מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אדם, גיטאות ורשה-צ'נסטוכוב

גיטאות ורשה-צ'נסטוכוב, אדם, ספרית פועלים, רשומות גולה 1945

 

אדם

גיטאות ורשה-צ'נסטוכוב

רשומות גולה, ספרית פועלים, 1945

 

ורשה 1941

מיום סגירת הגיטו משתנה מצב היהודים הכלואים בו תכלית שינוי בכל שטחי החיים. עד אז השיגו היהודים צרכי-אוכל הן הודות ליחסיהם השונים והמסועפים עם האוכלוסיה הנוצרית והן על ידי הקניות בשוק השחור שנמכרו בו כל הדברים בעלי-ערך והסחורות שנותרו מהשריפות והגזילות של אנשי ס.ס. – כל זה ניתק ביום אחד. היהודים נסגרים בתנאי דירה איומים בפנים הגיטו ואין אפשרות להשיג לחם אפילו במחיר זהב. הקומיסאר הגרמני של עיריית ורשה הקציב מנת-לחם – שמונים גרם ליום!... גם ליהודים היוצאים מהגיטו לעבודה אצל הגרמנים אין אפשרות להביא איתם צרכי אוכל. הז'נדרמים בודקים בדיקה מעולה כל יהודי החוזר מהעבודה: כל המצרכים, ואפילו תפוחי אדמה קפואים, נלקחים, ובעלם מקבל מנה של מכות אכזריות.

בשבוע הראשון המצב בגיטו הוא מיואש. רבים ממציאים המצאות משונות שתפקידן לעכב את הרשות – ללא הועיל. רוב האוכלוסין אוכלים את מנת הלחם החודשית במשך ימים ספורים. הרעב פושט בעיר.

ברבות הימים מתפתח בגיטו מקצוע חדש שהוא הכרח לקיום הבריות: הברחת צרכי-אוכל. אין לך משפחה בגיטו שאחד מחבריה לא יבריח. המקצוע מתפתח ומגיע לממדים ענקיים. היהודים מ"פלוגות העבודה" אינם חוזרים עוד ברגל, אלא באוטומובילים של משא שחבויים בהם צרכי אוכל לרוב. הנהג הגרמני השכוּר לא נעצר בשער הגיטו, אלא באחד הרחובות הצדדיים שבתוככו ושם נפרק המשא. כן גם מבריחים מהטראמים העירוניים, שבחלקם עברו דרך רחובות הגיטו. מהטראם קפץ כרגיל אדם אחד או שניים עם חבילה ביד – השוטרים הפולנים, שנסעו בכל טראם, קפצו אחריו. כעבור רגע נזרקו מהטראם שקים עם תבואה וכו'. ברחוב חיכו להם סבלים מיוחדים שנעלמו כהרף עין בשערי הבתים והסמטאות. במיוחד הצטיינה בכך קבוצת המבריחים מרחוב פרנצ'ישקנסקה, הקרויה "מאֶלינה". ברשותה היו גם טחנות קמח חשמליות שבהן נטחנה התבואה.

ברחוב קוֹז'יה הבריחו חלב בצורה מיוחדת במינה. בבית שבעבר הארי של החומה גר חלבן נוצרי. יום יום, בשעות קבועות, הוריד החלבן מחלון ביתו צינור גומי ארוך שבו זרם החלב. מאות אמהות נתאספו בכל מקור בסמטא זאת בחכותן לטיפת חלב בשביל ילדיהן. הצעקות עלו עד לב השמים... כתוצאה מזה מסרו האזרחים האריים, שאוזנם העדינה לא יכלה לשאת את קול הקטטות והמריבות, על העניין לשלטונות הגרמניים. הושלך הס ברחוב קוֹז'יה – לשוא ציפו באותו יום האמהות היהודיות לחלב הרזה ששילמו עבורו שלושה עשר זהובים לליטר מפרוטותיהן האחרונות. החלון לא נפתח...

באופנים שונים הבריחו בשר. לכך שימשו, למשל, גם האוטומובילים של הדואר שעברו בוקר בוקר ברחוב סמוֹצ'ה. הם נעמדו תכופות, מחמת קילקול במכונה כביכול, באחד השערים והוציאו מתוכם פרות חיות וכל מיני בקר. השחיטה וכל הסידורים הקשורים בה היתה דבר של מה-בכך. טבחים מחוסרי עבודה וגם מחסנים עזובים ורבים לא חסרו בגיטו.

מעל לכל הבריחו לגיטו את המצרך הראשי – לחם. ברבות הימים הגיעה ההברחה לשיכלול רב כל כך שלא עלה מחיר הלחם בגיטו בהרבה על מחיר הלחם בשוק השחור בורשה הפולנית. לעומת מאתיים וחמישים גרוש הקילו שילמו בגיטו מאתיים שמונים-מאתיים תשעים גרוש.

הדרך הראשית שבה עברו הסחורות המוברחות היו הכניסות הבלתי ליגליות לגיטו, הקרויות "חורים".

בשעת סידור הגיטו נגלו קשיים רבים בהפרדה הגמורה בין הרובעים היהודיים והפולניים. במקומות האלה נבנו לפי פקודת הגרמנים חומות-אבן בגובה שלושה מטרים ותיל עליהן. בכמה מקומות – למשל, ברחוב פּשאֶבּיאֶג או גז'יבּוֹבסקה – נבנו גשרים מיוחדים לחיבור בין הבניינים היהודיים. אך הרעב שפשט בגיטו לא ידע מעצור. בכל המקומות שבהם עמדו בתי היהודים והפולנים זה על יד זה נפרצו ה"חורים" בעליות הגג או במרתפים. דרכם יצאו וחזרו מעבר אחד לשני.

המצב הכלכלי הקשה בצד הארי יוצר אווירה נוחה למקצוע ההברחה בין הפולנים. אין איש שם לב עוד לצוווי השלטונות המאיימים במחנות הסגר ואף בעונשים חמורים יותר. בעלי הדירות הפולנים שמעבר ל"חור", מתעסקים בקביעות בהברחה או לוקחים "מכס" מכל יחידה העוברת בתחומם – היינו-הך אם אדם ואם שק תפוחי אדמה. יומם ולילה נדדו האנשים עם שקי קמח, אפונים, גריסים, עם חבילות שונות וכו'. גם ליד החומות העמידו השוערים הפולנים סולמות – להעלות ולהוריד בהם את הסחורה. בגיטו התחילו לקנא במאושרים שזכו לגור בבתים שעל הגבול. בעיקר רבתה התנועה בשעות הלילה; במשך היום נשארו לרוב "השערים הגזעיים" נעולים. רק במקרים מיוחדים, כאשר באו או יצאו אנשים, נפתחו "החורים" גם ביום, כמובן בכסף רב.

לסוף שנת 1941 פרץ משבר במקצוע ההברחה. ההברחה הקיפה אלפים רבים, הסחורות הגיעו לילה לילה אל הגיטו, אך לא היה בגיטו מי שיוכל לקנותן. הרוב המכריע של האוכלוסיה בגיטו חי בעוני שלא יתואר. נמכרו כל התכשיטים, כל כלי הכסף, ספרים בעלי ערך, כלי מטבח, בגדים. נתמעטו הקונים, ירדו מחירי הסחורות. בהתחרות שבין המבריחים היתה יד בעלי ה"מאלינות" ו"החורים" על העליונה. להם היו קפיטלים ואמצעים מיוחדים – מכרים או אנשים שכורים בצד הארי, שהשיגו את המצרכים במחיר הזול ביותר, בידיהם היה הארגון המשוכלל של ההברחה. בעקבות המשבר סולקו המוני המתווכים הקטנים – המונופול על ההברחה נשאר בידי קבוצה קטנה של "נבחרים" שחיו בשובע, ולפעמים גם במותרות, בין ההמון הרחב של מאות האלפים הנמקים בעוני וברעב.

אט-אט מתמזגות קבוצות המבריחים הראשיות עם חוגי המועצה היהודית והמשטרה.

עם הקמת הגיטו ממנים הגרמנים את המהנדס צ'רניאקוב לראש המועצה היהודית ("יודנראט"). לרשות המועצה עומדת המשטרה היהודית – אורדנארים (O.D. – "אורדנונגס-דינסט"), המונה ששת אלפים איש. המועצה היהודית היא כולה על טהרת הקרובים והמכרים של צ'רניאקוב, כן גם כל שלוחותיה. באותו האופן, אלא בקוֹרוּפּציה גדולה עוד יותר, נוצרת האו.ד. משרת טירון פשוט במשטרה עלתה בתחילה חמשת אלפים זהובים, אך במהרה עלתה מעלה-מעלה. כעבור זמן מה נשלם הארגון – המועצה והמשטרה מהוות חוג אחיד ו"מובחר".

המועצה היא מכשיר בידי הגרמנים. לשכות העבודה שעל יד ממנות את היהודים החייבים לצאת מזמן לזמן לעבודות כפייה אצל הגרמנים וכן גם את היוצאים ל"מחנות עבודה" (שכבר אז לא חזרו מהם שלושה עשר אחוזים!). כן גם מארגנת המועצה את "פלוגות העבודה" המפורסמות לגנאי. וכך היה מעשה: יהודים עשירים, ברצותם לפטור את עצמם מעונשן של עבודת הכפייה, שילמו לעניים שכירים תמורת יום העבודה שהללו עבדו על חשבונם. ברבות הימים מרכזת המועצה את הדבר בידיה. היא מארגנת "פלוגות עבודה" מבין האוכלוסיה הנמקה ברעב. לכל פועל בפלוגת העבודה שילמה המועצה שכר של שלוש מאות ועשרים גרוש ליום (יחד עם הפרוטות ששילמו הגרמנים הגיע השכר לחמישה זהובים), וכנגד זה לקחה מידי בעלי היכולת משמונה ועד עשרים זהובים ליום תמורת העבודה שנעשתה בשמם!...

הודות לקשרים ההדוקים עם הגרמנים מרכזים בידיהם בהמשך הזמן אנשי המשטרה את ההברחה של מצרכי האוכל. אנשי האו.ד. יוצאים ושבים תכופות מהגיטו. הם אינם נבדקים על ידי הגרמנים ועושים את המלאכה בקלות. ברבות הימים הופכת ההברחה למקצוע ליגלי-למחצה שעוסקים בו לאור היום. חדלה התנועה ב"חורים" הנסתרים בחשכת הלילה. הבטליון של המשטרה הגרמנית בורשה היה כבר כולו אכול שוחד. יום יום עברו לעיני הגרמנים עגלות ואוטומובילים טעונים דרך הכניסות הראשיות לגיטו. הגיעו הדברים לידי כך שכאשר יצא המבקר העליון של המשטרה הגרמנית לסיור – צלצלו הטלפונים לכל עמדות המשטרה אשר על יד השערים: "להפסיק!" – שוטרים גרמנים רבים ובמיוחד הפקידים הגבוהים התעשרו במאד. רבים מהם תפרו לעצמם מעילים משובצים אבנים יקרות ושטרות כסף אנגליים ואמריקניים.

גם האורדנרים היהודים חיו בעושר בזמן שיום יום קצר המוות בגיטו את קצירו באלפים שנפלו ברעב ובמגיפות, וגם המוות היה להם למקות הכנסות לא קטן.

בית הקברות היה בזמן ההוא מרכז שני, ליד ענייני ההברחה, של פעילות המועצה. על יד משרדי המועצה שברחוב גז'יבובסקה 26 השחיר הרחוב כולו מהשלטים הרבים של חברות-קדישא למיניהן. מלך, כמובן, פינקארט הנודע. על מנת להוציא את המת מהבית מחוץ ל"תור", שהיה צורך לחכות לו שניים-שלושה שבועות, שילמה המשפחה סכומים גדולים. כן גם בעד קבר מיוחד (מזמן כבר קברו בקברות-אחים גדולים ואף אלה באדמה חפורה מחדש במקומות של קברות ישנים). כעבור זמן מה צר היה בית הקברות הישן מהכיל את כל האלפים והרבבות שהגיעו. הגרמנים נענו בחסדם הרב לבקשת המועצה ומסרו לרשותה חלקת אדמה שעל יד בית הקברות, שאף היא התמלאה עד מהרה.

יהדות ורשה נמקה ברעב, במגיפות ובעבודות הכפייה המפרכות.

 

התנועה בראשית המלחמה

אחרי קשירת הקשרים, שנותקו בחודשים הראשונים של המלחמה, על ידי טוסיה החוזרת מוילנה, מחדש הקן הורשאי את פעולתו. העבודה מתגברת בפרט אחרי שמגיעים מוילנה מרדכי ושמואל. בקיץ 1940 מגיע הקן לשיא הפעילות.

מדי יום ביום נפגשים חברי התנועה ברחוב לשנוֹ (מקארמליצקה ועד בית הכנסת הגדול) בשעות שש-תשע, עד סגירת השערים. האסיפות מתכנסות בחשאי אצל אחד מחברי הקבוצה. כעבור זמן מה מעוררות הפגישות התכופות ברחוב זה את חשד השלטונות – ה"קן" עובר לרחוב נוֹבוֹליפקי (מקארמליצקה עד פינת זאמנהוף).

במארס 1940 ניגשת ההנהגה לארגון הקיבוץ הראשון בורשה. חבריו הם אנשי הגדודים "כרית" ו"במעלה" (ורשה) ו"הגליל" (ורשה-פראגה) בצירוף קבוצת חברים מקן ולוצלאבק הנמצאים בורשה. הפלוגה הראשונה של הקיבוץ הצעיר (עשרים חברים וחברות), יוצאת באפריל 1940 לעבודה חקלאית בחווה בפניאֶבי שעל יד גרוּיאֶץ.

הועד היהודי בעיירה הסמוכה טאַרצ'ין, שסיפק עד אז את הפועלים לחווה, מקבל את הפלוגה בהתהלבות ואף מבטיח עזרה כספית. למרות זאת לא האריכה הפלוגה ימים. בעל החווה, אחד האַליק, לפני המלחמה קצין בצבא הפולני, הסתכל אומנם בהתפעלות בצעירים היהודים העובדים בעבודה החקלאית הקשה ואולם התפעלותו זו לא מנעה אותו מלהעבידם בפרך ארבע-עשרה-שש עשרה שעות ביום תמורת שכר מועט ומזון של תפוחי אדמה רקובים. למרות המאמצים של יוסף קפלן, שהשקיע בארגון החווה עמל רב, היו החברים נאלצים לעזוב את המקום מקץ חודשים מעטים ולחזור לורשה.

בד-בבד עם ארגון הקיבוץ ("מעפילים" היה שמו...) ניגשת ההנהגה להכנת המועצה האידיאולוגית הראשונה. הקשיים בדרך לורשה, הן מהגנרל-גוברנמן והן מהשטחים שסופחו לרייך, היו גדולים ורבים מסיבת החטיפות ברכבות ובדרכים. בכל זאת הגיעו השליחים מערי השדה, והמועצה נתכנסה בורשה במאי 1940.

הישיבות התקיימו במקומות שונים: בחווה בגרוֹכוֹב (שהיתה כבר תחת פיקוח קומיסאר), במעון בית הספר "תרבות" לשעבר, אשר ברחוב גראניצ'נה, במעון "החלוץ" בדז'אֶלנה 34 וכן גם באחד המטבחים העממיים אשר ברחוב גאֶנשה.

את דיוניה הקדישה המועצה: א. לשאלות פוליטיות הקשורות במצב שהתהווה (בפרט הסעירו את המוחות השאלות הקשורות בברית המועצות, בפוליטיקה הפנימית והחיצונית שלה) ו-ב. לבעיות החינוכיות החדשות שהופיעו עם ירידת התנועה למחתרת. בישיבת הפתיחה נוכחו אורחים מוזמנים מהסתדרויות ציוניות אחרות עם בלוך, דירקטור הק.ק.ל. בפולין לפני המלחמה, בראש. – מרצים יוסף, שמואל ומרדכי. אחרי ההרצאות מתפתח ויכוח ער בכל השאלות. למתווכחים משיב מרדכי בדברי סיכום מפורטים שנמשכו  ארבע שעות והיתוו את קו פעולתה של התנועה בימי המלחמה. הוא מבהיר את השאלות הקשורות בפוליטיקה של ברית המועצות, מפזר את שמועות השווא הרבות שפשטו בציבור ועם זאת מתווה בצורה ברורה וחותכת את דרכה של התנועה:

"עם כל אהדתנו לברית המועצות – הוא אומר – לא נקבל את הפוליטיקה שלה בענייני הציונות והארץ. יבוא יום וברית המועצות תכיר בציונות ובערכו של היישוב בארץ. עד אז – נילחם על דרכנו. התנועה בברית המועצות ממשיכה בפעולתה. ואנו ממשיכים כאן. על הארץ לא נוותר בכל התנאים ובכל הנסיבות".

בהמשך המועצה נדונו הבעיות החינוכיות.

מהדינים וחשבונות של הצירים הצטיירה תמונה עגומה של מצב הנוער היהודי ברחבי המדינה. בתי הספר היהודיים ננעלו על ידי השלטונות הגרמניים, עבודה לא היתה – הנוער היה נתון במצב של אדישות כללית וירידה מוסרית. לימודים בסתר, בתי ספר בלתי ליגליים וחבויים מעין המשטרה – כל אלה היו חזיונות נדירים למדי. "היום נחיה, כי מחר נמות!" – זאת היתה סיסמת השעה.

התנועה נעמדה לפני הצורך להרחיב את פעולתה בקרב הנוער הבלתי מאורגן. מידך הכבידו על פעולתה תנאי המחתרת החמורים. צפה הדעה על ארגון חוגי נוער רחבים במסגרות שונות ואנונימיות שאת הגרעין בהן יהוו חברי התנועה. אחרי בירור רחב וממצה נפלה גם הצעה זאת לרגל הקשיים שהתגלו בעקבות הבירור. הוחלט לאמץ את הארגון והפעולה החינוכית והרעיונית בגרעיני התנועה הקיימים תוך קליטת נוער שבגר לתפקיד.

חילוקי דעות נתגלו בשאלות ההכשרה. המכשולים הרבים שבגללם נכשלה הפלוגה של קיבוץ "מעפילים" בפניאבי עוררו ספקות בלב רבים. האפשר להחזיק בנקודת הכשרה בתנאים החדשים? – לעומתם טענו אחרים: דווקא בתנאים החמורים של המלחמה והשיעבוד יש לרכז מספר רב ככל האפשר בקיבוצי ההכשרה שיהיו למשען לחברים במלחמת החיים הקשה ולתנועה כולה במאבקה. מתקבלת החלטה האומרת: "בכל מחיר ובכל התנאים תמשיך התנועה בייסוד קיבוצי ההכשרה המהווים צורת-חיים יסודית לדור הבוגרים".

זמן קצר אחרי המועצה מתכנס, הפעם הראשונה בימי המלחמה, כל הקן הורשאי לאסיפתו הכללית הראשונה. האסיפה מתכנסת באולם בית ספר לשעבר, אשר ברחוב פרוסטה 5. השתתפו בה, מחוץ לעדת הבוגרים, שש מאות חברים וחברות. הפעולה היתה חגיגית. ניהל אותה מרדכי, ויוסף מסר בשם ההנהגה הראשית על המועצה והתפקידים הקרובים העומדים לפני התנועה.

בעקבות העבודה החינוכית האינטנסיבית בקן הורשאי נתעורר הצורך בארגון סמינריון חינוכי לגדודים "תל עמל", "בניר", ו"הגליל". מהגדודים האלה אורגנו שלוש מועצות מדריכים. את הסימנריון ניהלו מרדכי, יהודה וֶנגְרוֹבֶר וכמו כן חברים נוספים מגדוד "במעלה". ראשי הגדודים הם אנשי "מרחביה" ו"לשחרור". – אותו זמן התחיל להופיע, תחילה כעתון הקן הורשאי, עתון התנועה – "נגד הזרם". הוא נכתב במכונת כתיבה ומודפס במכונת הכפלה. העתון היה מוקדש לשאלות התנועה, שאלות חינוכיות ואידיאולוגיות. כמו כן לשאלות הפוליטיות הכלליות. מספר העמדים הגיע לעשרה-חמישה עשר. ברבות ימים התרחב העתון וכלל גם מאמרים שנשלחו מערי השדה. העריכה וההוצאה של העתון היתה כרוכה בקשיים רבים מסיבת ההכרח בקונספירציה מעולה. עם התפתחות המארועות נעשה העתון "נגד הזרם" (שהופיע רק מזמן לזמן) צר מלהכיל את כל החומר הרב שיש למסור לתנועה. אז הותקן רדיו חשאי בחדרו של מרדכי אשר ברחוב לאשנו 8. כל ערב נקלטו באפאראט זה חדשות מתחנות השידור הסובייטיות והאנגלייות. בבוקר ערך את החדשות שמואל ברסלב, ושמעון (גדוד "מרחביה") הדפיס אותן. הביולטין היומי הכיל כאחד וחצי-שלושה דפים, הופיע בכל יום בשעה שתים עשרה וחצי בדיוק וחולק לחברים מיוחדים שתפקידם היה להפיצו ואף לדאוג להחזרת כל הטפסים בערב למקום שממנו הוצאו בצהריים.

אחרי שפלוגת ההכשרה של קיבוץ "מעפילים" חזרה מפניאבי לורשה, ניגשת ההנהגה לארגון הקיבוץ בעיר. אחרי חיפושים ומאמצים מרובים משיגה ההנהגה דירה גדולה ברחוב נאלבקי 23 – שם מתרכזים שלושים מחברי הקיבוץ. החברים עובדים בדרך כלל בעבודה אצל הגרמנים – השכר קטן עד שאינו מספיק אף לצרכי אוכל דלים ביותר. למרות הקשיים ניגשת ההנהגה לארגון קיבוץ צעיר יותר, מהגדודים "מרחביה" ו"לשחרור" (ורשה-פראגה). הקיבוץ הצעיר נקרא בשם גלאון" – גם הוא מתאכסן בדירה ברחוב נאלבקי 23 שמחלקים אותה לשניים.

בראשית שנת 1941 מארגנת "ההסתדרות היהודית לעזרה סוציאלית" (ז'.ט.או.ס. – Zyd. Tow. Opieke Spolecz.) מפעל גדול של "בתי ספר גושיים". הכוונה היתה לארגן כעין גני ילדים בכל גוש בתים שתפקידם היה למלא את מקום מוסדות החינוך שנסגרו על ידי הגרמנים. התנועה שלנו משתתפת במפעל השתתפות פעילה ביותר ושולחת לתפקיד זה חברים רבים. מהמארגנים הראשיים של המפעל היה שמואל ברסלב, אשר היה מרכז המחלקה התרבותית שעל יד ז'.ט.או.ס. במפעל הושקעו מאמצים עצומים, אך הוא נכשל כעבור זמן מה מחמת הרעב שפשט בעיר. בבתי הספר ניתנו גם ארוחות לילדים. המדריכים אספו את כל מנות האוכל מידי כל הילדים וחילקום שווה בשווה לכל ילד. המנה המשותפת הלכה ופחתה והתוצאה היתה שהילדים האמידים יותר, שהיתה להם עוד פת לחם לאכול, חדלו מלבקר בבתי הספר ואף השאר התפזרו מחמת הרעב שהרס את האפשרות לקיום מסגרת פעולה כלשהי.

גם עדת הבוגרים, המונה כמאה וחמישים חבר, מנהלת פעולה תרבותית ענפה. נבחר בתוכה ועד פועל המכנס אסיפות אחת לשבוע במעון הקיבוץ. מטובי האינטליגנציה היהודית בעיר באים להרצות בתוכנו. כן, למשל, הירצה הסופר הידוע ואיש הפולקלור היהודי רוטבלום שורה של הרצאות על הספרות היהודית.

בינואר 1941 נקשרו קשרים עם סלובקיה, ושאלת שליחת פלוגת עלייה לשם הופכת לשאלה אקטואלית. נבחרה פלוגה מבין הבוגרים. מאנשי הקיבוצים הצעירים שקמו רק בימי המלחמה ("מעפילים" ו"גלאון") איש אינו יוצא. תולדות הפלוגה הזאת (שבחלקה הגיעה ארצה) ידועות בארץ ולא אוסיף עליהן.

המצב הכלכלי בקיבוצים הורע במשך החורף מיום ליום. הבחורים, שעבדו עבודת פרך במקומות העבודה הגרמניים מחוץ לגיטו, חזרו בערב ולפעמים מאוחר בלילה שבורים ורצוצים. בכל זאת היו המה המרוויחים העיקריים, והעיקר שלפעמים הצליחו להביא איתם מחוץ לגיטו (הדבר היה כרוך תמיד בסכנת נפשות) קצת אוכל או פחם להסקה.

בחורף 1940/1, לרגל המצב הכלכלי האיום והרעב הגובר והולך, נהרסים כל המוסדות היהודיים ואף מתפרקת המשפחה היהודית. בכל משפחה עובדים רק יחידי סגולה מחוץ לגיטו. רבים מהם עוזבים את משפחותיהם, כי אין בכוחם לכלכל אותה... באותה תקופה עובר על הקיבוץ מבחן הסבל הגדול ביותר. החברים מרגישים אינסטינקטיבית, כי כל מה שנשאר עוד מהתנועה, מהרעיון המשותף – מתגלם בקיבוץ, ומתלכדים בקנאות כדי לשמור עליו. כל יום יכולת לראות סמוכים על שולחן הקיבוץ את כל חברי התנועה – החל מהילדים שב"עדה" הצעירה וגמור בוותיקים ביותר. אכלנו במשותף צלחת מרק כרוב שרק אחרי אכילתו חש כל אחד את הרעב הצורב...

עזרנו גם לפי מיטב יכולתנו למשפחות חברינו. כל זמן קיום הקיבוץ (למרות שאכלנו כבר אז ארוחה דלה פעמיים ביום בלבד) לא ויתרנו על העזרה הזאת למשפחות החברים אשר סבלו ביותר.

בתקופה הזאת התחילו הויכוחים על עתידה של היהדות תחת השלטון הנאצי ועל דרכה של התנועה. באחת האסיפות של הבוגרים, במארס 1941, סקר יהודה את התפתחות הדברים בגיטו וביהדות פולין בכלל. הוא לא הסיק מסקנות ואולם העמיד את השאלה: היהדות הולכת לקראת כליון! מה לעשות?

יוסף עדיין היה אופטימי. הוא האמין בסטביליזציה ידועה של המצב הכלכלי שהודות לה נוכל להחזיק מעמד. כן גם האמין יוסף, ואיתו עוד חברים רבים, בשמועות שרווחו אז בחלל האוויר, שגרמניה תוותר על הגנרל-גוברנמן הפולני לטובת ברית המועצות.

התפתחות הדברים בשנה הבאה הוכיחה, כי טעה יוסף בחשבונותיו אלה ובהתנגדותו לתוכנוית הפעולה האקטיבית שמרדכי כבר תיכנן אז. מזימות השטן של הנאצים עלו על כל מה שאפשר היה להעלות על הדעת.

 

החווה החקלאית והקיבוץ בצ'נסטוכוב

במארס 1941 צפה ההצעה לחזור לחווה החקלאית בצ'נסטוכוב שהיתה ברשות התנועה לפני המלחמה. שמואל יוצא בשליחות ההנהגה לראדום, צ'נסטוכוב וז'ארקי לבדוק את התנאים והאפשרויות.

מראשית הכיבוש הגרמני היתה החווה נתונה לפיקוח השלטונות הגרמניים. עבדו בה שבויי מלחמה, אסירים שונים (ואחרי כן – שבויים סובייטים). צ'נסטוכוב כפופה היתה לפקודתו של מושל המחוז, אשר ישב בראדום. בראדום מצאנו את הדרך לדוקטור סאלבּה, שעמד בראש ז'.ט.או.ס. המקומי. קיווינו להשיג על ידו את הרשיון לחזור לחווה, ואולם הדבר לא הצליח. החווה היתה בידי שלטונות הצבא, שלא רצו לוותר על עבודת השבויים שעבדו בפרך בלי תשלום, בזמן שהפועלים במחנות העבודה השונים עוד קיבלו בימים ההם שכר ידוע, אם כי מינימלי ביותר.

כעבור זמן מה שוב יצא יוסף לראדום ולצ'נסטוכוב ואף לקראקוב הגיע. הכל ללא הועיל – לחווה בצ'נסטוכוב לא יכולנו לחזור. ואולם, בשעת שהותו בז'ארקי, צפה ועלתה הצעה חדשה: על יד העיירה, שהיה בה גם קן שומרי יפה, המונה כחמישים חברים וחברות, היתה אחוזה של יהודי אחד, פראשקאר שמו, שהיתה בפיקוח הגרמנים ככל האדמות היהודיות. הודות לקשרים עם השלטונות המקומיים, הושג רשיון על שם המועצה היהודית בז'ארקי לעבד את אדמת האחוזה.

באחוזה היו כעשרים ושניים מורג* אדמה. אדמה מעובדת עם שני גנים של עצי פרי – אחד עשר מורג, השאר חורשה, אחו וכו'. העזובה היתה רבה מאד, כי איש לא דאג ולא עיבד את האדמה מיום בוא הגרמנים. הושג רשיון לקניית סוס, פרה וכלים חקלאיים. צריך היה להשקיע מיד בחווה סכומים גדולים, ויוסף התרוצץ ימים ושבועות מורשה לראדום, לצ'נסטוכוב ולקראקוב כדי להשיגם. עזר לנו בדבר מר בלוֹך, אשר היה פעיל בימי המלחמה ב-ז'.ט.או.ס., אך אף הוא לא יכול להשיג הרבה. מר בורנשטיין,  בא כח הג'וינט, לא ראה את העניין בעין יפה וכן גם מוסדות אחרים. למרות הקשיים, ניגשנו סוף סוף לעבודות הראשונות, שנעשו על ידי החברים מז'ארקי, אשר ארגנו גם מפעל עזרה בעיירה לטובת החווה. עם בוא האביב עלתה על הפרק שאלת ההעברה של קיבוץ "מעפילים" מורשה לחווה.

בינתיים, פורצת המלחמה הגרמנית-סובייטית. כבר בראשית יוני עוברות דרך ורשה מזרחה שורות לאין סוף של כלי רכב מסוגים שונים, החל באוטומובילים וגמוֹר בטנקים כבדים. כשבעה מיליון חיילים גרמנים חונים בין הוויסלה והבּוּג, מחכים לפקודה ואוכלים בינתיים כל מה שאפשר להשיג בכפרים. מצרכי האוכל אוזלים משוקי הערים. הרעב מתגבר עוד יותר, ובפרט בגיטו.

_______________________________

* המורג הפולני – ארבעה וחצי דונם.  

ביום פרוץ המלחמה מתכנס הקיבוץ לאסיפה. מנהל אותה מרדכי. לפי החלטת ההנהגה אנו חייבים להפסיק את העבודה בנקודות העבודה הגרמניות. קשה היתה החלטה זאת, פירושה היה סתימת המקור האחרון להשגת צרכי אוכל. מישהו משתדל להוכיח, כי לצעד זה אין כל ערך, באשר שום יהודי לא ילך בדרכנו ולא יחרוץ פסק דין של מוות עליו ועל משפחתו. ואף על פי כן מתקבלת ההחלטה.

אנו מצפים לידיעות מהחזית. באה ההודעה הראשונה, השניה... אין אנו רוצים להאמין, אך המציאות המרה מפזרת את האשליות. בקיבוץ כל החברים מדוכאים מאד, כן גם בעיר, אם כי ברחוב ההתעניינות היא קטנה יותר – כל אחד עסוק מעל לראש בהשגת פת הקיבר. עם נסיגת הצבא האדום והתרחקות החזית יורדים במקצת המחירים של מצרכי האוכל.

בימים אלה מתחילות להגיע ל-ג.ג. הידיעות הראשונות על הטבח האיום של היהודים בשטחי הכיבוש החדשים. היחידים שהצליחו להימלט ולחזור ל-ג.ג. מספרים על מעשי זוועה בביאליסטוק, לבוב וערים אחרות. מגיעה אלינו גם הידיעה על נובוגרודק, במקום שחברי תנועתנו התבצרו בקנם, מיאנו להיכנע לגרמנים וניספו כולם כאשר הבית נשרף באש יורקי הלהבות. במאוחר יותר מגיעות הידיעות על ההתנגדות הפאסיבית הראשונה בוילנה כאשר היהודים מיאנו לצאת ל"גירוש" מחוץ לעיר ונורו למאות בחוצות העיר.

אחרי כמה חודשים מגיעות הידיעות מברית המועצות עצמה, ממינסק ומערים אחרות. בכל המקומות האלה נרצחו אלפים ורבבות יהודים מיד עם כניסת הגרמנים, אשר ירו באוכלוסיה האזרחית והרגו בה בלי רחמים. היהודים בורשה היו נאנחים אנחות כבדות בשומעם כל אלה. הגיטו בורשה דמה לעומתם לגן עדן ממש...

הגרמנים לא נראו כמעט בתחומי הגיטו. בכל הכניסות אליו היו תלויות מודעות גדולות המכריזות על מגיפות ואוסרות על החייל הגרמני להיכנס לגיטו בלי רשיון מיוחד.

ביולי, לרגל המצב בחזית שפיזר את שארית התקוות לבואם של הסובייטים, חזרה ההנהגה לתכנית ההעברה של קיבוץ "מעפילים" מורשה לחווה בז'ארקי. יוסף וצבי בראנדס מז'ארקי משיגים רשיון נסיעה מורשה לצ'נסטוכוב (מסיבת מחלה, כביכול) ואיתם נוסעים אנשים הלוך וחזור, וכך מעבירים כל שבוע ארבעה חברים. ההעברה היתה קשורה בכל מקום בבדיקות וסכנות תמידיות, ולמרות זה בסוף ספטמבר כבר עבר כל הקיבוץ לחווה.

המצב בצ'נסטוכוב ובעיירות הסביבה היה אז טוב לאין ערוך מאשר בגיטו ורשה. כאן עוד אפשר היה להשיג צרכי אוכל. כחיות טורפות התנפלו הורשאים על האוכל בזוללם כמויות עצומות של דייסה ותפוחי אדמה, לתמהונם הגדול של החברים המקומיים שלא יכלו לתאר לעצמם מה גדול הרעב בורשה. חיש מהר צברו כולם כוחות חדשים ואף מצב הרוח נשתפר. כמטורפים שרנו, צעקנו ורצנו על פני השדות, הגנים והחורשה. חופד התנועה היה משכר.

מיד עם בואנו אנו מתחילים בהוצאת תפוחי האדמה שנזרעו באביב. נאספו כשבעים מטר, מזה השארנו כשנים עשר מטר לזריעה. כן אוספים אנו ירקות מהגן ופירות. תבואה לא נזרעה לפני כן, ואולם בסתיו החלטנו לחרוש את השדות ולהכינם לזריעה. יוסף עושה מאמצים להשיג את הכסף לקניית סוס ומחרשה. עם החורף נפסקות כל העבודות בשדה ובגן.

בראשית החורף בא יוסף בהצעה חדשה של ההנהגה: ייסוּד נקודה חדשה בצ'נסטוכוב, בעיר. לבחורים היו סיכויים להשיג עבודה במפעלי הברזל הגדולים "ראַקוּב". כן הובטחה עזרה ידועה מצד ז'.ט.או.ס. של צ'נסטוכוב. במשך חודשיים העברנו את רוב החברים לצ'נסטוכוב. בחווה נשארו רק מתי-מספר לשמירה על הבהמות והאדמות.

המצב הכלכלי בנקודה החדשה (ברחוב יוֹסלביץ' 1) היה קשה מאד. הבחורים קיבלו ב"ראקוב" משכורת טרום-מלחמתית שערכה הריאלי היה כאין וכאפס. גם הבחורות שעבדו בגני העירייה הרוויחו מעט מאד. היו שבועות בהם היה הרעב גדול אף מזה שבורשה, למרות שמצב היהודים בעיר לא היה רע. העיר שכנה קרוב לגבול הרייך והיהודים עסקו במסחר ובהברחה והרוויחו יפה. "לסחור" לא רצינו, ושאלת המשך קיומנו נעמדה בכל חריפותה. רק הודות למאמצים ולעמידתו החזקה של יוסף המשכנו בקיומנו ואף התחלנו בפעולה רחבה בין הנוער ובקן השומרי המקומי. – לעומת זאת השתפר המצב הכלכלי בקיבוץ "גלאון" שנשאר בורשה אחרי צאת "מעפילים". מרבית החברים הסתדרו בעבודות שונות והחזיקו את הקיבוץ כולו.

 

המחלקה הסטטיסטית

במארס 1942, באחד הערבים, הופיע יוסף, באורח בלתי צפוי, בחווה בז'ארקי. הופעתו עוררה תמהון וחרדה, כרגיל היו מודיעים לפני כן טלפונית מורשה על ביקור מההנהגה (מרכז ההנהגה בורשה היה בבונקר מתתת לבית החרושת של לנדאו אשר ברחוב נובוליפיה. בתו, מרגלית, היתה חברת הקן – נפלה אחרי כן במרד הגיטו – ואביה היה ידיד התנועה. הודות לעזרתו יכלה ההנהגה לנצל, למרות הפיקוח הגרמני, את הטלפון הבינעירוני שהיה במשרדו ולהודיע הודעות, לפי סימנים קבועים מראש, למרכזי התנועה בערי השדה). כן הפליאה השעה המאוחרת של בואו. בשעה זאת לא היה כל קשר בין העיירה לתחנת הרכבת הרחוקה ממנה חמישה עשרה קילומטרים. וזה היה סיפור המעשה:

בלילה הקודם הופיעו סמוך לחצות פטרולים חזקים של אנשי ס.ס. בגיטו ורשה. הם הלכו ממקום למקום לפי כתובות וחיפשו יהודים הרשומים ברשימה שהיתה בידם. כאשר פגשו באדם שחיפשו אחריו, בדקו בדיקה מעולה את זהותו ואחרי כן הוציאוהו לרחוב ושם ירו בו והרגוהו במקום. אותו לילה נרצחו כחמישים איש. את המתים אסרו לקבור במשך עשרים וארבע שעות. זוהי "שיטת חינוך" – אמר הקומיסאר הנאצי...

למחרת היום התברר, כי ההרוגים היו ברובם חברי המחלקה הסטטיסטית שעל יד ז'.ט.או.ס. וכמו כן אנשים אחרים שהיו להם קשרים עם חוגים ידועים בציבור הפולני.

המחלקה הסטטיסטית שעל יד ז'.ט.או.ס. נוסדה עוד בתחילת 1940, בראשית פיתוחם של מוסדות העזרה הסוציאלית של יהודי ורשה. תפקידה הראשון היה הנהלת החשבונות והפיקוח על הסכומים שהוצאו לתמיכה לנזקקים לה ולארוחות שניתנו ב"מטבחים העממיים". ואולם תפקידה העיקרי חרג בהרבה מהמסגרת ה"קולינארית". מגר. לינדה, שעמד בראשה, התחיל בפרסום "מחברות" – דינים וחשבונות על העזרה הסוציאלית של החברה, ששיקפו בצורה נסתרת את מצב היהודים בורשה. כן, למשל, על ידי המדור: "עזרה לנפגעים במקרה אסון במשפחה" היתה מצוינת התמותה בגיטו; מספר האנשים הנתמכים בארוחת חינם ב"מטבחים העממיים" נמסר בהשוואה לכלל האוכלוסיה; העזרה ל"פליטים: הבליטה את מצבם הטרגי של היהודים שגורשו מצפון פולין וגלילותיה המערביים והגיעו לורשה בחוסר כל; המספר והדינים והחשבונות על העזרה הרפואית הבליטו את התחלואה האיומה בגיטו שפשטו בו מגיפות וכו' וכו'.

במשך הזמן הרחיבה המחלקה הסטטיסטית את פעולותיה. היא אספה עדויות מפי הפליטים שהגיעו ממחוזות המזרח שנכבשו בקיץ 1941, אשר מסרו על מעשה הזוועה וההרג שבוצעו שם על ידי הגרמנים. לינדה עצמו היה עורך הרצאות פופולריות על פעולתה של ז'.ט.או.ס. ההרצאות היו מלוות פנס-קסם וסטטיסטיקות, אשר זעקת היהדות הנמקה ברעב ובמחלות עלתה ממספריהן היבשים.

תפקיד המחלקה היה לאסוף חומר על המרטירולוגיה היהודית בכיבוש הנאצי ואף לקשור קשרים עם חוגים פולניים. פעולה זאת היתה למורת רוחה של המועצה היהודית הממונה על ידי הגרמנים והאורדנארים (המשטרה היהודית) שכבר אז התרכזה בהם חלאת היישוב היהודי בורשה. הדבר נודע לגרמנים...

בעבודת המחלקה הסטטיסטית השתתפו בפעילות כמה חברינו ויוסף בראשם. גם הוא היה ברשימת החמישים, אך לא ישן כבר מזמן בדירתו הקבועה, בשנותו לילה לילה את מקום לינתו.

שעות מספר אחרי החיפושים יצא יוסף את ורשה ובערב הגיע לחווה בז'ארקי. למחרת היום הודיעה טוסיה טלפונית, כי בעיר שורר שקט. כעבור שבוע חזר יוסף לורשה.

 

"תחנות הנסיון" – פעולות ההסברה בציבור היהודי

חיסול "החמישים" היה מאורע רב בתקופת הזמן שבין סגירת הגיטו (סתיו 1940) לבין הגירוש הגדול אשר בסתיו 1942. נתברר לכל חריפותו האיומה יחסם של הגרמנים לכל נסיון של הסברה ופעילות ציבורית בגיטו. הדבר מפיל אימה על הציבור ומחזק את פעילותם הבוגדנית של אנשי המועצה והמשטרה, ומאידך – משמש אות אזהרה לכל אלה שלא רצו לוותר ולהיכנע.

אותם ימים מגיע גם אריה וילנר מוינה. הוא מביא איתו דו"ח על השחיטות האיומות ביהודי המזרח, את סיפורי הזוועה של פונארי, ועם זאת – את הכרוז של חברינו בוילנה שעלו כבר על דרך ארגון ההגנה והתחילו בפעולות הפרטיזניות הראשונות.

כן מגיעות הידיעות הראשונות במחוז הווארטה, במערב פולין. התנועה מתחילה לעלות על דרך חדשה. מתגבש הרעיון של ארגון הגנה יהודית אקטיבית. כצעד ראשון באה ההסברה בקרב הציבור. יוסף מאסף את הדו"ח והעדויות מהנעשה במחוזות המזרח ובמחוז הווארטה ומופיע איתם בפני המוסדות היהודיים בורשה, קראקוב, ראדום, צ'נסטוכוב ובערים אחרות.

העדות הראשונה היתה במכתב של יהודי אחד שניצל במארס 1942 מאחת "תחנות הנסיון" במחוז הווארטה והעביר את המכתב לידי בנו בורשה שממנו השיג אותו יוסף. המכתב הרס את האשליות האחרונות שקיננו בלבות רבים שלא רצו להאמין לסיפורי הבלהות מפי הפליטים שהגיעו ממזרח. וזה תוכנו:

באחת העיירות במחוז הווארטה נתפסו על ידי הגרמנים עשרים יהודים. הם הובאו לאחוזה עזובה שישבו בה כשבועיים ימים. במשך הזמן נתנו להם לעבוד בכל מיני עבודות מסובכות ובלתי ידועות להם. כן, למשל, נתנו לאחד לפרק מנוע ולהרכיבו מחדש, על שני הטילו לטפל בכל מיני צמחים שלא ראה אותם מימיו וכו'. וכן ציוו עליהם לעבוד בעבודות פשוטות – לחפור אדמה, לחטוב עצים וכו', - כל העבודה נעשתה בהשגחתם של מומחים מקצועיים, פסיכיאטרים, רופאים וכו', שהיוו את ההנהלה של "תחנת הנסיון" ל"בדיקת" כשרונם של היהודים... מקץ שבועיים ימים גמרה הוועדה את "חקירותיה", חרצה את משפטה ונסעה בהשאירה את היהודים במשמר אנשי ס.ס. הללו הודיעו ליהודים שיסיעו אותם לביתם. אחרי ימים מספר הגיע אוטו גדול וסגור. כל היהודים נכנסו פנימה ורק שלושה מהם, וכותב המכתב ביניהם, נצטוו לשבת על יד הנהג. הם נסעו לתוך היער קילומטרים רבים עד למקום בו חיכו להם כמה מאנשי ס.ס. עם כלב ענק. על ידם היה חפור בור עמוק. הנהג ציווה על שלושה היהודים לרדת ובו ברגע לחץ על כפתור. מיד נשמע כעין קול טרטור של מנוע חזק ואחרי כמה שניות דפיקות בפנים האוטו וקריאות חנוקות "שמע ישראל!" שנשתתקו כעבור רגעים מעטים. אותה שעה היכו אנשי ס.ס. את שלושת היהודים מכות אכזריות ושילחו בהם את הכלב שקרע גזרים מבשרם. לבסוף הירפו מהם וציוו לפתוח את האוטו שהיה סגור הרמטית. כאשר סירבו לעשות כן, חזרו ונשנו המכות. סוף סוף נפתחה הדלת ונראו בפנים גופות בני אדם שעיניהם יצאו מחוריהן וציפורניים שננעצו בעווית בתוך כפות הידיים. היהודים זעקו, אך הגרמנים לא הירפו מהם. הם נאלצו להפשיט את המתים, לחפש בבגדיהם ובכל סתרי גופותיהם תכשיטים וזהב. אחד היהודים סירב לחפש בגופות הנשים ונהרג בו במקום. הנותרים סיימו את המלאכה. אחרי כן החזירו אותם לאחוזה וסגרו בעדם במרתף שהיה בו כד מים וכיכר לחם. אחרי כמה ימים הוציאו אותם לאותה מלאכה. בצאתם היו האוטומובילים סגורים ואי אפשר היה להזהיר את הנמצאים בפנים... כך חזר ונשנה הדבר. פעם נמשכו הבדיקות של הגופות עד שעה מאוחרת וכיוון שמזג האוויר היה קר – שלחו הגרמנים את היהודים בלוויית גרמני אחד לקושש עצים למדורה. אז נמלט בעל המכתב לתוך היער ואחרי שנדד כמה ימים חזר לעיירתו. - -

ידיעה דומה לזו הגיעה מחלמנו. ההבדל היה בכך ששם לא היה מדובר על אוטומובילים אלא על "מקלחות" גדולות, שלתוכן הובאו היהודים "לפני הנסיעה לארץ ישראל" - -

יוסף קורא את המכתבים הללו בישיבה של באי-כוח המוסדות היהודיים. באותה ישיבה מוסר אריה וילנר על וילנה ופונארי. רוב הנוכחים בישיבה עדיין לא האמין. אף אם יש מן האמת בסיפורים אלה - אמרו – לא יחזור הדבר בורשה. הרי לא לשם כך ריכזו את כל היהודים מהסביבות הקרובות והרחוקות בגיטו ורשה. אילו היו רוצים לחסלם – קל היה לעשות זאת בעיירות הקטנות... ואשר לידיעות מהמזרח – טענו הללו – יש לראות את הדבר על רקע פוליטי של מלחמה אנטיבולשביסטית. – לעומת אלה שהשתדלו עוד לנחם ולהתנחם בתקוות שווא, הפיעו אנשי המועצה היהודית והאורדנארים בצורה עוינת וגלויה. הם אמרו, כי רק שקר וכזב בכל הידיעות ויעצו בצורה "חברית" לחדול מ"הפצת שמועות כוזבות" העלולות להמיט אסון על הגיטו... – רק חלק קטן מהנאספים, באי-כוח ההסתדרויות החלוציות וחלק מפעילי ז'.ט.או.ס. שהשתייכו לפני המלחמה לארגונים שמאליים, דורש הכנות ממשיות להגנה במקרה שפעולות אלה ייעשה בורשה. הדרישה הזאת אינה מוצאת תומכים והאסיפה מתפזרת בלא-כלום.

"הקואורדינציה החלוצית" (ברית הארגונים החלוציים) התחילה בהכנות עצמאיות להגנה.

יוסף אינו מוותר על פעולות ההסברה בציבור. הוא יוצא לערי השדה. בין השאר מגיע לצ'נסטוכוב וקורא את כל דברי העדויות באסיפה המיוחדת של המועצה היהודית עם באי-כוח ז'.ט.או.ס. ההגבה היתה אופיינית ביותר. הנאספים, נדהמים ונרעשים, החליטו לשגר משלח לונדלר, הקומיסאר הגרמני של העיר. הלה, איש ערום ומחוסר מצפון, איש מספר שידע גם להרוויח בעזרת היהודים סכומי כסף ענקיים, מרגיע את הזקן קופינסקי, ראש מועצת היהודים. שקר וכזב – הוא אומר – ואם אפילו יש בסיפורים אלה שמץ של אמת, כאן לא יהיה כדבר הזה. "כאן אני נמצא!" – קורא הוא בפאתוס וטופח בידו על חזהו. קופינסקי חוזר למועצה, משקיט את הרוחות ומספר בפרטי פרטים את כל דברי ונדלר, איך נשבע הלה לפניו וטפח בידו על חזהו...

אותו מחזה, בשינויים של זמן ומקום, חזר בכל הערים. הציבור לא יכול להלום את הדבר, נתן שירדימו את ערנותו באשליות והבטחות שווא; השלטונות האזרחיים הגרמניים שיקרו והבטיחו חסות ודאגה "מיוחדת" לכל מקום, ולמועצות וחוגיהן במיוחד... בינתיים הגיע התור האיום והופיעו "פלוגות ההשמדה".

הקואורדינציה החלוצית ניגשת במרץ לארגון ההגנה לא רק בורשה, אלא בכל ערי השדה. בכל מקום מוקמות ועדות משותפות של כל הארגונים החלוציים, שתפקידן הכנה מעשית של פלוגות והסברה רחבה בציבור היהודי.

בקני התנועה ובקיבוצים בורשה, צ'נסטוכוב וז'ארקי נערכות שיחות בהשתתפות חברי ההנהגה המבקרים בכל המרכזים הגדולים במדינה. נשמעת בקול רם ובבהירות סיסמת ההגנה. פעולהזו משתמעת לפי שעה כהכנת החברים; רק בתקופה מאוחרת יותר הפכו שאלות ההגנה הממשית – השגת נשק ותוצרתו, אימון מפקדים וארגון פלוגות, הכרת השטח וארגון הקשר וכו' לרעיון המרכזי, ואפשר לומר – היחידי, שחיו בו ומתו עליו, חברי התנועה. שמואל וטוסיה יצאו לראדום, קראקוב ומקומות אחרים ב-ג.ג.; טוסיה יוצאת כמה פעמים בשליחות המסוכנת ביותר לשטחי הכיבוש החדשים, למזרחה של מדינת פולין לשעבר. היא מגיעה, תוך סכנת נפשות מתמדת, לוילנה ולגרודנה, לברנוביץ', רובנה, לבוב ומקומות אחרים; אריה וילנר נשלח לצ'נסטוכוב ולז'ארקי.

אותם ימים מגיע לז'ארקי, בדרכו לרייך, מרדכי אנילביץ'. הוא יוצא בתפקיד כפול. ראשית, לנסות להעביר לרייך את "הלוח החקלאי". שנית, לקבוע את יחסה של התנועה לעניין "הגירושים הקטנים" שהתחילו אז ברייך – לארגן את ההגנה בזאגלמביה.

"הלוח החקלאי" – היה מפעל חייו האחרון של יוסף קפלן. עוד בסתיו 1941 התחיל יוסף לכנס את החומר שהוצא על ידי התנועה בימי המלחמה (כל עקד העתון "נגד הזרם", כרוזים, ביולטינים והוצאות אחרות). הסידור של החומר וקשיי ההדפסה במכונת הכפלה עיכבו את ההוצאה. בכל זאת הוכנו במשך החורף מאתיים טפסים של הספר, ויוסף אף הצליח להדפיס (בבית הדפוס היחידי שנמצא בגיטו ברחוב לאשנו 24 ועבד תחת פיקוחו של הקומיסאר הגרמני הֶרְגֵיל), את העטיפה לספר – "לוח חקלאי" ("קאלנדאז' רולניצ'י), נדפס על ידי "ההוצאה הכלכלית". בתוך העטיפה הכפולה היה נסתר שער הספר ועליו סימן "חזק ואמץ" וכתובת: "שי לקיבוץ הארצי ליובל ה-15". יוסף חלם על העברת טפסים אחדים של הספר לשוויץ למען התנועה בארץ.

בז'ארקי, ששכנה על הגבול, התקשרנו עם שומר גבול גרמני שהבטיח להעביר את מרדכי לגיטו של העיירה זאבְיֶרְצֶ'ה שהיתה כבר בתחום הרייך. "רק שלא יהיה לכך כל קשר עם ריגול וכו'" – אמר השומר – "כי אז..." כאן מראה על אקדחו. מרדכי, שעל בטנו צרורים שלושה אכסמפלרים של הספר ורשימות רבות (עדויות שונות, הוראות לארגון פלוגות הגנה וכו'), צוחק בקול רם ומניח דעתו בהלצות.

מקץ שעתיים חזר השומר ופתקה בידו: "הכל בסדר".

 

"הגירושים הקטנים" ברייך – מרדכי אצל מרין

התפקיד העיקרי של הביקור ברייך היה קשור בקביעת יחסה של התנועה ובהסברה בציבור בקשר עם שאלת "הגירושים הקטנים".

אותו זמן כבר התחילו ברייך לגרש לאושביינצ'ים מדי שבוע בשבוע כמה עשרות יהודים על עבירות שונות. ליהודי אסור היה, למשל, לצאת החוצה בלי מגן-דוד צהוב על בגדו, אסור היה לו ללכת על המדרכה, אסור היה לאכול ביצים וכו' וכו' – וכל מי שנתפס ב"עבירה" מסוג זה ולא נפטר בו-במקום בכופר מתאים – הלך לגירוש. כל זה היה עוד בתקופה כאשר יהדות זאגלמביה חיה בתנאים טובים הרבה יותר מתנאי החיים ב-ג.ג.

רק בשנת 1942 הוכנסו יהודי בנדין לגיטו בפרוור קאַמיוֹנקה, ויהודי סוסנוביץ לשראדול. בערים אחרות (דוֹמבּרוֹבה, למשל) נשאר הגיטו במקום מושבם הקודם. ואולם ההבדל היסודי היה במצב התזונה, שהיה טוב יותר מאשר ב-ג.ג. היהודים ברייך קיבלו מנת אוכל קבועה, וקטנה רק במעט מהמנה שניתנה לאוכלוסיה הארית. היהודים קיבלו גם מעט שמנים, חמאה ומרגרינה בזמן שב-ג.ג. לא ראו כבר בעין מותרות אלה. מנת הלחם (מאתיים וחמישים גרם ליום) היתה גדולה פי שלושה מאשר ב-ג.ג. כן קיבלו היהודים ירקות ותפוחי אדמה כמעט בלי הגבלה. מזמן לזמן קיבלו היהודים תלושים שלפיהם אפשר היה לקנות בגדים, נעליים וכו'. בקיצור, היה זה – בהשוואה ל-ג.ג. שבו מתו כבר מרעב אלפים ורבבות – ממש גן עדן.

עוד אזכור את קאמיונקה (גיטו יהודי בנדין) כשבאתי אליה בשנת 1943. בתחומי הגיטו היו אז שדות, גני ירקות, תפוחי אדמה וכו' שבעליהם האריים ישבו בעיר. היהודים לא נגעו בהם, לתמהוני הגדול.

ארגון החיים בציבור לא נבדל מהגיטאות ב-ג.ג. אותם המוסדות פעלו גם כאן, החל מ"לשכת העבודה" הגרמנית, "מחלקת ההספקה", הדואר וגמור במועצה היהודית שבראשה עמדה "אישיות" מפורסמת בזאגלמביה, "מלך היהודים" – מוֹניק מֶרין.

מרין מונה על ידי הגרמנים לראש המוסדות "העצמאיים" היהודיים עוד בשנת 1939 וחיש מהר רכש לו את האמון והאהדה של אדוניו. בשנת 1941 הוא הופך למעשה לדיקטטור, שליט על חיי כל יהודי הרייך. לרשותו טקסי פרטי שבו מגיע מרין אף לוינה ולברלין. לפקודתו עומדת לא רק המשטרה היהודית, אלא גם כמה פלוגות ס.ס. במה זכה מרין ל"עלייה" זו?

מיום עלייתו לשלטון הוא מארגן מנגנון תעמולתי שלם העומד לרשות הגרמנים. בעזרת שורה של אסיפות עממיות והרצאות "מסבירות" הוא רוכש עוד בראשית המלחמה מתגייסים לעבודות כפייה בגרמניה. הוא עצמו מופיע באסיפות, מסביר את כוונותיו הטובות, מוכיח שרק חריצות במילוי כל דרישות הגרמנים (אף לפני שהם מביעים אותן) תציל את העם היהודי מכליון. רבנים משוחדים על ידו עורכים תפילות לחיי "מלך היהודים" – מציל ישראל. חוצפתו של מרין הגיעה לכך שאף בימי הגירושים הופיע בפני העם ודרש למלא את ה"מכסות" שנקבעו על ידי הגרמנים, ובהרגישו התנגדות לפעולותיו מצד הנוער החלוצי, השתדל לארגן לעומתו "חוגי נוער" משלו (שהתרכז בהם קומץ פיליסטרים מנוונים). מאידך הופיע לפני הנוער והוכיח שחלוציות היא לא רק הליכה לארץ ישראל בימי שלום, אלא גם – בימי מלחמה – הליכה, בראש העם, למחנות ולגירושים...

אותם ימים מופיע מרדכי ברייך. הוא עורך ביקור אצל מרין. הלה מגיב בצורה שלא פיללו לה. הוא עורך לכבודו משתאות מיוחדים, משתדל להסביר לו את כוונותיו הטובות. במכתב שנשלח בימים ההם על ידי מרדכי לחברים בחווה בז'ארקי הוא מתאר את המותרות שבהם חי מרין. מאכלות כאלה – כותב מרדכי – לא טעם בורשה אף בימי שלום במסעדות הטובות. "המשחק הדיפלומטי" נמשך זמן רב. מרדכי מארגן בינתיים את ההגנה בתנועה ובכל ארגוני הקואורדינציה החלוצית. וכן הוא מוסר באסיפות פנימיות מטעם הקואורדינציה על הנעשה ב-ג.ג., מסביר את עמדת התנועה לגבי המועצות והמשטרה היהודית.

היחסים עם מרין מתחדדים והולכים. מרדכי מקווה שהלה לא יעיז לצאת בפועל נגד הנוער, אך הוא טעה בחשבון זה. באחת השיחות דורש מרדכי קטיגוריות שהמועצה תפסיק את עזרתה לגרמנים בגירושים; ולא – לא יוכל עוד הנוער לעבור על כך בשתיקה. מרין צוחק בקול רם: "לכך" – הוא אומר – "התכוננתי מזמן. יש לי די אורדנרים ואף משטרה גרמנית העומדת לרשותי"...

ואומנם מקיים מרין את איומיו. הוא אוסר כמה מהחברים, ושניים מהם – את צבי וליפק מסוסנוביץ – מוסר לידי הגסטאפו. כל ה"יחסים" נפסקים. מרדכי מסביר, כי אין אפשרות לארגן הגנה לפני הטיהור בתוך הציבור היהודי, ומוציא פסק דין של מוות על מרין (הוא לא הוצא לפועל, אלא מקץ חודשים מספר על ידי... הגרמנים עצמם, ששלחו את מרין באחד הגירושים לאושביינצ'ים). אך בינתיים באות הידיעות על הגירושים הגדולים בורשה. מרדכי בא בקשר טלפוני עם ורשה על ידי בית החרושת של לאנדאו. מודיעים לו על מותו של יוסף קפלן ושמואל ברסלב ועל הגירושים הגדולים. הוא יוצא את הרייך ובדרך לורשה נפגש בצ'נסטוכוב עם אריה וילנר, שהגיע משם, ועם צבי ברנדס. אריה מוסר דין וחשבון מהנעשה בורשה. אחרי דיון על תוכניות הפעולה, נשלח צבי ברנדס לזאגלמביה לארגון ההגנה; התפקיד של ארגון ההכנות בצ'נסטוכוב הוטל על קיבוץ "מעפילים"; מרדכי ואריה חוזרים לורשה.

 

הגירוש הגדול מורשה – "פֶרניכטוּנגס קומאנדו" (פלוגות ההשמדה)

חיסול "החמישים" והידיעות המגיעות ממחוז הווארטה ומשטחי הכיבוש המזרחיים הטילו סערת רוחות בגיטו הורשאי. נמשכות האסיפות של באי-כוח המפלגות השונות – ללא תוצאה. התנועה, וכן שאר הגופים החלוציים אשר בקואורדינציה, מתחילים בהכנות להגנה. האנשים מתארגנים בפלוגות קרב, מחלקים סכינים, פגיונות, נשלחים שליחים לעבר הארי.

בקיץ 1942 נעלמת במשך שלושה ימים יהדות לובלין. הידיעה מגיעה לורשה ומעוררת התרגשות יוצאת מגדר הרגיל. ההנהגה שולחת מיד את ויגָה (מקן ולוצלאבק, היה בימי המלחמה בוילנה, ואחרי הכיבוש הגרמני חזר לורשה) ללובלין להיוודע את פרטי הדברים. ויגה יוצא כארי מהגיטו וחוזר כעבור שלושה ימים בלי כל ידיעות נוספות. הנוצרים בעיר ידעו רק לספר, כי היהודים הובלו דרך רחובות העיר כשתרמיליהם על גבם, הוכנסו לקרונות בקר ונסעו לכיוון בלתי ידוע.

ענין לובלין היה כקול אזעקה אחרונה ליהודי הגנרל-גוברנמן. כעבור ימים מעטים הופיעו בגיטו הכרוזים מטעם השלטונות המודיעים על הגירוש. על ורשה להיות "יודן-ריין" – מודיעים הגרמנים. כל היהודים יוצאו מהעיר (לאן? – לא נאמר בכרזות). כן הוכרז על פרטי הגירוש: כל אחד חייב היה לקחת איתו אוכל לשלושה ימים וחבילות שמשקלן לא יעלה על עשרים קילוגרמים. המתנדבים – הוכרז – יוכלו לקחת איתם מטען כרצונם (!)...

הכרוז עורר בהלה שאין לשערה. אמנם המצב בגיטו היה כלאחר-יאוש. יום יום מתו ברעב ובמגיפות מאות אנשים. בכל זאת שום אדם לא רצה ללכת ל"גירוש". המון עצום התאסף ברחוב גז'יבובסקה ליד משרדי הקהילה ודרש הסברות. צ'רניאקוב בא בדברים עם הקומיסאר הגרמני, אך הלה לא נתן כל תשובה. הוא הבטיח להשיג לצ'רניאקוב קשר טלפוני עם הגוברנר פראנק בקראקוב. פראנק ביקש את צ'רניאקוב שירגיע את ההמון – כל הפרטים יגיעו מחר, ואולם כל רעה לא תאונה ליהודים... צ'רניאקוב יצא בטקסי פתוח לשוטט ברחובות הגיטו ולהשקיט את ההמון. הוא הראה פנים צוחקות וסיפר על שיחתו עם הגוברנר.

למחרת היום הגיעה מטעם השלטונות דרישה רשמית למועצת היהודים. הגרמנים דרשו שהמועצה תתחייב להמציא יום יום ששת אלפים-שבעת אלפים יהודים לגירוש ושתהיה אחראית לארגון ול"העברה שקטה" של המגורשים לרכבות. להלן דובר בצורה בלתי ברורה על הפועלים העסוקים בתעשיית הנשק הגרמנית ועל פרטים נוספים. בסיום הודיעו הגרמנים שאם המועצה לא תתחייב למלא אחרי הדרישות – יטפלו בכך מוסדות הבטחון הגרמניים. אותו יום עושה צ'רניאקוב מאמצים נוספים אצל השלטונות. הוא מנסה להוריד את ה"מכסה" – ללא הועיל. הגרמנים עומדים בדרישתם וצ'רניאקוב שולח יד בנפשו.

מותו של צ'רניאקוב היכה גלים בציבור והידיעה על כך הגיעה גם לחוץ לארץ. יש הרואים בו גיבור לאומי. הוא שלח יד בנפשו ולא ירד לדרגה השפלה ביותר של ראשי מועצות אחרים ואורדנרים למיניהם שעזרו במו ידם לגירוש היהודים וקיוו לקנות לעצמם בחריצותם זכות קיום. אף על פי כן אין לשכוח, כי כל ארגון המועצה היהודית והמשטרה שעמדה לרשותה, שמצצו את לשד עצמותיו של העם הנמק בגיטו, כי כל אלה נשעו בידיעתו ובראשותו של צ'רניאקוב. בידיעתו נשלחו לפני כן משלוחים גדולים של יהודים לעבודות פרך שונות שרבים מאד מהם לא חזרו עוד. צ'רניאקוב והמועצה היהודית על כל שלוחותיה היו שנואים בגיטו, הציבור ראה בהם – בצדק – את עושי דברם של הגרמנים (שירים סאטיריים לאין-ספור פשטו בגיטו ובטאו את השנאה הכבושה למועצה. אחד מהם – "הארון פועל", הכוונה לארונות המשרד של המועצה ש"פעלו בסדר" – ביטא את הקובלנה המרה על הקורופציה שפשטה כמגיפה בכל מוסדות המועצה). וכך זכה גם ה"יודנראט" ל"גיבור לאומי" משלו.

למחרת היום שבו הודיעו הגרמנים על הגירוש, מופיעות בגיטו פלוגות ז'נדרמרים, אנשי ס.ס. וכן חטיבות אסטים ואוקראינים. הם הקיפו גוש בניינים, הוציאו את כל יושביו ואחרי שהללו הוכנסו לקרונות – עזבו את שטחי הגיטו. אותה שעה היתה התנועה בכל הגיטו חופשית – "המכסה" נתמלאה בכל יום בקלות מכל גוש וגוש. האורדנרים היהודים שיתפו פעולה עם הפלוגות הנ"ל בחריצות יתר: הוציאו בכוח מהדירות את האנשים שהסתתרו, היכו מכות נאמנות באלות הגומי שבידיהם וכו'. גם באומשלגפלאץ התאכזרו ביהודים ובפרט בבחורות שניסו להימלט ברגע האחרון לפני הכניסה לקרונות.

בימי הגירוש הראשונים אפשר היה להסתתר בנקל. הגרמנים אספו מדי יום בקלות את מספר האלפים הדרוש ולא חיפשו במיוחד. המצב נשתנה אחרי ימים מספר. היהודים התחילו להסתתר במרתפים, בעליות גג ובכל שאר מקומות סתר ומחבוא. כן התחילו להמציא תחבולות שונות. עברו, למשל, לרובעים השוממים, לדירות הריקות שמהן גורשו כבר התושבים. גם זה לא עזר: הגרמנים ערכו חיפושים פעם שניה. התחיל ציד אנשים מאורגן שארך עד מחצית ספטמבר, בו הודיעו הגרמנים רשמית על הפסקת הגירוש. בגיטו נותרו כשבעים אלף איש...

הגירושים בוצעו על ידי ארגון מיוחד שהתליינים הגרמנים עצמם קראו לו בשם "פלוגות ההשמדה". לרשותו עמדו, כאמור, פלוגות מיוחדות של ז'נדרמים ואנשי ס.ס. וכן פלוגות ס.ס. מליטא ואסטיה ואוקראינים.

ארגון זה לא היה תלוי בשום שלטון גרמני אזרחי מקומי ואף לא בשלטונות צבאיים. לפעמים התנגדו חוגי התעשיה, ואף תעשיית המלחמה  הגרמנית, לגירוש פועליהם היהודים שעבדו ואף ניהלו בתי חרושת שלמים. ולא עלתה בידם. ערים שלמות נשמדו, שכונות תעשייתיות נהרסו, אך הגירושים לא פסקו. מעולם לא חסרו קרונות וקטרים להסעת מיליונים למחנות ההשמדה, למרות שהורגש מחסור עצום בהם והגרמנים ניהלו תעמולה רבה לשכלול העבודה ברשת הרכבות ("רֶדֶר מיסֶן רוֹללֶן פיר דֶן זיג" – "הגלגלים מוכרחים להסתובב למען הנצחון" – היו מכריזים).

בשעת הגירושים האחרונים בשלזיה עילית דרש בעל תעשייה אחד, רוזנר (מנהל המפעלים של הספקת בגדים לצבא, שעבדו בהם אלפי יהודים), שלא יגרשו את פועליו. מפקד הגסטאפו, דרייאר, ענה לו: "די זאַכֶה דֶר אַוּסזידלוּנג פוֹן יוּדן איסט איין שְטַאטְסְוויכְטיגֶר פּוֹליטישֶר אַקט" – "עניין הגירוש של היהודים הוא בעל ערך מדיני-פוליטי", אין כאן לקחת בחשבון כל נימוקים אחרים).

פלוגות ההשמדה היו מופיעות לפתע ותנועותיהן היו שמורות בסודי סודות. כל פעולותיהן נעשו לפי התוכנית והפקודות שבאו במישרין מברלין, מהימלר. הם הקיפו, על פי רוב בלילות, עיירות שלמות, הוציאו במשך שעות ספורות את כל התושבים תוך מכות אכזריות, מהן נפלו רבים עוד לפני שנכנסו לקרונות. את ההרוגים הכניסו עם החיים לקרונות שיצאו לדרך בשמירת האוקראינים שישבו בפתחים ועל הגגות. אלה שברחו ממחנות המוות סיפרו שלא פעם הוכנסו האוקראינים יחד עם היהודים לתאי הגזים והושמדו אף הם.

הפעולה העיקרית של פלוגות ההשמדה בשטחי הגנרל-גוברנמן היתה בחודשים מארס-אוקטובר 1942. בחודשים אלה הושמדו למעלה מתשעים אחוזים של יהודי ה-ג.ג.

 

מותם של יוסף ושמואל – צוואתו של יוסף

עם התחלה הגירוש מתרכז אקטיב התנועה בבית החרושת של לאנדאו, אשר ברחוב נובוליפיה. שם ישבה כבר לפני כן ההנהגה. כל החברים מקבלים הוראות מפורטות – איך להתנגד בשעת הגירוש. בימים אלה מארגן יוסף קפלן "ייצור" של תעודות עבודה גרמניות (עם חותמת של הגסטאפו או "ריסטונגס-קומאנדו*). את הניירות מקבלים כל פעילי ההגנה בתוך הקואורדינציה ואף מחוצה לה. בימים הראשונים של ספטמבר נתפסו לפני תחנת הרכבת לאוטבוצק עשרה חברים שהראו בשעת הבדיקה דוקומנטים חשודים. אחרי חקירה של שעתיים נתגלה הכל – הנתפסים הוצאו מיד להורג. לפני כן השתדלו הגרמנים להשיג מהם אינפורמציה בהבטיחם להוציא אותם לחופשי אם יגלו את האיש שהכין להם את הניירות. אחד מהחבורה, י.ז., נפתה וגילה את שמו וכתובתו של יוסף. יוסף נאסר והוצא עליו פסק דין של מוות. הדבר היה בעצם ימי הגירוש והגרמנים נוהגים היו לשלח את כל הנידונים יחד עם המגורשים, לקרונות. ההנהגה עושה מאמצים על-אנושיים להוציא את יוסף מידי הגסטאפו. הכל הוכן כבר בריחה בשעה שיוסף יגיע לאומשלגפלאץ. אך התכנית נכשלה. הז'נדרם, שהוביל את יוסף מבית הכלא המפורסם "פאביאק", הכניס אותו בדרך לאחד השערים אשר ברחוב דז'ילנה והרגו בו-במקום.

מותו של יוסף, אף על פי שאירע בעצם ימי הגירוש, עורר התרגשות גדולה בגיטו, בנוער ואף בציבור הבוגרים. אחד מראשי הציבור מלפני המלחמה אמר: "יהודי גדול נפל". התנועה עורכת לוויה. בבית הקברות מתאסף המון רב, אנשים משכבות שונות – נוער, מבוגרים וזקנים.

ימים מספר לפני מותו שלח יוסף את מכתבו האחרון לקיבוץ "מעפילים" בצ'נסטוכוב, שהוא כעין צוואה. "אל תאמינו עוד לגרמנים" – כתב יוסף – "הם מנצלים את היצרים הפראיים ביותר שבטבע האדם. כל סיפוריהם והבטחותיהם אינם אלא שקר ומרמה, ותפקידם – להשלות אותנו ולהשמידנו כליל".

הקיץ הקץ על קיומנו – כתב יוסף. ואולם – הוא הוסיף – "אם נגזר עלינו למות, נמות-נא בכבוד. התנגדו בכוח ובכל מקום לגרמנים. אל תלכו לקרונות!"...

אלה היו המלים האחרונות של יוסף. בסוף ביקש עוד מאת החברים שיגיעו אולי ארצה, שימסרו דרישת שלום בשמו, כי זהו כנראה מכתבו האחרון.

יוסף קפלן עמד בראש התנועה מראשית המלחמה ועד יום מותו. הוא היה אחד המנהיגים הדגולים של הציבור היהודי בימי המלחמה. היה בין היוזמים של שיתוף הפעולה של כל ההסתדרויות החלוציות במסגרת ה"קואורדינציה", היה חבר המפקדה הראשונה של ההסתדרות הלוחמת, שיתף פעולה בכל המפעלים של ארגוני העזרה העצמית בציבור היהודי, תכופות יצא את ורשה וביקר במרכזי היהודים במדינה, למרות שהיתה בכך סכנה מיוחדת מסיבת קלסתר-פניו השמי המובהק. התפתחותה וגידולה של התנועה בימי המלחמה, שהגיעה להשפעה מכרעת בציבוריות היהודית, בימי המסה האיומים – כל אלה היו לא מעט פרי עבודתו של יוסף. יוסף היה בין המעטים בציבור היהודי שהחזיקו ידם על הדופק בימים הטרגיים ליהדות פולין. התנועה – שיוסף היה לה לאב – נפגעה מאד במותו, אך לא נשברה. סיסמת ההגנה שציווה יוסף במותו לבאים אחריו, היתה מאז נר לרגליה בכל פעולותיה ונשמת-אפה בימי המאבק של שארית הפליטה בשנת 1943.

בימים ההם נפל גם שמואל ברסלב. מותו קשור בניסיון הראשון בגיטו להתנגד בכוח לגרמנים. נשק חם לא היה עדיין, וחברי ההגנה היו מצויידים בנשק קר – סכינים ופגיונות. בימי הגירוש בתחילת ספטמבר נעצר שמואל ברחוב גאנשה על ידי הז'נדרמים הגרמניים. הוא הוציא את סכינו והתנפל על הגרמני. אותו רגע פלחו את חזהו כדורי האקדח האוטומטי שהיה בידי הז'נדרם השני.

לתנועה והנהגתה אבד במותו אחד מבניה הטובים. שמואל היה המדריך המרכזי בקן ורשה, ועם זאת מהמארגנים הראשונים של ההגנה. הוא היה חבר המפקדה של ההסתדרות היהודית הלוחמת שנוסדה כחודש ימים לפני מותו.

מיום חוזרו, בשליחות התנועה, מוילנה, שישב בה בחודשי המלחמה הראשונים, התמכר שמואל בכל ליבו לעבודת התנועה, ובייחוד הצטיין בארגון הפעולה החינוכית בין הנוער. בשנת 1940 ריכז את הסמינריון החינוכי בורשה ועבד, מטעם התנועה, במחלקת התרבות שעל יד ז'.ט.או.ס. בארגון "בתי הספר הגושיים". בשנים 1940-41 ביקר מטעם ההנהגה בערים רבות – בראדום, קראקוב וכו'.

זמן קצר לפני מותו הופיע שמואל באסיפה של הקואורדינציה עם באי-כוח מוסדות יהודיים שונים בדרישה תקיפה להתנגדות בכוח – אף באין עדיין נשק חם – לכל ניסיון של גירוש. נאמן לתביעה זו נפל שמואל, ראשון בורשה, עם סכין ביד.

 

הפעולות הראשונות של ההסתדרות הלוחמת

עם מותו של יוסף עולה התנועה על דרך חדשה. בראשה ניצבים מרדכי ואריה. אומנם, עמדת התנועה היתה גם קודם לכן קיצונית לעומת כל שאר ההסתדרויות, אך מעתה היא נעשית ברורה בהחלט וכל פעולותיה ישירות ומכוונות למטרה אחת בלבד: הסברה בציבור על כוונות הגרמנים תוך ארגון פלוגות ההגנה שתפקידן לצאת לקרב עם הגרמנים.

מיד אחרי מותו של יוסף יוצא כרוז אל הציבור היהודי הקורא לא ללכת לגירוש, כי הגירוש – פירושו מוות. כן מופיעים כרוזים קטנים עם תיאורי הזוועה מפי הנמלטים מטרבלינקה. התגובה של הרחוב היא הפוכה מהמקווה. ההמון קורע את הכרוזים המודבקים על הקירות ומקלל את חברי ההסתדרות שמעשיהם ממיטים כביכול שואה על הגיטו. את הלך הרוחות הזה מנצלים האורדנרים המסיתים את הציבור באנשי ההסתדרות הלוחמת. הם מצדם מתחרים זה בזה ב"הספקת" מספר המשפחות הדרוש לגרמנים. כמה מהם מקבלים אפילו אות הצטיינות מיוחד מידי הגרמנים על חריצותם. ההנהגה מחליטה לצאת בכוח נגד המשטרה היהודית. מוצא פסק דין של מוות על מפקדה, מנדל לייקין. הוא בוצע על ידי אליהו רוז'נסקי, חבר צעיר של התנועה (ההתנקשות לא הצליחה בשלימותה – ולייקין רק נפצע קשה בפניו). מיד אחרי כן מוצא פסק דין של מוות על אחד האורדנרים שהצטיין במיוחד בגירוש. הלה נתלה על אחד מעמודי החשמל ברחוב. האורדנרים נרתעים במקצת ואף הציבור קולט לתוכו יותר ויותר את התיאורים ממחנות המוות. אותו זמן מחליטה ההסתדרות הלוחמת לשלח אש בכל בתי היהודים המגורשים, כדי שרכוש יהודי לא יפול בידי הגרמנים, שהיו מופיעים אחרי הגירוש באוטומובילים ומעמיסים עליהם בחוסר בושה כל דבר בעל ערך. ים של להבות מציף את העיר ביום ובלילה ואף זה מפריע לגרמנים בפעולות הגירוש. לילה אחד נשמעות תרועות אזעקה – חיל התעופה הסובייטי מתקיף את העיר. הבחורים יוצאים בחפזון לרחוב ומעלים באש שורה של בתים. בחוץ אור כבצהרי יום. הרוסים מפציצים בתי חרושת ומטרות צבאיות. פצצות נופלות במקרה בתוך תחומי הגיטו (ברחובות וולינסקה וזאמנהוף), אך לא נפגע איש.

קשיי הגירוש גדלים מיום ליום. הגרמנים ממציאים אז תחבולה שטנית. הם מודיעים, כי באומשלגפלאץ יחולקו חינם לכל אחד שלושה קילוגרמים לחם וקילוגרם אחד ריבה. למחרת היום מופיעים במקום אלפים רבים. הגרמנים מקטינים את המנה לשני קילוגרמים לחם וחצי קילוגרם ריבה. אחרי כן לקילוגרם אחד לחם ורבע קילוגרם ריבה – למרות זאת מופיעים יום יום אלפים. האנשים מופיעים בכיכר, לוקחים את מנתם ואחרי כן משתדלים להתחמק ולהביא את הלחם למשפחותיהם הגוועות ברעב. בפרט הצטיינו בכך הילדים שהופיעו בהמוניהם לקבל את הלחם והשתדלו אחרי כן לברוח דרך כל חור שבגדר. רבים מהם נהרגו בו-במקום, כי הגרמנים ירו בכל מי שהתקרב לגדר. ובכל זאת ניסו רבים מחדש את מזלם. הלחם היה יקר מהחיים.

בכל יום הגיעו לגיטו פליטים מבין המגורשים – הם קפצו מהקרונות בשעת הנסיעה. היו גם שעלה בידם לברוח מטרבלינקה עצמה. הללו סיפרו על מעשי זוועה שהקפיאו את הדם בלבות שומעיהם. בסופו של דבר הכריזו הגרמנים על הפסקת הגירוש וריכזו את כל הנותרים בגיטו הקטן אשר בסביבות הרחובות מילה וזאמנהוף, הקרוי "הדוּד הגדול" ("דֶר גרוֹסֶה קֶסֶל"). היהודים הנותרים מוינו לפי סוגים שונים ובסופו של דבר נותרו בגיטו הקטן כשבעים אלף איש בלבד.

ההגנה לא יכלה בימי הגירוש לעשות כל נסיון של התנגדות אקטיבית. בראשיתה היה בידי חבריה – אקדח אחד! כשבועיים ימים לפני הפסקת הגירוש העביר אריה וילנר, אשר נשלח על ידי המפקדה של ההסתדרות הלוחמת לעבר הארי להשיג נשק, משלוח קטן של נשק. העבירה אותו רגינקה מגדוד "מרחביה". היא נתפסה על ידי הז'נדרמים כשבידה סל עם ביצים וביניהן כמה רימוני יד. בשעת הבדיקה מסרה שקיבלה את הסל עם הבימים, בלי לדעת מה בתוכו, מגברת אחת שביקשה ממנה למסור אותו לחברתה שבגיטו. אין מאמינים לה ושולחים אותה ישר לאומשלאגפלאץ, ואולם היא מתחמקת וחוזרת לגיטו. את המשלוח השני מעביר אריה עצמו, עם חברה אחת מ"דרור", בתוך שק של תפוחי אדמה. בשק שישה-שבעה רימונים, רובם מתוצרת פולנית, אך יש גם כמה ישנים, מלפני המלחמה הקודמת (צרפתיים עם מצתים גרמניים). כל זה נקנה בכסף תועפות למרות שערך הנשק הוא מפוקפק. הסוחרים בנשק בשוק השחור הם מיני טיפוסים חשודים מהעולם התחתון שמכריחים לפעמים לקנות כלים חסרי ערך, באיימם שאם לא יקנו כל מה שבידם, ימסרו את הקונים לידי הגסטאפו.

אחרי ריכוז שארית הפליטה בגיטו הקטן באה סטביליזציה ידועה בחיים. רוב תושבי הגיטו עובדים בבתי מלאכה גדולים לבגדים, נעליים ומברשות, מיעוטם יוצאים מדי יום לעבודות מחוץ לגיטו. פלוגות ההשמדה יוצאות לערי השדה להמשיך במלאכתן.

 

הגירוש מצ'נסטוכוב והסביבה

אחרי ורשה בא תורן של ראדום, פיוטרקוב וערים אחרות.

במשך כל תקופת הגירוש עומדת ההנהגה בקשר טלפוני עם הקיבוץ בצ'נסטוכוב ומודיעה על המצב. הטלפון הוא בבית החרושת של אבי מרגלית מגדוד "הגליל", לאנדאו, וליד המכשיר ישבה כרגיל מרים היינסדורף ולפעמים גם מרדכי עצמו, שקראו לו בימים ההם "מאַריאַן".

אריה וילנא נשלח אז מטעם ההנהגה לצ'נסטוכוב. הוא מסר בקיבוץ על הגירוש מורשה וכן על כל הנעשה בטרבלינקה. הוא העמיד בפני הקיבוץ את שאלת ההצלה וההגנה.

התנועה – אמר אריה – איננה מתנגדת להצלה. כל מי שיש לו אפשרות כלשהי להציל את נפשו – יכול לעשות כן. התנועה אף תעזור בכל אשר תוכל. אך דרכה היא דרך ההגנה. התנועה איננה יכולה ואיננה רוצה להסתתר כיחיד פלוני-אלמוני. אין היא יכולה שלא לנקום את כבוד העם שחולל. אין היא יכולה שלא להשיב תשובה לרצח הזקנים והילדים, לתאי הגזים ולמחנות ההשמדה. ברור לנו – הוא הוסיף – כי לא נוכל להחזיק מעמד זמן רב. ואולם הפעולה הנגדית שלנו תהיה חזקה, חזקה מאד, חזקה יותר משהגרמנים מתארים לעצמם. ומוטב לנו למות בקרב שיציל את כבודנו מאשר ליפול אחד אחד בגירוש, במחנות או בכל מקום-סתר.

כך דיבר אריה ודבריו השאירו רושם רב. קשה היה להתרגל למחשבה (עדיין לא היו אז גירושים בסביבות צ'נסטוכוב!), שהתנועה הולכת ביודעים לקראת ארגון מרד שבו יפלו כולם. בכל זאת קיבלו הכל את דבריו והוחלט לגשת מיד לפעולה. אריה מסר את כל ההוראות המעשיות. ייסדנו – יחד עם עדת הבוגרים של הקן בצ'נסטוכוב ועם הקיבוץ השני שהיו בו שתי פלוגות – את סניף ההסתדרות היהודית הלוחמת בצ'נסטוכוב. באסיפה של באי-כוח הגופים האלה החלטנו על פרטי החלוקה לפלוגות וכן על תכנית הפעולה של ההסתדרות במקרה של גירוש. הוחלט לשלוח אש בשוק החדש ולפוצץ את מפעלי המתכת החשובים "ראקוב", שעבדו בהם יהודים רבים. כבר היה בידנו חצי קילוגרם של דינמיט שחבר אחד מקיבוצנו הוציא בגניבה מבית החרושת. כן הוחלט לשלוח אש בכל בית ברגע שיוצאו ממנו היהודים.

אריה הבטיח לשלוח כל פעם ידיעות ולהתקשר בכתב-סתר טלפונית. רצינו לנחש מתי תתחיל הפעולה במחוז צ'נסטוכוב ולהתכונן לה כראוי. הדבר לא הצליח לדאבוננו, מכמה סיבות. ראשית, השיטה שנהגו בה בצ'נסטוכוב היתה שונה מהנוהג במקומות אחרים (אופייני הדבר שבכל מקום נהגו הגרמנים בשיטה חדשה שהפתיעה את היהודים), שנית – וזה היה העיקר – ההגנה שלנו, למרות שפעמה בה רוח-קרב, היה לה למעשה אופי דפנסיבי. האות ניתן רק במקרה של גירוש, והיוזמה היתה תמיד בידי פלוגות ההשמדה שהיו בידיהן כל הנתונים להפתיע אותנו ולסכל את כל תוכניותינו.

בעיירה ז'ארקי הסמוכה לצ'נסטוכוב נודע מועד הגירוש, ויום אחד קודם לכן ברחו כל בני העיירה דרך שדות ויערות לעיירה השכנה, פיליצה. מבין שלושת אלפים יהודים נשארו בגיטו רק כשבע מאות – בעלי תעודות עבודה גרמניות. הללו היה מובטח להם, כי הגרמנים יכבדו את תעודות מוסדותיהם. ואולם אנשי הגסטאפו קרעו את כל הניירות לעיני האומללים, שגורשו כולם.

מקץ שבועיים נודע, כי הגרמנים מכינים גירוש בפיליצה. אנשי פיליצה, שקיבלו לדירותיהם את כל הפליטים מז'ארקי, למרות שהם עלו במספרם על תושבי העיירה, היו נאלצים לברוח אף הם. לאן? – אין איש יודע. אך הכל בורחים – לשדות, לכפרים, ליערות. אנשי הכפרים הסמוכים (בּרוֹנוֹביצה, פראַדלי וכו') קיבלו תחילה את היהודים ואיכסנו רבים בבתיהם, ואולם המצב השתנה אחרי שהגרמנים התחילו לדון בתלייה את כל המשפחה שבדירתה או בתחום משקה נמצא יהודי. היהודים נאלצים לנטוש את הכפרים ולנדוד בחוסר-כל ביערות בעונת החורף (נובמבר-דצמבר). מקץ שבועות מספר פורסמה הודעה ב"קורייר הוורשאי" וכמו כן ב"קראקאואר צייטונג", כי נוצר גיטו חדש בעיר ראדומסקו בשביל היהודים במחוז (יהודי ראדומסקו הושמדו כבר מזמן) – בגיטו תינתן דירה ועבודה לכל יהודי. השלטונות הגרמניים בכפרים ועיירות מעמידים לרשות היהודים כלי רכב שונים ומעבירים אותם, על כל רכושם שנותר, לראדומסקו. בגיטו נוצרו תנאים טובים, יש אפשרות לצאת ולבוא באין מפריע ולעבוד בכל עבודה שתינתן. מצב זה נמשך שלושה חודשים תמימים, ואלפי יהודים שהחורף השיגם ביערות נהרו מכל הסביבה לעיר. מקץ שלושה חודשים, בסוף ינואר 1943, הוקף הגיטו לפתע בכוחות ז'נדרמריה וס.ס. גדולים והגירוש בוצע בכל התוקף באכזריות שעלתה על כל מה שנעשה עד כה. משני צדי הדרך, מהגיטו לתחנת הרכבת, עמדו שורות של אנשי ס.ס. שהיכו באכזריות חימה את כל ההמון שנדחף ביניהן. כל הדרך היתה זרועה גופות הרוגים. אלה שנותרו בחיים הוכנסו לקרונות והובלו לטרבלינקה. רבים מהם ניסו עוד את מזלם, קפצו מהקרונות ונורו על ידי הפלוגות השומרות. כל הדרך מראדומסקו, עבור את קולושקי ו-ורשה עד טרבלינקה היתה זרועה גופות הרוגים ופצועים שקפאו בשלג.

בינתיים הולך ומתחזק ארגון ההגנה בגיטו הקטן שנותר בצ'נסטוכוב. בימים אלה הודיע אריה, כי הועבר המשלוח הראשון של נשק לגיטו ורשה. הוא הבטיח לשלוח נשק בזמן הקרוב גם לערים אחרות.

בדצמבר 1942 הגיע אריה שנית בשליחות המפקדה של ההסתדרות הלוחמת לצ'נסטוכוב. אז אורגנה סופית ההגנה בגיטו לפי הדוגמה של הארגון הורשאי. נספחה אלינו גם קבוצת יהודים חברי פ.פ.ר.*  למרות הדרישות של מפלגתם (שקראה את חבריה היהודים לצאת מהגיטאות והמחנות ולהצטרף לפלוגותיה), החליטו הללו להישאר בגיטו ולהצטרף לארגון ההגנה. בידנו לא היו אז אלא שני אקדחים.

ב-3 בינואר 1943 ניסו הגרמנים להעביר לפתע פעולת גירוש. הם אספו בשוק העיר את כל היהודים שלא יצאו לעבודה והודיעו כי ייעשה מיון ויגורשו הזקנים והילדים. בין הנאספים היו שני חברי הארגון, מנדל ופאיה, שלא יצאו אותו יום לעבודה ובידם אקדח אחד. הם החליטו להתנגד בכוח.

בשעת המיון יצא מנדל מהשורה, ניגש אל המפקד של הז'נדרמים, לויטננט רוֹהן, וכיוון לראשו את האקדח. הכלי לא פעל. אז התנפל מנדל על הגרמני בנסותו להוציא את הנשק שבידו. בינתיים חשו לעזרת הגרמני הז'נדרמים שעמדו מקרוב. אחד הופל ארצה על ידי  פאיה ואולם השאר יורים בבחורים והורגים אותם. חברות הקיבוץ קראו אל היהודים הנאספים שיחושו לעזרת הבחורים, ואולם איש לא זז ממקומו. גם הגרמנים נדהמו, ואף אחרי שהבחורים שכבו כבר מוטלים בשלג, לא זעו ממקומם והסתכלו על סביבותם בתמהון ופחד. אחרי כן התחילו

לירות באוויר כדי ליירא את הקהל ואחד רץ לטלפן ולהודיע למפקדה של הגסטאפו בעיר על

_____________________________

* המפלגה הקומוניסטית בפולין.  

"מרד בגיטו". כעבור רגעים מספר הופיעו אוטומובילים רבים עם אנשי ס.ס., הקיפו את קהל היהודים (היו כשבע מאות איש), בחרו מתוכם עשרים וחמישה איש, העמידום בשורה והרגום ביריה. היהודים לא האמינו עד הרגע האחרון, כי אמנם מתכוונים לירות בהם. כמאתיים זקנים וילדים הובלו לגירוש, והשאר הוכנסו בחזרה לגיטו.

כאשר חזרו הפועלים מהעבודות קלטו שמועות בעבר הארי של העיר על "מרד בגיטו", על "גרמנים הרוגים" וכו'. למאורע היה הד גדול, כי היה זה הנסיון הראשון להשתמש בנשק חם נגד הגרמנים. אך האווירה בגיטו נשארה אדישה. אמנם הורגשה כעין הוקרה לשני הבחורים שהעיזו להרים את ידם, אך כל עידוד, בעל פה וכל שכן במעשה, לא בא.

 

קרב ה-18 בינואר בורשה

בתקופה שלאחר הגירוש הגדול בורשה התבצר ארגון ההגנה והתגבש סופית אופיו הקרבי. אין איש מאין יותר בקיומו של "הגיטו הקטן". הכל יודעים שבכל רגע יכול לבוא החיסול הגמור. והחלטה נחושה בלב כל – להתנגד בכוח.

בתקופה זאת מתרכזים כל חברי התנועה בדירה משותפת ברחוב מילה 18 (עוד בימי הגירוש התאספו כולם בבית החרושת של לאנדאו – שם אכלו יחדיו וישנו, משם יצאו להדביק כרוזים ושלוח אש בבתי היהודים שגורשו). כל הקבוצות והפלוגות מקבלות חדרים לחוד, כן גם ההנהגה. מחסן הבגדים והמכולת הוא משותף – וכן הקופה. הכל עובדים, כי חובת העבודה חלה בגיטו הקטן על כולם.

בימים ההם רוכש אריה את המקור העיקרי לקניית נשק ומתחילים להגיע מדי פעם בפעם משלוחי נשק לגיטו. לאט לאט נעלמו בקבוקי הקוקטייל וחומצת הגופרית.

ההסתדרות הלוחמת איחדה בתוכה את כל ארגוני הנוער החלוציים, שהם גרעינה, ועוד גופים ממפלגות פועלים ציוניות ואחרות. תפקידה – התנגדות בכוח הנשק לכל נסיון של גירוש, ומלחמה הן בגרמנים והן באורדנרים היהודים, עוזריהם השנואים, שהציבור קורא להם "גסטאפו יהודית".

יחידת הקרב הקטנה היתה ה"חמישייה". שלוש חמישיות היוו פלוגה, בראשה – מפקד פלוגה, אשר עמד בקשר רק עם שלושת מפקדי החמישיות. מפקדי הפלוגות היו כפופים להוראת המפקדה של ההסתדרות, אשר בראשה עמד מרדכי. כיוון שהגיטו המרכזי (הרחובות סביב זאמנהוף-מילה) היה מנותק משלושת מחנות עבודה קטנים יותר שהיו בחלקים שונים של העיר, היה הכרח בקשר מהודק ביניהם לבין המרכז. את הקשר קיימו שליחים מיוחדים שעברו ממקום למקום, על פי רוב דרך עליות הגג אשר בבתים ההרוסים למחצה, ולפעמים יחד עם משלוח הלחם שיצא יום יום מהגיטו למחנות.

המפקדה שלחה לעבר הארי שליחים מיוחדים שקשרו קשרים עם תנועת המחתרת הפולנית, והעיקר – השיגו נשק. בא כוחה היה אריה וילנר. מלבדו עבדו עוד בעבר הארי, מחברינו, טוֹסיה אַלטמן, "טאַדק" (טוביה שיינגוֹט, גדוד "תל עמל") ו"זוֹסיה" (אסטריד מיללר, גדוד "הגליל") שיצאה אחרי כן תכופות עם משלוחי הנשק לערי השדה ב-ג.ג. ואף הגיעה תכופות לרייך.

ב-18 בינואר פרץ הקרב הראשון בגיטו. הגרמנים נכנסו שוב לגיטו להוציא מתוכו חמישה עשר אלף איש ל"עבודה" למחנות. ואולם ההסתדרות הלוחמת כבר היתה מוכנה. אומנם, מחסן הנשק היה דל ביותר וכלל סך הכל תשעה אקדחים וכעשרים רימוני יד, אך הרצון לצאת לקרב נגד הגרמנים היה חזק במידה כזאת שהלוחמים לא שמו לב לדלות ציודם. בשעת הגירוש נכנסה פלוגת לוחמים, עם מרדכי בראש, לתוך שורות המגורשים. הם היו לבושים בכובעי האורדינרים היהודים ועל ידי כך יכלו להתקרב סמוך לשורות הגרמנים. בפינת רחוב זאמנהוף וניזקה ניתן האות והלוחמים פתחו באש. הגרמנים התפזרו בבהלה, אך אחרי רגעים מספר חזרו עם תגבורת. בראש שלחו את המשטרה הפולנית אשר הפעם, שלא כרגיל, קיבלה גם רובים. ניתנה פקודה לפרק את הנשק גם מעל הפולנים, ובמקרה של התנגדות – לירות גם בהם. פולנים רבים זרקו את נשקם אך אחדים נלחמו. אחד נאבק עם מרדכי שהתנפל עליו בידיים לאחר שאזלה תחמושתו. כמה גרמנים חשו לעזרת השוטר, מדרכי נסוג והגרמנים רצו אחריו. ברגע האחרון בא לעזרו קוֹזה (יצחק סוקניק מגדוד "כרית"), אשר הטיל בגרמנים כמה רימונים בזה אחר זה. השלישי התפוצץ וקרע לגזרים שני גרמנים. השאר נסוגו. מרדכי חזר, תפס את הנשק של הגרמנים ההרוגים ונעלם באחד השערים.

לא רחוק ממקום הקרב, בפינת סטאבקי ודז'יקה, נכנסו הגרמנים לבית "מחלקת ההספקה" (לפני המלחמה בית ספר עממי גדול), שעבדו בו יהודים. אחד הגרמנים תפס בקומה השלישית שני בחורים מחברי הארגון. לאחר היאבקות קצרה זרקו אותו הבחורים בעד החלון. הגרמנים, שמקרה זה עורר את חמתם, הזעיקו עזרה, הקיפו את הבית, ירו בו ממכונות יריה ואף הטילו לתוכו רימונים. בינתיים ברחו כל היהודים,והבחורים הציתו לפני צאתם את מחסני החפצים שנגזלו מבתי היהודים והיו מרוכזים ב"מחלקת ההספקה". קרבות דומים לאלה פרצו גם במקומות אחרים. בשעת הכניסה לבתים או לחצרות הותקפו הגרמנים ברימוני יד שנזרקו מן המארב. הבחורות לחמו על פי רוב ב"בקבוקים". השתמשו גם בגרזנים קטנים שהוכנו בכוונה למטרה זאת. גרמנים רבים נפלו בקרבות אלה, ומצד הלוחמים לא היו כמעט אבידות. רק במקרה אחד, כאשר נשלחה פלוגה לשחרר לוחם שנפל בידי הגרמנים, נזרק הבקבוק בטעות על החבר והוא מת יחד עם הגרמני שגולגלתו נופצה בגרזן כמה שניות אחרי כן.

מפקד פלוגות הגסטאפו בטרבלינקה, כאשר נודע לו על הקרבות בגיטו, הגיע בראש חבר מרצחיו לורשה וציווה מיד לפתוח באש ממכונות יריה על היהודים שנתפסו והובלו לאומשלגפלאץ. כמעט כל היהודים נהרגו בכיכר או בתוך הקרונות ולא הגיעו כלל לטרבלינקה. אך הגירוש נפסק.

בגיטו שררה התלהבות עצומה. האופים סיפקו חינם לחם ללוחמים, אחרים הביאו בגדים, נעליים וכל אשר להם. הכל רצו להצטרף לשורות ההסתדרות הלוחמת, אך נשק לא היה. השלל היה אמנם גדול בהשוואה לכל מה שנרכש לפני כן; היו בו עשרות אקדחים, והעיקר – רובים. ואולם הוא הספיק בקושי לחלק הפלוגות המתאמנות כבר מזמן. על השגת נשק לאלפים – בגיטו חיו עוד כמה רבבות יהודים – אי אפשר היה אפילו לחלום.

אחרי הפסקת הגירוש לא הופיעו עוד גרמנים בתחומי הגיטו. השקט שרר כשלושה חודשים, וההסתדרות הלוחמת ניצלה יפה את הפסקת הנופש להכנותיה לקרב האחרון.

 

היחסים עם המחתרת הפולנית

עוד באביב ובקיץ 1942, לפני הגירוש הגדול מורשה, נעשו על ידי ההנהגה מאמצים רבים לקשור קשרים עם הפרטיזנים הפולנים. אחרי חיפושים רבים ומסוכנים מאד מתקשרת טוסיה עם אחד "אוֹיזֶר", יהודי, שצריך להביאם במגע עם פלוגות הפרטיזנים אשר ביערות מיֶינדזיזֶ'צֶ'ה על יד ורשה. מיד נבחרה פלוגה ראשונה (מחברים וחברות של הגדודים "תל עמל", "מסד" ו"בניר"). בקושי רב ציידו אותה בבגדים מתאימים, מזון וכו'. הפלוגה הוצאה מהגיטו אל העבר הארי ומשם עברה למיֶינדזיזֶ'צֶ'ה, אל אותו אויזר.

אותו זמן הגיעה טוסיה לצ'נסטוכוב כדי לארגן מהקיבוץ פלוגה שניה. כל חברי הקיבוץ רצו להיות בין הנבחרים, אך בשים לב לקשיי ההעברה לורשה, החלטנו לבחור רק את החברים בעלי מראה ארי טיפוסי. נבחרו לכתחילה שישה אנשים בלבד. על מועד היציאה אמרה טוסיה להודיע לנו טלפונית, בסיסמה מיוחדת. הידיעה לא באה ובמקומה הגיע, לאחר זמן ממושך, מכתב מנוּלה אֶלסטר (גדוד "מרחביה") שיצאה ליערות בפלוגה הראשונה. הידיעות היו מעורפלות: היא כתבה, כי כמה חברים יושבים עדיין במיֶינדזיזֶ'צֶ'ה ולא יצאו ליערות, והעיקר – על יציאת הפלוגה השניה אין לפי שעה לדבר. יש לחכות.

בינתיים התחיל בורשה הגירוש. נותק הקשר עם מיֶינדזיזֶ'צֶ'ה. אחרי ימים מספר חזרה לורשה שארית הפליטה של הפלוגה הראשונה. טוסיה פגשה בהם בעבר הארי וכיוונה אותם מיד לקיבוץ לצ'נסטוכוב. הם הגיעו לקיבוץ אחרי טלטולים רבים וקשים ובפיהם סיפור קורות הפלוגה.

ה"פרטיזנים" שהגיעו אליהם היו חבורה של אלמנטים מגוונים, אשר מטעמים שונים חיו מחוץ לתחומי החוק והשלטון האזרחי. היו בהם שברחו מחובת עבודה, אחרים סתם שואפי הרפתקאות. החבורה היתה משוללת כל אופי פוליטי ואידיאי; חיה על ביזה של מחסנים ממשלתיים אך לא עשתה שום פעולה פרטיזנית ממש. היחסים בינם לבין עצמם היו פרועים וכן גם יחסם לפלוגה הורשאית. בשעת אחת הפעולות הגרמניות בסביבה פוזרה החבורה ושארית חברינו חזרה לורשה.

משהתחיל הגירוש הגדול וההשמדה הטוטלית, נתברר כי אין שחר לפעולה של פלוגות ביערות, וכוזבת התקווה שהמוני העם בערים ובעיירות יוכלו להמשיך ולהתקיים, ואפילו בדוחק ובחרפה. מה טעם, איפוא, למלחמתם של יחידים ביערות, כשהמוני העם שלמענם נלחמים, מושמדים-והולכים?

הנסיונות לצאת מהגיטאות נפסקים. רעיון אחד ויחיד כובש את כל הלבבות בתנועה – רעיון ההגנה. תפקידם של שליחי התנועה בעבר הארי הוא מעתה – השגת נשק והעברתו לגיטו.

שאלת הנשק מחריפה במיוחד אחרי הקרב של 18 בינואר. מצב הרוחות בגיטו משתנה. המועצה היהודית מפסידה את שארית השפעתה, האורדנרים נעלמו מהאופק, בפרט אחרי שהוצא פסק-דין של מוות על עוד כמה מחבריהם (הם נשרפו חיים בדירתם, על ידי צרור "בקבוקים" שהוטל פנימה, בשעת אחת הסעודות שהיו נוהגים לערוך תכופות). מופיעות אפשרויות להרחיב במידה ניכרת את שורות ההסתדרות הלוחמת; שליחי ההסתדרות הלוחמת בעבר הארי מנצלים את ההד החזק שעוררו קרבות ינואר בציבור הפולני וקושרים קשרים עם תנועת המחתרת הפולנית. הללו מלאים הערכה למעשי היהודים בגיטו ואולם רחוקים מלהגיש עזרה ממשית. האדונים מהמחנה של שיקוֹרסקי מסתפקים בהגשת... תכניות להגנת הגיטו, שקציניהם מעבדים אותן ביושבם בעבר הארי. רק אחרי כן התברר, כי היו להם הוראות ברורות מטעם מפקדתם לבלי לתת נשק ליהודים. אנשי פ.פ.ר. הוכיחו רצון טוב יותר, אך אותה שעה (ראשית 1943) עדיין היה כוחם קטן מאד. רוב פלוגותיהם פעלו על דעת עצמן במחוזות קיילצה-ראדום ולובלין. סיסמתם הראשית היתה: "את הנשק להשיג – אצל האויב!" דבר זה היה קשה גם לפולנים, אף שהללו פעלו בשטחים נרחבים ויכלו לבוא במגע של קרב עם קבוצות משטרה קטנות שבכפרים ולפרק את נשקן; בשבילנו – כמעט בלתי אפשרי.

 

בעיית הנשק

מהגירוש הראשון ועד לחיסולו הגמור של גיטו ורשה באפריל 1943 היתה בעיית השגת הנשק לציר ולמהות חייהם של אנשי ההגנה. הדרך היחידה להשגת הנשק הוליכה לשוק הנשק, שקם בעבר הארי. שם יכלו להשיג כלים מכל המינים והסוגים. כמובן, בעד כל כלי היו משלמים כסף-תועפות. האקדחים והרימונים, בלי הבדל טיב ואיכות, היו נחטפים, בלי לעמוד על המקח, על ידי שליחי הארגון היהודי הלוחם שבעבר הארי.

עם ייסוד הארגון היהודי הלוחם נעשים מאמצים על ידי אריה וילנר (יורק), שנשלח מטעם המפקדה והשיג מידי המחתרת הפולנית כמות ידועה של נשק, הדרושה למטרות הגנה בגיטו ורשה. כמה מן הפגישות שהיו לו ליורק עם באי-כוח תנועות המחתרת נסתיימו בהבטחה, בדחייה זמנית ולבסוף בנימוק הידוע: "אין בידנו די נשק בשביל אנשינו שלנו..."

קניית הנשק היתה קשורה בסכומים ענקיים, שלא היו בידי מפקדת הארגון. על כן החליטה להשיג את הסכומים הדרושים מידי יהודים אמידים. אם הכסף לא היה ניתן ברצון, היה נגבה באונס.

הנשק נרכש היה ברובו ממחסנים חשאיים מלפני מלחמה זו או מימי המלחמה בין פולין לגרמניה.

הרימונים היו ברובם תוצרת פולנית (עם ידית), כמו כן מימי המלחמה העולמית הקודמת (צרפתיים ובעלי מצתים גרמניים). אך היו גם רימונים רוסיים וגרמניים מהזמנים האחרונים. הם היו בעלי איכות חשודה ביותר. מבחוץ העלו חלודה, אך הגרוע ביותר: לא היתה כל אפשרות לבדוק את פעולתם. וזה משתי סיבות: א. בחינת החסכון – חבל היה על הרימון! ויותר משקבע כאן הכסף, קבעו הקשיים הבלתי רגילים בהשגת הרימונים; ב. לא היתה כל אפשרות לבדוק את פעולת הרימונים. הם נקנו על פי רוב בודדים, לכל היותר שניים-שלושה מאותה תוצרת. בחינת האחד לא העידה כלל על טיב השאר.

ב-1943, אחרי הפעולה הראשונה של התגוננות גיטו ורשה, באה המפקדה לכלל מסקנה, שיש הכרח בייצור עצמי של רימונים. כבר בפברואר אותה שנה עובדים שני בתי חרושת קטנים בייצור רימונים בשלוש משמרות. כן הוקמה על ידם מחלקה לתיקון נשק, בה היו מתקנים אקדחים בעלי קפיצים חלשים ובשעת הצורך אפילו נקרים. לכך נדרשה בקיאות גדולה במקצוע החרטות. תוקנו שם לא מעט אקדחים, שקודם לכן לא היו כלל ראויים לשימוש.

הנסיונות שנעשו בייצור עצמי של אקדחים לא הצליחו בשל מחסור במחרטות ובחומר הגלמי הדרוש.

שיטת הייצור של הרימונים היתה מיוסדת על חריטת הראשים באורך של שבעים וחמישה מילימטרים, בקוטר של חמישים מילימטרים. החלל בעומק של שלושים מילימטרים וברוחב של עשרים ושלושה מילימטרים. היה נקדח במחרטה. את תחתית החלל היו מרחיבים בסכין מיוחדת במחרטה, כדי שאפשר יהיה לשים את התרכובת הכימית. ההברגה נעשתה מחוץ לחלל והראש היה מוכן. אחרי שהיו ממלאים את הפנים בתרכובת הכימית היו מבריגים גליל-עץ באורך של שלושים סנטימטרים, שדרכו השחילו פתיל שקצהו היה טבול בגופרית. רימון זה היו מציתים על ידי שפשוף בקופסת גפרורים. מההצתה עד להתפוצצות הרימון היו עוברות שש-שמונה דקות. בצורתו החיצונית ובמבנהו, פרט למצת, לא נפל הרימון מהרימון הגרמני. לא מעט צרות גרמה לנו המצאת התרכובת הכימית, ויותר מזו רכישת הכימיקלים ההכרחיים להרכבתה. שני בתי החרושת הפיקו תוצרת יומית של חמישים יחידה. המייסד והמנהל של בתי החרושת וגם של המחלקה לתיקון נשק – היה קוזה, יצחק סוקניק (קיבוץ "מעפילים"). עבדו בהם אנשי הארגון היהודי הלוחם. העבודה נעשתה בלי הפסקה, בחסות משמר לוחמים מבחוץ, אשר עקבו אחרי התנועה מסביב. תחילה חפפה שיטת ייצור הרימונים בצ'נסטוכוב את זו שבורשה. רק אחר כך, מחוסר יכולת טכנית לייצור מוגבר (חסרו מחרטות. בזמן הראשון היו מייצרים את הרימונים בבתי חרושת גרמניים, מקום שם עבדו יהודים), עברו הבחורים לשיטה אחרת, והיא – יציקת הראשים מאלומיניום, בתוספת עשרה אחוזים תערובת של חומרים אחרים. היציקה נעשתה בתנאים פרימיטיביים בכלי יציקה קטן, שמצאוהו באחד מבתי היציקה במחנה; ההלחמה – על ידי מכשיר אוטוגני, שנמצא גם הוא בבית המלאכה. בעיה רצינית היתה ההברגה בפנים החלל להכנסת גליל העץ, משום שהחומר המוצק היה לעתים תכופות מתבקע. לבסוף הוכנו מברגים אלסטיים שהתאימו להברגה באלומיניום הנוטה בקלות להתפורר. שונה במקצת היה גם המצת הפרימיטיבי. בקצה הפתיל, שעבר לאורכו של הרימון, היו מחוברים שלושה גפרורים, כך שהחוצה בלטו רק ראשי הגופרית. תחילה, כדי למנוע את הרטבת הראשים, היו קושרים אותם בסמרטוט ואילו אחר כך התאימו מכסה עץ שהיה נסגר הרמטית ושומר על הגפרורים מפני רטיבות. הרימונים היו מוצתים על ידי שפשוף.

מבחינה חיצונית דמו הרימונים מן התוצרת העצמית שלנו לרימונים מהטיפוס הגרמני. אגב, גלילי העץ ברימונים שלנו היו ממקור גרמני. האנשים שעבדו בסדנאות לחרטות עץ לקחו אותם במשיכה בשבילנו.

את הרימונים שלנו ניסו מחוץ לצ'נסטוכוב בנוכחות שני באי כוח של תנועת המחתרת הפולנית. תחילה זרקו רימון פולני וגרמני ואחר כך את הרימון מתוצרת הגיטו. נדהמים מעוצמת ההתפוצצות של הרימון שלנו, הזמינו באי- כוח המחתרת הפולנית מאה וחמישים רימונים (אגב, את ההזמנה לא הוצאנו לפועל מסיבות שונות).

החסרון היחידי של הרימון היה במשקלו. הוא היה כבד במקצת ממשקל הרימונים מסוגים אחרים. למניעת החלודה, היו הראשים נצבעים בצבע לכה שחורה.

האקדחים שנקנו בסוף 1942 על ידי הארגון היו ממש ארכיון של כל מיני כלים ישנים. "קולט", בעלי הקנה הארוך; אקדחים שקראנו להם "ענקיה", בעלי קליבר שתים עשרה מילימטר, שהחותמת כבר נמחקה מהם מרוב שנים. דריכת האקדחים היתה מלווה רעש גדול, יותר מרעש היריה של הרובה. השגת תוספת כדורים מעל לחמישה, שהיו נמכרים יחד עם האקדח, לא היתה בגדר האפשר. לא חסרו גם נאגאנים רוסיים, "קובבויים" בעלי קליבר 7.65 מילימטר. התאימו להם רק כדורים בעלי תרמילים ארוכים, שהקלע מכוסה בתוכם. גם בשבילם אי אפשר היה להשיג תוספת כדורים. האקדחים "ואלטר" היו מסוג ישן, קליבר 7.65 מילימטר, מימי המלחמה העולמית הקודמת. מסוג זה היו גם כמה כלים חדישים "של נשים", מצופים ניקל, בעלי קליבר 6.35 מילימטר. לאלה היתה מעלה חשובה – אפשר היה להחביאם על נקלה.

במקרים יוצאים מן הכלל היו גם מטיפוס "שטייר" קל תשעה מילימיטר. לרוב היו האקדחים בעלי קוטר קטן F.N. 6.35 מילימטר. מאותו הטיפוס היו כמה בעלי קליבר 7.65 מילימטר וכן מתוצרת Bayerische Waffen und Munitionswerke ועוד היו כלים “Astra” ספרדיים, קליבר 6.35, בלגיים, הונגריים בעלי קוטר 7.65 ואחרים.

כל האוסף הזה היה בעל ערך שימושי רע מאד. כמעט שלא היה בנמצא אקדח שפלט כדורים בשעת הפעולה הנסיונית. לא אחת קרה, שאחרי היריה היה הקלע נתקע בקנה. סיבת הדבר היו הכדורים השונים, וכן המסלול המקולקל של קנה האקדח.

בתקופה מאוחרת יותר, בפברואר 1943, השתפרה איכות האקדחים, שנקנו על יד הארגון. לאקדחים הטובים ביותר נחשבו "הממלכתיים" (כך קראנו להם) בעלי קליבר תשעה מילימטר וכן Wis הפולני. לא מעט גרמה לשיפור איכות הנשק המחלקה, שהיתה אחראית למחסני הנשק של הארגון. כל כלי חדש שהובא לגיטו, נבדק בה בדיקה יסודית.

בחודשים האחרונים לפני המרד התחילו להיעלם הכלים הראשונים של ההגנה: ה"בקבוקים" המפורסמים עם קוקטייל. כן גם הבקבוקים ה"יבשים" עם ליזול, גרזנים, מוטות ברזל וכו'. הם מוצנעים באצטבאות מיוחדות במחסנים אשר בבונקרים. הבחורים אומרים בגאווה: "המוזיאון שלנו"... יחד איתם שמורות תכניות שונות לייצור אקדחים (היה ביניהם "עפרון נצחי" שלא היה אלא אקדח לקליעה אחת). כל התכניות לא הוצאו לפועל מחמת הקשיים הטכניים. אך איש לא שם לב אליהם. הכל מפנים ראשיהם לעבר האצטבאות שעליהן היו מונחים בשורות מבריקות האקדחים ה"ממלכתיים" או Wis.

רכישת נשק בעבר הארי היתה כרוכה בבעיות קשות ביותר. המסחר בנשק, שבו הרוויחו סכומים ענקיים, היה מושך את האלמנטים הגרועים ביותר, כגון גנבים, שודדים ו"אחים" שונים, שריח הגופרית לא היה זר להם גם לפני המלחמה. לא אחת קרה שסוחרי הנשק באו בידיים ריקות והיו מציעים למכירה אקדחי הפחדה. את המסרבים לקנותם היו מוסרים בידי הגרמנים, או שאיימו עליהם ב"העמדה לקיר". אסור היה לסרב. והעיקר שהיה זה המקור היחיד להספקת נשק בשבילנו.

הסוחרים, בבוטחם בביקוש הרב לנשק, הפקיעו את המחירים בלי גבול. למשל, בעד אקדח בעל קליבר קטן דרשו מאלפיים עד שלושת אלפים זהוב. בעד אקדח בעל קליבר גדול יותר דרשו ארבעת אלפים זהוב. האקדחים ה"ממלכתיים" מחירם היה יקר עוד יותר. כל כדור עלה עשרים וחמישה זהוב. ואף על פי כן היה כל כלי נחטף על ידי שליחי הארגון בלי לעמוד על המקח.

הנשק הטוב ביותר הושג מהגדודים של הצבא האיטלקי שפורקו מזינם בחזית המזרח. בשעת שובם הביתה מסרו החיילים את כל הנשק שנשאר אצלם תמורת חצי כיכר לחם. קנוהו מידיהם כל מיני פרחחים בתחנות הרכבת ואלה מכרוהו אחר כך ליהודים במחירים אגדתיים.

האקדחים Wis נגנבו מהמחסנים חלקים-חלקים והורכבו מחדש במחלקה. בעיקר הביאו את החלקים ל"שוק" נשים פולניות, שעבדו בבתי חרושת גרמניים לזיון. הן היו מוכרות אותו ברווחים ניכרים. אך הרווחים הגדולים ביותר נפלו בידי המתווכים, שקיימו קשר בלתי-אמצעי עם הלקוחות היהודים.

באי הכוח החשובים ביותר של הארגון היהודי הלוחם בעבר הארי היו יורק (אריה וילנר), טוסיה אלטמן וטאדק (טוביה שיינגוט), וכן "זוסיה" (אסטריד מיללר).

בקשר למסחר בנשק היו הלשנות ומאסרים רבים. במארס 1943 נאסר יורק (בא כוחו הראשי של הארגון בעבר הארי). הוא נאסר על יד ביתו. הבית הוקף על ידי אנשי גסטאפו, לובשי בגדים אזרחיים. כשיורק (אריה) רצה להיכנס לשער, ניגשו אליו אנשי גסטאפו, תפסוהו בידיו, וכך נטלו ממנו כל אפשרות להתגונן. בשעת החיפוש נמצאו אצלו שבעה אקדחים, שקנה אותם קודם לכן. וכן גם תכנית הגנת הגיטו בורשה. את האסיר הובילו למרכז הגסטאפו. את האישה הארית שתיווכה בקניית הנשק וליוותה את יורק, שיחררו, כמובן. ובזה נתגלה תפקידה האמיתי במאסרו.

קשה לתאר את כל העינויים שעינו את אריה. אחרי כמה שבועות של עינויים נואשו הגרמנים מלקבל פרטים על הארגון, מחסניו ותכניות פעולותיו מפי אריה. אז העבירוהו לבית הכלא פאביאק. משם מצליח אריה להימלט בכוחות עצמו, בשעה שהובילוהו לעבודה בקבוצת אסירים. בו ביום מופיע אריה בגיטו לשמחתם ולהפתעתם הרבה של אנשי ההסתדרות היהודית הלוחמת, שחשבוהו לאבוד.

הוא נחלש מאד מכל שעבר עליו וחששו לחייו. מפקדת הארגון החביאה אותו בעליה תחת משמר חזק של לוחמים, מזוינים באקדחים ורימונים, שקיבלו פקודה לפתוח באש על גרמנים שיתקרבו למקום מחבואו. החיפושים אחרי אריה נמשכו כמה ימים, אך לשווא, והשלטונות היו נאלצים להפסיקם.

למרות מצב בריאותו הרופף והסכנה לחייו מחמת הפופולריות שלו – לא הפסיק אריה למלא את תפקידו.

 

הגיטו ערב החיסול – "קרב העיתונים"

פעולת ההגנה של ההסתדרות הלוחמת בינואר 1943 משנה את הלך הרוחות בגיטו. מכונת השלטון ה"עצמאי" (המועצה והמשטרה היהודית) שותקה כליל. המועצה אינה קיימת למעשה, אם כי ברשימות מופיעים עוד חבריה. האורדנרים מפחדים להופיע בחוצות העיר. אין איש שם לב למודעות המועצה ופקודותיה המתפרסמות עוד מזמן לזמן.

השלטון בגיטו הוא בידי ההסתדרות הלוחמת. כל פקודה או מודעה של המועצה גוררת אחריה תשובה מיידית מצד המפקדה של ההסתדרות הלוחמת. בתשובות מוארות באור נכון הכוונות של הגרמנים שהמועצה המנוונת משמשת להן פה וידיים. הדברים מוצאים אוזן קשבת. ההתנגדות המזוינת לנסיון הגירוש בינואר חותכת את הקשר הגורדי שכפת עם מובל לגרדום וחי באשליה עד רגעיו האחרונים.

אחרי קרבות ינואר עלתה גם ההסתדרות הלוחמת על דרך המלך. כל חבריה ידעו היטב שהימים הקרובים יביאו את ההכרעה. הם גם ידעו, כי לא יוכלו להחזיק מעמד מול האויב. אבל מחשבה אחת הפעימה אותם – ליפול בקרב, לנקום את הדם היהודי שנשפך כמים בחוצות ורשה ובכל ערי המדינה ועיירותיה במשך ארבע שנים תמימות של שלטון התליינים הנאצים.

הגיטו מרגיש, כי הוא חי את ימיו האחרונים. חלק מהנוער שלא נמשך אחרי ארגון ההגנה, שארית "נוער הזהב מן הימים הטובים ההם", חי חיי הוללות ושכרות שלא היו דוגמתן בישראל. רבים מוכרים את כל מה שנשאר להם ועושים לילותיהם משתה אחד ארוך. הללו חיים מיום ליום, משעה לשעה. אחרים משתדלים לקדם את פני הרעה. בונים בונקרים מתחת לבתים. היו כאלה שהגיעו לשיאים בשכלול הבניה הזאת. היו בונקרים מצויידים בכל טוב – החל מקווי מים ואור וגמור ברדיו, מאווררים, מחסני מכולת וכו'.

גם ההסתדרות הלוחמת בנתה בונקרים. ואולם הם לא שימשו כמקום-סתרה. בבונקרים שלה היו מחסני נשק, מקומות לבדיקת כלים ותיקונם, נקודות לאימונים, תחנות עזרה ראשונה, ובזמנים האחרונים – מקום מושבן של המפקדות האזוריות והמפקדה הראשית. הבונקרים של ההסתדרות הלוחמת היו נתונים לשמירה מעולה. הקשר ביניהם, וכן גם הקשר ביניהם לבין נקודות התצפית שבגבולות הגיטו, היה חזק מאד. יומם ולילה עמדו בחורים על המשמר ועקבו אחרי כל תנועה קלה של האויב. ואומנם, ההתקפה הגרמנית לא הפתיעה את הלוחמים.

במארס 1943 התחילו הגרמנים להפיץ שמועות על שליחת חמישה עשר אלף פועלים למקומות עבודה ליד ורשה. ה"הצעות" נתקלו בגיטו ביחס עוין ביותר. הגרמנים שינו מיד את תוכן המודעות ופרסמו הודעה רשמית, כי הכוונה איננה לגירוש אלא להעברת הפועלים על משפחותיהם ומפעליהם. ההסתדרות הלוחמת הגיבה מיד. היא פרסמה כרוזים לתושבי הגיטו בהם הסבירה את כוונות ה"משלוח" החדש. הכרוזים הודבקו על קירות הבתים ליד המודעות של הגרמנים הקוראות ליציאה. בתשובה לכך התחילו הגרמנים להשתמש באמצעים שלא השתמשו בהם עדיין ביחסיהם עם היהודים. הם הציפו את הגיטו בכל מיני עתונים שכתבו בהם כמה ממשרתיהם היהודים. בעתונים היתה "הסברה" על הכוונות הטובות של השלטון הגרמני הדואג לפועלים הנחוצים למען המאמץ המלחמתי, והיתה בהם  הסתה נגד ההסתדרות הלוחמת, "אוסף של פושעים ואלמנטים בלתי אחראיים העלולים להמיט שואה על הציבור היהודי בגיטו" (!). "אין איש חושב לערוך גירוש – כתבו המנוולים – הדבר לא נזכר בשום הודעה רשמית(!) – הכוונה רק לסידור מחנות עבודה חדשים בסביבות ורשה, וכל הרוצה יכול לצאת בהתנדבות". בעתונים היו מתוארים בפרטי-פרטים הסידורים במחנות, מנות האוכל וכו' וכו'.

"קרב העתונים" נמשך שבועות מספר. הגרמנים השתדלו בכל האמצעים לפלג את שארית הפליטה ולבודד את ההסתדרות הלוחמת. הם השתמשו גם במנהלי העבודה הגרמנים, שולץ, טיבנס ואחרים, שהופיעו לפני פועליהם ו"הסבירו" גם הם את העניין. לאחר זמן נודע לנו, כי היו הוראות מיוחדות ממרכז הגסטאפו לעשות את הגירושים בשקט. בצ'נסטוכוב נפל לידנו חוזר של השלטונות המרכזיים לסניפים בערים ובו הוראות להרשות למגורשים לקחת כלי בית וכלי עבודה, לנהוג עמהם בנימוס וכו' וכו' – הכל כדי להשלות את הנשארים ולמנוע אותם מלהתנגד למזימות ההשמדה.

אך הפעם עלו בתוהו כל המאמצים הנאים. התגובה הנמרצת של ההסתדרות הלוחמת השפיעה על המהססים המעטים. לא נמצא אפילו המספר המינימלי ביותר של מתנדבים ליציאה. התעמולה "ההוגנת" נשתתקה כליל.

 

המרד

באפריל 1943 מתחילים הגרמנים בפעולות שההסתדרות הלוחמת חיכתה להן זה כבר. אחרי שהתעמולה בכתב לא נשאה פרי, מחליטים הגרמנים להשתמש בכוח.

יומיים לפני התחלת הפעולות ידעה על כך המפקדה של ההסתדרות הלוחמת. בפקודה מיוחדת היא נפרדה מסניפי ההסתדרות בערים אחרות, בהבטיחה שהקרב יימשך עד אחרון הלוחמים.

עוד ברגע האחרון ניסו הגרמנים לבוא במגע עם המפקדה של ההסתדרות הלוחמת בתיווכה של המועצה היהודית. גם תמרון זה עלה בתוהו.

ביום ה-19 באפריל נכנסות פלוגות ס.ס. לתחומי הגיטו. מיד בכניסה מקבלים הלוחמים את פניהם באש וברימונים. ההפתעה היתה גדולה, עשרות גרמנים נהרגו מיד והשאר נסוגו במהירות בלי להחזיר אש. אבידות בצד ההסתדרות הלוחמת לא היו. בצהריים לא נמצא כבר אפילו גרמני אחד בתחומי הגיטו. השקט שרר גם אחרי הצהריים ובלילה.

למחרת היום הוזעקו לורשה כמה בטליונים של משטרה ו-ס.ס. מצ'נסטוכוב, ראדום, קיילצה וקראקוב. השכם בבוקר נשלחו להתקפה פלוגות משטרה פולנית ואוקראינים. חזר המחזה מהיום הקודם בשינוי קטן – מספר ההרוגים בצד האויב היה גדול בהרבה והגיע למאה וכמה עשרות. בצד הלוחמים היו פצועים מעטים. הגרמנים נסוגו גם הפעם ושאר היום עבר בשקט.

רק ביום השלישי התלקח הקרב הגדול. משעות הבוקר המוקדמות נעו בכיוון לגיטו פלוגות מובחרות של ס.ס., משטרה וז'נדרמים, ערוכים לקרב. הם היו מצוידים בנשק אוטומטי, אוטומובילים משוריינים ואוטומובילים של משא ומכונות יריה כבדות עליהם. בראש זחלו טנקים. כמה עשרות מטרים לפני הכניסה לגיטו נשמע קול התפוצצות אדירה. הטנק הראשון עף לחלל האויר יחד עם קבוצת חיל הרגלים שצעדה בעקבותיו. כעבור רגעים מספר התקרב לכניסה הטנק השני. הוא נכנס בין הבתים ומיד הוטל בו בקבוק קוקטייל. אש אוחזת בטנק ופורצת מכל סדק ופירצה שבו, בלי שאנשיו יספיקו להיחלץ ממנו. למרות זאת מתפרץ חיל הרגלים אל שערי הבתים. הבתים ריקים מאדם. היהודים עזבום בעוד מועד. הלוחמים עומדים על משמרותיהם. יד נעלמה סוגרת את השערים אחרי הגרמנים ומיד ניתך מטר רימונים על ראשי הגרמנים הנמצאים בפנים. הגרמנים רצים במדרגות ועולים על הגגות, בהשאירם בפנים את ההרוגים והפצועים. הם זורקים מעליהם לא רק את נשקם אלא גם את כובעי הפלדה ואת הנעליים על מנת להקל על עצמם את הריצה על הגגות. על הבתים שלאורך רחובות הכניסה לגיטו נראים גרמנים רבים הרצים כמטורפים ושערם פרוע.

אחרי הצהריים חדל הקרב, אך פלוגות הלוחמים עורכות ציד על הגרמנים שנותרו בפנים הבתים. בערב נפסקות היריות האחרונות. הנצחון הוא מלא. בין תושבי הגיטו שהתחבאו היטב בבונקרים ובמרתפים לא היו כמעט אבידות. וכן בקרב הלוחמים. לעומת זאת נהרגו למעלה משש מאות גרמנים ונכבש שלל רב.

היום הרביעי מביא עמו שינוי בתכסיסי הגרמנים. הם נמנעים מלהיכנס לגיטו אך מרכזים סביבו את התותחים האנטי-אוויריים שבורשה (ארטילריה רגילה לא היתה בנמצא). התותחים יורים לתוך הגיטו שבוע ימים – ללא תוצאות גדולות.

בסוף אפריל יוצא בדימוס מפקד פלוגות הגירוש בורשה ובמקומו בא הפושע המפורסם, איש ס.ס. מוינה, גלובּוֹצ'ניק. הוא משנה מחדש את התכסיס. התותחים האנטי-אוויריים נשלחו חזרה לעמדותיהם. גלובוצ'ניק השתמש בשיטה של "איינזאץ" חזק: כוחות גדולים של ס.ס. ומשטרה היו מקיפים גוש קטן של בניינים בכניסה לגיטו אחרי הפצצה כבדה באש מכונות יריה, ברימונים ורימוני-אדים. אחרי כן ניגשו לבניינים פלוגות מיוחדות של "עזרה טכנית", אשר התקרבו לבניינים בחיפוי אש חזקה. הללו חפרו מתחת לבניינים ופוצצו אותם ב"נרות דינמיט". אחרי הפיצוץ התחיל ה"איינזאץ" על הגוש השכן. הגרמנים מתקדמים לאט אך בהתמדה ומהדקים את טבעת האש סביב הגיטו הלוחם.

המצב בגיטו הולך ומחמיר. הרעב גובר בין המוני התושבים המתרכזים ברחובות מעטים. גם במחסני ההסתדרות הלוחמת אזל המלאי. פעמיים מנסים ההמונים להתפרץ לעבר הארי אך רובם נתפסו על ידי הגרמנים ונהרגו.

תוך קרבות מיואשים נסוגות פלוגות הלוחמים אל המרכז. המחסור בנשק מרחיק-קלוֹע נותן את אותותיו. לסוף מחליטה המפקדה להתקשר עם העבר הארי על ידי תעלות הביוב שמתחת לגיטו. אחרי עבודה של שישה ימים בתנאים שאין לתארם הגיעו הבחורים למוצא התעלה בעבר השני. הלוחמים עמדו בשעת העבודה כפופים (התעלות היו צרות מלאפשר לאדם לעמוד בזקיפת קומה) בתוך מי הביוב המעלים צחנה. העובדים התעלפו תכופות, והעבודה נעשתה בחילופים תכופים.

משהושג הקשר, הוחלט להעביר תחילה שתי פלוגות בנות ארבעים איש כל אחת. מחברינו היו בהן מעטים מאד, ביניהם טוסיה ודוד נובודבורסקי – הרוב נשארו עם הפלוגה השלישית, האחרונה, שבה נשארה המפקדה על חבר מפקדי הפלוגות והלוחמים המובחרים שהחליטו לצאת אחרונים ורק באין כל אפשרות אחרת. החברים בעבר הארי (ובתוכם חברינו "קאזיק" – שמחה ראטהייזר ו"טאדק" – טוביה שיינגוט) התקשרו עם אנשי פ.פ.ר. ובעזרתם השיגו אוטו שהגיע בשעה קבועה לפתח התעלה. ארבעים איש מאנשי פ.פ.ר. עם נשק ביד שמרו על הגישה לרחוב – החברים עלו על האוטומובילים ונסעו ללוֹמיאַנקי על יד ורשה ומשם – ליערות.

למחרת היום שוב הגיע האוטו לתעלה. אלה שהביאו את האוטו יורדים לתוכה – ומוצאים בה את כל החברים – שנשארו אתמול בגיטו – הרוגים, פרט ליהודה ונגרוֹבר, שהועבר במצב אנוש ללומיאנקי ומת כעבור יומיים. לפני מותו הספיק יהודה לספר את קורות הפלוגה האחרונה:

למחרת צאת הפלוגות הראשונות הגיעו הגרמנים לבונקר הראשי של המפקדה שברחוב מילה 18 שממנו הובילה הדרך לתעלה. הם הטילו לתוכה רימוני-אדים והלוחמים התחילו להיחנק. שמעון הלר, שעמד על יד היציאה, קפץ החוצה ושני אקדחים בידו. הוא הספיק להרוג שלושה גרמנים ונפל תחת מטר יריות. אז קרא אריה וילנר את הלוחמים שיתאבדו ולא יפלו חיים בידי האויב. כמה מהם, ויהודה בתוכם, הפסידו דם רב כל כך שלא יכלו להרים את הנשק.

יהודה ונגרובר נתמנה בשעתו על ידי ההנהגה לשומר הארכיון של התנועה. שבועיים לפני המרד החליטה ההנהגה לשלוח את מישהו לעבר הארי שתפקידו יהיה לשמור על כל הוצאות התנועה ותעודות אחרות חשובות מימי המחתרת ושלטון האימים הגרמני. נרכש לשם זה בונקר מיוחד בעבר הארי. כל המועמדים לתפקיד זה לא רצו לקחת על עצמם עבודה שתחייב יציאה מהגיטו ערב הקרב. אחרי ישיבה סוערת של ההנהגה, שידעה יפה כי כל חברי התנועה יפלו בקרב, הוחלט לחייב את יהודה ונגרובר למלא שליחות זו והוא יצא את הגיטו.

- - ביום פרוץ המרד עזב יהודה את הבונקר ואת הארכיון, נכנס בגניבה לגיטו הנצור, השתתף בקרבות ונפל בין האחרונים.

בקרב הגיטו נפלו חלל שני האישים הדגולים של ההסתדרות הלוחמת – מרדכי אנילביץ', מפקד המרד, ואריה וילנר – בא כוחה של ההסתדרות הלוחמת בעבר הארי של ורשה.

מימי מותו של יוסף קפלן עמדו שניים אלה בראש תנועתנו. עוד לפני הגירוש הגדול בקיץ וסתיו 1942 הם דרשו פעולות אקטיביות יותר וארגון הגנה של-ממש. רעיונות אלה לא היו אז פופולריים בציבור היהודי, שהשלה את עצמו כי יבלה את אויביו ("מיר וועלן אייך איבערלעבן" – כפי שנהגו לומר בגיטו).

משנתברר, כי העם מובל להשמדה פיזית, ונוסדה ההסתדרות הלוחמת – עמדו שניהם בראש הפעולה והתמידו בה בלהט ובמסירות קנאית. כל הפעולות בורשה, שהניחו יסוד להסתדרות הלוחמת בורשה ובערי השדה (בצ'נסטוכוב וברייך) – השגת הנשק, פעולות הטיהור נגד האורדנרים המכורים, העברת הנשק ותכניות ההגנה לערי השדה, ואחרון אחרון – הקרב הגדול של גיטו ורשה, כל אלה קשורים ודבוקים בשמותיהם של מרדכי ואריה. הם היו נשמתה של ההסתדרות הלוחמת ונפלו, כיאה למפקדים, בראש הפלוגה האחרונה של הלוחמים, שהתרכז בה פאר הנוער החלוצי בורשה.

רצה הגורל הטרגי שגם טוסיה אלטמן, היחידה מהנהגת התנועה שיצאה את הגיטו, נפלה כעבור זמן קצר ביערות. פרטי מותה אינם ידועים. מוסרים, כי נפלה במקרה, בשעת התפוצצות של דינמיט. מיום בואה בשליחות התנועה מוילנה לורשה בשנה הראשונה של המלחמה, פעלה טוסיה בלי הפוגות בתנועה ומילאה בה את התפקידים האחראיים והמסוכנים ביותר. אחרי הכיבוש הגרמני (בשנת 1941) עברה מעיר לעיר בכל שטחי הכיבוש שבמזרח, אספה ידיעות על מעשה השוד וההרג של הגרמנים וקיבצה את שארית הפליטה. פעמים רבות ביקרה גם בגליציה (זמן-מה ישבה בטארנוב, שנקבעה למרכז התנועה במערב גליציה), בצ'נסטוכוב, ברייך. לפני המרד עבדה בקביעות בשליחות התנועה בעבר הארי ונקבעה, יחד עם אריה, כנציג ההסתדרות הלוחמת כלפי המחתרת הפולנית.

 

חיסול הגיטו בצ'נסטוכוב

מיום ה-5 בינואר, שאז ניסו שני חברי ההסתדרות הלוחמת בצ'נסטוכוב להתנגד לגרמנים, עשתה ההסתדרות צעדים חשובים לרכישת נשק. לצרכי ההגנה נגבו גם כאן סכומים גדולים מבעלי היכולת אשר שילמו מחמישה עשר אלף עד חמישים אלף זהובים כל אחד.

תנאי החיים בגיטו צ'נסטוכוב היו אז מיוחדים במינם. כל השארית אורגנה במחנה עבודה ענקי. היהודים היו חייבים לצאת יום יום לעבודה אל בתי החרושת שמחוץ לתחומי הגיטו וחזרו רק בערב. המצב הזה הכביד מאד על פעולות ההכנה של ההסתדרות הלוחמת.

יצאו שליחים רבים לורשה כדי להשיג נשק. רובם נפלו בידי הגסטאפו בדרך, ובכל זאת חזרנו ושלחנו אחרים במקומם. כן גם השגנו נשק בשוק השחור המקומי. את הרימונים ייצרנו בבתי מלאכה של ההסתדרות הלוחמת המוצנעים בבונקרים. את החומר הדרוש הביאו החברים שעבדו בבתי החרושת לנשק ("האַסאַג"). הגענו אז לשיתוף פעולה מהודק עם אנשי המחתרת הפולנית, פ.פ.ר. ו-פ.פ.ס. לקחנו חבל פעיל בארגון סבוטז' בבתי החרושת לנשק וברשת הרכבות סביב צ'נסטוכוב שהיתה מרכז תחבורה חשוב.

לאחר המרד בורשה, עם סיומו הטרגי, נתברר עוד פעם (לנו, לנוער החלוצי, היה דבר זה מושכל ראשון של הכרתנו הציונית) באיזו מידה חשוב "העורף", ושמרד הגיטו היה מגיע לכדי ממדים אחרים, אילו היו לנו פלוגות רבות ביערות שיכלו לבוא לעזרת הלוחמים; ואז החלטנו בצ'נסטוכוב להוציא ליערות שתי פלוגות. יצאו כשישים איש ליערות בסביבות יאַנוֹב וקוֹנייצפּוֹל. תפקידן, ליד פעולתן הרגילה, היה לחוש לעזרת הלוחמים בשעת פעולות החיסול שהתכוננו להן. בימים אלה גדלה מאד הפופולריות של ההסתדרות הלוחמת בציבור היהודי והפולני. גם הגרמנים ידעו על קיומנו וארגנו פלוגות מיוחדות ("פלוגות-בזק") שתפקידן לגלות את המחתרת בגיטו. בפעולות אלה נעזרו הגרמנים בחבורה של בני-בליעל יהודים מהעולם התחתון, ששיתפו פעולה עם הגסטאפו והוציאו מהיהודים סכומי כסף במעשי סחיטה ואונס. המפקדה של ההסתדרות הלוחמת הוציאה פסק-דין של מוות על שנים-עשר אנשי גסטאפו יהודים. לקברם המשותף הוכנס בקבוק סגור ובו פסק הדין וכתב האשמה. אחדים מהטיפוסים המסוכנים ביותר לא השיגה ידנו – הגסטאפו החביאה אותם בעבר הארי.

במשך חודש יוני 1943 נישנו פעמיים חיפושים גדולים בגיטו, ללא תוצאה. בפעם השלישית נכנסו הגרמנים בכוחות גדולים לגיטו בשעות היום, כשכל הגברים היו בעבודה ב"האסאג". הם הגיעו ישר לבונקר המרכזי שממנו הסתעפו כל המנהרות לבונקרים הקטנים ולעבר הארי. רק מספר קטן של חברי ההסתדרות הלוחמת היו במקום. הם פתחו באש. אלה שלא היה נשק בידם נלחמו בידיים ריקות. רק מעטים מאד ניצלו דרך המנהרות והגיעו לפלוגתנו ביערות קונייצפול. לידי הגרמנים נפל כל המחסון שבבונקר המרכזי. הם הוציאו ממנו את הכל ואחרי כן פוצצוהו בדינמיט.

שלושה ימים אחרי כן הופיעה הודעה בעתון הרשמי, שבה נמסר על חיסול פלוגת פרטיזנים יהודית גדולה "שפעלה בעורף".

באותם הימים חוסל הגיטו, ושארית היהודים הועברה למחנה עבודה ליד בית החרושת "האסאג". מצבן של הפלוגות הפרטיזניות ביערות קונייצפול ויאנוב הורע בהרבה. ראשית – אבדה משענתן העיקרית – ההסתדרות הלוחמת בגיטו, ועם זה כל טעם קיומן. נוסף על כך, הנדודים ביערות בחוסר בגד מתאים, רפואה ואוכל, נתנו את אותותיהם לרעה. בכל זאת המשיכו החברים בפעולותיהם, ועוד בראשית 1944 הגיעו לסלובקיה ידיעות על קיומם.

 

הפולנים

יחסה של האוכלוסיה הפולנית אל היהודים בורשה ובערי השדה השלים את תמונת הזוועה של ימי הכיבוש הגרמני.

עוד בחורף 1941/42, בימי הרעב הגדול בגיטו, כאשר אלפים נפלו ברעב ובמגיפות ועשרות ילדים יהודים נהרגים יום יום על ידי  הגרמנים בשעה שיצאו מהגיטו ללקוט שאריות תפוחי אדמה ולחם ולהביא להוריהם הנפוחים מרעב – כבר אותו חורף אי אפשר היה לעבור ברחוב הארי, מחמת הנערים (ואף מבוגרים עזרו במלאכה) הפולנים שהראו מיד לשוטר הגרמני את היהודים ה"בלתי ליגלי" (על עבירה זו נורה היהודי לאלתר או נשלח לעבודות כפייה). היהודים שהתחפשו כארים וחיו מחוץ לגיטו היו מחוייבים להישמר לא רק מעיני הגרמנים, אלא גם מעיני הפולנים שמסרו אותם לידי הגסטאפו. כנופיות שלימות חיו על שאנטאז' וסחטו מהיהודים המתגוררים בתוכם מס קבוע. עשרות אלפים היו יכולים להסתתר בעבר הארי בורשה ובערים אחרות אילו היה הציבור הפולני נוהג בהם יחס אחר. קרה ופולנים אמרו לידידיהם היהודים שאין הם יכולים לסדר אותם מפחד שכניהם הפולנים שימהרו בוודאי למסור את היהודים ואותם לידי הגסטאפו.

במלאכה זאת הצטיינה במיוחד המשטרה הפולנית שעסקה בקביעות בחטיפת היהודים שבעבר הארי של העיר וקיבלה על כך פרסים מיוחדים. לולא זאת אפשר היה בקלות להסתתר מעיני הגרמנים המעטים באופן יחסי, שגם לא ידעו להכיר בין יהודי לפולני.

בעת הגירוש הגדול בסתיו 1942 עוזבים המוני יהודים את הגיטו ומבקשים מחסה בחלק הארי. הם נופלים טרף בידי השאנטאז'יסטים השורצים בעיר למאותיהם. ברבות הימים הפכו הללו לכנופיות מאורגנות, הקרויות "שמאלצובניקי". כצבוֹעים, החיים על הפגרים, כן סגרו הללו על הגיטו הגוסס; ארבו ליד פתחי הגיטו הגלויים והסמויים. הסתכלו בעיני על עובר ושב בגלותם מיד, בכשרון בלשים, את קלסתר הפנים השמי. בשעת הקרב הגדול באפריל ומאי עמדו פולנים רבים ליד עמדות התותחים הגרמניים ונהנו ממראות ההרס והזוועה של הגיטו העולה באש. כחמישה עשר אלף יהודים ברחו בימי המרד, בשני גלים גדולים, לורשה הארית. גורלם היה טרגי ביותר. עשרות ומאות מהם נמסרו יום יום לידי הגרמנים עד אשר קטן מספרם ודל מיום ליום.

את היחס הטוב ביותר ליהודים גילתה אינטליגנציה עובדת וגם חוגים ידועים של פועלים. בשכבות האלה נמצאו פולנים שדאגו לחבריהם היהודים והיו ביניהם ששילמו על כך בחייהם. ואולם כל אלה לא היו אלא טיפה בים השנאה והשמחה-לאיד של האלפים והרבבות שנהנו משדידת רכושם של המובלים לטבח.

באביב וקיץ 1942 ניסתה התנועה לקשור קשרים עם תנועת הפרטיזנים. הניסיונות נכשלו. בתקופה מאוחרת יותר, אחרי הגירושים הגדולים, כאשר כל המאמצים רוכזו בהבאת הנשק לגיטו וההכנות לקרב, ניסתה ההסתדרות היהודית הלוחמת לבוא בדברים עם ארגוני המחתרת הפולנית ולהעזר בהם בהשגת הנשק. הארגונים הימניים (אנשי שיקורסקי

וה-נ.ד. – ה"עורבים", כפי שקראו להם) הסתפקו ב"הבעת הוקרה", בפרט אחרי קרב ינואר שהדו ברחוב הפולני היה חזק מאד. שעות רבות בילה אריה בישיבות עם אישים חשובים ממחנה שיקורסקי. התוצאה היתה – הרבה מלים יפות, ומעט הבטחות שלא קוימו לעולם. בשעת המרד פנתה המפקדה של ההסתדרות הלוחמת למפקדת ה"ארמיה קראיובה" (אנשי שיקורסקי) בדרישה לעזרה ממשית. העזרה לא הגיעה. בעיתונותם הופיעו רק דברי הערכה לאנשי ההגנה, וכן גינוי המעשים השפלים של כנופיות ה"שמאלצובניקי", אך הללו לא נתפעלו מכך...

כפי שכבר אמרנו, נתברר אחרי כן, כי היו בעניין זה הוראות מפורשות מהמרכז. היו הוראות אף מאת הממשלה בלונדון. הללו לא זו בלבד שאסרו להגיש כל עזרה לגיטו הלוחם, אלא תבעו גם למנוע את "האספסוף היהודי" מלהתפרץ ולהימלט לעבר הארי של העיר.

אנשי פ.פ.ר. וחלק מ-פ.פ.ס.* גילו יחס אחר, למרות שכוחם היה אז (סתיו וחורף 1942/3) קטן בהרבה מכוחם של אנשי שיקורסקי. בימי המרד בורשה הגישו הללו עזרה מסויימת ללוחמים, בעיקר בשעת הוצאתן של שתי הפלוגות דרך התעלות.

אנשי פ.פ.ר. פעלו בשתי חטיבות. האחת – "פלוגות עירוניות" – ביצעה פעולות סבוטז' בערים, ענשה את הבוגדים (הד רב היה, למשל, להריגתו של מפקד המשטרה הפולנית בצ'נסטוכוב, שאַבּלסקי, שנהרג יחד עם ידידו הטוב – מפקד הגסטאפו בעיר) וכו'. בזאת לא יכולנו להשתתף, באשר אי אפשר היה לקיים פלוגות יהודיות בעבר הארי. השליחים המועטים של ההסתדרות הלוחמת, שפעלו בחלק זה של העיר, היו נתונים בסכנה מתמדת ועשו את רוב זמנם במחבוא. עם החטיבה השניה של פ.פ.ר. – פלוגות הפרטיזנים הפזורות ביערות ובכפרים – שיתפנו פה ושם פעולה, אך גם זה בא לנו בקושי עצום. מסיבת הקשיים לבוא לכפרים הפולניים ולחיות בהם. נוסף על כך: עיקר מאמצינו היו מרוכזים לא בפעולת פרטיזנים אלא בעזרה לגיטו. וגם מטעם זה לא הגענו לשיתוף פעולה מהודק. אנשי פ.פ.ר. דרשו להוציא את כל הנוער ליערות. אנו לא רצינו לעשות כן. מסיבות מובנות. אחרי שהתברר שהגרמנים מתכוננים להשמיד השמדה פיזית את כל העם – מה טעם היה למלחמת בודדים ביערות ולהפקרת הגיטאות? – התנועה החליטה להגן על הגיטאות, לעורר התנגדות-בכוח לגירושים ולהשמדה.

עם התפתחותה של תנועת פ.פ.ר. והתגברותה של ההגנה היהודית בגיטאות ואף בפלוגות

_____________________________

* המפלגה הסוציאליסטית הפולנית          

פרטיזניות, מתבהר אופיה ותפקידה השפל של תנועת אנשי שיקורסקי. הם חוזרים לדרכם הישנה של מלחמה ב"ז'ידו-קומונה". בחורף 1942/3, בימים שהגרמנים עורכים גירושים המוניים במערב פולין ומרכזה (למשל, סביבות זאמושץ ולובלין), בשעה שיום יום יוצאות רכבות עם איכרים פולנים לעבודות כפייה בגרמניה ובמקומם באים "מיישבים" גרמנים – אותה תקופה רואים אנשי שיקורסקי את עיקר מלחמתם – ב-פ.פ.ר. וביהודים שנמלטו מהגיטאות. הפלוגה שלנו ביערות קונייצפול נפגשה ביער – כפי שנאמר לנו, עוד ב-1943 -  בפלוגת אנשי שיקורסקי. הללו פתחו באש בלי דין ודברים, הרגו חבר אחד, פצעו אחדים ונסוגו רק לאחר שחברינו, שנדהמו תחילה, השיבו אף הם באש. כזה היה גורלן של כל פלוגותינו וכן גורלם של יהודים בודדים שנמלטו מהגיטאות בשעת הגירושים או ממחנות המוות עצמם.

פלוגותינו בסביבות צ'נסטוכוב, שמנו תחילה כשישים איש, ירדו, לפי ידיעה אחרונה שהגיעה לסלובקיה בראשית 1944 – לשישה עשר איש בלבד. הידיעה שתיארה את התנאים האיומים בהם חיים ונלחמים החברים, נסתיימה במלים: "אנו נתונים בין שתי להבות" (הכוונה לגרמנים ולאנשי שיקורסקי) "הגרוע בין שניהם הוא 'שיקורה'..."

לא במקרה בחר היטלר בפולין לגיא ההריגה של יהדות אירופה. יחסם של הפולנים – בהנהגת פרו-נאצים גלויים ואנטישמים ממחנה לונדון – אל היהודים, הגדיש את סאת היסורים, הסבל וההשמדה של יהדות פולין.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial