מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ישראל גוטמן, בשולי הגל האנטישמי בפולין: האנטישמיות הפולנית בגילגולה האחרון - ד'

מתוך: ילקוט מורשת י"ג, יוני 1971 

 

ד. 

האנטישמיות, עליה ניצחו מוצ'אר וחבריו בפולין, לא בחלה בשום אמצעי. הנוסח הוולגרי והשיפלות שבעלילות אינם נופלים מהשיאים שהשיגה השיטנה האנטי-יהודית בעבר. נוכחנו כבר לדעת שעתונות, שאינה נתונה לביקורת דעת הקהל, עלולה לעבור גם על עתונות זולה, ממוסחרת, או עתונות מגמתית הנאלצת להתחשב בתגובות של קוראים ומתנגדים. העתונות בארצות הגוש הקומוניסטי רשאית, ללא הפרעה, להמציא כזבים ועלילות בדויות. התנאי לפירסום חומר מעין זה אינו כנראה מידת הסבירות או הרמה האינטלקטואלית או האסתטית, אלא אם הוא משרת את הקו המדיני הקוניונקטורלי המקובל. אמנם, תגובת דעת הקהל בעולם והמפלגות הקומוניסטיות בעולם המערבי, מרסנות במקצת את השתוללות הדמיון הכתבני בארצות אלה. בעתונים המופיעים בערי הבירה והמוּכּרים בעולם הרחב, מתחשבים משום כך בכללים המשמשים קנה מידה בעולם התרבותי, אולם בפירסומים פרובינציאליים, שאינם מצויים בקו הראיה של טרדנים, מותר לנהוג בחופשיות יתירה ולהלעיט את ההמון במזון מקורי. כך פירסמה עתונות זאת בפולין סיפורים על דיין, שיאנו יהודי כלל אלא נאצי מחופש. גולדה מאיר מסתירה (לפי השמועה) בדירתה את מרטין בורמאן, ועוד פיגולים ממין זה28. מעניין כי התקפה זו של שיטנה וזוהמה לא זכתה לתגובה בפולין וגם האינטלקטואלים הפולניים מילאו פיהם מים. מדינאי וסוציאליסט מחוגי האמיגרציה הפולנית בלונדון, אדם צ'ולקוש, טען נגד העתונות היהודית בעולם ונגד דעת הקהל היהודית שהיא מזהה את העם הפולני עם הגל האנטישמי האחרון, חרף העובדה שגל זה כולו יזום ומופעל על ידי שליטי פולין הקומוניסטית, ואין לו דבר עם הלך הרוח והרגשות האמיתיים של העם29. לצערנו, הנעשה בפולין וההדים המגיעים משם אינם מאמתים את גירסתו של צ'ולקוש. השליטים הפולנים הצליחו, בקלות יחסית, להשתלט על "מאורעות מארס" ואין לדחות כליל את הסברה האומרת שהפניית הזעם כנגד  היהודים סייעה להרגעת הרוחות בארץ. הוכחה נוספת לכך שהאנטישמיות היא עדיין מטבע מבוקש בפולין אנו מוצאים בעובדה שמסע הנישול, התעמולה ובליל השקרים, לא עוררו כל תגובות של התנגדות ומחאה בפולין. על כל פנים, אלינו לא הגיעו דברי התנגדות כאלה, והרי נוכחנו לדעת שאנשי-מצפון הנאבקים מוצאים דרכים הרבה כדי להשמיע קולם ברבים.  

כאחראים למאורעות מארס הוצגו כל אותם אלמנטים וכל אותן סטיות השגורים בעתונות ובז'רגון המפלגתי. הרשימה ארוכה והיא כוללת רביזיוניסטים, טרוצקיסטים, קוסמופוליטים, ציונים, הריאקציה הפולנית ועוד. כמכוונים את הגל מאחורי הקלעים הואשמו הסטאליניסטים שהודחו מהשלטון. אולם מכל הסוגים המוזכרים הובלטה במיוחד "הנקודה" היהודית, ועד מהרה דחק העניין היהודי את כל שאר ה"פשעים" ומחולליהם. 

חמור ומאלף יותר מן השיטנה העלילתית שבעתונות היומית הוא הנסיון לבנות בפולין הקומוניסטית בסיס תיאורטי-פרוגרמטי לאנטישמיות. מהסידרה הארוכה של פירסומים אלה נטלנו שני קונטרסים שבהוצאת המפלגה השלטת והמיועדים לעסקנים ומדריכים פוליטיים בשטח30. שתי חוברות אלו יצאו לאור באפריל 1968. על גבי העמוד החיצוני של החוברות צויין: "לשימוש פנימי". החוברות הללו אינן מכילות סודות צבאיים וגם לא דיונים פנימיים סודיים של קברניטי הגוש. יש בהן הסברה והבהרת העמדות כלפי יהודים וציונות. מדוע איפוא חייב עניין זה להישאר פנימי? כנראה חשו אנשי ההלכה הפולניים מה טיב ומהות ההסברה שבאמתחתם. 

הקונטרסים הללו פותחים בסקירה היסטורית, מעין מבט היסטוריוזופי על קורות עם ישראל. לאחר קפיצה מכלילה זאת מגיעים המחברים אל הציונות, מדינת ישראל והעם היהודי בימינו. ההרצאה ההיסטורית מנוסחת בסיגנון אנטי-יהודי רגיל, והיא מעין חזרה על נימוקים וטענות של אנטישמים במשטרים שלא התיימרו להשכין צדק ואחווה בחברה האנושית. התלאות והרדיפות שפקדו את היהודים בכל ימי גלותם הינם תגמול צפוי על הסתגרותם, בידולם המכוון והעקשני. היהודי היה מאז ומתמיד נטע זר, גורם מפריע בהרמוניה הכללית. אי-סובלנות וגורמי דחיקה מצד החברה הסובבת אינם נזכרים כלל על ידי המחברים הקומוניסטים, ומתפיסתם מוליך רק צעד אחד למסקנה, הקובעת כי הסתגרות היהודים וקשרי הסולידריות הלאומית-עדתית, חזקים ומכריעים יותר מן ההשפעות הרעיוניות והתמורות המתחוללות בחברה החיצונית. ואם הדמות היהודית קבועת ובלתי-משתנית, הרי רשאית גם פולין של היום לראות ביהודיה אלמנט זר שאינו מתבולל ונשאר במהותו נאמן לגורם חיצוני עויין. אמנם גירסה מעין זו אינה רחוקה מתפיסה גזענית, אך דבר זה אינו מדאיג כנראה את אנשי התיאוריה בפולין. פולני, שהיה שגריר במצרים, והוא גם איש הגברדיה הקומוניסטית הוותיקה, כתב ספר נלהב על משטרו של נאצר. בספרו הוא מתייחס לסכסוך היהודי-הערבי, אולם אינו מסתפק בקביעת עמדה במחלוקת האקטואלית, הוא מרחיק עדות ומוצא דרך מקורית כדי להכתים את היהודים. הוא מתייחס להשערתם של אנשי המדע המבקשים למצוא סימוכין בין המונח "חבירו", המופיע במקורות עתיקים חיצוניים, ובין העברים הקדמונים. כיוון שה"חבירו" היו כנראה קבוצה אתנית נודדת או אלמנט בלתי-יציב וגורם של אי-שקט, מסיק מכך מחברנו המלומד, שהיהודים היו כבר אז יסוד זר ובלתי-קרוא, וכאז כן עתה, אותם סימני-היכר מציינים את היהודים31. 

דברי השיטנה העיקריים מכוונים נגד מדינת ישראל. ולאדיסלב קמיטוקובסקי, מחבר אחת משתי החוברות, שכותרתה היא: "הציונות, מוצאה, אופיה ודמותה האנטי-פולנית", מתאר בדרך זאת את אקט הקמת מדינת ישראל ופרוץ מלחמת העצמאות: "בלילה שבין ה-14  

ל-15 במאי 1948, כלומר, עם סיום המנדט הבריטי, הוכרז על הקמת מדינת ישראל. באופן כזה נתגשמו הלכה למעשה 'השאיפות הנצחיות לתקומת ישראל'. אולם בכך לא נתמלאו עדיין האספירציות הטריטוריאליות של העם היהודי. הסיכסוכים הלאומיים הממושכים והמדיניות הפנימית של מדינת ישראל הוליכו לקראת פעולות מלחמה. כתוצאה מהקרבות הגדילה ישראל את שטחה עד עשרים ואחד אלף קילומטרים מרובעים, משמע שבעים ושבעה אחוזים משטח פלשתינה"32. אם כן – לא הערבים הם שסירבו להשלים עם ההסדר שנקבע על דעת האומות המאוחדות ושבקביעתו היה חלק נכבד לברית המועצות ולפולין, לא הערבים הם שפתחו במלחמה נגד הישוב היהודי, אלא היהודים, הם שהציתו מלחמה, כדי לספק את "האספירציות הטריטוריאליות" שלהם. קמיטקובסקי אף אינו טורח להבהיר כיצד זה מדינה שטרם נולדה הספיקה כבר לנהל מדיניות פנים מפלה שגרמה לפרוץ המלחמה, שתחילתה, גם לפי קמיטקובסקי, ביום בו קמה מדינת ישראל. 

יהדות העולם כולה מתוארת כעתודה של מרגלים פוטנציאליים, הקשורה בקשרים אפלים וחתרניים עם מדינת ישראל. כהוכחה לכך שאין הוא מטיל אשמות-שווא מגייס המחבר הפולני המלומד את ספרו של ליאון יוריס "אקסודוס", שהוא, לפי דבריו, "האפוס של ישראל". מן הדין – אומר קמיטקובסקי – להעריך כראוי את הממשות של ההוראות שמכיל "אקסודוס". כיום אין מדובר יותר בביון מסחרי יהודי כפי שהיה זה בעבר, וגם לא בשירות-מודיעין המגייס יהודים למען רעיון שיחרורה של פלשתינה. "כיום מדובר על זרועות מודיעין אימפריאליסטי, זרועות המסוכנות במיוחד עבורנו, כי הן קשורות עם החוגים הרביזיוניסטיים של הרפובליקה הגרמנים הפדרלית"33. בחוברות אלו חוזרת פעמים רבות הטענה כנגד האזרחות היהודית הכפולה. כמובן, אין המחברים משיבים על שאלה דומה שנשאלת לעתים קרובות במחנה היריב: כיצד יכול קומוניסט בארצות המערב ליישב את נאמנותו האידיאולוגית עם רגשות פטריוטיים ולויאליות כלפי המדינה שהיא מולדתו? האם לפי שיטת קמיטקובסקי אין לראות בקומוניסטים אלה מרגלים בכוח? ומה עם הפזורה הפולנית בת המיליונים? היא אמנם שונה במהותה ובקורותיה מהגולה היהודית, אך גם הגורמים הפולניים הרשמיים אינם חדלים מלהפציר ולשדל את הפולנים, אזרחי מדינות המערב ומעבר לים, לקיים זיקה למולדתם הפולנית הרחוקה. 

השואה, התהליכים שקדמו לשבר והתמורות שבאו בעקבותיו אינם מעסיקים את מחברי החוברות. גם כאשר אחד הכותבים נזקק לנושא זה, הרי בא הדבר לשרת את הקונסטרוקציה הניבנית בעקביות. "מלחמת העולם השניה" – כותב קמיטקובסקי – "הקלה על תהליך זה של התעצמות הליכוד הלאומי היהודי, גם על ידי כך, שאמנם גרמה למותם של מיליוני יהודים דלים יותר, אולם את העשירים ביותר העלתה, בכל המדינות הבורגניות, לשיא ההיררכיה החברתית, וביחוד הפיננסית. ההרס הכלכלי של ארצות קפיטליסטיות מרובות הביא לכך שההון של העולם הקפיטליסטי יימסר בידי הציונים באופן מושלם כל כך, כפי שלא אירע מעולם קודם לכן"34. בקטע אחר מדבר המחבר על השליטה היהודית המוחלטת בעולם המדע, והמחבר מביע את דאבון לבו על כך שהארצות הקפיטליסטיות אינן חשות כלל בשיעבודן ליהודים. והחזות הסיוטית של העולם, המסור לשיעבוד יהודי, מסתיימת בזעקתו של הקומוניסט הפולני: "האם בעולם הקפיטליסטי הגיע הזמן המצופה על ידי 'הפרוטוקולים של זקני ציון' כאשר הגויים ישימו במו-ידיהם, מתוך כניעה, ראשיהם בעולם ויבקשונו, כי ניטול את השלטון עליהם?"35 

מקום רב תופס עניין ההגדרה הלאומית בכלל ועניין השייכות הלאומית של היהודים בפרט. גם בתחום זה מסתמן קו חדש ומפתיע. נשכחה כליל ההגדרה הלאומית הליברלית, המבקשת לראות בלאום "משאל-עם מתמיד", דהיינו, המותירה לתודעתו הסובייקטיבית והרצונית של האדם את קביעת השתייכותו הלאומית. נעלמה התורה המארכסיסטית המדברת על הפרימאט המעמדי וכפיפות הניגודים הלאומיים למלחמת המעמדות. אין זכר לתפיסת היסוד הבולשביסטית, המסרבת להעניק ליהודים זכויות של לאום משום שהיהודים חסרים את סימני ההיכר המוחלטים המתנים קיומו של עם. כקנה-מידה לשייכות לאומית נחשבת, לפי המחברים הפולניים, "התנהגותו" של אדם ולא הצהרתו או רצונו. מתקבל איפוא שגורם הממונה על "ההתנהגות" יהיה רשאי להכריע אם אדם פלוני הוא בעל לאומיות כשרה אם לאו36. הכל לפי הכלל: "מיהו יהודי – אני הקובע". 

בשאלת ההשתייכות הלאומית של היהודים הפולניים וזכותם להיחשב פולנים כשרים עוסק חלק ניכר מחיבורו של קמיטקובסקי. לא קשה להבחין בקטע זה בפולמוס סמוי עם דעותיו של גומולקה. גומולקה, איש הפשרות, הרחיק לכת בנאומו הראשון ב-19 ביוני 1967. בנאומים הבאים ניסה המנהיג הפולני לרסן ולמתן במקצת את התקפתו נגד היהודים והציונים. אולם האנטישמים, שניתן להם סוף סוף פתחון-פה, נאחזו בכך ואנשי מוצ'אר חסמו את דרכי הנסיגה. בחוברות האנטישמיות המצוטטות על ידינו באים המונחים יהודי וציוני לסירוגין, ללמדך שאין כאן הבדל מהותי אלא רק כינוי לשוני שונה למושג זהה. כל יהודי אם כן זהה עם ציוני. באחד מנאומיו המאוחרים יותר חילק גומולקה את היהודים לשלוש קטיגוריות. שני סוגים הוגדרו כבלתי-מהימנים ובלתי-רצויים, אולם הסוג השלישי, והוא המרובה ביותר בפולין של היום, היכה, לפי גומולקה, שורש באדמה הפולנית ואין לו מולדת אחרת זולת פולין. מחבר החוברת אינו משלים עם הגדרתו של גומולקה. אין הוא מוכן להעניק תעודת הכשר לחלק ניכר של יהודי פולין הנותרים. הוא ממשיך לנתח את הגדרתו של גומולקה ומבקש לפרש את משמעותה. הנסיון מוכיח, לפי קמיטקובסקי, שגם הכשרים למהדרין מבחינה קומוניסטית, כמו בנו של רומן זמברובסקי, הינם למעשה סוכנים ציוניים מחופשים. 

הגישה הסלקטיבית-התנהגותית מחשידה למעשה כל אדם ממוצא יהודי והופכת את שארית יהודי פולין, גם קומוניסטים קנאים ומתבוללים גמורים, לציבור בעל קטגוריה מיוחדת – סוכנים זרים בכוח. אין אף פעולה ותפקיד שמילאו יהודים בפולין שלא נחשבו להם לעוון. היהודים, שמילאו את חלל המנגנון והאינטליגנציה, לא סייעו למשטר החדש בצעדיו הראשונים אלא תפסו במתכוון עמדות רגישות ומנעו בכך הידברות בין אנשי המשטר החדש והמחתרת הקשורה עם ממשלת הגולים בלונדון. היהודים הפכו תחומים מסויימים, כגון המשטרה החשאית, לעמדות יהודיות בלבדיות. אין המחברים משוכנעים שהסתופפות היהודים במיגזרים מסויימים הינה תוצאה מברית של סולידריות יהודית טבעית, יתכן כי מאחורי התופעה הזאת עומדת תחבולת קשר של היהדות הבינלאומית שהדריכה והנהיגה את הדבר מלמעלה. במלים אחרות: מזימה יהודית בינלאומית למטרת השתלטות יהודית על פולין הקומוניסטית. בעניין זה אין המחברים הפולניים קובעים דבר ודאי. הם צנועים יותר – הם מעלים השערה, המחייבת לפי סברתם, בדיקה ומחקר37. 

כבכל רקמה עלילתית מסוג זה אינם חסרים כמובן ה"ג'וינט" וארגונים יהודיים בינלאומיים אחרים. ה"ג'וינט", תחת מסווה של פעולות סעד ועזרה לנזקקים, עסק בריגול. המחבר סבור כי רצוי לחשב אילו סודות מדיניים רכש ה"ג'וינט" תמורת הכסף שהזרים לפולין העממית. אולם מדבריו של מחבר החוברת מתקבל כי פעולת ה"ג'וינט" בפולין נאסרה בתקופת השיאה של שלטון הסטאליניזם בפולין, כלומר בתקופה המזוהה עם "השתלטות היהודים". ולמרבה התמיהה חודשה פעולה זו בהסכמת השלטונות לאחר שובו של גומולקה וסילוקם של היהודים  האחראיים לעיוותים השונים38. ושוב, אין מורה ההלכה הקומוניסט רואה לנכון ליישב את הסתירה: מדוע זה היהודים הקושרים מסלקים את מרכז הקשר מארצם ואילו אלה, שעשו סוף סוף סדר עם כנופית הקושרים, מחזירים את המרכז על כנו? 

איש מחבורתו של מוצ'אר, הממונה על ענייני המדע וההסברה, אנדז'י ורבלאן, מצא את היהודים אשמים בחולשה הסטרוקטוראלית ובשגיאות ההיסטוריות של המפלגה הקומוניסטית הפולנית. העובדה שיהודים רבים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הנרדפת, הפועלת במחתרת, היא שעיוותה את דמות המפלגה בעיני הפולנים. משום כך לא נהרו פולנים טהורים למפלגה ומאותו טעם לא היתה המפלגה מסוגלת לנקוט במדיניות לאומית אחראית. אם כן היהודים, שנרדפו ועשו שנים בכלא כדי לקיים את החזון הקומוניסטי בפולין, לא זו בלבד שלא מילאו תפקיד בונה בשמירה על הגחלת ועיצוב המשטר, אלא אדרבא, הפריעו והביאו לכשלון הקומוניזם הפולני39. 

ישנם מקרים בהם מוכן קמיטקובסקי לרכך את עמדתו הפסלנית כלפי היהודים. הוא מוכן, במקרים האמורים, לחזור בו מהטענה שהיהודים אינם חשים כפולנים, אינם יונקים מאותם שורשים תרבותיים וכו'. במקרים אלה הוא מקבל את כתב המחילה נוסח גומולקה. ושוב, לא תספיק כאן הצהרתו של היהודי, או שינוי שמו, עליו מלגלג המחבר ורואה בו טעם לפגם. ההוכחה שהיהודי אינו לוקה בכל אותם מומים, צריכה לבוא כאקט פעיל, מעשי, מצד היהודי. הדרך לטיהור מחייבת כל יהודי להסתייג בפומבי מ"המסע הציוני האנטי-פולני" ועליו להצהיר כי כל יהודי החי כיום בפולין חייב את מעשה הצלתו לרעהו הפולני, שסיכן את חייו כדי להצילו. "עֵד כזה, שראה במו עיניו ומחריש במצב של היום" – קובע קמיטקובסקי – "מצטרף למעשה למחנה האויבים, אויבי מולדתנו. הוא מעיד בכך על נאמנותו להנחה התלמודית, הקובעת 'הטוב שבגויים – הרוג'. על אצבעות יד אחת ניתן למנות את 'האזרחים הפולניים בעלי לאומיות יהודית' אשר ברגעים קשים אלה לציבור הפולני, ידעו למחות נגד העלילות הציניות"40. אם כן, יהודים כאלה שקמיטקובסקי מוכן לראותם כפולנים, או יותר נכון, "אזרחים פולנים בעלי לאומיות יהודית" לפי טעמו, הינם קומץ מבוטל של נפשות מכורות אותן מטפח המשטר. קמיטקובסקי מונה שמות אחדים של "נבחרים" כאלה, ואומר: "בעינינו אנו התעלו הללו לדרגת גיבורים.  ל א ח ר י ם  א נ ו   פ ו נ י ם  -  מ י ס ר ו   ע ד ו ת   א מ ת !  מ ד ו ע 

א ת ם   ש ו ת ק י ם ?!" (ההדגשה במקור – י.ג.). ובסיום קובע קמיטקובסקי: "האם ירצו היהודים בפולין להוכיח שהם באמת פולנים או שירצו לעבור לצד ישראל? אדם יכול להיות רק בעל מולדת אחת! אין מוצא שלישי"41. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial