מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

A.212 - עדות הניה ורד

עדות הניה ורד, ארכיון מורשת A.212

העדות נדבתה על ידי אברהם ורד

רמות מנשה יוני 1964

עדות הניה (קליסקי) ורד, נולדה 25 ביוני 1928 בעיר לודז', פולין.

הגרמנים נכנסו לעיר ביום 8 בספטמבר 1939, הייתי אז בת 11. כמובן, בגיל  זה יקשה עלי לזכור וגם להתרשם מהחוויות שעברו עלי לפני כ-25 שנים לא אוכל באופן אבסולוטי לדייק בתאריכים או באירועים. אשתדל להעביר בזיכרוני אותם החוויות שנחרטו באופן מיוחד.

באותם הימים למדתי בבית ספר דתי "בנות יעקב", בכיתה ה'. הגרמנים נכנסו לעיר כאמור בימי התחלת שנת הלימודים, והלימודים נפסקו באחת. הייתי בת למשפחה מסורתית, אבי עבד כמנהל חשבונות בענף הטכסטילים מצבינו החומרי היה טוב למדי, התחנכתי לאותם הערכים שציינו במיוחד את המשפחות הזעיר בורגניות הדתיות באותם הימים. בימים הראשונים שרר תוהו ובוהו בחיי היהודים וזה נוצל לרעתנו על ידי הפולנים שהוסיפו לצרותינו על ידי שוד ומכות.

הגרמנים החרימו את החנות אפוא שאבי עבד, אבי הפסיק לעבוד. לא היו לנו חסכונות וזה היה מיד מורגש בהסגת דברי מזון. חלק מהסחורות הצלחנו להעביר הביתה ואנו הילדים (אני ואחי) מכרנו את זה וכך יכולנו איכשהו להתקיים.

זכור לי באופן מיוחד המקרה, בבית אפוא שגרנו הייתה חנות מכולת של פאלקסדוישט והם מכרו לנו בחשאי מזון, אסור היה להם למכור ליהודים ולמרות זאת הם מכרו. עם הכרזת על פתיחת הגטו באזור עיר העתיקה באלוטי (Baluty) עברנו לגור שמה, גרנו בגטו על יד הגדר ברחוב אוז'נדינציה בחדר אחד יחד 5 נפשות שכללו הוריי, אחי (שנתיים מבוגר ממני) וסבתא.

בהתארגנות הראשונה בגטו השיג אבי עבודה ב"שניידער צענטראלע" אמי עבדה בבית חרושת לכובעים גם אחי השיג עבודה, אני נשארתי בבית והוטל עלי כול אותם הדאגות של השגת מזון, לעמוד בתורים ולדאוג לבית. ניסיתי באותם הימים להמשיך בלימודים בבתי הספר של הגטו, אבל הלימודים התנהלו בקושי בגלל העוצרים התכופים והחטיפות על ידי הקלגסים ואי אפשר לקרוא לזה לימודים.

בשנת 1942 עברנו לגור בדירה אחרת בגטו ברחוב זגרסקה גם שם בחדר אחד אבל קצת יותר גדול.

סבתי חלתה באותם הימים והייתה רתוקה למיטתה ועלי הוטל הטיפול בה. כמו כן היינו צריכים לרשום אותה למקום עבודה בכדי להקנות לה זכות קיום.

כעבור שבועיים נפטרה סבתא. בגלל התמותה הרבה ששררה באותם הימים בגטו נאלצים היינו להחזיק בגוויה כיומיים עד שהגיע התור שלה לקבורה.

בסוף שנת 1942 התחוללה הטרגדיה הגדולה בגטו, הגרמנים הכריזו על עוצר (שפערע) על המיליציה היהודית הוטל לספק לגרמנים כל יום כשלושת אלפים איש. החולים מהבית חולים נשלחו להשמדה, זקנים מעל לגיל 60 וילדים עד גיל 10, הוצאו מהגטו. הגרמנים הכריזו שכל תושבי הגטו שנותרו חייבים לעבוד ולא לא תהיה להם זכות קיום. התחלתי לעבוד יום שלם בבית חרושת לכובעים יחד עם אמי. היום עבודה היה של 10 שעות.

שנת 1943 הוקם בבית חרושת בית ספר אפוא שהקנו לנו 3 שעות ביום לימודים כלליים כולל גרמנית. אחי השתייך לתנועת נוער, "הנוער הציוני" והיה זמן קצר בהכשרה של התנועה במריצין אבל ההכשרה חוסלה במהרה והחברים חזרו בחזרה לגטו. גם אני הצטרפתי באותם הימים לתנועה זו. כמובן בגדוד יותר צעיר. כמובן הפעולות התקיימו בסתר כל יום בבית אחר. והם כללו פגישות, לימודים על ידי המדריך בהיסטוריה יהודית, קצת עברית. שירה. הפעולות התקיימו כאמור במחתרת כתמיד אחד החברים עמד על המשמר, ואנו שרים בשקט כמעט בלחש, משירי הארץ. מהפעולות המיוחדות היה שלכול החברים הייתה חובה להשתתף במגבית מזון עבור אותם החברים שהיו חולים ולא יכלו לעבוד ואם לא עבדו הרי שגם לא קבלו אוכל. אני הייתי אחראית בגדוד על איסוף המזון. כדאי לציין את המגבית באיזה מיוחדים היו, הרי שהכמות של סוכר שהיה לכל חבר לתרום היה 10 גרם ותפוח אדמה אחד. ברצוני לספר על מסיבת חנוכה שאני זוכרת, זה היה, בשנת 1943 בחורף, התקנו חנוכייה יפה שבמקום הנרות היו סמרטוטים טבולים באיזה שמן שחור, הייתה גם תזמורת קטנה, וכך שרנו וחגגנו את חג המכבים, וחלמנו על דרור ומרד. גם עיתון קטן הוציאנו אפוא שהחברים כתבו דברי עידוד ותקווה וגעגועים לארץ. החיים בגטו היו מאוד קשים באותם הימים ....... היו פחות חברים בתנועה שחסרו מפאת מחלות, פטירות וחטיפות של הגרמנים וכך הלך והתקרב המועד של חיסול הגטו בספטמבר 1944.

בימים הראשונים של חיסול הגטו בספטמבר 1944, נלקח אבי ברחוב, בחטיפות, למרות שהיה לו אישור להישאר יחד עם המשפחה עד החיסול המוחלט. אחרי שנודע לנו, שאבי נלקח הצטרפנו אליו אמי, אחי ואני. נסענו כיומיים בקרונות בקר סגורים עד שהגענו לאושוויץ. לא ידענו על קיום המקום הזה. בסלקציה הראשונה הופרדו הגברים מהנשים, וכך, נשארתי יחד עם אמי. את הלילה הראשון ישבנו בלטרינות (בית שימוש גדול). בבוקר עברנו למחנה הצוענים (ציגוינער לאגעם), בלוק 9. זכורני, שבתוך הצריף (בלוק) הכניסו כאלף נשים, ישנו על דרגש אחד 5 נשים, לדוגמה, שהיה צריך להסתובב על הצד השני היו מוכרחות כל הנשים להסתובב. אלטעסטערין של הבלוק הייתה יהודיה מאסירי הונגריה. היא הייתה מאוד אדוקה, אני זוכרת שהייתה מדליקה כל יום שיש בליל שבת נרות. היא הייתה מאוד אכזרית ממש עד לסדיסטית. הייתה מכה באכזריות או נותנת עונשים במסדרים או עמידה עם לבנים בידיים מורמות בעד כל דבר קטן למשל בעד יציאה מהבלוק לשתות מים או כדומה. כעשרה ימים הייתי במחנה הזה יחד עם אימי הימים הצטיינו בצייל-אפלים כמה פעמים ביום, סלקציות וטרנספורטים, באחד מהימים האלה נבחרתי יחד עם עוד כ-520 נשים, לטרנספורט לגרמניה, אמי נשארה באושוויץ. מאז לא ראיתיה יותר עד לעצם היום הזה. לפני הנסיעה הלבישו אותנו בשמלות פסים, ציידו אותנו בלחם והכניסו אותנו בקרונות סגורים ללא מים. 4 ימים טולטלנו בדרך, בתחנות הכניסו הגרמנים השומרים עלינו תוך שעשועים דלי אחד עם מים בתוך הקרון. אי אפשר כיום 20 שנה אחרי זה לתאר במילים מה התרחש בקרון בזמן חלוקת השתייה. רק בעל דמיון כמו דנטה יוכל אך בקושי לתאר את הגהנום הזה. כך הגענו למחנה שגם שמעתי פעם הראשונה עליו ברגן-בלזן. המחנה היה בשלב של הקמה, רק שעוד לא היה בשבילנו מקום לינה. הקימו אוהלים גדולים אפוא ששוכנו, ישנו על האדמה על מצע של קש. לא עבדנו במחנה הזה, יחסית, המזון היה סביר, חוץ מפעמיים מסדרים לא עשינו שום דבר, זוכרת אנוכי מול המחנה הזה היה מחנה עם בתים בנויים ובתוך המחנה הזה גרו משפחות יהודיות מהולנד, על ילדיהם, מלובשים היו אזרחית ורק הטלאי הצהוב היה הציון היחיד שיהודים המה. כעבור שישה שבועות עברתי למחנה זלצוודל (ZALCWEDEL) עיירה קטנה, היה שם בית חרושת לנשק שם הבית חרושת EISEN UD METAL FAB. עבדתי בתעשיית תחמושת. תיכף למחרת היום התחלנו לעבוד בייצור כדורים לרובה מאוזר הצ'כי. הבית חרושת היה חבוי בתוך חורשה כך שלא ראו אותו מבחוץ. המחנה היה כ20 רגע הליכה מהבית חרושת. עבדתי 15 שעות ביממה על יד 2 מכונות שהדביקו את הפיקה לכרכוב הכדור. בתוך הבית חרושת עבדו יחד אתנו גם נשים גרמניות וגברים קשישים גם גברים צרפתיים היו שם שעבדו בסבלות. שמרו עלינו אנשיי S.S. ואסרו עלינו לבוא במגע או דיבור עם יתר המועסקים בתוך הבית חרושת. כעבור חודש כשהגיע עוד טרנספורט של נשים התחלנו לעבוד כבר 2 משמרות של 12 שעות. כדאי לציין שקבלתי הכשרה של כמה שעות והוטל עלי למלא נורמה של תוצרת והיה ולא מלאתי היה עליי להישאר אחרי השעות הנ"ל ולגמור את הכמות, מנהל בית החרושת היה גרמני שלא זכור לי שמו. הוא היה מופיע בכל שעות של היום והלילה, אכזרי היה מאוד. היחס שלו היה כמו של מרבית אנשי הס.ס. לעומת זאת זוכרת אני את המנהל של המשמרת שלי במחלקה שהיה גם המכונאי, יחסו היה אנושי אלי, למרות שהיה במדים לא פעם היה מתקן את המכונה למרות שלא היה צריך, זאת כדי שאני אוכל לנוח קמעה. גם קצת אוכל היה משאיר מדי פעם בסתר. היה תמיד מעודד אותי שהקץ למלחמה הוא קרוב, גם על שחרור לודז' עירי על ידי הצבא האדום הוא הודיע לי. יצוין גם לטובה התנהגותו הכללית ליתר הנשים במחלקה שלי. בתוך המחנה גרנו בצריפים 2 על דרגש, החורף של שנת 1944 היה קשה התנור בתוך הצריף במרבית הזמן היה לא מוסק – קר היה. בחודשים האחרונים של שנת 1945 גברו ההפצצות של בעלות הברית. בעבודה היו מורידים אותנו למחסני התחמושות והגרמנים למקלטים. בזמן שהותי שם הייתה גם הדליקה באחת מהמחלקות אפוא שהיו ממלאים את הכדור עם אבק השריפה. נשרפו גם מכונות אוטומטיות אבל העבודה לא שבתה, מיד אחרי זה הביאו חדשות והעבודה נמשכה במלוא הקצב. בחודש מרץ 1945 הופצצה צומת הדרכים במסילת הברזל על יד הבית חרושת – לא היה חומר גלם להמשך הייצור ואז הופסקה העבודה כליל בבית החרושת הזה. מאז ועד לשחרור עבדנו אך ורק בפינוי ההריסות בבית הנתיבות.

בימים הראשונים של חודש אפריל כבר הורגש כאילו רפיון אצל הגרמנים. יותר ויותר שמענו את הד היריות של התותחים. הרגשנו שמתקרב יום השחרור, ב-12 באפריל כבר לא יצאנו לעבודה, ראינו קדחתנות אצל הגרמנים כמו שריפת מסמכים והתחמקות של יחידים ב-13 בח"ז הגרמנים והשומרות הופיעו עם סרטים לבנים על הזרוע, הם הודיעו לנו שהשחרור קרוב ועלינו להישאר שקטים ולחכות, גם האוכל לא חולק לנו בצורה סדירה. היו התנפלויות של האסירות על המטבח, השומרים הגרמנים לא הגיבו. למחרת ה-14 באפריל בא השחרור.

בלילה הזה, לא ישנו – שמענו הד היריות וראינו זיקוקין בשמיים. ואמנם בבוקר שמענו רכב כבד מתקרב לכיוון המחנה. טנק אמריקאי הגיע עד לשער המחנה הגרמני, השומר על השער פתח לו את השער.

בת שש-עשרה וחצי הייתי בזמן השחרור כמובן שניצבה לנגד עיני כל הזוועות והשאלה הגדולה מה לעשות? לאן? מרוב ייאוש נשארתי במקום, לא היה לי לאן לפנות. לא ידעתי על המשפחה שלי ולא כלום.

בימים הראשונים של שחרורנו היה תוהו ובוהו ופחד היה לבחורות צעירות לצאת. בקרבת המקום שכן מחנה של רוסים. הם היו מאוד פראיים. בין החיילים האמריקאיים היו כאלה שהתנגדו לשמור על המחנה בעיקר בלילות. כעבור כמה ימים העבירו אותנו האמריקאים לקסרקטין גרמני בבתים בנויים ואת המחנה שרפו. החיים התחילו להתארגן איך שהוא. חלוקת האוכל הייתה סדירה, האנגלים החליפו את האמריקאים באזור כיבוש אנגלי יחד אתם הופיעו גם ראשוני שליחי היישוב בארץ במגמה לעזרת הרוצים לעלות. אני נרשמתי לעליה משתי סיבות: פחדתי לחזור ללודז' פן לא אמצא אף אחד ממשפחתי ושנית ידעתי שאם משהוא יישאר בחיים רק בארץ נוכל להיפגש. כעבור זמן העבירו אותנו בקבוצות מאורגנות על ידי הג'וינט למקומות אחרים בגרמניה אני הייתי בקבוצה שעברה לזייזן (SEISEN) .

באותו זמן נודע לי במקרה על ידי חבר שראו אחרי המלחמה את אבי ואחי ושהם חיים. נסעתי לברגן בלזן וחנובר בתקווה שאולי אמצע אותם ורשמתי בכול מיני משרדים ואומנם באוקטובר 1945 הגיע  אחרי תלאות וחיפושים לזייזן ואז התראיינו פעם הראשונה אחרי המלחמה. כמובן שנסעתי מיד איתו לאוסטריה שם היה אבי. הם היו מאורגנים בקבוצה של יהודים שהתכוננו לעלות לארץ-ישראל במסגרת של קיבוצי "אחוד", הקבוצה של אבי ואחי הכריזו על עצמם כמשתייכים ל"שומר הצעיר" וכך נוצר הגרעין "בוני הנגב" יחד אתם ז"א עם "בוני הנגב" הגענו לאטליה. על יד רומא הבירה בעיירת הקייט אוסטיה קבלנו בית ושם גרנו עד לעליה. עסקנו בתפירת בגדים עבור הג'וינט ואונררה. ב-1 לאפריל 1946 התחילה עלייתנו לארץ ישראל מלאת המתח והטלאות, שהם רשומים בהיסטוריה העפלה כעולי "לה ספציה" באוניות "דב הוז" (פדה/Fede) ו"אליהו גולומב" (פליצ'יה/פניציה  Fenice) כאן בארץ קבלנו את הכשרתנו בקיבוצים: עין השופט ודליה, קבלנו הכשרה עצמאית במשך שנה בחדרה במגרש הקיבוצים. בשנת 1948 עלינו על קרקעת עברית בהרי אפרים (מנשה) והקימונו את הקיבוץ רמות מנשה, אפוא שאני חיה עם בעלי עד היום הזה. אבי שהיה תמיד בחייו דתי ומסורתי מאוד נעשה בהשקפתו איש חופשי והיה בין בוני ומייסדי הקיבוץ רמות מנשה מיומו הראשון של קיום הקיבוץ אפוא שהיה במעמד של חבר שווא זכויות וחובות, שימש כמנהל חשבונות הראשון ומייסד הענף הזה בקיבוץ.

תשמש עדות זאת כמצבת זיכרון לזכרו הברוך.

אבי נפטר בכ"ט תמוז תשי"ח (1958).

 

הנני באה על החתום

הניה ורד (קליסקי)

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial