מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

בלי הרבה שיחות נפש

יום ב', י"א באדר ב' התשנ"ב, 16.3.1992
חייקה גרוסמן עזבה את הפוליטיקה. היום היא יושבת בחדר קטן במשרדי הקיבוץ המאוחד ומנהלת את ארגון מורשת, ארגון להנצחת השואה. לפוליטיקה היא לא מתכוונת לחזור. על בגין, על גולדה ועל נשים בפוליטיקה

אימי גינזבורג 

בימים אלה של אבל לאומי על מותו של מנחם בגין, קשה למצוא הרבה כאלה שמעיזים להוציא את עצמם מהקונסנזוסף ולהודות שפסטיבל האבל הזה קצת קשה להם לעיכול. חייקה גרוסמן לא מתביישת להודות בכך. "אם יש משהו שמפחיד אותי, זה פסיכוזת המונים. וכשאני רואה המון של אנשים מבוגרים בוכים על זה שהלך להם האבא, שהם נשארו יתומים, זה מדאיג אותי". 

לגרוסמן, פרטיזנית לשעבר, חברת כנסת לשעבר, האישה הראשונה בארץ שהחזיקה בתפקיד ראש מועצה (מועצת געתון), יש רקורד פוליטי מרשים. עשרים שנה ישבה במליאת הכנסת מטעם מפ"ם. למרות שהיתה בדעת מיעוט לעתים קרובות, היא הצליחה להעביר בכנסת חוקים חשובים רבים, ביניהם חוק ההפלות, חוק הסעד וחוק הנוער (שנחשב מהמתקדמים בעולם). אין לה אויבים, אין עליה רכילויות, היא לא מרבה בשיחות נפש, ואפילו היריבים מסיעות הימין העריכו אותה; אפילו למנחם בגין היה אליה יחס מיוחד. 

"ביום הראשון שלי בכנסת, כשבאתי עם המשפחה שלי להישבע, בגין בא מולי, חיבק אותי, וזעק 'אחותי הלוחמת'. אלה הם המומנטים הדרמטיים שאינני נהנית מהם במיוחד. לא שלא האמנתי לו, הדרמה היתה חלק מחייו". 

- אבל לא הרגשת כמו אחותו? 

"לא הייתי נהנית גם אם היה זה מישהו אחר. הצד הראוותני לא מדבר אלי. אפילו קצת דוחה אותי". 

- בגין חשב שהשמאל לא מכיר בעובדות החיים. 

"הפוליטיקה שלי מבוססת על הצד ההומני, וגם על הצד הריאליסטי. אני לא מקבלת שיש סתירה בין הדברים. כל סתירה כזאת היא זמנית. כי בסופו של דבר, על כל הפעלת אלימות שלא לצורך, על כל הרפתקה אימפריאלית, משלמים ביוקר. אני למדתי הרבה מהספר של ברברה טוכמן, 'מצעד האיוולת'. והשאלה היא האם הדברים הם רק איוולת? הם מורכבים גם מקוצר ראות, רשעות, רדיפה אחרי שלטון וגם משיגעון גדלות, שמביא מנהיג של מדינה קטנטונת לחשוב שזו אימפריה ושאפשר לשלוט על כולם בכוח הזרוע". 

- את מדברת על בגין? 

"בין היתר. הגדולה של בן-גוריון בעיני היא שהוא ידע לסגת מטעויות, ולתקן אותן" 

- מה שבגין לא ידע. 

"בגין נסוג הביתה. הוא הסתגר כמו צב בשריון. אני מניחה שייסר אותו מצפונו. אבל הוא נסוג הביתה. 

גם גרוסמן עזבה בינתיים את הפוליטיקה. אבל שלא כמו בגין, היא חזרה לשואה – לא שבלבה היא אי-פעם עזבה אותה. ממשרדה היא מנהלת את ארגון מורשת, המוציא חוברות, אוסף עדויות, משגר מרצים, עושה הכל כדי שלעולם לא נשכח. את המלחמה היא עברה כלוחמת מחתרת בתוך הערים וכפרטיזנית ביערות. מחופשת לארית, היא הבריחה נשק ותעודות בין הגיטאות בפולין, השתתפה במרד גיטו ביאליסטוק, ויחד עם ארבע חברות הקימה רשת פרטיזנית. כל זה, לפני שמלאו לה עשרים וחמש שנה. 

- אולי קשה לך לראות את האהבה הגדולה אל בגין דווקא מצד אוכלוסיה שמפ"ם כל כל רוצה לייצג? 

"יכול להיות שעשינו טעות כשחשבנו שמה שחשוב זה תנאי הקיום הבסיסיים. אני חושבת שלא הבנו עד הסוף את עניין הכבוד של עדות המזרח, של גאווה כערך כשלעצמו". 

- אולי מה שעברת באירופה הקשה עלייך להיות רגישה לסבל מסוג אחר? 

"זה לא שבגלל שעברתי דברים כאלה נהייתי מחוסנת בפני סבל אחר. כשהייתי ראש מועצת געתון, רצתי לגולדה והתחננתי שתיתן לתושבי המעברות עבודות ציבוריות. לא יכולתי לשאת את האנשים צועקים 'לחם עבודה'. כשהגעתי לכנסת עסקתי בפנתרים השחורים, בקטמונים. האשימו אותי, גם במערך, שאני שמסיתה אותם. הייתי מאד רגישה לסבל הזה". 

- היום את עוסקת בעיקר בשואה? 

"אם אני רוצה שהנוער יידע על השואה ויזכור אותה, זה לא כדי שהם יהיו מחוסנים ויחשבו, הנה, קרו לעם היהודי דברים כל כך איומים, ולכן מגיע לנו הכל ואנחנו לא צריכים להתחשב בסבל של הזולת. להפך. הבנת השואה מחייבת רמה גבוהה יותר של אנושיות". 

- את חושבת שהעובדה שעברת את המלחמה בצורה כל כך אקטיבית הצילה אותך נפשית? 

"האקטיביות נתנה לי הרבה מאד. פעם היתה לי שיחה על כך עם חברתי הטובה, רושקה ז"ל. שוחחנו על זה שאנחנו עברנו את השואה אחרת מרוב היהודים שהיו שם. היה לי המזל שלא הובילו אותי, שמישהו אחר לא משך את החוטים של הגורל שלי". 

- למדת לסמוך על העוצמה הפנימית שלך? 

"הייתי צריכה לשאת כל כך הרבה מתח, כל כך הרבה פחד ובדידות. תארי לעצמך שהרגעים השלווים שלי היו כשנכנסתי לגיטו. אבל הנושא הזה של השואה השאיר בי לא רק את המטען המיוחד הזה, אלא גם כמות אדירה של רגשי אשמה". 

- על המטען המיוחד? 

"הרי איזה חשיבות יש לאיך שאני עברתי את זה? כשאני חושבת על כל מי שעונה, והורעב, ונרצח, החברים, המשפחה, שישה מיליון שלא עברו, אני לא יכולה לשאת את זה. ברגעים אחדים של שביעות רצון, כשמקשיבים לי, כשאנשים אומרים שנגעתי בהם, יש לי ייסורי מצפון. אני מתה מזה מבפנים". 

- יש לך אפילו יום אחד שאת לא עם השואה? 

"זה תמיד ברקע. בכל הדברים שעסקתי בכנסת, ברווחה, בביטוח לאומי, בבריאות, אפשר היה להסתכל עלי ולחשוב, הנה, היא כל כך חיה את המציאות, את ההווה. אבל זה לא היה נכון. השואה היתה כל הזמן ברקע, בתוך הקופסה". 

- איזו קופסה? 

"יש איזו קופסה שחורה בראשי, ושם השואה. אני לא יכולה להגיד שהשנים בכנסת היו שנים אבודות, אבל לפעמים אני בהחלט מרגישה ככה". 

- כי לא עסקת ישירות בשואה? 

"כן. החברים שלי משם החלו ללכת לעולמם, אבא קובנר, וחברתי הטובה רושקה, אישה מדהימה שיש רק אחת כמותה בכל דור, היא זו שניהלה את המרכז שאני מנהלת עכשיו, ופשוט כבר לא יכולתי לשאת את זה יותר. פרשתי מהכנסת". 

- יש היום הרבה מודעות למצב המיוחד של ילדי ניצולים. הבנות שלך מתעניינות בנושא? 

"הבנות שלי, שתיהן, לא אוהבות את הדברת". 

- איך השפיע עליהן לגדול בבית של ניצולים? 

"קודם כל, האבא שלהן נמצא בארץ מאז 36'. הוא היה פלמ"חניק, איש הגנה. אבל היום, מאז שנכנסתי למורשת, הוא חי את השואה כמעט כמוני. הבנות לא כל כך מדברות על זה. אני יודעת שהבת הגדולה לא יכלה לפתוח את הספר שלי, 'אנשי המחתרת', עד שהיא הלכה לצבא. הבת הקטנה קראה אותו, והרבה ספרים נוספים על השואה". 

- והיא שאלה אותך שאלות? 

"לא. לא היו לנו שיחות נפש. אם יש איזה מאמר שלי, אני משערת שהן קוראות. אבל הן לא אומרות לי על זה כלום. לא מצאתי אפיק אליהן על בסיס הביוגרפיה שלי. אני בוחרת שהן יראו אותי כאמא רגילה, מנג'סת לפעמים, שיעורי בית, לבוש". 

- את מדברת על בנות שהן כבר נשים מבוגרות? 

"בוודאי, יש לי כבר נגד שגדול ממני בשני ראשים. אבל אני עדיין זוכרת איך אני הייתי בתור צעירה. אמא שלי אמרה לי 'אל תזוזי, אל תעשי, תתלבשי כך או אחרת'. יכול להיות שהבנות חושבות אחרת, אולי זה היה דווקא חסר להן". 

- מה הכוונה? 

"הקִרבה. יש קרבה שהיא לא התערבות. יש התערבות שהיא לא קרבה. אני לא יודעת איך לתמרן בין שני הדברים האלה. אני מוצאת שזה די מסובך". 

- את שותפה לדעה שהכל היה נראה טוב יותר לו היו יותר נשים בעולם הציבורי? 

"אני חושבת שנשים צריכות להיות בכל מקום, בממשלה ובכנסת, בכל מקום. אבל לא כי הן שונות, אלא דווקא כי הן כמו כל בני האדם. יש לנו השקפות שונות והתנהגויות שונות אחת מהשניה; וזאת זכותנו". 

- אבל לך, אישית, הנושא של מעמד האישה חשוב? 

"בוודאי. אבל כשהבאתי לכנסת הצעה בעניין נישואין אזרחיים, גולדה לא הסכימה אפילו שאני אעלה את זה בסיעה. היא לא הסכימה לשמוע מזה. וגם היא היתה אישה". 

- למפ"ם יש רקורד טוב בנושאי נשים? 

"כן, אבל כשאני נלחמתי אצלנו בנושאי נשים, כולם אמרו לי: 'את יושבת אצלנו על תקן של אישה? את נבחרת בגלל מי שאת'. זה נכון, אבל לא לגמרי. כי במערכת בחירות אחת אני נבחרתי במקום יותר גבוה, ואז הם אמרו שהמקום השמור לאישה הוא יותר נמוך, והם הורידו אותי. כל העניין של המקום השמור הוא מאד פרובלמטי". 

- את לא בעד שריון? 

"זה מאד מורכב. כל העשרים שנה שהייתי חברת כנסת, הרגשתי שאיפה שהוא אני חוסמת את הדרך לאישה אחרת". 

- הנשיות שלך יושבת חזק בזהות העצמית שלך? 

"ועוד איך. מישהו פעם רצה לתת לי מחמאה, ואמר שאני דומה לגולדה, אבל בהבדל אחד – שאני אישה". 

- איך קיבלת את המחמאה? 

"גולדה גם כן היתה אישה. כשהיינו נפגשות בכנסת, היא היתה אומרת: 'יש לך סיכה יפה, שמלה יפה'. אבל היה ביחסים שלנו בעיקר הרבה קור. אני חושבת שהיא היתה מאד אמביוולנטית ביחס אלי. אני לא הייתי חצויה, היתה לי הרבה ביקורת עליה. היא היתה חזקה, היתה לה עוצמה אדירה. אבל לא הסכמתי עם הפוליטיקה שלה". 

- מה דעתך על ההליכה המשותפת של מפלגות השמאל לבחירות? 

"אני מוצאת שזה חיובי מאד. כששאלו אותי, המלצתי על כך. יש כמובן כמה אי-התאמות בינינו, בעיקר בהשקפה החברתית. אבל למערך לא היינו יותר קרובים". 

- את עדיין מאמינה בדרך הפוליטית? 

"לא חשוב מה שאני מאמינה, חשובות עובדות החיים. העובדות הן שאם את רוצה לשנות משהו, אם אכפת לך ואת חושבת שיש יותר מדי עוני ומלחמות ועוולות, את צריכה להתערב, ואת זה אפשר רק על ידי כוח פוליטי, מאבק פוליטי". 

- למרות שרבים היום חושבים שהפוליטיקה כמעט שלא משנה כלום. 

"צריך לראות את הדברים בפרופורציות הנכונות. יש חוקים שנלחמתי עליהם לפני עשרים שנה, ורק עכשיו המאבק נושא פירות. אנשים משתנים לאט, והחברה משתנה עוד יותר לאט. אני מאמינה בפוליטיקה". 

- אז למה את לא שם יותר? 

"כי אם אני צריכה לשקול סדר עדיפויות, אני יכולה לומר שיש בכנסת רבים שיכולים למלא את מקומי. פה, מאז שרושקה נפטרה, זה המקום הכי חשוב שאני יכולה להיות בו". 

- יש סיכוי שתחזרי לכנסת? 

"את יודעת בת כמה אני, שאת שואלת אותי שאלה כזאת? אני בת שבעים ושתיים". 

- אם יציעו לך להיות שרה? 

"אינני יודעת. כרגע אני לא חושבת על זה." 



 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial