מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ניקול פוקס, "ההיסטוריה שלהם היא חלק ממני": יהודים אמריקנים בני דור שלישי של ניצולי שואה והעברה בין דורית של זיכרון, טראומה והיסטוריה

ניקול פוקס, "ההיסטוריה שלהם היא חלק ממני": יהודים אמריקנים בני דור שלישי של ניצולי שואה והעברה בין דורית של זיכרון, טראומה והיסטוריה

 

הפרויקט של עריכת ראיונות עם יהודים אמריקנים בני הדור השלישי בארצות הברית צמח מתוך שאיפה להבהיר את השוני בהתנסויות ובעיצוב הזהות אצל יהודים אמריקנים צעירים, באמצעות ניתוח של העברה בין-דורית של טראומה וזיכרון בקרב ניצולי שואה, לילדיהם ולנכדיהם. בסתיו 2007, במהלך ראיון בנושא זהות יהודית, אמרה לי אחת המשתתפות: "אינני חושבת שיש דבר שהשפיע עלי כל כך כמו זיכרון יהודי, יותר אפילו מסבל יהודי". (ג'נט) הערה זו, על מרכזיות הזיכרון היהודי אצל יהודים אמריקנים בני הדור השלישי של ניצולי שואה, התבררה כמוטיב חוזר לאורך כל הראיונות שערכתי. הבנת תהליך ההתאוששות של דורות אחרי רצח עם, היא מרכזית למאמצים לשבור מעגלים של אלימות וטראומה ולסייע לבניית עתיד צודק יותר.

בני הדור השלישי מספקים לחוקרים מידע על הדרך בה יכולים תרבות וזיכרון לתמוך בתהליכי החלמה, וכן פרספקטיבה חשובה, הן על רצח עם הן על תרבות יהודית. לדור זה של ילידי 1989-1979, יש קרבה ייחודית אל השואה בכך, שעל אף המרחק בזמן, השואה מהווה עדיין רכיב של זהותם. הם הספיקו לשמוע סיפורים של ניצולים מסביהם ומחברי משפחתם, אך לא חוו אותם כטראומה יום יומית, כפי שקרה לבני הדור השני של ניצולי שואה. דור שלישי זה גדל כבר בסביבה בה היה שפע של ספרות שואה, וגם שיח השואה היה שונה מזה שהתקיים בדור הניצולים וגם מזה של דור בניהם.

העולם אמנם הבטיח כי "לעולם לא עוד" יעמוד בחיבוק ידיים מול ג'נוסייד, ואף חוקק חוקים המעודדים, ובמקרים מסוימים אף מחייבים מדינות להתערב, אך למרבה הצער לא כך קרה. המאה ה-20 הייתה מאה עתירת רציחות המוניות. מקרי ג'נוסייד התרחשו לאחר השואה במזרח פקיסטאן, בבורונדי, בקמבודיה, בגואטמלה, בעיראק, בבוסניה, ברואנדה ובסודן. בדיוק מסיבה זו, חיוני שחוקרים ישקיעו את מאמציהם בחקר כל ההיבטים של ג'נוסייד. גם מחקר זה יתמקד בפוליטיקה של זהות דורית שלאחר ג'נוסייד, נושא שעד כה נחקר בידי סוציולוגים מעטים בלבד.

מחקר על זהות של יהודים אמריקנים דור שלישי לניצולי שואה, העלה את השאלות הבאות: 1) אלו חוויות אנטישמיות, אם בכלל, חווה דור זה ואיך השפיעו חוויות אלה על הזדהותם כיהודים? 2) מה הם השינויים הדוריים שאירעו לאחר השואה, שהם בעלי משמעות מיוחדת לדור השלישי? 3) אלו צורות זיכרון חווים המשתתפים? 4) כיצד משפיעה חשיבות הזיכרון והזכירה בתרבות היהודית על אקטיביזם פוליטי, על זהות תרבותית ועל העברה דורית. שאלות אלה נותחו במחקר זה באמצעות דברי המשתתפים ותגובותיהם, על זיכרון, על טראומה ועל צמיחת גאווה על זהות יהודית.

במחקר השתתפו 20 יהודים אמריקנים בני הדור השלישי, בגילאי 28-18. הם נתבקשו להגיב על שאלות בנושא זיכרונות וטראומה מהשואה היהודית בשלוש דרכים עיקריות. מתשובותיהם עלה כי: ראשית, בדומה למה שחשו הוריהם וסביהם, חשו גם הם רגשות של פחד והסתייגות, אך נראה שעוצמת רגשותיהם הייתה פחותה (תגובה שהוכתבה במובן מסוים מהעובדה שצורות האנטישמיות שחוו היו פחות אלימות פיזית). שנית, המשתתפים תיארו את רגשות הוריהם וסביהם באופן דומה לתיאוריהם של משתתפים אחרים במחקר אתנוגראפי על אותם דורות, שנערך לפני כמה עשורים (ואשר גילם היה אז בערך כגיל משתתפי מדגם זה). לבסוף, המשתתפים, כולם כאחד אמרו, שההעברה הבין-דורית של טראומה והיסטוריה ואולי גם של האובססיה היהודית לזיכרון, העניקו להם תחושה של גאווה יהודית על חוסנו של העם היהודי. תחושת גאווה זו באה לביטוי לעיתים קרובות בהשתתפות בפרויקטים העוסקים בצדק חברתי, בבחירת מקצוע וכן בבחירה להזדהות כיהודים.

ההעברה הבין-דורית עליה סיפרו, עוצבה על ידי הרגלים תרבותיים ודתיים 'למסור עדות' על אירועים, טכסים ופולחנים, וכן באמצעות שיח פופולארי ואקדמי על השואה ועל צורות אחרות של ג'נוסייד. תהליך זה של "מסירת עדות" אפשר למעיד להיות סוג של מקבל פחות פסיבי של מידע וטראומה ויותר פעיל פוליטית, המסוגל לתרגם את הפחד לגאווה. הביטויים של העברת הטראומה וההיסטוריה, וכן ההתעוררות של תחושות גאווה, שתוארו במדגם זה, נותנים לחוקרים ומלומדים מסגרת רחבה להבנת הזהות היהודית שלאחר ג'נוסייד, הן בזיקתה לשואה היהודית, הן ביחס לחשיבות הזכירה של מקרי ג'נוסייד אחרים.

עבודות קודמות של חוקרים מספקות בסיס טוב להתחיל במחקר זה, אך לפי שעה רק מעטות מהן מציגות מחקר איכותני על הדור המסוים בו עוסק מחקר זה. מה שחשוב בעיקר לענייננו הם המקום והזמן שבו נמצאים בני הדור הזה ביחס לשואה.

בניסיון לענות על שאלות המחקר שלעיל, יוקדש החלק הראשון של המאמר למתודולוגיה של המחקר, לעמדתי האישית כלפי המשתתפים ולדמוגרפיה של משתתפי המדגם (ראה טבלה מס' 1). כמו כן, בניסיון לתת ביטוי למחקר העכשווי על זהות יהודים אמריקנים צעירים, אתייחס בקצרה לספרות בנושא זה וגם לתיאוריות הקיימות על זהות, נרטיבים של שואה, והעברה בין-דורית של זיכרון וטראומה.

החלק השני יכלול את ממצאי המחקר על ארבע הדילמות שנבדקו, על פי תשובות המשתתפים לשאלות הבאות: כיצד חוו אנטישמיות? איזו השפעה הייתה לאנטישמיות על חייהם? מה היו היבטיה השונים בזיכרונם כבני הדור השלישי, ולבסוף, עד כמה מרכזית הייתה שאלת הגאווה היהודית אצל משתתפי המדגם כבני הדור השלישי. ממצאי חלק זה ישמשו בסיס להערכת התגובות של המשתתפים, ולהכרת ביטויי זהותם כבני הדור השלישי וכן לניתוח ההעברה הבין-דורית של טראומה שבה התנסו. מניתוח התגובות השונות לטראומה ולזיכרון, תעשה ההערכה של הפוליטיקה של ההעברה, הן בטראומה הן בגאווה, כפי שבאה לביטוי בהשקעה האישית, הקהילתית והלאומית. החלק האחרון יתייחס לאפשריות של מסירת עדות ככלי לניתוח הבנת הזהות, ובעיקר להארת ההיבטים הבין-דוריים של זהות. חלק זה יתייחס גם למשמעויות העולות מן המחקר למחקרים נוספים, וכן לתקוות הנגזרות ממנו לבני הדור השלישי, כבעלי זהות שלאחר ג'נוסייד.

 

I שיטות מחקר וספרות רקע

אתנוגראפיה היא דרך מחקר החותרת להבין טוב יותר את המנהגים והאידיאולוגיות החברתיות והתרבותיות של קבוצה מסוימת של אנשים. למחקר אתנוגראפי שני חלקים עיקריים. החלק הראשון "חוקר את החוויות, הפעילויות היומיומיות וההקשר החברתי של חיי היום יום מהפרספקטיבה של הנחקרים, כדי להבין את חייהם".[1] החלק השני "משתמש בעצמי ככל שניתן... כלומר, במקום להבין את פעילויות היום יום רק באמצעות מוסדות הגיוניים, מסתכלים האתנוגראפים גם על פעולות ואמונות נפוצות ויומיומיות כמיוחדות, ומכאן, כראויות לניתוח מורחב".[2] נקודת המבט האתנוגראפית לניתוח נתונים היא שעיצבה את הדרכים בהן הלכתי בפירוש הסיפורים, הזיכרונות והתגובות של המשתתפים. דרכים אלה נבדלות מפרשנות בעזרת נתונים כמותיים, והן נובעות ממטרתה העיקרית של האתנוגרפיה, להבין כיצד מבינים את עצמם יחידים בתרבות או בתת-תרבות, במסגרת של הקשר חברתי רחב יותר. הראיונות שערכתי במחקר זה אפשרו לי להגיע להבנות באשר לאופייה של הזהות התרבותית של המשתתפים במחקר 20 יהודים אמריקנים צעירים.

ההנחה העומדת בבסיס שיטות המחקר האתנוגראפיות היא, ש"למחקר חברתי... תמיד יש תוצאות פוליטיות".[3] למחקר זה אולי לא תהיינה תוצאות פוליטיות ישירות, כגון מדיניות או המלצות לתוכניות, אך לטענתי, גיבוש הזהות, ולכן גם חקירתו, לעולם אינם ניטרליים. אף על פי שפרויקט זה אינו מציע המלצות מוסדיות לחברה האמריקנית, תהיינה בו המלצות למחקר ולחוקרים לעתיד, המתעניינים בקהילות שלאחר ג'נוסייד, בהעברה בין-דורית של טראומה, ובהיסטוריה ובפוליטיקה של זהות. פוליטיקה של זהות היא במהותה פוליטית. משרתת מטרות לאומיות, קהילתיות ואישיות, ויש לה השפעות חיוביות ושליליות. בבואי לראיין אנשים על ההיסטוריה, על הזיכרון, ועל תחושותיהם בשאלת זהותם, אני יוצרת מיד קשר גם איתם וגם עם הקהילה האקדמית הרחבה, ברמה פוליטית ספציפית. הדור, המיקום הגיאוגרפי, המגדר והמעמד הסוציו-אקונומי של משתתפי מדגם זה, משפיעים אף הם על הפוליטיקה של הניתוח, וכך, גם נוכחותי שלי בתהליך אתנוגראפי זה, המבטאת את מיקומי ביחס למחקר וביחס למשתתפים וגם את תפקידי כמעצבת של חלק מהשאלות הגדולות האלה, ושל הכוחות המניעים את הפרויקט הזה.

ברוב המקרים, מלאתי את תפקיד המראיינת לגבי אנשים המשתייכים לאותה קהילה אתנית שאני עצמי הייתי חלק ממנה. כיהודיה פרוגרסיבית-תרבותית יכולתי להתייחס ולהבין את רוב דעותיהם של המשתתפים, את זיכרונותיהם ואת רעיונותיהם. היו פעמים שמשתתף סיפר סיפור על הוריו והוא נשמע לי כסיפורי שלי. גדלתי בבית בו מוצרים גרמניים לא הוכנסו אל בין כתליו. כאשר משתתפים תיארו כיצד סירבו הוריהם לאכול מאכלים גרמניים או לנהוג במכונית מתוצרת ב.מ.ו. (BMW) או פורד (בגלל האנטישמיות של הנרי פורד), חשתי תחושת הקלה. בפעם הראשונה הבנתי, שכאשר חוויתי את החוויות המשפחתיות והכללים הללו, לא הייתי כה יוצאת דופן. ביטויים אחדים שעליהם סיפרו משתתפים מפי סביהם כמו: "בחרו את חבריכם כאילו הם יצטרכו להחביא אתכם בשואה", היו דברים ששמעתי בילדותי. עם זאת, אני לא חונכתי בקהילה יהודית שהיו בה הרבה בתי כנסת וגם לא הכרתי מבחר גדול של מאכלים כשרים, במחנות קיץ יהודיים לא השתתפתי וגם חברים או חברי קהילה דוברי עברית לא היו לי. לפיכך, לעיתים היו בדברי המשתתפים רמזים תרבותיים ודתיים שלא קלטתי. על כך העירו לי המשתתפים בגלוי.

הנתונים של פרויקט זה עלו מתוך הראיונות האתנוגראפיים שנערכו בשנת 2007, עם יהודים אמריקניים החיים בארצות הברית, שנולדו בין השנים 1989-1979. המשתתפים היו מזוהים עם מגוון צורות, קטגוריות ותוויות בתוך הקהילות היהודיות; חלק הגדירו את עצמם כיהודים דתיים, אחרים הגדירו את עצמם כבני התרבות היהודית, ואחדים הגדירו את עצמם כשניהם[4]. רובם היו יהודים אשכנזים וחלקם הגדירו את עצמם כיהודים מולטי-אתניים. להלן טבלה עם פרטי המשתתפים. הטבלא תשמש כלי להבהרת הדמוגרפיה והכינויים שקיבלו המשתתפים לצורך המדגם.

טבלה 1: אינדקס דמוגראפי של משתתפי הסקר

כינוי

זהות אתנית

ניצולים במשפחה או חברי משפחה?

זכר/נקבה

מקום

איה

אשכנזית

כן

נ

ניו יורק

בן

דרום אמריקני

כן

ז

ניו יורק

כרמן

דרום אמריקנית

כן

נ

ניו יורק

דלילה

אשכנזית

כן

נ

ניו יורק

אלי

אשכנזי

סבא נלחם במלחה"ע השנייה

ז

ניו יורק

פינה

אשכנזית

כן

נ

ניו יורק

גבי

פורטוריקני

לא

ז

קליפורניה

חנה

אשכנזית

לא

נ

קליפורניה

ישעיה

אשכנזי

לא

ז

קליפורניה

ג'נט

אשכנזית

לא

נ

קליפורניה

כלב

יפני

כן

ז

קליפורניה

לאה

אשכנזית

כן

נ

קליפורניה

מייק

ישראלי-אמריקני

כן

ז

קליפורניה

נעמי

ישראלית-אמריקנית

כן

נ

קליפורניה

אורה

אשכנזית

סבא נלחם במלה"ע השנייה

נ

מונטנה

פז

אפריקני-אמריקני

לא

נ

ניו יורק

רבקה

אשכנזית

לא

נ

ניו יורק

סם

אוקראיני

כן, כל הסבים

ז

ניו יורק

תמר

אשכנזית

כן, כל הסבים

נ

ניו יורק

אורי

אשכנזי

כן

ז

מונטנה

 

הראיונות האתנוגראפיים נערכו באמצעות שאלון חצי מובנה. המדגם לא היה אקראי ונאסף באמצעות דגימה מתגלגלת, כשמרבית המשתתפים חיו בעת המחקר בקליפורניה או במדינת ניו יורק[5]. מדגם מסוים זה היה מגוון מבחינת הנטיות הפוליטיות, ההזדהות הדתית, האתניות והתעסוקה[6]. רוב המשתתפים היו בני המעמד הבינוני והגבוה. כל המשתתפים למדו בקולג' או סיימו לימודי תואר ראשון. רבים מהם היו תלמידים לתארים מתקדמים. על פניו נראה, שסיכוייהם לתעסוקה רבים מסיכוייו של אמריקני ממוצע. דגימת 'כדור-השלג' אפשרה לראיון להתקיים, במידה מסוימת, כתהליך טבעי וכנה יותר, משום שגם ביחס למשתתפים שלא הכרתי, לא חצץ בינינו הרבה. עם זאת, מכיוון שדגימה 'כדור-שלג' אף פעם אינה אקראית, ומשום שאנשים בדרך כלל יוצרים מעגלים חברתיים ורשתות חברתיות עם אנשים הדומים להם, הגיעו למדגם אנשים שבמובן מסוים היו דומים, (בעיקר מבחינת המעמד). וכך, אף שמבחינות רבות היה המדגם מגוון, היו לו מגבלות שנבעו מהדמיון במעמד הסוציו-אקונומי. ומכיוון שהשתתפו בו רק עשרים יהודים אמריקנים, בכל מקרה אין לראות בו מדגם מייצג של כל הקהילה היהודית, הלאומית או הבינלאומית. כמו כן אינו מייצג את החוויה היהודית המיוחדת של הקהילה האשכנזית ולא את זו של הקהילה הספרדית, שכל אחת מהן יש יחס ייחודי לשואה כמו גם לפוגרומים אחרים. שוני נוסף שלא בא לביטוי במדגם, הוא השוני בתוך הקהילה האשכנזית של היהודים האמריקנים לפי ארצות מוצאם, כמו יוצאי מזרח אירופה, יוצאי גרמניה או יוצאי שוויצריה. כמו כן, אין מחקר זה מייצג בכל צורה שהיא את החוויה האורתודוקסית של העברה בין-דורית של טראומה. רק מעטים מהמשתתפים גדלו כאורתודוקסים ואף אחד מהם לא הגדיר את עצמו כאורתודוקסי.

הראיונות נמשכו 75-35 דקות.[7] לרוב המשתתפים היו קרובי משפחה שנהרגו ו/או ניצלו בשואה היהודית.[8] מכיוון שלא לכל המשתתפים היה קשר ישיר לשואה (כמו קרובי משפחה שהיו במחנות ריכוז או מחנות השמדה), רגשותיהם כלפי ג'נוסייד היו שונים. אך על אף השוני, אפשר לטעון שאירוע זה עיצב את הזהות והפוליטיקה של יהודים אמריקנים, והוא ממשיך לעצבה גם כיום, ללא קשר לאובדן האישי שחוו בני משפחותיהם.[9]

 

ספרות רקע

השואה היהודית עמדה במוקד של מחקרים רבים, כולל מחקרים היסטוריים ספציפיים, פרויקטים של מחקר, סיפורים אישיים ועדויות של ניצולי שואה. הידועים מביניהם: הלילה של אלי ויזל, לשרוד באושוויץ של פרימו לוי, מאוס, הרומן הגראפי של ארט ספיגלמן, וכן זרע שרה, ספרה של ג'ודית מג'ייר אייזקסון. ככל שבני הדור השני לשואה התבגרו, התגלו ביניהם סופרים העוסקים בחוויות של הוריהם ועלה גם מספר העדויות של בני ובנות ניצולים. כך, הרומן הגרפי של ברניס אייזנשטיין הייתי בת של ניצולי שואה, המתאר את הקשיים של ילדים להורים ניצולים, והמתנה של סלה מאת אן קירשנר סיפור על אם שניצלה ממחנה עבודה נאצי, אך סיפרה על כך לבתה לראשונה רק חמישים שנה לאחר מכן. סיפורים אלה עצבו את הבנתנו אנו (כולל המשתתפים במחקר זה) את חוויות הג'נוסייד והטראומה, הממשיכות להתקיים גם לאחר שהג'נוסייד הסתיים והקהילות החלו להשתקם. כפי שאמרה יעל דניאלי, "העברה רב דורית של טראומה היא חלק אינטגראלי של ההיסטוריה האנושית".[10]

כיום קיימת תשתית מחקרית רחבה על העברה בין דורית של טראומה וזיכרון, מניצולי שואה לבניהם; אולם רק מעט נכתב על הדור השלישי. העניין בנושא העברה בין דורית של טראומה החל, כאשר בנים רבים של ניצולי שואה בקנדה החלו לפנות לעזרה פסיכולוגית.[11] מכאן נולד הצורך במחקר על התהליך ועל ההשפעות של העברה בין דורית של טראומה לא רק אצל ניצולי שואה ובניהם, אלא גם במקרים אחרים של אלימות קיצונית. מאז החל המחקר בהעברה הבין דורית של טראומה, הופיעו עוד פרסומים ועוד פרויקטים של מחקר, כולל ספרה הערוך של מינדי ויזל בנות ההיעדר, שהוא אסופה של סיפורים על ציירות, סופרות וקולנועניות. ספר זה מתמקד בשאלת התמודדותן של בנות של ניצולי שואה, שבחרו לבטא את מצוקתן באמצעים אמנותיים: "ניצנים הצומחים מענפים מתים כמעט... אך אנו בנות העתיד ופנינו לביטוי האמנותי והיצירתי שלנו".[12]

מחקר פורץ דרך זה על הדור השני החל, כאשר הגיעו בני הדור הזה לשנות ה-20 המוקדמות לחייהם,[13] גיל דומה לגיל המשתתפים במחקר הנדון כאן. בנוסף לסיפורים ולמחקרים שנזכרו לעיל, קיימים גם כמה מחקרים הסוקרים מספר דורות במשפחה אחת (סבתא, אמא ונכדה). שני ההיבטים הללו מופיעים במחקריהם של לאה אוך אלטרס,[14] הסוקרת שלושה דורות של נשים יהודיות; דן בר-און,[15] המנתח שלושה דורות של ניצולים; עבודת הדוקטור של ד"ר מארק יוסלו (Yoslow),[16] שהתבסס על מחקר כמותי על הדרכים בהן פירש הדור השלישי לשואה את הטראומה, הפחד והזיכרון של הוריהם, ואשר, לטענתו, מתוך חוויות השואה של סביהם–  שאבו עוצמה.

מכל המחקרים שלעיל, אף לא אחד התמקד בראיונות אתנוגראפיים איכותניים אישיים עם בני הדור השלישי מנקודת מבט סוציולוגית. אף אחד מהם לא בחן את הדרכים שסללו את דרכם של בני הדור השלישי של ניצולי שואה כדי לשבור את הפחד שהנחילו להם הוריהם, וכדי להפוך את הטראומה, את הזיכרונות ואת סיפורי ההיסטוריה האלה לתחושה של גאווה יהודית. תחושת גאווה זו, שבה עוסק מחקר זה, שהיא מרכיב מרכזי בזהותם של יהודים אמריקנים צעירים.

 

זהות וזיכרון

ו. ג'יימס בות' (Booth) קבע ש"להיות בעל זהות פירושו להיות בעל היסטוריה: הסיפור על כוחה של עמידה לאורך זמן, כמו גם תיאור המשמעות של כישלון בעמידה בקריטריון זה".[17] זהות, אם כן, נטועה בהיסטוריה ובזיכרון ומדגישה אומץ, עוצמה, וגם לחץ להמשיך ולהוביל את הקהילה בכיוון נכון. התרבות היהודית בולטת במאמציה לשימור הזיכרון, הבאים לביטוי בהענקת מלגות אקדמיות ודתיות, בציון חגים ושמחות יהודיים ובעיסוק בהיסטוריה היהודית. בהקשר של מחקר זה אשתמש בטענתה של לינדה אלקוף (Alcoff), שזהות היא היכולת לערב מערכת של אינטרסים ורעיונות, המכבדת הן את הפרט הן את הציבור, ויכולה להיות סוכנת לשינוי חברתי. זהות יכולה להיות מובנת בדרך הטובה ביותר באמצעות מפגש משמעותי עם סיפורים אישיים וזיכרונות (ומסיבה זאת אתנוגראפיה כה מתאימה למחקר על זהות). כמו כן קבעה אלקוף, שההסבר של זהות חייב להכיר בשניים:

שזהות משנה מבחינה אפיסטמית, וגם שזהות היא תוצר של פעולה אישית מורכבת שבה נוצרת המשמעות ולא רק נתפסת או נחוות. במילים אחרות: זהות של יחיד ושל חברה אינה רק ניתנת, אלא היא גם דרך לחיות, לפרש ולפתור, באופן קולקטיבי ובאופן אישי, מיקום חברתי אובייקטיבי והיסטוריה קבוצתית.[18]

 

 

הגדרה זו של זהות מדגימה כיצד זהות אינה אישית בלבד, אלא היא חלק מהקשר רחב יותר של משפחה, דורות, היסטוריה, קהילה ואומה. כפי שקבעה אלקוף לעיל, זהות לא רק "נוצרה", אלא היא יכולה גם להתקבל ולעבור שינוי, כפי שנראה בתגובות במדגם זה.

 

II ממצאי המחקר

פרק זה ייפתח בדיון על תגובות המשתתפים לשאלות הנוגעות להיעדר או לנוכחות האנטישמיות בחייהם בתקופת המחקר, וכן כיצד מהווה האנטישמיות מרכיב בזהותם כיהודים. אחר כך ייבחנו ההיבטים השונים של הזיכרון היהודי שהודגשו על ידי המשתתפים בראיונות. בהמשך יעומתו הדרכים שבהן נוצרו טיפוסים שונים של זיכרונות שמילאו תפקיד בחייהם של בני הדור השלישי עם אלה של בני הדור השני וכן יוסקו מסקנות על שינויים דוריים בזיכרון. לבסוף יתייחס חלק זה לדרכים בהן טראומה וסבל יהודים החליפו צורה במוחותיהם של משתתפי מדגם זה, ולבשו צורה של מורשת הגאווה היהודית.

אנטישמיות

חשוב לציין, שבתארם פחדים, סיפורים או רגשות הנוגעים לטראומה וזיכרון, חיברו מספר משתתפים יחד, אנטישמיות ושואה. אני סבורה שהסיבה העיקרית לכך נעוצה בכוח של האנטישמיות שמייצגת השואה וכן בדרך שבה פועלים חוקים ואידיאולוגיות אנטישמיים ובדיחות אנטישמיות, שהסתיימו במותם של שישה מיליון יהודים[19]. אנטישמיות ושואה

אינם ניתנים להחלפה ביניהם. והכוונה היא, שלא כל הערה אנטישמית פירושה שהאדם הוא אנטישמי, או שיפעל באלימות כלפי יהודים. אולם, עבור חלק מהיהודים, אותם מעירי הערות יכולים להיות גם אנטישמים, משום שאנטישמיות נוגעת בנימים כה עמוקים, שההיסטוריה היהודית והזיכרונות על השואה ועל השנאה ליהודים עולים מיד בדעתם. לכן במספר ציטוטים, כמו גם בזיכרונותיהם של יהודים, מטשטש לעיתים ההבדל בין המושג שואה לבין המושג אנטישמיות.

כאשר מנתחים את הדרכים שבהן השפיעו השואה והיבטים אחרים של אנטישמיות על הקשר של צעירים יהודים אמריקנים לזהותם היהודית, רואים שכל עשרים המשתתפים אמרו כבר במשפטים הראשונים, ששני אלה אכן חיזקו את הקשר שלהם ליהדות, לזהותם היהודית ו/או להיסטוריה היהודית. זו הייתה תגובה שונה מאוד מזו של הוריהם, כמעט שלושה עשורים מוקדם יותר. במחקרי אני בוחנת חלק מהסיבות האפשריות לשינוי זה וכיצד נרטיב חדש זה של עוצמה וגאווה יהודית, הנובע מזיכרונות משותפים, זיכרונות נעדרים ונעדרים-קולקטיביים, יכול לשרת מטרות פוליטיות או קהילתיות גדולות יותר.

למרות שאנטישמיות לא מתפקדת עוד באופן כה מובהק כבעבר ברמה המוסדית,[20] היא ממשיכה לתפקד ברמת התיווך האישי, משפיעה על קשרים אישיים, על תופעת השעיר לעזאזל, על דעות קדומות, על סטריאוטיפים ולעיתים על אלימות.[21] התנסויות באנטישמיות שעליהן סיפרו לי המשתתפים, היו בדרך כלל פעולות מרומזות, ועמדו בניגוד לחוויות הוריהם או סביהם בשואה, או בחלקים של מזרח אירופה, שם חוו אנטישמיות ממוסדת ורבים נמלטו מפניה על נפשם. למשל, סבתא של אחת המשתתפות סיפרה לה כיצד כאשר כנערה צעירה יצאה לטיול,   הייתה צריכה להקדים ולהתקשר לבתי מלון לפני הגעתה, כדי לוודא שיהודים מורשים ללון שם.

היהודים האמריקנים שהשתתפו במדגם זה מצאו באנטישמיות גם מקור של גאווה אתנית: גאווה על "כל מה שהיהודים סבלו ובכל זאת שרדו". (ישעיה) רבים מהם חוו מספר חוויות אנטישמיות ישירות: קראו להם "יהודון" (kike) או "יהודי מלוכלך", או ששמעו מאנשים שהם מודאגים מכך "שהיהודים הם בעלי כל הבנקים" ו"הם שולטים בכל הוליווד". בבית הספר התיכון, במשחקים בהתקוטטויות ילדות, נזרקו לעברם מטבעות וחבריהם בני גילם אמרו להם ש"היטלר היה צריך לעשות מכם יותר אהילים."[22]

משתתפים רבים שנשאלו האם חוו אי פעם צורה כלשהי של אנטישמיות, בהתחלה הכחישו וענו: "שום דבר קיצוני", אך אז המשיכו בסיפורים נבחרים מימי הילדות או הנעורים, מהם הסתבר שאכן שמעו אנשים אומרים ש"יהודים הם קמצנים" או "מלוכלכים". מספר משתתפים זכרו עימות בבית הספר עם תלמידים נוצרים שאמרו: "העם שלכם רצח את ישו". (בן) עם זאת, המשתתפים לא אמרו שזה גרם להם אי פעם לפחד בגלל יהדותם או להתכחש לזהותם היהודית. הם כן התייחסו לכך שבגלל המשמעות האנטישמית החבויה בתרבות האמריקנית, היו זהירים, אך בה בעת חזרו ואמרו, שהאנטישמיות לא הייתה מרכזית בחייהם ולא פעלה כעילה להתבוללות או להתכחשות לזהותם היהודית. מספר משתתפים סיפרו שנזהרו בגילוי זהותם היהודית, אך לא זיהו את האנטישמיות כמקור הפחד. לדידם האנטישמיות תפקדה כמסמנת את היותם חריגים או "אחרים", אך לא נראה שהדרה זו מהזרם המרכזי של אמריקה הלבנה גרמה להם לחרדה גדולה או לפאניקה. למרות נוכחותם המתמדת של הזיכרונות וההיסטוריה של הוריהם וסביהם במחשבתם, חווה הדור השלישי את האנטישמיות ואת מורשת השואה בדרך אחרת לגמרי .

 

זיכרון קולקטיבי, נעדר ונעדר-קולקטיבי

בכנס בצרפת בנושא זיכרון והיסטוריה, טען הנרי בולאווקו (Bulawko), שהזיכרון הקולקטיבי "מעוצב על ידי סיפורים רבים המהווים את המורשת שלנו".[23] התהליך הזה של קבלת טראומה מועברת, היסטוריה, ורעיונות מדורות קודמים – הוא מה שקרוי זיכרון קולקטיבי. רוב הזמן, מגיע הזיכרון כשברי זיכרונות, שהאדם הזוכר לא בהכרח היה נוכח בהם פיזית. זהו תהליך של טשטוש בין זיכרון, רעיונות וטראומה מן העבר של הדורות הקודמים לבין עברו של הפרט. זיכרון קולקטיבי נוכח לא רק בהעברה של טראומה, אלא גם בהעברה של גאווה ועוצמה; הוא הכוח המניע את זכירת המורשת, כשהמורשת של האדם הופכת להיות חלק מהזיכרון הפרטי שלו. כפי שקבעה דיאן וולף (Wolf), "אנו זוכרים ושוכחים כחברי קבוצה מסוימת ובמקום מסוים, ובאמצעות תהליכים אלו נוצרות מחדש זהויות".[24] הדבר יכול להיות מסובך יותר, כאשר פרטים מתחילים לזכור ו'לדעת' על מאורעות שהתרחשו לפני היוולדם.

למשל, שיפמן (Schiffman) נזכרת בתמונות שעלו בה כאשר התארחה במלון ובו חדר רחצה ישן עם חרסינה, וברז המקלחת שבו "היה תלוי חסר חיים מהקיר". היא אמרה:

ראיתי אותן, המון נשים, שלדי אדם עם פנים שקועות, דחוסות בחדר מרוצף חרסינה, מחזיקות ידיים... מחכות... כך המוח עובד.... התמונה עלתה ללא הזמנה ותקפה אותי. אני יהודייה של פוסט-שואה [דור שלישי], וזה הופך את הלא-מודע שלי להתרחק רק מרחק קצר מדימוי השואה... העבר עולה אל פני השטח, אפילו אצל אלו מאיתנו שמעולם לא היו שם. זה מזהם את ההווה... מזכיר לנו לזכור".[25]

 

זיכרון קולקטיבי יכול לשמש ככלי 'מזכיר' עבור חלק מהאנשים, למה שהיה לפני כן ומה שיכול לחזור. ניצולים דור שני דנו לעומק בכך שהם ממשיכים "לזכור אירוע שלא חיו אותו. רדופים על ידי ההיסטוריה, הם חשים מחויבים לקבל את משא הזיכרון הקולקטיבי שהועבר להם ולקבל את המשימה של שימורו".[26] כאשר ההיסטוריה הופכת לנוכחת, משמש הזיכרון הקולקטיבי ליצירת מה שג'ון סטוארט מיל קרא "קהילה של כינוס מחדש"[27] קהילה כזו, מאוחדת באמצעות אותם הנרטיבים, העבר ורגשות משותפים, שעם הזמן מקבלים מימד טראנסצנדנטלי.[28] יתכן וזו המשמעות של להיות חלק ממשפחה. בות' מתאר זאת כך: "להיות חלק ממשפחה זה להיות חלק בקהילה הנמתחת לאורך דורות".[29] על זיכרון קולקטיבי לעולם לא חושבים כעל אישי, מאחר והוא תמיד המשך של קהילות "הנמתחות לאורך דורות".[30] בות' מסתמך על רעיון זה כאשר הוא מגדיר זיכרון כ"יותר מקטלוג של תאריכים וזיכרונות מודעים. העבר מותיר את סימניו על אופיינו, ערכינו, אהבותינו והרגלינו".[31]

מצד שני, זיכרון נעדר מתייחס למה שמועבר לדורות הבאים, או חשוב מזה, לא מועבר הלאה. זיכרון נעדר הוא זיכרון עם חורים ופערים. זיכרון שנשלל (מה שלא נאמר, לא ידוע ונעדר), יכול ליצור באדם רגשות אשמה ו/או בושה. קיימת גם אפשרות שתהליך העברת הזיכרון הנעדר יכול ליצור אצל המקבלים הזדמנות לגשר על פערים, בעזרת מה שהם יודעים, זוכרים או מדמיינים. מכיוון שהזיכרון כמו היסטוריה מתפקד בסלקטיביות משלו, מה שמוכחש או נשכח הוא בעל משמעות בדיוק כמו, ולעיתים אף יותר, ממה ששמור בזיכרון. האפשרות של דברים שאינם ידועים או שלא מדברים עליהם במשפחות היא למעשה אין סופית, אולם לא כך באשר לסוגי הזיכרונות הנושאים משקל עצום, כאלה שהיעדרם נושא בחובו משא משמעותי.

למשל במחקר זה, סיפרו חלק מהמשתתפים איך השפיעו עליהם הרמזים שקיבלו מהוריהם או סביהם, לעולם לא לשאול על מה שקרה. משתתפת אחת סיפרה, שמתוך הרמזים החברתיים למדה לדעת כיצד צריך להתנהג כאשר לומדים על השואה. כבר בגיל שמונה קלטה את הרמז החברתי, שזהו נושא רציני וחשוב ולכן עליה לשמור על שקט ולהתנהג יפה. (ג'נט) כך תיפקד הזיכרון הנעדר גם כמשתיק של זיכרון בלתי נראה של אירוע שלא קרה שוב. תופעה זו הייתה שכיחה הרבה יותר בדור השני, שבגלל קרבתו לאירועי השואה, היה הדיבור על החוויות מאותה תקופה מקובל יותר ואף זכה לעידוד. בות' טוען שזהו טיעון לזכור, לשאת עדות.[32]

בות' גם מקשר בין היעדר וזיכרון באמצעות הקישור של מוות וזיכרון. הוא טוען :

שאם אובדן הזיכרון הורס את שלמות האדם, כך גם אובדן אדם או קהילה מערערים זיכרון משותף... ההשמדה או ההיעלמות של קהילות, מותירה חלל בזיכרון הקולקטיבי שלנו. כך חיסול הקהילות היהודיות של מרכז אירופה ומזרחה הכחיד דרך חיים ואת מקומן בחיים ובזיכרון האירופאים. מה שאובד במיתות אלו הוא, אם כן, לא רק דבר מה פרטי, רכושו, אם ניתן לומר כך, של אדם אחד, אלא חלק מהבסיס המשותף של קהילה, משפחה, תרבות, חברה.[33]

 

בקביעה שלעיל, מסביר בות' חלק מהקשרים בין זיכרון קולקטיבי וזיכרון נעדר. לדבריו, היעדר הזיכרונות של הקהילות (כלומר החיים שאבדו במחנות המוות) ההופך לנטל על הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה, הופך את אתרי הזיכרון, המוזיאונים ופרויקטים אחרים של זיכרון, לחלק מרכזי בזהות.

לרוב המשתתפים במחקר זה היה שילוב של שני סוגי הזיכרון, וכך נוצר מה שאני מכנה 'זיכרון נעדר קולקטיבי' שהועבר על ידי הוריהם וסביהם והמשיך להתקיים בזהויותיהם הם. כאשר שאלתי משתתפים מתי למדו לראשונה על אנטישמיות או על השואה היהודית, לעיתים קרובות ענו, "זה כאילו תמיד ידעתי". (דלילה, ג'נט, כלב, לאה, נעמי, אורה) לאחר משפט זה בא לעיתים קרובות סיפור המתאר כיצד החלו להבין את מימדי האנטישמיות או את גודל השואה היהודית. אולם, זיכרון האירועים או הטראומה היה כה חזק שלעיתים קרובות, סיפרו, "איני יכולה לומר מתי היה הזמן שבו לא ידעתי שאני יכולה לזכור" (נעמי). חלק אף עשו השוואות ללמידה יום יומית: "כמו שההורים שלך מלמדים אותך איך לצחצח שיניים בבוקר, ההורים שלך מלמדים אותך איך להיות יהודי וזה אומר לדבר על הדברים האלו [אנטישמיות]... להכיר אותם." (מייק)

משתתפת אחת סיפרה: "זה כמו ביחס למשהו שתמיד ידעתי עליו, אני לא זוכרת שאי פעם לא ידעתי... זה כמו שאני לא יכולה לזכור מתי למדתי אלגברה, את מבינה?" (פינה) העברת הזיכרון וההיסטוריה אינה מפורשת או תמיד מכוונת, היא לא מודעת, כמו נשימה או צחצוח שיניים. רבים הבחינו בין הדרכים בהן השפיע עליהם הזיכרון היהודי באופן עמוק.

 

שלוש פנים של זיכרון דור שלישי

כשקראתי את ספרו של אהרון האס (Hass) על בני דור שני של ניצולים, מצאתי שחלקים רבים מהחומר שלו הדהדו בראיונות שערכתי עם יהודים אמריקנים בני הדור השלישי. האס הוא פסיכולוג קליני שערך מחקר איכותני על בניהם של ניצולי שואה. ספרו מתייחס הן לחוויות של דור זה הן לתקוותיהם באשר לעתידם של בני הדור השלישי. תוך כדי ארגון המידע שעלה ממחקר זה, התחלתי להשוות ציטוטים ממחקרו של האס לציטוטים של המשתתפים במחקר שלי המתארים נושאים דומים, והכוללים, כשפי שנראה, גם תגובות דומות. מצאתי שיהודים אמריקנים בני הדור השני העבירו ידע, טראומה ורעיונות בנושא זהות יהודית לילדיהם בדרכים שונות: באמצעות סיפור סיפורים, ספרות, ריטואלים של חגים. כמו כן למדתי על מה שלא שיתפו בו את ילדיהם או לא סיפרו להם עליו. יהודים אמריקנים בני הדור השלישי היו מסוגלים:

1.      לתאר את תגובותיהם, רגשותיהם והשקפתם ביחס להוריהם, בני דור שני של ניצולים, בביטויים דומים לאלו שבהם תיארו את עצמם המשתתפים במחקרו של האס (בני דור שני של ניצולים) לפני 30 שנה. כלומר, יהודים אמריקנים בני הדור השלישי היו מסוגלים לקבל ולעבד זיכרון, טראומה וידע שהועברו אליהם מהוריהם.

2.      לזהות, לשתף ולבטא רגשות, דומים לאלו שציינו יהודים בני הדור השני של הניצולים בספרות קודמת. לכך יש שתי משמעויות אפשריות:

א.      הנסיבות יכולות להיות דומות ו/או

ב.      בני הדור השני העבירו זיכרון, אידיאולוגיות על זיכרון יהודי והיסטוריה בדרך כזו, שיצרה רגשות דומים אצל בני הדור השלישי.

3.      בני הדור השלישי שברו את תחושות הפחד והטראומה שהעבירו אליהם הוריהם, והפכו אותם לתחושה חזקה של גאווה יהודית. כל המשתתפים ציינו שאנטישמיות חיזקה את אמונתם ביהודיותם.

 

המראות של הזיכרון

עימות בין תגובות המשתתפים בפרויקט עם עבודתו של האס בסוף שנות ה-80, מבליט את הדמיון בין השניים בצורה הטובה ביותר. למשל, בן הדור השני אמר להאס לפני כמעט שלושה עשורים:

אני מרגיש שאנשים בעמדות כוח מנצלים את הכוח לרעה. אני לא מצפה לטוב לב ואני פסימי בדרך כלל. יש לי נקודת מבט מאוד אגואיסטית על העולם. אני צריך להשיג לעצמי את מה שאני יכול. אני מפחד שאפשר יהיה לקחת את זה ממני בכל רגע.

 

משתתף אחד תיאר את נקודת המבט שלו על זהות יהודית ואנטישמיות:

זה [אנטישמיות/השואה] גורם לך להרגיש שהכול שביר וכל העולם יכול להתהפך תוך כמה שנים. לא משנה איזה מקום יש לך בחברה, הכול יכול להשתנות, במיוחד אם אתה יהודי. כאילו הכול יכול להילקח ממך, הרכוש שלך, הבית שלך, המשפחה שלך, כל מה שעבדת למענו. כל התארים שלך, לא תהיה להם משמעות, הם יכולים לקחת אותם ממך. לעולם לא תהיה מספיק לבן בשבילם. (אלי)

 

בשנת 2007, כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, מספר אותו משתתף סיפור על סבא שלו:

סבא שלי היה אומר לי, "אתה יודע שאתה יהודי, כי הם תמיד יבואו לדפוק על הדלת, ואתה לא מוגן". הוא היה אוכל קוטלי חזיר וביצים כל בוקר; הוא לא קיים אף מצווה יהודית, אבל, הוא היה אומר לי שהוא ידע שהוא עדיין יהודי, כי יום אחד הם יבואו וידפקו על הדלת ויתפסו אותו. (אלי).

 

שלושה ציטוטים אלו מדגימים את הדרכים בהן טראומה וזיכרון הועברו לאורך כמה דורות באמצעות סיפורים, רגשות ובחינה של זיכרונות משפחה. הציטוט הראשון לקוח מדברי בן הדור השני, שנאמרו שלושים שנה לפני שנערך פרויקט זה, שתיאר את רגשותיו/רגשותיה בנוגע לדרכים שבהן מתגבשת אצל יהודים בני דור שני של ניצולים "נקודת מבט אגואיסטית על העולם", בגלל הטראומה שחוו הוריהם .[34] הציטוט השני הוא של משתתף השוטח את רגשותיו ומספר עד כמה "פריכים" יכולים החיים להיות כשאתה יהודי; דברים אלה דומים לדברי בן הדור השני בציטוט הראשון, הקובע ש"אני צריך להשיג את מה שאני יכול בשביל עצמי כי אני מפחד שזה יילקח ממני בכל רגע".[35]

הציטוט השלישי לקוח מתיאורו של אלי על רגשותיו של סבו, כשהוא מדבר על הדרך בה אמר לו סבו, שאפילו אם יעבור על כל החוקים של היהדות, ו"יאכל בשר חזיר" כל בוקר, עדיין יאמר לו סבו שהוא ידע שהוא עדיין יהודי, כי "הם [האנטישמים] יכולים לדפוק על הדלת ולתפוס אותו". (אלי) הציטוט השני והשלישי משקפים את הראשון, מתארים כמה שבירים חייהם של אלו החיים כיהודים, כשהם יודעים שאפשר להפוך אותם בכל רגע. שני יהודים אלו (הציטוטים הראשון והשני ) הם של בני שני דורות שונים ושל בני משפחות שונות, בהפרש של שלושים שנה, אולם הם משקפים זה את תגובתו של זה. התגובה השנייה והשלישית של אותו משתתף, מראות גם כיצד אפשר לעורר מחדש תגובות מילוליות המבטאות את אותן חרדות לגבי זהות יהודית, וכך להעביר זיכרון וטראומה מדור לדור. למשל: משתתף זה שהביע את חוסר הנוחות והפחד שחש סבו על היותו יהודי, דקות אחדות אחר כך ביטא את דאגתו שלו. עבור משתתף זה בן הדור השלישי, "לא משנה איזה מקום יש לך בחברה, הכול יכול להשתנות, במיוחד אם אתה יהודי". (אלי) פחדים אלה גורמים לחלק מהיהודים בני שני הדורות לרצות להישאר בתוך המעגלים הקהילתיים המוכרים להם.

בן הדור השני במחקרו של האס הצהיר: "למדתי שהעולם הוא מקום מפחיד. הכי טוב לחיות בעולם שהוא קטן מאוד ו[הוא] דומה לך, לא לבטוח באף אחד שהוא לא יהודי."[36]

משתתפת אחרת ששוחחתי איתה אמרה:

אבי לא ביקר בגרמניה, בגלל השואה. הוא לא קנה מוצרים גרמניים, או נהג בב.מ.ו. או מרצדס והוא הקפיד על זה מאוד. הוא גם היה מחובר לקהילה יהודית קרובה יותר. למרבה הצער, לא היה לו קל לצאת מאותה תרבות, וכשהיה ילד לא הרגיש בטוח להתיידד עם אנשים מחוץ לקהילה היהודית. (דלילה)

 

בשני ציטוטים אלו, מתארת המשתתפת את חוסר הביטחון שחש אביה מחוץ לקהילה היהודית. חוסר ביטחון שנזכר גם בסיפוריהם של המשתתפים במדגם של האס (שמשתתפיו היו בגיל אביה המתואר של דלילה). בני הדור השני העבירו רעיונות אלו לדור הבא במידה כזאת, שיכלו לבטא במדויק את תחושת ה'ביטחון' של הוריהם (ושל הדורות הקודמים), רק במסגרת של קהילות יהודיות. המשתתפים מבני הדור השלישי ציינו שגם הם חשו בטוחים יותר ונינוחים יותר בכל המעגלים היהודים.

אולם נראה, כי גם אחרי שעברו המשתתפים בני הדור השלישי את תהליך ההעברה של הטראומה והזיכרון, לא ביטאו את אותו פחד שביטאו הוריהם; רבים ציינו כי הוריהם סרבו להכניס לביתם או לחייהם מוצרים, מאכלים או מכוניות גרמניים. סירוב זה הפתיע יהודים פרוגרסיביים רבים, ביניהם כאלה שמשפחותיהם נפתחו לתרבויות ולמנהגים מגוונים, אך גם בקרבם נשארה גרמניה מחוץ לתמורה זו. סיפוריהן של שתי משתתפות על הוריהן מדגימים זאת בצורה הטובה ביותר:

אני כן זוכרת שכשחומת ברלין נפלה ואני לא לגמרי הבנתי מה קורה, אבא שלי הסביר לי ואמר "אנחנו לא באמת רוצים לאחד את גרמניה. את יודעת, הם גרמו לנו כל כך הרבה בעיות בעבר". ואני חושבת שזו הייתה החוויה הראשונה שלי שבה הבנתי איזו משמעות הייתה לגרמניה עבור אבי. אני לא יודעת עד כמה זה היה ברור, אבל ידעתי שהם לא יקנו ב.מ.ו. (לאה)

 

משתתפת נוספת סיפרה סיפור דומה על אביה:

אני זוכרת את אבי משמיע הערות מזלזלות על הגרמנים. הייתה לו תחושה כל כך עמוקה של דאגה וחשש, שזה גרם לו להתרחק מקבוצה שלמה של אנשים. זה תמיד בלבל אותי כל כך. אבל ככל שלמדתי יותר והתבגרתי, אני חושבת שהצלחתי להבין שעדיין נמשך הפחד הציבורי מגרמניה כולה, ואני חושבת שהיו אלה בעיקר בני הדור של ה'בייבי בומרס' שנולדו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה והדור שלפניהם, שמרגישים את זה יותר מאשר הדורות הנוכחיים. (ג'נט)

 

מספר משתתפים סיפרו סיפורים דומים. המשתתפים, כפי שסופר לעיל במילים שלהם, נרתעו לעיתים קרובות מההכללות של הוריהם על גרמניה, בעיקר לאור המאמץ שהשקיעו בעבר בפעילות נגד סטריאוטיפים. אולם, כפי שנאמר ברור בציטוט השני, הייתה זו "תחושה עמוקה של דאגה, שגרמה לו להכליל קבוצה שלמה של אנשים ביחד". (ג'נט) זוהי תחושה שהדור השני חש בצורה חזקה והדור השלישי הבין אותה אבל חש אותה כבר בצורה פחות חזקה; משתתפים אחדים בפרויקט אף ביקרו בברלין. אולם אחרים דיברו על כך שלא יקנו מכוניות או מוצרים גרמנים, מכיוון שזו הייתה פעולה שחל עליה איסור כה חמור כשהיו ילדים והם לא רצו לפגוע בהוריהם. עבור הוריהם, לא לקנות מוצרים גרמניים או לבקר בגרמניה היו דרכים להישאר בתחום הבטוח של הקהילה שלהם ולמחות בשקט על הזוועות שקרו בגרמניה.[37]

שלושה היבטים אלו של זיכרון הדור השלישי[38] מדגימים את שני סוגי ההעברה של זיכרון: זו של הורה לילד, אשר בה הילד מבין ומסוגל לבטא את אותם תחושות, רעיונות והסברים של הדור הקודם, וההעברה של זיכרון מהורה לילד, כשהזיכרונות, הרגשות, הרעיונות וההסברים של ההורים הופכים לחלק מהזיכרון הקולקטיבי של הילד.

בן לדור שני של ניצולים, דן בר-און, כותב על המצב המוזר בו היה תקוע במצב של בין תקווה לפחד. לדבריו, "זו הייתה המורשת שקיבלנו מהורינו – ניצולים יהודים, בורחים ומהגרים מאירופה. היה עלינו לנווט את דרכנו לבגרות בין אותם קטבים [של תקווה ופחד], לנסות להתגבר על הפחד בעוד אנו נותנים תקווה לילדינו אנו".[39]

הדור השלישי מאפשר פרספקטיבה חדשה על הדור השני. בני הדור השני הם לא רק מגיבים פסיביים או אקטיביים לגורל הוריהם ולנורמליזציה, אלא גם אנשים בוגרים בזכות עצמם, הורים לילדים משלהם... שרצו שילדיהם ייהנו מסביהם, זכות שחסרה להם, והם רצו שילדיהם יגדלו חופשיים מהאיסורים שהם חוו כילדים.[40]

 

לדור השלישי יש לעיתים השפעה מרפאה על משפחות, שבהן נשאלות "השאלות הספונטאניות [ש]פותחות תקשורת חסומה בין הוריהם וסביהם".[41] ניצולים אחדים מדברים על הקלה שהם חשים כשהם מדברים עם נכדיהם, הקלה שלא הרגישו עם ילדיהם. דבר זה עולה בברור בעדויות וסיפורים של ניצולים.[42] היו משתתפות שסיפרו ששמו לב לכך שדיבורים אלו מתרחשים במהלך הכנת המזון לחגים.

בראיונות סיפרו בני הדור השני עד כמה שונים היו הוריהם מהורי חבריהם שלא היו ניצולים. הם היו מרוחקים יותר, מאופקים יותר ולעיתים שתלטניים. משתתפים בני הדור השלישי סיפרו על מחשבות דומות על סגנון ההורות של הוריהם. משתתף אחד סיפר:

אני חושב שזה [השואה] הפך אותם להרבה יותר פרנואידים ממה שהיו צריכים להיות, אבל בעצם אינני יודע כמה מזה היה בגלל שגדלו ברוסיה או באוקראינה, מקומות שהיו כה שונים מפה, הרבה יותר אנטישמיים. אבל ללא ספק, הם היו הרבה יותר פרנואידים ולא נתנו לי לעשות את כל הדברים שהחברים שלי עשו. כשהייתי חוצה את הרחוב הם היו צופים בי. כל דבר שתעלי בדעתך, נאסר עלי לעשות. לא יכולתי לעשות כלום. זה היה מגוחך. אני חושב שהפרנויה הזו עשתה אותי הרבה יותר זהיר ממה שהייתי אילולא זה. (סם)

 

משתתף זה דיבר על תסכולו בגלל האיסורים שהטילו עליו הוריו כשהיה ילד. לאחר הראיון צחקתי יחד איתו, כי גם לי כמוהו לא הרשו לחצות את הרחוב או לרכב על אופניים לשום מקום מבלי שהוריי עקבו אחרי במכוניתם. להוריו היו סיוטים בהם הנאצים חוזרים כדי לקחת את ילדם. גם לאמי היו סיוטים כאלו.

משתתפת נוספת סיפרה איך שינתה השואה את סביה ואת אמה, ועל הדרך בה גידל כל אחד בדורו את ילדיו:

אמי תמיד מדברת על איך שזה [השואה] שינה אותה ואיך לסבים שלי הייתה טראומה כזו, וזה באמת היה טבוע בהם, כל הזוועות שראו, על אף שהיו באמת אנשים נינוחים. כשאמי התלוננה על מבחן או משהו קטן כזה, הסבים שלי לא יכלו להבין, וכך גם כשאני הייתי מתלוננת, אמי הייתה אומרת לי: "אם אימא שלי הייתה שומעת אותך מתלוננת על זה היא הייתה נותנת לך סטירה". בגלל מה שהם עברו, מה שחשוב בעיניהם שונה ממה שחשוב בעיני. אצלם הכול היה כל כך אחר, היה בקנה מידה אחר. את יודעת, הם אמרו לי לבחור את החברים שלי, כאילו הם יהיו אלה שיחביאו אותי בשואה. (תמר).

 

ההערה שהעירה סבתה של תמר על בחירת חבריה "כאילו הם יחביאו אותה בשואה", הייתה הערה נפוצה שחזרה בסיפוריהם של כמה משתתפים מפי סביהם, שהנחילו להם כעצה. זה עיצב את הדרכים בהן העריכו בני הדור השלישי חברות ומה וחשבו עליה. חברים מבחינתם היו רק אנשים שאפשר לבטוח בהם שבנסיבות של שואה יסתירו את יהדותך וישמרו עליך. אני זוכרת שכאשר הייתי צעירה יותר חיכיתי שנים לפני שגיליתי לחברים שאני יהודייה. אולם, עם כל זאת, הפחד הזה לא מנע מבני הדור השלישי מלחוש תחושת גאווה במי שהיו ובמה שעליו סבל עמם.

 

מורשת וגאווה יהודית

האס קבע ש"ניצולים נאבקו עם נושא המורשת... הדור השני שלהם יכול היה להפעיל יותר שליטה על תהליך ההעברה מכפי שיכלו הוריהם, שהדחפים שלהם, הסיוטים והכעס, היו מעורבים לעיתים קרובות באופן לא רצוני בהתקפים פתאומיים".[43] זו הייתה שאלה של "איך אני מאזן בין תשוקתי שבתי תדע, לבין תקוותי שהיא תתפתח כאדם עשוי ללא חת"?[44]  כמו כן אמר, שהנרטיב של השואה

לא חייב בהכרח להוליד תגובה טראומטית או מטרידה. אני מקווה שזה יעודד אותה לתרום בדרכה לחיוניות המתחדשת של עמנו. להיות יהודי צריך להיות חוויה חיובית. השמחות הגלומות ביהדות... צריכות לגבור על הקשיים בעבר ובהווה.[45]

 

עניין זה מודגם באופן הטוב ביותר בדרכים הרבות שבהן ניסו בני הדור השני ללמד את ילדיהם על ההיסטוריה היהודית ועל הסבל היהודי.

משתתפים במחקר זה זכרו קריאה ברומנים, בספרות מגוונת,בהשתתפות וכן בצפייה וגם בהשתתפות בהופעות, בטכסים ובחגי זיכרון יהודים, וכן בשיחות עם הוריהם על אנטישמיות, הן כילדים הן כהורים. משתתף אחד דיבר על כך לאחרונה עם הוריו. הוא סיפר:

למעשה דיברתי לאחרונה עם הוריי, כמה קשה להסביר לילד את המשמעות של אותן הערות ולומר לילד ש"יש אנשים בעולם הזה שישנאו אותך, ובנסיבות מסוימות אף יהרגו אותך, מפני שאתה יהודי". זה נושא שקשה מאוד להעלות בפני ילד. (כלב)

 

נושא מרכזי שעלה בכל ראיון היה הנושא של גאווה יהודית. הנושא חוצה סקטורים (רפורמים, קונסרבטיבים, תרבותיים) גילים, רקע, מיקום גיאוגרפי ומקצועות שונים.

התשובה הנפוצה ביותר לשאלה "איזו השפעה הייתה לאנטישמיות על הזהות היהודית שלך"? הייתה: "היא מחזקת אותה". למעשה, תחושה זו של גאווה הייתה כה חזקה עבור בני הדור השלישי, שכל משתתף ציין זאת בחלק כלשהו של תשובתו, הרוב אמרו זאת כבר בשני המשפטים הראשונים. לדוגמה, בתשובה לשאלה זו אמר משתתף אחד:

אצלי, אני חושב, זה חיזק את אמונתי בהיותי יהודי. כשמישהו עושה משהו בעל אופי אנטישמי, בדרך מסוימת, זה מחזק את אמונותיי. כי השנאה הטהורה הרי יכולה לגרום לכך שלא תרצה להצהיר על יהדותך, אבל יהודים ממשיכים לצעוד קדימה ולהצהיר על עצמם כיהודים ומגינים על זהותך ועל כבוד עמך, משפחתך וחבריך. (כלב)

 

משתתף אחר אמר:

אני חושב שהדור שלי הרבה יותר מודע למה שקרה בעבר ויש בו משהו הרוצה לוודא שזה לא יקרה שוב ותמיד ככה, מסתכל מעבר לכתף להיות בטוח שזה לא עומד לקרות שוב. באופן כללי, במושגים של הגדרת זהותי, אני יכול להסתכל אחורה ולראות את זה, אני יכול לעקוב אחרי שושלת היוחסין שלי אלפיים שנה לאחור, אני חושב על כל הרדיפות שאנחנו כעם עברנו ואני חושב "וואו, אני עדיין כאן ואני עדיין מזדהה כיהודי" ואני חושב, שאל מול אנטישמיות, מבחינות מסוימות, זהותי היהודית חזקה יותר. (פז)

 

משתתפת נוספת סיפרה:

מבחינתי, אני מרגישה גאה על שהגענו כה רחוק ושאנחנו עדיין נאבקים, במיוחד בישראל, ומהווים נוכחות כזו, נוכחות כה חזקה של אוכלוסיה כה קטנה בעולם. כמובן שכואב לי שאחרים יכולים להרגיש תחושות שליליות בקשר לזה [יהדות], אבל בעיקר משום שאני די מרוחקת ממצב כזה, אבל זה נותן לי גם תחושה עמוקה של גאווה. מעולם לא דחיתי את יהדותי, אולי בבית ספר יסודי רציתי את המתנות של חג המולד, אבל אף פעם לא דחיתי את זהותי היהודית. (דלילה)

 

מה השתנה אצל בני הדור השלישי שהעניק להם תחושה כה עמוקה של גאווה יהודית? האם זה קרה משום שהיו רחוקים יותר מהג'נוסייד האירופי ומשום שהיו בעלי תחושת ביטחון פיסי, דבר שלא היה ולא היה יכול להיות אצל בני הדור השני? תחושה זו של גאווה איננה נעוצה בעובדה שאנטישמיות איינה קיימת כיום, כפי שעולה בתקשורת העולמית ובנרטיבים ובסיפורים של אותם משתתפים,[46] מה היה אפוא כה יעיל בשבירת הפחד ובנטיעת הגאווה? [47]

בשנת 1981 בישראל, ושוב ב-1983 בוושינגטון הבירה, התאספו המוני ניצולי שואה ובני משפחותיהם לאזכרה, לחינוך ולהנצחה. עשרים אלף איש התכנסו כדי להישבע את שבועת המורשת לדורות הבאים, שכללה, בין השאר הבטחה "ללמד את ילדנו לשמור לנצח על אותה נפש יהודית עקורה שלא ניתן היה להשמידה".[48] כך עשו את המחויבות לזכור, למוטיב מרכזי במוזיאוני שואה ובאתרי הנצחה.[49]

ספרו של האס מסתיים בתיאור תקוות העתיד של בני הדור השני של הניצולים. לרבים לא היו ילדים או שבאותו זמן, לפני כשלושים שנה, היו להם ילדים קטנים. זה היה בערך באותו זמן שבו רק עמדו רוב משתתפי המחקר הנוכחי להיוולד, או שהיו עדיין בחיתולים. הוא קבע ש"מספר משיבים התכוונו במפורש לטעת בילדיהם גאווה יהודית".[50] תחושה מפורשת ונחושה זו שהונחלה והועברה לבני הדור השלישי הייתה מכוונת ונעשתה במחשבה תחילה. בני הדור השני הצליחו לקטוע את הטראומה והפחד וליצור תחושה של גאווה יהודית חזקה, של משימה עצומה.[51]

תחושה זו של גאווה, שרתה את קידומו של נרטיב לאומי של מדינת ישראל והיטיבה עם הקהילות היהודיות. אחת מההצדקות המרכזיות לצורך בהקמת מדינה יהודית היא השואה ומותם של כשליש מיהודי אירופה. משתתפים אחדים טענו כי במקרה של שואה נוספת זקוק העם היהודי למקום ללכת אליו. דברים כאלה אפשר לשמוע גם בשיח הישראלי הלאומני של העת האחרונה. הם משרתים גם מטרות פנימיות של קהילות יהודיות; כשם שבני הדור השלישי הצליחו לגלות גאווה יותר מפחד ביחס לזהותם היהודית, כך יכלו לגייס עוצמה ואומץ לעשות יותר, כלומר לפעול יותר, ובכך להפחית את הסיכוי להתבוללות יהודית ולצמצום האוכלוסייה היהודית. משתתפים אלו חשו בטוחים כיהודים, גם אם פירוש הדבר היה לחוש מידי פעם גם תחושת תלישות. הם חשו ביטחון לנסוע לגרמניה, להתיידד וליצור קשרים מחוץ לקהילה היהודית. תחושת הגאווה פתחה בפניהם גם את הדרך לסוג של עיבוד מחדש ודמיוּן מחודש של ההיסטוריה והנרטיבים, שאפשרו תחושה חדשה של גאווה בהיסטוריה ובזיכרונות של הדורות הקודמים.

עמנואל לוינס (Levinas), אינטלקטואל יהודי צרפתי וניצול שואה אמר, ש"אין זה הזיכרון עצמו שהוא חיוני, אלא הקריאה של עובדות הזיכרון והפרשנות עליהן. עבודת הזיכרון אינה צלילה אל העבר, אלא ראייתו מחדש דרך חוויות חדשות ונסיבות חדשות".[52] זה בדיוק מה שעשו דורות של יהודים בזיכרון הנעדר הקולקטיבי שלהם: עיצוב מחדש, החייאה מחדש, וסיפור חדש של היסטוריה והטראומה היהודית לדורות חדשים, בדרך שמסכלת התבוללות, מסלקת פחדים מתחושת נאמנות נלהבת לגאווה יהודית. ניתן לראות זאת בבירור בדרכים בהן פעלו בני הדור השני כדי ליצור זיכרונות של עוצמה אצל ילדיהם, גם אם זה נעשה באמצעות חגים וערבי סדר פסח שנוהלו מאחורי תריסים סגורים.

בני הדור השלישי של יהודים אמריקנים יכלו לתפוס באופן כה ברור את האיזון בין זיכרון, ידיעה והבנה, וליצור מהם מקור לגאווה, לעוצמה ולחמלה יהודית. אולי ריחוקם מהג'נוסייד הוא שאפשר להם להרגיש בטוחים יותר ומרוחקים יותר מאשר בני הדור השני, שלא הרגישו כך. העברת זיכרון וטראומה תמשיך לעצב את הזהות היהודית של הדורות הבאים, בעוצמה ובדרכים יצירתיות. במקביל – תמשיך לרדוף את הנפש היהודית, כשהיא מותירה חלק מבני הדור השלישי בהרגשה שהם "תמיד ידעו" על היסטוריה, שהם לא חיו אותה כדי לחוותה.

 

III. נשיאת עדות: פירושים מסכמים

כדברי אלי ויזל :

...חלקנו אף האמינו, שהם ניצלו [ממחנות ההשמדה] כדי להפוך לעדים... משום שכממשיך המסורת היהודית, אני מאמין שכל מה שאנחנו מקבלים, עלינו לחלוק עם אחרים. כאשר אנו עוברים חוויה, החוויה אינה יכולה להישאר אצלי. יש לפתוח אותה, להציע אותה כשי, יש להעמיקה, לתת אותה, לחלוק אותה. אבל את המידע צריך להפוך לידע ואת הידע לרגישות ואת הרגישות למחויבות... אם כך, איך אנחנו יכולים לדבר, אם לא נאמין שלמילים שלנו יש משמעות, שהמילים שלנו תעזורנה לאחרים להפוך את העבר שלנו לעתיד של בני אדם אחרים – של עם אחר... מהו עד אם לא מישהו שיש לו סיפור לספר, החי רק לאור מטרה אחת הרודפת אותו: לספר אותו. ללא זיכרון, אין תרבות. ללא זיכרון, לא הייתה ציוויליזציה, לא חברה ולא עתיד.[53]

 

 בציטוט שלעיל, מאיר אלי ויזל, אחד מניצולי השואה הידועים ביותר, את הדרכים בהן יש להעביר את אותה חוויה כ"תרומה" לאלו שלא התנסו באותן חוויות. עד, על פי ויזל, הוא מי שיש לו "מטרה אחת הרודפת אותו": לחלוק את זיכרונותיו. הוא מוסיף ואומר, שזיכרון חיוני לתרבות, לחיים, לעצם קיומה של הציוויליזציה, משום שאם אין זיכרון, "אין עתיד".

בתורה, הציווי "זכור" מופיע יותר ממאה וחמישים פעם. מבחינה תרבותית ודתית, המסורת היהודית מחוברת לזיכרון באופן שאינו ניתן לניתוק. רוב החגים היהודיים הם הזדמנות לשאת עדות לזיכרון הקולקטיבי של ההיסטוריה, גם של רדיפות וגם של עוצמה. עבור היהודים שלאחר השואה נשיאת עדות על נרטיבים יהודיים, על הדרכים בהן יהודים בנו מחדש את חייהם, את זהותם ואת לאומיותם לאחר החורבן, היא מרכזית להבנת זהויותיהם כיום. סיפור התנסויותיהם באנטישמיות ובגזענות, והדרכים בהם הם ממקמים את עצמם במבני כוח היררכיים של זכויות ודיכוי מסובכים ומשתנים תדיר, היה גם הוא חשוב להם, בעת שברכו על ההזדמנות לדון בנושאים אלו.

הפרויקט שתואר כאן, דן לעומק ב'נשיאת עדות' לזיכרונות תרבותיים וקולקטיביים בכמה רמות. ההתבטאויות של יהודים אמריקנים צעירים על תחושת העצמי סבבו סביב החוויה האישית שלהם לשאת עדות על עדויות של הוריהם וסביהם. חלקן מהעדויות בעיקר אלו של ניצולי השואה, הועברו בדרכים המקובלות, כמו צפייה בעדויות מוקלטות בווידיאו או בהאזנה להקלטות קוליות. דבר זה התאפשר בעיקר בזכות המאמץ של סטיבן ספילברג ב-1994 לתעד בווידיאו[54] יותר מחמישים אלף עדויות עבור קרן השואה.[55] כמה מהעדויות הללו נמסרו באופן פחות ישיר, באמצעות סיפור סיפורים, ספרות, חגים, חששות ותקוות יום יומיות, והשקעת מאמצים במטרות חברתיות ובאירועים חברתיים.

כפי שציינה וולף,

ניצולי שואה למדו לדעת כי עדויות הוכיחו עצמן כאמצעי יעיל לתת פומבי לעברם ולהנחיל פיסת היסטוריה יהודית... [עדויות] מספרות את סיפור הדיכוי כמעשה פוליטי וחיוני... משום שהן חושפות עוולות. כך מתן עדות מהווה דרך של זיכרון החורגת מתחום הפרט, וחורטת את הזיכרון בהיסטוריה".[56]

 

בתהליך זה של מסירת עדות, עובר העד מהפך ממעמד של עד לשחקן פוליטי, אשר כמעצב ההיסטוריה והזהות, הוא מחויב לספר מחדש ולפרש מחדש את הנרטיבים, על פי הבנתו שלו. גם ויזל התייחס לשינוי שעובר העד שעדותו נעשתה לכלי פוליטי, כאשר קבע "המידע צריך להפוך לידע, ידע לרגישות ורגישות למחויבות".[57] השתנות הזיכרון לפעולה פוליטית יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים רבות ושונות, מהקמת מדינה ולאומיות ועד לתחושות אישיות ודוריות של גאווה ועוצמה.

 

משמעויות למחקרים נוספים

נשיאת עדות בכל הרמות הללו (אני עצמי נושא עדות, המשתתפים נושאים עדות על חוויות ועדויות של בני הדור הקודם), הייתה בשבילי כלי אנליטי מרכזי שאפשר לי לנתח היבטים בין-דוריים של זהות בקרב יהודים אמריקנים צעירים. בגלל מוגבלות מחקרי לעשרים משתתפים ממדינות ומאזורים נבחרים, אני סבורה שכדאי יהיה לשחזר אותו בעתיד בקנה מידה גדול יותר, ואולי אף להרחיבו כך, שיכלול גם את בני הדור השני וימפה את ההבדלים בתגובות ובחוויות בינם לבין בני הדור השלישי. במחקר עתידי בנושא זהויות קולקטיביות ותרבותיות, תהיה נשיאת עדות של עדים יחידים קריטית להבנת תחושת הסולידאריות של הקהילה, קולקטיביוּת ואינדווידואליוּת. עדשה מסוימת זו של ניתוח זהות (בחינת ההעברה הבין-דורית), שהשתמשתי בה לפרויקט זה, תהיה חיונית להבנת קהילות אחרות שחוו ג'נוסייד ואלימות פוליטית. לדוגמה: קהילות של ילידים אמריקנים שחוו ג'נוסייד ואלימות, כמו ניצולי הג'נוסייד ברואנדה, בקמבודיה ובבוסניה, או ביחס לאפריקנים אמריקנים שאבותיהם נחטפו והיו לעבדים בזמן סחר העבדים הטרנסאטלנטי.

אפשר להרחיב פרויקט זה גם באמצעות עבודת מחקר נרחבת יותר בנושא מגדר ותהליך ההעברה הבין-דורית של טראומה – נושא שעורר את תשומת ליבי במהלך מחקרי. אני סבורה שיהיה מקום לבחינה של מגמות מגדר כלליות, במגמה להשיב על שאלות כגון: היכן התרחשה ההעברה של טראומה והיסטוריה, כיצד דנים נשים וגברים בפחד ובגאווה שלהם וכן האם היה שוני בין גברים ונשים בדרך בה חוו אנטישמיות. אולם, מכיוון שהמדגם שלי היה קטן ולא הסתמכתי על נתונים קיימים בנושא הדור השלישי, אין בידי לנסח טענה חזקה על הדרך בה השפיע המגדר על עיצוב הנרטיב של המשתתפים במחקר שלי או של בני הדור השלישי בכלל. אין זאת משום שאיני מאמינה כי קיים נרטיב כזה, ההיפך הוא הנכון. היעדר עדשה מפורשת כזו במחקר שלי, נגזרה הן מהמדגם הקטן שלי הו מן השאלות הכלליות שעמדו בפני המשתתפים. אני חושבת שניתן לעשות רבות בחקר הדרך בה מעצבים מגדר, מעמד, פוליטיקה וחוויות גזעניות, את הנרטיב של בני הדור השלישי, וכן בחקר הדרכים בהן חוו טראומה בין-דורית ורגש. עבודה שכזו, על מגדר, מעמד וגזע, היא חיונית להשלמת הספרות בנושא הדור השלישי.

על ידי הרחבת טווח המחקר לשאלות מחקריות נרחבות יותר, כגון אלו שהוזכרו לעיל, יכול להתפתח ידע חדש על תגובות לטראומה ועל הדרך בה היא מעצבת את חייהם של אנשים, ואולי אף על בחירת דרכם וקבלת החלטותיהם בשאלות של קריירה ואקטיביזם. מובן כי תגובות לג'נוסייד, אלימות פוליטית וגזענות/אנטישמיות, יכולות להוות גם חוויה מקשיחה. במאמץ לחוש ביטחון, יכולים אנשים שחוו חוויות טראומטיות ומכאיבות לפנות לאידיאולוגיות צרות ומוגבלות, שתוצאתן לעיתים היא שלילת הפתרון הלאומי. אולם, אם תתפרש תגובה שכזו במסגרת של ריבוי עדויות, אזי יכולה נשיאת העדות לשמש גם כאמצעי לשינוי חברתי ולטרנספורמציה חברתית. נשיאת עדות מוציאה לאוויר העולם ונותנת קול לנקודות מבט ולפרספקטיבות רבות. תהליך זה חשוב כדי למנוע את השמעתו של קול יחיד לכל ג'נוסייד, מאורע או קהילה. מחקר המעורה לעומק במנהגים של נשיאת עדות ושל התהליך שעוברים הדברים הנהפכים לעדויות, יכול לשמש כלי להרחבת המקורות לפתרונות חדשים לאלימות, (בכל המצבים הללו) ולהארתם, ויכול לסייע למאמץ להבטיח את הדרך בה אלימות וטראומה לא יעוררו אלימות וטראומה נוספים. עדויות יכולות לשמש כאמצעי חדשני להביע, להבין ולתעד יצירת זהות, ככלי להתאוששות מהירה ולהתנגדות למרות ולאלימות, למען הניצולים ולמען הדורות הבאים.

דרך נוספת בה נשיאת עדות יכולה לשמש אמצעי לשינוי חברתי ולטרנספורמציה היא כאשר זו מהווה "מחווה של התרסה והתקוממות, כנגד ההיבלעות בהווה וכנגד השאיפה לשכוח או להסתיר".[58] עבור בות' לשאת עדות פירושו "להאיר, לשמר ולמסור את הזיכרון, להתנגד לכוח הכמו-ממוסֵס של הזמן ולנסות ולהבטיח את המשך השמעת קולם של האמת, של הצדק, של האדם, ולפעול... כנגד המוות על ידי הכחשת כוחו להפוך הכול לדממה גמורה ולהיעדר אין סופי".[59]

 

תקוות לדור השלישי

אם הזיכרון הוא העומד בבסיס הזהות של יהודים אמריקנים צעירים, הרי השואה היהודית חייבת להיות חלק ממנו, אך לא כולו. אני מאמינה שדברים אלה עולים מהמדגם שנדון במאמר זה. זיכרונות השואה שהועברו אל המשתתפים באמצעות זיכרונות קולקטיביים, זיכרונות נעדרים וזיכרונות נעדרים-קולקטיביים, עברו טרנספורמציה מתחושות של עצב, פחד וטראומה של היחיד, לתחושה של גאווה יהודית. גאווה זו הייתה קרש קפיצה עבור רבים מהמשתתפים הללו, למצוא את מקומם באקטיביזם למען צדק חברתי, וכפי שאמרה אחת המשתתפות ביחס לאקטיביזם שלה, כי במאבק למען שוויון, היא צועדת כיהודיה. השמדתם של יהודים רבים כל כך בשואה, הובילה יהודים רבים בני הדור השני להיות פעילים בתנועה לזכויות האזרח ובתנועה לשחרור האישה.[60] בני הדור השלישי המשיכו בכך בעבודתם כמחנכים, כעורכי דין, כפעילים חברתיים, כרופאים וכעובדי מערכת הבריאות הציבורית. רבים דיברו על הגאווה שחשו בנוגע לפעילותם למען צדק חברתי, משום שהייתה זו חובתם כיהודים להביא מרפא לעולם. בעולם בו האלימות נמשכת בממדים מבהילים, שמקרי הג'נוסייד מקצינים וסופם לא נראה, זוהי תגובה מבורכת לטראומה בין-דורית, החובקת ערכים יהודיים של תיקון עולם.[61]

(המאמר תורגם מאנגלית על ידי אביבה האן)

הערות

 



[1]. Elana Buch & Karen Staller, “The Feminist Practice of Ethnography” in Feminist Research Practice, edited by .S.N. Hesse-Biber and P.L. Leavy (Thousand Oaks, California, 2007), 187

[2] שם, 188.

.Martyn Hammersley, & Paul Akinson. Ethnography: Principle in Practice (2nd Edition) (New York:, 1995), 15 [3]

[4] תשעה משתתפים הגדירו עצמם כרפורמים, ארבעה כמסורתיים/קונסרבטיביים, וארבעה עשר כיהודים תרבותיים/אתניים. שלושה חונכו כאורתודוקסים וכמה מהם הביעו במהלך הראיון אמונות ציוניות (כאשר משתתפים הזדהו עם יותר מקטגוריה אחת). המשתתפים גדלו בחלקים שונים של ארצות הברית, כולל קליפורניה, ניו יורק, אילינוי, מונטנה, קולרדו, מסצ'וסטס וקונטיקט. שלושה גדלו בילדותם מחוץ לארצות הברית, שניים בארגנטינה ואחד באוקראינה. לשני משתתפים היו הורים ישראלים, שהיגרו לישראל כדי לשרוד בזמן מלחמת העולם השנייה, או לאחריה, ב-1948, כשישראל נעשתה רשמית למדינה. לכמה משתתפים היו בני משפחה שעדיין חיים בישראל. לכל המשתתפים הייתה השכלה אקדמית, לרבים מהם היו תארים מתקדמים: תואר שני (4), בית ספר לרפואה (1), לימודי תעודה (1), משפטים (2). חמישה היו סטודנטים לתואר ראשון. השאר עבדו במשרה מלאה, בהם מורה בבית ספר תיכון, מהנדס חלל ויועץ השקעות.

[5] התחלתי את המחקר עם ארבעה משתתפים שהכרתי ברשתות חברתיות גדולות יותר, אחד מצפון קליפורניה, אחד מדרום קליפורניה, אחד מהעיר ניו יורק וממערב ניו יורק. עוד 16 המשתתפים הגיעו בעקבות דגימה מתגלגלת ובאמצעות אמריקנים שפגשתי במהלך טיול בישראל באוגוסט 2007. לאחר שהתראיינו, סיפרו לי המשתתפים על חברי משפחה שלהם, חברי צוות או שכנים שאני "חייבת" לראיין, כי יהיו להם דברים כל כך טובים לספר בפרויקט [שלי]". המשתתפים היו מוכנים, ולפעמים גם להוטים, לדבר על חוויות, פרספקטיבות ומחשבות. תגובה זו יכולה להעיד, אולי, על היעדר מרחב ציבורי שבו ניתן ליהודים לדון בזהותם ובזיכרונותיהם. לאחר ראיון אחד, קיבלתי דוא"ל ממשתתפת, שסיפרה עד כמה נהנתה לדבר ואיך זה "הניע לה את הגלגלים" בנושא זהות יהודית וישראל. הופתעתי לטובה מהכנות והפתיחות בהן דנו עם זרה בסיפורים ובזיכרונות אישיים. עשרה ממשתתפי המדגם, מניו יורק ומקליפורניה, רואיינו באמצעות הטלפון. המדגם כלל שמונה משתתפים החיים כיום בקליפורניה, שניים במסצ'וסטס ועשרה בניו יורק.

[6] במדגם השתתפו תשעה גברים ואחת עשרה נשים בגילאים 28-18. שבעה מהם הזדהו כיהודים מולטי-אתנים: אחד כיהודי פורטוריקני, אחד כיהודי יפני, שנים כיהודים דרום אמריקנים, אחד כיהודי אפרו-אמריקני ושנים כיהודים מזרח תיכוניים (משפחות מסוריה ועיראק.) כל המשתתפים נולדו בארה"ב, מלבד שלושה; שניים נולדו בדרום אמריקה ומשתתף אחד נולד באוקראינה (שחלקם היו ניצולי שואה), בגלל אנטישמיות אלימה, ומיד אחר כך היגר לארה"ב. שלושה משתתפים עברו לארצות הברית כשהיו ילדים קטנים והמשיכו להתגורר בה.

[7] מכיוון ששיטות מחקר אתנוגראפיות דורשות זמן רב, הן במשך הראיון והן בתהליך התמלול, מספר המשתתפים במדגם צומצם באופן דרמטי ביחס למספר האפשרי במחקר כמותי.

[8] לשנים עשר משתתפים היו קרובי משפחה (קרובים או רחוקים) שמתו בשואה או שרדו אותה . רבים מסביהם של המשתתפים היו ניצולים שכל משפחתם נרצחה בשואה והם היגרו לארצות הברית. דודה רבא של אחד המשתתפים הייתה ניצולת הניסיונות הרפואיים של ד"ר מנגלה. לשני משתתפים היו סבים יהודים שנלחמו במלחמת העולם השנייה בגרמניה יחד עם הצבא האמריקני, ולשניים היו ארבעה סבים שהיו ניצולים. מכיוון שלא לכל המשתתפים היה קשר ישיר לשואה, רגשות המשתתפים בנוגע לאותו ג'נוסייד הם שונים. אולם, אני סבורה שמאורע זה עיצב וממשיך לעצב את הזהות והפוליטיקה היהודית אמריקנית, בלי קשר לאובדן האישי שהאדם חווה.

Kayla Miriyam Weiner, “Survivors Nonetheless: Trauma in Women Not Directly Involved with the Holocaust", [9]

In: Jewish Women Speak Out: Expanding the Boundaries of Psychology, Kayla Weiner and Arinna Moon (eds.) .(Seattle, 1995)

[10] Yael Danieli (ed), International Handbook of Multigenerational Legacies of Trauma (New York, 1998), 2.

[11] שם, 3 .

.Mindy Weisel ( ed), Daughters of Absence: Transforming a Legacy of Loss (Herdon, 2000), 1 [12]

[13] המחקר עם דור זה נמשך מאחר שהם הקימו משפחות משלהם וגם קהילות. חלק מהעבודה המעניינת ביותר בנושא הדור השני והעברת הטראומה והזיכרון, נערכה בידי בן הדור השני, הפסיכולוג הקליני אהרון האס.

[14] .Lea Auch Alteras, Three Generations of Jewish Women: Holocaust Survivors, their Daughters, and Granddaughters (Maryland, 2002).

[15] Dan Bar-On, Fear and Hope: Three Generations of Holocaust ( Cambridge/Messachusetts, 1995).

 Mark Yoslow, “Pride and Price of Remembrance". URL: http://www.prideandpriceofremembrance.org/. [16] .Accessed on April 26, 2007.

[17] .James W Booth, Communities of Memory: On Witness, Identity and Justice ( Ithaca/New York, 2006), 8

[18] Linda Alcoff, Visible Identities: Race, Gender ad the Self  ( New York, 2006), 42.

[19] יש הסבורים שהמספר היה גבוה יותר, אולם רוב המסמכים קובעים שנרצחו 11 מיליון: שישה מיליון יהודים וחמישה מיליון "בלתי רצויים".

[20] ג'ונס מתארת את הגזענות ברמה המוסדית (ובמקרה הזה אנטישמיות) המתבטאת בחסמים מבניים, חוסר פעולה בעת מצוקה, ותיאוריות של דטרמניזם ביולוגי. ראה: Camara Phyllis Jones, “Levels of Racism: A Theoretic Framework and a Gardener’s Tale", American Journal of Public Health, Vol. 90, No. 8, August 2000, 1212-1215.

[21] שם.

[22] כל הציטוטים הם מתוך הראיונות.

[23] צוטט ב: Ellen S. Fine, “Transmission of Memory: The Post-Holocaust Generation" in: The Holocaust: Lessons for the Third Generation, Dominick  Iorio, Richard. Libowitz and Marcia  Littell (eds.) (Maryland, 1997), 12..

Diane Wolf, and Judith Gerson, (eds.) Sociology Confronts the Holocaust: Memories and Identities in Jewish 24 .Diasporas (London, 2007), 5

    .Lisa Schiffman, Generation J. (San Francisco, 1999), 84-85 [25]

.Aaron Hass, In the Shadow of the Holocaust: The Second Generation (Ithaca, New York, 1990), 157   [26]

John Stuart Mill, Considerations on Representative Government (South Bend, 1962, Original 1861), 307 [27]

[28] זהו גם מרכיב קריטי ללאומיות, מאחר ולאומיות נסמכת על זכרון קולקטיבי.

[29] Booth, Communities of Memory, 22.

[30] שם, .25

[31] שם . 25 מחקר זה מאשר את הטיעון של בות, שהעבר משפיע על ערכינו ודעותינו בהווה. לדוגמא: ההיסטוריה של רדיפת היהודים המריצה יהודים במדגם הנוכחי ליטול חלק בתנועות למען צדק חברתי.

[32] שם .75

[33] שם . 32

[34] .Aaron Hass. In the Shadow of the Holocaust, 39

[35] שם, 39.

[36] שם, 36.

[37] זוהי בעיקר תגובה של אבות יוצאי מזרח אירופה, שכן יהודים רוסים וספרדים רבים לא חוו חרם כזה של גרמניה ושל מוצרים גרמניים.

[38] כלומר: 1) מתארים את התגובות, הרגשות והמחשבות על הוריהם במילים דומות לאלו שהשתמשו הוריהם כדי לתאר את עצמם, כעולה ממחקרו של האס לפני 30 שנה. 2) מזדהים עם בני הדור השני וחולקים רגשות דומים לשלהם ו- 3) לוקחים את הפחד ואת הגאווה שהעבירו להם הוריהם והופכים אותם לתחושה של גאווה יהודית.

[39] 1 Bar-On, Fear and Hope,.

[40] שם, 32.

[41] שם, 1 .

[42] ניצולת שואה אחת עמה שוחחתי (במהלך פגישתה עם כיתה אותה לימדתי) סיפרה, שרק לאחר פרויקט "שורשים" שעשתה נכדתה, היא החלה לספר את סיפורי מחנות הריכוז, סיפורים שלא סיפרה לבניה קודם לכן. בר-און מביא סיפורים דומים בנרטיבים של המשתתפים במחקרו.

156  [43] .Aaron Hass. In the Shadow of the Holocaust,

[44] שם, 158.

[45] שם, שם.

Debra Schultz, Going South: Jewish Women in the Civil Rights Movement (New York, 2001); Ron   [46] .Rosenbaum, (ed) Those Who Forgot the Past: The Question of Anti-Semitism (New York, 2004)

[47] האנטישמיות כיום מתגלה באופן שונה מאוד מאשר בתקופת השואה או מאשר בתקופת הפאניקה האנטי-קומוניסטית של שנות ה-50, כשהיהודים קושרו עם קומוניזם, או מאשר בשנות ה-60, אז הותקפו פעילי זכויות אזרח יהודים במסגרת פעילותם בתנועה לזכויות האזרח. היום, לעיתים קרובות, מסתתרת אנטישמיות בשיח הפוליטי, בסלנג, בתקשורת ה ובחלק מהשיח האקדמי. אולם, כפי שהזכירו משתתפים במחקר זה, חלק מהאנטישמיות היא גלויה ובוטה.

Elie Wiesel, “The Legacy and Response". Read at: The American Gathering for Holocaust Survivors and their 48 Descendants: Together, Jerusalem, June 18, 1981. URL: http://www.americangathering.com. Accessed .on April 28, 2007.

[49] ב'יד ושם' בירושלים, ישנה אבן עליה חרוט המשפט: "ההיתה זאת בימיכם, ואם בימי אבותיכם, עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר". (ספר יואל, פרק א' פסוקים ב'- ג').

[50] .Aaron Hass. In the Shadow of the Holocaust, 161

[51] איני יודעת אם זו תופעה יהודית אמריקנית בעיקרה, משום שראיינתי רק יהודים אמריקנים. סביר להניח שהסביבה הרב-תרבותית באמריקה ותחושת הגאווה הקיימת אצל מיעוטים אתניים אחרים, תרמו לתחושת הגאווה של יהודים אמריקנים בהיסטוריה ובקהילות שלהם.

[52] צוטט ב:,   125 Ellen S. Fine, “Transmission of Memory.

Elie Wiesel, “A God who Remembers”. Independently produced for: All Things Considered Jay Allison [53]

and Dan Gediman with John Gregory and Viki Merrick of National Public Radio. URL: .http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=89357808&sc=emaf. Accessed April 4, 2008

[54] במקרים רבים ניצולים בני דור שני שמעו לראשונה את סיפורם של הוריהם בקטעי וידאו אלו. כמה מהוריהם של המשתתפים במחקר זה התנדבו לפרויקט זה (בהם גם אמי).

Steven Spielberg, Survivors of the Shoah Visual History Foundation (University of Southern California, 1994), [55] .URL: http://college.usc.edu/vhi/history.php. Accessed on April 10, 2008

 156 [56], . Wolf, and Judith Gerson, (eds.) Sociology Confronts the Holocaust

      . .Elie Wiesel, “A God who Remembers" 57

[58] Booth, Communities of Memory, 73.

[59] שם, 91 .

Jewish Women in the Civil Rights Movement (New York, 2001) [60]:. .Debra Schultz, Going South

[61] תיקון עולם הוא הציווי "לרפא את העולם" ונאמר ביחס לערך היהודי של צדק חברתי במעגלים ובארגונים יהודיים פרוגרסיביים.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial