מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

יצחק קשתי, בתי הילדים היהודים בבודפשט ב-1944

יצחק קשתי

בתי הילדים היהודים בבודפשט ב-1944

 

אני מבקש לגעת בנושא שעיקר פרטיו ההיסטוריים ידועים. קשה להאמין שעדיין חבויים מסמכים רבים בארכיונים, שבאמצעותם ניתן לזרות אור חדש על בתי הילדים שהוקמו ופעלו בבודפשט ב-1944, בעיר הכבושה בידי הגרמנים ונשלטת על ידי כנופיות 'צלב החץ' הפאשיסטיות.

בהמשך אני מבקש להתייחס לעובדות המתארות והמאפיינות את קיומם של בתי הילדים ותוך כדי כך אנסה לעצב מסגרת היסטורית-סוציולוגית, כדי למקם אותם ואת פועלם ברצף חינוכי-תרבותי. אני תקווה שכך נעמיק את ההבנה בפעולתם של בתי הילדים, ובעיקר נאיר את הסיבות והנסיבות למפעל מיוחד זה של חברי תנועות הנוער הציוניות של התקופה.

ידועה העובדה, שקהילות היהודים בהונגריה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בעצם מאז השליש האחרון של המאה ה-19, היו קהילות המאוגדות במערכות המתחרות זו בזו, לפרקים הנאבקות זו בזו.[1] כמובן הן חסרו מבנה וסמכות של רשת ארצית מלוכדת. היו אמנם היערכויות ארציות של מערכות המשנה, כמו ארגון הקהילות הניאולוגיות בענייני חינוך, בעיקר בהוראת הדת, אך גם במישור זה המבדיל בין קהילה לקהילה היה רב מן המשותף (למרות העובדה שאחרי 'טריאנון', היינו הסכמי השלום שנחתמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה, רוב הקהילות היהודיות בגבולות 'הונגריה החדשה' שייכו עצמן אל מסגרת העל של הקהילות הניאולוגיות).

הקהילות הניאולוגיות, בדומה לקהילות האורתודוקסיות אבל מסיבות אחרות, לא העמיקו את הקשרים ביניהן ובעיקר דחו את הרעיון שסמכות מרכזית כלשהי תנהל את ענייניהן. אכן מוסדות שאמורים היו לדאוג לפיתוח כלים וארגונים חינוכיים או לצרכים מיוחדים של ילדים בקרב יהודי הונגריה, הוקמו בראש וראשונה בתקופה המעצבת של ציבור זה, היינו במחצית, וביתר שאת בשליש האחרון של המאה ה-19, אך לא בין שתי מלחמות העולם.

כך הוקם הסמינריון למורים יהודים (1857), ובית המדרש לרבנים (1877) – שניהם מ'קרן החינוך' הממלכתית[2] - וכן מוסד פנימייתי לחרשים-אילמים (1901). אלה היו מוסדות ארציים, להבדיל ממוסדות חינוך, שקמו מיוזמה מקומית. מגמה זו נמשכה ביתר שאת בין שתי מלחמות העולם. המוסדות שהוקמו בתחום החינוך והרווחה, רובם ככולם הוקמו אפוא על בסיס קהילתי מוגדר, מקומי, ולא מתוך היערכות ארצית.

דברים אלה נאמרים כדי לרמוז, שלהקמתם של בתי הילדים ב-1944, בהליך נמרץ ומואץ של גיוס מדריכים, מטפלות, מנהלים וכיו"ב, וכן ארגון המשאבים (בתנאים של התוהו ובוהו של מלחמה, כיבוש גרמני ושלטון של כנופיות הונגריות-פאשיסטיות), לא היה תקדים בהיסטוריה הקרובה – של כמחצית המאה – של יהדות הונגריה. החינוך היהודי בהונגריה שמנה בשלהי המאה ה-19 למעלה מ-500 בתי ספר יהודיים, עממיים או יסודיים, הונהג כמעט כולו באמצעות חוקי משרד החינוך ההונגרי ונשלט על ידי מועצות בתי ספר של הקהילות היהודיות העצמאיות. במילים אחרות, איננו רואים כאן היערכות או ניסיון לטפל או לכוון באורח מרכזי 'מערכת חינוך'. יצירת מכנה משותף בתחום הוראת הדת אף היא נידונה, בעצם, לכישלון.[3]

נקודה אחרונה מבחינת תקדימים: ביהדות הונגריה הסדרים חינוכיים במסגרת פנימייתית היו מוכרים היסטורית בשולי הישיבות הגדולות שפעלו, במפוזר, ברוב חלקי הממלכה. אולם בראשית המאה ה-20, והעיקר בין שתי מלחמות העולם, תופעה זו הייתה כבר מצומצמת וספק רב אם שימשה כתזכורת או מניע להקמת בתי הילדים ב-1944.

במילים אחרות, במערכת החינוך היהודית אין תקדימים – למעט בתי היתומים שהוקמו ב-1867 – לאותה מסגרת חינוכית פורצת דרך שאנחנו כאן ובספרות קוראים לה  'בית ילדים'. עלינו לשאול אפוא את חברי תנועות הנוער הציוניות מאותה תקופה, מניין בא הרעיון לכונן, לנהל ולקיים – הכל בסביבה גדושת סכנות – בתי ילדים בבודפשט החל בספטמבר 1944 ועד שחרור בודפשט על ידי הצבא האדום.

אני מניח, שלו חקרנו את מייסדי בתי הילדים ואת מנהליהם בכיוון המרומז כאן, התשובה שהיינו מקבלים היא: נסיבות התקופה והניסיון התנועתי, הם שקידמו את ייסוד בתי הילדים. אכן, בית הילדים הראשון הוקם (ב-Vac) כבר ב-1942. אולם בדומה להיערכויות הצלה אחרות באותו זמן, הוא נועד עבור ילדים פליטים מחו"ל.

כזכור, בתי הילדים ב-1944, שנועדו לילדים ממשפחות יהודיות בבודפשט, ובמידה מצומצמת לילדים מישובים אחרים, הוקמו כולם בבודפשט. ניתן לטעון בוודאות, שהקמתם, ארגונם ואחזקתם הם פרי שיתוף פעולה עם הצלב האדום,[4] אך הורתם ולידתם בחשיבה ובניסיון של תנועות הנוער הציוניות, שפעלו בהונגריה באמצעות ארגון קינים, מחנות קיץ וחורף, והכשרות חלוציות מאז שנות ה-20 של המאה ה-20. במיוחד ראוי להדגיש: פעולתן של תנועות הנוער הציוניות הופנתה מאז ראשיתן בראש וראשונה אל קבוצות הילדים והמתבגרים. אלה היו, מלבד סגלי המדריכים וההנהגה, עיקר התנועה, יעודה ותכלית קיומה.

כמובן, בסתיו 1944, הצרכים היו חדשים, חריפים ולוחצים מאוד. עתה היה מדובר בניסיון להציל חיים. בחמישים ויותר בתי הילדים שהוקמו בבודפשט כהרף עין, במאמץ לוגיסטי חסר תקדים, נקלטו כ-6,000 ילדים ובני נוער וכ-1,500 מבוגרים,[5] רובם חברים ובוגרים של תנועות הנוער הציוניות. חלקם היו עריקים מ'פלוגות עבודה', שנועדו כמסגרת צבאית למחצה לעבודת כפייה ולחיסול מגויסיהן. בתי הילדים פעלו מחוץ לגטו, ב'בתים מוגנים' על ידי הצלב האדום הבינלאומי, אך למעשה היו חשופים לסכנות של גירוש והשמדה. בבתי הילדים התקבל כל ילד או צעיר יהודי, ללא שאלות על 'עברו התנועתי' או על שיוכו למסגרת קהילתית זו או אחרת. אולי משום כך נתקבל המסר הציוני, שהיה עיקרה של הפעולה החינוכית בבתי הילדים, ברצון, ואולי גם מתוך הזדהות.

מי היו הילדים שפנו או הופנו אל בתי הילדים? בבודפשט נותרו בחודשי המלחמה האחרונים של 1944 מאות רבות של ילדים יהודים – בקיץ, אלפים בסתיו, ויותר מאלפים בודדים בחורף – ללא השגחה. יתומים, יתומים למחצה, עזובים משום הנסיבות.[6]

רבים מהילדים היהודים הופנו על ידי גורמים שונים אל 'מחלקה A' של הצלב האדום הבינלאומי, שבראשה עמד נתן קומוי, יו"ר התנועה הציונית בהונגריה. קומוי, יחד עם פעילים של תנועות הנוער, כוננו מן הלא כלום את בתי הילדים, ניהלו אותם מן המרכז ודאגו למלא את מחסורם. הילדים שהגיעו לרחוב מַרלֱג הועברו בדרכים גלויות וסמויות לבתי הילדים האלה.

אני מבקש עתה לסטות מעט מן הנושא העיקרי, על מנת לשוב אליו עוד מעט ביתר שאת; התופעה של הצלה באמצעות בתי ילדים בהונגריה ב-1944 אמנם יוצאת דופן, עם זאת אין היא בלעדית. ב-1934 'עליית הנוער' החלה לארגן נערות ונערים לעלייה לארץ ישראל, כדפוס של הצלה. הנערים שנבחרו לקבוצות העלייה הראשונות – אחרי כן הכרנו אותן כחברות נוער בקיבוצים – נבחנו באמצעות קריטריונים כמו 'כושר פיזי', עבר תנועתי והתאמה אישית לקבוצה העתידית. ארגון ההגירה של ילדים וצעירים מיהודי גרמניה לאנגליה, ה'יוגנד טרנספורט' והשנה כבר 1939 – אף הוא נסמך על אמות מידה של מיון. המאמץ היחידי להצלת ילדים, שהוא נטול 'קריטריונים', על אף שהוא מנוהל ב'כלים' תנועתיים – באותה התקופה ה'כלים' התנועתיים מילאו תפקיד מרכזי בחשיבה ובפעולה של מתכנני ההצלה – הוא תנועת בתי הילדים היהודים בבודפשט. בהיקף פעולתה היא דומה לפעולה של עליית הנוער בכל שנות ה-30.

חברי תנועות הנוער הציוניות חשבו אכן 'תנועתית' ויישמו בבתי הילדים תוכניות חינוך כמו לימוד שירי ארץ ישראל, הוראת השפה העברית, השמעת סיפורים ומעשיות מחיי הקיבוץ, לימוד פרקים מתולדות הציונות ופלסטינוגרפיה – בקיצור, כל מה שלמדו קודם לכן בעצמם ב'פעולות' בתנועותיהם. תוכנית לימודים מעין זאת בבתי הילדים בסתיו-חורף 1944, כאשר אלה סגורים ומסוגרים ויושביהם נסמכים זה על זה בסביבה בלעדית והרת סכנות, הניעו כנראה את החוסים בבתים לאמץ את הלוך הרוח התנועתי. אחרי השחרור, רבים מהם היו מראשוני המעפילים לארץ ישראל. אולם מעבר למעשה החינוכי, המחשבה המכרעת אצל מנהיגי תנועות הנוער הציוניות הייתה, שיש לעשות הכל להצלת ילדים יהודים, כי ספק אם דור המבוגרים ישרוד את מה שתואר אחר כך כשואת יהודי הונגריה.[7]

לסיום אני מבקש לחזור אל השאלות שהוצגו בראשית דברי: אם הציבור היהודי בהונגריה ומנהיגותו היו נעדרי ניסיון ואולי אף הנעה בתקופה של בין שתי מלחמות העולם להקים מוסדות 'ארציים' לילדים יהודים בתחום החינוך והחסות, מניין היוזמה של חברי תנועות הנוער הציוניות? מדוע אלה מתגייסים למשימת ההצלה תוך הקמה של למעלה מ-50 בתי ילדים תוך שבועות ספורים? הרי האחרונים לא היו בעלי השפעה, מעמד או מעורבות בציבור במידה רבה יותר מאשר המנהיגות המסורתית – של הקהילות הניאלוגיות והאורתודוקסיות – שרבים מחבריה שימשו עתה, בשנת 1944, ביודנראט הרשמי. במילים אחרות: מדוע הפעילים הציונים נחלצים לפעולת הצלה כה מורכבת, מסוכנת ולכאורה חסרת סיכוי, בעוד המנהיגות המוכרת משותקת? התשובה חבויה כנראה, במכוונות התרבותית, החברתית והאידיאולוגית של שתי הקבוצות.

אנשי היודנראט, המנהיגות המוכרת של קהילות בודפשט, פעלו מתוך מעוגנות במעמד הבינוני הגבוה, המכובד, של הסביבה ההונגרית. על פי תפישתם, הם חלק של העבר והעתיד של המילייה ההונגרי. מכאן האמון שהם נותנים בהורתי, עוצר הונגריה, ומכאן שמירת החוק העיקשת המונעת מהם שימוש ברעיונות 'שוברי כלים' למען הצלה, כמו מסמכים מזויפים, גניבת גבולות וכיו"ב. הנוער הציוני ומנהיגותו, לעומתם, המירו זה כבר את מכוונויות העתיד שלהם לרבות ממדים בזהותם, במכוונות חדשה, 'חוץ הונגרית'. הם פועלים כ'נוכחים' מבחינת הכרת התרבות, השינויים הנחרצים המתחוללים, הנסיבות החברתיות והסביבה, וכ'נפקדים' -  היינו כנטולי מחויבות רגשית ותרבותית למשטר של הורתי ובוודאי הכיבוש הגרמני ולמשטר של סלאשי, ראש ההפיכה הפאשיסטית, ואף למעמד (בעיקר הבינוני 'המכובד') של סביבת גידולם. הם עדיין מעוגנים בסביבה ההונגרית מבחינת הכרתם אותה, אבל מנטלית מצויים ב'סביבה אחרת'.

האתוס הציוני הוא שעיצב מחדש, אם יורשה לומר כך, את תודעתם. אין זה מפליא אפוא, שחניכי בתי הילדים, חוסיהם, תומכיהם ומנהיגיהם היו הראשונים לארגן את חיי שארית הפליטה בהונגריה – ילדים, נוער ומבוגרים – אחרי השחרור, כפי שהיו ראשונים להעפיל לארץ ישראל.

 

הערות



[1] הכל בעקבות הקונגרס היהודי משנת 1867, שלדיוניו הוזמנו נציגים של קהילות מכל רחבי הונגריה ע"י הממשלה. הקונגרס הסתיים בקרע בין 'שומרי הדת', לימים האורתודוקסים, לבין ה'מתקדמים', לימים הניאולוגים. הקהילות המקומיות הגדירו עצמן בהתאם, בנוסף לקהילות 'סטטוס קוו אנטה', היינו אלה ששימרו את מעמדן הקודם לקרע.

 

[2] קנס המלחמה שהוטל על היהודים אחרי מלחמת השחרור/המהפכה של 1849-1848, בסכום האגדי של למעלה משני מיליון פורינט, הומר ב-1850 ע"י פרנץ יוסף לקרן חינוך. הסכום שהופקד בקרן היה מיליון פורינט. מן הקרן הוקמו או נתמכו מוסדות חינוך יהודיים ברוב מחוזות הונגריה, בעיקר בתי ספר עממיים, וכן המוסדות שהוזכרו לעיל.

 

[3] עיקר המאמצים בתחום הושקעו ע"י ד"ר ברנט מונקאצ'י (1937-1860) וצוותו. ב-1890 מונה מונקאצ'י ע"י הנהגת הקהילה הניאולוגית של פשט כמפקח על בתי הספר היהודיים של הקהילה. כ-20,000 ילדים ובני נוער התחנכו באותה התקופה במסגרות שונות של חינוך יהודי מטעם הקהילה. מונקאצ'י וצוותו הפיקו תוכנית 'אוניברסלית' מפורטת לחינוך דתי, אך זו יושמה, בעיקר, בבתי ספר שבאזור הפיקוח של מונקאצ'י עצמו, בפשט.

 

[4] מדובר בצלב האדום הבינלאומי, בהנהגתו של פרידריך בור. ראה: רונן, א., (1994), הקרב על החיים, הוצ' יד יערי, עמ' 196-194. תחת חסותו של בור פעלו בתי ילדים נוספים החל בסתיו 1944, בהם היו פעילים אנשי כנסיה שונים. בבתי ילדים אלה מצאו מקלט ילדים ממוצא יהודי, וכן ילדים יהודים ונוצרים. וראה: Szenes, S., (1985), Befejezetlen Mult, p. 117.

 

[5] ראה: רבס, פ., (2001), מול נחשולי הרוע, מערכות, עמ' 235-234.

 

[6] ילדים יהודים נותרו ללא השגחה משום שרוב האבות היו מגויסים לפלוגות עבודה החל בראשית שנות ה-40, בעוד אימהות וקרובות משפחה גורשו מבודפשט, במצעדים למיניהם לכיוון אוסטריה, בשלהי 1944. הורים, משגיחים, אפוטרופסים וילדים רבים מצאו את מותם מידי אנשי 'צלב החץ' שנטלו את השלטון לידיהם בסתיו 1944. בערי השדה בהונגריה לא נותרו יהודים אחרי חודש יולי 1944.

 

[7] "אמרנו (אומר 'פיל', הוא משה אלפן), בואו נעשה לפחות את הדבר המועט הזה: נכניס את הילדים לבתי ילדים , ניתן להם חינוך, ניתן להם אוכל, ניתן להם תנאים היגייניים... אולי גם נציל אותם, או חלק מהם, אם יקרה משהו לגטו..." מובא אצל א. רונן, כנ"ל, עמ' 248.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial