מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ראיון עם ויטקה קובנר על הנקם

ראיון עם ויטקה קובנר, מראיין אברהם אצילי

ארכיון מורשת, A.1439

שלוש תכניות הנקם

אני לא חייתי בגרמניה, רק ביקרתי בה פעמים אחדות כדי להיפגש עם הקבוצות השונות. אני זוכרת זאת כחוויה קשה ביותר. קודם כל לדרוך על אדמת גרמניה, אחר כך להיפגש עם גרמנים. אני זוכרת שבברלין גרתי במשך תקופה קצרה בחדר של אישה גרמניה. לא יכולתי לשאת את המצב הזה. שנאתי את הגרמנים –  אותם גרמנים שהתייחסו ליהודים כמו לפשפשים, הפכו פתאום למתרפסים, מוכנים לנשק את רגליהם של יהודים כדי לקבל כוס קפה או סיגריה. זה נראה לי נורא. בעלת הדירה שלי אמרה: אנחנו לא ידענו, הבן שלי לא יודע כלום, הוא היה מסכן, שלחו אותו להילחם. ואני, תוך כדי עיון בספרים גיליתי פתאום תמונה בה מצולם בנה מוציא קבוצת יהודים להורג. רואים אותו ליד בור. שאלתי את האישה: הבן שלך לא ידע מה קורה? ומה התמונה הזו? האישה הייתה מאוד נבוכה, ואני החלטתי לעזוב את הדירה  ולגור במחנה ריכוז לשעבר.

ממש הערצתי את חבריי שיכלו לחיות בגרמניה, גם מבלי לעשות דבר. לחיות בגרמניה אחרי המלחמה, כאמור,  זכורה לי כחוויה קשה, משפילה ומדכאה.

החברים שלנו בינתיים חיכו להוראות. הם לא עשו הרבה והדבר השפיע על כל החלטותיהם.

בנירנברג, הצבנו לנו שלוש מטרות:

1(  לחדור לבית המשפט וליצור מהומה. לשם כך, נאלצנו לקשור קשרים ולהתיידד עם השומרים. הסתבר שבית המשפט הוא מקום מאוד שמור לא ניתן לבצע את המשימה. 

2 (  לבצע את תכנית א'  (הרעלת בארות המים).

3 (  להרעיל מחנות אס.אס.  (תכנית ב').

החברים בקבוצה גילו מאפייה באזור הכיבוש האמריקני, שמספקת לחם לשבויים גרמנים. אחד מחברינו, אריה לייבקה דיסטל (לימים חבר קיבוץ יקום), התחזה לפולני ועבד בה כפועל. זה היה מאוד קשה – להיות שם יהודי יחידי בין גרמנים נאצים. כדי להגיע לעבודה הזאת הבחור הזדקק לרישיון וכן נאלץ להצטייד בניירות של תושב, כי ניירותיהם של הפועלים נבדקו כל יום. החבר שלנו עבד שם הרבה זמן. הוא למד את המקצוע וביקש לחדור למחסן כדי שיוכל להגיע אל כיכרות הלחם האפויות. לשם כך הוא התיידד עם הממונה על המחסן.

אני הצטרפתי לקבוצה אחרת, בבריסל. רצינו לשמור על קשר עם אנשי הבריגאדה שישבו בבלגיה.  הם לא הבינו מדוע אנחנו נוסעים לבריסל, במקום לעלות לישראל. התנועה שלנו לא ניתנה לפענוח. כפי שציינתי פעמים אחדות בראיון היו לנו חברים רבים בבריגאדה, ביניהם פעילים בבניית היישוב בארץ: גרבובסקי, מייטק זילברטל  (עין שמר), סורקיס[1] מוטקה חדש (מכנרת), יהודה טובין (מבית זרע) ואחרים. נפגשנו כל יום  והם ידעו מי אנחנו. 

אני מתארת ככה את האירועים – יצאנו, עברנו, הגענו... כאילו מדובר בהליכה מרחוב לרחוב בתל אביב, אבל זה לא היה כל כך פשוט. למשל: הוטל עליי לעבור מאיטליה לבלגיה, כדי להיות המקשרת עם הבריגאדה, עם יצחק (פשה) אבידב (ממלא מקומו של אבא), ועם אנשים מהארץ. יצאתי עם שלושה בחורים, מצוידים בכסף מזויף במטרה להגיע למחנות השבויים בגרמניה, בהם ישבו אנשי אס.אס. לא קיבלנו מידע מוסמך על מקום המחנות האלו והצטרכנו לחשוף אותם בעצמנו. עד שיצאנו לדרך, גרנו בפונטבה, באיטליה, יחד עם אנשי הבריגאדה, והם נתנו לנו את הניירות.

לרוע מזלנו, הסתבר שאלו הן תעודת מעבר, ועל הגבול האיטלקי עצר אותנו בדיוק האיש שחתם עליהן. הוא מיד זיהה שהתעודה שלנו מזויפת. אני, מתוך ניסיוני הפרטיזני ידעתי שצריך להשמיד את הניירות, הלכתי לשירותים והשמדתי את הניירות שהיו ברשותי, אבל השומרים מצאו את הכסף. זה היה כל כך טיפשי מצדי, אבל במיוחד נפגעתי מכך שהשוטרים טענו שגנבתי את כספם. ממש בכיתי מרוב עלבון. אפילו לא ידעתי מה משמעות הכסף הזה.

בעקבות האירוע נכלאנו בבית סוהר, חוויה מאוד מרגשת עבורי. הייתי שם עם שלושת הבחורים אבל לא ישבנו יחד. בית הסוהר היה קטן מאוד ואני ישבתי עם זונות. האיטלקים היו מאוד נחמדים. כל יום שאלו לשלומי ואם אפשר לעזור לי., תמיד אמרתי שאני רוצה להיות עם החברים שלי. תכננו לברוח. חבריי לא יכלו לברוח בלעדיי, ואני לא יכולתי לברוח בלעדיהם. בינתיים, אנשי בריגאדה היו דרוכים מאוד, גם בגלל קרבתנו הגיאוגרפית. ידענו על כל פעילותם בנושאי איסוף נשק והעברה בלתי לגאלית של יהודים. הם פחדו שדרכנו יגיע המידע לשלטונות, ולכן ארגנו קבוצה שתשחרר אותנו בכוח. בינתיים הם חיפשו יהודים ששירתו בצבא האנגלי, כדי שיתקשרו איתנו. בבית הסוהר לקחו אותנו כל יום לחקירות. באחד הימים הגיע אלינו רב, דרום אפריקאי, והוא דיבר על לבו של החוקר (יהודי במוצאו), שישחרר אותנו.

 בסופו של דבר שוחררנו והחלטנו לצאת בדרך אחרת, לחצות את מעבר ברנר. הגענו למעבר, והפעם עצרו אותנו האיטלקים. למרות היותם פשיסטים בעברם, הם עם מאוד נחמד. אני התחזיתי לבחורה אומללה ותוך כמה שעות שחררו אותנו. עברנו את הגבול והגענו לשטרסבורג. נפגשנו עם הבחורים שתכננו להתמקם בבלגיה, ויחד נסענו,ברכבת  לכיוון בלגיה.

הגענו עד לגבול בין צרפת לבלגיה. היינו כעשרה חברים ללא ניירות וללא כסף. המרחק בין שתי המדינות מאוד קטן. אנחנו פשוט הסתובבנו בין הקרונות ושיחקנו ב"חתול ועכבר" עם הכרטיסן. לא היה לנו מה להפסיד והתחמקנו ממנו עד שהגענו לבלגיה.

בבלגיה, הצטרפתי לחבריי בבריגאדה. הייתי בחורה יחידה בתוך מחנה של חיילים.   חבר תנועה שלנו, בדרגת סרג'נט מייג'ור, נתן לי את חדרו. כל יום בא הסגן שלו להעיר אותו והחיילים התמרדו וטענו: מה זה, המפקד מביא לו אישה? צריך לזכור שבמחנה זה גם שכנו גויים. בסופו של דבר אמרו לי חבריי: "ויטקה, אי אפשר יותר, הסוד התגלה."

עברתי לגור בבריסל אצל חברי תנועה (המתגוררים בעין החורש כיום), עד שקיבלתי הוראה לעבור לפריס. הבנו שבריסל אינה משמעותית לפעולה שלנו. התגוררתי בבית מלון ונפגשתי עם חברים שלנו כמו יהודה בן חורין ושייקה וינברג. גם פשה פעל באותו זמן בפריס, אבל המחתרת הייתה כל כך חשאית שלא ידעתי היכן הוא גר. היינו נפגשים מדי פעם באיזה בבית קפה ומעבירים ידיעות.

 

אברהם: מה בנוגע לקשרים עם יהודים בצבאות האחרים, בצבא האמריקני, בצבא האדום? האם מישהו מהם עזר לכם בנקודות שונות של הדרך, כמו להעביר אנשים, ידיעות, לשחרר אנשים ממאסר?

ויטקה : כן! המגע בין יהודים זרים ממקומות שונים הוא אחד הדברים המרגשים ביותר. הצטרכתי לספר אותו בהקשר ל"יציאת אירופה". כשעזבנו את פולין, נמנו עם  קבוצתו של אבא –  פשה, לידובסקי, צביה, אני, וגדיק סידליס, שהכין לנו את כל הניירות המזויפים. עברנו אז חוויה מאוד מעניינת. שמחנו לעזוב את אדמת פולין-רוסיה, ושרנו לעצמנו את השיר: "שלום, שלום מולדת " ובעוד אנו שרים, נעצרנו ונלקחנו למפקדה הסובייטית. זה היה עסק ביש, כי כולנו היינו ברשימה השחורה! אבא ואני כפרטיזנים קיבלנו את הצל"שים הגבוהים, והרוסים תיעדו הכול. ידעו פרטים על כל אחד.

כל אחד מאיתנו החזיק תעודה של אחת מהארצות הבלטיות -  בולגריה, הונגריה, רומניה, צ'כיה - כדי להתחזות לפליטי מחנות החוזרים לארצותיהם. כמובן שאיש מאיתנו לא שלט בשפות הבלטיות ודיברנו בינינו רק עברית. השוטרים לא הבינו אותנו. בדקו את המסמכים שלנו וחקרו אותנו המון. הם הבינו שהסיפור שלנו בדוי,  אבל החקירה נמשכה. חשבנו שזה סופנו, ישלחו אותנו למאסר, ויהיה רע מאוד.

החוקר, איש נעים הליכות, אמר לבסוף: אני לא מאמין לכל הסיפור שלכם, נשלח אתכם חזרה. ירדנו באיזה פרוזדור צר ובדרך שאלו אותנו לאן אנו רוצים להגיע. אחד מאיתנו אמר: לפתח תקווה, השני אמר: לכפר סבא, פלטנו כל מיני מקומות. לפתע ירד המפקד ובירך אותנו ביידיש: "שלום עליכם!" הוא איחל לנו מזל טוב והוביל אותנו בדרך שונה לחלוטין. מתברר שהוא כל הזמן ידע מי אנחנו ובהסתר לגמרי שחרר אותנו ואיחל לנו בהצלחה.

סיפורים כאלו היו לכל אחד. הנקודה היהודית תמיד התעוררה. יהודים היו בכל מקום, ופגישות דומות הזדמנו לכל מי שעבר את הדרך הזו. היהודים בצבא הסובייטי התרגשו מאוד כאשר נפגשו עם יהודים. רק הקשר עם החיילים היהודים בצבא האנגלי  היה מעט רופף,  כי היינו מאוד קשורים לאנשי הבריגאדה.

 

ניסיונות השכנוע של אבא קובנר בארץ ישראל

אברהם: נחזור לנסיעתו של אבא לארץ. אבא נסע כדי להסביר את הרעיון? כדי לקבל אישור ממי שצריך?

ויטקה: היו לאבא שתי מטרות: לקבל אישור לפעולה, וכן לקבל כסף וחומר לפעולה (רעל). מדובר בפרשה מאוד סבוכה, שהשפיעה על כל הפעולה שלנו. חשבנו שהסיפור יימשך שבועיים- שלושה, אבל הוא התארך מאוד.

אבא נסע כחייל. גילחו אותו, הלבישו אותו במדים, הוא דיבר עברית שוטפת, ויצא לדרך עם תעודות של חייל בריגאדה אחר. למעשה, אפשר לומר שההגנה דאגה לנסיעתו. אבא הגיע ארצה והועבר ישר אל שאול אביגור (מאירוב)[2], ונשאר שלושה ימים. בעצם זה היה מעין מאסר. אבא לא הבין מה מתרחש. אסרו עליו לצאת וגם חקרו אותו. בתחילה הכול נעשה בתום לב, אבל לאחר מכן אנשי ההגנה ניסו להסתירו מעין כל. בינתיים נודע בתנועה שאבא הגיע לארץ, ואנשים החלו להתעניין בו. אבא יצא ממאסר הבית ונפגש עם אנשים רבים.

לאבא התברר מיד שהוא יתקשה לשכנע את האנשים לקבל את פעולת הנקם. הוא גילה שיש בארץ מוסדות שלטון פעילים: מוסד, הגנה, פלמ"ח. כדי לקבל את האישור לפעולה שגיבשנו הצטרך אבא להיפגש עם ישראל גלילי – מפקד ההגנה ועם יצחק שדה – מפקד הפלמ"ח. מדובר בפגישה שחוללה מפנה. יצחק שדה ממש הבין את אבא. הם מצאו האחד את השני ואבא היה מיודד איתו מאז כל השנים. יצחק שדה ושמעון אבידן, שגם איתו נוצר קשר מיידי, קלטו את הרעיון עד הסוף.

אבא הבין שאת תכנית א' צריך לשמור בסוד, כי כל האנשים עמם הוא נפגש הזדעזעו מהרעיון הזה. בנוסף לכך, תכנית א' נולדה בשלהי המלחמה, כאשר גרמניה הייתה נאצית ברוחה. בינתיים נאספו בגרמניה ערב-רב של אנשים: חיילים אמריקנים, אנגלים, פליטים, נשות חיילים ועוד. גם לנו כבר היו ספקות רבים –  האם פעולה כזו ניתנת לביצוע. ניהלנו דיונים מאוד נוקבים. בינתיים, הומלץ לאבא להיפגש עם וייצמן, כי הוא היחיד שיכול לעזור לו. מרדכי שנהבי, מזכירו של וייצמן הפגיש ביניהם. וייצמן שמע את הרעיון ומאוד התרשם ממנו. הוא אמר לאבא: אישי הצעיר, לו אני בגילך, הייתי עושה אותו דבר. הוא שאל את אבא מה נחוץ לו, ואבא השיב: כסף ורעל בעל תכונות מיוחדות – חסר טעם וריח ושאינו משאיר עקבות. וייצמן נתן לאבא שני פתקים. האחד –  להנס מולָר (בעליו של בית חרושת אתא), כדי שייתן לו כסף, והפתק השני    לפרופסור ארנסט דוד ברגמן, שהעבירו לאפרים קציר, מדען צעיר במכון וייצמן.  שעל פי דבריהם ניתן לייצר את הרעל תוך חודשיים. התהליך התארך, ובסופו  אבא קיבל את החומר (רעל)  וממולר כמות גדולה של מטבעות זהב. . אלו האנשים שפעלו למעננו, כשברקע נמצאים שאול אביגור והמטה שלו.

בשלב זה אבא הצטרך לחזור לאירופה בסיוע ההגנה. הוא קיבל תעודה של חייל בריגאדה שחוזר מחופשה. יחד איתו נסעו שני אנשים שתפקידם היה לשמור עליו.

 

אברהם: האם לא היו ניסיונות לעכב את אבא מלחזור לאירופה?

ויטקה  : אינני יודעת.

 

אברהם:  בכל התקופה שאבא שהה בארץ, האם היה ביניכם קשר?

ויטקה: זו שאלה באמת חשובה, ויש לה חלק בכל היערכותנו לפעולה. אנחנו היינו באירופה. היה בינינו קשר מכתבים, אבל בין מכתב למכתב נפוצו שמועות מזעזעות. אנשים מהבריגאדה נסעו לחופש וחזרו. אני רוצה להזכיר שהיינו קשורים לחטיבת שרידי השואה שאבא יזם את הקמתה. החטיבה התפוררה לאחר שעזבנו אותה, אבל התחייבויותינו להינתק מכל התנועות – הייתה שרירה וקיימת. כשאבא נסע, הוא לא ידע שהחטיבה תתפרק, ובארץ הוא נפגש עם אנשים רבים, ביניהם אנשי תנועה כמו  מאיר יערי ויעקב חזן. לא הסכמנו לחזור ל"השומר הצעיר", אבל חברי התנועה קיבלו אותנו בחביבות ובהבנה רבה. הגיעו שמועות לחברי הקבוצה שלנו שאבא בגד וחזר ל"השומר הצעיר". רוז'קה, כפי שציינתי, כבר הייתה בארץ, הצטרפה לאבא ופעלה איתו יחד. רוב האנשים בארץ לא ידעו דבר על מהותה האמיתית של פעולתם. הם ראו שאבא מתגורר בקיבוץ אילון, מקיים קשר עם "השומר הצעיר" ולא חוזר אלינו. אם אינו חוזר – סימן שהוא בוגד בנו. היו רגעים שגם אני חשבתי שקרה משהו. היינו כל כך חשדניים. יש לי מכתב אחד מאבא, ואני שואלת את עצמי איך יכולתי גם אני להיתפש למחשבה זו שהוא יכול לבגוד.

המצב השפיע מאוד על הקבוצה שלנו שפעלה בגרמניה. השמועה שאבא קובנר בגד קיבלה כנפיים. לא ידענו דבר. הוא כתב לנו שהוא פועל לקבל את ה"תרופות", אבל מילים אלו לא שכנעו אותנו. הכול בער אצלנו וידענו שהזמן מתקצר. כשתכנית א' בוטלה –   בגלל רצונם של כמה מחברינו לבצע את הפעולה עד הסוף – נוצרה אצלנו ממש דמורליזציה. אנשים הפסיקו להאמין. זו אחת החוויות הקשות שאבא התנסה בהן , ועברנו הרבה חוויות קשות.

היינו סגורים בצורה קיצונית, ורק נושא הזה העסיק אותנו: מי איתנו ומי נגדנו. אם מישהו סטה קצת מהרעיון, או העלה מחשבה אישית, אנושית, זה ממש פגע בנו.

 

אברהם: עד כמה שאני יודע, גם לאבא, כאן בארץ, היה מי שסיפק שמועות עליכם, שאתם רוצים להרוג את בנו של יצחק  גרינבוים[3]

ויטקה: אבא באמת רצה להיפגש עם משה סנה, ראש ההגנה למען מטרה אחת –  לנסוע לגרינבוים ולהסביר לו שאיננו רוצים להרוג את בנו. אבל אנחנו בכלל לא עסקנו בנושא זה. זו שמועה חסרת בסיס. נפוצו גם שמועות אחרות: אנטק כתב שאנחנו טרוריסטים, שצריך לאסור אותנו ולהפסיק את הפעולה. נחום שדמי ראה בנו קבוצה בלתי נסבלת שאינה מקבלת מרות ולכן צריך מיד לשלוח אותה לארץ. אמרו לנו: אתם את שלכם עשיתם, עכשיו בבקשה, יש אחראי אחר. לא היינו מוכנים לקבל זאת. רק כשאבא הגיע לארץ התברר לו כאמור שמוסדות היישוב פועלים על פי מבנה הירארכי מאוד ברור ולא כל פעולה ניתן לבצע.

 

אברהם :  נחזור למסעו של אבא חזרה לאירופה, במדי חייל של הבריגאדה.

 

ויטקה : אבא עלה על האנייה בדרכו לטולון עם קיטבג מלא קופסאות רעל, ועם כמה שפופרות של משחת שיניים, מלאות מטבעות זהב. הוא בנה לו זהות של פליט שהגיע לארץ אחרי המלחמה, התגייס לצבא וגילה שמשפחתו נותרה באירופה והוא נוסע להיפגש איתה. את "זהותו" העביר לארץ באמצעות פנחס גרונר ממסילות.

החיילים שליוו את אבא מטעם ההגנה לא ידעו מה תפקידו. בין המלווים שני חברי "השומר הצעיר": יצחק רוזנקרנץ (רון) מיקום ומשה רבינובץ' (כרמל) (מכפר מנחם).

עם המלווים נמנו גם ידידיה צפרירי, ריקו לובסקי וחגי אבריאל.

מפקד הקבוצה של חיילי הבריגאדה שחזרו לאירופה היה משה אייזן-ברזילי חבר עין השופט.

כשהאנייה התקרבה לטולון, עצרה לידה סירה והשוטרים הבריטים עלו עליה. ברמקול האנייה קראו בשמו המזויף של אבא, והוא נצטווה להתייצב בפני הפיקוד. מלוויו אמרו לו שהוא חייב להישמע להוראה. הקריאות ברמקול התגברו והאיצו בו להתייצב מיד. אבא הבין שהעניין רציני, והחליט לחשוף בפני מלוויו את האמת ולגלות שבתא שלו מצוי קיטבג המכיל רעל. הוא ביקש מהם להשליך את הקיטבג לים אם לא יחזור. הוא נתן למלוויו את הכתובת של פשה וביקש שבבואם לאירופה ידווחו לו בדיוק מה קרה, אם יאסרו אותו. המלווים נבהלו ממש. אבא התייצב במפקדה ונעצר. בתחילה הוחזק בטולון עם עוד שלושה חברים ולאחר מכן הועבר למחנה שבויים אנגלי במצרים. האנגלים ידעו את כל שמות מלוויו של אבא. אחד מהם, נדמה לי רבינוביץ', הצליח לברוח והשניים האחרים שוחררו. זה היה צחוק הגורל – אבא עצור יחד עם שבויים גרמנים, גם אם כלוא בתא נפרד לגמרי. האנגלים ראו בו "שטרניסט"[4]. עבר זמן עד שאבא הבין בכלל במה מאשימים אותו.

בינתיים העביר לנו אבא הודעה על הסתבכותו, ביקש שנמשיך בפעולה והביע תקווה שהכול יסתדר. עבורנו זה היה יום שחור כי אבא לא השאיר שום הוראות קבע. הוא נסע לתקופה קצרה, פשה רק החליף אותו ואנחנו נשארנו ללא אמצעי מחייה.

 

אבא נשאר בכלא די הרבה זמן. אני יודעת שההגנה תכננה לשחרר אותו בכוח. הוא עבר הרבה חקירות והצליח לשכנע את חוקריו שהוא אינו "שטרניסט", ואז הועבר לקישלה בירושלים, שם גם שוחרר. בינתיים אצלנו הפעילות הוקפאה, והשאלה שנותרה באוויר –  מי הלשין על אבא?  יש דעות שונות ויש מסמכים שונים. ההגנה טענה שבכניסה לאנייה ישב איש לח"י. לחברי לח"י היה חשבון עם מוסדות היישוב, על שלא משתפים אותם בעלייה הבלתי לגאלית, והם הלשינו עליו. ייתכן. היו גם חשדות כלפי האנשים שארגנו לאבא את הנסיעה, אבל קשה לתאר שאנשים עשו זאת בידיעה שאבא עלול לשלם בחייו. אבא סיפר פעם ששאול אביגור, באחת משיחותיהם, אמר לו: אתה יודע מי חיסל את "השומר"? אנחנו! לנו יש כוח גם להקים וגם להרוס. אם אתה לא איתנו, קח בחשבון שגם זה אפשרי. בסופו של דבר אין לי תשובה ברורה לשאלה מי הלשין על אבא. שאלה נוספת שהטרידה אותי: איך אלו שידעו משהו על המתרחש, נתנו לאבא להעביר את החומר באופן אישי. הרי ניתן להעבירו גם עם חייל אחר.

נחזור לאירופה. מאסרו של אבא הכה את כולנו ובקושי התאוששנו מכך. במכתביו של אבא וגם במכתביה של רוז'קה אליי, מובע ספק האם פשה יכול לנהל את העניינים,  והיה ברור שאבא רוצה שישלחו מישהו מהארץ לפקד על הפעולה. הוא חשב ששמעון אבידן  יקבל את המינוי, או יהודה בריגר (בן חורין). 

יהודה ושמעון התנגדו לתכנית א' באופן מוחלט. היו מוכנים לתכנית ב', בתנאי שהמוסדות יאשרו אותה. שמעון יצא עם האישור, אבל כבר היה מאוחר מדי.

הפעולה השתנתה לגמרי. הרגשנו שהאדמה בוערת מתחת לרגלינו. גם הפעולה בגרמניה נעשתה יותר מסובכת. היהודים עסקו בכל מיני סוגי מסחר מפוקפקים והיו שבורים מהחיים שם. לראות מצד אחד את הגרמנים ומצד שני את היהודים, היה מאוד קשה.

 

איך ממשיכים לפעול בלעדי אבא

אברהם:  אנחנו בשנת 1946.

ויטקה: כן. כאמור זו תקופה קשה, לא מלחמה ולא שלום. נפגשתי בפריס עם שמחה פלפן[5] ולילה שלם התווכחנו בשאלה: האם המלחמה השלישית תפרוץ תוך חמש שנים או תוך שנה, אבל היה לנו ברור שהיא תפרוץ מתישהו. אורח החיים שלנו היה שונה לגמרי מחיים רגילים. למשל, חייתי בפריס חצי שנה ואינני זוכרת שראיתי שם אפילו הצגה אחת, לבושה כל הזמן באותו בגד –  חצאית וסוודר שהבאתי מהיער. שום דבר לא עניין אותנו מלבד רצוננו לגמור את החשבון עם גרמניה.

הרגשתי שאי אפשר לחיות ככה. אחרי יציאתנו מהגטו, פעילותנו הפרטיזנית, אחרי כל מה שעברנו, להתחיל בפעילות, שמשמעותה הרס טוטאלי – צריך להיות בעל רמה מוסרית מאוד גבוהה כדי לעמוד בכך ולא להישבר.

כאשר הגעתי לארץ-ישראל, הייתי ממש "גמורה" מהפעולה הזאת, ולא עשיתי דבר – לא השתתפתי באף אחת מהקבוצות שישבו בגרמניה. אלו היו חיים של בדידות, של חוסר הערכה מסביב, של התמסרות לדבר אחד הרסני מאוד.

באותו הזמן ההגנה עקבה אחרינו ועשתה הכול כדי שנבטל את הפעולה. השמועות רדפו אחרינו, ונשלחו אנשים לעזור לנו. חלק מהם היו באמת אנשים מאוד טובים, השתייכו למחלקה הגרמנית של הפלמ"ח. הם הסתובבו בגרמניה וגם העבירו רעל ליעדים שונים. הם שיתפו איתנו פעולה ועבדו איתנו יד ביד. לעומת זאת, אלו שעמדו בראש הפירמידה, מאוד הפריעו למימוש התכנית.

כשהתברר לנו שאי אפשר יותר לסמוך על אנשי היישוב בנושא השגת הרעל, התחלנו לחפש דרך אחרת. רטנר, שכבר סיפרתי עליו, שיתף איתנו פעולה. הוא היה מהנדס כימי והיחיד שהתמצא בנושא. פשה הטיל עליו להשיג את הרעל. זו הייתה משימה מאוד מסובכת, כי גם כדי לייצר את הרעל במעבדה, צריך להשיג קודם חומר בשם ארסיניק, נדמה לי, ואותו ניתן רק לקנות בשוק השחור. כלומר, יש להתעסק כל הזמן עם אנשים מפוקפקים, שתמיד יכלו גם לבגוד ולהלשין. בנוסף לכך, לפעולה כזו נחוץ המון כסף. פשה עשה עבודה בלתי רגילה בתחום הזה ועם אנשים שונים. אינני יודעת בדיוק את הפרטים. צריך לראיין אותו כדי להבין איך הוא פעל והשיג את הכסף. לאחר מאמצים רבים מאוד הושג הרעל, אך לא בעוצמות הדרושות, כך שגם לו רצינו אז לבצע את תכנית א', הרעל לא התאים. הוא התאים רק לתכנית ב'.

 

אברהם:  רטנר השיג את החומר או מעבדה ייצרה החומר?

ויטקה: רטנר השיג מעבדה והכין בה את החומר. את החומר צריך היה להעביר לגרמניה – פעולה חשובה, אך מסובכת ומסוכנת. אני מכירה את הדברים רק מעדויות כתובות. לא הייתי שם. הייתי נציגתו של אבא וכאילו בסוד העניינים, ובכל זאת את הדברים הסודיים ביותר לא ידעתי.

 

אברהם:  את מצביעה בזה על רמת הקונספירציה?

ויטקה: כן. מלבד פשה, איש לא הכיר את התמונה הכללית. אפילו בצלאל מיכאלי, האחראי על הקבוצה שישבה בגרמניה.

אני רוצה לספר קצת על החברים שישבו בגרמניה. הם התכוננו לביצוע תכנית א' ולא היו מוכנים לוותר עליה, גם כשלפשה היה ברור שהיא ירדה מסדר היום. המחשבה שלהם הייתה מאוד חדה –  לא היו שום דרכי ביניים, וזה מובן. אנשים שעוסקים בעבודה כזאת, לא יכולים להיות להם ספקות. המתח הזה גרם להרבה מאוד "דם שחור" והאווירה נעשתה מורעלת. האנשים הרגישו שמפקירים אותם, שלא נותנים להם לבצע את הפעולה. פשה שלח אותי לעבור בין כל היחידות, ולבדוק מה קורה שם. הייתי מאוד נרעשת למראה עיניי:  האנשים היו מיואשים, ציניים, לא מאמינים. הם חיו בתנאים קשים ביותר, סגורים בתוך עצמם.

 כתבתי לאבא ודיווחתי לפשה על התרשמותי. מסקנתי הייתה, שצריך לבצע את תכנית ב' ולהסתלק. גם אבא הגיע בארץ לאותה מסקנה ונתן הוראה לבצע את תכנית ב' היכן שניתן.

חשבתי שיש לבצע את הפעולה בנירינברג, אבל שני חברים שלנו שמחה (קאז'ק) רותם ואירנה, ישבו במינכן, ועשו עבודה בלתי רגילה. הם  גם ישבו במחנה דכאו עם קציני אס.אס., התחזו לגרמנים וביקרו בכל המקומות שנקבעו בתכנית שלנו.

ביום הפעולה עצמו הגיעה שמועה מהמודיעים שלנו, אנשי הארץ, שהשלטונות המקומיים גילו את הקבוצה ועומדים לאסור אותה. פשה החליט בכל זאת לעשות משהו, לכן הורה לאנשי מינכן "להתקפל" ולאנשי נירנברג לבצע את הפעולה ומיד להסתלק. אריה דיסטל (לייבקה) סיפר בעדותו כי הוא וחבריו הצליחו למרוח שלושת אלפים כיכרות לחם ברעל. ואכן, נפגעו המונים. אין לנו ידיעות מדויקות כמה מתו או חלו, אבל זו פעולה המונית שהצליחה. ייתכן שלו הגבירו את עוצמת הרעל, תוצאות הפעולה היו קטלניות יותר. יש גם מי שטען, שהרעל לא עורבב מספיק ולכן החומר החריף יותר נשאר בתחתית המכלים.

מדובר באפריל 1946. האנשים שלנו נחשפו לסכנה גדולה. הם התגנבו ונסעו במכונית שחיכתה להם, ישר לצ'כיה. עצרו אותם בגבול אבל הם שוחררו. חלק מהאנשים שלנו התפנו דרך צ'כיה וחלק אחר, ואני ביניהם, התפנו דרך צרפת. במרסיי חיכינו לסרטיפיקטים.

 

אברהם:  זו הייתה החלטה שלכם לבצע את הפעולה, להתקפל ולעלות ארצה? זו לא הייתה הוראה מהארץ?

ויטקה: אבא נתן הוראה לבצע את הפעולה ולהגיע ארצה, כדי להשתקם ולחשוב מחדש איך לבצע פעולות נוספות, כשבראשו כבר מתגבש הרעיון לשתף בהן גם ישראלים.

 

אברהם:  כלומר, מבחינתכם, הגעתכם לארץ אינה סיום העניין.

ויטקה:  קודם כל שהינו חודשיים במרסי, וזו הייתה חוויה איומה. גרנו בכפר קטן, על שפת הים ורק דיברנו כל הזמן על התכניות שהשתבשו. אני זוכרת זאת כתקופה שחורה בחיים שלי. הגיעו אלינו ישראלים, כל "המי ומי" כדי לשכנע אותנו להצטרף לקיבוץ זה או אחר, כשהראש שלנו בכלל במקום אחר. באותו זמן, שמעון אבידן  כבר יצא לאירופה עם קבוצה מהמחלקה הגרמנית, בשיתוף פעולה מאוד הדוק עם אבא. תפקידו היה לתפוס את אייכמן, אבל זהו כבר סיפור אחר.

בקבוצה שלנו הייתה מרירות עצומה על "ההתקפלות". ככה הגענו ארצה, עם השמועות שאבא בגד. 

קז'יק טוען עד היום שההוראה לפעולה הייתה שגויה.

פשה טוען שלא הייתה ברירה אלא לבצע את הפעולה, אחרת הכול היה מתגלה.

המרירות קיימת עד היום. אנשים נפגשים ומדברים ללא הרף על הדברים, ואחד מאשים את השני.

 

הוויכוחים בארץ

אברהם:  הייתה גם מרירות על כך שתכנית א' לא בוצעה?

ויטקה:  אבא חשב בתום לב שנגיע לארץ ננוח, נדבר ונחשוב מחדש.

הגענו לארץ, לעתלית, למחנה קליטה, בהפרש של יומיים אחד מהשני ועברנו את כל הטיפולים שעברו העולים במחנות הקליטה. התקבצנו בעין החורש, כשישים איש. רובם עזבו תוך ימים ספורים,  ושלושים איש נשארו במשך תקופה יותר ארוכה.

הוויכוחים נמשכו והוטחו האשמות כבדות נגד אבא ופשה שרימו אותנו. אנשים טענו: טמנתם לנו מלכודת, היינו צריכים להמשיך, לא רצינו לבוא, קיבלנו פקודה, אבל עכשיו אנחנו רוצים לחזור. קשה לתאר את האווירה. אנשים הלכו לעבודה והמשיכו להתווכח ביניהם כל הזמן עד מאוחר בלילה. אחת הקבוצות חזרה לאירופה והתייצבה בארץ כאשר פרצה מלחמת השחרור. חבריה ראו חובה להשתתף במלחמה. חלק מהאנשים שניסו לחזור לאירופה נאסרו לפני שהספיקו לצאת מהארץ. הקבוצה הקטנה שיצאה לאירופה - עד היום אינני יודעת מה עשתה. בדיוק. התהלכו סיפורים שונים. בראש הקבוצה עמד בולק[6], פנטזיונר גדול, שהשאיר עדויות לא תמיד אמינות. הוא עבד תקופה מסוימת במורשת וסיפר בעדותו דברים הזויים, כמו: פיצוץ אנייה, הוצאה להורג של אחיו של גבלס ועוד. על כל פנים, חברי הקבוצה נעצרו באירופה וחזרו לארץ כששוחררו.

זהו, בקווים כלליים, הסיפור על פעולת הנקם. 

אני רוצה להוסיף: אנו שומרים עד היום על קשרים חמים עם אנשים שפגשנו באירופה. גם בינינו, חברי הקבוצה יושבו ההדורים. גם אם הייתה מרירות, היא הופנתה רק כלפי אבא ופשה.

 

 

תכנית מוצדקת לזמנה

אברהם: את מדברת על קשר חברתי חזק, ואני רוצה לחזור לרעיון, האם גם הנאמנות לרעיון מחזיקה מעמד לאורך השנים? האם גם היום אתם חושבים שזה מה שצריך היה לעשות?

 

ויטקה: כולם מצטערים שלא ניתן לנו לבצע את התכנית, לפחות את תכנית ב'.  אני משוכנעת עד היום שזו הייתה התגובה ההולמת היחידה של העם היהודי לעם הגרמני.  את תכנית ג' מעולם לא חשבנו להפעיל, כי רבים נקמו באופן אישי באלו שפגעו בהם ובבני משפחותיהם. יש גם מי שחושב עד היום שנכון היה לבצע את תכנית א', לא רבים. ויש כאלו שרואים בעצם נסיעתנו לארץ בגידה.

חשוב לי לחזור ולומר: הייתי רק מקשרת בין הקבוצות ולא מעורבת ממש בפעולה הזאת, לכן על הפעולה עצמה אינני יכולה לספר. צריך לראיין את אלו שהשתתפו בה.



[1] ראש ההגנה באירופה, לימים ראש עיריית כפר סבא

[2] ראש המוסד לעלייה ב'

[3] יצחק גרינבוים (????) מנהיג יהודי פולין לפני השואה. לימים עמד בראש ועד ההצלה בתקופת המלחמה. אחרי קום המדינה כיהן כשר פנים ראשון בממשלת ישראל. אברהם גרינבוים, חניך "השומר הצעיר" הפך לקומוניסט בפולין ובצרפת. גורש לאושוויץ ושם שימש כקאפו. לאחר המלחמה ניצולים רצו לנקום בו. נפל במלחמת השחרור

[4] חברי לח"י נקראו שטרניסטים על שם מנהיגם אברהם (יאיר) שטרן, שנרצח על ידי הבריטים ב-12 בפברואר 1942

[5] חבר גן שמואל, לימים עורך "ניו-אוטלוק"

[6] בולק קולירצמן (דב בן יעקב), חבר קבוצת "נקם", התגורר זמן-מה בעין החורש. לימים הקים וניהל את מכון

"גנזים" של אגודת הסופרים

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial