מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אהוד נהיר, פרשת קלאדובו-שאבּאץ

פרשת קלאדובו שאבאץ - עטיפת הספר (הגדל)

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת ל"ד, דצמבר 1982

 

רבות נאמר ונכתב על פרשת מסע ספינות המעפילים בנהר הדנובה בראשית מלחמת העולם השניה, שנתפרסמה כ"עליית קלאדובו-שאבּאץ", על שם התחנות העיקריות בהן שהו באותו מסע טרגי. בפרסומים שהופיעו עד כה אפשר למצוא תיאורי עובדות נכונים ונאמנים לאמת, ולצידם אי-דיוקים לא מעטים. מחבר המחקר-העדות המתפרסם כאן היה מדריכם של כמה עשרות חברי השומר הצעיר בווינה שלקחו חלק במסע רב-תלאות זה. קורותיה של קבוצה זו לא זכו לאיזכור באף אחד מן הפרסומים שראו אור. השומרים והשומרות הצעירים מווינה, שהיו אז בני ארבע עשרה-שבע עשרה בלבד, היוו חבורה מגובשת ומלוכדת שהגשימה את רעיון השיתוף גם בתנאים הנוראים של תלאות ומצוקה קשה שפקדו את כלל המעפילים באותו מסע. הגיבוש הקבוצתי של השומרים הצעירים, ביחד עם קבוצות נוער מתנועות אחרות, תרמו לחיזוק המורל של המעפילים בכלל. כאן אנו מפרסמים את עיקרו של המחקר החדש, שבמלואו מובאים פרטי המקורות שבעזרתם מבסס המחבר את תיאור העובדות. אם נזכור כי כבר חלפו ארבעים שנה מאז, הרי מודעים אנו יפה לסכנה שרובצת גם לפתחנו, כי חרף מאמצינו עלולים גם אנו להיכשל באי-דיוקים ובטעויות מצערות. ועל כך אנחנו מבקשים את סליחת הקוראים ואת הבנתם.

 

בטרם יציאה

ב-11 במארס 1938 נפל דבר. ה"אנשלוס" קם והיה. רחובות עריה של אוסטריה טבלו בים של דגלי צלב הקרס; במקומות רבים התנוססה הודעה כי "לכלבים וליהודים הכניסה אסורה". אימה ופחד בלב כל יהודי – ועל דלת הקן הסגור וחתום של השומר הצעיר הודבק נייר ועליו כתוב: "סגור עד להודעה חדשה"... אחר כך בא שבוע של טרור נורא. אוסטריה הפכה ל"אוסטמארק" של "גרמניה הגדולה". הנאצים האוסטרים, שנאלצו לעזוב את המדינה בימי שלטונם של דולפוס ושושניג, חזרו יחד עם הכובש אשר נתן להם יד חופשית להשתולל ולהתפרע. תאוות הנקם הופנתה כלפי האויבים הרבים, אך בעיקר כנגד היהודים, הכל היה מותר להם. יהודים לא מעטים, בעיקר מן הצמרת התרבותית-פוליטית (סופרים, אמנים ועתונאים), התאבדו. מאז ה-30 בינואר 1933, עת הגיע היטלר לשלטון, עברו על יהודי גרמניה חמש שנים של סבל, רדיפות והשפלה. אך כל זה החוויר לעומת זוועות השבוע הראשון באוסטריה הנאצית.

לאט לאט, אחרי שפרקו הבריונים הנאצים-האוסטרים את זעמם ושנאתם שהצטברו בלבם במשך שנים, התמסדו במידה מסויימת הרדיפות (אם כי התפרצויות "ספונטניות" אלימות ומעשים שרירותיים אירעו גם אחר כך כמעשים שבכל יום) ויותר ויותר נסתמנו קווים ברורים של המדיניות הנאצית האנטי-יהודית. מדיניות זו היתה רחוקה מלהיות יציבה ועקבית בכל הנוגע לפרטים; תדיר חלו בה שינויים ותנודות, אולם מבחינת המגמות הכלליות אפשר היה להבחין בה כמה נקודות שהדריכו את מעצבי המדיניות הזו שבראשם עמד, כבר בשלב זה, אדולף אייכמן. נביא אחדים מעיקרי המדיניות הנאצית כלפי יהדות אוסטריה, החל ממארס 1938 עד פרוץ מלחמת העולם השניה, ב-1 בספטמבר 1939:

א)      הַחלה מיידית של חוקי נירנברג (מספטמבר 1935);

ב)      נישולם המוחלט של היהודים מן החיים הכלכליים. דהיינו, העברת כל הרכוש היהודי (בתי חרושת, חנויות, נכסי דלא-ניידי, דירות גדולות וכו') לידיים "אריות";

ג)       הרחקתם הטוטלית של היהודים מהחיים התרבותיים באוסטריה: עתונות, רדיו, תיאטרון וקולנוע. איסור חמור על יהודים לפקוד בנייני ציבור, לחזות בהצגות תיאטרון, לבקר בקולנוע או בכל מופע תרבותי אחר;

ד)      לחץ קשה (על ידי מאסרים, איומים ונישול) על כל יהודי אוסטריה לעזוב את גרמניה לצמיתות ולהגר – לעתים תוך מתן התראה של ימים ואפילו שעות בלבד.

 

אלה היו, כמובן, תנאי חיים קשים מנשוא, מייאשים. אבל לנו, לתנועות הנוער הציוניות ולתנועה הציונית בכלל, נפתח כאן פתח לפעילות תנועתית מחודשת, בתנופה ובממדים שלא ידענו כמותם לפני כן.

לקראת סוף אפריל 1938 הותרה פתיחת הקן. לא עוד במקומו הישן, כי אם במועדון חדש, גדול בהרבה מזה, ב-Haasgasse. זה הוצף במאות חניכים חדשים מחפשי הצלה – ולו בדרך של עליה לארץ ישראל. בן-לילה הפכנו, יחד עם כל שאר תנועות הנוער, מתנועה רעיונית ייחודית – לתנועת הצלה. לא הסתפקנו בתפקיד של "משרד נסיעות". בכל המסגרות החינוכיות האפשריות (הקבוצה החינוכית בקן, מחנות ההכשרה לנוער ולבוגרים) עשינו כל שהיה לאל-ידנו כדי לצייד את חניכינו החדשים במטען רעיוני ציוני-סוציאליסטי. במזכירות התנועה, שהיתה בבניין המשרד הארצישראלי ליד נציגויותיהן של כל יתר התנועות, התנהלה פעילות קדחתנית: קיום הקשר עם מוסדות הקיבוץ הארצי, עליית הנוער, "החלוץ" – שם נציגנו שמר גם על זכויותינו, שלא פעם נטו להתעלם מהן ולקפח אותנו – אם בהקצבות כספים שהגיעו לנו כדין בסרטיפיקטים. המאבקים הפוליטיים והבין-תנועתיים לא פסקו גם לנוכח הסכנות ומצב החירום בהם היינו נתונים כולנו. כמו כן עסקה המזכירות גם בדאגה לאיוש כל תפקידי ההדרכה והייצוג. הרבה ניירת. היו לנו שתי חוות הכשרה לבוגרים (תחילה בגרוס-אנצרסדורף ואחר כך בפישמאנד) וכמה מחנות הכשרה לנוער באוסרסאל, מוסברון וואלפרסדורף.

כבר בסתיו 1938 עלה בידינו לשלוח את שתי הקבוצות הראשונות של עליית הנוער: למרחביה וגן שמואל. במרוצת שנת 1939 הוספנו עוד קבוצות גדולות לעין החורש, שער העמקים, בית זרע והזורע. בשתי השנים הללו עלו מרבית הבוגרים והצופים מוותיקי התנועהף אם ברשיונות עליה ועם בעליה ב'. מספר חברות נקלטו במשקי הפועלות בחדרה, פתח תקווה, עיינות שבנחלת יהודה ונהלל. החברים שלנו עברו ל"הכשרת חוץ" בדנמרק ובאנגליה. בדנמרק הם סודרו כבודדים אצל משפחות איכרים ולרוב נקלטו שם כמעט כבני-בית ואילו באנגליה הם רוכזו במקומות הכשרה קולקטיביים.

היה צורך במנגנון תנועתי אמין ויעיל ובאמצעים כספיים ניכרים, שלא תמיד היו בהישג ידנו – אם לומר זאת בלשון המעטה. בכל זאת עמדה התנועה, על כל שלוחותיה, במשימות גורליות אלו בהצלחה מלאה. סיוע רב-ערך הושט לנו על ידי תנועת השומר הצעיר בגרמניה, אשר שיגרה אלינו את מיטב חבריה שהעמידו לרשותנו את נסיונם החינוכי והפוליטי (כיצד לפעול תחת המשטר הנאצי) במסירות, ביכולת גדולה ובחברות טובה. בלעדיהם ספק אם היינו יכולים להרים לבדנו את המשא הכבד שהוטל על כתפינו.

פרוץ המלחמה פגש אותנו בהכשרת הנוער בוואלפרסדורף. למען האמת, לא חשנו שינויים מהותיים בחיי היומיום שלנו. כמקודם עבדנו את עבודת יומנו, קיימנו את שיחותינו, למדנו, ואפילו שרנו ושיחקנו. והאוכל? זה ניתן כבר קודם בצימצום ובקיצוב חמור. כל יום גבר המתח. העתונות הגבירה את מסע ההסתה נגד יהדות העולם. נסיעה מן ההכשרה לווינה הפכה להרפתקה מסוכנת. במיוחד מדכאים היו הערבים בעיר הגדולה הזאת. ההאפלה היתה מוחלטת בכל מקום. פנסים מעטים מהמכוניות הפרטיות ושיפעת הרכב הצבאי שנראו ברחובות, כולם צבועים בכחול, הבליחו באורם החיוור והיתה תחושה מפחידה של הימצאות בעיר רפאים.

הקן, גם הוא נראה כאיבר מדולדל של גוף גווע; רוב החניכים כבר הצליחו לעזוב בדרך מן הדרכים את גרמניה. היהודים כולם הורידו פרופיל, לבל ייראו ולבל יישמעו. כבר ידעו לספר שקרוב זה או מכר פלוני ושכן אלמוני נשלחו "לעבודה" באיזור לובלין. לא היתה עוד כל אפשרות לחיות כיהודי בגרמניה הנאצית.    

תנועת "החלוץ" בווינה, כנציגת "המוסד לעליה ב" הבינה את המצב החמור לאשורו והכפילה עתה את מאמציה לארגן שיירת עליה גדולה, שתציל את מירב היהודים. לקראת סוף נובמבר 1939 נקראנו מן ההכשרה בוואלפרסדורף לווינה להיכון לתזוזה. ב-25 בנובמבר הגיע סוף סוף המועד הנכסף. נפרדנו ממעט הקרובים והידידים שעוד נותרו לנו בעיר הזאת, בה נולדנו וגדלנו, ובשעות הערב התכנסנו בשקט בשקט כשמונה מאות מעפילים – גברים ונשים, זקנים, צעירים וטף – וביניהם כחמישים חברי השומר הצעיר, מחציתם צופים צעירים ומחציתם בוגרים. בחצות ניתן האות, ובשיירת אוטובוסים נסענו לתחנת הרכבת, ממנה הובלנו בקרונות חתומים לברטיסלבה.

עם יציאתנו פסקה, למעשה, פעילות התנועה. בכל זאת נשארו חברים ספורים ששמרו על הגחלת התנועתית הלוחשת עוד כמה חודשים עד שדעכה כליל בקיץ 1940, עת גם זכו לצאת ולהינצל.

 

המסע עד שאבּאץ

אף כי ידענו היטב שסלובקיה של טיסו היא שפחה חרופה של גרמניה האנטישמית – ופאשיסטית כמוה – קשה לתאר את הרגשת ההקלה שחשנו כולנו עם הגיענו לברטיסלבה. בכל זאת התרחקנו מרחק כלשהו מן השלטון הנאצי הישיר ונחלצנו מן הסכנה המיידית. זאת, על כל פנים, היתה תחושתנו. עוד באותו לילה הועלינו על אוניה בשם "אוראנוס", אשר בימים כתיקנם שימשה לשייט ולסיורי-נופש על הדנובה ותפוסתה הרגילה האופטימלית היתה לארבע מאות נוסעים. על אותה האוניה נאלצנו עתה להצטופף כאלף אנשים. לשמונה מאות המעפילים מאוסטריה נוספו כאן עוד כמאתיים איש, רובם מגרמניה שלפני הכיבוש ואחדים מצ'כוסלובקיה. הקשיים היו גדולים. כל סנטימטר על האוניה נוצל לצרכים היסודיים ביותר: לישיבה ולשינה, לבישול ולאכילה וכו'. תאי השינה המעטים ניתנו לזקוקים ביותר – לזקנים ולחולים. כל היתר ישנו בכל מקום שנזדמן. הצפיפות הנוראה הזאת לא יכלה שלא להביא לחיכוכים, להתפרצויות ולהתנגשויות מילוליות ופיזיות. כסיוט מיוחד בתת-תנאים אלה זכורים לי, למשל, התורים הארוכים הקבועים לפני בתי השימוש המעטים. על ה"אוראנוס" שהינו שבעה-עשר ימים ולילות, עד ה-12 בדצמבר 1939. אך טבעי הוא שכל יום תהינו מהי סיבת עצירתנו ועיכובנו שם? למה איננו ממשיכים סוף סוף? וכל בוקר התעוררנו עם תקווה חדשה, שאולי-אולי... היום. כיוון שהנהלת הטרנספורט, אשר מונתה עוד בווינה, לא מסרה לחברים מידע ברור על המתרחש מאחורי הקלעים. ספק רב אם היא עצמה ידעה הכל ועד מה קרובים היינו להיות מוחזרים למקומות היציאה שלנו, או נכון יותר למחנות ריכוז גרמניים – ועוד נחזור להלן לנושא זה.

החלה פריחת חרושת שמועות פרועות וסותרות ביותר. אך כאמור, ב-12 בדצמבר הורם, לשמחת כולנו, העוגן ו"אוראנוס" שטה הלאה לכיוון סולינה, הנמל הרומני שבים השחור. בשייט שקט חלפנו על פני נופים יפים להפליא, טירות אבירים מימי הביניים, כפרים קסומים, מזהיבים בשמש החורפית; עברנו על פני בודפשט המעטירה ואילולא הנסיבות המיוחדות של מסענו, יכולנו לראות בו שיט-עינוגים. גם כך לא היה בכוחן של הסכנות, אי הוודאות והחרדות ממה שצופן לנו עתידנו, להשתיק בנו את ההתפעמות והריגשה נוכח כל היפה והחדש שראינו. ב-14 בדצמבר הגענו לגבול ההונגרי-יוגוסלבי ושם, ליד העיירה היוגוסלבית בֶּז'דאן, עברנו מה"אוראנוס" לשלוש אוניות יוגוסלביות – צעד נוסף להצלה ולארץ ישראל. הנה שמותיהן של שלוש האוניות:

1.      "קראליצה מאריה", שקלטה את חברי "החלוץ" וכל שאר הצעירים, בסך הכל כארבע מאות חברים;

2.      "צאר דושן", שעתידה היתה לשמש בית לכל תנועות הנוער (בערך מאתיים נערות ונערים) ולזוגות הצעירים, בסך הכל כשלוש מאות וחמישים חברים;

3.      "צאר ניקולאי", שיועדה לדתיים ולשומרי המסורת מבין באי הטרנספורט, ביניהם קבוצת נוער ("ברית נוער המזרחי") והרבה אנשים מבוגרים. יחד הם מנו כמאתיים וחמישים נפש.

בשלוש אוניות אלו היו, איפוא, כאלף נוסעים. אליהם נוספו אחרי בואנו לקלאדובו עוד מאה וחמישים-מאה ושמונים איש, רובם מדנציג ומקצתם קבוצות קטנות של חברי השומר הצעיר ו"תכלת-לבן" מיוגוסלביה ובודדים מוולין. בשלבים המאוחרים יותר של מסענו (נדייק אם נאמר: עמידתנו בקלאדובו ושאבּאץ) היינו טרנספורט ענק של אלף ומאתיים מעפילים, שיותר ממחציתם היו צעירים מתחת לגיל עשרים ושתיים.

מיד עם גמר ההעברה לשלוש אוניות אלו הפלגנו "בקיטור מלא" אל עבר מטרתנו מזרחה. חוץ משתי שהיות קצרות, בוויקובאר ובבלגראד, לשם טעינת פחם, מים ומזון (בעיקר שימורים, שצריכים היו להספיק לנו עד לחופי ארץ ישראל; ומבלגרד יכולנו גם לשגר מכתבים למשפחותינו ולידידינו בכל רחבי העולם), נמשכה ההפלגה יומם ולילה. לפי התאריכים שמתחת לתצלומים באלבום העליה שלי, יודע אני רק שהשייט על הדנובה מבז'דאן עד קלאדובו, בו עברנו את ויקובאר, זמון, בלגרד ופראהובו, נמשך מן ה-14 עד ה-31 בדצמבר 1939.

תיאור מפורט של נסיעתנו זאת מצוי בחיבורו של נפתלי-באטא גדליה, "שני קיסרים ומלכה – פרק מקופח בתולדות ההעפלה" (ראה אור ב"ילקוט תש"ח-תשל"ח" של התאחדות עולי יוגוסלביה וגם כחוברת נפרדת), אשר מספר על כל הפרשה המופלאה והטרגית של עליית קלאדובו-שאבּאץ. אני מסתייע בעדותו זו של גדליה ובעדותו בעל-פה שמסר לאפרים להב

ב-30 במאי 1966, על אף ליקוייה, אי הדיוקים הרבים והמגמתיות, שמקלקלים לא פעם את השורה. היעד הסופי ביוגוסלביה היה דוניה-מילאנובץ בחוף הדנובה בגבול בולגריה. כאן צריכים היו רבי החובלים של שלוש האוניות לאסוף את הדרכונים ולהמתין לפקודה לעבור את הגבול, לאחר קבלת מברק אישור מן הרשות הימית בסולינה כי אוניה ממתינה שם לקלוט את הנוסעים. בשורת איוב שהמברק המיוחל כל כך לא הגיע נפלה על הצי הזעיר שלנו כפצצה, ואכזבה מדכאה אחזה בכל: מה יהיה? אם לא יימצא פתרון מהיר, צפויה הסכנה שאוניותינו בכלל לא תוכלנה להמשיך בדרכן. סיבות לכך לא היו חסרות. אולי ימנעו גושי קרח את המשך המסע, אולי יעכבונו שלטונות יוגוסלביה מטעמיהם-הם, וכמובן גם המצב המדיני הכללי, המסתבך ומחמיר עם כל יום חולף, לא היה הגורם האחרון לחששותינו. המתנו, איפוא. עד מתי? איש לא היה מסוגל לענות על שאלה מטרידה זו. אי השקט ומצב הרוח הקשה אומנם לא הביאו לפניקה, אך גם שלווה בוודאי לא שררה בין המעפילים.

בינתיים, כצפוי, הקפיאו גושי קרח לא רק את פני הדנובה, כי אם גם את לבות הנוסעים. כאן יוצא גדליה חוצץ נגד אלה הטוענים את טענת השווא כאילו נעצר הטרנספורט בגלל סירובה של ממשלת רומניה להתיר את מעבר השיירה שלנו. הדנובה היתה, והינה, נהר בינלאומי ושום אוניה משום מדינה השוכנת לחופיה לא נזקקת להרשאה לשוט בה. רק הקרח הוא שבאמת מנע את המשך הנסיעה. ואז באה ההוראה התמוהה והחמורה לפנות אחורה – לצורך טעינה נוספת של פחם בפראהובו. אך עדיין פיעמה בנו תקווה קלושה: אולי, חרף כל המכשולים, יקרה הנס הנכסף! בפראהובו ראינו בפעם הראשונה את שימי שפיצר, יושב ראש איחוד הקהילות היהודיות ביוגוסלביה, שבא מבלגרד ברכבת כדי להרגיע את רוחנו ולהשקיט את הסערה המאיימת בעודה באיבה. בהמשך הזמן היה שפיצר הסמכות הגבוהה ביותר לגבינו ומטרה לכל ביטוי של אי-סבלנות, אי-אמון, חשדות אפלים ביותר, השמצות ותוקפנות שמצטברת בקרבנו.

ב-31 בדצמבר 1939 עגנו האוניות בנמל קלאדובו. אחרי המתנה של כמה ימים במקום והמברק המיוחל עדיין לא הגיע, קיבלו שלושת רבי החובלים ממרכזם בבלגרד את ההוראה לעבור לנמל החורף של קלאדובו, שלושה קילומטר משם במעלה הדנובה; זאת משני טעמים: משום שהדנובה, כאמור, החלה לקפוא והקרח סיכן את האוניות; ומשום שחששו לזיהומו של הנמל מריכוז גדול של שפכים ופסולת מאלף אנשים באיזור כה קטן. מעגן החורף בקלאדובו כבר היה מלא למדי. היו שם אוניות אוסטריות-גרמניות, צ'כיות, בולגריות ויוגוסלביות ואפילו כלי-שייט הולנדיים ואנגליים. כל האוניות הללו היו כמעט ריקות; צוותיהן נסעו ברובם לבתיהם וישובו עם בוא האביב וחידוש התעבורה בדנובה.

שהותנו בקלאדובו עוררה מיד הדים סוערים בקרב האוכלוסיה המקומית, שמנתה בין אלף ושמונה מאות לשלושת אלפים נפש. תושבי קלאדובו הביעו חשש שמא יגרום בואם של פליטים כה רבים, בתנאים הסניטריים הירודים כפי שידעו עליהם, לגל של מחלות ומגיפות שבסופו של דבר יפגעו גם בהם. ואמנם חששותיהם הכבדים אכן התאמתו. עוד בהיותנו על האוניות פרצה מגיפת סמוקה (בגרמנית: Rotlauf), נאבקנו גם בכינמת, שאומנם אינה מסוכנת, אבל מאד לא נעימה. אך קשה וקטלנית היתה מגיפת הטיפוס, שפקדה אותנו עוד בקלאדובו סמוך להעברתנו לשאבּאץ. ושם, בחורף 1940, ידענו כמה מקרים של שיתוק-ילדים. היו גם קורבנות; אני יודע בוודאות על שלושה. הראשונה היתה טרודה יונג, שנפטרה מסמוקה. חברנו הטוב פרץ פרנקל, שאמור היה להיות חבר קיבוצנו ועוד בקדחת גסיסתו חלם על ארץ ישראל, מת ב-18 באוגוסט 1940 מטיפוס. וממכתב של הזוג אנגלמן מקלאדובו אל בתם יהודית בקיבוץ עין המפרץ אנו למדים שגם ילד קטן מת בקלאדובו.

פעמיים בשבוע, ולשעות קצובות, זכינו לרדת מן האוניות לחוף וזאת מטעמי בריאות ולדאגת תושבי קלאדובו. נהנינו מאד מהירידה מן האוניות, מן האפשרות לנשום מעט אוויר צח, מחופש התנועה וחילוץ העצמות.

עקב רצונה של חברת השייט היוגוסלבית בעלת האוניות, עליהן חיינו כבר חמישה חודשים, להכין את האוניות לשיחרור מהיר עם חידוש התעבורה הסדירה בדנובה, הועברו צעירי הטרנספורט ב-15 במאי 1940 אל ספינת הגרר "פנלופה", שהוכשרה למגורים. המבוגרים שוכנו, לשביעות רצונם, בחדרים שכורים בקלאדובו גופא. על ה"פנלופה" היינו פחות מחודש ימים, עד ה-9 ביוני. מעט הנוחות שנהנינו ב"צאר דושאן", כמו גם בשתי האוניות האחרות (בכל זאת היו אלו אוניות נוסעים), נגזלה מאיתנו ב"פנלופה", בה הורעו תנאי חיינו מכל הבחינות. למזלנו בילינו בה אך זמן קצר. מספינת הגרר עברנו למחנה נוער, שהוקם על גבעה מעל נמל קלאדובו בשביל כל תנועות הנוער ונמשך בדיוק חודש ימים, מן ה-9 ביוני עד ה-9 ביולי 1940. ללא הפרזה ניתן לומר שהיינו כחולמים, יצאנו מעבדות לחירות. הימים היו ימי קיץ נעימים ובלבותינו קיננו תקוות חדשות. לא עוד הצפיפות המעיקה שבאוניות, עם הסגירות הכפויה וחוסר האוויר. אנחנו חיים בחיק הטבע ולרשותנו מרחב עצום להתרוצץ, לספורט ולמשחקים. המגורים באוהלים נראו לנו כשיא הרומנטיקה והנוחות – ממש מושבת קיץ תנועתית. הכניסה אל המחנה היתה דרך שער עשוי עץ ועליו מגן-דוד והכתובת "מושבה של עליית הנוער".

איני יודע את הסיבה לפירוק המחנה הזה. אנחנו היינו ברצון מאריכים את קיומו, אולם פקודה היא פקודה וב-9 ביולי הועברנו, יחד עם בוגרי תנועות הנוער וחברי "החלוץ", למחנה אחר בשולי הכפר קלאדובו. למען הבוגרים הוקמו שם צריפים; ואילו אנחנו, צעירי עליית הנוער, רק החלפנו מחנה אוהלים אחד במשנהו; אלא שהפעם לא היו עוד האוהלים קטנים ונמוכים, כי אם אוהל-ענק לכל תנועה. זה שלנו, של חברי השומר הצעיר, הצטיין במיוחד ביופיו, בנקיונו ובסידוריו המשוכללים. על שלד גדול של קורות עץ נמתחה יריעת אוהל תואמת והרי לנו בית. הכל היה בו: דלת עם וילון יפה בכניסה ועל הדלת פעמון – ממש תחושת בית. בפנים – שתי שורות של דרגשי עץ עם מזרני קש שעליהם פרושות שמיכות; בחלק האחורי – מלתחה מסודרת מאחורי וילון צבעוני יפה ועל העמוד הקדמי של האוהל – לוח מודעות. בחוץ, משני צדי הדלת, קישטנו את הקיר באדניות לפרחים. את החזית פיאר סמל התנועה, עשוי דשא ואבנים. את שטח המחיה שלנו גידרנו בגדר עץ נמוכה. הכל היה בחצר שלנו: סידור לרחצה, כירה לקומזיצים ובמרכזה מדורה שסביבה ישבנו ושרנו פעמים רבות. גן עדן עלי אדמות.

על החיים הנפלאים בחלקת אלוהים קטנה זו שלנו העיבה מגיפת טיפוס שהתפשטה בתקופה זאת ובה נקפדו חייו הצעירים של חברנו פרץ פרנקל. בין כה וכה אחרי קצת למעלה מחודשיים הקיץ הקץ גם על מחנה זה ועל, אולי, הימים המאושרים ביותר שלנו בעליה זו. שוב, אין לנו ודאות ביחס לסיבות המדוייקות להעברתנו משם. אפשר שהמגיפה או החורף המתקרב קבעו בהחלטה לפרק את המחנה ואפשר שהיו עוד שיקולים אחרים. אולם, כנראה, שהסיבה המכרעת לכך היתה הופעתם של המוני גרמנים נאצים (קרוב לחצי מיליון), אשר ישבו מזה דורי-דורות בבוקובינה ובבסרביה הרומנית, ועתה עם הכיבוש הסובייטי של חבלים אלה, הם שבו לגרמניה, דרך יוגוסלביה, ורבים מהם – ומספרם הלך וגדל בחודשי הקיץ של 1940 – שרצו בקלאדובו ובסביבתה. השלטונות היוגוסלביים הבינו מיד את המצב העדין המתהווה של סכנת התנגשויות בינינו, פליטי קלאדובו היהודים, לבין הנאצים החוזרים. פה ושם כבר עוררו שני הצדדים חילופי דברים נרגזים וקטטות. המתח בין שני מחנות אלה היה עצור וצפויות היו פורענויות שסופן מי ישור? כדי להקדים תרופה למכה ולמנוע החרפת ההתנגשויות ועמן הסתבכויות דיפלומטיות אפשריות עם השכנה התקיפה שממערב, העדיפו שלטונות יוגוסלביה להעבירנו אל פנים הארץ. כך הועלינו כולנו על שלוש ספינות גרר וב-17 בספטמבר 1940 נצטווינו להפליג לדרך ארוכה של אלף ושמונה מאות קילומטרים על פני נהר סאבה, אחורה. כעבור שישה ימי שייט הגענו, ב-23 בספטמבר, לשאבּאץ, עיר קטנה בת עשרים אלף תושבים. השלטונות בחרו בעיר זו מתוך אהדה לפליטים היהודים. היתה זו עיירה גדולה יותר מקלאדובו, עם תנאי איכסון ותזונה טובים ונוחים יותר וקרובה יותר לבלגרד. איש לא העלה אז על דעתו שבסביבתה הקרובה ביותר של שאבּאץ, בכפר זאסאביצֶה, ימצאו למעלה משמונה מאות מאנשי הטרנספורט הזה את מותם. אך לעת-עתה, בסוף ספטמבר 1940, התחלנו להסתדר בתחנה הנוספת החדשה של מסענו.

בעת בואנו לשאבּאץ היינו כבר כמעט שנה בדרך, התקרב החורף השני והאווירה בטרנספורט נעשתה עם כל יום חולף עגומה וקודרת יותר. אי האמון כלפי האחראים בבלגרד וגם כלפי הנהלת המסע, שהורגש היטב כבר קודם לכן, הפך עכשיו לנחלת רבים. התסיסה גברה ורוח של מרי השתלטה על המחנה. את צמיחתו של אי האמון עד לשלב המסוכן של אי-ציות והתמרדות נדגים בקטעים מתוך מכתבים שכתבו משם הוריו של עמנואל בר-זיו, היום חבר קיבוץ עין המפרץ, ואז חניך עליית הנוער בקיבוץ מרחביה.

קלאדובו, 2.5.1940

...אבל אינני מאמין עוד בהמשך הנסיעה. קרוב לוודאי שנצטרך להישאר כאן עד סוף המלחמה...

 

קלאדובו, 10.9.1940

...זהו טרנספורט מקולל, שאלמנטים בלתי-אחראיים עומדים בראשו. כל מה שהצעירים האלה יוזמים, נכשל...

 

שאבּאץ, 20.12.1940

בוודאי הבנת מגלוייתי האחרונה איך משחקים איתנו כבתיאטרון... לפני שמונה ימים כינסו אותנו במיפקד ונדרשנו לארוז מיד את חפצינו. התזוזה תהיה ביום א' בערב. כיוון ששבעתי את השגעון הזה וגם החורף והנסיבות אינם מרשים לקחת חבל בהרפתקה כזאת, מסרנו על סירובנו והודענו שלא ניסע בשום תנאי. גם הפעם היתה זאת אזעקת שווא, משום שהספינה אשר אמורה היתה כביכול לקחתנו לא הגיעה לגבול יוגוסלביה-רומניה... אני ועוד רבים אחרים, ביניהם הוותיקים, עייפה נפשנו מן המשחק הזה. נצטווינו להתייצב לפני הנהלת הטרנספורט ואף איימו עלינו, אלא שאמא ואנוכי עמדנו על דעתנו ולא סרנו מ"לאו" ברור. לא הסכמנו להפקיר את חיינו למוות בטוח. כעת מסתבר, שלא היתה זאת כלל ספינה כשירה להפליג בים, כי אם גוררת משאות שצריכה היתה להביא אותנו אל הים השחור ורק שם היו, כנראה, מעבירים אותנו לכלי שייט מפוקפק דומה, בו היינו – בעונת שנה זו ובסערות אלו – ממשיכים את נסיעתנו. אין מלים שתוכלנה לגנות מעשה שפל זה. לצערנו, איננ יודעים מי הם הגורמים הבלתי-אחראיים הנושאים באשמה. אתה, בני, תבין היטב עד כמה משתוקקים אנו להיפטר מן הגולה, אבל לא במחירה של התאבדות.

 

אביך, איזאק

 

מעשית היינו כבר מנוסים בהסתגלות למצבים חדשים. כך לא ארכו הימים ו"הסתדרנו" גם בשאבּאץ. מפאת מרחק הזמן הגדול שמפרידנו מן הימים ההם מטבע הדברים שניטשטשו הזכרונות ושוב אינם מוסמכים ומדוייקים די צורכם (לפחות בחלקם) ולכן ניעזר בתיאור חייו בשאבּאץ בדו"ח שנשלח ב-16 בינואר 1941 מהתאחדות הקהילות היהודיות ביוגוסלביה למר טרופר, נציג הג'וינט ביוגוסלביה. אף בדו"ח זה מצאנו אי-דיוקים מגמתיים, כמו ברשימותיו של נפתלי-באטא גדליה, אך בכל זאת ניתן על פיו לשחזר את מהלך חיינו שם.

עם בואנו לשאבּאץ שוכנו הצעירים בטחנת קמח משופצת, בעלת שלוש קומות. כאן היו אולמות שינה גדולים עם דרגשי עץ דו-קומתיים, חדר אוכל ושירותים.

גוש בתים אחר, ה-Magazin, הכיל את משרדי הנהלת הטרנספורט, מחסני מזון, בגדים וחומרי בניין, בתי המלאכה (סנדלריה, מתפרה, נגריה ומסגריה) – בהם עבדו בעלי מקצוע מקרב המעפילים, חדרי שינה לרווקים צעירים, עוד שני מטבחים (מהם אחד כשר) וחדר אוכל.

במבנה נטוש, ששימש בעבר כסנטוריום, הותקן בית חולים עם עשרים מיטות, בו שירתו תשעה רופאים מעפילים ושני רופאים יהודים מקומיים. גם בית מרקחת, מצוייד יפה, היה שם. בדירה קטנה אחרת התארגנה מרפאת שיניים.

כל הזוגות המבוגרים גרו בחדרים מרוהטים שכורים בעיר שאבּאץ. עיר זו פתחה לפנינו כמה אפשרויות בילוי, שלא ידענו כמותן קודם לכן בקלאדובו. מותר היה לשוטט בה בחופשיות כל יום עד השעה שמונה בערב ופעם בשבוע ללא הגבלת זמן. גם הועמד לרשותנו אולם גדול, בו קיימנו מסיבות גדולות מוצלחות, כגון מסיבות חנוכה וט"ו בשבט. התקיימו גם ערבי בידור מהנים, שמארגניהם ומבצעיהם היו על טהרת המעפילים, ביניהם בלטו בכשרונם האמנותי ריכארד רהבּרגר ויוז'י שכטר ז"ל.

את מחצית השנה הזאת (מ-23 בספטמבר 1940 עד 15 במארס 1941), שעשינו אנו הניצולים בשאבּאץ, מאפיינת יותר מכל העצבנות הבלתי-רגילה שנוצרה בין האנשים בשל העתיד המעורפל והפחד מפני הסכנות הצפויות. חודשים אלה, שבמרוצתם עברו תנועות הנוער מבניין טחנת הקמח הקר והבלתי ידידותי לבתים קטנים נאים, זכורים לי כתקופה של תקוות מרקיעות-שחקים להמשך נסיעה קרוב שניזונו מהודעות רשמיות תוכפות וחוזרות (ועוד יותר משמועות דמיוניות) שהנה בתאריך זה וזה עומד חלומנו הנכסף – להגיע סוף סוף לארץ ישראל – או-טו-טו להתגשם. אך כל התקוות התנפצו עד מהרה אל סלע המציאות האכזרית. היו כמה אזעקות-שווא כאלו ובעקבותיהן עוד העמיקו העצבנות, התיסכול, המרירות והייאוש התהומי. מכתבי מר שיין ז"ל אל בנו עמנואל מעידים על התפתחות זו כמאה עדים.

וסביבנו השתוללה מלחמת העולם השניה בכל עוזה. היא סגרה עלינו מכל העברים ולא הותירו לנו עוד אפילו קרן-אור חלשה כלשהי להצלה. באוקטובר 1940 פרצה מלחמת איטליה-יוון בחזית אלבניה, ובפברואר 1941 השתלטו הגרמנים על בולגריה. ביוגוסלביה עצמה הורגש כבר היטב הלחץ הגרמני על הממשלה לשנות כיוון אל מדינות "הציר". זאת בסביבתנו הקרובה. ובשערי ארץ ישראל, במדבר המערבי שבין לוב ומצרים, התנהל מאבק-איתנים על השלטון במזרח הקרוב.

והנה דווקא בשעה קשה זו, כשנדמה היה לכולנו כי כלו כל הקצים, באה הישועה – אך להוותנו, רק לנו, לשישית מכל המעפילים שבשאבּאץ. פתאום הגיעו כמאתיים-מאתיים וחמישים סרטיפיקטים לבני עליית הנוער עד גיל שבע-עשרה ולכמה מבוגרים. קשה היה להאמין בכך, אבל זה קרה.

ב-15 במארס יצאנו, חברי השומר הצעיר ו"גורדוניה", כקבוצה ראשונה של עליית הנוער מתחנת הרכבת של שאבּאץ, בדרך היבּשה דרך יוון ותורכיה, ארצה. חובה לספר כאן כי יוון ותורכיה סירבו לתת מעבר בבת-אחת לכל בעלי הסרטיפיקטים, כי אם רק בקבוצות של חמישים איש. וכך קרה הדבר הנורא שבגלל פלישת הגרמנים ליוגוסלביה בראשית אפריל 1941 לא יכלו אחרוני בעלי הסרטיפיקטים לממש את זכות העליה.

 

אורח החיים בקלאדובו ושאבּאץ

הארגון הפנימי. כבר בפרק הקודם שפכנו מעט אור על החיים הכלליים בטרנספורט בתחנות השונות של נסיעתנו-עמידתנו. מסרנו תמונה נאמנה על המתח הקבוע בו היינו נתונים – מי פחות ומי יותר – בשל הצפיפות הגדולה, תנאי החיים הירודים וההמתנה ללא-תוחלת לתזוזה. הזכרנו גם את קיומם של בתי מלאכה שונים, מוסדות בריאות ומינהל, כשמעל כל אלה עומדת הנהלת הטרנספורט. הנקודה הזאת ראוייה להרחבה. ככל שנתברר לנו בקלאדובו ששהותנו שם אינה עניין של ימים ושבועות בלבד, אלא לפחות של חודשים אחדים (חודשי החורף עד להפשרת הקרח על הדנובה), חייבים היינו לענות על הצורך להתארגן ולספק לעצמנו את השירותים היסודיים והדחופים ביותר – מעֵבר למזון וללינה. עוד באוניה נדרשו תיקונים כלליים שונים של חלונות, שולחנות וכו', אבל גם הציוד האישי הדל (תרמיל-גב ותו לא) נתבלה בתנאי החיים הפרימיטיביים שלנו עד מהרה; וכך נתעורר כעבור זמן קצר הצורך בשירותי נגריה, מתפרה וסנדלריה. נדרש גם שען לתיקון שעונים. גם צלם מצא שדה-פעולה נרחב. מן השעה הראשונה של נסיעתנו היינו זקוקים לשירות רפואי, וזה השתכלל עם הזמן. תנאי החיים בחורף הבלקני, הביגוד החסר, השינה על הרצפה וטיב המזון – כל אלה יחד גרמו מחלות ומגיפות, וזה נוסף למטרדים – כמו כינמת ופרעושים. הארגון הפנימי השתכלל מיום ליום. עוד על האוניות בקלאדובו וב"פנלופה" עמדו לרשות כולנו שירותים מאורגנים היטב. בתי המלאכה, שעובדיהם היו מעפילים, שמרו על משטר עבודה ותור צודק. לפי תיכון של האדריכלים שלנו ובהדרכת הנגרים ושאר בעלי המקצוע, הקמנו בעצמנו את מחנות האוהלים לנוער ואת הצריפים לאנשי "החלוץ". כל הטיפולים הרפואיים, כולל טיפול שיניים, ניתנו על ידי רופאינו ואחיותינו מקרב המעפילים ואף התרופות, בחלקן הגדול, הוכנו על ידי הרוקחים שלנו, שהקימו בית מרקחת נאה ועשיר. כך הפכנו עם הזמן לקהילה כמעט אוטארקית בכל הנוגע למתן שירותים – מעין מדינה בזעיר-אנפין. בראש הקהילה עמדה הנהלה, אשר נהנתה מאוטונומיה מירבית כלפי מוסדות איחוד הקהילות היהודיות ביוגוסלביה שבצילם חסינו, וזה תוך שיתוף פעולה הדוק והרמוני איתם. חברי ההנהלה היו: יוקל דורפמן, איש ההנהגה הראשית של "תכלת-לבן" בווינה, ומרטין הירש, חבר ההנהגה הראשית של "מכבי הצעיר" בפרנקפורט, אשר ייצגו את החלק החלוצי ותנועות הנוער. שני החברים האחרים בהנהלה היו האחים יוז'י ואמיל שכטר מווינה אשר היו, לפי המינוח של ימינו, טכנוקרטים מוכשרים למדי. לצד ההנהלה הזאת, שהיתה מוסד מבצע אשר כל ענייני הטרנספורט (המינהליים והאישיים) היו בתחום סמכותה וטיפולה, פעלו מספר ועדות: לכלכלה, לתרבות ולספורט. הוקם גם מרכז "החלוץ", בו כיהנו: יוקל דורפמן, מרטין הירש, דוקטור בצלאל ליכטוויץ-נאור מההנהגה הציונית בפראג, קורט פריד, וכן אהוד נהיר מההנהגה הראשית של השומר הצעיר בווינה. איחוד הקהילות היוגוסלבי שיגר אלינו שני נציגים: תחילה את נפתלי-באטא גדליה ואחר כך את אלי היימבאך-פלג, חבר ההנהגה הראשית של השומר הצעיר ביוגוסלביה. אלה פיקחו על פעולות הנהלת הטרנספורט וכן ייצגו את הטרנספורט כלפי השלטונות ברמה המקומית (בקאלדובו ובשאבּאץ). חסרון בלתי-נמנע היה בזה שהנהלת הטרנספורט לא נבחרה, אלא מונתה בווינה ובברטיסלבה צורך אליה מרטין הירש כנציג החברים מאוסטריה. וכי אפשר היה אחרת? הרי רובנו היינו זרים זה לזה ולפי איזה קריטריון אפשר היה לבחור הנהלה אמינה ויעילה? יתירה מזאת: היינו ציבור לא הומוגני אשר יד המקרה הפכה אותו לקבוצה אחת. היו בינינו אקדמאים ומשכילים, מחד, וחסרי השכלה וחינוך, מאידך; היו עשירים שירדו מנכסיהם ואילו אחרים דלפונים ועניים מרודים; אצילי-נפש לעומת טיפוסים מפוקפקים וגם טיפוסי העולם התחתון לא חסרו; היו חולי-נפש ופרוצות, והיו קנאי דת ובעלי אמביציות חולניות ל"פוליטיקה"; היו יהודים של כל ימות השנה, והם הרוב, והיו חברי תנועות הנוער ואנשי "החלוץ". אך כיוון שההנהלה הולבשה על הטרנספורט מלמעלה, חשדו רבים, בעיקר מן השכבה הקשישה, בחלוצים אלה אשר כה שונים היו מהם במנטליות ובתפיסת החיים וערכי הצדק והשיוויון. יתכן שאלה, הקשישים, באמת לא הבינו די הצורך לנפשם ולמאווייהם של הצעירים. אנו הצעירים, לעומת זאת, ראינו ביוקל ובמרטין את נציגינו הלגיטימיים ורחשנו להם מלוא האמון. כלפי יוז'י ואמיל שכטר היינו גם מסוייגים כלשהו.

 

המזון. איך אומר ברטולד ברכט בדרכו הבוטה, אך בוודאי לא נעדרת אמת, ב"אופרה בגרוש": "קודם האוכל, אחר כך המוסר". לא אומַר שבגין מחסור באוכל והקשור בו השלכנו את כל מטעננו המוסרי מאחורי גוונו. נהפוך הוא. אולם אני מודה ללא שמץ של בושה, שנושא האוכל היה אחד הנושאים המרכזיים ביותר בקלאדובו ושאבּאץ, שהעסיק את מחשבותינו ושימש נושא קבוע בשיחותינו. אם להאמין לנאמר בדו"חות של באטא גדליה ושל איחוד הקהילות היוגוסלביות על נושא זה, הרי חיינו שם – ואנחנו לא ידענו – בקייטנה נפלאה, במלון בעל חמישה כוכבים (לפחות). כותב גדליה: "בשר היה בשפע, וכן ירקות ופירות – הנוסעים עצמם (זאת אומרת אנחנו) ביקשו שתוגש להם רק מנת בשר אחת ליום". הוא מוסיף, שהזוגות אשר גרו בתוך קלאדובו ושאבּאץ קיבלו סכום כסף שאיפשר להם לאכול את ארוחותיהם במסעדות לפי בחירתם. קו דמיוני זה נמשך גם בדו"ח של איחוד הקהילות הנ"ל: "...האנשים שגרים מחוץ לבית הגדול רשאים לקחת את האוכל לחדרם, אך הם יכולים גם לסעוד ליד שולחנות עם מפה לבנה, בחדר האוכל המשותף" (16 בינואר 1941, עמ' 4). לא ניתן להסביר מה הניע את הכותבים לתאר את המציאות בתחום זה בצורה כה מסולפת. אמת נכון: הזמן חולף – מטשטש לעתים את הזכרון ומביא לאי-דיוקים. אבל תיאור זה של טיב ותנאי האוכל – אפילו אינו תואם חוש הומור מקברי.

וישנה גם עדות קיצונית הפוכה על פרשת האוכל בטרנספורט וגם היא מוגזמת במידה רבה מאד. כוונתי לעדותו של אפרים להב, אז אחד החניכים של נוער "המזרחי". הוא מספר על רעב מתמיד ללחם, עד כדי כך שהוא וחבריו הלכו לבקש שרידי אוכל אצל הקשישים מאנשי הטרנספורט ואספו תפוחי עץ רקובים מן הפועלים בתחנת הרכבת שפרקו פרי זה מן הקרונות

 

(ארכיון "יד ושם", תיק ג-010/11)*.

 

האמת היא שמרעב, כפשוטו לא סבלנו במשך כל שישה-עשר החודשים בדרך. אלא שהאוכל ניתן בבחינת "לחם לחץ ומים במשורה", דהיינו בצימצום רב מאד, וגם הרכבו ואיכותו היו ירודים מאד. רק כך יובן שכה הרבה עסקנו במזון. זה פשוט לא היה טוב ולא מספיק. זכורה לרבים מאיתנו העובדה שיכולנו לדבר על כל נושא שבעולם – על עתיד האנושות או על מהלך המלחמה, על גורל העם היהודי או על היחסים בין בנות ובנים – תמיד, ממש תמיד, מצאנו עצמנו פתאום משיחים על הנאות קולינריות בעבר, על "מה הייתי מזמין במסעדה אילו רק יכולתי", "מה הייתי נותן עכשיו בשביל מעט מרק טעים, נקניק או מה הגונה של עוף" – וכל אחד כיד הדמיון הטובה עליו. לא במקרה זכו הפזמונים והקטעים בנושא האוכל למחיאות-כפיים סוערות במסיבות ובחגיגות.

 

תרבות. הפעילות התרבותית בקלאדובו ושאבּאץ נמשכה כל זמן שהותנו שם. זכורים לי היטב ערבי בידור מוצלחים שעמדו על רמה נאותה והיו מהנים מאד, אשר רובם הוכנו ובוצעו על ידי הצמד יוז'י שכטר וריכארד רהברגר. המלווה המוסיקלי להם וללהקתם היה האס, אדם טוב-לב וברוך-כשרון מוסיקלי. מלבד תוכניות הבידור חוברו כמה וכמה שירים ופזמונים שאחר כך הושרו בפי כל, כגון "שיר האמיגרנטים", "מארש עליית הנוער", "שיר תודה ליוגוסלביה" ועוד (מרביתם של שירים אלה עדיין שמורים כזכרון יקר בידי כמה חברים). פעלה מקהלה גדולה של כל תנועות הנוער, אשר הנעימה בהופעותיה באירועי התרבות והחברה המגוונים. אחת לשבוע הרצה דוקטור רוטנשטרייך (מראשי המשרד הארצישראלי בווינה בעבר) על המצב הפוליטי האקטואלי ועל הקרבות בחזיתות המלחמה השונות. הרצאות אלו זכו לנוכחות גדולה ולהתעניינות רבה מאד. הן גם הרגיעו והחלישו את הפחדים והחרדות, בשל הנימה האופטימית בתיאוריו של המרצה. כוחות אינטלקטואליים לא חסרו בינינו, וכך הושמעו מפעם לפעם הרצאות של בעלי מקצוע מתחומי מומחיותם השונים. הפעילות ההשכלתית גם היא היתה לברכה. את המסיבות הגדולות והחגיגיות מאד בחנוכה ובט"ו בשבט הכינו חברי תנועות הנוער. ההכנות הקפדניות למסיבות נמשכו לרוב שבועות רבים והתוצאות רוממו את נפשות כולנו. היו אלו חוויות שחיזקו את רוחנו בחיי יומיום הקשים. ככל שרק איפשרו הנסיבות פיתחו צעירי הטרנספורט פעילות ספורטיבית ערה, בעיקר בענף הכדורגל. נבחרת הכדורגל שלנו התחרתה לעתים קרובות נגד קבוצות יוגוסלביות מקומיות והישגיה המצויינים שימשו מקור לגאוות אוהדיה הרבים. אכן, חיי התרבות והספורט בטרנספורט היו גורם מלכד בעל חשיבות רבה, היסבו לחברים הרבה עונג והנאה וגירשו – ולו לשעות אחדות בלבד – את רוח הנכאים והייאוש מלבות האנשים. והרי זה הישג שאפשר היה להתברך בו.

 

* ישראל הרשמן בעדותו (ארכיון "יד ושם", תיק 03/3316, מארס 1969) עוד מגדיל להשחיר את המציאות באומרו: "מים טובים לשתיה לא היו לנו והיינו מוכרחים לשתות את המים המלוכלכים של הדנובה". זוהי הגזמה שחוטאת חטא כבד לאמת. מעולם לא הוכרחנו לשתות מים מלוכלכים!

 

חֶברה. קשה לומר שהיו קשרים הדוקים בין השכבות והקבוצות השונות שמהן הורכב הטרנספורט. החיים החברתיים התנהלו בעיקרם בתוך המסגרות הצרות יותר של קבוצות גיל ומוצא. אך ככלל, כחברה גדולה (אלף ומאתיים נפש הם יותר מאוכלוסיית כפר קטן), ידענו שם את כל גילויי החיים הרגילים ביותר, היפים והיפים-פחות. היו ביטויים של עזרה הדדית. נרקמו קשרי-ידידות עמוקים בין אנשים שעוד אתמול היו זרים איש לרעהו. אך היו גם מריבות וקטטות, גניבות ורכילות רעה. היה זה מעגל החיים הנצחי שאין לעצור אותו בשום מקום בו רוחשים חיי-אדם, אפילו בתנאים החמורים ביותר. היו לידות ומסיבות ברית-מילה, זוגות נישאו ואחרים נפרדו, אנשים חלו והחלימו – והיו גם לוויות. הכל-מכל-כל. בסופו של דבר למדנו שאין כוח בעולם אשר יוכל לחיוניותו של האדם, לרצון החיים שלו – בכל המצבים והנסיבות – אפילו לנוכח מצוקה נוראה ביותר וסכנת חדלון.

באחד המכתבים של הורי עמנואל זיו (קיבוץ עין המפרץ) אליו, מצאנו את סדר היום שהיה נהוג באונייתם, "צאר ניקולאי", בקלאדובו. באונייתם נמצאו הדתיים שבינינו – נוער ומבוגרים. אצלנו היה סדר יום שונה, אך איני זוכרו במדוייק. וזה סדר היום ב"צאר ניקולאי":

6.30: קימה

7.30: תפילה במניין

9.00: ארוחת בוקר

10.00: טיול ב"יבשה" או על הסיפון, אחר כך קריאה וכתיבה

13.00: ארוחת צהריים. כל יום בשר*, מרק, ירקות ולחם באופן חופשי

15.00: שינה שלאחר הצהריים

17.00: הרצאות, נשפים, סקירות מהעתונות, טיולים וביקורים אצל אחרים

19.00: ארוחת ערב: חמאה, ביצים, דבש או ריבה

 

"החברה שלנו"

מי היא זאת "החברה שלנו"? זאת היא קבוצת צופים מקן השומר הצעיר בווינה, כעשרים ילדים-נערים שגילם נע בין ארבע-עשרה לשש-עשרה שנים. אז מצאתי את העובדה שילדים כאלה עוזבים את ביתם לצמיתות ויוצאים לבדם לדרך מסוכנת אל הבלתי-נודע, כטבעית ולא נתתי דעתי עליה; אולם מאוחר יותר, בהיותי בעצמי אב לילדים, חשבתי רבות על הרגשתם של הורים הרואים את בנותיהם ובניהם הקטנים אולי בפעם האחרונה ואינם יכולים למצוא מנוח ושלווה לנפשם בדאגתם לצפוי להם בעתיד; ועל לבטי-לבם הוודאיים, האם מיטיבים הם לעשות בהניחם להם לנסוע? האם הם מצילים בכך את חייהם או שמא גוזרים עליהם כליה? – שאלות מחרידות להורים, שברירות הרבה אין להם. אבל חזרתי ושאלתי את עצמי גם על מה שהתרחש בעת ההיא בנפשותיהם ובמוחותיהם של הילדים שצריכים היו להיפרד

 

* ההדגשה בפירוט הארוחות, ובפרט הביטוי "כל יום בשר", יש לראות בזה נסיון להרגיע את הבן הדואג. דרך כזו מוכרת לנו מהרבה מצבים דומים.

 

מהוריהם, כמעט ללא שביב של תקווה לראותם עוד אי-פעם בחיים? שאלתי אחדים מהם, אלה שנמצאים היום בקיבוץ גן-שמואל הם בעצמם הורים לבנות ובנים נשואים ואף סבתות וסבים, מה זכור להם ממה שהתחולל בנפשותיהם, על מחשבותיהם בעת הפרידה מהוריהם ומבני משפחתם הקרובה. הנה, בקיצור רב, מקצת מתשובותיהם:

חנה פריש: הניתוק מהורי לא היה קשה עלי בגלל הקשר לתנועה ושאיפתי העזה להגיע לארץ ישראל. גם האווירה האימתנית ברחובות וינה, החרדה מפני הבאות והעלול לקרות לי לו נשארתי, הקלו על הפרידה. עם זאת ליוו אותי כל הזמן רגשות-אשמה על שהשארתי את ההורים שם, בגוב האריות של הנאצים.

רות גלילי: הורי התגרשו ואני הייתי אצל אמא. בת יחידה. אמא היתה זאת שדחקה בי שאסע, כי אני לא הייתי מודעת כל כך לסכנות בהן היינו שרויים וגם לא תפסתי אז לגמרי שזאת עלולה להיות פרידה לנצח.

אבי מריאנברג: ממאי עד נובמבר 1939 התפרקה משפחתנו לגמרי. אבא, שהיה חסר-נתינות, נשלח לפולין "לעבודה" ואחי הגדול יצא להכשרה עם בוגרי השומר הצעיר. גם אבי התייסר ברגשות-אשמה, כי הוצע למשפחה להצטרף יחד לטרנספורט עליה-ב' של הרביזיוניסטים והבנים סירבו. הניתוק מן ההורים היה קשה מאד וגרם לי הרבה עוגמת-נפש ויגון, מה עוד שלא בקלות הסתדרתי בלעדיהם, ולעתים קרובות חשתי את עצמי בודד. אבל הייתי מאד קשור לחברי הקבוצה וקשר זה הוא שעזר לי רבות להתגבר על הגעגועים להורים ועל צער הבדידות.

יוסף כהן: הייתי המאושר  היחיד בין כל בני הקבוצה שלא נאלץ להתנתק מהוריו, משום שגם הם היו בטרנספורט. עוד לפני כן הייתי עם אבא, שניהל הכשרה ליד וינה, והיו לי איתו יחסים יותר מטובים. היו אלה יחסי ידידות בין שני חברים, אמנם בני גילים שונים. אמא העניקה לי, כבן יחיד, חום אמהי ואהבה, וגם בינה לביני היו קשרי הבנה עמוקים. רק עם עלייתי ארצה במארס 1941 היה עלי, לצערי, להיפרד מהורי.

יעל פגי: בגלל מקום מגורי (ברובע של היהדות האורתודוכסית בווינה) הרגשתי יותר מאחרים בקבוצה את נחת זרועם של הנאצים כלפי יהדות וינה. את טעם האנטישמיות הפרועה טעמתי עוד לפני הכיבוש הנאצי. הכרתי את המצב החמור לאשורו. אחי יוסף (כיום חבר קיבוץ העוגן) נאסר ב"ליל הבדולח" והועבר לדאכאו, משם שוחרר הודות לסרטיפיקט שהתנועה השיגה בשבילו בדחיפות. לעומת זאת, ההורים עדיין לא תפסו את גודל הסכנה ואת השנאה התהומית של הנאצים כלפי היהודים. הם עוד השתעשעו באשליה ש"אצלנו זה לא יכול לקרות", וכי בסופו של דבר יירגע המצב והכל יסתדר וישוב להיות כפי שהיה. אבא היה יהודי מתבולל, ששירת כקצין בצבא האוסטרי של הקיסר פראנץ-יוזף, ובתור שכזה האמין כי בו ובשכמותו לא יגעו לרעה. גם אמא, אחרי שיחרורו של אחי יוסף ממחנה הריכוז בדאכאו, לא היתה שלמה עם עלייתי והשמחה היתה ממנה והלאה. כשגם אני נפרדתי מההורים האמנתי אמונה מלאה שעוד אשוב לראותם ולכן לא התעצבתי במיוחד בפרידתי מהם. גם אני חשתי את החברות המיוחדת במינה ששררה בינינו, חברי התנועה. התנועה היתה לי משענת נפשית ומוסרית בעלת חשיבות עליונה והיא עזרה לי תמיד להתגבר על כאב הניתוק מן ההורים ועל העצב והפחד.

 

התזכורת הזאת על החברות המיוחדת שהפכה את בני הקבוצה לאגודה אחת, מלוכדת וחזקה, נמשכת כחוט השני בדברי כולם וזיכרה המלבב נשמר עד היום כזכרונם היקר ביותר מן הימים הרחוקים ההם. ואין רבותא בעובדה מרנינה זאת, כי הרי הכרנו זה את זה היכרות קרובה כבר שנה וחצי לפני יציאתנו ומרביתנו אף בילינו יחד כמה חודשים טובים בהכשרת נוער ליד וינה. אם הבענו זה עתה את פליאתנו על הקלות היחסית בה נפרדו ילדי הקבוצה מהוריהם, הנה תמיהה נוספת: עד כמה שזכור לכולנו, חיינו לאורך כל המסע חיי תנועה "רגילים" ופעילים מהחל ועד כלה, ככל שרק איפשרו הנסיבות. תמיהת כולנו היום היא רק: כיצד יכולנו? הרי סגרו עלינו אימה ומגור ובאמת ללא-מליצה עמדנו יום יום על עברי-פי-פחת – וחרדות קיומיות ראשוניות אלו עלולות היו לגרום לירידת המורל, לדכאון ולשיתוק. אך לא, לא מניה ולא מקצתיה. אין זאת אלא שלמזלנו הגדול לא היינו מודעים למלוא גודל הסכנות שארבו לנו. אולי הגיל הצעיר עשה, אולי יצר החיים, אולי מנגנון נפשי פנימי מווסת גייס את היכולת להתעלם מתנאי החירום ואיפשר לנו לחיות פחות או יותר חיים תנועתיים ואישיים נורמליים.

בארכיון "יד ושם" (תיק 03/03316, מארס 1969) מצאנו עדותו של ישראל הרשמן, אחד מן הבוגרים שבין ניצולי קלאדובו-שאבּאץ. אין זה מענייננו כאן לסתור ולתקן את כל מה שלדעתנו הוא בבחינת אי הדיוקים שבעדותו. כאלה מציים בה בשפע. אולם משפט אחד שם מאד רלוונטי לנושא שלנו: "הזמן עבר בבטלה ובחוסר מעש, רק בריב, בוויכוחים ובניחושים מה יהיה הלאה..." משפט זה מדגים כמו את הניגוד התהומי שבין תחושתם של רבים מאד מאנשי הטרנספורט (בייחוד בשכבה הקשישה) על שיעמום ובטלה, לבין חיינו והרגשתנו אנו. אנחנו לא רק שלא ידענו רגע אחד של שיעמום ואפס-מעשה, כי אם חיינו חיי חברה ותרבות פעילים ותוססים, מלאי תוכן ועניין. פעמים אחדות בשבוע התכנסנו לשיחות-קבוצה על קשת רחבה של נושאים רעיוניים או חברתיים. שוחחנו על תולדות הציונות ועל בעיותיה באותם ימים, על המדיניות הבריטית בארץ ישראל, על מחלוקות אידיאולוגיות בתוך מחנה ארץ ישראל העובדת, אנחנו והרביזיוניסטים (ב-1 באוגוסט 1940 נפטר זאב ז'בוטינסקי בארצות הברית ואנשי בית"ר שבטרנספורט הזמינונו לוויכוח על תורתו ותנועתו), למדנו את עיקרי תורתו של בורוכוב, עמדנו בהרחבה על ההבדלים בין תנועות הונער השונות, הכרנו את הזרמים הקיבוציים על המאחד והמפריד שביניהם, עסקנו קצת בתולדות ישראל וההיסטוריה הכללית של המאה העשרים באירופה. דיברנו על מנהיגי הציונות והסוציאליזם, מה בין רפורמיזם וסוציאליזם מהפכני, על עמדתנו כלפי ברית המועצות ועל עוד שורה ארוכה של נושאים. אחת לשבוע נמסרה סקירה מהעתונות על המאורעות הפוליטיים והצבאיים האקטואליים; וכמובן שלמדנו גם עברית, למרות שהמורה עצמו (כלומר אני) לא היה בר-הכי בשפת-עֵבר. בכל הפעילות הענפה הזאת לא עמד לרשותנו כל חומר שבכתב, לא ספרים ולא חוברות.

כל ליל-שבת (או אולי היה זה במוצאי-שבת) ערכנו עונג-שבת חגיגי עם שירה בציבור וכיבוד צנוע. מבין מסיבות ליל-שבת הרבות ולרוב גם מרשימות, זכורות עד היום אלו שדנו בהן על סיפורי הילדים של אמה לווין-תלמי, על ספרו הבלתי-נשכח של פראנץ וורפל, "ארבעים הימים של מוסה דאג", על התקוממות פועלי אוסטריה נגד משטרו הקלרו-פאשיסטי של דולפוס ב-12 בפברואר 1934 ומסיבה אחת שבמרכזה פזמוני ה"אופרה בגרוש" מאת ברטולד ברכט. כן זכורות לי שתי מסיבות נוספות: אחת שבמרכזה הסיפור "גילה", על בתו של יוסף פינקלשטיין ז"ל משער העמקים, והאחרת שהרימה על נס את אחוות העמים בין יהודים וערבים בארץ ישראל ובמרכזה הסיפור על הנער העברי סאלח (?), שבמאורעות 1936-1939 הצית, בגלל הסתה ובורות, שדה של קיבוץ, אבל נסלח לו ואחר כך היה לידידנו.

הוצאנו גם שני גליונות של עתון הקבוצה, פרי מאמץ קולקטיבי של רוב החברים. מאמרי העתון דנו בכל הבעיות שהעסיקו את הקבוצה. צורתו החיצונית היתה אסתטית ונאה ביותר. מאליו יובן שהעתון כולו נכתב בכתב-יד והוא עוטר בעיטורים עדינים והומוריסטיים על ידי חבר הקבוצה דב וייסמן-עשת. בשלב מאוחר יותר, בשאבּאץ, כשהתגוררנו בבית משלנו, קיימנו כל בוקר שיעורים סדירים בתחומי השכלה שונים. ל"מוסד" הזה קראנו "בית ספר לעליית הנוער". האם צריך לחזור ולהדגיש שלא שכחנו גם לשיר ולשחק?

עם זאת לא הסתגרנו במסגרת הצרה, החמה והנעימה שלנו. שיתפנו עצמנו באופן פעיל בכל הפעילויות של כלל תנועות הנוער ואף יזמנו מקצתן. אחת מהן היתה משפט ציבורי על הפלישה הסובייטית לפינלנד (30 בנובמבר 1939 עד 12 במארס 1940), בו שימשו יוקל דורפמן קטיגור ואהוד נהיר סניגור, כשלצידו של כל אחד מהם סוללה גדולה של עדים. המיטיבים לשיר מבינינו השתתפו במקהלה הכללית של חברת הנוער, אשר הופיעה באירועים חגיגיים שונים. אולם גולת הכותרת של פעולתנו "בחוץ" היה יום הספורט שערכנו בשותפות עם קבוצת הנוער של "גורדוניה" ב-27 באפריל 1940. אם קיימנו עם כל שאר התנועות יחסים יפים של כבוד הדדי ושיתוף פעולה, אלה עם גורדוניה הצטיינו בחמימות ובהבנה מיוחדת; וזאת לא כל כך בגלל הקירבה בתחום התפיסה הקיבוצית בין חבר הקבוצות דאז והקיבוץ הארצי, אלא יותר בגין יחסי ידידות יחידים במינם שבין מדריכי שתי הקבוצות, אשר הקרינו גם על הקבוצות עצמן. התכונה לקראת האירוע הספורטיבי והחברתי הזה היתה עצומה. שבועות לפני כן תיכננו את היום לכל פרטיו ודקדוקיו. התאמנו בכל ענפי הספורט בהם עמדנו להתחרות, תירגלנו את החלק הטקסי (מצעד הדגלים והמסדר). ואם בדגלים מדובר, הרי "היום כבר מותר לגלות" שאת החומר בשבילם וגם לשמלות לבנות "אירגנו" הבנות מהווילונות של חלונות האוניה. יום הספורט עצמו היה חג אמיתי לכל הטרנספורט. המונים הקיפו את המגרש שהכינונו וסימנו לפי כל הכללים. קבוצות שתי התנועות לבושות היו תלבושת אחידה (כמובן שונה) וכבר מצעד הדגלים ומסדר הפתיחה היו רבי-רושם. אחר כך נערכו התחרויות בריצות למרחקים שונים, קפיצות לגובה ולרוחק ושורה של תחרויות היתוליות משעשעות. להתעניינות מיוחדת זכו משחקי הכדור, תחילה "מחניים" ולסיום משחק כדורגל מותח והוגן בין נבחרות השומר הצעיר וגורדוניה. אנחנו ניצחנו בו 1:2, וכיוון שניצחנו גם בתוצאה הכללית, עלה ה"אגו" הקבוצתי שלנו מעלה-מעלה. בכל הדיסציפלינות הספורטיביות נערכו תחרויות מקבילות בין בנים ובנות. מסדר נאה סיים את היום הנפלא הזה.

בתיאור נלהב זה של חיינו, שהוא אמת לאמיתה, איני מתכוון להעלים שקבוצתנו התלבטה לא אחת במשברים חברתיים. מדי פעם ידענו גם אי-הבנות וסכסוכים בין חברי הקבוצה, הפרות משמעת או פגיעה בכללי השיתוף. חיינו במשך חודשים ארוכים בקירבה מתמדת, ללא אפשרות לסגת בשעת הצורך לפינה פרטית קטנה ולפרוק את המתח האישי והקבוצתי המצטבר. מכאן עיקר החיכוכים והמריבות. אך בדרך כלל ביררנו ויישבנו כל מחלוקת ברוח טובה ולמדנו מן השגיאות. אך היה גם מקרה (או שניים) של הוצאת חבר מן הקבוצה. כי זאת לדעת: הדאגה לתקינות חיי החברה עמדה בראש מעייננו. אין-ספור שיחות ישבנו וליבנו נושאים חברתיים: על הפסיכולוגיה של גיל ההתבגרות, היחסים בין שני המינים והסברה מינית, שיתוף ושוויון וכיוצא באלה. בתחום השיתוף לא ידענו פשרה. כל מי שקיבל מקרוביו חבילה כלשהי של מצרכי מזון וממתקים (שכולנו היינו כה להוטים אחריהם), מסר אותה ללא ערעור לחֶברָה; וכיוון שלמזלנו קרו לעתים הפתעות נעימות כאלו, יכולנו לפעמים לשפר את תפריטנו הדל ולטעום ממיטב המטעמים.

על כן, אם אחזור ואעמת שנית את קביעתו הבוטה והעצובה של ישראל הרשמן, האומרת ש"הזמן עבר בבטלה ובחוסר-מעש, רק בריב, בוויכוחים ובניחושים מה יהיה הלאה" עם חיי קבוצתנו הערים והיפים (כן, אנחנו הרגשנו גם אז, למרות כל המגבלות והמצוקות, שחיינו יפים!), הרי היינו בני-מזל מאושרים. אומנם לא שכחנו את השינה במשמרות על הריצפה (לילות אחדים אפילו בישיבה, מפאת חוסר-מקום), לא את האוכל התפל והבלתי-מספיק, לא את כמיהתנו לפינה קטנה פרטית להתייחדות עם עצמך, לא את העדר הנוחות הבסיסית וודאי לא את המתח המטריד תדיר את מנוחתנו בשל הספק הגדול אם נצליח אי-פעם לעלות לארץ ולהינצל. אנו זוכרים גם זוכרים עתה; אך יותר מאלה מלא לבנו תודה על שזכינו וחיינו לאורו של חזון בו האמנו באמונה שלמה, שזכינו להיות חברים בתנועה בה התגאינו ושאפנו להיות ראויים לה. ואחרון-אחרון חביב: תודה על האחווה, החברות הטובה והידידות הכנה שבינינו. רק בכוחן של אלה עלה בידינו להחזיק את ראשינו על פני המים, לא להיגרף עם הזרמים העכורים ולא להיכנע לחולשות-אנוש. זו הסיבה לכך שמסוגלים ורשאים אנו להביט אחורה לא בזעם, אלא בנועם ובנוסטלגיה.

 

מאחורי הקלעים

מן הרגע שהוברר לנו בקלאדובו שלא נוכל להמשיך בדרך, אלא ניאלץ להתקיים בחורף על שלוש האוניות בנמל קטן זה שעל הדנובה, התחילו הניחושים והספקולציות לסיבות העיכוב ועל הסיכויים להמשך מסענו לעבר ארץ ישראל. ככל שחלפו השבועות והחודשים ועברנו משלוש האוניות אל הגוררת "פנלופה" וממנה אל שני מחנות האוהלים בקלאדובו ואחר כך בשאבּאץ, כן גברו אי האמון והייאוש בקרב המעפילים. שמועות פרועות ודמיוניות ביותר התפשטו ועברו מפה לאוזן ועוררו מבוכה ומהומה. היו שהאשימו את ההנהלה הפנימית של הטרנספורט בשחיתות, שהיא בקנוניה אחת עם שמעון שפיצר, ראש איחוד הקהילות היהודיות ביוגוסלביה, אשר היה בא מפעם לפעם אלינו כדי להרגיע את הרוחות ולהבטיח הבטחות חדשות על מועד חדש להמשך הנסיעה, שעד מהרה נתבדו בדיוק כמו ההבטחות הקודמות. נפוצו גם שמועות הפוכות, שעוררו תקוות גדולות. אך איש לא היה מסוגל להסביר להמון המעפילים הנסער והמפוחד, המיטלטל בין תקווה ויאוש, הסבר מוסמך ואמין כיצד זה אין בכוחם של המוסדות היהודיים והציוניים, בארץ ישראל ובעולם, לחלץ את שיירת העולים הגדולה הזאת מן המלכודת בה היא נמצאת ולהובילה לחוף מבטחים. תעלומה בלתי מובנת זו טרדה אז את שלוות כולנו יום יום והספקות והתמיהות לא הרפו מאיתנו במשך ארבעים שנה לאחר מכן, עד היום הזה.

בינתיים נתפרסם שפע של חומר על פרשת קלאדובו-שאבּאץ. אחדים מן האישים שהיתה להם נגיעה ישירה או עקיפה לעליה זו כתבו אוטוביוגרפיות ובהן פרקים מפורטים ומאלפים על פרשת קלאדובו-שאבּאץ, כמו: אהוד אבריאל, רות קליגר-עליאב וכן נפתלי-באטא גדליה. גם מוסדות שונים אשר טיפלו בטרנספורט הזה מצאו לתת פומבי לגירסתם על השתלשלות הדברים עד סופם המר. לא ייפלא שהסתירות והניגודים בין כל הפרסומים האלה רבים הם וכי כל אחד מן הכותבים מנסה לפאר את מעשיו-הוא ולגולל את אשמת המשגים והמחדלים על הזולת. בעקבותיהם הלכו כמה מניצולי קלאדובו-שאבּאץ, שמסרו עדויות שונות על הקורות אותם. גם מקור מידע זה אינו משוחרר מראיה סובייקטיבית וכותב שורות אלו מודע לכך שסכנה זו רובצת גם לפתחה של סקירתו, אם כי עשה הכל כדי לא לשאת-פנים לצד כלשהו ולדבוק באמת. אל שני סוגי הכותבים שהוזכרו עד כה (דהיינו: העסקנים למיניהם והמעפילים), שלהם מן ההכרח גישה אמוציונלית לנושא, מצטרפים גם עתונאים בעתונות הכתובה, שנתנו דעתם לפרשה עלומה וטרגית זו. גם "שידורי ישראל" הקדישו לה שידור חוזר מעניין ביותר, בו הופיעו האישים             השונים – "גיבורי" הפרשה. אך בזה לא סגי. לאחרונה התעוררו מוסדות מחקר אקדמאיים (החוגים לציונות באוניברסיטאות תל אביב וירושלים) לשפוך אור על השאלות הקשות המרחפות סביב התעלומה הזאת ולנסות להוציאנו מן המבוך המסובך של עדות לעומת עדות הסותרת אותה, של אמת כנגד אמת אחרת. יש להניח ולקוות שמחקרן של שתי החוקרות (חנה ויינר, חברת קיבוץ נאות מרדכי, מאוניברסיטת תל-אביב ודליה עופר מהאוניברסיטה העברית – שכרגע ידוע לנו על עבודתן) יגלה לכל המעוניינים פרטים בלתי ידועים עד כה והוא בוודאי יהווה את המסמך האובייקטיבי והמקיף ביותר בנושא מכל שפורסם לפני כן. אך חוששני שגם הן תתקשינה לחשוף את האמת, את כל האמת ורק את האמת, ולו רק מפני שחלק מדמויות המפתח בעלילה זו לקחו את סודותיהן ואת פתרונן של כמה קושיות מהותיות ושנויות במחלוקת איתם אל קבריהם, ונדמה שלעולם לא נוכל עוד לדעת עד הסוף כל מה שהתרחש מאחורי הקלעים.

עם כמה שורות בדו"ח של נפתלי-באטא גדליה מסכים אני הסכמה מלאה: "מר גורלם של פליטי קלאדובו לא היה בשום פנים תלוי ברצונותיהם, במעשיהם או בתכונותיהם שלהם. הוא נקבע מכוח גורמים פוליטיים עולמיים ויישוביים. תחילה נלכדו במשטר הנאצי, אחר כך בסיבוכי מלחמת העולם השניה אשר בהם השתלבו גם היחסים בין התנועה הציונית והיישוב הארצישראלי לבין ממשלת המנדט. וככל הנראה השפיעו גם על אי הבנות וחיכוכים שנתגלעו בין המוסדות היישובים והציוניים לבין עצמם למרות מטרתם המשותפת, עד שנסגר המעגל הטרגי וגזירת כליונם נחתמה מחמת צמאון הדם של המטורפים הנאצים".

בעוזבנו את וינה ב-25 בנובמבר 1939 נאמר לנו שלא נשהה זמן רב בדרך. הכל אורגן וסודר על הצד היותר טוב ובקרוב נהיה בארץ. בברטיסלבה ממתינה לנו אוניה שתביאנו אל סולינה, הנמל הרומני בים השחור, ושם נעבור אל אוניה אחרת, בה נעפיל לארץ ישראל. לאכזבתנו המרה לא כך התנהלו העניינים. אומנם עד ברטיסלבה הכל הלך למישרים ולפי התוכנית. עוד באותו הלילה, מיד עם הגיענו לשם ברכבת מווינה, עלינו על ה"אוראנוס" והיינו משוכנעים שבבוקר המחרת נרים עוגן ונמשיך. אלא שהיום עבר ודבר לא קרה. עמדנו. אחר כך עברו עוד ימים רבים של המתנה בברטיסלבה ואיש לא הסביר לנו את פשר הדבר; מדוע השתבשה התוכנית היפה. רק מקץ שלושה שבועות זזנו סוף סוף במורד הדנובה אל עבר הים השחור, ושוב הרקיעו התקוות שחקים. בגבול הונגריה-יוגוסלביה הועברנו אל שלוש אוניות יוגוסלביות, איתן הגענו עד קלאדובו. וכאן, שוד ושבר, נתבשרנו שבגלל קיפאת הדנובה לגוש קרח בלתי-עביר עלינו לעשות את החורף על האוניות בקלאדובו ורק באביב נמשיך בדרך. היתה זו מכה נוראה, אך באין הסבר אחר מתקבל על הדעת, נתנו אמון במה שנאמר לנו וקיווינו שאומנם כך יהיה.

אהוד אבריאל, בספרו "פִּתחו שערים" (הוצאת ספרית מעריב, 1976), אחד מהחברים הפעילים ב"מוסד לעליה ב", שאירגן את עלייתנו, הוא מבהיר את הנקודה הזאת. בשיחה בינו לבין צבי רכטר*, יד-ימינו, בשאלה המטרידה והגורלית מה לעשות עם אלף האנשים שאמורים לצאת בטרנספורט זה, אומר צבי: "שליחת אלף איש לסלובקיה היא צלילה אל הבלתי-נודע. כדי להעבירם הלאה משם אל הים השחור אנו זקוקים לספינות 'חברת הדנובה'. ואם נחליט לפעול בכיוון זה מוטב שנשכור אותן מיד, בטרם יוחרמו לצורכי המלחמה ובטרם יתכסה הנהר קרח". ואהוד ממשיך: "החלטנו להעביר את האלף לברטיסלבה מיד. קודם כל שייצאו את תחומי 'הרייך הגדול'; אחר כך נלחץ על 'המוסד' שישיג אוניה ונטפח יחסים עם חברת הספנות 'הדנובה' – ועם המשטר הסלובקי החדש – כדי שירשו לאנשינו לשהות בספינות עד שתושג האוניה" ("פתחו שערים", עמ' 76).

מסתבר, איפוא, שבשעת יציאתנו מווינה לא היתה עדיין ברשות "המוסד לעליה ב" אוניה בשבילנו בסולינה; והסיבה העיקרית לעיכובנו הממושך בברטיסלבה לא היתה קפיאת הדנובה, אלא פשוט – העדר אוניה. למרבה המבוכה, בספרה של רות קליגר-עליאב, "המפלט האחרון", אנו מוצאים גירסה שונה מזו של אהוד אבריאל באותו עניין: "ליל חם אחד בראשית אוקטובר (1939 – א.נ.) צילצל הטלפון. דיבר אהוד מאוסטריה. צליל קולו בלבד היה בו כדי להפיח תקווה בלב. וכן הדברים שמסר: חברת הספנות של דוּנאוּ הסכימה להחכיר החל

 

* חבר ההנהגה הראשית של "גורדוניה" בווינה ולימים מנכ"ל "סולל בונה".

 

מראשון בנובמבר את אוניות הסיור שלה המפליגות בדונאו לחברה שאורגנה על ידי אהוד. "השאלה היא", אמר, "אם אוניה כלשהי של 'המוסד' תוכל להגיע לסולינה ולחכות שם, כדי להסיע את נוסעי אוניות הסיורים לארץ ישראל?" " 'הִילדה' תהיה מוכנה להפלגה באחד בדצמבר", אמרתי, "עד אותו זמן, האם יוכלו הנוסעים שלך להישאר על ספינת הנהר?" "בלית ברירה", אמר אהוד ("המפלט האחרון", עמ' 301-302). מאד סביר שעם כל רצונה הטוב לא יכלה רות לעמוד בהבטחתה, וזו עובדה – בין תאריך יציאתנו את וינה, בסוף נובמבר 1939 עד אמצע דצמבר 1939, לא היה זכר לאוניה. הקרח על הדנובה היה רק קושי משני, מאוחר יותר. הבהרה זאת לא באה בשום אופן כדי לפסול את עצם השיקול של אהוד וצבי להוציא אותנו מתחומי גרמניה הנאצית, גם באין אפשרות לעליה מיידית מפאת חוסר אוניה. להיפך: היתה זאת ללא ספק החלטה נבונה ונכונה, אך אנחנו לא ידענו את האמת. אנחנו גם לא ידענו, בשלושת השבועות של עגינת ה"אוראנוס" שלנו בברטיסלבה, מה קרובים היינו להיות מוחזרים על ידי הסלובקים לווינה. בעוד שדימינו את עצמנו בטוחים מפגיעתם הרעה של הנאצים ומאושרים על הצלתנו וחירותנו, ריחפה מעלינו סכנה מחרידה, שאולי טוב שהיא הוסתרה מאיתנו. "יוקל ואנשיו יושבים היו בברטיסלבה ומייחלים לאוניה שתיקחם בדרכם להצלה, ואנחנו בווינה התארגנו לקראת בעיות הצפויות להתעורר משתפקע סבלנותם של הסלובקים. אין ספק, שבמוקדם או במאוחר יאיימו להחזיר את אורחיהם למקום מוצאם – אלא אם כן נצליח להזיזם הלאה משם אל הים השחור, לים התיכון ולארץ ישראל... ועדיין אין זכר לאוניה בקונסטנצה... הקונסול הסלובקי בישר לי, כי היהודים הרבים היושבים בעיר מתחילים להימאס על השלטונות אצלו בבית. הקבוצה שלנו לא היתה היחידה בברטיסלבה. היו שם 'משלוחים' מפראג, מברלין ומדנציג, שאף הם קיבלו אשרות כניסה ארעיות מאת ממשלת סלובקיה. כל אלה חיכו לספינות כדי לרדת בנהר וברור היה שתוך זמן קצר תתכסה הדנובה שכבת קרח. 'אם יקרה הדבר בעוד אנשיכם בברטיסלבה, היו סמוכים ובטוחים שתראו אותם חזרה בווינה. הם לא יורשו לעשות את החורף בסלובקיה'. החלטתי לגשת לברטיסלבה אישית. אם יוחזרו אנשינו, לעולם לא נראה אותם חזרה בווינה, הם יישלחו היישר למחנה ריכוז" ("פתחו שערים", עמ' 80).

אהוד אבריאל מספר סיפור מרתק שלא יבייש כל רומן ריגול מעולה, כיצד הוא הצליח, בעזרת הנאצי-הידיד צ'ייפק (כשלעצמו נושא לסיפור לא ייאמן) לשחד את העסק עם הרבה הרבה כסף בשביל "קרן הגימלאות" של המשטרה הסלובקית (קרי: הוסאק – א.נ.) ובזה האופן להעביר את רוע הגזירה שרחיפה עלינו להיות מוחזרים לידי אדולף אייכמן.

אהוד מסביר את הקושי למצוא בשבילנו אוניה: "אגמי (משה אוורבוך מכפר גלעדי), שעדיין יושב בגלות בז'נבה, השתדל בכל מאודו למצוא אוניה בשביל הפליטים ואף השיג מאת הג'וינט את המימון הדרוש לחכירתה. עכשיו שוב לא נותר אלא למצוא מחכיר. עם פרוץ המלחמה השתתק שוק האוניות כמעט כליל. רוב הארצות גייסו את אוניותיהן לשירותים השונים וניתן רשיון רק לנסיעות חיוניות; השלטונות הימיים של הממשלות השונות ביקשו להפחית את סכנת התאונות והתקריות, שעלולות היו להביא לידי פעולות תגמול והתנגשויות מסוכנות. ואם היו אוניות פנויות וצוותיהן מוכנים להסתכן, נרתעו בעליהן וקברניטיהן מלהתעסק בעסקים כמו שלנו – בשל סיכוי ההחרמה על ידי הבריטים בחופי הארץ, ובפרט שיכולים היו להרוויח בשוק השחור יותר מאשר בשוק ההסעות של מעפילים יהודים. תקוותיו של אגמי, שממילא היו קלושות, גזו בזו אחר זו" ("פתחו שערים", עמ' 85).

בינתיים – וכמובן שוב לא ידענו שמץ דבר על כך – נמצאה בכל זאת אוניה בשם "הילדה", שהוכשרה להפלגה עם מעפילים בבראילה (נמל רומני בדנובה). שלוש קבוצות מעפילים אמורות היו להפליג באוניה זו. קבוצה של שלוש מאות וחמישים יהודים מברלין, שכבר הגיעה לבראילה, אך כיוון ששיפוצה של "הילדה" טרם הושלם המשיכה לסולינה. קבוצת אחרת, מפראג ומברטיסלבה, שגם היא הובאה לסולינה, ו"קבוצה שלישית – הגדולה ביותר – נקלעה לצרה. בראשית נובמבר הגיעו לעיר הגבול היוגוסלבית קלאדובו, אך נמנע מהם להמשיך בדרכם לנמל ימי, כי לא היו בידיהם אשרות-מעבר" (רות קליגר-עליאב, "המפלט האחרון", עמ' 304). למען הדיוק ההיסטורי נעיר שלקלאדובו הגענו רק באמצע דצמבר 1939. אם יצאנו את וינה רק בסוף נובמבר, היאך יכולנו להיות בהתחלת אותו החודש בקלאדובו? אך שוב, פרט קטן. "לבסוף, בשלהי נובמבר, נסתיימו עבודות השיפוץ. 'הילדה' עזבה את נמל בראילה והפליגה במורד הדנובה לסולינה. שם עלו על סיפונה פליטים מברלין, מווינה, מפראג ומברטיסלבה... 'הילדה' קיבלה את האספקה הדרושה, אוישה והיתה מוכנה להפליג לארץ ישראל. אלא שאנשי קלאדובו, כפי שהתחלנו לקרוא להם, טרם קיבלו את אשרות המעבר שלהם. הגיעו אלינו קריאות טלפון נרגזות מאז סימה שפיצר, ראש הקהילה היהודית בבלגרד, שהיה ממונה על הטיפול בפליטים בקלאדובו. עתה הגיע מספרם לאלף ומאה איש... אין 'הילדה' רשאית להפליג, היה שפיצר מרעים קולו, בטרם יצליח להשיג אשרות מעבר לאנשי קלאדובו. הוא יוכל לקבל את האשרות רק אם השלטונות יהיו משוכנעים, כי אכן מחכה לאנשים אוניה המוכנה להוציאם מאירופה. מובן מאליו, כי 'הילדה' לא תוכל להסיע את כל פליטי קלאדובו. אולם, טען שפיצר, אפשר לנצל את דבר הימצאה, כדי לקבל עבור כולם אשרות מעבר לאחד הנמלים בים השחור, ומשיגיעו לנמל ייקל עליהם להגיע איכשהו לארץ ישראל" (שם, עמ' 305-306).

משום טענתו של שפיצר, כי אפשר יהיה לקבל אשרות מעבר בולגריות רק במקרה ש"הילדה" תהיה שם ותחכה, החליטו אנשי "המוסד לעליה ב" ברומניה, ש"הילדה" תפליג מסולינה ותעגון בקירבת באלצ'יק, כפר קטן שעל חוף הים השחור, קרוב לגבול בולגריה, שם תחכה לאנשי קלאדובו. היא חיכתה שבועות, בהם פקדו אותה כל הצרות האפשריות: רעב, קור, סכנת מגיפות, קפיאת מי השתיה; ועל אלה נוספה שיכרות מתמדת של אנשי הצוות והתמרדותם. תלאות רבות עברו על אנשי "הילדה" במשך ששת השבועות שכבר המתינו בבאלצ'יק למעפילים מקלאדובו. "אשרות המעבר לאנשי קלאדובו טרם הגיעו. הודעתי לשפיצר כי יותר לא נוכל לחכות. ראש העיר של באלצ'יק הזהירני, כי הוא יודיע לשלטונות בבוקרשט, אם אונייתנו תוסיף לחכות לאנשים שלעולם אין הם באים. וחזקה עליו שיקיים את איומו" (שם, עמ' 338). כך שבלית-ברירה הפליגה "הילדה" בסוף דצמבר 1939 עם שבע מאות עשרים ותשעה מעפילים לארץ ישראל. האנגלים עשו הכל כדי למנוע את עלייתם של אנשי "הילדה". הם הכריזו שעל הספינה להפליג מיד לפאראגוואי, כי על הדרכונים שסופקו למעפילים צויינה ארץ זו כיעד סופי של האוניה. רק עמידתם הבלתי-נכנעת של המעפילים עצמם, בסיוע תקיף ויעיל של מוסדות היישוב, מנעה את המזימה השפלה הזאת של האנגלים. בסוף ינואר 1940 הוכתר מאבק המעפילים על זכות העליה בהצלחה. "הנוסעים הורדו לחוף. הגברים נשלחו למחנה המעצר בעתלית, הנשים נלקחו לבית העולים. נאמר לכולם, כי בקרוב יוחזרו לאירופה, אולם הם לא הוחזרו. בתום שישה חודשים שוחררו כולם. שבע מאות עשרים ושבעה דברים ונשים ושני התינוקות הילדה ויהודה (שנולדו בזמן עגינתה של האוניה בבאלצ'יק – א.נ.) נשארו בארץ" (שם, עמ' 341-342).

ואנו עדיין בקלאדובו – וכבר אביב 1940. חשנו עצמנו שכוחים ועזובים, נטושים במסילה צדדית של התעניינות המוסדות. אולם לא כך היה מצב העניינים באמת. אחרי ש"הילדה" המתינה לנו עד בוש וכל המאמצים הרבים להשיג עבורנו אשרות מעבר בולגריות, שיאפשרו לנו להגיע לבאלצ'יק נכשלו והספינה נאלצה להפליג בלעדינו, נפתח לפנינו סיכוי חדש – פתח תקווה חדש. איש "המוסד לעליה ב" ביוון, שמריה צמרת (חבר קיבוץ בית השיטה), הצליח לרכוש באחד מבתי הקפה של נמל פיראוס מרב-חובל שיכור אוניית חילוץ בשם "דוריאן". עתה שיפצו אותה בפיקוחו של שמריה; על סיפונה הקימו מבנה ובו שורות אחדות של דרגשי שינה. "כבר נעשו הסידורים הדרושים עם שפיצר", כותבת רות קליגר-עליאב, נציגת "המוסד" בבוקרשט, "כאשר 'דוריאן' תהיה מוכנה להפלגה היא תנוצל להצלת אלף ומאה פליטים שנקלעו לקלאדובו. שוב לא יהיה עלינו לדאוג לאשרות מעבר. 'דוריאן' היתה אוניה קטנה והיא יכלה להגיע במעלה הדנובה עד קלאדובו. יתר על כן, כיוון שהאוניה היא בבעלותנו היא תפליג לכל מקום שנבחר בו אנו ובכל זמן הרצוי לנו. הבטחתי לשפיצר, כי 'דוריאן' תחזור ותגיע לקלאדובו שלוש פעמים, עד שתוציא משם את אחרון הפליטים" ("המפלט האחרון", עמ' 346).

בלי ספק תוכנית נהדרת ומלהיבה, אבל... מכשלה חדשה, מכיוון בלתי-צפוי לגמרי. בעוד שעבודות השיפוץ על "דוריאן" (מאוחר יותר הוסב שמה ל"דוריאן 2") מתקרבות לסיומן, מופיע יהודה ארזי, בשם המחלקה המדינית של הסוכנות, אצל רות בבוקרשט, והוא מבשר לה כי מיד לאחר שיושלם שיפוצה של "דוריאן 2" עליה למסור את האוניה להם. המחלקה המדינית של הסוכנות, שמשתפת פעולה עם המודיעין הבריטי (פוליטיקה גבוהה לטווח-ארוך), מכרה לו את "דוריאן 2" בעד חמישה-עשר אלף ליש"ט לשם המטרה הבאה. "משתגיע ה'דוריאן 2' במעלה הדנובה היא תהיה ריקה אך למראית עין. יהיו בה אלפי תיבות דינמיט ופצצות עומק אחדות. בהגיעה למקום זה ( כאן הצביע במפה על שער הברזל של הדנובה) היא תתפוצץ. הדנובה תיחסם, יתכן אף למשך חודשים אחדים. נתיב הנפט הגרמני מרומניה ינותק. עובדה זו בלבד דיה כדי לתרום רבות לסיומה המוקדם של המלחמה'. הסתכלתי בו כה המומה ונדהמת עד כי לא מצאתי מלים בפי. הוא הביט בי ומבט הנוקב של עיניו הכחולות הפך קר כפלדה. 'הדבר הוחלט', אמר וקם על רגליו. 'מי?' נצטעקתי, 'מי החליט על הדבר הזה? איש אין לו רשות להחליט בדבר! זוהי אוניה שלנו! אונייתו של "המוסד". אין אנו תלויים באיש. אנו פועלים על אחריותנו. אוניותינו מיועדות להצלת חייהם של יהודים. זוהי שליחותנו. אין לנו חלק במעשי חבלה. אין אנו פועלים למען הבריטים. אנו פועלים נגדם. קודם כל תציל 'דוריאן' את יהודי קלאדובו ואחר תחזור לאירופה להביא פליטים נוספים ותחזור ותעשה כן. אם אתם רוצים לחסום את הדנובה, זהו עניין שלכם. לא שלנו. מצאו אוניה אחרת לא שלנו' " ("המפלט האחרון", עמ' 347).

היתה זאת שיחה נרגשת וקולנית בין שני אנשים אשר כל אחד מהם האמין אמונה עמוקה בצדקת עמדתו. רות טענה שהצלת נפשותיהם של אלף ומאה המעפילים שבקלאדובו, שממילא נמצאים כבר על סף הייאוש, קודמת לכל שיקול פוליטי אחר. לעומתה גרס יהודה ארזי, בשם הנהגת היישוב (משה שרתוק ודוד הכהן), ש"דוריאן 2" תוכל להציל הרבה יותר יהודים מאלה שבקלאדובו, אם תסייע לקצר את המלחמה. דבריו התקיפים והנחרצים של יהודה ארזי לא שיכנעו את רות והיא לא השלימה עם החלטת המחלקה המדינית של הסוכנות לשיתוף פעולה זה עם המודיעין הבריטי על חשבון אנשי קלאדובו. מיד עם צאתו של יהודה מחדרה ניגשה רות לטלפון והתקשרה עם חברי המוסד במטרה להבטיח את תמיכתם בה בסירובה למסור את "'דוריאן 2".

"תוך עשרים וארבע שעות קיבלתי אישור מקדמון (יוסף ברפל) בארץ ומכל חברי 'המוסד' באירופה, עמם הצלחתי להתקשר: אהוד, יולק ברגינסקי, בני שינד, צבי שכטר (יחיאלי) ובעיקר שמריה צמרת. כולנו הסכמנו, כי יקרה אשר יקרה, ואפילו אם נקבל הוראות נוגדות, נמשיך בביצוע תוכנית 'דוריאן 2', כפי שנקבעה בתחילה" (שם, עמ' 351).

"הוראות נוגדות" אכן נתקבלו כעבור זמן קצר. ב-1 ביולי 1940 שיגר שמריה צמרת מיוון מברק לרות בבוקרשט, בו הודיע ש"נצטווה על ידי ראשי 'ההגנה' למכור את אונייתנו, את 'דוריאן 2', לבריטים ובלי כל דיחוי. הבריטים ישלמו לנו חמש-עשרה אלף לירות שטרלינג" (שם, עמ' 364).

רות קליגר-עליאב אינה נוקבת בתאריך המדויק של השיחה הטלפונית עם שפיצר, שחרצה את גורלנו, אך מתוכנה ברור שהיא נערכה בחורף 1940 – סוף נובמבר או התחלת דצמבר. וכך מתארת רות את מהלך השיחה:

"אמרתי לו, כי סוף סוף, לאחר חודשים רבים, יכולה אני לבשר לו את החדשות שהוא מצפה להן. ה'דוריאן 2' תגיע היום לסולינה. היא תחכה שם לשמונה מאות מאנשי קלאדובו (אנחנו, כאמור, היינו כבר באותו זמן בשאבּאץ) - היא תסיעם לארץ ישראל ומיד תחזור, כדי להסיע את השאר. שתיקה. יכולתי להבין לנפשו. אולי פרץ בבכי ברגש של הקלה, ואולי לאחר ששמע את החדשות שציפה להן חודשים כה רבים גברה עליו התרגשותו ואין הוא יכול להוציא הגה מפיו. לאחר מכן אמר: 'אין הם יכולים לבוא'. 'מה? מדוע לא?' 'הנהר', אמר שפיצר, 'הנהר קפא'. לא האמנתי לדבריו. לא שמעתי אף רמז על כך כי הנהר קפא. ואם אמנם כך – 'הם לא יבואו בדרך הנהר!' אמרתי, 'קיבלתם אשרות מעבר. האם אלכסנדר לא הודיעך על כך? מישהו במשרד האשרות מנסה, כנראה, לכפר על המתרחש ברומניה. אנשיך יכולים להגיע ברכבת. מיד לאחר שהשלטונות הרומניים של נמל סולינה יודיעו על בוא האוניה, תקבלו את אשרות המעבר'. 'כיצד אדע אם אומנם תגיע האוניה? אני יכול להביא לסולינה את האנשים ולא אמצא שם את האוניה'. 'סע בעצמך לסולינה!'  אמרתי, 'תראה את האוניה. מנה את מספר דרגשי השינה. בדוק את מלאי המזון. אולם עליך לבחור את האנשים עוד היום ושיהיו מוכנים לזוז!' אם המעפילים יעלו על האוניה, אפילו יהודה ארזי לא יוכל לדרוש כי האנשים האלה – גברים, נשים וילדים – שסבלו כה רבות, יורדו ממנה ובמקומם יטעינו על האוניה חומר נפץ. ואז אמר שפיצר: 'החלטתי, כי אנשי קלאדובו יישארו איש-אש במקומו'. הפעם הייתי אני שלשוני דבקה לחכי. לבסוף אמרתי: 'נדמה לי שלא שמעתי היטב את דבריך'. 'המצב שונה', אמר שפיצר. עתה דיבר בשטף, 'הממשלה – ממשלת יוגוסלביה – נוהגת בנו בעין יפה. הם בנו לאנשינו צריפים. יוגוסלביה היא מקום בטוח. המצב כאן אינו דומה לזה שברומניה, ולעולם לא ידמה לו. הרהרתי הרבה בעניין. עתה, משנכנסה איטליה למלחמה, שונה המצב תכלית שינוי'. הוא דיבר כאחוז טירוף. 'איטליה! הרי הדבר קרה לפני שבעה חודשים! מה עניינה של איטליה לכאן?' 'מוקשים!' הרים את קולו, 'מוקשים בים התיכון. האם עלי להציע לאנשי לעזוב את מקום המבטחים כאן? לשם מה? כדי שיעלו על מוקש? הם התחילו להסתדר כאן. הקימו ועדות. עורכים הצגות, נשפי קריאה, שיעורים לעברית'. 'שפיצר!' צעקתי אף אני, 'הקשב לי. מה צורך לבר-מינן בעברית? הגרמנים עלולים לפלוש ליוגוסלביה בשבוע הבא. בחודש הבא. וללא כל ספק בשנה הבאה'. 'יתכן שלא. אין היטלר יכול לפזר את כוחותיו בחזית כה רחבה. אני אומר לך כי החלטתי נחושה. לא מהיום. אותו יום שישי, כאשר שמעתי על אודות "פטריה" (אוניית המעפילים שנתפסה על ידי הבריטים והובאה בנובמבר 1940 לנמל חיפה ובה אלף ושמונה מאות מעפילים; הבריטים רצו לשלח את נוסעיה לאי מאוריציוס, אך ה'הגנה' פוצצה אותה כדי למנוע את שילוחם של המעפילים. היה מחדל ומאתיים ושישה-עשר מעפילים ניספו והאוניה טבעה – א.נ.). החלטתי בדבר'. 'אתה החלטת! מי שָֹמְךָ? הנח לאנשי קלאודובו להחליט בדבר ולאנשי שאבּאץ (היינו אז כולנו בשאבּאץ – א.נ.). הם שצריכים להחליט. שפיצר, עניין של חיים ומוות הוא. חייהם, או מותם'. הוא הוסיף להשתולל כאילו לא אמרתי דבר, 'מה אעשה? לעקור אותם מכל שהקימו כאן? לשלוח אותם לנסיעה מסוכנת? לשם מה? אפילו אם בדרך נס יצאו בשלום מהנסיעה, מה אז? הם ייכלאו בבית סוהר בעתלית, או במצודת מאוריציוס. או שמא יעדיפו לטבוע בנמל חיפה'. 'שפיצר, הקשב לי', אמרתי בשקט. יתכן כי משום שצעקתי לא שמע את דברי. חזרתי עליהם שוב, בקול שקט ככל שיכולתי, 'אין אתה רשאי להחליט בדבר על דעת עצמך. שאל את פי האנשים בשאבּאץ. הצג את הבעיה בפניהם. אמור להם, כי מחכה להם אוניה שתסיעם לארץ ישראל. אמור להם, כי זהו אולי הסיכוי האחרון להשיג אוניה. אמור להם, כי נתקבלו אשרות מעבר. ספר להם על המוקשים בים התיכון. ספר להם על מאוריציוס ועל "פטריה" וכל דבר אחר שיעלה בדעתך, ובלבד שכל אחד מהם יחליט בעצמו. למען השם, אתה חייב לעשות זאת. שפיצר... הקשב לי. האם תעשה זאת?' ושוב שתיקה מעיקה. 'שפיצר, אמרתי, 'הקשב, יתכן כי אתה צודק וכולם יחליטו להישאר במקום; יתכן, כי מחציתם ירצו לנסוע. במקרה זה נערוך הפלגה אחת, ולא שתיים. אולם, שפיצר, עליך להביא את הדבר להחלטתם. ומיד. אתה מבטיח לי?' בסוף אמר: 'אהרהר בדבר'. 'תהרהר בדבר!' שוב הרימותי את קולי, 'אין זמן להרהורים! אין לנו זמן. עלינו להטעין את האוניה ולהשיטה לארץ ישראל. הדבר צריך להיעשות במשך יום, או יומיים, לכל המאוחר. שפיצר! עליך להביא את העניין בפני האנשים, ומיד!' ושוב הטיח כלפי: 'אהרהר בדבר!' והניח את השפופרת. לא אמרתי דבר. לא יכולתי להפסיק מבכי" ("המפלט האחרון", עמ' 422-424).

שיחה זו, שאי אפשר להפריז בגורליותה – לכן גם הבאנו אותה במלואה – יותר משהיא מפרשת סתומות ופותרת חידות, מוסיפה היא סימני שאלה רבים על אלה שלא מצאנו להם עד היום מענה משכנע. אם רות קליגר-עליאב דייקה כאן ומסרה את תוכן השיחה האותנטי, הרי אחת המסקנה המחרידה: בהחלטתו של שפיצר לא לשלוח את אנשי שאבּאץ לסולינה הוא חתם על גזר הדין המוות שלהם.

זוהי האשמה כל כך נוראה שהלב מסרב לקבלה ומן הנמנע למצוא לה הסבר רציונלי. עוזרו הנאמן, נפתלי באטא גדליה, מתקומם נגדה בכל ישותו ודוחה אותה מכל וכל. "חמורה העובדה של הטלת אשמה על אדם שאינו יכול להתגונן, משום שנשאר על משמרתו, אף על פי שהיה לו רשיון עליה, ונרצח בידי הנאצים – שהרי מת לא יפתח פיו להשיב על ההאשמה שמוכרחה לקומם כל יודע דבר ויודע את האיש" ("שני קיסרים ומלכה"). כאן בא אחר כל שיר הלל לשפיצר וגדליה מסתייע בהגנה על שמו הטוב של האיש גם בעדותו של מנחם באדר בספרו "שליחות עצובה" (ספרית פועלים, 1954, עמ' 36-38).

ובכל זאת, גם סניגוריה נלהבת זו של גדליה, על הממונה עליו לשעבר, אינה משחררת אותנו מן התמיהות ומן הקושיות המטרידות את מנוחתנו מאז. ברצון הטוב ביותר איננו מסוגלים להבין את התנהגותו של שפיצר, ונעלה כמה נקודות תורפה, שמקשות עלינו להזדהות עם יחסו החיובי הבלתי מסוייג של גדליה כלפי שפיצר:

 

1.      באותם הימים ממש בהם שוחח שפיצר עם רות קליגר את שיחת הטלפון הזאת, המרשיעה אותו בגין סירובו להעביר את אנשי שאבּאץ לסולינה, הוא מתאונן במכתב, מן ה-3 בדצמבר 1940, למר יוסף וייס בז'נבה על ברלס, נציג הסוכנות בקושטא, על שהלז מזניח את הטרנספורט בשאבּאץ, ומעדיף על פני המעפילים שם את העולים מפולין ורומניה. גם במכתב זה הוא חוזר על הנחתו החמורה מאד, שאמנם אין צפויה לאנשי שאבּאץ סכנה, אך איחוד הקהילות התחייב לגבי שלטונות יוגוסלביה חזור והתחייב, להוציא את הפליטים האלה מתחומי יוגוסלביה; עוד טוען הוא, שברלס לא צריך היה להיות הפוסק הבלעדי בעניין זה. אגב, בפתיחת המכתב האמור משקר שפיצר שקר גס בכותבו ש"עלי לקבוע את הקביעה העצובה, שבני החסות שלנו מקלאדובו יצטרכו, לדאבון הלב, להוסיף ולהישאר הלאה במקומם". וכל כך למה? מפני ש"האנשים כבר הועלו על אוניה כדי להמשיך בדרכם, כשפתאום ערפל וסערה בדנובה התחתונה אילצו את השלטונות להורות על הורדת המעפילים מן האוניות ואיסור על אלו להפליג". אני קובע כאן בכל האחריות ובבטחון גמור שמעולם לא קרה כדבר הזה.

2.      איזה אדם בעל חוש פוליטי מינימלי ושפוי בדעתו יכול היה בדצמבר 1940 לטעון שאנשי שאבּאץ יושבים ביוגוסלביה לבטח ולא יאונה להם כל רע? הלא כל ילד יכול היה לדעת שכיבושה של יוגוסלביה על ידי הגרמנים קרוב ביותר ואיך זה ששפיצר לא ידע זאת ונטל על עצמו אחריות כבדה מנשוא?

3.      מה יכלו להיות מניעיו להתנהגות הזאת? רות קליגר-עליאב מעירה בספרה פעמים אחדות ששפיצר נשמע לה בלתי שפוי ומטורף. גם בראיונו של אפרים להב איתה חזרה רות על החשד ששפיצר לא היה לגמרי שפוי וכי נשבר תחת נטל האחריות שרבצה עליו. אף אחרים השמיעו את הדעה הזאת וטענו שיצר השלטון והשליטה על האנשים העבירו על דעתו.

4.      האשמה מסוג אחר, חמורה לא פחות, היא החשדתו שפעל כפי שפעל מתוך רדיפת בצע. עוד בהיותנו בקלאדובו היו שהאשימו אותו בשחיתות וכי רק אי רצונו לוותר על מענקי הגוינט בשבילנו, מהם הוא נטל כביכול מלוא חופניים לכיסו הפרטי, הוא שהניע אותו להחזיק באנשים – ויהי מה, ולא לתת יד להצלתם. זאת היא האשמה איומה, אך לפי דעתנו האשמת שווא והוצאת דיבה. זאת לא רק בשל מה שאמר בטלפון באוזני רות קליגר: "שפיצר היה מטלפן אלי כמעט בכל לילה, בייאוש גובר והולך. הוא זקוק לכסף, לכסף רב. כדי לקיים את הגברים, הנשים והטף בקלאדובו זקוק הוא לאלפיים דולר ביום. עלי לשלוח לו כי בבוקרשט כמעט שלא ניתן לאסוף את הכסף. 'ומה בדבר הג'וינט?' שאלתי מספר פעמים. נאמר לי שהג'וינט שולח בקביעות כסף בשביל יהודי קלאדובו. בכל פעם היה עונה לי תשובה סתומה ובלתי ברורה: 'ג'וינט? מה זה?' משהייתי חוזרת ושואלת היה מרים את קולו וצועק, עד כי נדמה היה שחוטי הטלפון נרעדים מזעמו המשתולל: 'אל תשאלי אותי! אל תשאלי אותי!' לפעמים נשמע קולו כשל אדם שנטרפה עליו דעתו" ("המפלט האחרון", עמ' 375).

 

זאת, כמובן, עדיין אינה הוכחה לכך ששפיצר אמר לרות דברי אמת ושחלקו של הג'וינט היה באמת כה זעום או אפסי ("ג'וינט? מה זה?") כפי שביקש לספר לה, משום שרות לא ידעה את מצב העניינים לאשורו. אבל יש לנו מסמך הרבה יותר אמין, שתומך בגרסתו של שפיצר בשיחתו עם רות. הכוונה לדו"ח של איחוד הקהילות ביוגוסלביה, מן ה-16 בינואר 1941, אל מר טרופר, נציג הג'וינט בליסבון. בדו"ח כללי זה על קבוצות הפליטים "קלאדובו" יש גם פירוט של הוצאות ההחזקה של הטרנספורט. ממנו מסתבר שהוצאות איחוד הקהילות במשך שנה (31 בדצמבר 1939 עד 31 בדצמבר 1940) לכל צרכי הטרנספורט הסתכמו ב-12,383.180 דינר. אבל אנחנו הרי שהינו שם יותר משנה אחת; ונוסף לכך, הרי היו עוד אלפי פליטים יהודים אחרים ביוגוסלביה, שגם אותם קיים איחוד הקהילות. בסך הכל הוציאו הקהילות למען הפליטים 29,474.740 דינר. מזה גייס איחוד הקהילות 15,208.040 דינר, 3,060.926 דינר היא חייבת וכשליש מן ההוצאות – בכל זאת משהו – קצת למעלה מעשרה מיליון דינר בא מן הג'וינט, הִיצם ומוסדות אחרים. נדמה שיש כאן הוכחה חותכת לחפותו של שפיצר בנקודה זו. אם אפשר היה עוד לחשוד שהוא העלים את העובדות על תרומתו של הג'וינט מאנשים מן החוץ, הרי בפני נציג הג'וינט עצמו בוודאי לא יכול היה לטעון כך. כך שהטיעון כאילו בגלל הרצון לזכות עצמו בדולרים של הג'וינט הוא סירב להעביר את האנשים משאבּאץ לסולינה מתגלה כמופרכת מעיקרה.

ושוב אנו ניצבים בפני השאלות הנוקבות: מה בכל זאת קרה? מדוע היה על חברינו-למסע להיספות? מי או מה אשם במותם? היכן היה המחדל הטרגי? האם נדע זאת אי-פעם?

כאקורד סיום לגורלו האישי של שפיצר מספר ישראל הרשמן בעדותו: "על השאלה מה ידוע לו על גורלו של שימע שפיצר, עונה הרשמן: 'כפי ששמעתי, אנשי שאבּאץ התלוננו עליו בפני הגרמנים והגרמנים הרגו אותו. שמעתי שמצאו אצלו הרבה כסף" (ארכיון "יד ושם", תיק 03/3316, מארס 1969, עמ' 10).

נמשיך ונשלים את מהלך האירועים עד לפלישת הגרמנים ליוגוסלביה והשתלטותם על שאבּאץ:

בסוף נובמבר 1940 הצליחה רות קליגר-עליאב, ממש ברגע האחרון, להתחמק מאנשי "משמר הברזל" שחיפשו אחריה, ולהימלט לקושטא. שם היה עליה לעמוד עוד פעם במאבק חריף על ייעודה של "דוריאן 2" עם יהודה ארזי ודוד הכהן, שדרשו במפגיע את מסירת הספינה למודיעין הבריטי. מעמדה היה כעת הרבה יותר קשה מאשר מספר חודשים לפני כן בבוקרשט, כי דוד הכהן ויהודה ארזי הצליחו בינתיים בנימוקיהם כבדי המשקל לתקוע טריז בין אנשי "המוסד" ולפלג את אחדותם בסוגיה זו. אך כאן התערב מאורע טרגי והיטה את הכף שוב לצידם של המצדדים בייעודה של "דוריאן 2" כאוניית מעפילים. היתה זאת טביעתה של "סאלוואדור" ("המושיע" – איזו אירוניה מרה!), ספינת-מפרש רעועה בת מאה טונות, שירדה למצולות עם מאתיים שלושים ואחד מעפילים וביניהם שישים ושישה ילדים, מבין שלוש מאות עשרים ושישה העולים שנמצאו עליה. זה קרה בסוף דצמבר 1940, לא הרחק מנמל קושטא. תחת הרושם הכבד של אסון זה הוחלט על פשרה בקשר ל"דוריאן 2". היא תבוא מוורנה שבבולגריה, שם היא אספה מעפילים נוספים על אלה שעלו בקונסטנצה, לקושטא ותקלוט את כל ניצולי "סאלוואדור". הבריטים יתירו לאוניה לעגון בחיפה ויכלאו את המעפילים בעתלית. אחר כך יחרימו את האוניה וישתמשו בה לצרכיהם הם. בהתאם להסכם איתם שילמו הבריטים חמישה-עשר אלף ליש"ט ובסוף פברואר 1941 הגיעה "דוריאן 2" לקושטא.

ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה ואנשי קלאדובו-שאבּאץ נמצאו במלכודת המוות!

 

הצלה למעטים

כשנוכחנו לדעת שלשהותנו על שלוש האוניות בקלאדובו אין סוף וההבטחות הרבות לתזוזה קרובה מופרות בזו אחר זו, לא שקטנו עוד ולא סמכנו אך ורק על הטיפול של מוסדות הקהילה בבלגרד – ובראשה שפיצר. התקשרנו עם שליחי הקיבוץ הארצי שפעלו אז באירופה. את הקשר ההדוק ביותר קיימנו עם מרדכי אורן, נציג ההנהגה העליונה והמרכז העולמי של "החלוץ", אך התכתבנו גם עם צבי קולבן, שליח התנועה בבודפשט, ועם קורט זאלינגר (קותי). שיטחנו לפניהם את מצבנו הנואש וביקשנום להירתם למאמץ אינטנסיבי להחיש את עלייתנו, דהיינו את עליית קבוצתנו, חברת הנוער של השומר הצעיר. בארכיון השומר הצעיר במרחביה נמצאים מכתבים מתיקו של מרדכי אורן, המתייחסים לנושא הזה. כבר ב-3 במאי 1940 כותב מרדכי לקורט (יואל) בנדל, חבר ההנהגה הראשית של התנועה בווינה, אשר בעצמו ממתין כבר בברטיסלבה לעלייתו, ש"גורל ידידינו בקלאודובו יוכרע ככל הנראה בימים הקרובים. אין סיכוי לסרטיפיקטים בשביל הבוגרים, אבל אולי בשביל עליית הנוער, ונעשים מאמצים בכיוון זה. באשר לבוגרים, מצביעים כבר כמה סימנים על התפתחות חיובית מהירה, אם בינתיים לא ישתנו התנאים החיצוניים לרעה". באיגרתו של מרדכי אורן אל צבי קולבן לבודפשט מן ה-7 ביוני 1940, מדגיש הכותב, שבעיות כספיות מעכבות אותנו בקלאדובו, אך הוא מניח ש"העגלה תזוז סוף סוף בשבועיים הקרובים". ברוח עוד יותר אופטימית, כאילו הכל כבר סודר, הוא מודיע להנהגה הראשית של השומר הצעיר ביוגוסלביה בזגרב: "אני שמח מאד שעניין הריכוז של עליית הנוער מקלאדובו נסדר כאשר נסתדר. היה לנו במרכז העולמי (של "החלוץ" – א.נ.) סכסוך שלם על העניין הזה. אני מקווה כי תצליחו לשמור על כך שריכוז העניינים לא יפול לידי הקיבוץ המאוחד". גם בשני מכתבים אלי לקאלדובו מתחילת ומסוף יולי 1940 מעורר בנו מרדכי אורן תקוות גדולות: "מה שנוגע לעלייתכם, יודעים אנו רק שבעתיד הקרוב ביותר יועמדו לרשותכם עשרים וחמישה סרטיפיקטים של עליית הנוער. לעומת זאת, אין לנו כל מידע על כך שתקבלו מעבר לזה עוד חמישים ואחד סרטיפיקטים של עליית הנוער וארבע מאות-ארבע מאות וחמישים סרטיפיקטים רגילים..." (ז'נבה, 24 ביולי 1940). כמובן שהיה לנו עניין לדאוג גם לעלייתם של חברי התנועה הבוגרים, שיחד עם שאר חברי "החלוץ" בקלאדובו היו גם הם מועמדים מועדפים לקבלת סרטיפיקטים מן המכסה הזאת.

קרוב לוודאי שהסרטיפיקטים בשביל צעירי עליית הנוער (בגילים חמש עשרה-שבע עשרה), חברי כל התנועות, הגיעו לבלגרד בסתיו 1940. במכתבו של שפיצר לדוקטור יוסף וייס בז'נבה, מ-3 בדצמבר 1940, הוא רומז על כך: "מלבד הסרטיפיקטים בשביל צעירים, לא קיבלנו אף לא סרטיפיקט אחד..."

נפתלי-באטא גדליה מאחר את קבלת הסרטיפיקטים לתחילת פברואר 1941 ובסקירתו הוא סוקר את ההכנות האחרונות, במארס 1941, לעלייתם של בני עליית הנוער: "בתחילת פברואר 1941 הגיעה לאיגוד הקהילות הודעה שאושרו כמאתיים וחמישים רשיונות לעליית ילדים ונוער ועוד כחמישים רשיונות עליה אינדיבידואליים למבוגרים מבין הפליטים. היה צורך להשיג אשרות מעבר בבולגריה ובתורכיה כדי שהעולים יוכלו להגיע לארץ ישראל דרך סוריה ולבנון ברכבת. התוכים הסכימו, אולם הבולגרים סירבו משום שכבר העמיקו בריתם עם הגרמנים (בפברואר 1941 השתלטו הגרמנים על בולגריה – א.נ.). נותרה, איפוא, יוון בלבד. נדרש אומץ לב רב כדי ליטול את האחריות ולשלוח את האנשים דרך יוון, אשר מאז אוקטובר 1940 היתה נתונה במלחמה עם איטליה, אשר התנהלה באלבניה וביוון. סלוניקי הופצצה על ידי האיטלקים כמעט כל לילה. אך אסור היה להחמיץ את ההזדמנות. את רשיונות העליה צריך היה לנצל או להחזירם. נתקבלה ההחלטה הגורלית: לנסוע! ביצוע התוכנית היה פשוט: קבוצת בת חמישים ילדים, בליווי מדריך אחראי, תוכנס לקרון פולמן חתום ותצורף לרכבת המהירה לסלוניקי. לאחר לינת לילה בתחנה, מבלי לצאת מהקרון, תמשיך הקבוצה מסלוניקי דרך תראקיה-תחתית ברכבת המקשרת את יוון עם תורכיה. במעבר הגבול היווני-תורכי ישלח ראש הקבוצה מברק שהוכן מראש, בלשון היוונית, להוכחה שהקבוצה עזבה את תחום יוון. (לא נכון שאלי היימבאך ולזאטה נסעו עם קבוצת הילדים הראשונה, כפי שכותב גדליה. זה הייתי – בכל הצניעות – אני. א.נ.)

את מאתיים וחמישים ילדי עליית הנוער צייד המרכז הארצי של "ויצו" בזגרב בכל הציוד הראשוני לעליה. לכל אחד ניתנה מזוודה שהכילה בגדים, לבנים, נעליים ואף כלי מיטה. ההוצאות לציוד זה עלו כחצי מיליון דינר. זה היה אחד המיבצעים המוצלחים ביותר – וגם האחרונים! – של הנשים הציוניות ביוגוסלביה. הקבוצה האחרונה של בני מזל אלה עזבה את תחנת הרכבת בבלגרד בדיוק שבוע ימים לפני ה-6 באפריל 1941 הטרגי, בו הפציצו טייס ה"לופטוואפה" את בלגרד בהפצצת טרור אכזרית.

בתיק באל-כדורי (ארכיון "יד ושם", תיק 01/320, עמ' 35-42) מספרת מרים ברויאר, אחת המשתתפות בטרנספורט: "ב-23 במארס 1941... עזבה הקבוצה האחרונה של עליית הנוער את מחנה הפליטים בשאבּאץ". ידוע לנו בודואות שגם שבוע ימים לאחר התאריך שנוקט גדליה, יצאה לפחות עוד קבוצה אחת בדרך לארץ.

כשהסתבר לנו שעלייתנו עומדת בפני מימוש היינו כחולמים; וכשעמדנו בבוקרו של ה-15 במארס 1941 בתחנת הרכבת של שאבּאץ, מצויידים במיטב הציוד האישי ועם חבילה ובה מיטב המזון וממתקים, לא היה גבול לאושרנו. היינו הקבוצה הראשונה של חמישים בני נוער חברי השומר הצעיר וגורדוניה (לצערי אין אני זוכר בוודאות מי עוד נמנה על קבוצתנו), אשר יצאה לדרך. על שום מה רק חמישים בני נוער ולא כל המאתיים וחמישים יחד? הסיבה היתה ששלטונות יוון התירו רק לחמישים עולים בשבוע לעבור את תחום ארצם, ורק עם קבלת ההודעה שהנוסעים עברו את הגבול לתורכיה, ניתנה הרשות לקבוצה הבאה לנוע. הוראה דרקונית זו פגעה בקבוצה האחרונה שאמורה היתה לצאת לדרך ב-6 באפריל 1941, אולם הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה, שהתחילה באותו היום, וסגירת הגבולות בעקבותיה, מנעו את עלייתם של חמישים האומללים, שנלכדו בשאבּאץ על אף שהיו בידיהם סרטיפיקטים וכל הניירת הדרושה.

הנסיעה ברכבת עברה עלינו בשירה ובמשחקים בעליזות גדולה. באחת התחנות הקרובות לגבול יוגוסלביה-יוון הצטרפה אלינו קבוצת נערים עולים, חברי השומר הצעיר מיוגוסלביה ומבולגריה, ביניהם נער יפה-תואר שענה לשם דוד אלעזר. לא העלינו אז על הדעת שנער זה עתיד להיות אחד הרמטכ"לים הטובים של מדינת ישראל העתידה לקום. לסלוניקי הגענו אחר חצות הלילה. בגלל המלחמה היתה האפלה מוחלטת. עמדנו כמה שעות בתחנה. בהתאם למוסכם לפני היציאה היה עלי לשלוח מברק לבלגרד שהגענו בשלום לעיר הזאת. והנה שעת לילה מאוחרת, או שעת לפנות בוקר מוקדמת, וחושך מסביב. סוף סוף איתרתי את מנהל התחנה וזה הודיע לי שאין באפשרותו לשגר את המברק, אך הוא מוכן להזעיק את ראש קהילת סלוניקי ממיטתו והלה יסייע לנו בכל. התלבטתי מאד אם לבקש להעירו בשעה כזו של הלילה אם לאו. המצב היה מאד לא נעים, אבל זה היה הכרחי, כי בכל תנאי צריך הייתי להודיע לבלגרד איפה אנחנו ומה מצבנו. כעבור שעה קלה הגיע האיש, כשהוא מנומנם  ונרגז. לא אדע היום אם היה זה ראש הקהילה בכבודו ובעצמו או אחד הפקידים הבכירים של הקהילה, אך לעולם לא אשכח את השיחה איתו ושאלותיו-טרוניותיו המדהימות. לאחר שהתנצלתי פעמים אחדות על שהטרדתי אותו בשעה כה בלתי-מקובלת וסיפרתי לו מי אנחנו ולאן מועדות פנינו, ביקשתיו לשגר את המברק שנוסחו היווני ניתן לי עוד בבלגרד. כתשובה הרעים עלי בחמת-זעם את קולו, איזו חוצפה זאת להבהיל אדם באמצע הלילה לתחנת הרכבת – ללא סיבה מוצדקת. האם לא יכולנו להגיע לכאן ביום ולהסתדר בעצמנו? בסגנון ז של כעס וחוסר הבנה אלמנטרי קינטר וקיטרג עוד כמה דקות, עד שבאה שאלתו, שקשה להאמין כי יהודי ישאל אותה באירופה של שנת 1941. אבל לתדהמתי היא נשאלה: "מדוע בכלל עזבתם את גרמניה? מה היה לכם כל כך רע שם? החושבים אתם שבארץ ישראל יהיה לכם טוב יותר? אתם טועים!" הסתכלתי בו ולא האמנתי למשמע אוזני. לא טרחתי להסביר לו. במלמול כעוס ובלתי מובן לי עזב אותנו האיש, לאחר שהבטיחני כי ימלא בכל זאת את בקשתי על אף מה ש"עוללנו לו". עם שחר המשכנו בנסיעה. בתחנת הגבול לתורכיה – אלכסנדרופוליס – פגשנו את מנחם באדר והתפעלנו מאומץ לבו לחזור למקומות מהם נמלטנו אנו זה עתה בבעתה. באיסטנבול עשינו שבוע ימים וחיכינו לבוא מטעננו, שבגלל טעות לא הגיע איתנו. בעיר קסומה זו, השער לאוריינט, טיפל בנו באהבה, במסירות וברוחב לב נדיר שמעון ברוד, המלאך הטוב לכל הפליטים שעברו בשנים אלו את איסטנבול. עשיר מופלג היה האיש, אבל כמידת עושרו – כן מידת נדיבותו. איסטנבול של שנות מלחמת העולם השניה היתה מרכז ומוקד לסוכנים ומרגלים של שני הצדדים הלוחמים. נראה שחלק לא מבוטל של האוכלוסיה אהד את גרמניה הנאצית. תזכורת קטנה על כך קיבלנו בצורת כמה ביצים מסריחות שנחתו מבעד חלון חדרנו במלון בו התגוררנו. רושם קשה ובלתי נשכח השאיר עלינו גם ההבדל הכביר בין החיילים התורכים היחפים והבלויים, שנתקלנו בהם בהמוניהם בכל מקום, לעומת הקצינים המצוחצחים-מטורזנים, שהתהדרו במדיהם הנוצצים. מעניינת בשבילנו היתה גם סוריה, אף כי הכרנו אותה רק בתחנות הרכבת, מלבד לינת הלילה באחד ממלונותיה של חומס. בבירות עברנו לאוטובוסים שהסיעונו עד ראש הנקרה ומשם ישר למחנה המעצר בעתלית, כי הרי היינו "נתינים של ארץ אויב". זה היה ב-30 במארס 1941. נסתיימ ה"אודיסיאה" שלנו. היינו, סוף סוף, בארץ ישראל!

היינו תמימים מדי ולא מסוגלים להתמודד עם האתגרים שהציב לפנינו משטר האימים הנאצי. מילדותנו המוקדמת החדירו בנו עמוק-עמוק את עקרון כיבוד החוק, התעודות הרשמיות ובכלל הציות לרשות. אפילו אנו, למרות היותנו חברי השומר הצעיר מאוסטריה או גרמניה, שהכרתית זילזלנו באלה, לא יכולנו כנראה, בדיוק כמו כל היתר, להשתחרר מסבל הירושה של "הנתין", של מי שחונך לציית ולא לסטות מ"דרך הישר". לזייף תעודות? חלילה! רק בודדים בקרבנו העזו לנסות לפרוץ לעצמם דרך להצלה. אביבה גטלר, כיום חברת קיבוץ העוגן, יצאה משאבּאץ על אחריות עצמה לבלגרד, לאחר ששמעה ששם ניתן לרכוש בכסף סרטיפיקט מידי בחורות "ויצו" שאינן מעוניינות לעלות. ואכן, לאחר שנתנסתה בסבל והתגברה על פחדים, לאחר שביתת רעב ליד משרדו של שפיצר – השיגה את מבוקשה והגיעה ארצה כמלווה של ילדים עולים מזגרב. חברתנו הרטה ובעלה רומק – חבר בית"ר – העזו לצאת לדרך בעת שהגרמנים השתלטו על יוגוסלביה; וחרף ההפגזות והגזירות הנאציות הם פילסו לעצמם דרך לאיטליה ומשם הצליחו להגיע בשנת 1944 לארץ ישראל. רומק, אשר לו חבה הרטה את הצלתה, נפל במלחמת השחרור.

 

סופם של הנשארים בשאבּאץ

זמן רב לא ידענו מה עלה בגורלם של החברים שהשארנו מאחורינו בשאבּאץ. עוד בקיץ 1942 כתבתי לכמה מבוגרי תנועתנו שם במכתבים שביילתי בבולי דואר של הצלב האדום הבינלאומי. סיפרתי להם על חבלי הקליטה שלנו בארץ ועל צעדינו הראשונים בקיבוץ העוגן הצעיר, בלי שידעתי שאיש מהם כבר אינו בחיים. חזרתי וכתבתי להם פעמים אחדות, אף כי לא קיבלתי תשובה על מכתבי. את עובדת האלם ושתיקתם המוחלטת של החברים הסברתי לעצמי בתנאי המלחמה ונסיבות הכיבוש הגרמני ביוגוסלביה. אולם בהמשך הזמן, בפרט אחרי מרד גיטו ורשה באפריל 1943 והידיעות המוסמכות הראשונות על השמדתה ההמונית של יהדות אירופה, גברו גם חששותינו לגורלם של חברינו בשאבּאץ. מיני שמועות הגיעו לאוזנינו. אחת מהן אמרה שמרבית הצעירים שבמעפילי שאבּאץ חברינו כולם הצטרפו ליחידות הפרטיזנים אשר פעלו באיזור. שמועה אחרת גרסה שמשתפי פעולה מקומיים עם הגרמנים, פאשיסטים קרואטים או סרבים רצחו את אנשינו. את האמת העגומה לא ידענו. היא נתבררה ונתבהרה רק לאחר גמר המלחמה.

בקיץת  1941 הטיל היטלר על מפקד החזית הדרום-מזרחית (הבלקן) ועל הגנרל בֵּיהמֶה

(Bohme), המפקד העליון של הכוחות הגרמניים בסרביה, "להרגיע" את המרחב הדרומי", שם הוטרדו הגרמנים על ידי פעולות הפרטיזנים היוגוסלביים. פקודה מפורשת של הפילדמארשל וילהלם קייטל, שעמד בראש הוורמאכט, הורתה להוציא להורג מאה בני-ערובה על כל חייל או אזרח גרמני שייהרג וחמישים בני-ערובה על כל פצוע. במשפט אייכמן הגישה התביעה תעודה (תעודה מספר 647 של לשכה 06, חקירת אייכמן במשטרת ישראל), שכמדומני היא התעודה היחידה המאשרת מעבר לכל ספק שאדולף אייכמן לא היה אך מתאם רכבות תמים וחף מפשע, כפי שביקש להציג עצמו במשפט, אלא בעל סמכות מפליגה בהיררכיה הנאצית, שבמו הוראותיו רצח אלפי יהודים. זהו מברק ששיגר פליקס בנצלר, נציג משרד החוץ הגרמני ליד ממשלת הבובות של סרביה, ב-12 בספטמבר 1941, אל הממונים עליו בברלין, בנושא מחנה המעפילים בשאבּאץ:

"סידור במחנות עבודה בלתי אפשרי בתנאים הפנימיים הנוכחיים. מחנות של יהודים מפריעים ואף מסכנים את חיילינו. לכן נחוץ לפנות את מחנה שאבּאץ מאלף ומאתיים יהודים, מכיוון ששאבּאץ היא איזור לחימה ובסביבה אותרו כנופיות של מתקוממים בעוצמה של כמה אלפי אנשים. מצד שני, הוכח כי יהודים מגבירים באופן ניכר את אי השקט בארץ. בבאנאט (חבל הארץ שמשתרע בין בלגרד וגבול רומניה ומעבר לו בתחום רומניה – א.נ.) חדלה מיד חרושת השמועות אחרי שפונו משם היהודים. סילוק היהודים, גברים תחילה, הוא תנאי-קודם חשוב להחזרת הסדר על כנו. אני חוזר, איפוא, במפגיע על בקשתי. במקרה ששוב תידחה, נשארת לנו רק האפשרות של שילוח, אולי לשטח הגנרל גוברנמן (כינוי גרמני לפולין המרכזית שתחת הכיבוש הנאצי – א.נ.) או לרוסיה, אך דבר זה כרוך בקשיי תעבורה. שאם לא כן יהיה צורך לדחות לפי שעה את האקציה היהודית וזה נוגד את ההוראות המפורשות שנמסרו לי על ידי מר RAM (Reichsamtminister, שר החוץ, דהיינו ריבנטרופ – א.נ.). המידע שהתקבל בהתקשרות עם שטורמבאנפיהרר אייכמן ב-RSHA ("המשרד הראשי לבטחון הרייך") – מדור VIB4: שילוח לרוסיה או לגנרל גוברנמן בלתי אפשרי. שם אין אפילו מקום לקליטת היהודים מגרמניה. אייכמן מציע להמית ביריה".

במשפטו טען אייכמן שראדמאכר האשים אותו שלא בצדק, כדי לטהר את עצמו מאשמת הרצח ההמוני. לכך התייחס התובע הכללי במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, בקובעו: "הנאשם טען כי זיוף הוא זה, כי ראדמאכר אשם הדברים כדי לחפות על איזו פעולה בלתי מוסמכת שהוא עצמו ביצע. אם ננסה להאמין לו לרגע, הרי די היה בהזכרת שמו של אייכמן במסמכי משרד החוץ הגרמני, כדי שרצח יהודים יקבל כיסי מספיק ומניח את דעתם של כל הנוגעים בדבר. התירוץ הופך לרועץ לנאשם לא פחות מן האמת: שהרי אם נאמין לו ולא לראדמאכר, עלינו גם להאמין שמעמדו היה כה רם ובלתי-מעורער, החלטתו כל כך סופית, עד כי ראדמאכר יכול היה להשתמש בשמו בלבד, כדי שמעשה שלא כדין בעניינים יהודיים לא יעורר עוד תמיהות ובעיות. גירסתי אחת היא: אני מבקש כי בית המשפט יאמין שאייכמן אומנם החליט כפי שנרשם וכפי שראדמאכר העיד. ידוע מראיות אחרות, כי מיד לאחר מכן יצאו ראדמאכר וזור לבלגרד ומרחץ הדמים נעשה" ("היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן", מתוך נאום הסיכום).

ב-26 בספטמבר 1941 נערך מיצעד, או נכון יותר "מירוץ המוות", ליהודים ואסירים פוליטיים באיזור שאבּאץ. כששת אלפים איש, ובתוכם הגברים מהטרנספורט שלנו בשאבּאץ, הוכרחו לרוץ מרחק של עשרים ושלושה קילומטרים. המפגרים והנופלים נורו. השאר הובלו אחר כך חזרה לשאבּאץ.

ב-2 באוקטובר 1941 אירע דבר: פרטיזנים יוגוסלביים תקפו יחידה של הצבא הגרמני ליד טופולה, מדרום לבלגרד. בהתקפה זו נהרגו עשרים ואחד חיילים גרמנים ושישה-עשר נפצעו. כתגמול על כך הורה הגנרל ביהמה (שלפני ה"אנשלוס" היה רמטכ"ל הצבא האוסטרי ואחרי המלחמה היה אחד הנאשמים במשפט 7 בנירנברג, "משפט רצח בני ערובה". במהלך המשפט התאבד בבית הסוהר) להוציא להורג אלפיים ומאתיים בני-ערובה, רובם יהודים. להלן תרגום קטע מתוך מסמך מספר 3156, ממשרד התובע הראשי לפשעי מלחמה (נירנברג):

 

דו"ח אירועים UdSSR מס' 108

ברלין, 9 באוקטובר 1941

"ראש משטרת הבטחון (SIPO) ושירותי הבטחון (SD)

I.        סקירה פוליטית – חו"ל – סרביה

      ראש עוצבת המיבצע, משטרת הבטחון ושירותי הבטחון, בלגרד, מודיע: במהלך הטיהור של הוורמאכט במרחב של שאבּאץ* נאסרו עד כה עשרים ושניים אלף איש ממין זכר. [...]

כאמצעי תגמול על הריגתם של עשרים ואחד חיילים גרמנים לפני ימים אחדים ליד טופולה, יוצאו להורג אלפיים מאה יהודים וצוענים. ההוצאה להורג תבוצע על ידי הוורמאכט הגרמני. תפקידה של משטרת הבטחון יהיה אך ורק להעמיד לרשום את המספר הדרוש. שמונה מאות וחמישה יהודים וצוענים יילקחו ממחנה שאבּאץ, השאר ממחנה המעבר היהודי בבלגרד".

 

במשך שנים ניסו היסטוריונים גרמנים מסויימים להוכיח שהצבא הגרמני מעולם לא היה מעורב בפשעי הנאצים וברצח יהודים. הנה ההוכחה!

ימים מספר אחרי מעצרם, ב-12-13 באוקטובר 1941, הקיץ הקץ על יקירינו בשאבּאץ. הם הובלו, יחד עם תושביה היהודים של שאבּאץ וצוענים, לעיירה הקטנה זאסאביצה ליד הנהר סאבה, בקירבת שאבּאץ. שם נצטוו לכרות בור ענק...

ליתר דאגו כיתות יורים של הוורמאכט. תיאור מדוייק ומזעזע על פרטי הוצאתם להורג של מעפילי שאבּאץ נמסר בעדותו של האיכר מילורד ילסיץ לפני הוועדה לקביעת פשעי הפאשיסטים הגרמנים ועוזריהם ביוגוסלביה ב-20 בפברואר 1945.

קשה לקבוע בוודאות את מספרם המדוייק של קורבנות הטרנספורט. הרשימה שהוציאה הקהילה היהודית של וינה מכילה אלף שלושים ושבעה שמות, ביניהם גם חלק מיהודי שאבּאץ היוגוסלביים. לעומת זאת, אין מופיעים ברשימה שמותיהם של אחדים מחברינו, שהשארנו מאחורינו ולא שמענו עליהם שניצלו בדרך כלשהי. במקורות אחרים ננקטים מספרים שונים, אבל בסך הכל אין ביניהם הבדלים גדולים ונדמה שנצדק אם נעריך את מספר הרוגי הטרנספורט באלף-אלף וחמישים.

בניגוד לסברה שהיתה מקובלת עד כה, כאילו הומתו כל אנשי שאבּאץ בשני ימי הדמים הנוראים באוקטובר 1941 בזאסאביצה, נסתבר לאחרונה שאז נרצחו רק הגברים ואילו

* מרחב שאבאץ נקרא בסרבית מאצ'בה (Macva). "פעולת העונשין" של הצבא הגרמני במאצ'בה נזכרת בעדותו של האיכר מילורד ילסיץ, המובאת להלן.

הנשים והילדים נשארו במחנה הריכוז בשאבּאץ עד סוף ינואר 1942. משם הועברו למחנה ריכוז של נשים יהודיות ליד בלגרד. הם הומתו, יחד עם נשים יהודיות מסרביה וילדיהן, במשאית, באמצעות גז מרעיל, בחודשים מארס-מאי 1941.

בארכיון "יד ושם" (תיק 010/12, תעודה מס' 1040/55) מצאנו ש"לאחר שאחינו האומללים הוצאו מן הבוא נערכה ב-11-12 ביוני 1945 לוויה חגיגית בנוכחות משלחת של הקהילה היהודית בבלגרד". ברור שנפלה כאן טעות, משום שבכל הפירסומים האחרים מופיעה השנה 1959 כתאריך העברת העצמות של הרוגי קלאדובו-שאבּאץ לקבר-אחים בבלגרד. ממילא קשה להניח שרק חודש ימים אחרי גמר המלחמה, כשעדיין תוהו ובוהו בכל והמשטר החדש של טיטו מתחיל אך להתארגן, אפשר היה כבר לתת את הדעת ולהתפנות למעשה חסד ממין זה.

הקהילה היהודית של וינה הקימה בבית הקברות הספרדי בבלגרד מצבה מפוארת לזכרם של קורבנות שאבּאץ, יוצאי וינה, אשר נחנכה בטקס חגיגי בנובמבר 1964, ועליה חרות:

במקום זה נקברו שמונה מאות קדושים מאוסטריה

שנהרגו באכזריות בעיר שאבּאץ

ביום שבת קודש, ד' בחשון תש"ב,

על ידי הרוצחים הנאצים ימ"ש

בדרך לעלייתם לארצנו הקדושה.

  גלעד זה הוקם על ידי הקהילה היהודית בווינה.

זכור. אל תשכח.

 

הערות סיכום

פרשת המסע הטרגי שפרשנו ברשימה זו לא הגיעה לסיכום ממצה עד כה. אפילו רשימת הקורבנות איננה מדוייקת ושלמה. כך, למשל, כמה מחברי תנועתנו הנעדרים, שהיטבנו להכירם, אינם מופיעים בה. סביר להניח שהם לא היחידים שהרשימה פוסחת עליהם. על כן, ראוי להזכיר כאן את הקורבנות מבין חברי השומר הצעיר במסע הטרגי:

שמעון בינפלד, נעמי גרסון, בנו דויטש, אוטו הס, פרדל וייסמן, אילזה יעקב, לאה כהן, מקס כהן, פריץ כהן, פריץ מאנסווירט, גרטי פוקס, ואלטר פרייס, פרידל פרייס, פרץ פרנקל, צבי פרנקפורטר, סופי פרנקפורטר, ארנסט ציפר, ויקטור קוי, פריץ קלוג, אוטו קסטנר, קארל קסטנר, וילי קרויטנר, מאקס שטרייכר, ראובן שלימפר, אריה שנקר, שושנה שפייזר. בסך הכל עשרים ושישה מעפילים חברי השומר הצעיר.

לצד חברים שונים במקומות שונים, המנסים לשפוך אור על צדדיה האפלים של אפופיאת קלאדובו, יש לציין במיוחד את החברות החוקרות חנה ויינר (מקיבוץ נאות מרדכי), מהמכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, שעוסקת ברקע המדיניות הגרמנית שהובילה לטבח בזאסאביצה; ודליה עופר, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהשלימה עבודת דוקטורט על נושא העליה הבלתי-ליגלית דרך רומניה בתקופת מלחמת העולם השניה. במחקרה המשותף עם חנה ויינר כותבת דליה עופר את הפרק הדן בטיפולם של המוסד לעליה ב' והסוכנות היהודית בטרנספורט שלנו. כן תתייחסנה חנה ודליה במחקרן אל חלקם של פעילי הקהילה היהודית ביוגוסלביה בטיפול במעפילים, בנסיונות להוצאתם מיוגוסלביה והמשך המסע לארץ – וכשלונם הטרגי של כל המאמצים האלה. המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, בראשותה של דוקטור אניטה שפירא, הסכים לממן את המחקר ואת פירסומו בעתיד.

כהערת סיכום אחרונה כדאי להביא את הסיפור המוזר אשר נפתלי-באטא גדליה מביא בחיבורו "שני קיסרים ומלכה אחת". זהו הסיפור על "הגדת קאלדובו" שהובאה, לדבריו, ארצה עם קבוצת העולים הראשונה משאבּאץ. לפי תיאורו, ה"הגדה" כתובה על קלף, מקושטת ציורים בצבעים מרהיבים ביותר ומכורכת בכריכת עור יקרה. חיברו אותה בקלאדובו יוז'י שכטר וריכארד רהברגר. מתוארים בה בצורה סיפורית, בלשון הגרמנית, הטרגדיה של יהדות "גרמניה הגדולה", המסע עצמו וחיי האנשים על חוויותיהם הקשות והמבדחות – והכל ברוח ובסגנון של ההגדה המסורתית. היא מכילה גם את הפזמונים בחרוזים קלים שחוברו במסע, עם עיבוד מוסיקלי. כמעט כל אות וכל תג בה ניתנים באיור יוצא מגדר הרגיל. מוזרה הדרך שבה הגיעה "הגדת קלאדובו" לארץ ישראל ונמסרה כאן לסוכנות היהודית למשמרת. ומוזרה עוד יותר העובדה שההגדה נעלמה באורח מסתורי ואין איש שיודע היכן היא. משום מה קשה לי לתת אמון בסיפור מרגש זה שמביא נפתלי-באטא גדליה. הרי אני ליוויתי את קבוצת העולים הראשונה משאבּאץ, וכלום לא הייתי יודע, ולו שמץ דבר, על ההגדה המסתורית הזאת? אכן, יש עוד תעלומות בפרשת המסע הזה המחכות לפתרונן.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial