מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

"סיור של היכרות"

מתוך הספר: אליעזר רבינוביץ, במדי אונרר"א עם שארית הפליטה 1946-1948, הוצאת מורשת

הבית הראשון שאני מבקר בו הוא "מלון אודנוואלד" העומד ברחוב הראשי של העיירה, בניין מפואר שהופקע והועמד לרשות הילדים. דומה שאין כאן מיבנה ללא "סיפור" ועל הבית הזה מספרים המקומיים שצ'רצ'יל היה בא להתארח בו לפני המלחמה כאשר רצה לפוש מעט-קט מעיסוקיו. יהי כן... כעת מתגוררים "בבית המלון" הזה מאה ושמונים ילדים. בפתח הבית מחכים לי הילדים והמדריכים. אוטסון הוא במאי טוב. המחיצות נופלות מהר, כאילו זאת פגישת מכרים וידידים מתמול-שלשום. המחנכים ברובם היו חברי השומר הצעיר בפולין. את ימי המלחמה עברו ברוסיה וכשחזרו לפולין התגייסו לאיסוף הילדים. ניכר בהם שהזיק התנועתי לא כבה בלבם ותחושת השליחות בוערת בעצמותיהם. הלבבות נפתחו מאליהם והשיחה, רובה יידיש ומיעוטה עברית, מלמדת על רצינותם, על נסיון חייהם העשיר ועל דביקותם במטרה. אין ספק שמסוגלים הם ליטול אחריות ולבצע משימות. אבן נגולה מלבי כאשר אני נוכח לדעת שהבעיות שהעסיקו אותי במחנות השונים - “השוק השחור", הרצון להגר לארצות הים והבריחה מאחריות – כל אלה הם מהם והלאה. פה הכל דרוך ומכוון אל המטרה האחת שהיא שתיים: העלייה לארץ והגשמה בקיבוץ. ואין מכשול שירתיע אותם. 

אחרי הפגישה הממושכת עם צוות המדריכים והמחנכים יכולתי להבחין בשתי קבוצות של מבוגרים שנבדלו אלה מאלה במוצאם ובעברם ובאורחי התנהגותם, אך היו מאוחדים סביב המטרה המשותפת. “יוצאי רוסיה" שבנדודיהם ובחייהם כפליטים נמצאו תמיד תחת עינה הפקוחה של הבולשת הסובייטית, מתבטאים בציניות: “בנינו את הסוציאליזם...” כפרטים היו להם פיתויים להשתלב שם לא רע בחיים האזרחיים אבל הנאמנות לדרכה של התנועה היתה חזקה מכל פיתוי. כשחזרו לפולין היוו את "הגרעין הקשה" של התנועה. הם הקימו אותה מהריסותיה ושמרו עליה מכל משמר נוכח סיסמאות הרמייה של השלת מסגרות והסתופפות תחת החופה המפא"יית של "התנועה הציונית המאוחדת" וארגון הנוער "נוח"ם". והם-הם שהסתערו על המשימה של הצלת הילדים היהודים, ומאז הם מלווים את "ילדיהם" לאורך כל הדרך. במידבר הרעיוני של שארית הפליטה היו הם "פינת יקרת". את לימודיהם נאלצו להפסיק מחמת המלחמה ואת עבודתם החינוכית הם עושים מתוך אינטואיציה, בלב פתוח ואוהב ובלי חשבון של שעות וימים. אני משוכנע שבגישותיהם החינוכיות ובדוגמה האישית שלהם הם שקולים כנגד כל הלמדנים מרביצי התורה. ועוד יתרון להם: יש להם השקפת עולם ברורה ושחייתם בעולם שארית הפליטה חותרת למטרות מודעות ותשובותיהם הלא-מלומדות לשאלות המתעוררות בתוך "הפואמה הפדגוגית", שהם הוגיה ומבצעיה, עדיפות מכל תיאוריה חינוכית. הידע שלהם שאוב מבית הספר של החיים. ריקעם הרעיוני החל להתגבש בתנועה בימים שלפני המלחמה והושלם במאבקיהם על נפשם. את "חברת הילדים" הם יצרו בסערת-רוח ובמו-ידיהם. אליהם נתלוותה קבוצה של אנשי מעשה שנסחפה בהתלהבותם וחבריה עושים את מלאכתם בהבטחת הקיום היומיומי, האלמנטרי של הילדים. המושג "חברת ילדים" עטוף אצלם במעטה רומנטי, בעוד קיומם-הם תלוי על בלימה: “עקורים" בחסות בעלות הברית. 

שיחתי עם אלה העלתה בדמיוני את ישיבתי בחברת המחנכים בקיבוצי, עם כל השוני של המציאות העכורה שבה משתבשות התיאוריות הפדגוגיות, אבל הדומה והמשותף היה "בחציבה ממעמקי הלב". נוכחתי לדעת עוד באותו בוקר שלא היו כאן לא "כיבוי שריפות" ולא היחלצויות חד-פעמיות לעתות של מצוקה. התמודדו פה עם הבעיות בעקיבות ובכל כובד הראש. לרגעים חזרה אלי אפילו התחושה של "ראש קבוצה" בקן השומרי... 

קבוצת המבוגרים השניה שהוצגה לפני היוותה את חבר המורים. הם דמו זה לזה: כולם היו "מבוגרים באמת", בעלי נסיון כמורים עוד מלפני המלחמה והיו מהם שפה ושם גם בנדודיהם עסקו במקצועם "בתנאים של בית ספר שדה", כלשונם. העם נדד ומוריו עימו ובתוכו והם הרביצו תורה בכל שעת-חסד ובכל תנאי וגם "בשדה" כפשוטו, כאשר ללא ספרים ומחברות נרשמו המילים והספרות על גזעי עצים, קרעי קרטון ומירקעי-פח ואת מקום הספסלים מילאה "אמא אדמה...” תחת כל עץ רענן ובכל שעה של רוגע מציפורי-הפלדה הדורסניות של הנאצים. מורים מקצועיים ובוגרי סמינרים ברובם – רק חלקם קנו תורה בסמינרים של "תרבות" – ידעו הם מעט על תולדות עמם ועברית התחילו ללמוד מן המילון... גם זיקתם התנועתית היתה אחרת. בעצם, ביוזמתם של המדריכים שחיפשו אותם הם הגיעו ונדלקו מהחזון החינוכי שהיה גלום בחברת הילדים ורק לאחר מכן החלו להתוודע לדרך הרעיונית של התנועה והתקרבו אליה. רבים מהם היו בעלי משפחות וילדיהם עימהם. ללא התלהבות נעורים אבל בהכרעה רצונית של מבוגרים מפוכחים הם עלו על הדרך שהשליחות והפתרון האישי עלו בה בקנה אחד. גם זאת היתה קבוצת אנשים מעולה עם נסיון-חיים עשיר ומבט נטול-אשליות על החיים. הם למשל לא הישלו את עצמם ולא ביקשו להשלות אותי כאילו מגמת פניהם היא דווקא הקיבוץ. די היה להם בארץ המולדת. 

למרות ההתלכדות סביב המטרה המשותפת יכולתי לחוש ב"חריקות" בין שתי הקבוצות. קשה היה לי להגדיר את סיבות המתח. מקרב קבוצת המורים בצבצו דאגותיהם הקיומיות והרצון להבטיח את עתידם. דרישותיהם לא היו מוגזמות, אבל הן היו הרבה יותר מ"אפס דרישות" של המדריכים. בעיני המדריכים הייתי "אח בוגר" ואילו בעיני המורים – נציג המימסד. האם היתה התרשמותי נכונה? את התשובה לשאלה הזאת דחיתי לימים הבאים. 

השיחה הגיעה לקיצה בשעת הצהריים ואני נכנסתי לסעוד עם הילדים. אוטסון לא ראה זאת בעין יפה: “אנחנו נוסעים כולנו לארוחת הצהריים ואף אתה נוסע איתנו. אין סיבה שתאכל כאן וקח בחשבון שיום א' הוא יום חופש לכולנו ורק שנינו הפכנו אותו ליום עבודה ולא יהיה זה הוגן מצידך לפרוש מהצוות". נאום ההטפה לא שיכנע אותי. הושיט לי את ידו ונסע. את "הקרבות הקטנים" שלי עם המימסד של אונרר"א החלטתי לנהל בו-במקום וללא דיחוי. רציתי שיבין כי אנחנו שונים ואחרים ואנהג כראות עיני. 

סביב השולחנות הרבים שבאולם האכילה הענק ישבו הילדים לפי קבוצות גיל ובראש כל שולחן המדריך. שרר שקט מוחלט וחשתי שכל העיניים הופנו אלי. בשבילי קבעו "כסא מיוחד" שבמשך הזמן ביטלתי אותו והייתי תופס לי מושב במקום שנתפנה במקרה. אחד המדריכים קם, בירך אותי וקרא "בתיאבון!” והקהל השיב כאיש אחד: “בתיאבון, תודה!” הארוחה כולה התנהלה "בקול דממה דקה". הפיות לא השמיעו הגה ואני דווקא רציתי מאד להיכנס לשיחה עם הילדים. המימרה "אין משיחין בסעודה" יושמה פה כמעט בחרדת-קודש ולא היתה לי ברירה אלא לנהוג ברומא כרומאי. האכילה הגיעה לקיצה ושוב קם אחד המדריכים, קרא את סדר היום לקראת הערב ואיחל מנוחה שלמה. 

הגינונים הטקסיים לא היו לרוחי, אך לעומת זאת כאשר העפתי מבט בציורי הענק, מעשי ידי הילדים שעיטרו את הקירות, הייתי נרגש מרמת הביטוי העצמי ומטוב הטעם. היו בציורים רצינות ואפילו כובד. היו שם יצירות של בודדים וגם של קבוצות שאחדים מתוכן תרמו את הרעיונות והאחרים ביצעו. שמתי לב שמשהו היה "חסר" על קירות האולם המואר באור יום מלא הודות לחלונותיו הגדולים. “היכן הסיסמאות?” - שאלתי את עצמי בשמץ של קורת-רוח בעוד עיניי משוטטות על פני הקירות ומחפשות את "אביזר החובה" שבכל המחנות. “שבענו סיסמאות" – קטע את תמיהותי בתנועת-יד אחד המדריכים בהסיבו את תשומת-לבי לקיר שהוקדש כולו לסמלי התנועה על שכבות הגיל שלה.  

"חברת הילדים" הכילה ילדים מגיל שש ועד שבע-עשרה, מאורגנים בקבוצות גיל בראשות מדריכים. השעות שלאחר הצהריים נועדו לפעילות תנועתית. התרשמותי הראשונה הניחה את דעתי. ראיתי קן תוסס של תנועת נוער שהמה ככוורת. נשארתי איתם ולימדתי שיר. מיד נמצאו "כליזמרים" שהוציאו את כליהם ומדריך מבוגר רשם תווים ותוך דקות ספורות שרה העדה כולה שיר ארצישראלי חדש שאת מילותיו בקושי הבינו. היתה זאת שירה תרבותית, מאופקת, יפה. 

סיירתי בחדרים. הרושם הכללי - “בית יתומים" המאורגן אמנם כהלכה אך היתמות זועקת מכל פינה. מיטות ברזל סטנדרטיות, מיזרנים דקים, שמיכות צבאיות. אין סדינים וכלי-לבן, אין צעצועים בחדרי הקטנים ואין סימן של תחביב בחדרי הגדולים. 

 

ב"אודנוואלד" קידמו את פני מאיר זרנוביצקי ורוז'קה גוטרמן שניהלו את בית הילדים. כבר מחילופי הדברים הראשונים יכולתי לנחש משהו על עברם שהבדיל אותם מניצולי שואה אחרים. חשדנותם, תנועותיהם העצבניות, אי השקט שבפנים – כל זה היה אופייני לאלה שחיו בניירות אריים או "נשתלבו" בדרך זו או אחרת בחברה הגרמנית. הפגישה הראשונה היתה קרה, קרה כפשוטו. הציגו עצמם בשם פרטי ושם משפחה ובכך התחילה ותמה השיחה. חשתי בבירור שאני מיותר כאן, כאילו אמרו: “אנחנו יודעים את שמך ואתה יודע את שמותינו ובזה גמרת את תפקידך. אתה לא תתערב בעניינינו ואנחנו בוודאי שלא נתערב בענייניך!... ללא ניע של בבת העין, ללא חיוך של הצטדקות רמזו לי שאני מיותר. 

הסתייגותם העיקה עלי. רציתי לראות את מחסני הבגדים והמכולת. הכול היה נקי ומסודר אך מפיץ קרירות. כאילו באו בבריתה של כת השתקנים, הסתפקו בברכת שלום מאולצת. לכל שאלותי השיבו רק השניים, רוז'קה ומאיר והבעת פני האחרים כמו אמרה: “הבוסים יענו!...” התנהגותם זו היתה אופיינית כמעט לכל החברים שפגשתי במקומות עבודתם ב"אודנוואלד". הקרח לא נשבר גם כאשר חלפו ימים אחדים והתחושה שאני איש זר במקום הוסיפה ללוות אותי על כל צעד ושעל, עד שהתחלתי לבחון את עצמי שמא הסיבה היא בי ואני באמת "מיותר" כאן. 

הקרח לא נשבר אך הוא התחיל להתמוסס בהדרגה ובדברים פעוטים ו"שוליים": צריך היה לתכנן את הלימודים בבית הספר, לנסוע להיידלברג עם ילד חולה, למצוא אוזן קשבת אצל הרופא דוקטור צ'אפק או אצל המנהל אוטסון ואולי גם להביא לילדים מסיפורי הארץ והקיבוץ והעיקר – לעשות משהו בעניין עלייתם של הילדים! שמתי לב שמתחילים לדבר אלי... שני המנהלים מתחילים לשאול, לפעמים להתנגד אך, ראה פלא! - גם להסכים. פה ושם מילת רכילות וכבדרך אגב סיפור מהעבר ואני שם לב שמפגישה לפגישה הלבבות נפתחים. אני מראה תמונה מהקיבוץ, תצלום של אשתי וילדי, זורק מילה על הווי החיים הקיבוצי, על קשיים והצלחות ושם לב שהם מתחילים לגלות עניין. פה או שם מוטחת ביקורת אבל גם תורה של המחמאה אינו מפגר: “הסיפור היה יפה. כך צריך לדבר אל הילדים. טוב שהגבת כפי שהגבת". עד שיום אחד פתחה רוז'קה את סגור-לבה וסיפורה הקטן והמסוייג בתחילתו היה למעיין מפכה. 

 

וזה היה סיפורה: היא היתה בת תשע עשרה, בלונדית עם תווי פנים "אריים". משפחתה העניפה חיה בקהילה היהודית המבוססת של העיר פיוטרקוב. פרצה המלחמה וכאשר היו לכודים בכלוב הנאצי השיא לה אביה עצה נועזת ויוצאת-דופן: להסתלק משמה ומזהותה ובניירות האריים שהשיג לה להשתדל ולהימצא תמיד בתוך לוע הארי. רוז'קה ומאיר לא הגיעו ארצה, היגרו לארצות הברית ושם שם-משפחתם הוא זָר, ללמדנו כי זרים הם בארץ נכריה. את ביתם שם בנו במו ידיהם מתוך נאמנות לעקרון שלא ליהנות מעבודת הזולת. עיסוקה הוא הוראת הלשון העברית. בספר שהוציאה רוז'קה באנגלית מקץ ארבעים שנה בשם "לוע הזאב" מצאתי את כל סיפורי תלאותיה ונדודיה שהיתה מגוללת לעת-מצוא בלינדנפלז והם סדורים "בחבילה אחת". היא אכן חיה את חייה בתוך לוע האריה כשוטפת כלים או ככובסת בבתי מפקדים גרמניים גבוהים, ותמיד נחשדת בגלל "מעידות קטנות" ונעלמת וצפה שוב כעובדת בביתו של קצין ס.ס. גבוה ותמיד אימת המכרים ברחוב, ואפילו הם יהודים "אריים" מחופשים כמוה, אינה סרה ממנה. הייתי נרגש ולפעמים מוקסם מסיפוריה, גם כאשר חזרו על עצמם. איזו גבורת-נפש של צעירה יהודיה המחשקת בתמידות עם המוות! באיזו עורמה, באיזו "חוצפה יהודית" לחמה על הישרדותה! על כן קיבלתי באהבה את הסגירות שלה ואת האלם, את השתיקות הממושכות שהיו עוטפות אותה לפרקים, את הכפייתיות שליוותה אותה על כל צעד. 

הוויכוחים שלי עם רוז'קה ועם מאיר לא תמיד התנהלו על מי-מנוחות אבל דומה שהשיקול היה תמיד מה טוב יותר לילדים. היה בינינו יחס של כבוד לדעות הזולת אבל ההסכמות לא היו שכיחות ובפתרונות הפשרה לא חסרו "חריקות". שניהם היו אנשי קצוות והעמידה העקשנית על דעתם נשמעה תמיד כשמירה על עקרונות מקודשים. התייחסתי אליהם בהבנה כי ידעתי, שהנוקשות והיעדרה של גמישות אלה תכונות שנרכשו בדרך חייהם ואותותיה ניכרו גם בניהול בית הילדים. 

 

תם ביקורי הראשון ב"אודנוואלד" ואני עובר לבניין השני, אף הוא מלון, בשם "ויקטוריה" הממוקם בריחוק-מה. מחצית היום כבר מאחוריי אבל אני חייב להיות ערני. אתה משוחח עם מדריכים ומחליף מלים עם חניכים ועליך לשמור על כל מוצא-פיך לבל תיכשל, לבל יהיה מקום לפירושים שלא כהלכה. הדריכות הזו נוסכת עייפות. 

המדריכים ב"ויקטוריה" נבדלו במשהו מחבריהם ב"אודנוואלד". עדיין לא נתתי את דעתי לשאלה כיצד מתגבש "אופי קולקטיבי" של קבוצת אנשים שהרי אלה ואלה עברו את אותם הנדודים ואותן התלאות וגם בגיל לא היו ביניהם הבדלים וכולם היו בעבר חניכי השומר הצעיר. ובכל זאת היו אלה שני בתי ילדים שעמדו במרחק הליכה של דקותיים זה מזה, והיוו שני עולמות. נזהרתי מחוות-דעת לחיוב או לשלילה לגבי גישותיהם השונות, הבעיות שהועלו בראשו דאגותיהם ושיטות החינוך, אבל לא יכולתי להתעלם מעובדת השוני שביניהם. מדריכי "ויקטוריה" התפלספו פחות בשאלות חינוך ואידיאולוגיה, והיו ניגשים "ישר לעניין". השאלות היו מוצגות על מישור רציונלי יומיומי-מעשי וכך גם התשובות. תחילה חשבתי: הבדלים של ראמת השכלה ויכולת הפשטה; בשום פנים לא! ובכך נוכחתי לדעת בהמשך הסיור. 

העולם של "ויקטוריה" געש כסמבטיון. תנועה רועשת של ילדים היתה בכל שפנו העיניים. אווירה טעונת חשמל. צעצועים וכלי משחק? כאן הם היו בשפע. מה פירוש צעצועים? כאן היה כל שבר-כלי וכל דבר-אין-חפץ-בו לסחורה מבוקשת בידי הקטנים: חלקי גלגלים של עגלות ומכוניות, מוטות עץ, ברגים חלודים ולמעשה כל חפץ שיכלו לספק הכביש או ערימת אשפה מצויה. הכל היה מובא פנימה. 

ניסיתי לחזור על "ההצלחה" שלי ב"אודנוואלד" ולקנות את תשומת-לבם בזמר. איפה?! כאן לא נמצאו קונים לסחורתי. כאן לא היו "כליזמר" עם כלי נגינה ותווים! אבל היו "אמנים" מסוג אחר: רקדנים ושחקנים. לפני חודשים מספר אפילו הציגו "אלוף בצלות ואלוף שום" לביאליק ועשו סיבוב עם המחזה במחנות פליטים ועכשיו ניסיתי לדרוך להם על היבלת הזאת. ההיענות היתה מיידית. תוך דקות ספורות היתה במה מאולתרת, היה "אלוף בצלות", היו ריקודים והיו שירים. הם שרו ועוד איך! ורק את פי סתמו... אולי צדקו. 

בראש הבית הזה עמד נפתלי פדר, לימים אחד מפעילי מפ"ם המרכזיים וחבר כנסת, חבר ותיק בהשומר הצעיר, בעל אישיות שקטה ומעוררת כבוד ומקובל על המורים ועל המדריכים כאחד. מבין המדריכים זכורים לי שמותיהם של שרה ודוד זיסר, כיום חברי רמת השופט, מרדכי גרושקה ז"ל, חדווה ואליהו מלמד ואחיה של חדווה אביגדור מוריק ז"ל. ומשפחת גלודשמיד – אליהו ויוכבד ועוד אחרים. המורים היו מבוגרים יותר, רובם יוצאי הסמינרים של "תרבות", אמונים על "עברית צחה". ונראה היה שגם המדריכים נדבקו מהם. בלט ההבדל בין שני הבתים בגישות החינוכיות. מי דיבר כאן על נימוסים חיצוניים וקול דממה דקה? הרעש סביבי היה מחריש-אוזניים וללא שום מחיצות של "דיסטאנץ" עטו עלי ומשכו אותי בידיים להראות לי את חדריהם, את מיטותיהם. והיו כאלה שמיניה-וביה התחילו להשמיע באוזניי את סיפוריהם האישיים בשבעים לשון כשהיידיש, הפולנית, הגרמנית והרוסית משמשות בערבוביה... והיו שהתקשו לדבר וייצר ההתבטאות מצא את פורקנו בתנועות הידיים והרגליים ובהעוויות הפנים והעיניים. בקיצור היה זה "בית שמח". ההתרשמות הראשונה שלי היתה שכך זה עשרים וארבע שעות ביממה. שאלתי את עצמי: כיצד חיים בסמבטיון? 

רק עיוור יכול היה שלא לראות ולא לחוש את המתח שהיה קיים בין שני הבתים – מתח שעבר מן המבוגרים גם אל הילדים. אחד מהם פנה אלי והעמיד את הדברים על חודם: “היית ב'אודנוואלד', אכלת ארוחת צהריים וכנראה נשארת רעב... תבוא מחר אלינו ותצא שבע". חברו חיזק את דבריו בתוספת משמעותית: “פה מותר לך לדבר, שם אסור!” 

הסתבר שבית "ויקטוריה" לא היה מלא והיה מקום לילדים נוספים. צץ במוחי רעיון: בברלין יושבים ילדים שלנו בתנאי מגורים וכלכלה גרועים. אולי לטפל בהבאתם הנה? 

אחרי "ויקטוריה" בא תורו של "האגוז הקשה" שיהיה עלי לפצח: ילדי "המזרחי" שהיו משוכנים ב"הסישס האוז", גם זה מלון לשעבר, קטן יותר. הריני שליח של הסוכנות היהודית ויהיה זה מחובתי לדאוג לילדים האלה ממש כמו לילדים האחרים, ללא אפלייה ואפילו לכבד בביתם את מנהגיהם. בדרכנו לשם הציע לי אוטסון לשים כובע על ראשי. גם הוא עושה כך. עוד בעת הארוחה השמיע באוזני את חששותיו מהפגישה איתם והבטיח להתלוות אלי. הגוי יתווך בינינו... הוא נמנע מלגלות מה חושבים הם עלי, על איש השומר הצעיר, ואני רק ניסיתי לנחש... 

הבית הזה בן הקומותיים לא נמצא על הדרך הראשית. הם חיכו לבואה של ה"משלחת": אוטסון בראש ואני הסגן ועמי שני מדריכים, נפתלי ומאיר, משני הבתים האחרים. על הסף קידמו אותנו הזוג מלינק, איש ואישה, שהיו אחראיים על הבית. ראינו ילדות בשמלות ארוכות, שרוולים מלאים, גרביים שחורים או אפורים-כהים. הבנים עם ציציות ופיאותיהם משתלשלות "עד הכתפיי". קירות הבית היו חשופים, ללא זכר לתמונה כלשהי. “לא תעשה לך פסל...” ארון קודש קטן היה בכותל המזרח. עולם אחר מיסודו. 

אוטסון הציג אותי: “שליח הסוכנות היהודית לארץ ישראל, קצין חינוך ראשי מטעם אונרר"א". ואני תיקנתי: “אני מארץ ישראל, חבר קיבוץ ושליח עליית הנוער". רציתי להפיל מחיצות. אבל השיחה התנהלה ביני לבין משפחת מלינק בלבד. היכן המורים, היכן המדריכים? הם לא שותפו. יש היררכיה! היה חשוב אפוא לרכוש את לבו של מלינק כצעד ראשון. אך מה לעשות אם המחיצות לא נפלו בשיחתנו והלבבות לא הפשירו וחילופי הדברים המאולצים סבו על דא והא ורק לא על העניינים הקונקרטיים? אוטסון ניסה להפיג את הקרירות וסיפר להם על נסיון עבודתי במחנה ציגנהיים. לשוא. כשם שנכנסתי כך יצאתי. לא למדתי מאומה. השתדלתי להבהיר לבני שיחי כי שליחותי היא כוללת וכי אני אתן יד ואטה אוזן לכל צרכיהם ומישאלותיהם אך לא עלה בידי לגרש את הרוח הקרירה שנשבה לעברי. מלינק לא נטה לקבל הצעות מסויימות שהצעתי על שיתוף פעולה בין הבתים. לא הייתי מעוניין להפעיל לחצים כבר בפגישתנו הראשונה. אמרתי לעצמי, אולי הזמן יעשה את שלו וביום מן הימים יווכחו כי אין לי קרניים... 

תם יום ראשון, יום ארוך. עשר שעות של היכרויות מלוות מתח נפשי. את הביקור בבית החולים שהיה ממוקם בבית קטן ונפרד דחה מלווי ליום המחרת. מחר תהיה גם היכרות פנים אל פנים עם צוות אנשי אונרר"א, רובם לא-יהודים. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial