי שבגלל התעודה המטופשת'. עתה חזר על פסוק זה 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו?' התחילו עיניו בורקות ופניו אומרות שמחה והתלהבות. כלום יש בחיים של יהודי רגע יפה מהרגע שנודע לו כי הוא מקדש את השם"36.

פרופסור בן-ששון ז"ל, ההיסטוריון שנפטר לפני חודשים אחדים והיה איש שומר מצוות ואמון על מסורת הדורות, חיווה את דעתו בערך "קידוש השם" באנציקלופדיה החברתית: "המעשים והמגמות של ההגנה העצמית היהודית, ואין צורך לומר טעם מלחמתם ומותם של לוחמי הגיטאות מובנים אל נכונה מצמיחתם ממסורת יהודית עתיקה זו" [של קידוש השם]37.

 

הערות

1.      נתן עק (עקרון), התועים בדרכי המוות, בתוך המאמר "המאבק התרבותי של גיטו ורשה", ירושלים, תש"ך, עמ' 37.

2.      ראה: עמנואל רינגלבלום, כתבים פון געטא (יידיש), כרכים א' וב', וארשע, 1961; אברהם לוין, פנקסו של המורה מיהודיה (ת"א), תשכ"ט; פרץ אופוצ'ינסקי, רשימות, (ת"א), תש"ל; אדם צ'רניאקוב, יומן גיטו ורשה, ירושלים, תשכ"ט; ח. א. קפלן, מגילת יסורין, ת"א-ירושלים; קצנלסון יצחק, כתבים אחרונים (ת"א, תשט"ז); הרב שמעון הוברבנד, קידוש השם, (ת"א), תשכ"ט.

3.      שאול אש, "קידוש השם בתוך החורבן", נדפס לראשונה במולד, כרך י"ט (153-154), תשכ"ט, ע"ע 99-106; הובא לאחר מכן בספר הכתבים של שאול אש, עיונים בחקר השואה ויהדות זמננו, ירושלים, תשל"ג, ע"ע 238-252 וכן במבחר מאמרים עיוניים שואת יהודי אירופה, ירושלים, תשל"ג, ע"ע 255-268.

4.      אנציקלופדיה למדעי החברה, כרך חמישי, הערך "קידוש השם", ע"ע 355-359.

5.      ראה: א. מ. הברמן, גזירות צרפת ואשכנז.

6.      ח. ה. בן-ששון, פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, ת"א, תשי"ח, עמ' 176.

7.      ספר החסידים, נוסח פרמה, עמ' רנא.

8.      ראה: אפרים א. אורבן, חז"ל, פרקי אמונות ודעות, ירושלים, תשל"א, עמ' 91.

9.      ראה: מלחמת קודש ומארטיריולוגיה והעיר והקהילה, קובץ הרצאות שהושמעו בכנס השנים-עשר לעיון בהיסטוריה, ירושלים, תשכ"ה, ההרצאה של ע. שוחט, "קידוש השם בהגותם של דור מגורשי ספרד ושל מקובלי צפת", עמ' 137.

10.  יעקב כץ, בין יהודים לגויים, ירושלים (1960), עמ' 156, ראה גם בספר זה את הפרק "מקדשי השם", ע"ע 89-97.

11.  ראה מאמרו של יעקב כץ, "בין תתנ"ו לת"ח-ת"ט" בספר יובל ליצחק בער, ירושלים, תשכ"א.

12.  שם.

13.  ראה מאמרו של שמואל אטינגר, "שורשי האנטישמיות בזמן החדש", בתוך המבחר של המאמרים העיוניים שואת יהודי אירופה, כנ"ל; ראה גם את הרצאתו של פרופסור שמואל אטינגר, "הקיים והמשתנה באנטישמיות בדורנו", מפרסומי החוג לידיעת עם ישראל בתפוצות, קונטרס ג'-ד', ירושלים, תשכ"ח.

14.  הפוליטיקה לאריסטו, ירושלים, תש"י, עמ' 14.

15.  ראה: חיבורה של ליווויה רוטקירכן, "קורות תקופת השואה", בתוך פנקס הקהילות, כרך הונגריה, ירושלים, תשל"ו, עמ' 104.

16.  ראה הרצאתו של שמואל אטינגר, "השפעת השואה כגורם בהתעוררות הלאומית של יהודי ברית המועצות", בתוך הקובץ השואה והתקומה, ירושלים, תשל"ה, עמ' 105.

17.  ראה: טורקאוו יאנאס, אזוי איז עס געווען, בוענעס-איירעס, 1948, עמ' 87.

18.  ח. א. קפלן, מגילת יסורין, עמ' 175. מן הראוי לציין שקפלן כתב את יומנו בלשון העברית.

19.  ראה למשל: אברהם לוין, פנקסו של המורה מיהודיה, כנ"ל, עמ' 70. ברשימה מיום 4 ביוני 1942 נאמר: "אחת מתופעות הלוואי המפליאות ביותר של מלחמה זו היא ההיצמדות לחיים, ההיעדר הגמור כמעט של התאבדויות..." וראה גם: ח. א. קפלן, מגילת יסורין, כנ"ל, עמ' 202, ברשימה מ-10.3.40: "...כוח סודי זה פועל בנו נפלאות. והא ראיה: אין בנו מקרים של מאבדי עצמם לדעת!"

20.  גוסטה דווידסון, יומנה של יוסטינה, (ת"א), תשי"ג, עמ' 20; קפלן, שם, עמ' 350.

21.  קפלן, שם, ע"ע 69-70, 221.

22.  לוין רושם ביומנו ב-8 באוגוסט 1942, בעיצומה של ה"אקציה" בגיטו ורשה: "מזעזעת הקהות של האנשים. גורני שכול מאמו ומוכר כרטיסים לארוחות. סמולאר שכל את אשתו וילדתו ומשתדל 'למצוא' עבודה, להיאחז במשהו, לא להיות מיותר". לוין, שם, עמ' 99.

23.  נחמן בלומנטל (עורך), דרכו של יודנראט, תעודות מגיטו ביאליסטוק, ירושלים, תשכ"ב;

נחמן בלומנטל (עורך), תעודות מגיטו לובלין, יודנראט ללא דרך, ירושלים, תשכ"ז.

24.  אדם צ'רניאקוב, יומן גיטו ורשה, ירושלים, תשכ"ט, רשימותיו מחודשים ינואר-מארס 1942; ראה בעניין זה גם: ישראל גוטמן, "צ'רניאקוב, האיש והיומן", בילקוט מורשת, י', אפריל 1969.

25.  רינגלבלום, כתבים א', שם, עמ' 140.

26.  קפלן, שם, עמ' 403.

27.  ראה פרטים על ל. ברנסון, רינגלבלום, כתבים ב', שם, ע"ע 230-232.

28.  יוסף קירמן, "דער חסר פון א שטילן טויט", בתוך צווישן לעכן און טויט, ווערשע, 1955, עמ' 31.

29.  קפלן, שם, ע"ע 466-467.

30.  ארכיון יד ושם, E/258; כתב יד שם שימשקביץ וכן E/14-1.

31.  לוין, שם, עמ' 70.

32.  קפלן, שם, עמ' 202.

33.  דרכו של יודנראט, תעודות מגיטו ביאליסטוק, שם, עמ' 220.

34.  זליק קלמנוביץ', יומן בגיטו וילנה, ת"א, 1977, עמ' 83.

35.  הרב שמעון הוברבנד, קידוש השם, שם, ע"ע 28-29, 33.

36.  ארכיון יד ושם, 03/3077.

37.  אנציקלופדיה למדעי החברה, שם, עמ' 359.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial