מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

"על נהרות מאזוביה"

מתוך הספר: אליעזר רבינוביץ, במדי אונרר"א עם שארית הפליטה 1946-1948, הוצאת מורשת

סיפורו של יומי הראשון בלינדנפלז לא יהיה מלא אם אפסח על פגישה יחידה במינה שהיתה לי בכניסתי ל"ויקטוריה". אישה כבת ארבעים ועימה נער-חמודות כבן חמש עשרה התקרבו אלי עם כל האחרים שבאו לקבל את פני. היא הביטה בי בעיניים כלות אך משהו הרתיע אותה מלפתוח את פיה. באיזה דחף פנימי נפניתי אליה ופתחתי בשיחה. היא היתה לבושה בקפדנות במושגי אותם הימים. הושיטה לי יד והחלה לגלגל ביידיש את סיפורה: “לפני ימים אחדים שלחת אלינו חבילת ספרים שראו אור ב'ספריית פועלים'. אומרים פה שזאת הוצאה של השומר הצעיר. אחד הספרים, 'על נהרות מאזוביה' תורגם מיידיש והוא נכתב בידי בעלי, הסופר מיכל פרץ בורשטיין. אני אשתו והנער הזה הוא בננו היחיד". קולה רעד בדברה וידיה ליטפו והחליקו על תלתלי ראשו של הנער. 

רעד עבר בגופי. הספר ראה אור בעברית בשנת 1940. במקורו הוא נכתב לפני המלחמה אך הד-פעמיון של האסון המתרגש-ובא עבר בו כחוט השני. לכאורה סיפור על עיירה יהודית בשם "סמולין" בפולין, ולמעשה תיאור העיירה פשיטֶק שפולנים פרעו בה פרעות לא בלי ברכת השלטונות. גורלו של עם שלם, הגורל היהודי, היה מקופל בפרשה. זכרתי את התיאורים שבספר ואת גיבוריו הראשיים. הייתי נפעם מהפגישה פנים אל פנים. 

סיפרתי לה על הביקורת שגמרה את ההלל על הספר ועל ההדים המצויינים שעורר דווקא בקרב ילידי הארץ שאולי לראשונה יכלו לחוש את המציאות הדוויה בלי כחל וסרק, של העיירה והפוגרום. הוספתי גם מילות שבח על טיב התרגום ועל המתרגם א.ד. שפיר. 

כעבור ימים ספורים נפגשתי שוב עם גברת בורשטיין ואז נפתח לפני עולמו של סופר מעניין שניספה בשואה. “עד היום אני חיה בצילו ואיני יכולה להינתק ממנו ולא לרגע" – אמרה. “הוא שמע, ממש שמע, את פעמי ההשמדה כמה שנים לפני בואה" – הדגישה בהתרגשות. אין היא בטוחה את המהדורה העברית, טובה ככל שתיהיה, שמרה על עומק הכאב של החורבן שזעק מהספר בלשונו המקורית. “היידיש הלוא היא שפה שנולדה בחיי סבל ומכאובים". 

בשטף דיבורה היא הודתה שבעלה לא היה עקיב במסקנותיו. הוא ידע לתאר את נחשול האנטישמיות אבל לא השכיל להסביר את סיבותיה לפי שבתפיסתו היסודית חייב את קיום הגולה. “הוא האמין שזכותו של היהודי לראות את מולדתו בכל מקום שהוא חי ובתמימות שהיתה אופיינית לו האמין שזכות טבעית זו, זכות פשוטה ומובנת, חייב העולם להעניק לנו. הוא האמין, דווקא נוכח הזוועה של הפוגרומים שראה במציאות, ובעיקר בסיוטי הלילה שלו, כי 'נצח ישראל לא ישקר' “. 

לדבריה היה בעלה איש מאמין והדביק באמונתו גם אותה. “הלכתי שבי אחרי דעותיו, אחרת לא הייתי מחכה עד הרגע האחרון, עד שהכל התמוטט עלי". בוויכוחים עם בעלה היתה מעלה את גורל גיבורו של הספר גבריאל פריווס שחזר לעיירה מיואש מנדודיו בעולם. הוא תיאר את דמותו בצורה נפלאה – איש שבור ומאוכזב שאפילו המוות בחל בו. “על יהודי העיירה נאמר בספר: 'הכל נוסעים, אין חדלים לנסוע. ונוסעים אביונים מסימטת הסנדלרים ונוסעים בלי-בתים...' כשקראתי לפניו את הקטע וזרקתי לו בהתרגשות את השאלה 'למה אנחנו לא נוסעים?' הוא ענה לי בקטע משכנע אחר: 'לא צריך לנסוע מפה. פה הכל שלנו'. “ 

ואכן הוא לא חדל מאמונתו וכתב בסיפורו: “עוד נבנך, סמולין!” 

פניה של בת-שיחי נשטפו בדמעות. היא חיבקה את בנה וכאילו רצתה לומר: זה מה שנשאר לי מכל חלומותיו של בעלי הסופר מ.פ. בורשטיין... 

אצלנו בלינדנפלז היא הפשילה שרוולים ועבדה עם הילדים בכיתתה בנאמנות ובהתמסרות של נושאת שליחות קדושה. 

 

רחל בורשטיין עלתה עם בנה דניאל לישראל ונפטרה ב-1987. חששתי שנמחקו מזכרוני, אחרי שנים מרובות כל כך, פרטים חשובים מהגורל שפקד את משפחתה שהוא אולי אחד הסיפורים המופלאים מאותם הימים רוויי היסורים. פניתי אל הבן דניאל ואל אשתו יהודית וביקשתי שיסייעו לי בהעלאתו על הכתב. 

משפחת בורשטיין התגוררה בורשה עד מלחמת העולם והוא אז כבר סופר בעל מוניטין. כאשר פרצה מלחמת העולם השניה ופולין חולקה נמלטו הם לביאליסטוק שבאזור השלטון הסובייטי. שאיפתו של בורשטיין להגיע למוסקבה ולהמשיך באווירה רגועה בעבודת היצירה נתמלאה בעזרת אחיותיה של רחל, תושבות ותיקות בבירה הסובייטית. אבל הדברים לא נסתייעו והם התגלגלו לקובנה שבליטא הסובייטית. שם נתמנה כעורכו של עתון ביידיש ועשה בו לילות כימים. 

ואז באה הפלישה הגרמנית לברית המועצות ולאחר ימים מעטים כבר היתה המשפחה כלואה בגיטו יחד עם יתר יהודי העיר. בשנת 1941 היתה "האקציה הגדולה" שבה הובלו להשמדה מחצית תושבי גיטו קובנה. בסלקציה ניתקו את הנער בן השתים עשרה מהוריו אך הוא מצא אומץ לפנות לקצין הנאצי ולהסביר לו שאמנם הוא צעיר אבל יש לו כוח לכל עבודה קשה. המזל שיחק לו ואותו קצין, אולי בעל "זיק אנושי", נעתר לו והעבירו מ"צד שמאל" הקטלני אל החיים שב"צד ימין". כך קיבל את חייו במתנה, נשאר עם ההורים ועבד בנאמנות בסדנות שבגיטו. 

ב-1944, כאשר הרוסים כבר לא היו רחוקים, החלו הגרמנים לחסל בחיפזון את הגיטו. את השרידים העמיסו על קרונות רכבת והפרידו בין הגברים והנשים והבן דניאל צריך היה להכריע אם להצטרף לאבא או לאמא. הם החליטו יחד שיתלווה לאבא לפי שהסופר איש הרוח לא היה בנוי לחיי המעשה ונזדקק לעזרתו של הבן. שניהם נפרדו מאם המשפחה בתחושה ששוב לא יתראו... 

רחל בורשטיין הגיעה למחנה שטוטהוף ועוד נפל בחלקה, ערב תבוסת הנאצים, להיות מובלת ב"מיצעד מוות" אכזרי מהידועים לשימצה. בודדה בעולם, ללא בנה האהוב ובעלה הנערץ, נסעה אל אחיותיה שבמוסקבה. 

האב ובנו הובלו למחנה דכאו. שם הפרידו ביניהם. דניאל גורש, יחד עם עוד מאה ושלושים ילדים, לאושוויץ. הרכבת היתה עוצרת בדרכה בשביל עשיית צרכים ובאחת התחנות שאל נער פולני שפגש מה טיבה של אושוויץ? והתשובה: “מגיהנום זה איש עדיין לא יצא חי!” הנער בעל התושיה החליט שלא להגיע לאושוויץ ובכל מחיר! תיכנן קפיצה מבעד לאשנב הקרון וניסה לשכנע ילדים אחרים שיעשו כמוהו. אלה לא האמינו לסיפוריהם של הפולנים, אך היו מוכנים לעזור לדניאל. הצטופפו ליד האשנב, השתוללו ושרו כדי להסיח את דעת השומרים הגרמנים וכאשר הגיעה הרכבת לסיבוב והאטה את מהלכה קפץ הנער החוצה. 

דניאל נפל על כבש הקרון, נחבט והתגלגל על הארץ. בטרם איבד את הכרתו הספיק לשים לב שעוד מישהו קפץ אחריו. כשהתעורר מעלפונו פצוע, כבר היה לילה. מצא את עצמו ליד פלג מים בתוך יער. לאחר שהתאושש קימעה ורחץ את כתמי הדם מעל בגדיו הכין עצמו אל מזלו החדש... 

הוא בנה לעצמו סיפור. הוא יליד ורשה, ברח מההפצצות. “לא אמרתי שאני יהודי וגם לא אמרתי שאינני יהודי". שלושה שבועות נדד מכפר לכפר ומאיכר לאיכר, שפטרו אותו זה בפרוסת לחם וזה ביום עבודה ופחד ההלשנה וההסגרה אינו מרפה ממנו. כוכבו הטוב הוליך אותו, לגמרי במקרה, למשפחת איכרים נפלאה שקיבלה אותו בזרועות פתוחות. כמעט שנתיים עשה בביתם ובמשקם ומתוכן שנה לאחר גמר המלחמה וכל הזמן רדפה אותו המחשבה שהוא אולי אחרון היהודים עלי חלד... 

בפברואר 1946 נודע לאיכר המארח כי בקאטוביץ חיים כמה יהודים ושאל האם לא כדאי להיפגש עימהם. בשביל דניאל היתה זאת בשורה מעולם אחר: לראות יהודים חיים ואולי – מי יודע? - גם למצוא מישהו ממשפחתו! 

האיכר הסיעו לקאטוביץ. על אחד הקירות מצא הודעה כתובה יידיש על אסיפה של יהודים ועוד באותו ערב. הוא מצא שם קהל יהודי, אמנם לא גדול, אמנם אנשים לבושי סחבות ופנים מעונות, אבל יהודים!... הציג את עצמו כבנו של הסופר בורשטיין. והתשובה: רבים הם המתחזים והנתלים באילנות גבוהים... כאשר נודע לו שגם בלודז' יש קהילה של יהודים החליט ללכת לשם. מפי אדם שהכיר את משפחתו שמע שם שאימו חיה והיא במוסקבה. מפיו גם נודע לו שאביו לא עמד בעינויים בדכאו והוציא את נשמתו חודשיים לפני השחרור. 

חצי שנה חיכה דניאל לבואה של אימו, עד שהשלטונות הואילו להרשות לה לצאת למסע ממוסקבה ללודז'. האם פגשה את הבן בבית ילדים יהודי ליד העיר. מכאן הוליכה אותם דרכם המשותפת, עם קבוצת נוער של השומר הצעיר, ללינדנפלז.  

בכך לא תם מסע יסוריהם. הם העפילו באוניה "אקסודוס" והיו בין המוחזרים אל אדמת גרמניה. בסופו של דבר עלה דניאל ב"עליה ד'” לאחר שהשיגו לו ניירות של תושב ארץ ישראל בן שלושים והאם העפילה בעלייה ב'. 

כיום בסוף שנות החמישים שלו, דניאל הוא מהנדס בתעשיה האווירית ונכה צה"ל ממלחמת יום הכיפורים, ובעצם הוא נחשב כ"נס רפואי". 

זה קיצורו של הסיפור. אבל כאן נכנסה לשיחה יהודית רעייתו של דניאל: באחד הימים, בסוף שנות השישים, טרטר הטלפון ומצידו השני של הקו קול נשי הציג את עצמו באנגלית משובשת כ... אחותו של דניאל. והרי דניאל היה בן יחיד להוריו! התברר שהיתה זאת בתו של האיכר הטוב והמיטיב שבביתו מצא דניאל מסתור תקופה ארוכה למדי. לדבריה היא נזירה, הגיעה לביקור בישראל ורוצה לראות את "אחיה". היא מתגוררת ב"דום פולסקי" בירושלים. 

הפגישה בין "האח" ו"האחות" היתה כמובן מלאת ריגשה ודמעות. עיקר דבריה נסבו על אביה: היתה גאה בו שלא שעה לסכנות, הציל נפש מישראל ונתן לה "אח"... 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial