מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

"כמעט וידוי"

חייקה גרוסמן, "כמעט וידוי", ילקוט מורשת, חוברת 69, מאי 2000

יום אחד הזמין אותנו, את אנטק ואותי, חיים וייצמן לארוחת צהריים. בלונדון היה קיצוב מזון. כולנו קיבלנו תלושי קיצוב למצרכים מסוימים. במסעדה הזאת לא היה צורך בתלושים. השיחה עם וייצמן נסבה בעיקר על היחס של הישוב בארץ לאירועי השואה. לא זכורים לי פרטים רבים משיחה זאת. לא רשמתי דבר. דבר אחד שסיפר לנו הדהים אותי. הוא סיפר כי אחר ששמע את סיפורה של רוז'קה קורצ'אק, שהגיעה ארצה עוד בסוף 1944, הוא פנה לראשי הקיבוץ הארצי, הווה אומר ליערי וחזן, וביקש רשות לנסוע עם רוז'קה לארצות הברית כדי לספר שם ליהודים את האמת על השואה. הנושא הופנה לדיון במוסדות הקיבוץ הארצי. התשוב היתה שלילית. הנימוק היה: רוז'קה טרם היכתה שורשים בארץ ובקיבוץ ועל כן מוקדם להוציאה לחו"ל. בשיחותי הרבות עם יערי וחזן בלונדון משום מה לא העליתי את הנושא. לא שאלתי ולא מחיתי נגד קוצר ההשגה, נגד הקטנוניות והסטריאוטיפים בהבנת המציאות. מדוע שתקתי? אין לי הסבר. אולי בגלל היותי עדיין בלתי מעורבת בענייני הארץ. אולי תמימות ואי הבנת גודל התהום ביני לבינם. בבואי ארצה, ב-1948, בפוגשי את רוז'קה, שוחחנו רבות על התהום הזאת. אך לא סיפרתי לה את סיפורו של וייצמן. לא ידעתי אם הסיפור על פנייתו של וייצמן והשבת פניו ריקם הגיעו לידיעתה של רוז'קה. הגדרתי זאת אחר כך, בהיותי כבר חברת קיבוץ, כך: רוז'קה תוכל לנסוע להביא את דבר השואה והלחימה ליהדות ארצות הברית רק אחרי שתתן תורנויות במטבח בקיבוץ. לא רציתי לצער את רוז'קה ולא סיפרתי לה. אבל התברר לי כעבור שנים, כי כל הנושא היה ידוע לה והיא לא מצאה לנכון להתאונן. כזו היתה רוז'קה, ידידתי הטובה והחכמה. 

עוד שלוש חוויות זכורות לי משם: היינו זקוקים לכסף באופן ממש נואש. בפולין התחילו להתקבץ ילדים ונערים, חסרי בית, חסרי בגד, חסרי אמון בכל הסובב אותם. הממשלה הפולנית תמכה בהקמת מוסדות לילדים דרך הועד היהודי המרכזי – חבריו היו ברובם קומוניסטים שטיפחו את אשליית חידוש ימינו כקדם. התנועות החלוציות החלו להקים מוסדות משלהן. מגמתן היתה להשיב את הילדים והנערים לחיים כבני אדם, לטעת בהם את האמון בקיומם כיהודים ולהכינם לעליה לארץ ישראל. 

מישהו הכין לנו פגישה עם בעל רשתות "מארקס אנד ספנסר". הוכנסנו  למשרד עם ריהוט כבד ועתיק. הכל עורר כבוד של יציבות ובטחון. בכלל, כל לונדון זכורה לי כעולם שנע לאט, בו אין רצים ואין נדחפים. משהו שעומד במקומו מדורי דורות וכך ימשיך לעמוד על כנו לעד. תחושה זו לא משה ממני גם כשהראו לי את הבתים ההרוסים, תוצאות ההפגזות של ה"בליץ" והחורבן שהמיט ה-V2.
יהודי בגיל מעל לעמידה קיבל פנינו. הוציא מארון בקבוק וכוסיות כדי לשתות לחיים. סיפרנו בקיצור את סיפור בתי הילדים ומגמותיהם של החלוצים לטפל בנוער ובילדים והמחסור בכסף. האיש, נדמה לי כי היה זה מארקס בכבודו ובעצמו, הקשיב לדברינו המתומצתים בתשומת לב. בתנועה איטית הוציא עשר לירות שטרלינג ושם לפנינו. השארנו את השטר המרשרש על השולחן, קמנו בשקט, פתחנו את דלת היציאה ומבלי לטרוק אותה יצאנו החוצה. חוויות דומות חוויתי לאחר מכן לא פעם בשליחויות דומות בארצות הברית. 

כעבור שנה, בקיץ 1946, הגעתי לארצות הברית במשלחת גדולה. גם הפעם עמד בראש דוקטור זומרשטיין. המצב בפולין היה בינתיים קשה יותר. הגיעו יותר יהודים, יותר בני נוער. היתה השתלטות של הקומוניסטים היהודים על המוסדות שנהנו מכספי הג'וינט, התרבו הבעיות והמצוקות. המשלחת היתה אורחת של הקונגרס היהודי העולמי בראשותו של נחום גולדמן ושל המגבית המאוחדת. אך לפני שאגיע ליהדות ארצות הברית – על אותו נושא של נדבנים יהודים. הגעתי אז אל נשיאת "הדסה" המפורסמת ליז הלפרין. כשסיפרתי לה על מוסדות לילדים יהודים ששרדו מן היערות, מן המחבואים, מן המנזרים, וכל אחד מהם לבד בעולם, בלי הורים, בלי אחים, ללא דודים וסבים ואותם אנו מקבצים ונותנים להם בית, חינוך ולימוד, בקיצור שיבה לחיים – היא לא הבינה על איזה ילדים אני מדברת. תשובתה היתה: אנו, נשות "הדסה", מקיימות מוסדות ילדים משלנו ואיננו נותנים סתם כך כסף. פשוט השיבה פני ריקם, מבלי לגלות רצון להבין את הבעיה הכאובה כל כך שהבאתי לפניה. לשמחתי נמצאו אז יהודים אחרים, יותר "עמך" שהבינו. אך על כך בהזדמנות אחרת. מכל מקום, שוב למדתי פרק בהלכות המנהיגות היהודית דאז. 

את גברת רוז הלפרין פגשתי פעמים רבות לאחר מכן בקונגרסים ציוניים ובכינוסי הנהלת הקונגרס היהודי העולמי. היתה תמיד בולטת בשטח בגלל ה"קאפלושים" הגדולים שחבשה ושמעולם לא חזרה להיראות עם אותה מגבעת פעמיים. היינו כביכול ידידות. פעם נפגשנו במלון בניו-יורק לארוחת בוקר כדי לשוחח בעסקי ציבור. ניסיתי להזכיר לה את סיפור הפגישה במשרדה ב-1946. עשתה עצמה כאינה מבינה במה מדובר. 

חוויה אחרת לחלוטין היתה לי בלונדון ב-1945, בביתה של נשיאת ויצ"ו – רבקה זיו. הוזמנתי לקבלת פנים שהיא ערכה לכבודי בביתה. מכונית הביאה אותי לביתה באחד מפרוורי לונדון העשירים. גם אני לא נולדתי בבקתה חס וחלילה, אבל אולם מיוחד גדול מאד לקבלות פנים בתוך בית מגורים טרם ראיתי. איך הרגשתי אז בתוך הפאר הזה? האם אפשר לתאר את הניכור? את הזרות? מה לי ולכל אלה? זכורים לי דברי הפתיחה של דברת זיו  הנכבדה. היא הזכירה לנשים שהוזמנו לאירוע יוקרתי זה, כי רק לפני ימים אחדים היתה בלונדון משלחת של לוחמים מברית המועצות כביטוי של רצון טוב ויחסי שותפות בין בעלות הברית. "הראיתם, היתה שם בחורה רוסית, לוחמת? איך היא נראתה? גדולה, מגושמת, פנים גסות היו לה, וראו את הלוחמת שלנו: שברירית, פנים עדינות..." כן, יותר לא הקשבתי. כמעט מתי מבושה. והרי לגברת זיו היה רצון טוב. אך מכל הרצונות הטובים זה מה שנתקע במוחי עד היום.  

הסיפור נמשך במסיבת עיתונאים. באו כתבים של עיתוני לונדון ועיתוני חוץ לראות את הצעירים מן העולם האחר. מה גדולה היתה אכזבתם של העיתונאים כשבתשובה לשאלתם בדבר גילי עניתי כי אני בת עשרים וארבע. הם חשבו כי לפניהם נערה בת שמונה עשרה. אחר כך שאלו אותי כמה גרמנים הרגתי במו ידי. פה הרגשתי כי אזלה לי התחמושת ומלאי הסבלנות התרוקן כליל. אינני זוכרת בדיוק איך יצאתי מכל אלה. במסיבת עיתונאים זו השתתף יחד איתי יצחק צוקרמן. השאלה האחרת נסבה סביב התנהגות הפולניפ. למרות נסיוני העשיר בקרב האוכלוסיה הפולנית, בסופו של דבר נמשך ניסיון זה מיום הפלישה לברית המועצות, 22.6.1941 עד ליום השחרור. לא התכוונו שנינו, לא יצחק ולא אני, לבוא ללונדון כדי למקד את חשבון הדמים בנושא הפולני. את "הפתרון הסופי", את החיסול הטוטאלי של היהודים בדרך תעשייתית תכננו וביצעו הגרמנים. בנושא הפולני שלף יצחק את הנוסחה שהתקבלה גם על דעתי ועל ניסיוני ה"עשיר". הנוסח הזה חזר על עצמו גם בפי, בהזדמנויות רבות אחרות, והוא: כדי להציל יהודי אחד, לעתים עשרות פולנים היו חייבים לסכן את חייהם וחיי בני משפחותיהם. כדי להסגיר עשרות יהודים, די היה בילד פולני אחד קטן. ולמי היו חושים מחודדים יותר כדי לגלות את היהודי מאשר לילדים זריזים. אין להכחיש: את החושים המחודדים והצורך לגלות ולהסגיר יהודים ינקו הילדים ממקורות עכורים בבית, ברחוב ובכנסיה. ילדים אינם מבינים חוכמות. הם מתרגמים את דברי המבוגרים כלשונם. סבתי היתה חוזרת על האימרה הידועה: קטנים לועסים מה שהגדולים יורקים (קליינע קייען וואס גרוייסע שפייען). אך כמה אהבתי את האימרות האלה באידיש. ובכל זאת פעל אצל שנינו, אצל יצחק ואצלי, אותו הרצון. לא, לא יצאנו מדעתנו. אני מוכנה להישבע, כי כך היה. אחרי הכל צריך היה לספר לעולם את האמת על השואה. לא היה קל להשלים עם העובדות: העולם לא היה עשוי בדמותנו ובצלמנו. 

נחזור לקרובים ביותר. 

הפגישה עם יערי וחזן אף היא היתה רצופה אי הבנות, אך מסוג קצת אחר. אחרי שוך ההתרגשות הראשונה, החלו השאלות והתהיות. רצו לדעת על ורשה, על המרד. שמועה הגיעה אליהם שלחברים בורשה היתה סטיה שמאלנית, פרו-קומוניסטית. מי הפיץ שמועות אלו? כעבור שנים רבות, ואנו מתייתמים מחברים, אחרוני הלוחמים בגיטו מתמעטים והולכים, כבים והולכים. אני כותבת שורות אלו כמעט אחרונה. הלוואי ואספיק עוד לאסוף כמה קרעים שנשרו במשך השנים מן הזיכרון המתויק. 

בכותבי דברים אלה אני כבר יודעת, כי מקרעים אלה לא ייתפר בגד שלם ואף אינני רוצה בו. התחרות על המחקרים המקיפים, לעומק, לרוחב הם חשובים וכל הכבוד לחוקרים. מאז התחילו להופיע מחקרים, אני מנסה לא לפסוח על הזדמנות כלשהי לעיין בהם. יאמרו על דברי מה שיאמרו, כי לא תמיד זה תואם את התיעוד שמתגלה. אבל אז חייבים החוקרים להודות, שגם הם טרם גילו את כל התעודות הגנוזות. עשרות שנים לא היתה גישה לארכיונים בברית המועצות. ניתן לומר, שגם ההסתמכות על התעודות היא עדיין חלקית ואעיז להוסיף, גם סלקטיבית. כי הרי ידוע לי איך השתמשתי גם אני בחומר כתוב, בדוק ומתויק בנושאים רבים אחרים בהם עסקתי בימי חלדי: בכנסת, בחיי הפוליטיים. וכי אפשר אחרת? ומעל לכל – אינני "הצנועה המפורסמת". מה לי דוקומנטים, אם דברים ראיתי במו עיני והם לא תויקו ולא תועדו, או שתועדו במכוון שלא כהווייתם? בהמשך אביא הוכחות לכך. אך הנה בימים אלה חזרתי לעיין בספר השחור של ארנבורג ווסילי גרוסמן. מצאתי שם כי מפקד הארגון הלוחם בגיטו ביאליסטוק והמרד שפרץ ב-16/8/1943 עם חיסולו של הגיטו לא היה מרדכי טטנבוים אלא הקומוניסט דניאל מושקוביץ'. וזה נכתב על פי עדות ישירה של רבקה וויסקובסקה – אחת ממנהיגות הקומוניסטים, ששימשה כקומיסר של הקבוצה הפרטיזנית בשם "ופיירוד" שנשלחה על ידי המחתרת הלוחמת מן הגיטו ליער. 

אבל אני השתתפתי בישיבת המטה של הארגון כחברה בו. בישיבה זו נבחר מרדכי טננבוים ואילו מושקוביץ' היה סגנו. ראיתי במו עיני את מרדכי בפעולת כמפקד שמקבל החלטות, נותן הוראות, קובע איפה יהיה מוקד הקרב ומי יקבל את הנשק ליד... 

"הספר השחור" הוא בבחינת דוקומנט. למען האמת לחמתי במשך תקופה לא קצרה בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת למען הוצאת הספר נגד דעתה של גולדה מאיר, אז ראש הממשלה, שהתנגדה לפירסומו של הספר על ידי יד ושם. כתב היד הגיע ליד ושם בדרכים לא דרכים מברית המועצות, שם נאסר פרסומו עוד מימי סטלין. אחרי מותו של סטלין לא שינו שם את ההתיחסות ההיסטורית לשואת היהודים. הנושא היה טאבו. ארנבורג הכין את הספר בהפעילו כנראה צנזורה עצמית חמורה, ביודעו עם מי יש לו עסק. הוא הבליט את הלוחמים הקומוניסטים, הלביש עליהם תפקידי מפתח ו"שכח" את כל האחרים. ציונים לא היו שם. כך סבר, יהיה הספר קל לעיכול על ידי הממסד הסטלינסטי. אם כך או אחרת: סברתי שהספר הוא דוקומנט חשוב. אפשר ללמוד ממנו, איך צריך היה לסלף עובדות, לפי הבנתו של ארנבורג, כדי שהספר יאושר לפרסום ויראה אור ובאיזו מידה קצרה גם הבנתו של ארנבורג בנושא זה. 

דוקומנט – גם לדוקומנטים צריכים על כן להפעיל גישה ביקורתית. 

אך נחזור ללונדון 1945 – יערי וחזן היו רגישים באופן מיוחד לקורותיה של התנועה בגיטו ורשה. ב-1990 התפרסמה אחרי מותו עדותו המוקלטת של יצחק צוקרמן. יצחק כותב שם, כי לו שמואל ברסלב ומרדכי אנילביץ' היו נשארים בחיים ודאי היו הולכים עם קובה ריפתין. תמהתי. איך יכול אדם לקבוע, שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, איך ולאן היו צועדים ראשי השוצר הצעיר מגיטו ורשה, לו היו חיים עשרות שנים אחר כך. אחרי שנים רבות הבנתי מה היה מקור השמועות ב-1945. כל הפגישה היתה מוזרה. הרגשתי אצל יערי וחזן אי שקט: איך תירשם ההיסטוריה על המרד בגיטאות ולאן הולך השומר הצעיר בפולין – זה שמתעורר כעוף החול על החורבות, חורבות ממש – זה מה שנשאר שם מבתי הגיטו – גל אבנים. כך בורשה וכך במידה רבה בביאליסטוק. סיפרתי מה שיכולתי לספר על ורשה, מן התקופה שביקרתי בגיטו ורשה לעתים קרובות למדי ומן התקופה האחרונה, של הכליון, כפי ששמעתי מחברים שהיו שם. הם לא יכלו להשלים עם העובדה שמהנהגת השומר הצעיר בורשה לא נשאר אף אחד בחיים. באותם ימים היתה רגישות רבה לנושא המרד. כל תנועה רצתה להבטיח את חלקה באירועים טרגיים ודרמטיים של אותו קרב חסר תקווה, חסר מוצא, כאשר הדבר האחרון שניתן היה עוד להגן עליו היה למות בקרב על הטריטוריה היהודית היחידה – סימטאות הגיטו ולא בתאי הגזים של טרבלינקה. בקרב על הזכויות היסטוריות ההן – הנהגה זאת, שהיתה כה רגישה בימי לונדון – לא הצטיינה ביותר לאחר ימים. מתת החסד שהגישו לה צעירי התנועה, אותם נטשו על הסף של שדה הקטל – שדות הקטל המוכרים מחווירים לעומתו – הנכס שהורישו להם על מגש הדמים – לא, לא הורם על ידי ההנהגה. 

האמנם נוטה אני למרירות חינם? בשיחות רבות, אותן ניהלתי עם יערי עם בואי ארצה  

ב-1948, על נושא המורשה שהותירו אחריהם אנילביץ' וחבריו – תמיד נתקבלתי בצוננים. ליחסים על רקע זה (לא רקע יחיד) עם הנהגת התנועה התלוותה תמיד איזו אי נוחות מצד שני המנהיגים והיא התבטאה מצדם בשניים: אי בטחון מה יצא ממני (כנראה, גם מאחרים ששרדו), שמא נתנתק מהם, ומאידך – רצון עז לקרב, לכבד, אמביוולנטיות קיצונית של ממש. מאיר יערי, בביטוייו העממיים המיוחדים – היא אומר: הרי אני הולך סביבך אוף די ציפאטשקעס, הווה אומר: על בהונות הרגליים.  

בפגישה בלונדון היתה התרגשות מצדם. התרגשות וחשדנות. כן כבר אז. שמא אחמוק מידיהם לקומוניזם רחמנא ליצלן, או שמא אחטף על ידי ה"מפאי"ניקים". מאיר יערי כתב מכתב ארצה. למען האמת – מכתב מטופש. משהו פרץ ממנו. אם לנתח את תוכנו באופן עמוק ופסיכולוגי – הרי כל הנרווזות של אותה תקופה משתקפות בהן. אחרי ארבעים ושמונה שנים, כאשר יערי איננו וחזן ייבדל לחיים אינו עוזב את ביתו במשמר העמק והוא בשיבה טובה, מרבים עדיין באוניברסיטאות לנתח את המכתב ומה הסתתר מאחוריו באותה פגישה בלונדון. ואילו אני אז רבתי איתם, התווכחתי, טענתי, שאין הם מבינים מה אירע – אין הם מקיפים את ממדי התהום הפעורה והיא מלאה גוויות עמנו. היה עם ואיננו עוד. לא – הם רצו להמשיך בנקודה בה הפסקנו ב-1 בספטמבר 1939. אז פתחו הגרמנים את מחסום הגבול, לא רחוק מצ'נסטוחובה ושטפו את פולין עם צבא מצוחצח, אכזר, הורג על ימין ועל שמאל – ואחר כך בא יוני 1941 וכל מה שידענו ולמדנו קרס. כל ההנהגות ב' הצעירות שהוכנו, לא יכלו להיות מוכנות למה שבא. 

דיברתי. יערי וחזן הפכו עולמות, שאעבור לגור באותו פנסיון קטן, בו הם התארחו. הם רצו שאהיה קרובה יותר אליהם. הבינותי וכיבדתי את רצונם, גם אם הרגשתי קצת כבולה ומנותקת מיתר חברי המשלחת מפולין. פשוט ילדה טובה הייתי. חזן ביקש שאספר כל מה שידוע לי. סיפרתי בהפסקות ובהמשכים. יערי כעס. מדוע רק לחזן. אמרתי: יערי, אינני מסוגלת לספר פעמיים. שבו יחד, אספר לשניכם. אין לי העדפות, אין לי מה להסתיר ואין לי שני סיפורים שונים. הדבר לא הסתייע. לאחר ימים, כשהכרתי את יערי, את גדולתו ואת חולשותיו – הבנתי מה קרה. יערי נפגע שלחזן היתה זכות ראשונים. הבנתי ולא סלחתי. 

סיפרתי לחזן את הדברים בתמציתיות. דפי הרישום נחים בתיקי הארכיון של "מורשת". לא שבתי לבדוק מה העליתי בפגישה ראשונה זו. ואז התחיל המאבק על ההווה. יום אחד פגש אותי בן-גוריון באחד הפרוזדורים המובילים לאולם הישיבות. בקושי עצר לשניה, וזה מה שהיה לו לומר תוך כדי פסיעה מזורזת כדרכו: זו, זו בחורה טובה מאד, אבל מנהיגיה מקלקלים אותה (או יקלקלו אותה). הוא לא הזמין אותנו, לא את יצחק (זה הרי היה אחרי הפילוג ויצחק היה איש טבנקין) ולא אותי כדי לשמוע את אשר אירע "שם" ממקור ראשון. לא היה קשה להבחין בעובדה, שכל מעייניו נתונים לעתיד. עם בוא הזמן נוכחתי לדעת, גם מדברים שהשמיע וגם מדברים שבכתובים, שמהר מאד הוא הפך את השואה למנוף במאבק על הקמת המדינה. אני מעיזה לקבוע וגם לכך יש הוכחות: גם הניצולים, כולל אחרוני הלוחמים, אמורים היו לשרת מטרה זו. במידה ולא היו כלי למטרות פוליטיות של ההווה – הם לא עניינו אותו, מעט מאד. הוא ביקר במחנות העקורים בגרמניה, לא הגיע לפולין. זו הוכחה אחת מני רבות. נכון, גם חזן לא הגיע לפולין, אבל גם לא למחנות. חזן הודה, לפני שנים אחדות בתכנית טלוויזיה "חיים שכאלה", כי לא עמד לו הכוח הנפשי לבקר באושוויץ. המודה בחולשה – לפחות אינו משקר. 

המתיחות היתה כללית. יערי וחזן היו עדיין שבויים בתפיסה שתמציתה היתה: א) אי חלוקת הארץ. ב) הקמת מדינת ישראל תשים קץ לאפשרות של הסכם עם הערבים. עדיין דגלו במדינה דו לאומית כפתרון. השנה 1945. המאבק היה על תכנית בילטמור כפתרון לעם היהודי. בן-גוריון דבק בתכניתו ולא הרפה. לא פעם, בעוקבי אחרי מהלכיו בטרם מדינה ובשנים בהן כיהן כראש ממשלה, הגעתי למסקנה כי בן-גוריון היה מאופיין כמנהיג שלפניו מטרה אחת עיקרית וכל יתר המטרות, חשובות ככל שתהיינה, משועבדות למטרה העיקרית. איך יכולתי להסביר לעצמי את הבושה לה גרם, בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות, בה הביאה רוז'קה, שהגיעה ראשונה ארצה בסוף 1944, את דברה על השואה והלחימה. רוז'קה דיברה אידיש, כי עברית לא היתה שפתה בחו"ל. מה יכלה לעשות, היא לא זכתה ללמוד בבית ספר עברי כמוני. בן-גוריון הגיב לדבריה, משהו כמו: "הדברים שהביאה פה זו שדיברה בשפה הנקלית הזאת"... קמה אז שערוריה, צעקות מכל עבר ויושב הראש שפרינצק (או רמז) הפסיק את הישיבה. 

איך ניתן להסביר זאת אם לא בעזרת הנחתי הקודמת: הכל היה כפוף לבניית מדינה יהודית עברית. יחסו לגולה קוממה אותי מאז ומתמיד. יתכן וברבות הימים הוקהו העוקצים. אבל את הד גישתו הבסיסית מצאנו בשיר של אלתרמן וברשימותיו של אלתרמן שפורסמו בספר "שתי דרכים". עיקרם של דברים: הגולה ויהודי הגולה הם שפלי ברך, ממש אבק אדם. הגולה לא הצמיחה ואינה יכולה להצמיח לוחמים. גם אין צורך בלחימתם. הגבורה ניתנה לבני הארץ. הדברים כתובים שחור על גבי לבן ותמיד הוציאו אותי מן הכלים. זכורה לי עצרת ממלכתית ביד ושם ואני נאמתי לצדו של בן-גוריון. דיברתי נגד אלה שמדלגים על אלפיים שנות יצירה יהודית. הרי גם הציונות המודרנית צמחה מנבכי הגולה, מן ההיסטוריה של עם בפזורה. מעולם לא יכולתי להשלים עם יחס הבושה כלפי יהדות הגולה, ודי מקוממת אותי שימת הדגש על כיבוש הארץ על ידי יהושע בן-נון על חשבון תורת הנביאים. הכנעניות על צורותיה השונות מרגיזה. אין יותר תנועה כנענית, אבל כתמי דיו מתורת החיים הלאומנית הזאת אפשר למצוא בדבריהם והשקפותיהם של מנהיגים רבים עד היום. מרגיזה הפשטנות בתפיסת ההיסטוריה היהודית. מצד אחד המיסטיקה ואתה בחרתנו, המשיחיות מן האמונה בבריאת העולם עד הציפייה לגאולה, לעתים בעזרת השם המפורש בפה ואלות ביד, ומצד שני: היהודי החדש בישראל, המשוחרר מקומפלקסים גלותיים. עד כדי כך משוחרר שטחו עיני המאמינים בכך מלראות את היחודיות בהיסטוריה של העם כולל "הפתרון הסופי" המוחזק כחלק אינטגרלי, ודומה לכל יתר תכניות הזדון של הנאצים ביחס לכל עמי אירופה. פעמים אין ספור יצא לי בשנות כהונתי בכנסת לשוב לנושא היחודיות של שואת היהודים. ודאי עוד אחזור לנושא זה. 

מכל מקום, לאחר השואה צדק יערי, שדגל בחידוש התנועה החלוצית על אדמת פולין, בשיקום הנוער היהודי, שנשארו ממנו שרידים חסרי בית וחסרי אמון בבני אדם. דבריו התפרשו בימים ההם כמי שמתנגד כביכול לחתירה לחופי ארץ ישראל. החל ראשית הויכוח. עם אבא קובנר לא נפגשתי יותר עד שלא הגעתי ארצה. הוא עזב את אדמת פולין אחר ביקור קצר בלובלין, מיד אחרי שחרורה של ורשה, בכיוון לרומניה. לא נפגש איתי. פגש את צביה ואנטק שהגיעו מורשה. האדמה בערה מתחת לרגליו. חוויותיו העמוקות, תגובותיו הנפשיות שחלחלו בו עד תהומות תמיד הולידו תגובות קיצוניות. ועלי היה לחזור מלונדון לפולין. הפעילים, נאמני התנועה, היו רובם מי שחזרו מברית המועצות. מן הלוחמים שהיו מראשי הארגון בגיטאות נשארי לבדי. בסך הכל היינו מתי מספר. קבוצת וילנה עזבה את פולין מבלי להיוועץ ומבלי להיפגש איתי. מה קרה באותם ימים שזמן רב ניסיתי לדחותם מזכרוני? 

איני מאשימה איש. עוד לפני שחרורה של ורשה הגעתי פעמיים ללובלין, משלא מצאתי חברים, לא המשכתי לחפשם. מין אסקייפיזם. התבודדות במצב של בדידות ממילא. מכתב שקיבלתי או גלויה שקיבלתי מן הארץ ובה היה כתוב בערך כך: אנו גאים בך. על החתום אדם רנד – הנהגה העליונה. זרקתי אותה. לא טרחתי לחפש העתק בארכיון של התנועה.  

בשנים האחרונות אני מגיעה לתעודות שלא בגין תולדותי. הסתבר לי, כי במשך כל שנות האפלה, שירדה על חיינו, אין עקבות של ממש להתעניינות בגורלנו כהנהגה צעירה שהושארה בשטח. גם לא מצאתי עקבות כלשהן להתעניינות בגורלי האישי. אף לא אחד מאלה שהצביעו בהנהגה בעד הישארותי, למרות היותי בעלת סרטיפיקט, אף אחד לא שאל לשלומי ולא דאג לקיומי. אולי בצדק. מה חשיבות לקיומו של יחיד כאשר העם כולו נטבח. ובכל זאת. בעייני במכתבים ובתעודות מאותה תקופה, בהתכתבויות בין מנחם באדר, השליח של ועד ההצלה שישב בקושטא לבין שליח החלוץ שישב בז'נבה, הנה תנועה שלמה על שליחיה עשו מאמצים (ללא קשר למציאות באותם ימים בורשה ובמקומות אחרים) להנפיק דרכון (דרכיה, כפי שזה כונה באותם ימים) לטוסיה אלטמן, כדי שתוכל לצאת מורשה לחו"ל. והרי אז כבר ידעו מר גורלו של גיטו ורשה. מכל מקום, אלה שעסקו במסירות כזו בדרכון של טוסיה חייבים היו אז כבר לדעת את האמת. בקוראי היום דברים אלה אינני יכולה לשנות דעתי הביקורתית על קוצר ההשגה שאיפיינה כמעט את כל חלקי ההנהגות הפוליטיות ביישוב באותן השנים 1942-1944. העיסוק הפרטני הזה נראה ממש טרגי-קומי.  

לא, לא הגשתי ליערי וחזן בלונדון את החשבון. לא ראיתי את השעה כשרה לכך. חברים חיכו לשובי לורשה. נוח היה לי כי ייצגתי את השולחים בנאמנות. השאלה החמורה שהתעוררה בפגישה עם יערי וחזן היתה כיצד להקים מחדש את הבית הרוחני והארגוני  לחיים, כולם היו חסרי בית. הם הגיחו מן המחבואים ומן הרכבות. צריך היה לחפש כר לשים עליו את הראש. חזר צעיר ואף אחד לא שאל אותו אם היה בהחלוץ או בהשומר הצעיר לפני המבול. וכך קמו ריכוזים משותפים פליטי השואה. כן, המבול הזה הפריד ביני לבין יערי וחזן בכל שיחה על עצמאות השומר הצעיר או שותפות עם החלוץ-דרור. 

יערי וחזן היו חשדנים. חששו שגם אני הולכת בדרכו של אבא קובנר ומתכוונת להקים ארגון של יוצאי השואה מקיר לקיר. קשה היה לשכנע קשה היה להסביר את המצב. הרגשתי חומה בלתי עבירה. לימים, כשקראתי את ההתבטאויות של המנהיגים, כולל יערי, ואת המכתב ההוא, המפורסם, הבינותי כי הם היו אחוזי פחד בפני אותם "פראי אדם" שחזרו מן הגיהנום. והרי צדקו, מה כבר יכול היה לגדול על גבי האפר ההוא? זה היה ההיגיון. אבל המציאות היתה אחרת. הסבר נוסף שלא נקלט בתודעתם: מבחינה פוליטית ומבחינת השקפת עולמי הכללית – היה יצחק צוקרמן קרוב לי יותר מאשר אבא קובנר. ממה נבע הדבר? משני מקורות: החוויות והניסיון השונה שלנו באזורי הפעילות השונים והמבנה הנפשי השונה מאד מאד. 

בכל התקופה הזאת – לא יצאה מפי מילה אחת של גינוי כלפי אבא, אף כי לא הסכמתי עם מהלכיו, אני בטוחה שיחס זה היה דו סטרי. הכרתי קצת את אבא וידעתי את גדולתו. אך מה לעשות, אני מעולם לא הייתי פאנטום היצירה ומעולם לא נישאתי על כנפי הדמיון. הצד החזק יותר שלי (הרי לכל אחד צד חזק יותר) הוא הרציו. 

הנושא השלישי – שבניגוד לתחושותיי מבחינת חשיבותו בשבילי הפך מוקד בפיהם של השותפים לכינוס: ההצבעה על תכנית בילטמור, דווקא בנושא זה היה קל לשכנע אותי להצביע באופן סולידרי עם חברי מא"י. בשבילם זו היתה נקודת מבחן קיומית, אולי הצבעתם היתה שגויה. מאז עברו שנים רבות. אשאיר את השיפוט להיסטוריונים. אני דווקא הערכתי מאד את הדבקות בעקרונות ובערכיםף שמקורם בהשקפת עולם ולא בטקטיקות ותרגילים פוליטיים של ציד תומכים. בראייה רטרוספקטיבית נראה לי כי הצבעה זאת קדמה למהלכים רבים שהחזיקו אותי במחנה זה: התנגדות נמרצת להחזקת אוכלוסיה ערבית במשך שנים במשטר של ממשל צבאי, היה זה מהלך שרצה למנוע פתרונות על ידי הפעלת צבאות והכרעה במלחמות. אחרי הכל, למזלנו צלחה התנועה לעשות את המיפנה בזמן ולתמוך בהקמת המדינה, כאשר זאת היתה האפשרות היחידה נוכח המדיניות הבריטית והאיבה הערבית אחרי שנות השואה – כאשר כל השערים ננעלו בפני שרידי העם המושמד. כן, בנושא זה, ככל שהתנועה נאמנה יותר לעקרון של יחס למיעוט לאומי כדי להימנע, ככל שניתן, מהכרעות כוח ושפיכת דמים – אני איתה. במקרים אחדים, כשהמפלגה נטתה מעקרונות אלה מטעמים של התפייסות עם לאומנות וחשבונות קואליציוניים – נשארתי במשך שנים, בהיותי בארץ באופוזיציה פנימית. 

אותה פגישה בלונדון שהיתה כמעט היסטורית, היתה בסך הכל בשבילי גם קשה ובמידה מוזרה גם מבדחת. הם, המנהיגים, חשבו שיש להם עניין עם נערה תמימה ואילו אני הסתרתי בלבי את התרשמויותי ביחס למוזרויות שנתקלתי בהן. מוזר למשל היה בעיני מצב, כשהלכנו יחד לאכול את ה"פיש אנד צ'יפס". כל אחד שילם מכיסו, גם אני. בורשה אכלנו כשהיה כסף ולא אכלנו כשלא היה. החשבונות הקטנים האלה הצחיקו אותי. כשיערי היה מזין בפנסיון כוס תה בשבילי – התנהג כאילו היה עושה מעשה אציל מאין כמוהו, בז'סטה רחבה ובחום. 

לא, רגשי הערצה לא היו בלבי. לא אז ולא לאחר מכן, כשהגעתי ארצה. אולי בשנים מאוחרות יותר התחדדו הניגודים. אבל בהחלט לא השתייכתי כבר אז לאומרי הן ולמחניפי האגו של מישהו. לא, לא הלכתי שבי. לפני המלחמה צעירה מדי הייתי ורחוקה מדי כדי להכיר בחשיבותם. אחרי המלחמה כבר זקנתי. ובין הלפני והאחרי, רבצה התהום של בדידות, של נעזבת בשטח. 

לונדון באותה תקופה היתה זכה ומנוכרת. ובכל זאת הרשים אותי הסדר, המתינות של האנשים שמוכנים לעמוד בשקט בתור לאוטובוס. כאשר נפלו פצצות האטום על הירושימה ונגסקי יצאו בערב המוני בני אדם לכיכרות טרפלגר, רקדו ושמחו: בשבילם נגמרה המלחמה כולה.  

יש משהו שהוא לעתים טרגי ולעתים גרוטסקי בעימות בין השייכות המסגרתית לבין הזיקה התכנית. דברים רבים נאמרו ונכתבו על דמותו של אבא קובנר. בימים אלה, אני כותבת דף זה בימי נובמבר 1991, עברתי חוויה מרתקת ועצובה. הוגשה ל"מורשת", אותו מוסד שאני משמשת בו יושבת ראש, הנקרא בית-עדות על שם מרדכי אנילביץ', עבודה של אריה שריד ובה סיכום פרשת הנקם. שנים רבות היתה זו פרשה שדובר בה בלחש בבחינת אל תגידו בגת. לפחות, עדיין לא. לא הגיע זמן לגלות במה עסקה חבורתו של אבא קובנר באירופה שאחרי מלחמת העולם השניה. נורא לחשוב היום באיזו מידה היו אז, בלונדון 1945, נכונים דברי למאיר יערי: "אנטק יותר קרוב לי מאבא קובנר". בקוראי את פרשת הנקם, אני נוכחת לדעת, שבאותה תקופה היתה למעשה תהום פעורה בינו לביני. כל תפיסת עולמי, כל המבנה הנפשי – הכל היה שונה אצלו ואצלי. איך עמקה התהום? מתי זה קרה? אולי עוד בלובלין, כשהוא בתוך חבורת הלוחמים ששרדו ביערות וילנה החליט כי אסור ליהודים להתערות מחדש, יש למנוע מהם את שובם לבתיהם, גם לא לשם חיפוש משפחותיהם ויש לכוונם לחופי דרום איטליה – לחתור לחופי ארץ ישראל. ואילו אני לא האמנתי במסע המונים, ביציאת מצרים חדשה. לא הרגשתי עצמי נושאת בשורת המנהיגות האלטרנטיבית לעם היהודי. מעולם לא היתה בי תחושת נושא האבוקה או היותי עמוד האש ההולך לפני המחנה. לא הייתי משה רבנו בלבוש שמלה. "ותשר דבורה ביום ההוא לאמר: בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם, ברכו ה' " – דבורה הנביאה? אהבתי את שירתה ושיננתי אותה בעל פה בכיתה ו'. לא עלו על דעתי סימוכין כלשהם בין השירה מהתנ"ך לביני. רב אחד מבתי הכנסת בניו-יורק הציג אותי בפני קהל היהודים, שהתאספו לקבל פני, כדבורה הנביאה של ימינו. לא, באמת אהבת את התנ"ך – אבל מעולם לא חייתי עמו. בכל מקום היה לי מספיק שכל לא להתייחס ברצינות לדברי השבח המפליגים שהרעיפו עלי כל מיני מקבלי פנים בקהילות היהודיות של ארצות הברית ב-1946. את שבר השואה במילא לא הבינו, לא אז ולא זמן ממושך אחרי כן. בשובי מולנדון לורשה, ימים אחרי זה, נראה לי כי היתה זאת ראשית 1946, באו אלי שליחים מקבוצת הנקם. השיחה היתה קצרה ביותר: אנו מבקשים את הצטרפותך לפעולת הנקם נגד הגרמנים. הבינותי שמדובר בענישה ללא הבחנה. תשובתי היתה בו במקום שלילית. הלוואי והייתי יכולה למצוא את החבר שבא אלי בשליחות זאת מאי שם באירופה. 

מה דחף אותי לענות מיד "לא", בלי ויכוחים ובלי הסברים. כנראה שני אלמנטים: זה נגד את הקוד המוסרי המקובל עלינו והגישה המציאותית לחיים שאחרי, אחרי השואה. חוויות השואה שעברתי, מראה עיני, ידיעת הדברים במקור, בנדידה מגיטו לגיטו וגם חדירה למחנה ששימש תחנת מעבר ישירה לקרונות לטרבלינקה – הביקור הראשון באושוויץ אחרי  

השחרור – כי הסיוטים האלה לא עזבו גם אותי. שנים רבות, גם בהיותי כבר בארץ ואמא לבנות – הייתי מקיצה בלילה, מתעוררת מחלום בלהות. בשינה, בחלום, תמיד רצתי, ברחתי, קפצתי מחומה, מחלונות, כאשר אחרי רודפים ועוד מעט משיגים אותי גרמנים כדי לרצחני. ביום – לא היה ניכר עלי דבר. תמיד דאגתי לא רק לפעול במיטב תבונתי אלא גם להיראות במיטבי. למען האמת, איני זוכר כי הדבר שרף את האנרגיה הנפשית. מעולם לא פחדתי לשאת דברים על נושא השואה בותו רגש שהיה בתוכי. הדבר שהרתיע אותי ואף דחה היו ביטויים שגלשו לבנליזציה של השואה או לקלישאות כמו למשל: שישה מיליון יהודים מתו על קידוש השם, או כולם היו גיבורים, כולם שמרו על צלם אנוש. בשיחה, אחת מני רבות, עם רוז'קה (אולי היחידה איתה יכולתי לשוחח כדבר איש עם עצמו) אמרנו כי למעשה עברנו את השואה בצורה כה שונה מאלה ששרדו מאושוויץ ואל לנו לשכוח זאת. נראה לי כי אף אחד משרידים אלה לא יזכיר בהקשר זה את קידוש השם. 

ביולי 1945 בכנס בטרוויזיו באיטליה אמר אבא קובנר: "יחד עם רגבי עפר על גופותיהם של פרטיזנים יהודים רבים, נקברה גם אחרית אמונתם ואחריתה של ידידות שכיזבה" – היתה זאת "אמונה נכזבת באחוות הנשק". לא הייתי שותפה לקביעה זאת. אולי מכאן נבעה גם הסתייגותי מתכניות ה"נקם". ב-1984-5 היתה פגישה של אנשי ה"נקם". "פגישת מחזור" יהודית-אנושית טרגית. במרחק של ארבעים שנה לא הושמעו דברי בדיקה וביקורת רטרוספקטיבית. שוב הוברר כי התכנית של הרעלת מיליוני גרמנים אזרחים (תכנית א') לא יצאה לפועל כי היה עיתוי דחוי למעשה מעין זה. זאת אומרת עיתוי ולא מחשבה אנושית מחודשת. כן, גם אני הייתי רדופה על ידי רוחות רפאים מן הימים ההם – אך כנראה משהו קר מדי, מחושב מדי או מציאותי מדי אולי גם אנושי מדי (ואולי מי צריך היה את האנושיות אחרי המבול ההוא כאשר כל הערכים והאמונות הפכו דומן חוצות). אבא וקבוצתו ראו בפעולת נקם זאת "גשר ליום חדש ולחיים", לא לעצמם אלא לעם היהודי כולו. מעשה הנקם ההמוני אמור היה לשים קץ פעם ולתמיד, לדורי דורות, לחלומם של שונאי יהודים לפגוע בהם. הם, השונאים, ילמדו ממעשה זה את הלקח: מי שמתחיל ביהודים – זה יהיה סופו. ואין לי ספק, שאז הייתי מתקוממת נגד פעולת נקם טוטלית נגד אוכלוסיה כלשהי ולו תהיה זו נגד אוכלוסיה גרמנית. עד הסוף לא ניתנה תשובה משכנעת: ומה אם בין הגרמנים יימצאו חיילים (במקרה או לא במקרה) של צבאות בנות הברית, ואולי יהודי יוצא מחנות, ואולי גם גרמנים שחזרו מאושוויץ או דכאו? הייתי פוסלת גם אז את התכנית משני טעמים: הקוד המוסרי והעליונות היה מתמוטט, ושנית – לא היתה לתכנית אחיזה במציאות של אז. 

פאשה (יצחק אבידב): "הנקמה הגדולה היתה נשארת כזיכרון וכאזהרה לכל חורשי המזימות וגם לאויבי מדינתנו לדורי דורות". 

לעולם לא יכולתי להעלות על הדעת צורה כזרת של הנחלת לקח לעתיד. הנימוק הזה לא היה ידוע לי באותה תקופה. למעשה, היה זה בשבילי גילוי, כי הרי לא הייתי אז בסוד העניינים הקשורים בנקם. כעבור ארבעים שנה, באותה פגישה אמר אחד מהקבוצה: "נקלענו למעין תפר בין השואה לתקומה". "האידיאולוגיה שלנו היה העבר, שכן נקמה היא בדרך כלל תגובה על מה שהיה, אם כי יש בה השלכות לעתיד... ואילו המדיניות של התנועה הציונית (ההגנה וכו') והיישוב היתה המאבק על העתיד". הסעירה אותי דווקא ההצדקה לנקמה לפי תכנית א' (הכוללנית ולא רק מחנות שבויי ס.ס.), כשהמבט של הקבוצה היה מופנה לעתיד. איני יודעת מהו הנימוק שהייתי מפעילה אז נגד מהלך זה כלפי העתיד, לו היו משתפים אותי במהלך כולו. נדמה לי, שהמחשבה על התוצאות שהמהלך הזה היה עלול להוליד, בשום פנים לא יכול היה להיות אך ורק בבחינת הרתעתו של העולם, אלא גם מתן היתר למעשים כגון אלה. ליהודים עצמם, משמעותו של מהלך זה יכלה להיות "תמות נפשי עם פלשתים". אותן תשובות קיבל אז אבא וחברי הקבוצה מן הפיקוד העליון של ההגנה. האמנם חכמה אני לאחר מעשה? לא במקרה זה. זאת היתה תמצית התהום, שהיתה פעורה ביני לבין אבא קובנר וחברי קבוצתו. לא התאוננתי ש"החטיבה" מחרימה אותי, דבר שמצאתי בספרו של אנטק. על פי סיפורו של אנטק, נסעה אז צביה לבוקרשט, שם התרכזו אז אנשי ה"חטיבה", עם אבא קובנר בראש. אנטק כותב ששם השפילו אותה ונידו אותה, כי היא אמורה היתה לחזור לורשה. צביה ואנטק פעלו אז בורשה ואנטק סירב להצטרף לפעולת הנקם. לא, לי אין טענות היסטוריות בנושא זה. חיינו באמת בעולמות שונים. תהום רבצה בינינו. היא התהוותה במקרה במציאות של אי-פגישה של... אבא לא חיפש בי שותף – הוא צדק. באותה תקופה מי שלא היה איתו היה כביכול נגדו. כתבתי, כי שנאותיו היו טוטליות ואהבותיו היו טוטליות. למען האמת – אני סבורה כי אבא נמנע מעימות איתי. גם בשנות החמישים, כאשר הויכוח הפוליטי התלהט ואבא ידע להצליף בלשונו ללא רחם – גם בפומבי, הוא נמנע מלעשות זאת אישית נגדי. גם אני לא עשיתי זאת נגדו, למרות שמאבקו נגד "הסטיה השמאלנית" היתה חריפה יותר בביטוי המילולי משל חזן. באיזו מידה הוא ידע או אף היה שותף ל"מיבצעים" הסטליניסטים נגד אותם חברים – איני יודעת. 

שנים אחרי זה התקרבנו, שוחחנו בידידות רבה. אבא ידע שאני מעריכה את כושרו ויושרו האינטלקטואלי ואיני נוהגת לגמד את תפקידו ההיסטורי שמילא באותה תקופת מבחן אכזרית בגיטו וביער. יתר על כן, חשבתי, כי רק אבא קובנר יכול היה להניח על שולחננו כבר בסתיו 1941 את הקביעה שבפונאר החלה להתבצע ההשמדה הטוטלית של העם היהודי בכל הארצות שנכבשו על ידי גרמניה. 

הכרוז שפורסם בלילה מ-31 בדצמבר 1941 ל-1 בינואר 1942 רק אבא קובנר יכול היה לכותבו. יתר הכרוזים שנכתבו או לא נכתבו היו חיקוי חיוור לעוצמתו של כרוז זה. 

על כן הבן לא אוכל כיצד יכול היה אבא לומר בתחילת 1985: "לאחר הזוועה לא היתה קבוצה שתחשוב על גמול המשתווה בעוצמתו ובנוראותו למה שעשה לנו האויב הנאצי". ...גמול משתווה בעוצמתו? האם כך חשבו חברים מן הקבוצה ב-1985? ב-1985 לא מצאתי מילה של מחשבה חדשה, אחרת, חרטה או ניסיון להסביר במצב הנפשי של הניצולים משם בשנת 1945, כאשר עדיין הרגישו את מכות האש שנגעו בהם. גמול משתווה בעוצמתו למה שעשו לנו הנאצים? הכיצד? שישה מיליון מול שישה מיליון? מישהו היה מסוגל לעשות זאת (לא יכול היה)? ומה הלאה, מה היה קורה לאחר מכן? להעמיד הכל על נקמה שאין בה תכלית לעמנו? רק נזק? אחרי המבול ובלבד שאת שלי עשיתי למען זכר הנרצחים? מי נתן את המנדט כך לפעול בשם הנרצחים? האם ניתנו לי החיים חינם? והרי גם אני נגעתי באש לא פחות מאחרים. עברתי את השואה במקומות בטוחים? לא ארבו לי המוות בכל אשר אלך, על כל צעד ושעל? רק בגיטו, כל עוד הוא היה קיים, מצאתי רגעי מרגוע. למה פרשתי אם כן מכלל הנוקמים? אולי לא אני פרשתי אלא הקבוצה פרשה? להיסטוריונים שאלה. 

...ואילו אנחנו ניסינו ככל יכולתנו. לכאורה היה זה מעשה יאוש, אך כל המחשבה היתה כיצד להקנות עוצמה לעם בעתיד.  

באותה פגישה מוסיף פאשה: "מטרתה של הנקמה הגדולה היתה לבתק אחת ולתמיד את שרשרת ההתנכלויות לעם היהודי ולפרוץ את מעגל הדמים הבלתי פוסק – מנת חלקנו בכל תקופת הגלות". 

ב-1985 אמר אבא כי רצו להשיב "גמול שישתווה בעוצמתו ובנוראותו למה שעשה לנו האויב הנאצי". קשה לי להניח שאבא התכוון מילולית לדבריו. 

ימים קשרים עוברים עלי בכותבי דפים אלה. אנשים מאותה תנועה, מאותה הנהגה צעירה, נבחרת שהושארו במעגל האש, אנשים שחיו את חוויות אותה תקופה ואותה מציאות – מה גרם לפרישתי מן החבורה? אולי מעולם לא השתייכתי אליה? מבחינת גיאוגרפית וכנראה לא רק גיאוגרפית השתייכתי לענף הורשאי. שוב הפעם מתאמתת העובדה שבני אדם אינם מגיבים אוטומטית באותה צורה, גם אם שתו מאותה באר, חיו באותה מסגרת של מושגים וקודים מוסריים. אותן נסיבות עדיין אינן מולידות אוטומטית את אותן התגובות. אין לי ספק שאבא חי את ייסורי העבר בדציבלים אחרים. אולי לא יותר חזקים, רק אחרים. גדולתו היתה בשונותו. תמיהות נשארו בלבי. כי הרי הוא לא הלך לבד בדרכו לנקם. הלכו עמו ואחריו עשרות נאמנים ומקורבים. קבוצת וילנה יצאה משם כקבוצה. 

ואילו אני – נשארתי יחידה מהנהגת המרד, מחברי מטה גיטו ביאליסטוק. גם מורשה לא נשאר אח ורע מאלה איתם עמדתי בקשרי פעולה ורעות. שליחותי במחתרת, בהכנת הלחימה היתה תמיד בביצוע שליחות של יחיד. תמיד לבד בשטח. אחרי השחרור פניתי כה וכה ולא מצאתי נפש קרובה. הבנות ששרדו יחד איתי כהנהגת המחתרת הכללית, אחרי השמדת הגיטו בביאליסטוק, התפזרו: מי מזרחה למוסקבה, מי במקום אחר, זה לא היה קולקטיב. רק בהגיעי לורשה מצאתי חבורה שותפה, אך גם שם – אף אחד מאלה איתם פעלתי בהנגת התנועה במחתרת. 

הקשר שלי לארץ ישראל היה רופף. בעיקר באשמתי. התפלאתי למצוא בארכיון כמה מכתבים שכן כתבתי ארצה. אלה נכתבו למוסדות התנועה. נושבת מהם רוח קרירה אבל עניינית. תשפוכת נפשית לא מצאתי במכתבי. הפגישה בלונדון לא פתחה את סגור לבי בפני חזן ויערי. 

היום אני מנסה להבין. עוסקת בכתבי יד, בתעודות גרמניות, בפרסומים ופרוייקטים של הנצחה והנחלה. אני חייבת להבין ואיני יכולה. ככל שמתגלות התעודות הגרמניות הנוגעות להשמדת היהודים, כן גדלה החידה האנושית. ככל שגדלה החידה האנושית איך זה יכול היה לקרות, כן אני חוזרת לפרשת הנקם. פרופסור צבי בכרך מחפש את שורשי השואה בקטכיזם הקתולי. אחרים נוברים בכתבי ניטשה, אפשר להיצמד למשמעת הפרוסית, למיליטריזם, לפסיכוזות של עם מובטל ומיואש אחרי מלחמת העולם הראשונה. אודה ולא אבוש, אחרי כל אלה אין הסבר לשואה. אין הסבר ואין טיפה של הגיון או פירושים של סובב ומסובב.  

אם כך – צריך להתייחס ביתר הבנה לקבוצת הנקם. לא, אינני מסכימה איתם. בעבר הייתי מבקרת אותם ביתר חריפות, לו ידעתי את אשר אני יודעת היום. עם חלוף הזמן – נשארתי באי הסכמתי, אבל ביתר הבנה להם. בעיקר חשוב שמה שבוצע היה נגד קציני ס.ס. במחנה שבויים ולא נגד אוכלוסיה אזרחית. תכנית א' היתה רק במחשבה. תכנית א' לא בוצעה לא רק בגלל תקלות טכניות אלא בשל התנגדות הנהגת ההגנה והפלמ"ח. אמונה אחת נשארה אצלי בתוקף: "האדם עצמו הוא שמעצב את דרכו בתוך מערבולת של תנאים ומצבים. אדם הופל להיות מגורם מופעל בידי התנאים לגורם מפעיל. האדם הוא אשר מקנה לנתונים הפיסיים, הגיאוגרפיים, הכלכליים וכו' וכו' את מובנם ואת טעמם והוא הנושא באחריות למעשיו" (פרופסור אוריאל טל בספר "תיאולוגיה פוליטית והרייך השלישי", עמוד 218 בהוצאה העברית). 

רק כך אפשר להטיל אחריות על הנעשה. בלי אחריות אין חברה אנושית. מחשבה זאת בדבר אחריותו של האדם למעשיו ולבחירתו הוא את דרכו, זוהי אמונתי ללא ערעור. 

הייתי יכולה לסכם את המתח הרעיוני והפסיכולוגי בין אבא קובנר באותה תקופה לבין התנועה או ליתר חידוד בין אבא קובנר למאיר יערי כך: בשביל אבא קובנר המלחמה לא נסתיימה עם נפילת הבונקר של היטלר בברכטסגאדן. אצל מאיר יערי לעומת זאת היא לא התרחשה במהותה ובמשמעותה האמיתית. 

המיפנה במחשבה ובמושגים אחרי מלחמת העולם השניה והשואה, כפי שהמצב החדש דרש, לא הגיע בעיתו. סיסמאות ישנות היו תקפות ללא בדיקה מחודשת מה השתנה בינתיים ומה שריר וקיים. ניתן אמנם לומר כי גישה מאובנת כלשהי היתה מנת חלקם של רוב רובם של מנהיגי היישוב בארץ ושל היהדות בתפוצות. היחיד שלפי התרשמותי הבין את היקף השבר היה וייצמן, אך הוא כידוע היה מבודד למדי. לעובדה זו ישנן הוכחות רבות. אני מנסה בכל כוחי לא להעלות דברים ממאגר המרירות. שנים חלפו. טוב עשיתי שלא הזדרזתי להציץ בפרוטוקולים של ישיבות הוועדים, הוועדות, ההנהלות למיניהן מן השנים 1941-1945. לא, לא בער לי. גם היום אני נזהרת לא ליפול בפח ההכללות ההיסטוריות ולא לאבד את תחושת המציאות שהיתה בארץ ישראל. היו אילוצים אובייקטיביים חריפים. את עקבות העוני בקיבוצי מצאתי על כל צעד ושעל בבואי ארצה ב-1948. החשבון עם התנועה הוא בעיקרו רוחני, פחות בתחום הביצועים. החשבון עם הנהגת היישוב והעם בתפוצות הוא גם רוחני, גם מיבצעי. לדוגמה, מה יכולתי לתבוע מן העם היהודי והנהגתו? מדוע רק המנהיג הבונדאי עשה את מעשה המחאה החריף ביותר והתאבד על מדרגות. 

 

1991-1992 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial