מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

מאיר דוידזון, אנחנו, שארית הפליטה הארצישראלית

מאיר דוידזון, אנחנו, שארית הפליטה הארצישראלית (הגדל)

מאיר דוידזון, אנחנו, שארית הפליטה הארצישראלית*

מתוך: ילקוט מורשת, מ"ג-מ"ד, אוגוסט 1987

 

* דברים שנאמרו ביום עיון עם הופעת ספרו של יהודה טובין "בין הסניוֹ לבונקר במילא 18", שנערך ב-2 במארס 1987.

 

אני ילד תל אביבי שגיבורי ילדותו היו: אהוד בן גרא, עתניאל בן קנז, יפתח הגלעדי. ואם אומר את האמת, הרי כמוני כעוד רבים אחרים לא אהבתי את ביאליק, שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים. ואין זה אומר שלא אהבתי ספרים...

הייתי מפקד בהגנה בחי"ש, בפו"ש. הלכתי בסוריה עם הפלמ"ח. וב-1943, כאשר חלפה הסכנה המיידית לביתי, הלכתי לחפש את הגרמנים באירופה.

ושם פגשתי את עמי.

עם כל הצניעות: אני מתמלא בהרגשת שמחה כאשר אנו חוגגים את יציאתו לאור של ספר מסוים, ספרו של חבר, ועוד איזה ספר: "בין הסניו ומילא 18". ועל כך – יישר-כוח ליהודה טובין.

חג – משום ההזדמנות לפגוש את כולכם, אם כי חלק מאלה כבר איננו איתנו. זהו חג – משום שאנו מעלים וחוזרים לאותם ימים שבהם נטלנו חלק במאבק הגדול על תקומת העם ועל עצמאות מדינת ישראל.

זהו חג וזיכרון לכל אותם ימי דאגה וחרדה במסעות הבריחה וההעפלה, מזכרת לאותם אנשים אשר בחרדת קודש, בהקרבה של "בכל נפשך ובכל מאודך", היו כל זמנם וחייהם באותם ימים מוקדשים לדבר אחד: יהודים, לדרך! יהודים – לאוניות, לספינות, לארץ ישראל!

אומרים שהעצמאות קמה לנו מכוח המגילה שהוקראה במוזיאון תל אביב במאי 1948. אומרים שמכוח "אל עליון" – צור ישראל. כך כתוב במגילת העצמאות. אומרים שהייתה הצבעה בפלשינג-מדווס, בלייק-סאקסס. אומרים שהיה פלמ"ח והייתה ההגנה. נכון – היה אלוהים, היו גיבורים, היו מדינאים, היו שליחים. אבל, היכן ואיפה מקומם של אלה אשר הצביעו ברגליהם בדרכי אירופה וכפו את ההצבעה בלייק-סאקסס בתהליך ארוך, שהחל עוד ב-1945/46? למה, אם כן, אני כורך ביום כזה את ה"בריחה" וההעפלה עם העצמאות? כי לדעתי לא כוחות עליונים התערבו בתהליך עצמאותנו. אלא אנחנו, היושבים פה, אנשים פשוטים, אנשי קיבוץ, עולים, אנשי הגנה, מעפילים לדורותיהם – אנו היינו בין נושאי העצמאות.

ממרחק זמן ובשיקול יותר מבוגר, כאשר אני אומר, במרב הצניעות, שבשבילי החלה המלחמה לעצמאות באוגוסט 1945 – כאשר יצאה ספינה ראשונה מאיטליה, "דלין" שמה, ועליה שלושים וחמישה מעפילים, עם קצין-ים יהודי איטלקי – ובחורון פלמ"חניק מקיסריה, קוף-ים עז-נפש, כמפַקדה. אוגוסט 1945 – למה לא ב-41, 43? כאשר דרכו רגלינו במסגרת הצבא הבריטי על אדמת איטליה, בבואנו מאפריקה, כאשר חצינו את הים התיכון ועלינו על ארץ המגף – שם התחלנו, מיד עם בואנו, לרקום את התשתית החברתית, הארגונית והלוגיסטית לספינות, לעולים, לנשק, למגע עם יהדות, עם יהודים. עוד ב-43 הקמנו "מרכז לגולה" בבנגאזי.

ולמה לא במרידת הגטאות וביערות? בגבורת ה"בריחה", בעוז ההעפלה? כדי שלא תהיה טעות: זו לא הייתה נחלת כולם, כל צבא החיילים, כל הבריגדה. שלושים אלף היינו. מתי-מעט היינו, מפקדים וחברי הגנה וחברי תנועה שללא פקודות, לעתים בניגוד לפקודות, כאילו ידעו מה מצפים מהם, אפילו לא היה להם קשר, הדרכה, פקודה ומינוי. לא כולם עמדו בפיתוי צבא מנצח ועשיר בארץ כבושה. הצבא היה גם נגוע בשחיתות, זימה ושוד. בנהנתנות שוקקת.

נכון, לא כל היהודים הגיעו להתנגדות מזוינת, אבל נאבקו על ההישרדות. וזה לא פשוט. לא כולם ידעו שהם ב"בריחה" ולא כולם ידעו מה הם עושים ב"העפלה".

לפני כמה חודשים השתתפתי בסימפוזיון בבית התפוצות, על המפגש בין החיילים היהודים מאירופה והגולה. ישבו כמה עסקנים מדושנים וסיפרו, כמה הם היו טובים ל"שארית הפליטה". "פלֵיטָה" עם קָמץ כזה רחב, מאוזן לאוזן, קמץ פטרוני מתנשא. כאילו בלעדיהם לא היה קורה. כאילו הם היו "עמוד האש" שהלך לפני ההמונים. ואני בשרי נעשה חידודין-חידודין.

הם שוכחים את הארגון המופלא שקם ליהודים מתוך עצמם. מתוך המנהיגות ששרדה מתנועות הנוער, מההתנגדות. אנו היינו רק גורם מסייע. גם בלעדינו הייתה קמה בריחה ועליה. אבל טוב שהיינו.

האם היהודים שפגשנו באירופה היו שארית הפליטה? כל כמה שאני יודע יותר, כל כמה שאני לומד יותר וחושב יותר, בא לי ההרהור שאנו, בני ארץ ישראל והיישוב כולו בארץ – אנחנו היינו שארית הפליטה! כי אלינו, מתוך הדינאמיקה של המלחמה, הקרב האיום והמחריד לא הגיע. באופן מקרי לא הגיעה הספקה לרומל כדי שיעשה את הצעד המכריע בכיוון ארץ ישראל. הקורא בהיסטוריה יודע שלא חסר היה הרבה על מנת שמלטה תיפול, וגם אלכסנדריה וסואץ – אף כפסע בינן לבין כיבוש גרמני.

והאם איננו זוכרים מה היה כאן בארץ ישראל?

הנציב העליון הודיע לנציגי הועד הלאומי שאין בכוונת כוחות הוד מלכותו להגן על פלשתינה. עשינו תוכניות להילחם על הכרמל.

ואילו שם – העם היהודי הנרצח והמושמד באירופה נלחם. הוא לחם על הקיום ועל ההישרדות – בתנאים של ברבריות פאשיסטית, בגטאות, במחנות, יערות, פרטיזנים וגלות. ואנו פגשנו באירופה שרידי קרב! זה לא רק סימון מילולי, זו מהות לתוכן העניין ומשקלו הסגולי. קצת דרך ארץ! קצת כבוד! ככל שאני מתבגר ויודע יותר, לומד יותר, אני יודע מה היה משקלו הסגולי של אותו מחנה במלחמות היהודים. ובואו נא לזכור שאלה שניצלו מילאו שורותינו בקרבות פלשת, ירושלים, הנגב והגליל ב-1947/48. נזכור זאת היטב! הם שותפים מלאי-זכויות בהוויה של "מגש הכסף" שעליו הוקמה מדינת היהודים. ולי חסרה דמותו של נער שלישי. זאב-מחנות צעיר, שישר מקפריסין צועד בשרשרת קרב. והוא ירוי. ועדיין לא שתה מימי הארץ, לא חש שמיה, עדיין לא צחק בה צחוק. גם הוא תומך במגש הכסף! איך לא חש המשורר בכך? תמיהה.

אנו הארצישראלים בשלנו לעצמאות מתלם לתלם, מלבנה ללבנה. הם לחמו מגיהינום לגיהינום, ממחנה למחנה, מגבול לגבול, מגל אל גל, מספינה לספינה. נכון! עם גמר מלחמת העולם השנייה, העצמאות הפכה לנו לכורח! בשביל עצמנו, ובעיקר בשביל אלה "משם". אני אומר "משם", כי רחוקים הדברים מהבנתי, כי לא חוויתי אותם על בשרי.

אם נעשה צעד מדיני מכריע על ידי התנועה הציונית, בעיתוי מחוכם זנחו את הטרור, ובצעד מכריע שהמם את העולם ואת בריטניה פתחו בקרב הגדול והממושך על הים. משוודיה דרך הבאלטי, לביסקאיה והים התיכון, בואך פורט-סעיד, תל אביב וקיסריה. קרב "וינגייט", "חנה סנש", "לה ספֶּציה", "יציאת אירופה" וה"פאנ"ים" מרומניה, היו והפכו לקרבות העצמאות.

ספינות המעפילים שיצאו מחוף שכוח-אל, באיטליה, צרפת, יוון או מרוקו אל חוף הארץ, מתחו קשת מופלאה, שאנשים הלכו בה על הים. וספינות כאיִל קדום, נגחו בחומות. ואנשים גילו אומץ מופלא, והשליכו נפשם מנגד על קידוש השם.

למה אני מדבר אליכם במלים של שת ומליצה? ולמה אני כורך כנס זה בשואה, בגבורה ובעצמאות? ממרחק של שנים נרבה להבין את מעשינו הגדולים, או הצנועים, הנחשוניים וההרפתקניים שעשינו יחד במרחבי אירופה, ללא פקודה וללא חובה. ינקנו מכוחה של סולידאריות יהודית שפרחה בנו, מסולידאריות שבהכרח לא יגונה. גנבנו, רימינו, שיחדנו, אגרנו מזון ודלק במסתורים. שמכוח סולידאריות זו כפינו על עצמנו משטר פוריטני ואחוות אחים ששעבדה עצמה לדבר אחד: יהודים ואוניות. ובאלה ייסורי-נפש הפכנו מ"ילד טוב ירושלים" לגנגסטרים מקצועיים? מכרנו דלק, סוכר, קמח, צמיגים, קפיצי מכוניות.

מתוך ידיעה שאין זמן, רצינו לנצל את הכאוס שלאחר הניצחון כדי להשיט יותר אוניות, יותר יהודים, ובמעט כסף. וכדאי שיהיה ברור, לא היה מספיק כסף. ארץ ישראל לא שלחה מספיק, הג'וינט עדיין היסס. מהשוק השחור השגנו כסף. נפח אוניה נמדד בסנטימטרים של אדם.

אמרתי סולידאריות. רק מכוחה יכולתי אני לבוא אל מפקד יחידה בצבא הבריטי, כמעט מלך. ואני אומר לו: "מחר אני לוקח כך וכך נהגים פלוס מכונאים פלוס זה פלוס זה ואני מוביל יהודים למפרץ ונציה ובמפרץ אוניה. רב הסמלים שלך מצטרף", אני אומר לו, "ותזכור! אתה יודע על הפעולה".

והוא: "אתה חושב שעם עוד מאתיים וחמישים 'פולאקים' תביס את האימפריה? אתה טועה", והוא מצביע על הכתר שעל כתפיו.

ואני עונה, פשוט: "פקודה!" וזה עובד.

יצאה ספינה, ערכה קרב עם ארבע משחתות מפורט-סעיד עד תל אביב. ובתל אביב הפלמ"ח והחי"ש תוקפים בסיסי המשטרה הבריטית, נערי הגדנ"ע שורפים צמיגים ברחובות. שימו לב, שורפים צמיגים: קרב ליל "וינגייט", חיילת ההגנה ברכה פולד נפלה, ערים במצור, מחרימים נשק, נהרסים גשרים על ידי הפלמ"ח. הרדר. לא עברו ימים, מאירופה יוצאת ספינה חדשה: "ברכה פולד".

מכוח סולידאריות ואהבה זו אני יכול להגיע לריכוז יהודי, קיבוץ תנועתי, או סתם יהודים שהתלכדו למגורים, תופס את הנכבד שבהם ומודיע: אתם עולים על ספינה, המחנה בעוצר, אין יוצא ואין בא, כל אחד מכין ילקוט של אפס – הכסף וחפצי החן מוחרמים, אולי תקבלו משהו בארץ ישראל, תחיו במשטר כפיה של ים, מזון וכזית, מים לחץ, מרחב נשימה כלום, אבל תגיעו! ואותי הם רואים פעם ראשונה. אין איש מניד עפעף, אין איש נסוג. זאת מכוח אמונה ללא גבול בסולידאריות יהודית. בכוח המיסטי של ה"הגנה", " הבריגדה", החייל היהודי. כל הצבא בריגדה. היא קונצנזוס מחופי האטלנטי עד הרי אורל. ההגנה בימים ההם זהה למושג בריגדה. ברשותכם, בעגה העכשווית, קונצנזוס או שיש או שאין, זו לא הצבעה של חברי כנסת או מפלגה. קונצנזוס זו כימיה. עובדת או לא עובדת. כימה של שכל ולב, בינה ודעת.

ההגנה באירופה הייתה מילת קוד שעבדה כהסכמה לאומית שבמשקלה הסגולי דחפה טונות של אדם קדימה, קדימה לחופי הים כש"ארץ התמר" רומזת מרחוק. ששם ישירו כאנשים חופשיים "אנחנו פה". ולו היית אומר ליהודים: בואו נהלך על הים! תאמינו לי – היו הולכים. נכון, גם מתלוננים. אבל עובדה, הלכו על הים. איך אפשר אחת לתאר את ההעפלה?

כאן המקום להזכיר שהייתה גם איזו סולידאריות בינלאומית של האנשים הפשוטים, לאחר סבל המלחמה. האיש הפשוט, הצרפתי, האיטלקי, הרוסי, האנגלי, האמריקני, הפגינו אמונה שצריך לשנות. המלחמה הממושכת נטעה באדם רצון לחפש את האחווה. לגבי היהודים, אולי את הכפרה? ואנחנו הבנו שצריך לעבוד על זה פוליטית. הרבה הצלחנו, הרבה נכשלנו. אבל טעות לספר שהכול עבד על שוחד ורמייה.

מכוח סולידאריות של אחוות האדם הפשוט יכולתי לעמוד מול ראש עיירה באיטליה, כאשר בא להתלונן שתפסנו לו ארמון, שהוא נכס תרבותי של הקומונה, ואיתי היו אלף איש. שאלתיו: "אתה חבר מפלגה?" ענה: "כן". אמרתי לו: "עשה כפי שמצפונך המפלגתי אומר. אני זקוק לחמש עגלות חציר, כדי להציע משכב לאנשים. וגם מיקרופון. ובבקשה, הרחק מכאן את הקרביניירי שלך". וזה עבד, בלי שוחד! בתוספת כמה סלים עם לחם, מצידו.

אודה שבזמן האחרון אני מתרחק מהתרפקות נוסטלגית עקרה. ההווה מדאיג אותי. ואני כורך בכנס כעין זה את השואה והגבורה, בעצמאות, כי בימינו נושבות רוחות של משיחי-שקר המרקדים "עוד אבינו חי", סוגדים לקברים ואבנים, קברי אבות וקברים מפוקפקים, מקבר רחל ועד קבר יוסף. והם אומרים: "אלה נשמות התחייה הלאומית, הכמיהה הדתית מביאה את המשיח, והנה הוא בא". אולם שוכחים הם שהמצוקה הכלכלית, החברתית, התרבותית, האישית והלאומית הם-הם אשר היו הכוח המניע והמנוף שהרים את הציונות והביאה לתנועה בעלת עוצמה עולמית. המשיח והפולחן היו רק סימני-היכר, פרכוס רגשי. ראו גולת העולם: צרפת, אנגליה, ארצות הברית, גולת ברית המועצות, מזמרים "בשנה הבאה

לירושלים". לפעמים קונים בונדס ויושבים על סיר הבשר הגדול ולא יחליפו אותו מרצונם בסיר בשר יותר קטן. בשנה הבאה בירושלים, בינתיים בוויליאמסבורג, ניו-יורק, לוס אנג'לס. ולא יורד מערכה וכוחה של התנועה הלאומית היהודית כהוא זה, שלידתה במצוקה, בשואה. נהפוך הוא. היא מקבלת מימד ועוצמה של הכרח-לא-יגונה. עוצמה מוסרית, עוצמה משפטית שלא ניתנת לערעור, לא בזמן ולא במקום.

למה אני כורך את העצמאות בשואה, ודווקא ביום חג, חג של ספר? כי בימינו מתפרץ לשערי המקלא הלאומי שלנו, המקלט של שרידי השואה, מין חניבעל הרוכב על עדרי קרנפים, ומושך אותנו חס וחלילה להרפתקאות המסכנות את קיומנו הלאומי ומעוותות את דמותנו הלאומית, היהודית והמוסרית; ההרפתקאות מעוותות את הציונות, מסלפות את שליחותה של מדינת ישראל, שליחות של יהודי העולם כולו. ואני, כיהודי, מפחד שאיהפך לאפיזודה היסטורית, באשמתו של אטילה זה. ואני מתכוון גם לאנשים וגם לרוח הרעה. והיו דברים מעולם.

בזמן האחרון שוברים מיתוסים. עושים זאת היסטוריונים צעירים ולא-צעירים, היסטוריונים משלנו ולא משלנו: העמק – לא היה ביצה; המאבק – לא היה ייחוד גדול; השואה – הייתה רק אנה פראנק ועוד אנה פראנק. הטרור – הביא לעצמאות. לכל המיתוסים אין אסמכתאות. אלה הם רק סיפורים. מי ישים לב לסיפור, לאגדה, בעוד כמה שנים? ומה כותב היסטוריון שלא מספר את הסיפור, שלא מצטט את המיתוס? הוא כותב כי כל ההיסטוריה של כל העמים רצופה מיתוסים; וכי כל חז"לינו הם סיפור ואגדה...

לכן חובה עלינו – כיהודים, כבני אדם – לספר בספר, לנו ולנכדינו ולבנינו, על המצוקה, על השואה, על הגבורה, על ההעפלה, על התקומה, כאילו אנו כולנו חווינו אותה. חובה עלינו, כיהודים, לשמור על הציונות שלנו בשפיותה. לא מעוותת. עמנו היום הוא עם אחר, כי אבד לו חלק חיוני ביותר. עם חפֵצים אנו לשרוד – אסור שימשכו אותנו חזרה לגולה, לעיירה במזרח אירופה או בצפונה של אפריקה.

אם חפצים אנו לשרוד, חייבים אנו למנוע שחיקת הסניו והמילא-18 שלנו, כאשר בארץ הגדה בונים לנו "אוגנדה" כנענית, פרזיטית, גזענית בכסות כיפה, זקן וציצית. וילדי שלי בא ואומר לי: "אנו לוחמים בילדים", ברחובות שכם, רמאללה ועזה. אין שם עשרת הדיברות, אנו בארץ האש!

אם חפצים אנו לשרוד, חייבים אנו למנוע ביזת אוצרות המדינה על ידי שכבה דקה של כיתת בני יפת, האוכלים את כספו ועמלו של העם, ובונים פטה-מורגנה של עגל הזהב. חייבים אנו לתת תוכן חדש ותנופה חדשה לסניו שלנו ולמילא-18 שלנו, לתש"ח שלנו, לשחרור שלנו. לא מתקבל על דעתי שה"סניו" יהיה בר-קיימא אם יום-יום יגיעו מאה אלף עבדים לעבד את שדותינו, לעבוד בחרושתנו ולנקות רחובותינו. חייבים אנו למלא תוכן חדש לקדושת העבודה שלנו. אז אולי גם תהיה תרבות "שלנו" ולא רק של גויים.

למה אני כורך את דברי בדברים עצובים כל כך – דווקא ביום זה, כאשר חברי מוציא לאור ספר כה חשוב? כי חושש אני שמא לא נוכל להתמודד, גם אם מצוידים אנו במשקל הסגולי של ה"סניו" שלנו, מול ה"סניו" של שכנינו; ואל תגידו: "אין להם". לכל עם יש ה"סניו" שלו. כל "סניו" מחכה להזדמנות היסטורית. וההיסטוריה של דורנו רצה בקצב סילוני מסחרר.

לא נוכל להתמודד כאשר הסניו שלנו, והמילא-18 שלנו, והתש"ח שלנו – נשחקים בקולוניות של "ישראל שלנו" בניו-יורק, לוס אנג'לס, האמזונס וגמ'ייקה. במארה שדבקה בנו – קללת "הישראלי הנודד", הישראלי הנוסע, "הישראלי הגולה", הישראלי הבזוי – חובה עלינו, כיהודים, לשמור על הציונות בשפיותה ובשורשיותה. לטפח ציונות לא מעוותת, לשמור על השליחות בסניו, על קדושת הגבורה ומסירות הנפש של מילא-18!

צדקה עשה עמנו יהודה, שבספרו נתן לנו הזדמנות להרהר במעשינו.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial