מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אלכסנדר קלוגמן, ספרות השיטנה בפולין

מתוך: ילקוט מורשת, י"ג, יוני 1971

 

אחת ההמצאות המדהימות של המדע הסובייטי – וללא ספק ההמצאה המקורית והבלעדית של ברית המועצות – היא האנציקלופדיה עם סכין הגילוח. גודלו ומשקלו של כל ערך המופיע באנציקלופדיה אינו נקבע בהתאם לחשיבותו המדעית או האינפורמטיבית, אלא לפי שיקולים פוליטיים. והיות והשיקולים האלה הם בני-חלוף ומשתנים לעתים קרובות, קורה לא פעם שהמקום שהוקדש לערך מסויים אינו מתאים יותר – הוא גדול או קטן מדי. 

על קושי זה התגברו הסובייטים באמצעות... סכין הגילוח. 

דבר טבעי הוא ומובן מאליו שהאנציקלופדיה הסובייטית מקדישה עמודים שלמים לביוגרפיות של מנהיגי ברית המועצות. כך היה זה גם עם לאברנטי פאבלוביץ' בריה, ראש המשטרה החשאית, חבר הפוליטביורו ויד-ימינו של סטאלין. שלושה דפים הקדישה לו האנציקלופדיה. ברם, חצי שנה אחרי מותו של סטאלין הוכרז בריה כבוגד, וסוכן האימפריאליזם, סולק מהמפלגה והוצא להורג. היה צורך דחוף להוציאו גם מהאנציקלופדיה. 

אבל איך עושים זאת? הצורך – אומר הפתגם הרוסי – הוא אבי כל ההמצאות. 

כל מנויי האנציקלופדיה הסובייטית קיבלו ארבעה דפים חדשים בצירוף הוראה כיצד לגזור באמצעות סכין גילוח את הדפים הישנים, שבהם הודפס הערך "בריה" ואיך להדביק במקומם את הדפים החדשים. 

כל העולם צחק אז מהניתוח הפלסטי הזה ונדמה היה שהסובייטים הפיקו את הלקח מכל העניין. עובדה היא, שמאז הם לא חזרו יותר על התרגיל עם סכין הגילוח, למרות שבינתיים הרבה ערכים "התיישנו" מבחינה פוליטית. 

אבל מה שלא עשו הסובייטים, עשו תלמידיהם הפולנים. 

במסגרת המסע האנטישמי אותו יזמו שלטונות פולין למחרת מלחמת ששת הימים, נמתחה ביקורת קטלנית על עורכי "האנציקלופדיה הפולנית הגדולה" (והיו ביניהם מספר יהודים) על שהפריזו בתיאור הסבל שנגרם ליהודים על ידי הנאצים בפולין הכבושה, בהשוואה לסיבלם של בני עמים אחרים ובראש וראשונה – של העם הפולני. הערך "מחנות הריכוז הנאציים" נפסל, עורכיה היהודיים של האנציקלופדיה הודחו מתפקידם ונציגי ההנהלה החדשה זימנו את העתונאים בורשה והודיעו להם ש"הערך 'מחנות הריכוז הנאציים', אשר הביקורת שללה אותו ואשר פגע קשות בדעת הקהל בפולין, עובד מחדש. לכרך האחד עשר של האנציקלופדיה יצורפו ארבעה עמודים (87-90), אותם יוכלו המנויים להדביק במקום העמודים הפסולים בכרך 8"1. 

בדפים שהודפסו מחדש מצאנו את הערך המתוקן, בגירסתו החדשה, השומרת על הפרופורציה המתאימה בין סיבלם של היהודים ושל הפולנים, לפי החישובים שנעשו בשנת 1969. 

מאלפת ההשוואה בין שני הטקסטים. הראשון, זה שנפסל, כלל בערך אלף וארבע מאות מילה, מפה מפורטת על עמוד שלם, עליה צויינו המחנות שהוקמו על ידי הנאצים בארצות אירופה, אותם כבשו בימי מלחמת העולם השניה, וכן טבלאות המכילות נתונים שונים על המחנות. 

מפתיעה העובדה, שבעריכתו החדשה הוכפל הערך כמעט פי שניים – אלפיים ושש מאות מילה. בהסבר לטקסט החדש של הערך, אין מערכת האנציקלופדיה מנסה להסתיר את הסיבות האמיתיות, שגרמו ל"תיקון". בהסבר נאמר, ש"שיטת מחנות הריכוז היתה החוליה העיקרית בתקופת 1939-1945 בשיטת רצח עם, שנועדה להגשים את 'הסדר החדש' של הנאצים באירופה. בערך 'מחנות הריכוז הנאציים' התייחסו עורכי הערך במהדורתו הקודמת בצורה בלתי סבירה אל רשת המחנות בניתוק ממיכלול המדיניות הגרמנית, שנועדה לחסל מדינות ועמים שנכבשו על ידם, ובמיוחד את העם הפולני"2. 

כתוצאה מהשגיאה הבסיסית הזאת "נעשה עיוות בתמונת הסבל והמרטירולוגיה של העם הפולני ואזרחים פולניים בני עמים אחרים"3. ומדוע חשוב כל כך לתקן את ה"עיוות" הזה? הדבר חשוב "במיוחד נוכח הזיופים בפירסומים שונים בארצות הקפיטליסטיות גם בפירסומים אנציקלופדיים ונוכח הברית בין ישראל וגרמניה המערבית"4. 

זה נכתב כמובן לפני חתימת ההסכם הפולני-גרמני בורשה בדצמבר 1970.  

מעניינת ההשוואה בין שתי הגירסאות של הערך "מחנות הריכוז הגרמניים". קודם כל מעניין לראות מה לא נכלל במהדורה המתוקנת ומה שוּנה. 

"מחנות ההשמדה היוו מרכזים, אשר מטרתם היחידה היתה השמדתם ההמונית של בני אדם; הם הוקמו אך ורק על אדמת פולין הכבושה; הם נועדו לרצח המוני של יהודים מכל רחבי אירופה, במסגרת התוכנית הנאצית של 'הפתרון הסופי של הבעיה היהודית' "5. 

המשפט הזה נמחק מהמהדורה המתוקנת. בהסבר, המצוטט למעלה, נאמר בפירוש שההערכה הזאת אינה נכונה – מחנות הריכוז הוקמו גם בשטחן של ארצות אחרות, שנכבשו על ידי הנאצים. 

"תנועת התנגדות מאורגנת היתה קיימת גם בין עצורים יהודיים, אשר עבדו במחנות ההשמדה ההמונית. התנועה הזאת אירגנה את ההתקוממויות באושוויץ, סוביבור, טרבלינקה"6. 

גם המשפט הזה נמחק. במקומו בא תיאור מפורט למדי של תנועת ההתנגדות במחנות, על צורותיה השונות, ובו נאמר ש"את התפקיד המרכזי בתנועה זאת מילאו עסקני השמאל, בעיקר קומוניסטים וסוציאליסטים. במיוחד הצטיינו בפעילות זו הפולנים"7. על יהודים – אין מילה.  

על יהודים בכלל נאמר רק: "גורלו הטרגי של הציבור היהודי – אזרחי פולין – מהווה חלק בלתי-נפרד מתולדותיה של מדינת פולין והטרגדיה שלה. במחנות הנאציים ניספו גם אלפים רבים של צוענים"8. 

אבל בזה עוד לא מסתיימת רשימת התיקונים, השינויים והמחיקות. 

"לפי האומדנים, המבוססים על מקורות חלקיים, שנאספו על ידי הוועדה לחקר פשעי הנאצים בפולין, אפשר להניח, שבמחנות ההשמדה נרצחו בערך חמישה מיליון ושבע מאות אלף קורבנות (בערך תשעים ותשעה אחוזים מהם היו יהודים, ובערך אחוז אחד – צוענים ואחרים)"9. 

גם זה נמחק, וזאת – למרות שמקור הידיעה הוא רשמי ביותר – הוועדה לחקר פשעי הנאצים, שהוקמה על ידי ממשלת פולין במטרה לגלות את היקף הפשעים שבוצעו על ידי הכובשים על אדמת פולין. 

ובכן – כל המשפטים שהתייחסו ישירות לעובדה, שעיקר קורבנות הנאצים היו יהודים, נפסלו. במקומם הוכנס למהדורה החדשה של הערך, חומר רב, אולי מבוסס כשלעצמו, אבל רחוק מהזכרת השתייכותם הלאומית של הקורבנות. נאמר רק כי "מחנות הנאצים היו גם מכשיר לחיסולה של האוכלוסיה היהודית"10.  

גם... 

כל המיקוח הזה על כמות הדם היהודי שנשפך וכל הנסיון לקבוע – אפילו במחיר זיוף גס של העובדות – יחס וקנה-מידה מדוייק בין דם יהודי ולא-יהודי, אינו מפתיע בעצם, כאשר זוכרים, שכל זה מתרחש בפולין של שנות 1969-1970. היה זה בשיא המסע האנטישמי, שחודו היה מכוון לא רק נגד היהודים החיים, אשר גורשו מפולין למרות דבקותם באמונה הקומוניסטית, אלא גם נגד זיכרם של יהודים, שניספו בשואה על אדמת פולין. 

משקיפים רבים התקשו להבין, מהו מקור ההתלהבות, בה השתלבה ממשלת פולין במסע האנטי-ישראלי ביוני 1967, אשר עבר מהר מאד לפסים אנטי-יהודיים. הרי לפולין אין ולא היו אינטרסים מיוחדים במזרח התיכון, דוגמת האינטרסים הסובייטיים אשר נפגעו כתוצאה מנצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. ובכל זאת השתדלה פולין – והצליחה – להתבלט במסע ה"אנטי-ציוני" והקדימה אפילו את אחותה הבכירה, רוסיה הסובייטית. שנתיים לפני שמוסקבה העלתה את הטענה, שהציונים שיתפו פעולה עם הנאצים ועזרו להם בטבח הנורא בבאבי-יאר, נאמרו דברים דומים מעל דפי העתונות ופירסומים אחרים בפולין. 

הפולנים לא הסתפקו בהשמצות וגידופים נגד ישראל ו"הציונים הבינלאומיים". הם הזדרזו והכניסו לתוך המערבולת הנפשעת הזאת גם את הרוגי השואה. בעצם, בניצוצות הראשונים למה שעתיד להתרחש, אפשר היה להבחין עוד לפני מלחמת ששת הימים, כאשר עמדו לחנוך את הביתן היהודי במחנה המוות אושוויץ, באפריל 1967, "שכחו" פתאום הדוברים הרשמיים – וראש ממשלת פולין, אסיר אושוויץ לשעבר, יוזף צירנקביץ' (היום נשיא פולין) בתוכם – את חלקם של היהודים בין קורבנות השואה. צירנקביץ' מנה את היהודים בסוף הרשימה, בין הצוענים וההונגרים, שניספו באושוויץ. היה זה הסימן הבולט הראשון של המאמץ לטשטש את זהותם הלאומית של קורבנות השואה.  

אבל היה זה כאין וכאפס בהשוואה למה שבא כעבור כמה חודשים, - הוא עירובם של זכרונות תקופת השואה בתוך הקלחת הפוליטית האקטואלית. דוברים רשמיים, ביניהם סגן שר התרבות ואחד מראשי ארגון הלוחמים האנטי-נאציים, קז'ימיז' רושינק, יצא ב"גילוי מרעיש", שצה"ל ניצח במלחמת ששת הימים הודות לאלף מדריכים גרמניים, המשרתים בשורותיו. נעשה מאמץ מיוחד כדי "להוכיח" את הדמיון בין הציונות לנאציזם. כדי להסביר "בצורה מדעית" את הטענות האלה, היה צורך להתאים אליהם תאוריה שלמה על הקשרים בין ישראל וגרמניה המערבית היום ובין הציונים והנאצים בעבר. 

העולם הנאור הגיב בזעם על המסע האנטישמי הנפשע בפולין. פורסמו הצהרות וגילויי-דעת, גם מטעם ארגונים שמאלניים ואפילו קומוניסטיים, שהוקיעו את החייאת הנאציזם בצורתו הקומוניסטית, וזאת דווקא על אדמת פולין, הספוגה דם יהודי רב. 

בתגובה על גל הזעם הזה טענו יוזמי המסע האנטישמי, ש"הציונים משמיצים את העם הפולני". בין היתר נאמר לקוראי העתונות ומאזיני הרדיו בפולין, שהציונים מאשימים אותם, ולא את הגרמנים, באחריות לשואה הנוראה, שפקדה את היהודים בתקופת הכיבוש. נגד האשמה כזו אפשר לגייס בקלות יחסית את תמיכתה של דעת הקהל בפולין.  

בשבועון הנוער "דואוקולה שביאטה" ("מסביב לעולם") הופיע מאמר תחת הכותרת רבת המשמעות: "המכאניזם של מסע ההשמצות". המאמר מוקדש בעצם לאישיותו של דוד בן-גוריון, אבל כבדרך אגב מטפל המחבר גם בהיסטוריה והוא טוען: "מהפירסומים הרבים בעתונות העולם וגם מ'עיבודים היסטוריים' נודעה לנו, הפולנים, אמת מוזרה. מסתבר שאף אחד זולתנו אינו אחראי להשמדת היהודים בתקופת מלחמת העולם השני; שרק על אדמת פולין יכלו לקום מחנות השמדה המונית, היות – לפי טענת מרכזים שונים – ופה יכלו הגרמנים לנצל את האנטישמיות הפולנית המסורתית' "11. 

בחפשו את שורשי "מסע ההשמצות נגד העם הפולני" מפליג המחבר אחורנית, לתקופת השואה. "מדוע" – הוא שואל – "מכוונת מכונת התעמולה הציונית בעיקר נגדנו, הפולנים? את התשובה לשאלה יש לחפש בתקופת ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה. הציונים, למרות שהיתה להם רשת ארגונית מעולה ורחבה, לא השכילו להקים תנועת מרי והתנגדות של האוכלוסיה היהודית. ידעו לעשות את הדבר קומוניסטים וסוציאליסטים יהודיים. מבין השמאל יצאו מקימי ומנהיגי הארגון היהודי הלוחם "Zydowska Organizacja Bojowa" אשר ניהל את המאבק בגיטאות ורשה, ביאליסטוק, טארנוב וצ'נסטוחוב. הציונים, לשם גיוון, סיפקו את שיכבת המנהיגות למשטרה היהודית המפורסמת. בגיטאות של ורשה וקראקוב היו אפילו בריגדות גסטאפו יהודיות. את התפקיד המינהלי במשטרת הגיטאות מילא הארגון הימני הקיצוני בשם בית"ר, שמנהיגו היה מנחם בגין, היום אחד המדינאים הבולטים במדינת ישראל. ההיסטוריונים בגיטאות היו תמימי-דעים, שבלי עזרתה של המשטרה היהודית, לא היו יכולים ה-ס.ס. והמשטרה הגרמנית לגרש, כל כך מהר ובלי הפרעות, את המוני היהודים אל מחנות המוות, ובמיוחד לטרבלינקה. הציונים גרסו את עקרון הלויאליות כלפי הכובש הגרמני, קראו לציות ולסבילות כלפי הנאצים – 'לסתום את הפה ולשרת' וזה מה שרצו הנאצים. עוד ביולי 1942 הכריז אחד מהמנהיגים הציונים בפולין: 'אני מאמין, שיקרה נס, אלוהים לא יתן שעמו יושמד. עלינו להמתין, להמתין לנס. מאבק נגד הגרמנים הינו  

שטות' "12. 

הטענה הזאת, שהציונים שיתפו פעולה עם הנאצים, הולכת וחוזרת בפירסומים שונים בפולין, אחרי שהקרקע הוכנה כבר על ידי השוואת הציונים והישראלים לנאצים. שבועון הצבא הפולני, היוצא לאור מטעם מיניסטריון ההגנה, "ז'ולניז' פולסקי" ("החייל הפולני") פירסם מאמר תחת הכותרת הזוועתית "אנשי גסטאפו עם כוכב-ציון". "הציונים, אשר גויסו על ידי הגסטאפו, שיתפו פעולה בהשמדת אחיהם", - קובע המחבר. – "היה זה באחד הימים האחרונים של חודש פברואר 1943. האוברשטורמפיהרר (בכר) מוסר לאנשיו הוראות בעניין חשוב ביותר. בקרוב יהיה עליהם להשתתף באופן אישי בחיסולו של הגיטו בקראקוב, ולאחר מכן לרדוף ולגלות את כל אותם יהודים, שהוברחו על ידי תנועת המרי הפולנית מאחורי חומותיו של 'רובע המוות' ומצאו מחבוא אצל משפחות פולניות בעיר קראקוב ובסביבתה... אוברשטורמפיהרר בכר גייס את עובדי המחלקה היהודית מבין הפעילים בארגונים ציוניים ימניים. בהתלהבות מיוחדת שיתפו עמו פעולה חברי הארגון הציוני-ימני בית"ר, שמנהיגו, מנחם בגין, הוא עכשיו שר בממשלת ישראל. מבין עובדי המחלקה שלו הקים אוברשטורמפיהרר בכר שתי בריגדות גסטאפו יהודיות, והעמיד בראשן את דיאמנה וזיפרט. חברי הבריגדות האלו צויידו בנשק ובמיסמכי גסטאפו רגילים. בריגדות הגסטאפו היהודיות היו פעילות במיוחד בקראקוב בתקופה שבין נובמבר 1942 לאוקטובר 1943. יחד עם המשטרה היהודית לקחו פעיל בגירושם של תושבי הגיטו אל מחנות המוות ובדיכויו של סימן כלשהו להתנגדות"13. 

מחבר המאמר יודע גם לספר, שאנשי בריגדות הגסטאפו היהודיות גרמו למעצרם של חברי הארגון היהודי הלוחם, בהתחלת 1943, אחרי שזה כבר הצליח לארגן מספר פעולות חבלה נגד הנאצים. גם בורשה פעלו – לדברי המחבר – קבוצות גסטאפו יהודיות ולאחת מהן השתייך גם "העתונאי הציוני" אדם שיין. 

הפירסום הזה אינו בבחינת יוצא-דופן. העתונות מלאה מאמרים וסקירות אשר מחבריהם עושים מאמץ "להוכיח" שהיהודים עצמם אשמים בשואה שפקדה אותם והפולנים הם אצילי-נפש אשר עשו ככל שביכולתם להציל את היהודים. 

לעבודה בזויה זו גויסו גם אנשים, אשר באמת חרפו את נפשם בתקופת השואה, כדי להציל יהודים, עירוב של חסידי אומות העולם בעניין שפל זה מהווה תופעה חמורה במיוחד. 

בעתונות הפולנית בחודשים מרס-יוני 1968 מתחילים להתפרסם מכתבים רבים של פולנים, הרואים עצמם נפגעים מ"הטענה הציונית" כביכול, שהם הם האשמים בשואה ולא הנאצים. "בשאט-נפש הינני דוחה את טענותיהם של יהודים בישראל" – כתב בעתון "ז'יצ'ה וארשאבי" אחד ממפקדי תנועת הפרטיזנים בפולין, קולונל יוזף סנק-מאלצקי – "והרי יש ביניהם כאלה, אשר בעצמם ניצלו אך ורק הודות לעזרה אשר היגשנו להם. הרי יש ביניהם כאלה אשר נשארו בחיים רק הודות לאוכלוסיה הפולנית, אשר התחלה עמהם בפת הלחם האחרונה וסיכנה את חייה למענם"14. 

לעבודת "שיפוץ ההיסטוריה" גוייס גם טדיאוש בדנרצ'יק (כינוי מחתרתי – בדנאז'), שעמד בקשרים הדוקים למדי – כל עוד אפשרי היה הדבר – עם המורדים בגיטו ורשה. בהוצאת מיניסטריון ההגנה הפולני הופיעה חוברת, פרי-עטו של בדנרצ'יק, ובה אנו קוראים את הקביעה המדהימה: "לכל מטבע יש שני צדדים. לדאבונם אין היהודים יכולים לרשום דף מזהיר במיוחד מהגיטו בורשה... שיתוף הפעולה עם הנאצים והבגידה הגיעו בגיטו לממדים גדולים מאד, אשר עלו – יחסית – בהרבה על מספר משתפי הפעולה והבוגדים בקרב העם הפולני"15. 

סגן שר התרבות, קז'ימיז' רושינק (אותו הזכרנו כבר כאיש, אשר "גילה" אלף מדריכים גרמניים בצה"ל), המשמש גם כמזכיר כללי של ארגון הפרטיזנים לשעבר, קבע בראיון עתונאי כי "המאבק בגיטו ורשה היה חלק ממאבקו של העם הפולני נגד הכובש הנאצי"16. 

ובכן בגיטו ורשה לחם העם הפולני ובאותו זמן שיתפו הציונים פעולה עם הנאצים. 

מה עשו באותו זמן הציונים בחוץ לארץ? "בזמן המלחמה" – טוען רושינק – "שלחה המחתרת הפולנית מיברקים מאושוויץ ומורשה אל מעצמות המערב בדרישה להחיש את האופנסיבה ולספק עזרה למורדים, הנלחמים בגיטו ורשה ומאחורי גדרות התיל, אבל מעצמות המערב, וכמוהם גם הקונגרס היהודי העולמי היו חרשים לכל הקריאות האלו של הלוחמים והגוססים"17.  

אין שום טעם לשאול, מדוע לא נשלחו מיברקים כאלה אל המעצמה המזרחית, שחייליה היו יותר קרובים לזירת המאבק בגיטו ורשה? למה לא החיש הצבא הסובייטי את האופנסיבה, אשר יכלה להציל עשרות אלפי לוחמים וגוססים בגיטאות? 

אבל נניח לשאלות ונחזור לפירסומים הפולניים. 

לגיטימיזציה של נסיון לכרוך בנשימה אחת את הציונות עם הנאצים באה גם מפיו של ראש ממשלת פולין, יוזף צ'ירנקביץ'. במרס 1968 פרצו בפולין מהומות סטודנטים; המהומות דוכאו ביד-ברזל על ידי המשטרה. קבוצת צירים קאתוליים בפרלמנט הפולני הגישה שאילתה בנושא הזה. צ'ירנקביץ' ניצל את ההזדמנות לערוך "חשבון נוקב" עם "הציונות הבינלאומית" למרות שנושא השאילתה בכלל לא נגע לישראל, ציונות וכו'; צ'ירנקביץ' מצא לנכון לדבר על תקופת השואה. 

והנה קטע מדבריו: 

"במסע ההשמצות המתנהל בעולם נגד פולין, משתמשים הציונים וישראל בשיטות אותן המציא אלוף האלופים של השקר והכזב הפאשיסטי, גבלס... זרם השקרים נגד פולין נובע משלושה מעיינות נפרדים, אשר כל אחד מהם הינו מזוהם ומורעל, ואשר כולם יחד מהווים גם אחדות מסויימת. המעיינות האלו הם: ישראל וחוגים ציוניים שוביניסטיים בארצות אחרות, גרמניה המערבית וארצות הברית". צ'ירנקביץ' עושה חשבון עם כל "מעיין" לחוד, אבל החשבון הארסי ובעצם גם המגוחך ביותר – הוא עורך עם ישראל, הציונות והיהודים.  

"איזו זכות יש לשוביניסטים מתל-אביב לטעון דווקא כלפינו שאנו נוהגים באפליה או יחס בלתי-הוגן כלפי המיעוטים? יהיה זה לטובת ארצם הם, אם יקדישו תשומת-לב לגורלם של הערבים, המתגוררים בשטחים הכבושים עכשיו על ידי ישראל. אל האוכלוסיה הערבית, המשוללת כל זכויות, מתייחסים כאל אזרחים שאינם אפילו ממדרגה שניה, אלא רביעית... על 'המאה השחורה'18 של ישראל לכוון קינותיה קודם-כל כלפי עצמה. היו אלה הבגינים והדיינים, ולא ה'אנטישמים' הפולניים, אשר הנהיגו בישראל את הגזענות המגעילה ביותר כלפי היהודים 'השחורים', שהובאו במירמה מארצות אסיה ואפריקה הצפונית ככוח-עבודה זול... צריך אדם להיות תמים מאד או בעל רצון רע, אם אינו רואה במסעם של החוגים הציוניים את אותם הנימוקים והסיבות המעמדיות, את אותן הקומבינציות הפוליטיות, אשר הביאו בזמנן את אחד ממנהיגיה הבולטים של הציונות אל שולחן  הדיונים עם שליחיו של אדולף אייכמן"19. 

בצורה זאת קשר ראש ממשלת פולין את המאורעות האקטואליים בזירה המזרח-תיכונית עם תקופת השואה, בהגדירו כנראה את ההצעה השטנית של אייכמן "יהודים תמורת משאיות" כמשא ומתן של הציונים עם הנאצים. כמה רשעות טמונה בהגדרה זו! 

אבל הוא לא הסתפק בכך. "אלה, אשר נרצחו בתאי הגזים של מאידנק, טרבלינקה, אושוויץ, לא הצליחו לראות שום פעולת-הצלה של הרוטשילדים והכהן-לאוּבים. בקול דממה דקה דיברו אותם המרכזים הציוניים כאשר חבר הפרלמנט הפולני בגולה, שמואל זיגלבוים, התאבד, לאות מחאה על חוסר פעילות ומחדלים מצד מעצמות המערב בתגובתם על מסע השמדתו של הפרולטריון היהודי בשטחים הכבושים על ידי הנאצים"20. 

בפיסקה זו יש משום חידוש, שמן הראוי ליחד לו את הדיבור. מעל במת הפרלמנט הפולני העלה, באופן רשמי, ראש ממשלתה של פולין, את הטענה שהועלתה כבר פה ושם בחצי-פה – שבתקופת השואה הושמד "הפרולטריון היהודי" ולא סתם בני העם היהודי, בלי כל הבחנה מעמדית ובלי כל שייכות חברתית. ואם הפרולטריון הושמד, ברור הדבר, שאלו אשר ניצלו מהשואה, הם בורגנים ולכן את טענותיהם יש לראות כחלק ממלחמת המעמדות, המנוהלת על ידי הבורגנות העולמית נגד המדינות הקומוניסטיות ופולין בכללן.  

החלוקה "המעמדית" של הרוגי השואה היתה נחוצה למחוללי המסע האנטישמי המחודש בפולין, כי בלעדיה אי אפשר היה להסביר את כל מה שקורה עכשיו בזירה הבינלאומית. לטענותיה של התעמולה הקומוניסטית – הציונים הם פושעים, היהודים מענים את הערבים לפי שיטות נאציות – אבל הרי ידוע שבתקופת השואה רשמו היהודים את אחד הפרקים המפוארים ביותר לא רק בהיסטוריה שלהם, אלא גם בהיסטוריה של המאבק נגד הכובש הנאצי על אדמת פולין. המרד הראשון נגד הגרמנים פרץ בגיטו ורשה, שם הונף לראשונה, בפולין הכבושה, הדגל האדום-לבן. הראשונים שיצאו בגלוי להילחם פנים-אל-פנים עם הגרמנים על אדמת פולין, לא היו הפולנים אלא היהודים. התשובה היא פשוטה בתכלית: כל אלה, אשר לחמו ואשר ניספו – היו בני הפרולטריון, ואילו אלה אשר ניצלו הם בורגנים. והם הם היום הציונים, הממררים את חייה של פולין ומשמיצים את עמה. 

למרות הכזב הגלוי שבטיעון זה – הוא נעשה להסבר רשמי וגם זכה לשפע של פרשנות. אחד מחשובי חוקרי פשעי הנאצים, מנהלה הנוכחי של הוועדה המרכזית לחקר פשעי הנאצים בפולין, דוקטור צ'סלב פיליכובסקי, פירסם בעתונה המרכזי של המפלגה הקומוניסטית "טריבונה לודו" סידרת מאמרים, בהם הוא מאשים את הציונות בכל מה שהתרחש בפולין בתקופת הכיבוש הנאצי בשנות 1939-1945. פיליכובסקי טוען, שבגיטאות שלטו אלמנטים הנימנים עם חלאת בני-אדם, והם השפיעו על חייהם של רוב הכלואים בגיטו, מהם נשללו כל זכויות ושהיו חסרי-מגן. פיליכובסקי "מוכיח" גם בעזרת נתונים סטטיסטיים, כי רובם הגדול של היהודים שניצלו בפולין היו... ציונים ובעלי-רכוש. 

בתקופה קצרה יחסית מופיעה בפולין סידרה ארוכה של פירסומים שונים המוקדשים לנושא האקטואלי – המשבר במזרח התיכון, אבל לא בלי התייחסות לעניין היהודי, כולל תקופת השואה. 

שני מחברים, זביגניב דומרנצ'יק וטדיאוש וולסקי, מוציאים יחד ספר (המופיע בהוצאת מיניסטריון ההגנה הפולני) בשם "זהב ודם"21. עתון ורשאי, "טריבונה מזוביצקה", מיום 5 במאי מעריך במלים אלו את הספר: "זהו ספר מרתק, אותו קוראים בנשימה עצורה. הספר מגלה את ההיסטוריה האפלה של שיתוף הפעולה בין הפאשיזם והציונות בתקופת המלחמה האחרונה (מלחמת העולם השניה – המלבה"ד) וכן את שיתוף הפעולה הנוכחי וזהות האינטרסים של ישראל וגרמניה המערבית. מחברי הספר מזכירים גם את עמדתה הבזויה של הבורגנות היהודית, ששיתפה פעולה עם מנגנון הטרור הנאצי בתקופת הכיבוש הגרמני בפולין"22. 

אחד משני מחברי הספר, זביגניב דומרנצ'יק, הוציא ספר נוסף על הנושא המזרח-תיכוני, בשם "התוקפנות הישראלית 1967"23. בספר זה יש חידוש מסויים בהשוואה לפירסומים אחרים דומים. נוסף לכל הטענות וההשמצות השיגרתיות כלפי ישראל והציונות, משתמש המחבר גם בגידופים גסים אישיים נגד מדינאים ומנהיגים ישראליים, כגון "הפרחח שתום-העין", "התן מהנגב", "התליין מתל-אביב". ישיבת המטכ"ל של צה"ל מתוארת כפגישת "קצבים, אשר ידיהם מגואלות בדם"24. בתו של שר הבטחון הישראלי, יעל דיין, היא "אילזה קוך הישראלית", וכדומה. הציור שעל עטיפת הספר משלים את התמונה: מגן-דוד כחול, המעלה באש את כדור הארץ. ובכן, כאלו הם הציונים. 

אבל – שלא תהיינה אי-הבנות, נאמר מפעם לפעם, שהכוונה היא לא רק לציונים, אלא בכלל ליהודים. כבר בקטעים שצוטטו עד כה הקורא ודאי שם לב לעובדה, שמדי פעם בפעם מתחלפת המילה "ציונים" במילה "יהודים". גם צ'ירנקביץ' בנאומו משתמש בשתי הגדרות אלו לסירוגין, ואין הדבר מקרי, כי אין מקריות בפירסומים קומוניסטיים ובנאומים של מנהיגיהם. 

הנה מופיעה בעתון "טריבונה לודו" מיום 14 באפריל 1970, כתבה מצולמת על הפלסטינאים, בין היתר נאמר שם: "אחרי התוקפנות משנת 1967 הגבירה ישראל את פעולות הגירוש נגד הפלסטינאים. היהודים גירשו ומגרשים אלפי משפחות פלסטינאיות מבתיהן, מפוצצים את הבתים, מחרימים את אדמותיהם ומתיישבים על אדמה גזולה זו"25. 

לא מדובר כבר ב"שלטונות תל-אביב", אפילו לא ב"ציונים". היהודים הם הרוצחים, השודדים וכו'. אבל כאלו הם לא מהיום, לא רק עכשיו מתגלים הם כגזלנים, עושקים, תוקפנים ואכזריים. כאלה היו מאז ומתמיד. יהודים בני זמננו ממשיכים את המסורת היהודית מזה דורות. לא רק היום, גם בעבר היו בוגדים, רמאים וניבזים. לא רק היום, אך מאז ומתמיד לא היו היהודים ראויים ליחס של כבוד מצד עמים אחרים. 

באפריל 1968 התחיל העתון "ז'ולניז' וולנושצ'י"26 – בטאונו של הצבא הפולני – לפרסם פרקים נבחרים מתוך ספר שעמד להופיע כעבור כמה חודשים. שם הספר "המהפכה מתחת לפירמידות" ומחברו היה פקיד בכיר בשירות החוץ הפולני, שישב מספר שנים בקהיר בתור שגריר ארצו במצרים. הספר מוקדש בעצם למהפכה המצרית של "הקצינים החופשיים", אבל פטור בלא כלום אי אפשר, לכן הוא מקדיש גם פרק נכבד לנושא הישראלי. ומכאן – לנושא היהודי בכללותו הדרך כבר אינה רחוקה. לפרק הזה קרא המחבר, קז'ימיז' סידור, בשם מצלצל: "התוקפנות של הנביאים המזויינים". מאלפת העובדה, שבפירסום העתונאי מעל דפי העתון הצבאי נכללו דברים, אשר הושמטו מהפירסום בספר.  

הדוגמה הבולטת ביותר של השמטה כזו היא הטענה, שהציונים עמדו מאחורי הרצח של נשיא ארצות הברית, קנדי. או, כפי שמגדיר זאת סידור: "כהוכחה, שהטרור הציוני בארצות הברית הוא דבר מוחשי ביותר, כדאי שנזכור, שההתנקשות בחיי הנשיא קנדי אורגנה על ידי מאפיה, אשר מקום חשוב ביותר היה בה לרובי הנודע, הוא רובינשטיין, יהודי שנולד בפולין והיגר אחרי המלחמה לארצות הברית"27. ובכן – ה"מאפיה" הציונית-יהודית רצחה את קנדי. 

זוהי רק פנינה אחת מני רבות באותו פירסום, העוסק כביכול במשטר הנאצריסטי במצרים. מי הם בעצם היהודים? – שואל המחבר, ומשיב: "אין טעם ואין צורך לצטט את הויכוחים האינסופיים על מוצאם של היהודים. קרוב לודאי שמוצאם מהשבטים האסיאניים, שהוכחדו או התבוללו לפני אלפי שנים בין העמים והשבטים, שההיסטוריה עירבבה על מפת העולם"28. אבל יהיה מוצאם של היהודים אשר יהיה, עובדה היא, שהם מהווים נטע זר בכל מקום, שם הם נמצאים. לדעתו, השם "עברים" בו נתקראו היהודים בזמנים העתיקים "הדגיש את זרותם בין העמים, שהתיישבו במזרח התיכון". בעצם, הם רק עברו פה (ומכאן השם "עברי") אך התעכבו קמעה בעת עברם... 

הם זרים, אבל בכל זאת מי הם? "היהודים מוצאם ממחנה מצורעים, שהקימו המצרים הקדמונים בפריפריה של מדינתם. רמתם של היהודים היתה כל כך נמוכה, שלא זאת בלבד שלא היו מסוגלים להעתיק את הציוויליזציה המפותחת של המצרים, אלא התקשו אפילו להבינה..."29 

סידור יוצא גם למלחמה נגד... התנ"ך. כל הסיפורים במקרא על מלכות יהודה, אינם אלא שקר אחד גדול, "השטח של פלשתינה, אשר קיבלה את שמה מהפלשתים, לא היה אף פעם בהיסטוריה יחידה מדינית עצמאית" ולכן" פשטנית למדי היא הטענה, שגלותם של היהודים התחילה אחרי חורבנה של ירושלים על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. הגלות היתה הצורה הטבעית של חיי השבטים היהודיים... התיישבותם ב'ארץ המובטחת' היתה מקרית לגמרי"30. 

היהודים – לפי סידור – הם איפוא עם נחות-דרגה ובעצם גם ניבזה. מאז ומתמיד אהבו לנדוד ממקום למקום וזוהי הסיבה, שבגללה נטו לעסוק במסחר. "המסחר לא קשר את היהודים לשום ארץ או עם והקל עם החלפת המולדת, בהתאם לצורכיהם"31. 

הטענה על "החלפת המולדת" למרות שהיא מתייחסת כביכול להיסטוריה הרחוקה של היהודים, יש לה גם משמעות אקטואלית מאד. היהודים הם נודדים מטבעם, הם החליפו מולדת בקלות, עסקו במסחר כי לא רצו להתקשר לשום ארץ או עם. אבל – מאידך – העובדה שהם עסקו במסחר, גרמה ליחס של שנאה אליהם. טוען סידור: "ההתמחות הבלעדית של היהודים בתחום המסחר, שנחשב במשך אלפי שנים כעיסוק בזוי ושפל, שפירושו רמאות ועושק, הביאה לידי כך, שהם הסתכסכו תמיד עם העמים, אשר בקירבם ישבו. עובדה היא, שבמשך כל ההיסטוריה לא יכלו הקבוצות היהודיות להזדהות עם האינטרסים הממלכתיים של הארץ, אשר בה ישבו"32. 

את המשפט האחרון הזה יש לקרוא, לחזור ולקרוא, כי הוא אינו מכיל כבר "ניתוח היסטורי" – צודק או לא צודק – אלא הסבר והצדקה לכל צורה של אנטישמיות במשך כל ההיסטוריה. וזה לא נכתב על ידי היסטוריון נאצי בגרמניה של היטלר, זה נכתב על ידי "מלומד קומוניסטי" בפולין 1969. תמיד, במשך כל ההיסטוריה שלהם, היו היהודים אשמים בכל מה שקרה להם, כי הם היו זרים, שלא ידעו ולא רצו להזדהות עם האינטרסים הממלכתיים של מארחיהם. 

אבל בזה עוד לא תמו "הגילויים המדעיים" של סידור. היהודים – לדבריו – הם מעצם טבעם בוגדים, הם בעלי נטיה כזאת, מבטן ומלידה. תמיד היו מוכנים לבגוד בארץ בה ישבו ולמכור אותה לאויביה. וסידור מביא דוגמאות מההיסטוריה. "יהודי בבל עזרו לכורש מלך פרס. ולמרות זכויות היתר מהם נהנו היהודים בפרס, לא היססו לבגוד בפרסים בתקופת אלכסנדר הגדול ועזרו ליוונים בכסף ובידיעות. וכשקיסר רומי התקיף את מצרים המתייוונת, עזרה המושבה היהודית הגדולה באלכסנדריה לרומאים נגד היוונים והמצרים"33. 

זהו זה. הבגידה טבועה ממש בדמם, היא מהווה אצלם מסורת מדורי-דורות. תמיד היו מוכנים "לעזור בידיעות", כלומר – לעסוק בריגול למען האויב. ההסבר "ההיסטורי" הזה בא להשלים את התמונה, אותה ציירה העתונות הפולנית מאז מלחמת ששת הימים. לפי טענת העתונים, עסקו ארגונים יהודיים שונים, כולל ארגון הסעד "ג'וינט" וארגון ההכשרה המקצועית "אורט", בריגול למען ישראל וארצות הברית. 

ניסיון לעמוד על טיבם של היהודים הקדמונים עושה גם "מלומד" קומוניסטי אחר, פרופסור וולודז'ימיז' וויז'מסקי, שהוציא קונטרס הדן בנושא: "הציונות, שורשיה האידיאולוגיים והשפעתה על הרפואה הפולנית"34. אנו קוראים שם ש"השבטים הישראליים ניהלו משחר תולדותיהם אורח-חיים של נוודים, הם היו אכזריים ופראים באורח יוצא דופן, בעלי יוזמה ושאפתנים. ההיסטוריה שלהם מגיעה עד ארבעת אלפים שנה אחורנית. עד היום יש ליהודים הרבה מהתכונות הקדמוניות שלהם, וזאת – הודות למסורת הבדלנית שלהם, הנמשכת מאז ימי משה". 

לא רק ההיסטוריה של האכזריות היהודית היא בת אלפי שנה – כמוה גם ההיסטוריה של הציונות. לדעת המלומד הקומוניסטי "הציונות מהווה ארגון בינלאומי, אשר מנהל מזה אלפי שנים מדיניות של חבלה כלכלית ומדינית במרבית ארצות תבל. זוהי אחת הרמאויות הגדולות בתולדות האנושות ומטרתה הסופית היא להשתלט על כל כדור הארץ ועל כל העמים היושבים עליו". ומה הם מקורותיה של הציונות בת אלפי השנים? "האתיקה הכפולה המפלצתית של התלמוד, המחלקת את האנשים לאלה השייכים ל'עם הנבחר' ולאלה הקרואים גויים, זאת אומרת – בהמות בעלות פרצוף אנוש, חיות המיועדות לעבודה שחורה, המשועבדות לבני 'העם הנבחר'. האתיקה האנטי-הומנית של הציונים המבוססת על התלמוד, היתה לאב-טיפוס של כל גוני הפאשיזם, הגזענות, הקולוניאליזם והרבה אידיאולוגיות רצחניות אחרות. היא היתה מבוססת על האינסטינקטים השפלים ביותר – שנאה, אנוכיות, כפיות-טובה, א-לויאליות ולפעמים אפילו – נשיכת היד המאכילה"35. 

כאלה הם הציונים והיהודים. ואין זה מפליא, כי את דפוסי המוסר יונקים הם מהתלמוד, אשר בו "נכללו הרבה כללים בלתי-מוסריים". 

התורה המשחיתה הזאת גרמה לכך, "שבימי הביניים נאסר התלמוד כמעט בכל המדינות הנוצריות, ואלה אשר האמינו בתורתו המשחיתה נרדפו עד חורמה". 

ובכן – רדיפת היהודים מאז ומתמיד, כולל ימי הביניים, היתה מוצדקת לחלוטין. אבל בכל זאת, האם הכל במסורת היהודית הוא מושחת ושלילי? לא, יש גם כמה דברים נאורים. אלו הם תוצאת השפעתן של התרבויות המצרית הקדומה, האשורית, הבבלית, הפרסית ואחרות. רק למה שספגו היהודים מבחוץ, יש ערך מוסרי. אבל בסופו של חשבון, התלמוד בכללותו הינו "אוסף של שטויות, אשר הרעיון המרכזי בו מושתת על החדרת האתיקה הכפולה למאמינים, וזה הוליד כל מיני פשעים" מצד היהודים כלפי בני עמים אחרים.  

"ההנחה השולטת אצל הציונים, שישראל וכמוהו כל כדור הארץ על תושביו ניתן על ידי אלוהים לעם הנבחר, הפכה לאידיאה לאומית, המוגשמת בכל האמצעים". מה הם האמצעים הללו? ובכן – "אינטריגות מדיניות, התערבות בענייניהן של מדינות אחרות באמצעות כל מיני סוכנויות, כמו הביון המשוכלל והרחב ביותר בעולם, חדירה לתוך תנועת העבודה ותנועות מהפכניות (לדוגמה: הטרוצקיסטים), שירותי הבטחון (לדוגמה: הקבוצה הנפשעת של בריה בברית המועצות, אצלנו – זאת אומרת בפולין, המלבה"ד – החבורה של שכיטלו, פייגין, רוז'נסקי ושות'), חבלה במדע, באמצעי תקשורת המונית, בספרות, הסברה, אומנות, על ידי חדירתם של סוכנים מוסווים מטעם הציונות לממשלות של מדינות הגויים, וגם אל הרפואה"36.  

המלומד אינו מצטמצם ל"ניתוח עובדות", אבל מנסה גם להסיק מסקנות ולהזהיר את היהודים מפני המשך פעילותם הניבזית. ובלשונו: "חדירה זו בקנה מידה בינלאומי, לא רק במדינות בודדות אלא גם לגושים צבאיים שלמים, במיוחד נוכח מדיניות ההתפשטות הישראלית, יכולה להביא בעקבותיה חזיון אפוקליפטי של השמדה טוטלית של כל העם היהודי, אם יתדרדר לתפקיד עושה דבר המועצה העליונה של ציון"37. 

המינוח הזה – המועצה העליונה של ציון – לקוח ישירות מהיצירה הקלאסית של המשטרה החשאית ברוסיה הצארית – "הפרוטוקולים של זקני ציון". 

המקור הזה שימש גם מחברים אחרים. בתקופה קצרה יחסית, בין ספטמבר 1967 לסוף 1969, הופיעו ספרים רבים, המוקדשים לנושא: ישראל, הציונות והיהודים. פעילות ופוריות מיוחדת הפגין אחד בשם טדיאוש ווליכנובסקי, שהועמד בראש "המחלקה היהודית" שהוקמה במיניסטריון הפנים הפולני. הוא הפך לאידיאולוג ראשי ולמומחה מספר 1 בכל הקשור לציונות. הוא ניצל את העובדה, שמשרדו ליקט את החומר "המדעי" על ישראל והציונות ופירסם ספר, אותו הגיש כעבודת דוקטורט באוניברסיטה על שם קופרניקוס בעיר טורון. שם הספר "ישראל וגרמניה המערבית"38, ותוך פחות משנה הופיעו ארבע מהדורות שלו. כה גדול היה הביקוש להסברים על מהותה הנפשעת של מדינת ישראל... ווליכנובסקי "מוכיח" שכל מסכת היחסים בין ישראל וגרמניה, ובראש וראשונה, הסכם השילומים, נועדו לטהר את גרמניה מהאחריות לשואה, שרבצה עליה. 

פרקים שלמים מספר זו נוצלו על ידו גם בסידרת חוברות, שהופיעו בבית הוצאה אחר, והוקדשו להסברת "הדוקטרינה הציונית". זהו גם שמה של הסידרה, אשר במסגרתה הופיעו ארבע חוברות: "הציונות והמדינה היהודית", "הארגונים והפעילים היהודיים", "הציונות וגרמניה המערבית", "הטכניקה של התעמולה הציונית"39. 

יחד עם מומחה אחר למזרח התיכון, כתבו של עתון ורשאי בקהיר עד יוני 1967, יאן דז'ידז'יץ, כתב והוציא ספר "מסביב לתוקפנותה של ישראל"40. על שער הספר מופיעה תמונה של חייל ישראלי, חסר שן קדמית (?) המעוות את פניו בחיוך מרושע... 

"פנינה" אחת מתוך חיבוריו של ווליכנובסקי תעיד על טיבן של היצירות הללו. "כאשר שלטונות הצבא הישראליים עיבדו את תכניות הגירוש של האוכלוסיה הערבית, הם הסתייעו בניסיון שרכשו ההיטלריסטים בנסיבות דומות בפולין הכבושה. ביוני 1967 העתיקו הישראלים את הדוגמה הנאצית וגירשו מאות אלפי ערבים מבתיהם, עצרו נשים וילדים ערביים במחנות ריכוז, שם הרעיבו אותם למוות והיכו באכזריות של תליין. הערבים העצורים נידונו לשואה איומה ברעב ובצמא, תחת קרני השמש הקופחות של המדבר השומם. השיטות האלו מגלות את כל הניבזות של שליטי ישראל ואת תאוותם האכזרית לנקום ולהשמיד את יריביהם. שליטים אלה לא היו יכולים לבצע את כל הפעולות האכזריות אילמלא קיבלו תמיכה פעילה מהציבור הישראלי, מהציונים היהודיים ומכל אותם 'כוחות המלחמה הקרה' שציידו אותם בנשק והכינו את ישראל למלחמה תוקפנית"41. 

ובכן – לא רק שליטי ישראל הריאקציוניים אלא גם הציבור הישראלי והציונים היהודיים בעולם. ווליכנובסקי מצטט גם עתונאי קתולי, זביגניב קוט, אשר ידע לספר מעל דפי העתון הקתולי "סלובו פובשכנה" ש"מחברי המגילה על 'איחודה לנצח' של ירושלים השתמשו בביטויים ומשפטים שלמים, הלקוחים ישירות מהחוקים ההיטלריסטיים, שבאו לתת תוקף חוקי לסיפוחה של אוסטריה בשנת 1938. העתונות הישראלית כתבה בלי בושה על הצורך ב'לבנסראום' וגם זאת על פי הדוגמה ההיטלריסטית, שהותאמה לצרכיה של ישראל"42. 

אחרי האטה מסויימת בהופעת ספרים על נושא זה – במחצית הראשונה של 1970 – שוב הוגבר הקצב לקראת סוף השנה. תוך תקופה קצרה הופיעו הספרים הבאים: "שין-בית – הנשק הסודי של ישראל", פרי עטו של בולסלאב פיאסטוביץ43; "הגלים המורעלים" של לשק גבריאל וולדיסלאב ז'ילינסקי41. הספר מוקדש ברובו לפעילותן של תחנות רדיו במדינות שונות בעולם, המשדרות בין היתר בשפה הפולנית. שידורים אלה מיועדים למאזינים בפולין וכמובן – תוכנם הוא אנטי-קומוניסטי. ישראל אינה משדרת בשפה הפולנית, אבל בכל זאת מקדישים המחברים חלקים גדולים של "מחקרם" לרדיו הישראלי. 

"התעמולה הישראלית" – כותבים המחברים – "מנצלת את ה'בליצקריג' של ששת הימים ומנסה לערער בעיני העולם לא רק את האמונה ברמתם הארגונית והקרבית של צבאות ערב, אלא היא מנסה גם לערער את אמונם של תושבי המדינות הקומוניסטיות בערכה ההגנתי של ברית ורשה... בשתפו פעולה עם התעמולה האמריקנית מאשים שירות השידור הישראלי את העם הפולני באנטישמיות. המסע הזה אינו מקרי וקוניונקטורלי, אלא מהווה חלק מתוכנית כוללת, במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית של המערב נגד המדינות הקומוניסטיות"... 

אבל בזה לא די. הקשרים ההדוקים של שירות השידור הישראלי עם מרכזי התעמולה האנטי-קומוניסטית בארצות הברית אינם לגמרי פרי המקרה. שורשיהם עמוקים מאד. "אחרי מלחמת העולם השניה, כאשר האימפריאליזם האמריקני נטל לידיו את העמדות, אותן החזיק במזרח התיכון הקפיטליזם הבריטי, קשרה מדינת ישראל הצעירה, שזה עתה הוקמה, ויחד עמה כל התנועה הציונית בעולם, את גורלה בארצות הברית... כדי להבין את כל העניין, יש לקחת בחשבון עובדה חשובה: במדינות מערב רבות יש לקפיטל היהודי מעמד חזק במיוחד, והרי ידוע שהוא עומד בקשרים הדוקים עם ארגונים ציוניים... שבעים וחמישה אחוזים של סוכנויות הידיעות במערב ומחצית העתונים, כתבי העת ותחנות השידור בארצות הברית נמצאים תחת פיקוחו של ההון היהודי..."45 

טענות דומות, אולי בניסוח קצת שונה, אפשר למצוא גם אצל גבלס, אלפרד רוזנברג ושאר האידיאולוגים של הרייך השלישי. 

ספר נוסף בסידרת השיטנה האנטישמית נושא את השם "מרכזים אנטי-קומוניסטיים במערב", ומחברו א. לרסקי46. ושוב – לדעת המחבר – ישראל היא אחת החוליות החשובות בחזית האנטי-קומוניסטית בעולם, וזה משום שהיא מדינה ציונית. גם בספר המוקדש לסוכנות הביון המרכזית בארצות הברית – "ה-סי.איי.אי. בלי מסכה" – מקדיש המחבר, מריאן סבאט47, תשומת לב מיוחדת לישראל. לפי אותו כלל נוהג גם קז'ימיז' סידור בספרו השני – "הנאצריזם – ההיסטוריה, הפרקטיקה והתיאוריה הסוציאליסטית במצרים"48. החיבור מהווה בעצם שיר הלל ושבח לנאצר, אבל סידור מנצל את ההזדמנות שבאה לידו כדי להשמיע גם כמה דברי בלע ארסיים לפי כתובתם של ישראל והיהודים.  

ווליכנובסקי, אותו הזכרנו כבר כמחבר פורה מאד, לא הסתפק בשישה ספרים שפירסם על הנושא הישראלי, והוסיף עוד ספר: "ישראל, גרמניה המערבית ופולין"49. בספרו זה – בדומה לקודמיו – הוא מערער באורח מוחלט על עצם קיום העם היהודי. "זוהי בדותה ציונית, שאינה עומדת במבחן המדע" – קובע המחבר. 

נוסף לכל זה הופיעו גם כמה ספרים, שתורגמו מרוסית. "היונה שוחררה" – ספרם של ט. קולסניצ'נקו וא. פרימקוב50, המתיימרים "לגלות את סודות ההרפתקה הישראלית ביוני 1967". וכמובן, לא נעדר מקומה של "המומחית" הסובייטית לענייני ישראל, גאלינה יקיטינה, מחברת הספר "מדינת ישראל"51. בתירגומו הפולני הופיע הספר, בן ארבע מאות וחמישים עמודים, בהוצאה לאור של המפלגה הקומוניסטית, בניגוד למרבית הפירסומים האחרים, שראו אור בהוצאת מיניסטריון ההגנה הפולני.  

מקום מיוחד בספרות האנטישמית בפולין מגיע בלי ספק למחקרו של אנדז'י וורבלן, אחד האידיאולוגים הראשיים של המפלגה הקומוניסטית. ביוני 1968 פירסם בירחון ספרותי52 מאמר, בו הוא מנסה בפעם הראשונה לתת ביסוס תיאורטי ואידיאולוגי – מנקודת ראות קומוניסטית – לאנטישמיות. וורבלן מגיע למסקנה, ששורש כל העיוותים בדרכה של המפלגה הקומוניסטית בפולין בתקופות שונות, נעוץ בעובדה, שהיו בה יותר מדי יהודים. 

העובדה, שבשורות המפלגה הקומוניסטית היו הרבה יהודים, גרמה לכך, שהמפלגה סטתה מדרכה הלניניסטית, כי "החברים היהודיים לא היו מסוגלים להבין בצורה נכונה את צרכיו הלאומיים החדשים של העם הפולני". אין הוא מפרט מה היו הצרכים החדשים האלה, אבל העובדה שכה רבים היו היהודים במפלגה, גרם לאי-שביעות רצון בשכבות רחבות של העם הפולני. כי הרי ברור – "ששום חברה אינה רוצה ואינה יכולה להיות סובלנית לגבי שיתופו המוגזם של מיעוט לאומי בעילית השלטון, ובמיוחד בזרועות ההגנה הלאומית, שירותי הבטחון, ההסברה והייצוג בחוץ לארץ". 

ייחודו של הפירסום הזה נעוץ בעובדה, שהיה זה הניסיון הראשון לתת ביסוס אידיאולוגי לטיהורים והדחות, המוונות לא נגד קומוניסטים שסטו מדרך הישר המפלגתית, אלא נגד קומוניסטים, שחטאם היחיד הוא מוצאם היהודי. וורבלן מסביר את הדבר במלים בוטות: "אצל חלק מהעסקנים וחברי מפלגה מן השורה, ממוצא יהודי, התהווה בעשור האחרון תהליך רגרסיבי וריאקציוני... ונוצר ביניהם אקלים, המעודד רוח של רביזיוניזם ואופוזיציה כלפי המפלגה, גברה בקירבם הסולידריות הלאומנות הקבוצתית והציונית, והיו אפילו מקרים של בגידה גלויה ומעבר לעמדות האויב"53. 

מאמרו של וורבלן נתקל באופוזיציה חזקה אפילו בתוך צמרת המפלגה. בישיבת הוועד המרכזי שאלו כמה חברי ההנהגה, האם ההבחנה הלאומית מתייחסת גם לאנשים כמו רוזה לוכסמבורג שאף היא היתה ממוצא יהודי, לנסקי, וורסקי, למפה ואחרים, שעמדו בראש המפלגה הקומוניסטית בפולין הטרום-מלחמתית, והרי כולם היו יהודים. היה מי שהזכיר בקול חלש, שבעצם גם קארל מארכס היה יהודי... 

וורבלן לא ענה למבקריו והיו אשר ראו בשתיקה זו אות לנסיגה. אבל בדצמבר 1970 הופיע בורשה ספרו של וורבלן "סקיצות ודברי פולמוס"54, בו נכלל גם המאמר על השפעתם השלילית של היהודים בהתפתחות הקומוניזם. הפעם שתקו המבקרים, ובכל העתונים הופיעו דברי שבח והלל על "תרומתו של החבר וורבלן להבהרת הרעיון הקומוניסטי ולטהרו מאבק השטויות למיניהן" – כפי שקבעו שני קולונלים (!) מעל דפי העתון הצבאי "ז'ולניז' וולנושצ'י"...55 

אין לסיים סקירה זו מבלי להזכיר חידוש נוסף בפירסומים אנטישמיים בפולין. במחצית 1970 הופיע בורשה ספר-רומן, פרי עטו של סופר ומשורר סטניסלב רישרד דוברובולסקי. שם הספר: "עניין טפשי"56. מסופר בו על צעיר יהודי, שניצל בתקופת השואה הודות לעזרתו של פיזיקאי פולני. המלומד הפולני נטל תחת חסותו ילד יהודי, נתן לו את שמו ובכך הציל אותו. היהודי הוא בן למשפחה בורגנית והמלומד הפולני מוצאו ממשפחת איכרים עניים. הדבר איפשר לפולני להציץ אל תוך חייהם של הבורגנים היהודיים, אשר ניהלו אורח חיים הולל ופרוע בו בזמן שיהודים בני עניים גווע מרעב בגיטאות. 

לאחר שהודות לכספם, הצליחו להינצל מהתופת הנאצית, עוברים הבורגנים היהודיים לשרת את הציונים ואת האימפריאליסטים, ובראש וראשונה – את ישראל, גרמניה המערבית וארצות הברית. הילד היהודי שניצל, הופך לפיזיקאי ויחד עם אמו הוא עוזר בבניית הפצצה האטומית בישראל. כמובן – הפצצה מיועדת להשמיד את המדינות המתקדמות, ובתוכן פולין. 

המלומד הפולני, פרופסור ציבינסקי שמו, טוען בלהט: "שלום? לא, אין ולא יהיה שלום בין ציבינסקי ובין דמם של הבלאוטים, בן-אספרימים והשד יודע מי עוד!... לא, אינני חסיד הגזענות, אינני נאצי... אבל פעם אחת לתמיד יש לחסל את כל העניינים הטפשיים האלה"...57 

אין צורך להסביר, שבלאוט ובן-אספרים הם הציונים, הרוצים בעזרת גרמניה המערבית כדי להחריב את פולין העממית. ואחרי שיבצעו את זממם, יכבשו את פולין. המוני ציונים יעלו על אדמתה, כדי להחזירה... לגרמנים. בין היתר הם יגיעו גם לפלונסק "והרי לא ממקום אחר, אלא דווקא מפלונסק מוצאו של בן-גוריון, אותו אפוטרופוס של המדענים, ראש ממשלתה לשעבר של ישראל ונביאה, בן-בריתם הנאמן של הפושעים האמריקניים והניאו-נאצים הגרמניים, השואפים שוב להשתלט על פלונסק ולספחה לגרמניה"...58 

שטויות? ודאי. אבל בפולין זה מכונה ספרות יפה. העיקר – היא "מוקיעה" ציונים ויהודים בוגדניים... 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial