מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

הוראת היום - למיפקד פתיחה למועצה ה-6 של השומר הצעיר בגלות קפריסין

המועצה ה-6 של השומר הצעיר – דין וחשבון בגירוש קפריסין

3-4.9.1948

 

הסתדרות השומר הצעיר                                                     ד,3 בספטמבר, 1948

        בגירוש קפריסין

 

הוראת היום

למפקד פתיחה למועצה ה-6

אל כל חברי התנועה, חזק!

יותר משלושה חודשים עברו מ-15 במאי – מאז הכרזת מדינת ישראל. היו אלה חודשים של מאבק אכזרי על קיומה ועל קיום העם כולו. צבא ההגנה לישראל, אשר רק זה עתה יצא מן המחתרת, ומשקי ההתישבות העובדת – ובשורותיהם גם יוצאי תנועתנו בקפריסין – היוו את החומה החיה, עליה נתרסקו מזימות האויבים הגלויים והגלויים למחצה. מדינת ישראל היא עובדה קיימת אשר אין לערערה.

אך התקוות שתלינו אנו, גולי קפריסין, בתאריך הכרזת המדינה התבדו – ועדיין אנו כלואים במחנות ההסגר.

וכשאנו מתכנסים היום – אחרי המפקד הזה – למועצה השישית של תנועתנו בגירוש, כדי לקבוע: מה עלינו לעשות בעתיד הקרוב – שומה עלינו להבין כי מחנות קפריסין גם הם קטע של החזית הכוללת. וחזית דורשת מאמץ; היא תובעת לנצל את הזמן שנוכרח עוד לשבת כאן מאונס במידה מקסימלית לביצורנו הפנימי, להעשרת נכסינו הרוחניים, להגברת כושרנו הגופני.

ובטחוננו איתנו, כי על אף אלביון וחמתה עלה נעלה; נכה שורשים באדמת המכורה; הקם נקיים תאים בונים ולוחמים לשחרור לאומי וסוציאלי מלא של עמנו!

 

 

                                                            חזק ואמץ!

                                                      ההנהגה הראשית

 

 

 

דברי אזכרה ליוסף קפלן – חיים

שש שנים עברו מן היום בו נרצח בידי יד זדונית אחד מן הבנים הנאמנים והאמיצים של האומה שלנו, אשר חי חיי צדק, הגה מחשבות יושר ונפל ולא נכתם, בהכרה ברורה, כי עשה הכל שביכולתו להצלת כבוד האומה.

יוסף קפלן, האמיץ והנועז, זכרו לא ישכח לדורות – וההיסטוריון, העתיד לכתוב את קורות ימינו, ירשום את הדפים האלה של גבורת יוסף, טוסיה, מרדכי ואחרים בכתב רווי דם; דם אשר יזעק מן הדפים לקורא העתיד ויזכיר לו שהיו לעמנו בנים ובנות נאמנים, אשר עמדו במבחן גם בשעת התמוטטות יסודות העולם, גם בשעת זוועה זו, כאשר לכיליון נחתך גורל עמנו על ידי מנהיגי הפאשיזם והריאקציה.

מנין לקחו הבחורים האלה אומץ לצאת לקרב, מועטים נגד רבים, חלשים נגד חזקים? - מהו המעין ממנו שאבו את מקור החיים ואת הרצון להגן על כבוד האומה?

הערות הלאומית, התנועה הציונית, האמונה בעתיד מזהיר יותר, הם הם שהפיחו ברוח אנשינו עוז ואומץ זה.

ויש איזו הירואיקה טרגית בעובדה שדווקא אנשינו, שהאמינו תמיד אמונת תום באדם, באנושות, בהמונים, בסוציאליזם – דווקא אלה היו לנושאי הגבורה העיקריים גם בעולם מתנכל, מרמה ובוגד. הם לא נשברו. דווקא הם היו מיוזמי המרד, מיוזמי המלחמה.

בשבילנו זה מובן. אחרת לא יכול להיות. תנועתנו היא שחינכה את האנשים הפשוטים האלה, אשר ידעו בשעת הדחק לבצע מעשים נעלים, היאים לחניכי תנועה מהפכנית כתנועת השומר הצעיר.

ומעניין כי דווקא בתנאים קשים אלה, בסביבת יאוש גמור, כשתש כוח האומה, כשגלי שנאה סובבונו, כאשר ראינו איך האספסוף הפולני, הליטאי והאוקראיני עוזר ומבצע את הרצח היום, וכאשר ראינו את האדישות לגורלנו, דווקא בזמן זה העזו אנשינו לשנות ולחזור: כי האדם הוא טוב: תנו לו סביבה של אחווה, יושר וצדק ודמו לא יורעל.

האמונה הזאת היא היא שניצלה את יוסף ואחרים מיאוש גמור והוסיפה עוז להילחם, להתגונן. - ולא קלה היתה המלחמה: לארגן את ההמונים המיואשים, הכלואים בחומות הגיטו. כשגדל העוני והמחסור, כאשר המצב היה קשה ללוא נשוא, ידע יוסף, כי לאסירי הגיטו יש לבוא לא בדברים מלאי עצב ויגון, לא ברוח נכאה, בצללים – יש להבקיע את החשיכה על ידי האור, לעורר תקווה לעתיד, להצית זיק שיתלקח למדורת חיים ויביאו אותנו לפעולה. יוסף ואחרים היו עמודי האש משעה זו והאירו את הדרך הנכונה בה צריכים ללכת.

ורק הם שחונכו בחיק התנועה הם שקיבלו את חינוכם בקנים השומריים – חינוך מרדני ואי-השלמה עם הסדר הקיים - הם ידעו גם עכשיו למרוד בתנאים – לצאת נגד השונא.

דווקא בזמן זה של מצוקה בלי מוצא, הם מצאו את המוצא, כי הנפש המרדנית לא מתייאשת – היא תמיד מוצאת מוצא של כבוד.

מספרים אודות יוסף, כי לא היה מפונק, ילדותו חי בתנאים קשים, וכי אף פעם לא לא רצה להשלים עם האקלים הגלותי. הוא שאף לפשטות, ולא חדל להאמין בעולם המחר הטוב ביותר. לא קשר אף פעם את עתידו עם הגלות. את קיומו היחידי של העם שלנו ראה אך ורק בארץ ישראל. שם, איפה העם מתגונן ויוצר ובונה את עתידו – בה הוא נעשה לעם. תקוותו היחידה היתה, לכן, העליה. ובשעת המלחמה איפה רק שראה שביב של תקווה לעליה, ניצל אותו בכדי להעלות אנשים.

הוא עומד בפרשת הדרכים (בלידה) מעביר אנשים ממקום למקום, מפולין לרוסיה, מרוסיה לליטא. ובעצמו הוא נשאר.

היה לו רשיון עליה מכבר, אבל הוא נשאר, כי איך יעזוב את אחיו לעת צרה?

יוסף מתחיל את פעולתו בגיטו. ופעולתו נועזת לבוא להמונים יהודיים המדוכאים והמיואשים ולעוררם למרד. רק מעטים הבינוהו. הרוב היה מיואש, משולל איניציאטיבה. ורק אנשים כאלה, אשר העמידו את חייהם – כפי שיוסף היה אומר – על הקלף ששמו: מחר, רק אלה שהאמינו בעתיד, בעולם המחר הטוב יותר, רק אלה שהכירו את תכלית הרעה ונתענו בשפל המכאובים – רק אלה לא התייאשו מן האמת, מנכונות דרכם ומיום המחר ויוסף היה בין אלה ומפני זה לא אבדה תקוותו.

ובגיטו המנוון – התנוונות לא פגעה בו, לא עלתה בידי השגעון הגדול – המלחמה: להכריח את יוסף וחבריו בעונת בין השמשות בתקופת דימדומים זו הוא עם חבריו, חיו חיי קומונה, חיים יפים, מלאים – חיי שיתוף. רק מעטים הלכו בדרך זו. רבים נכשלו, אולם הם לא נסוגו, לא ויתרו ובבונקר הוא המפקד הראשון. הוא קורא נוער יהודי שלא ילך כצאן לטבח, שלא יפשוט את צווארו לתליין כדברי המשורר: "התליין! הא צוואר, קום שחט!” -

התשובה היחידה לשוחט – התגוננות. הוא קורא: “אחים, טוב ליפול כלוחמים בני-חורין – מלחיות בחסד מרצחים!” ידע יוסף כי אין מוצא של הצלה, אבל יש מוצא של מלחמת כבוד, ואת המוצא הזה הראה לאלה, שלא הוכו עדיין בסנוורים, שעוד יכלו לראות ולהבין.

הוא עשה הרבה, אבל לא המשיך עד הסוף.

היד הזדונית של הגסטאפו הגדיעה את העץ בעודנו באבו.

הוא נפל, אבל דגלו לא הורד. עד טיפת הדם האחרונה הונף הדגל של חופש ושחרור האדם והעם בידי מרדכי, טוסיה ואחרים.

עם נפילת המצודה הגיטואית האחרונה, עם נפילת מנהיגה האחרון, לא נופל גם הדגל. הוא נטבל בדם הלוחמים והורם למעלה והפך לסמל.

יוסף, עם ממשיכי דרכו, הם סמל התנועה וגם סמל העם כולו. הם הראו כי בחרב רק ממיתים את  האנשים, אולם הרוח נשארת.

מלחמת הגבורה הגיטואית מוצאת את המשכה בארץ. היא נהפכה ממלחמת כבוד למלחמת קיום.

וביד-מרדכי ומקומות אחרים ביישוב לא הכתימו את דגלם של יוסף ומרדכי, - ואנו בטוחים כי הדגל לא יורד עד הנצחון הסופי, שיתבטא בשחרורו הלאומי והסוציאלי של עמנו ושל האנושות כולה.

 

 

 

ליל המצור

לעג ומוות אויב ישקך                                           כוחם מעפר וענים עד ________

קומי בפתח, די צר צועד,                         וקנאת נצורים לא יכס העפר

קומי בפתח, אמצי נשקך,                                   עמהם היא טפחה, שלמה בלי מגרעת

הכוני כי א מועד.                                     ועד עת אל דבר בה וגעת.

 

רק עיניך שממה עד דבר חרבות                         ואחד לאחיו אמר: אחי,

רק אני הנה ער בך בבין ______.                      לבי לי מגיד, לא אצא מזה חי,

איך אשכח, ויחידה לי היית, יחידה.                       ואמר השני: מר המוות מר.

איך אשכח, וליחידה לי נשארת, ליחידה.               ואנחנו קרואים ביום מחר.

...והבא עד ספך יספה באחת,                             ואמר השלישי: ישועה עולה

כי ניצבת אל הקיר וידך על הקת.              ואנחנו קרואיה ביום גילה.

 

איך בליל מצרים, בליל נסיון,                                וישאו עיניהם

אחיך ניצבו למודי נסיון.                                        והאל להם עד,

ניצבו נואשים, ניצבו חמושים,                              שאין חת ביניהם

וכיער סימרו וכאיבת אנשים.                                 ואחד אין בוגד.  

                                                                        אין בוגד ביניהם ואין חת.

                                                                        ומחר הם נספים עד אחד.

 

                       

                                                                        נתן אלתרמן

 

 

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial