מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

יעקב אלטמן, צועני הונגריה בשואה

יעקב אלטמן

 

צועני הונגריה בשואה

על פי ספרו של לאסלו קרשאי1

 

      לאסלו קרשאי, היסטוריון הונגרי  החוקר את התקופה בת-זמננו, שולל אומדנים נפוצים בדבר השמדת רבבות מצועני הונגריה בשואה (40 עד 70 אלף),2 ומעמיד את מספר הנרדפים בפועל (מספר בלתי ידוע מהם אכן נספו) על 5,000. המחבר מצהיר נחרצות, שבעיניו גם רצח של אדם אחד הוא פשע בלתי נסלח, ובספר נפרש גורלם האומלל של חלק רב מצועני הונגריה במשך דורות.

      בתחילת הספר עומד המחבר על המשוגות של תורת הגזע הנאצית, והמסקנה המתבקשת מניתוח זה היא, שהן הנאצים הגרמנים והן שלטונות המדינות הגרורות ראו בצוענים (או בחלק מהם) בעיקר מטרד ציבורי, גזע נחות אמנם, אך לא כזה שיש לעקרו מן השורש, בדומה ליהודים. הימין הקיצוני בהונגריה שעלה לשלטון בסתיו 1944 דיבר על הגזע הצועני, אך ללא יומרה לביסוס מדעי, ובחודשים הראשונים אף לא נקט פעולות נגד הצוענים.

      הצוענים הראשונים שהגיעו להונגריה במאות הקודמות התיישבו ברובם התיישבות קבע ועסקו במלאכות שאבד עליהן הכלח עם הקִדמה, בתעשיה ובאחוזות חקלאיות גדולות כשכירים בעבודות עונתיות. סקר שנערך  בסוף המאה ה19- מצא את הצוענים בתחתית הסולם החברתי, ובמרוצת הזמן פיגרו הצוענים המיושבים אפילו לעומת השכבות העניות ביותר בקרב ההונגרים. עוד יותר נחות היה מצבם של הצוענים הנוודים שהגיעו להונגריה בתקופות מאוחרות יותר. תנאי חייהם של מרבית הצוענים היו עלובים ביותר גם במקומות ישוב הקבע שלהם, בריאותם לקויה עד כדי סיכון האוכלוסיה ההונגרית במגפות. משום כך מי שעסקו בצוענים היו רשתות הרופאים הממלכתיים והמוניציפליים: הם ביקרו באופן סדיר במחנות ובשכונות של הצוענים בפאתי הכפרים או אף בריחוק מן הכפר, הגישו להם עזרה רפואית צנועה ויכלו לעמוד על מספר הצוענים שבטיפולם. גם רמת ההשכלה של הצוענים היתה (וככל הנראה, עודנה) נמוכה בהרבה מרמת ההשכלה של ההונגרים.

      גורם נוסף שקיים מגע יומיומי עם הצוענים היה הז'נדרמריה. שיעור ניכר מן החומר שקרשאי מסתמך עליו נדלה מן הביטאונים הפנימיים של ארגון זה.

      עוד גורם שעסק בצוענים היה המינהל הציבורי בפרובינציה ראשי המחוזות והנפות.

      לפני שניכנס לפירוט נוסף, נציין שחלק מסוים מצועני הונגריה, בעיקר המוסיקאים, מילאו תפקיד חיוני בחברה ההונגרית, נחשבו כמעט להונגרים ופרט לשלב האחרון של השלטון הנאצי בהונגריה לא הוטרדו כלל, לא על בסיס גזעני ולא על בסיס חברתי. על מעמדם הפרדוקסלי (חיוניים, אבל נחותי מעמד) נביא קטע מאת חוקר המוסיקה העממית ההונגרית באלינט שארושי3 (דברים באותה רוח כתובים גם בספרו של קרשאי):

   - המוסיקאי הצועני היה נערץ, בו בזמן שמעמד המקצוע היה נמוך. הרי

     גם היידן היה משרת החצר. הוא נערץ כמוסיקאי, אבל בהייררכיה של

     החצר לא תפס מקום רם. בכפר הולדתי (של שארושי) בטרנסילבניה

     ישבו נפחים צוענים מעולים, שבסופי השבוע ניגנו בחתונות. לקחנו

     להשחיז את להב המחרשה אל "הצועני" וגם לנשפי חתונה הוזמן

     "הצועני". "צועני" היה מלה נרדפת למוסיקאי, ולא רק בהונגריה. פרנץ

     ליסט ובני דורו סברו שכל צועני הוא מוסיקאי מלידה, וכי נגינתם

     המבריקה היא מתת אלוהים גרידא. כמעט שלא יכלו לתאר, כמה קשה

     למדו הצוענים. היה עליהם להכיר את המחולות הזרים שבאופנה

     וחיבורים שונים שניתן היה להשמיע על ידי להקת צוענים. קטעי

     אופרה למשל לימד אותם מישהו שידע תווים (שלא כמו הצוענים).

     להקות צוענים שסיירו בחוץ-לארץ, לרוב במדים הונגריים מפוארים,

     זכו להערצה בשל נגינתן הממושמעת, המדויקת. אציל הונגרי בשם

     דוֹבּוֹזִי הקדיש את רכושו בשנות ה40- וה50- של המאה ה19- לאימון

     להקות צוענים לארגון סיוריהם בחוץ-לארץ.

  

      בספרו של קרשאי מוזכר מכתבו של אדמונד וֶזֶנמייר, שפעל לביצוע

"הפתרון הסופי" של יהודי הונגריה, בהיותו שגריר נודד מטעם משרד החוץ הגרמני, מ10- בדצמבר 1943. במכתבו מלין וזנמייר על העדר אנטישמיותם (?!) של ההונגרים, ומסביר "עיוות" זה בהשפעת הכיבוש התורכי בעבר (דם תורכי בעורקי ההונגרים) ובחיבתם היתרה של ההונגרים למוסיקה של הצוענים.

      נוסיף לכך, שרשויות מקומיות ואזוריות לא התייחסו בדרך כלל אל המוסיקאים כאל צוענים. גם שאר הצוענים, בעיקר המיושבים, נטו להצהיר על עצמם כהונגרים . לכן סקרים ומיפקדי אוכלוסין, שהסתמכו על הצהרת המתפקדים בדבר לאומיותם, לוקים בחסר. לפי סיכומי הז'נדרמריה והרופאים המחוזיים, בשנות ה40- חיו בהונגריה 150,000  - 200,000 צוענים, ברובם מיושבים אך עניים מרודים, ובערך 8 עד 9 אלפים צוענים נוודים או נוודים למחצה. מניין זה אינו כולל את המוסיקאים ועוד צוענים שהשתלבו בחברה ההונגרית, לרוב פקידים זוטרים יושבי ערים.

      ב1913- נחקק בהונגריה החוק היחיד במאה ה20- שהצוענים מוזכרים בו במפורש, אם כי לא בגוף החוק אלא בפרק התקדימים: בנורבגיה אמורים בעזרת הרשויות המינהליות לחייב את הצוענים הנוודים ואת השתיינים המועדים לעבודת כפייה. סעיפי החוק עצמם אף שלא הזכירו את הצוענים היו ניתנים להחלה עליהם.

      בתקופה שבין מלחמות העולם (משטר הורטי) ניסו לטפל בבעיית הצוענים הנוודים באמצעות צווים ממשלתיים והוראות של רשויות נמוכות יותר. הצווים בדרך כלל לא הוצאו לפועל, בעיקר בשל אדישותם של המוסדות המקומיים. הועלו גם רעיונות שונים, אבל אלה הובעו בביטאונים פנימיים של הז'נדרמריה ושל המינהל הציבורי ולא הגיעו לידיעת הציבור הרחב. הצוענים העסיקו מעט מאוד את העיתונות הכללית ואת הפרלמנט (בעיקר במקרים נדירים למדי, כאשר צוענים הואשמו בפשעים חמורים) והשלטון המרכזי לא טרח לדאוג לביצוע קפדני של הצווים הממשלתיים.

      צו ממשלתי משנת 1916 קרא לרישום הצוענים הנוודים. אם הז'נדרמריה נתקלת ב"צוענים נוודים", עליה לשלֵח אותם למקום מגוריהם הקבוע או ללוות אותם לשם. על הרשויות המקומיות שהצוענים הנוודים "שלהן" הוחזרו אליהן, לדאוג לשיכונם, לתזונתם ולפיקוח עליהם.

      בשנות מלחמת העולם השניה ציוותה הממשלה על עריכת שתי פשיטות על הצוענים (ciganyrazzia) מדי שנה בשנה. מטרת פשיטות אלה היתה רישום הצוענים, ריתוקם למקום מגוריהם הקבוע, והבאתם לידי עבודה מועילה. פשיטות כאלה יכלו להיות מועילות, אילו נערכו בעת ובעונה אחת בכל רחבי הארץ. אולם לא כך נהגו הרשויות האחראיות לביצוע, ואפשרו לצוענים הנוודים לעבור ממקום למקום ולהתחמק מן הפשיטות.

      הרעיונות, ההצעות והמשאלות שהועלו בביטאונים של הז'נדרמריה ומוסדות המינהל הציבורי קראו ליישוב הצוענים הנוודים ולהבאתם לידי אורח-חיים מסודר של עבודה בתנאי מגורים נאותים ולשיפור רמת בריאותם והשכלתם. הדרך המוצעת להשגת המטרה: בין חינוך ברוח טובה (אם כי לא בלי נקיטת אמצעי כפייה לפי הצורך) לבין כפייה שרירותית בוטה והענשה. אבל כמעט שלא נעשה דבר: הז'נדרמים העדיפו לגרש צוענים נוודים שהגיעו לכפר שבתחום אחריותם ולא ללוותם למקום מגוריהם במחוז אחר; לא היה עניין אמיתי להרגיל את הצוענים לחיי חקלאים, כי הדבר עלול היה לפתח בהם שאיפה להשיג אדמה משלהם, בעוד שלא היתה אדמה פנויה בשבילם. לא היה אפשר להשקיע משאבים בעזרה סוציאלית מוגברת (היום היינו קוראים לזה "אפליה מתקנת"), כי גם לשיפור מצבם של המוני העניים ההונגרים לא נמצאו די משאבים. הציבור ההונגרי השלים עם הימצאות הצוענים בקרבו (ליתר דיוק: בשוליו), למרות עבירות קלות-ערך שיוחסו לצוענים ולא תמיד התבררו בפני שופט.

      בשנת 1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה ואתו אייכמן וחולייתו. לעובדה זאת שבישרה את אסונם הקרוב של יהודי הפרובינציות לא היתה כל השפעה על מצב הצוענים ועל יחס השלטונות אליהם. הכל היו עסוקים ב"פתרון בעיית היהודים" ולא התעניינו לא ההונגרים ולא הגרמנים בצוענים.

      בחודשי הקיץ של 1944, כאשר שילוחם של היהודים היה בעיצומו, ובו בזמן התקרבה המלחמה לגבולות הונגריה, מנעו או התכוונו למנוע רשויות המינהל את כרטיסי המזון מצוענים משתמטים מעבודה.

      צוענים שירתו בצבא ההונגרי ומשפחותיהם קיבלו תמיכה ממשלתית סדירה. חודשים יותר מאוחר, עם התקרבות הצבא הסובייטי לגבולות הונגריה, הוטעם הצורך בגיוס כל יד עובדת לטובת המאמץ המלחמתי ותוכננה הקמת 50 פלוגות עבודה שימנו עשרת אלפים צוענים במסגרת הצבא (כדוגמת פלוגות העבודה המורכבות מיהודים ומבני מיעוטים שונים, שלא הורשו עוד לשרת בצבא כחיילים ולשאת נשק). פלוגות הצוענים אמורות היו לשרת בהונגריה. בפועל הצליחו להקים חמש פלוגות בלבד שהכילו כ1,000- צוענים, אך לא צמחה מהן תועלת רבה: הגברים הצוענים, שהשתלבו כנראה היטב בצבא הסדיר, התקוממו נגד ההשפלה שבמסגרת הנפרדת, הרבו להעמיד בעיות משמעת חמורות בפני סגל הפיקוד ולברוח ככל שיכלו. אמנם משפחותיהם של הצוענים שגויסו לפלוגות העבודה בצורה מסודרת קיבלו תמיכה ממשלתית, אבל צוענים שנלקחו מבתיהם על ידי הז'נדרמים ללא הליכי גיוס, או שדווח על בריחתם, משפחותיהם נותרו ללא תמיכה. צוענים נלקחו מבתיהם אם לא היו בידיהם רשיונות או חוזים לעבודה. אותם הצוענים שעבדו כשכירי יום ללא חוזה נלקחו על ידי הז'נדרמים לפלוגות עבודה. רשויות המינהל מחו על כך, משום שהצוענים האלה היו כוח עבודה חיוני בחקלאות. עריקים צוענים שנתפסו בדומה לעריקים אחרים- דינם היה מוות.

      אפשר לקבוע בוודאות, שלפני ה15- באוקטובר 1944 עליית צלב החץ לשלטון לא נעשה שום צעד לאיסופם של צוענים, לשילוחם לגרמניה או להשמדתם. גם בשבועות הראשונים לאחר תפיסת השלטון לא עסקו השליטים החדשים ברדיפת הצוענים. ואין זה פלא: הצוענים מעולם לא תפסו מקום מרכזי באידיאולוגיה הרופפת של הנאצים ההונגרים. גם יותר מאוחר, כשניגשו ל"פתרון בעיית הצוענים" בדרך של רישומם, איסופם ושילוחם לגרמניה, יעילות צעדיהם נפגמה בשל ארגון לקוי, יריבות בין גופים והמצב המיוחד של המלחמה, וכל זה בשטח הולך ומצטמק של מערב הונגריה מול הצבא הסובייטי המתקדם.

      ב16- באוקטובר 1944 הוצא הצו הראשון שחל על כל הצוענים ללא יוצא מן הכלל (להבדיל מתקופות קודמות, שבהן התכוונו המוסדות להגביל את תנועת הצוענים המיושבים אך חסרי עבודה ולרתק למקום את הצוענים הנוודים). צו זה הוא פרי יוזמת הז'נדרמריה וחתום עליו נציב הממשלה באזור הלחימה הדרומי (בקרבת קרואטיה של היום, אז יוגוסלביה): מכיוון שצוענים מרבים לברוח מפלוגות העבודה, מנסים להתארגן בחבורות מזוינות והגברים ובני משפחותיהם מסכנים את ביטחון הציבור ועלולים להצטרף לפרטיזנים ביוגוסלביה כל הצוענים מרותקים מעכשיו למקום מגוריהם. במקרים יוצאים מן הכלל רשאים מוסדות המינהל להעניק אישורי תנועה. צועני העוזב את מקום מגוריו ללא רשות, צפוי לעונש.

      לפי הוראת המיפקדה האזורית של הז'נדרמריה מ10- באוקטובר 1944, כלומר עוד לפני עליית הנאצים ההונגרים לשלטון, הרשויות המקומיות נדרשו להמציא רשימה שמית של הצוענים בתחום שיפוטן. בנובמבר כבר קרה, שז'נדרמים אספו את כל הצוענים בכפרים אחדים, ללא הבדל גיל ומין, והובילו אותם לעיר פץ' (Pecs). בתחילת נובמבר אספו את הצוענים בעיר סומבטהיי (Szombathely) ולקחו אותם למקום בלתי ידוע. בחלק מן המחוזות במערב הונגריה נלקחו צוענים לעיר קומארום (Komarom). כיוון שלא היתה קיימת מדיניות ממשלתית מחייבת בעניין הצוענים, ברור שהפעולות נעשו ביוזמה מקומית, בהתאם לגישתם של פקידים ושל קציני ז'נדרמריה. יתכן גם, שיחידות הצבא הגרמני עצרו ואף הרגו יהודים או צוענים שנקרו בדרכן.

      המבצר בעיר קומארום על נהר הדנובה שימש תחנת איסוף ומיון של אלפי הצוענים שהובאו לשם. גברים ונשים בגיל העבודה שולחו לגרמניה, נשים עם ילדים, זקנים וחולים הורשו לשוב הביתה. צוענים מספר נרצחו על ידי הז'נדרמים במקומות שונים ולא הובאו לקומארום. אבל היו מקומות, שהצוענים לא נלקחו מהם כלל.

      במבצר קומארום שררו תנאים בלתי אנושיים. עדת ראייה כתבה: לקחו גם את המוסיקאים המסכנים, הנשים והילדים רצו אחריהם. היינו צריכים לצחוק בראותנו אותם באים עם הקונטרבס ועם הקלרניט. כאילו כפר צעד לתוך הכלא לצלילי מוסיקה. הם היו מוסיקאים אמידים, נשותיהם לבשו מעילי פרווה. בנובמבר כבר היה קור כלבים. בתוך הבניין לא היה די מקום. רוב העצורים שהו בחוץ. עשרות ילדים קטנים קפאו למוות. השליכו אותם לבור השפכים. בדרך זו פינה אנדרה (Endre Laszlo) את רוב צפון הונגריה ואת הכפרים בדרום, אבל רק את אלה. בעת הפגזות נעצרו השילוחים ונעשה צפוף בפרוזדורים. אנשים הצטופפו שם לאלפיהם עם צרורותיהם, לא יכלו אפילו לזוז. השומרים לא רצו שיקפאו בחוץ, פעם החזיקו אותם בפרוזדורים במשך שלושה ימים רצופים. את צורכיהם עשו במקום שבתם, ילדים בחיק אמהותיהם. כשהאנשים יצאו, הצואה נזלה מבגדיהם וקפאה עד הגיעם לתחנת הרכבת.

      כאמור, נשים עם ילדים קטנים הורשו לשוב הביתה. אבל בקור האימים קפאו בדרך ילדים לא מעטים. לפי הודעה רשמית "מתו מוות טבעי".

      שלטון צלב החץ לא הצטיין מלכתחילה בסדר ובארגון מוצקים. בתנאים שלפני השלמת כיבוש הונגריה בידי הצבא האדום שררה אנדרלמוסיה גמורה גם באשר ל"פתרון בעיית הצוענים": הם הושארו במקומם בנפות מסוימות, מנפות אחרות לקחו אותם לקומארום, ובמקומות אחרים רצחו אותם באמתלות שונות. לאחר שכמה ערים נכבשו בחזרה מידי הסובייטים במתקפות-נגד של הצבא הגרמני, שר הפנים (Vajna Gabor) מדווח במארס 1945 על הוצאה להורג של עשרות יהודים ועריקי צבא, חמש נשים סרסורות שסיפקו בחורות לחיילים הרוסים ו40- צוענים שהדריכו את הרוסים. ליד העיר Varpalota נרצחו למעלה ממאה צוענים. ליד כפר מסוים נרצחה משפחה בת עשרות נפשות. בעלי תפקידים אזרחיים שלא היו שלמים עם הוראות השלטון (פברואר-מארס 1945) לסלק את כל הצוענים ללא יוצא מן הכלל, הורו לעסוק ברישום הצוענים במקומות מגוריהם ולציין את מקצועותיהם, בוודאי כדי להשהות את ביצוע הגזירה ולהציל את הצוענים המועילים.

      בתביעות הפיצויים שהגישו צוענים (לא רבים) לאחר המלחמה, מתואר גם גורלם של המגורשים במחנות בגרמניה. אחת הנשים מדווחת על עינויים שגרמו לה לנכות בלתי-הפיכה (ידוע גם ממקורות אחרים על ניסויים רפואיים שערכו הגרמנים בעצירים צוענים).

      כיודע, מסע הסבל והאפליה של הצוענים (רומה) לא הסתיים עם מיגור הנאצים בהונגריה ובארצות אחרות. במקום הזלזול הסלחני בעבר ניכרים גילויי עוינות כלפיהם. ב1971- כותב צועני: "גם עכשיו רבים נאנחים באומרם, אילו חי היום היטלר, היה מחסל את כל היהודים יחד עם הצוענים".

     



1    Karsai Laszlo, A ciganykerdes Magyarorszagon 1919-1945, Ut a cigany Holocauszthoz,

     Cserepfalvi Konyvkiado 1992  (שאלת הצוענים בהונגריה 1945-1919 / הדרך לשואת

     הצוענים).

 

2    לא הצלחתי להשיג מהונגריה את פרטי הטיעונים בדבר מספר כה רב של קרבנות צוענים.

3    A tiszta forras kornyeken, beszelgetes Sarosi Balinttal, MUZSIKA, 2000.4. (בסביבות

     המעיין הטהור, שיחה עם באלינט שארושי).

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial