מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

בעז כהן, מחויבים לזכור ולהזכיר: ניצולי השואה וראשיתו של מחקר השואה

בעז כהן

 

מחויבים לזכור ולהזכיר

ניצולי השואה וראשיתו של מחקר השואה

 

מבוא

פיליפ פרידמן היה היסטוריון בעל שם ופעיל בקהילה היהודית בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה. בזמן השואה ניצל במחבוא שם כתב דפי מידע עבור המחתרת הפולנית. אשתו ובתו הצעירה נרצחו על ידי הנאצים. אשתו השנייה, גם היא ניצולת שואה, סיפרה על פגישתם הראשונה:

כשטיילתי בשדרות הלגיונים (בלבוב), שמתי לב לגבר הצועד לקראתי, אדם רזה חיוור מאוד,בחליפה אפורה גדולה מכפי מידותיו. הוא נראה לי מוכר. גם הוא שם לב אלי, ופנה אלי בחיוך קל, "את בוודאי גברת אֶבֶּר?", שאל. לפתע, גם אני הכרתיו, "או, כן", עניתי, "אתה בוודאי... ד"ר פרידמן." מייד שקענו בשיחה. סיפרתי לו שאיבדתי את בעלי במחנה הריכוז ביאנובסקה [וכן] את אמי ואת אחי. גם הוא איבד את אשתו, את בתו הקטנה ואת כל משפחתו. "אבל", הוא התמהמה לרגע, "מצאתי דרך להתנקם בהיטלר ובמשטרו הנפשע... כבר התחלתי לאסוף עדויות מניצולים והנה יש לי משהו שעשוי לעניין אותך – זיכרונות ממחנה הריכוז יאנובסקה." לרגע הפסיק את דיבורו והוציא מתוך תיק בלוי צרור ניירות כתובים בעיפרון, בכתב יד לא ברור, ומסרם לי. "זה נכתב ע"י בחור צעיר", הוא הסביר, "שעבר את הגיהינום במחנות ומאוחר יותר ב'בריגדת המוות'".[1]

 

עם השחרור התבקש פרידמן לרכז את הוועדה היהודית ההיסטורית בלבוב, ובמרוצת הזמן היה לאישיות מרכזית בין חוקרי השואה הראשונים. המפעל הגדול של אותם היסטוריונים ניצולים שהיו מראשוני החוקרים של השואה הוא נושא מאמר זה.

 

הרקע

תיעוד השואה החל עוד בעת התרחשותה. ברחבי אירופה הכבושה ע"י הנאצים אספו יהודים עדויות על גורל הקהילות היהודיות שהושמדו ע"י היטלר. השחרור, תהליך ארוך שהחל במחצית 1944 ונגמר ביום הניצחון באירופה, מצא שרידים מפוזרים של יהדות אירופה שנקבצו סביב מספר מרכזים עירוניים במזרח אירופה ובמחנות העקורים בגרמניה. בכל מקום שהחלו לצוץ חיי קהילה יהודים, יזמו הניצולים את תיעוד השואה, אם באופן פרטי ואם ע"י הקמת ועדות היסטוריות. יוזמות מסוג כזה החלו בברטיסלבה, פראג, וילנה, פריז וערים אירופיות אחרות. במקומות כמו וילנה היו אלה יוזמות של ניצולים יהודים ופרטיזנים שיצאו מהיערות; במקומות אחרים, כמו באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה, אורגנו העדויות ע"י ניצולי מחנות. בפריז, המרכז לתיעוד היהודי בן-זמננו (Centre (Documentation Juive Contemporaine המשיך את עבודתו שהחלה בחשאי עוד בזמן המלחמה, ובאמסטרדם עבדו היסטוריונים יהודים במכון הממלכתי לתיעוד המלחמה (Rijksinstitute Voor Oorlogsdokumentatie). היו גם יוזמות תיעוד פרטיות רבות.

מי היו האנשים שחוללו את התופעה הזאת? ברוב המקרים היו אלה אנשי האינטליגנציה היהודית המזרח-אירופית, שינקו מהמודעות ההיסטורית של יהדות זו. אחדים, כמו פיליפ פרידמן, התפרסמו כהיסטוריונים עוד לפני המלחמה, אך רובם לא היו היסטוריונים במקצועם. רבים, כמו משה פייגנבאום, המייסד הדינמי והמנהל של הוועדה ההיסטורית המרכזית במינכן, היו חדשים בתחום המחקר ההיסטורי (פייגנבאום היה רואה חשבון לפני המלחמה). [2]

שתי הוועדות הגדולות והבולטות היו: הוועדה היהודית ההיסטורית המרכזית בפולין והוועדה ההיסטורית המרכזית של היהודים באזור הכיבוש האמריקני במינכן. לשתי הוועדות היו סניפים אזוריים רבים שעסקו באיסוף מסמכים היסטוריים, מוצגים ועדויות ניצולים. הפעילים של הוועדה  ההיסטורית המרכזית של היהודים באזור הכיבוש האמריקני במינכן אספו 2,250 עדויות של ניצולים, הפיצו שאלונים שונים בחמש שפות וקיבלו  8,000 תשובות בשפות עברית, פולנית, הונגרית, גרמנית ובעיקר ביידיש. במסגרת סקר רחב היקף תשאלה הוועדה ראשי ערים ומועצות בגרמניה בדבר קיומם של מחנות ריכוז ועבודה בעריהם על מנת לאתר מחנות בלתי ידועים.

עם רכישת מכונת דפוס לינוטיפי החלה הוועדה להוציא לאור כתב-עת בשם: 'מחורבננו האחרון' ('פון לעצטן חורבן'). עשרה גיליונות של כתב-עת זה שהגיעו לכלל 12,000 עותקים יצאו לאור על ידי הוועדה. כתבי-העת הללו בהם נכללו עדויות ניצולים, מסמכים וחומר אתנוגראפי, עזרו להפיץ בין הניצולים את חשיבות התיעוד והמחקר של השואה. "מאז שהתחלנו בכתב-העת אנחנו זוכים לתגובות רבות יותר מניצולים", אמר קפלן.[3] נוסף לכתב העת הוציאה הוועדה לאור ספרי עדות שכתבו ניצולים ואוסף של פולקלור יהודי מזמן השלטון הנאצי שהובא לדפוס ע"י ישראל קפלן.[4]

הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין החלה את פעילותה ב-1944 בלובלין. מאוחר יותר עברה ללודז' ולבסוף לוורשה. היו לה גם סניפים בערים פולניות אחרות, שהפעיל ביותר והעצמאי שביניהם היה בקרקוב. לקראת סוף 1947 אספו 100 עובדי הוועדה תעודות רבות ושונות, וביניהן ארכיון 'עונג שבת', וכמעט 100 יומנים, 3,000 עדויות של ניצולים, וכמה מאות שירים ביידיש ובפולנית שהושרו בגטאות ובמחנות. כ-40 ספרים יצאו לאור על ידי הוועדה, ביניהם היו מונוגרפיות על מחנות ריכוז והשמדה כזו על אושוויץ, שנכתבה ע"י פרידמן, על טרבלינקה שנכתבה ע"י רחל אוירבך ((Auerbach.

אף שהועדות ההיסטוריות אוזכרו במחקר במקומות שונים הרי שהמחקר על הפעילות ההיסטורית של הניצולים ותרומתם לראשיתו של מחקר השואה עדיין נמצא בראשיתו. את סיפורם של ניצולים אלו ופעילותם יש לראות כתופעה היסטורית יהודית-אירופית שצריכה לתפוס את מקומה בדיון על התגובה היהודית לשואה וההיסטוריוגרפיה שלה. במאמר זה אעסוק בסדר היום, בנושאי המחקר ובדרכי העבודה של חוקרים ראשונים אלו.

 

 

 

שליחות קדושה

הוועדות ההיסטוריות ומפעלי התיעוד האחרים ביטאו את תחושת השליחות של הניצולים שהקימו והפעילו אותם. בעת שרבים מבין הניצולים העדיפו לשתוק ולא להתמודד עם  עברם הטראומטי, או שלא היו מסוגלים לדבר על הזוועות שחוו, הייתה בכל זאת קבוצה קטנה אך נמרצת של פעילים, שהתגייסה למען תיעוד העבר. "כל ניצול הוא אוצר בלתי-נדלה של ידע היסטורי", טען ישראל קפלן, מזכיר הוועדה במינכן. הם האמינו, כדברי נתן עק מ- 1951 כי יש להם 'תפקיד היסטורי', שפעילותם היא 'שליחות מקודשת וגם יעוד'; הנחת היסוד הייתה ש"לקבוצת אנשים שחזו מבשרם את מוראותיה... יש תפקיד מיוחד בחקירה זו". "זוהי חובתם כלפי המדע", כתב עק, "אולם עיקר חובתם של אלה היא לאו-דווקא כלפי המדע כי אם כלפי הציבור".[5] 

מאיר (מרק) דבורז'צקי, רופא מווילנה, שייסד את הקתדרה הראשונה של לימודי השואה בעולם באוניברסיטת בר-אילן בשנת 1959, ניסח תחושת שליחות זו בצורה שירית:

           וּמִתְיַפַּחַת עָמֹק-תּוֹכִי הַתְּפִילָה

מִדּוֹר הַשְּרִידִים מְנַע הָאֵלֶם עַד יַנְחִיל מוֹרֶשֶת הָעֵדוּת אַחֲרָיו,

זוֹ מוֹרֶשֶת עֵדוֹת שֶהִיא לָנוּ קְלָלָה וְאַף בְּרָכָה,

וְהִיא הַשְּלִיחוּת הַמְקֻדֶּשֶת, וְהִיא הַיִעוּד.

הָהּ, תְּנֵנוּ-נָא לֶאֱצוֹר בְּגִנְזֵי-יִשְֹרָאֵל

אֶת צַעַר-הַשּוֹאָה וְאֶת זִכְרוֹן-הָאָבְדָן וְאֶת זַעֲקַת-הַנְּקָמָה -

אֶת אֲשֶר רָאִינוּ תְּנֵנוּ וּנְסַפֵּר!-[6]

 

הבחירה לעסוק בתיעוד הייתה בחירה לא קלה. היה זה מפגש חוזר עם האימה. פעילי הוועדות דיברו על האופי המדכא של עבודתם: "אתה מסתכל בתמונות [ורואה] אנשים תלויים [או] את המועמדים לתנורים. אתה מעביר את הדפים [וקורא] דו"חות על כמות הדלק שהשתמשו כדי לשרוף אנשים", כתב נוח גרוס, מהוועדה ההיסטורית בפולין.[7] ישראל קפלן ניסח זאת בצורה חריפה אף יותר: "אנחנו חיים כל הזמן כאילו בבית קברות."[8]  זאת לא הייתה רק  בעיה של חומרים מזעזעים, אלא גם בעיה אישית: בעת שכל אחד הסתכל קדימה כדי לבנות את עתידו "הם עדיין המשיכו לחיות את החיים שהיו",[9] אמר פייגנבאום. באופן כללי, ראו הניצולים שעסקו בתיעוד, את עצמם כאנשים לא-נורמליים: "אנשים מוזרים העוצרים אחרים ברחוב כדי לשאוב מהם מידע על הטבח בגטאות."[10]

 

מניעים ומטרות

מה היו המניעים והמטרות של 'אנשים מוזרים' אלה ומדוע הקדישו את זמנם, כוחם ומרצם למפעל זה?

מתוך החומר הרב שהשאירו בידינו הוועדות ההיסטוריות ופעיליהן ניתן לזהות חמישה מניעים עיקריים לעבודת התיעוד:

א. הנצחה; ב. סיפור השואה מנקודת מבט יהודית; ג. הבאת פושעי מלחמה לדין; ד. התמודדות עם שאלות כואבות; ו-ה. המאבק הפוליטי.

 

הנצחה

הוועדות פעלו כדי להנציח את החיים היהודים מלפני המלחמה, בעת המלחמה ולאחריה. "אנחנו צריכים לתעד את החיים היהודים מלפני המלחמה", כתב פייגנבאום מהוועד שבמינכן. "הייתה לנו עיתונות יהודית, ספרות, חומר ארכיוני, תמונות, כל זה כמעט ונמחק." יותר דחוף היה הצורך לתעד את השואה עצמה: "על איזה בסיס יוכל החוקר לקבוע  מה היה המצב בגטאות?", כתב, "איך נוכל ללמוד על הסבל  בחיים האלה? איך נוכל לדעת על הגבורה והעמידה בפני הצוררים?". תפקידם של הניצולים – 'העדים החיים' לפי פייגנבאום, הוא "להשיג עבור ההיסטוריון את המקורות  מהם יוכל לקבל תמונה  ברורה על כל מה שעבר עלינו." [11]

גם לאיסוף התעודות והעדויות היה, על פי הניצולים, מימד של הנצחה: "על ידי יצירת אוסף ענקי של מסמכים וחומרים, ננציח את קורות הטרגדיה והגבורה היהודית, שאין כמוה בהיקף ובאכזריות," כתב יוסף קרמיש.[12] בלומנטל דיבר על 'הערך הרגשי' של המסמכים: "לנו הרי כל מסמך הוא זכר של יהודי חף מפשע שהומת, זכר של קהילה שנחרבה."[13] זאת הייתה, במילותיו של נתן עק, "שליחות קדושה."[14]

היה גם נדבך אחר להנצחה – איסוף השמות והביוגרפיות של הקורבנות: "זאת חובתו הקדושה של כל פרטיזן שניצל והיא להנציח את חברו שנפל ע"י כתיבת הביוגרפיה שלו, קורות לחימתו וכיצד נפל. זה יועבר לדורות הבאים ... תהיה זו עבורם המצבה החשובה ביותר," נכתב בחוזר של הוועדה ההיסטורית של פח"ח (פרטיזנים וחיילים חלוצים) שישבה ברומא.[15] מילוי החובה כלפי החברים שאבדו היה כאן לנימוק המרכזי: "מגיע לקדושים שלא ישכחום".[16] רישום שמות הקורבנות היהודים כדרך הנצחה היה והינו אחת מדרכי ההנצחה העיקריות. מסורת עתיקת יומין זו, עוד מימי מסעות הצלב, אומצה על ידי הניצולים ולאחר מכן על ידי יד ושם. את שיאה ניתן לראות בפרויקט השמות של יד ושם.

 

כתיבת הסיפור היהודי של השואה

מה היה אמור להיות מקומה של השואה בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, וכיצד תוצג? בקול קורא לניצולי השואה באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה תיאר פייגנבאום, מהוועדה ההיסטורית שאך הוקמה, את מורכבותה של השאלה: "הגדולים [בעלות הברית] אמנם אספו חומר רב, אך הבעיה היהודית לא העסיקה אותם כלל. להם יש  אינטרסים שלהם. ככל הידוע לנו, חומר זה עלול להישאר חסוי, ויתכן שלהיסטוריונים היהודים לא תהיה אליו גישה אף פעם. תיעוד רב הנוגע ליהודים לא נאסף בכלל.”

היה זה רק פן אחד של הבעיה. השאלה העיקרית הייתה כיצד יסופרו קורות השואה. המסמכים הגרמנים הרבים שהיו בהישג יד, סיפרו רק על הפעילות הגרמנית, אך מה בנוגע ליהודים? האם הם היו רק אובייקטים פסיביים? מסמכים אלה מראים רק "מה הם עשו לנו", כתב פייגנבאום, "אבל חיינו בעת ההיא אינם יכולים להיות מתוארים על ידם." לכן יש צורך במחקר היסטורי של השואה שייצא מנקודת מוצא יהודית: כזו שיכולה לתאר את ההיבט הסוציאלי, הכלכלי, הדתי והתרבותי של החיים היהודים תחת רדיפות הנאצים. בכך הצביע פייגנבאום על אחת הבעיות הגדולות של חקר השואה – השפעת המסמכים הגרמנים הרבים והנגישים על כתיבת ההיסטוריה של השואה. לחוקרי השואה הייתה נגישות לחומר שחוקרים בדרך כלל מצפים לו שנים רבות – המסמכים הגרמניים. עושר רב זה של חומר היסטורי הביא להצגה חד-צדדית של השואה – תיאור האירועים רק מנקודת ראות גרמנית.

לקראת מחצית שנות ה-50' היה ברור לחלוטין שזהו כיוונו הכללי של מחקר השואה. לאור זאת קרא פרידמן למחקר שיתאר לא רק את הרדיפות הנאציות אלא גם את התגובות היהודיות השונות להן. גישה זו, שנקראה ע"י פיליפ פרידמן 'יודיאו-צנטרית', הייתה צריכה להוות משקל כנגד לגישה ה'נאצי-צנטרית' הרווחת.[17] יש להדגיש כי בקריאתם למחקר היסטורי של השואה התכוונו ההיסטוריונים הניצולים למחקר סוציו-היסטורי רחב היקף. מאיר (מרק) דבורז'צקי עמד על הצורך במחקר של החברה היהודית בשואה:[18]

לפיכך אם אנו רוצים להכיר את הסגולות הנפשיות של העם היהודי; את יכולת המאבק ויכולת הקיום שבו, עלינו לחפש להכיר לא רק את הקטבים של העם היהודי בשואה; את רבבות מורדי הגטאות, אנשי המחתרת ולוחמי היערות מצד אחד – ואת מאות השוטרים והקפואים מצד שני, אלא גם, ואולי בעיקר, את מיליוני היהודים האלמונים – שהם לא היו אנשי גבורה מזוינת ולא כושלי כשלון-מוסרי – אלא סתם יהודים אלמונים, כושלים ונאנקים על חייהם וכבודם – והרי זה הוא חקר האדם היהודי והחברה היהודית בשואה; חקר זה – עוד מחכה לגואליו. זהו חקר הנשמה היהודית והגורל היהודי; חקר זה הוא מדע עממי [אשר] ייצרוהו – אנשי העם מכל השכבות. [ההדגשות במקור].

 

הבאת פושעי מלחמה לדין

מייד אחרי השחרור התעוררו ניצולי השואה לכך שרצח העם היהודי אינו תופס מקום מרכזי בסדר היום המשפטי של המנצחים. במשפטי נירנברג, למשל, זכה רצח העם היהודי להתייחסות שולית בלבד. הוועדות ההיסטוריות ראו מחובתן לאסוף עדויות נגד פושעי מלחמה נאצים ולסייע בהבאתם לדין. במערב אירופה הייתה זו פעילות נקודתית בלבד. דוגמה קטנה יכולה לתאר נקודה זאת.[19] ב-1950 פרסם טוביה פרידמן מ'הדוקומנטציה היהודית ההיסטורית בווינה' מכתב למערכת העיתון דבר בו ביקש מעדים פוטנציאלים יוצאי ראדום למסור עדות על מנת לסייע בהרשעתו בווינה של קצין ס"ס. מהמכתב עולה תמונה קשה של מערכת המשפט האוסטרית ומודגשת חשיבותה של עדות הניצולים על מנת להשיג הרשעה. הבאת פושעים נאצים לדין הייתה עיסוק מרכזי של פרידמן ומרכזי התיעוד שלו והוא המשיך בפעילות זו אף לאחר עלייתו לישראל.[20]

בפולין, הוועדה היהודית ההיסטורית פעלה בתיאום עם הוועדה הפולנית לפשעי מלחמה, בהבאת פושעי מלחמה נאצים לדין. הוועדה אספה תעודות מרשיעות שהוגשו לבתי המשפט, ונציגיה הופיעו כמומחים במשפטים של פושעי מלחמה שנערכו בפולין כמו אלו של אמון גת, האנס ביבוב, ורודולף הס. נחמן בלומנטל הגדיר פעילות זו 'היסטוריה שימושית' וייעד לה תפקיד חשוב במאבק האנטי-פאשיסטי:

כל דבר שאנו עושים הוא נשק במלחמה נגד הפאשיזם והאנטישמיות... למשל האלבום הזה [של תצלומים מתקופת השואה] נשלח תיכף למשפחות של פושעי המלחמה בכל מקום. אנחנו משתדלים לחפש את הפושעים בגרמניה... העובדים שלנו מופיעים כמומחים במשפטים האלה בפולין... שטח אחר של ההיסטוריה השימושית היא הכרטיסיה של פושעים מכל העמים, בראש וראשונה גרמנים.[21]

 

 

החיפוש אחר ריפוי

ההיסטוריונים הניצולים ופעילי הזיכרון שהקימו את הוועדות לא היו מעוניינים רק בתיאור אירועי השואה. במאמרים רבים שנכתבו ע"י היסטוריונים ניצולי שואה ניתן לראות, שהבעיה העיקרית הייתה להתעמת עם מה שהם קראו 'השאלה הכואבות' שהתעוררו בשואה ובעקבותיה. "אנשים רבים חיים עם זוועות המלחמה; יש להם שאלות רבות", אמר פרידמן, "אנחנו חייבים לכתוב היסטוריה לצרכים יהודיים."[22] השואה ערערה אמיתות יסוד של הקיום היהודי: סולידריות יהודית, ערבות הדדית ועוד. לא פחות מכך היא ערערה את האמונה בקדמה מדעית ובתרבות אירופית שהניצולים היו חלק ממנה. האמונה ביכולתו של אדם לדבוק בערכי המוסר שלו במצב בו הסביבה נמצאת בטירוף מערכות מוסרי וערכי גם היא איבדה מוודאותה. מרק דבורז'צקי טען כי צריך ליצור 'מחקר חדש' שבמרכזו השאלה: "האדם נוכח השואה, האדם נוכח החיה שבאדם"."[23]  נתן עק הגדיר זאת כשאלה אקוטית: "חקר וביאור מקיף מוסמך ומהימן של נסיבותיה העיקריות של שואת עמנו, פתרון הבעיות שהיא העלתה לפנינו - זוהי המשימה הדחופה ביותר של דורנו".[24] הוא הוסיף ואמר, שלאו דווקא מדובר כאן במשימה 'מדעית אקדמית' אלא במשימה "פוליטית-מעשית ובעיקר חינוכית". שאלות אלה הוסיפו להטריד שנים רבות. 12 שנים אחרי השואה, ב-1957, כתב עק: "חקר השואה איננו סתם סעיף מדעי, לא סתם פרק בהיסטוריה ... השואה עדיין איננה עניין של העבר, כי אם של ההווה."[25] [הדגשה במקור]. הניצולים ביקשו לחולל תהליך של ריפוי לאומי שבו ייחקרו בעיות בגלוי על מנת להפיק את הלקחים המוסריים האישיים והלאומיים הנצרכים.

 

במאבק הפוליטי

כשהסתכלו מסביב, ראו הניצולים עולם עסוק בהתארגנות לקראת המלחמה הקרה. במאבק מזרח מול מערב ניסו שני הצדדים לגייס את תמיכת העם הגרמני ומערכות הצבא הגרמני. במצב זה רצח שישה מליון יהודים היה אי-נעימות שיש להסתירה כדי שלא להביך את הציבור הגרמני ולאפשר למנהיגי הצדדים היריבים כריתת ברית צבאית עם גרמניה המתחדשת ללא מבוכה רבה מדי. תחושתם של רבים מהניצולים כי העולם חייב להם חוב מוסרי התנפצה אל מולי סלעי הציניות של ההתארגנות המחודשת של מדינות אירופה לאחר המלחמה. הניצולים, ולא רק אלו שעסקו בתיעוד, האמינו כי לעולם יש חובה מוסרית כלפיהם. המסמכים והעדויות שנאספו על השואה שימשו להדגיש נקודה זו ומבחינה זו היו בעלי ערך פוליטי עצום.

ליהודים במחנות העקורים היו אין ספור עימותים עם כוחות הכיבוש במחנות העקורים בקשר לחייהם בהווה,  לחייהם האישיים ולעתידם הפוליטי, במיוחד בנוגע לשאיפתם להגר לארץ ישראל.[26] בפולין ובמדינות מזרח אירופיות אחרות, היה על היהודים לבנות מחדש את מקומם בחברה שלאחר המלחמה שהייתה מושתתת על האתוס האנטי-פאשיסטי. חשיבותו של תיעוד השואה במאבקים אלה הייתה רבה מאד.

 

משנסים מותניים

מה היו שיטות העבודה שהיסטוריונים ראשונים אלה השתמשו בהן כדי לאסוף חומר ועדויות? נעמוד כאן על  ארבע מהן: א) איסוף מסמכים רחב היקף, ב) הפצה באמצעות העיתונות ומודעות קיר, ג) גבייה פעילה מפי הניצולים- שימוש בשאלונים, ד) עבודה עם קבוצות ייחודיות, כגון ילדים, לוחמים לשעבר וכו'.

 

איסוף מסמכים רחב היקף

עיון בחומר הרב שנאסף ע"י הוועדות ההיסטוריות מגלה כי המגמה הכללית הייתה לאסוף כל מה שניתן, כל חומר הקשור בשואת היהודים בפרט ובהיסטוריה היהודית בכלל. באופן זה הצליחה הוועדה במינכן לשים את ידה על כרטסת האינדקס של מחנה דכאו, והוועדה המרכזית בפולין חשפה את הארכיון בן המאה של הקהילה היהודית בוורוצלב. נחמן בלומנטל הסביר כיצד הגיעה הוועדה בפולין לטיפול בחומר מלפני השואה:

כאשר טיפלנו בגטו בלודז' מצאנו חומר שמלפני זמן הכיבוש, ולפעמים עלה בהרבה בכמותו... על החומר הנוגע לזמן הכיבוש עצמו. לכאורה לא היינו צריכים להתעסק בחומר זה, אבל לא יכולנו פשוט לסלק הצדה את החומר החשוב הזה, כי לא היה מוסד מדעי אחר בפולין לענייני היהודים.[27]

 

הפרסום בעיתונות וע"י מודעות קיר

כדי להביא להשתתפות רחבה במפעל התיעוד, נקטו הוועדות ההיסטוריות בדרכי הסברה שונות. הן השתמשו בעיתונות של שארית הפליטה על מנת לפנות אל ציבור הניצולים לספק מידע ולמסור עדויות. הן הדפיסו מודעות קיר (פוסטרים) ובהן, תוך שימוש בסמלים יהודיים מסורתיים, העמידו את תיעוד השואה על הרצף ההיסטורי של הזיכרון הלאומי של יציאת מצריים וחורבן בית שני. התיעוד הושתת על הדיבר  התנ"כי "זכור את אשר עשה לך עמלק". עובדי הוועדות נסעו ממחנה למחנה ונאמו באירועים ציבוריים על חשיבות מסירת העדויות ואיסוף הוכחות.[28] המסר היה פשוט: "כיתבו לנו כל מה שראיתם והתנסיתם בו בגטאות בעת החורבן, אחרי הכול רק למען זאת ניצלתם- לספר הכול."[29]

 

איסוף פעיל של מידע מהניצולים

העובדים והמתנדבים של הוועדות נקטו מדיניות פעילה של איסוף עדויות מניצולים. במיוחד חיפשו עדים עם עבר ייחודי. "יש בקהילה שלכם שני ניצולי טרבלינקה, האם הם מוכנים למסור עדות?"[30] - נכתב מהמשרד המרכזי של הוועדה במינכן לסניף בפלקנשטיין. מעבר לעדויות, השתמשו בשאלונים מפורטים כדי להוציא את מירב המידע מהניצולים.

הוועדה במינכן פרסמה שאלונים מסוגים שונים. השאלון הבסיסי שבו השתמשה הוועדה  ההיסטורית המרכזית במינכן הוגדר 'השאלון הסטטיסטי'. הוא כלל 37 שאלות ותיעד את העבר שלפני המלחמה כמו גם אירועים וחוויות המלחמה והשאיפות בעקבותיה. בין השאר נשאלו הניצולים את השאלות הבאות:

18. האם חלית בגטו או באחד המחנות? אם כן, באיזו מחלה חלית?

19. כמה פעמים הוכית בגטו או במחנה?

27. האם הסתתרת? איזה סוג של מחבוא ואצל מי?

32. האם היית בעל אדמה- כמה?

36. היכן היית רוצה לחיות?

אך במילוי השאלונים לא היה די, היה צריך לבדוק מחדש תאריכים, שמות ואירועים. התיקים של הוועדה ההיסטורית המרכזית מלאים בשאילתות שנשלחו מהמשרד הראשי לסניפים האזוריים, על מנת לברר עובדות שלא היו ברורות או פרטים חסרים. פעמים רבות קרה ששאלונים הוחזרו בגלל תאריכים שגויים או מידע לא מספק. הם רצו שהעדויות תהיינה 'מדויקות וברורות'.[31]

מארגני הוועדות דרשו רמת עבודה גבוהה מעובדי השדה שלהם. "כרטיסכם פה מוכיח שבשלושת החודשים האחרונים שלחתם לנו רק 24 שאלונים סטטיסטיים ו-6 שאלונים היסטוריים", כתב משה פייגנבאום מטעם הוועדה במינכן, לסניף האזורי שבנוי-אולם, "כך זה לא יכול להימשך".[32]

 

התמקדות בקבוצות יעד –  ילדים

להיסטוריונים הניצולים שהתוו את עבודת הוועדות היה ברור לחלוטין, שהחוויה היהודית בשואה הייתה רב-גונית ומורכבת. לכן ראו חשיבות בהתמקדות בקבוצות יעד מוגדרות על מנת להבין את חוויותיהן המיוחדות. בין קבוצות יעד ייחודיות אלו נמנו הפרטיזנים, היהודים שנשלחו לסיביר ואחרים. דגש מיוחד הושם על סיפורם הייחודי של הילדים הניצולים. על מנת להשיג מידע על חוויותיהם  של הילדים הכריזה הוועדה במינכן על תחרות חיבורי ילדים ואף שלחה נציגים לגבות עדויות מילדים ניצולים בבתי הספר שבמחנות העקורים. להפתעת אנשי הוועדה, היו בין המחנכים של הילדים שהתנגדו לפתיחה מחודשת של פצעי העבר. הם חששו שהדבר יפריע לחזרתם לחיים נורמליים. הם לא ראו "הכרח שהילדים יכתבו [את זיכרונותיהם]" הצהיר קפלן,

שלחנו הוראות על כך לפני שנה. כמה מהמורים אמרו שכתיבה כזאת לא תהיה לברכה עבור הילדים. זה יפתח פצעים ישנים וזה נכון. השאלה היא, האם זה לטובתם לשכוח פרק חשוב זה בחייהם. כמו כן, זה אפילו יכול להיות שמאוחר יותר, שנים מעכשיו, הם יודו למוריהם על זיכרונות אלה... על המורים לדעת שלא יהיה זמן טוב יותר מזה.

בכתיבת הילדים לא חשוב לציין תאריכים ועובדות. הדבר החשוב ביותר הוא התנהגותם של הילדים. מה אירע לילד ואיך זה השפיע עליו. חשוב מאוד הוא ההיבט הפסיכולוגי והחינוכי.[33]

 

למרות ההתנגדויות שצוינו פה, שתי הוועדות, זו במינכן וזו שבפולין, התמקדו בילדים כקבוצה ייחודית ואספו מאות עדויות מילדים.[34] תשומת לב מיוחדת הוקדשה גם לנוער ולצעירים: בפולין שיתפה הוועדה ההיסטורית פעולה עם ה'בונד' כדי לארגן תחרות חיבורים שבה נקראו צעירים עד גיל 25 (לא הוזכר גיל מינימלי) לספר על חייהם בשואה. כדי להניע את העדים לכתוב, הוכרז פרס של 10,000 זלוטי עבור החיבור הטוב ביותר.

 

תרבות ואתנוגרפיה

מחקר תרבותי ופולקלוריסטי היה מפותח מאוד בקרב יהודי מזרח אירופה. במהלך השואה התפתחה 'תרבות הגטו' עם שירים משלה, אגדות ושפה. עבודת התיעוד של התרבות הזאת התקיימה אף בזמן השואה ע"י קבוצות כמו אנשי 'ארכיון רינגלבלום' וגם ע"י אנשים פרטיים. "היצירה הספרותית בתקופת המלחמה הייתה מלאת חיים ורב-גונית: הרדיפות ועליבות החיים דחפו את הכתיבה,"[35] כתבו אנשי הוועדה ההיסטורית בפולין כאשר תיארו את עבודתם לאיסוף יצירה רבת היקף זו. כמעט כל הקבוצות שעסקו בתיעוד אחרי המלחמה אספו חומרים כאלה. כך אספו פעילי הוועדה הפולנית מאות שירי-עם שחוברו והושרו בגטאות והוועדה במינכן אף הכינה הקלטות של שירים אלו. לישראל קפלן היה עניין מיוחד בתחום התרבותי והוא עצמו הוציא ספר על ההומור היהודי בשואה. אפילו בנו, בן ה-12 של קפלן, שניצל במחבוא בזמן המלחמה,  גויס על ידי קפלן לתעד שירים שהושרו בגטו קובנה.[36] שאלון אתנוגראפי מיוחד שימש לאיסוף מידע כזה מהניצולים.

השאלון עסק בחלומות, פנטזיות, שירים, אגדות, משחקים ושפה, וכלל תחקיר מפורט על נושאים אלה:

1.באילו מילים, מטפורות, בדיחות, פרודיות, עלבונות, קללות והערות פוגעות השתמשו בגטו, ביערות, בין פרטיזנים לגבי הנ"ל:

א) רוצחים גרמנים, אנשי גסטאפו, אנשים שלוקחים חלק בפוגרומים.

ב) בגטו, ביחס ליהודים שעזרו לגרמנים, מחנות עבודה יהודיים ומשטרה יהודית.

ג) רעב, עבודה ואקציות.

ד) 'ביחד או לבד'. ביערות או בשדות, ובכל מקום שנמצאו קורבנות יהודים.

ה) מקרים של הצלה והישרדות.

2. [נושאים אחרים]. חלומות, פנטזיות, שירים, אגדות ומשחקים דמיוניים.

 

מסקנות

עבודת התיעוד שנעשתה ע"י ניצולי השואה באמצעות הוועדות ההיסטוריות, מעלה סימני שאלה על התפיסות המקובלות בנוגע לניצולי השואה ולמחקרה. טענות בדבר שתיקתם של הניצולים ויחס החברה כלפיהם מתערערות לאור העבודה רחבת ההיקף של הוועדות. לפנינו קבוצות מגובשות של ניצולים שהתמסרו לספר את סיפור השואה ולהביא אחרים לספר אף הם. גביית עדויות מאלפי ניצולים, פרסומם והפצתם היא עדות להיקף הפעילות, אך גם לתמיכה הציבורית בה, שכן עבודה כזאת לא נעשתה בחלל ריק – היא נתמכה ע"י ארגונים יהודים וע"י הציבור.

אך אין לאפיין פעילות זו כפעילות קהילתית של קהילה הקמה מן האפר או כתרפיה אישית או קבוצתית הבאה לטפל בצרכים הרגשיים של הניצולים בלבד. פה נעשתה עבודה היסטורית רצינית בה השתמשו בכלים מתחום ההיסטוריה, הסוציולוגיה והתרבות. השימוש בשאלונים, הצלבת העדויות, המודעות בחשיבות התיעוד עבור ההיסטוריון העתידי, והמסד שבנו בהצעת נקודות המחקר, הכינו את הקרקע למחקר עתידי על השואה כמשימה מדעית. תופעת הוועדות ההיסטוריות והישגיהן יכולה אף להעשיר את הדיון בדבר המרחק והפרספקטיבה הנצרכים לחקר אירוע היסטורי.

יתרה מזאת, עבודתם האתנוגראפית של ההיסטוריונים הניצולים והתייחסותם לילדים ולקבוצות אוכלוסייה אחרות, הקדימו בכמה עשורים את סדר היום העכשווי של מחקר השואה. אף שלא הייתה לה השפעה ארוכת טווח הרי שהיא בישרה רבים מן המאפיינים של חקר השואה כפי שאנו מכירים אותו כיום. חקר עבודתם של ההיסטוריונים הניצולים יכול להעשיר את מחקר השואה אף כיום.

                                                                   (תרגום מאנגלית: צפורה הורביץ)

הערות



[1]  עדה פרידמן, ארכיון ייוו"א, ניו יורק, תיק פיליפ פרידמן, 1258/982 (ללא תאריך).

 

[2]  לראיה כללית של מוסדות כאלה עיין: שמואל קרקובסקי, 'מפעלי הנצחה ומוסדות הנצחה'.

 

[3] ישראל קפלן, פרוטוקול של הישיבה הראשונה של העובדים [ההיסטוריים] של הוועדה ההיסטורית, מינכן, 11-12/5/47, ארכיון ייוו"א, 1258/476.

 

[4]  על הוועדה ראה: זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, יד ושם, 2005, פרק 9.

 

[5] נתן עק, 'הבו פורקן לנפש הדור', דפים לחקר השואה והמרד, 1951, עמ' 203-204. ה'דפים' היה כתב-העת הראשון למחקר השואה. נתן עק היה פעיל ציבור בגטו ורשה ועבד ביד ושם עם הקמתו ב-1953.

 

[6] מאיר דבורז'צקי, 'אשר ראו עיני הושענה ואספר', בין בתרים, ירושלים, 1956, עמ' 72. תאריך השיר, בן תשעת העמודים, הוא: פריז, 1948.

 

[7] Noe Gross, Dokumenty wrodzonej szlachetnosci, AZIH,, 336/7, p. 44 in: Natalia Aleksion, Documenting the Fate of Polish Jewry: The Central Jewish Historical Commission in Poland (manuscript).

  

[8]  ישראל קפלן, פרוטוקול של הישיבה הראשונה של העובדים [ההיסטוריים] של הוועדה ההיסטורית, מינכן,

11-12/5/47, ארכיון  ייוו"א, 1258/476.

 

   [9]שם.

 

[10] שם.

 

[11] מ. פייגנבאום, 'צו וואס היסטורישע קאמיסיעס', פון לעצטן חורבן 1, עמ' 2.

 

[12] יוסף קרמיש, 'למצב בחקר השואה', ידיעות יד ושם 1, 30/4/54, עמ' 10. קרמיש היה היסטוריון יהודי-פולני שניהל את העבודה הארכיונית של הוועדה ההיסטורית המרכזית בפולין ובהמשך ניהל את ארכיון יד ושם.

 

[13] נחמן בלומנטל, 'מה טעם עבודת האיסוף שלנו?', ידיעות יד ושם 3, 1954, עמ' 8. בלומנטל היה המנהל של הוועדה ההיסטורית המרכזית בפולין ובהמשך היה בין החוקרים הראשונים ביד ושם.

 

[14] נתן עק, 'הבו פורקן לנפש הדור'.

 

[15] 'פון דער היסטורישער קומיסיא צו אלע פארטיזאנער', רומא, 20/7/47, ארכיון יד ושם. AM1/126.

 

[16] הוועד ההיסטורי המרכזי במינכן לניצולים מלוקבו (ללא תאריך), ארכיון יד ושם, MIB 7b-8b.

 

[17] Philip Friedman, 'Problems of Research on the Jewish Catastrophe', Yad Vashem Studies 3, Jerusalem, 1957, pp. 25-39.

 

[18] מרק דבורז'צקי, 'האדם והחברה נוכח השואה', ידיעות יד ושם, 2, עמ' 11-10.

 

[19] מרכז אחד היה בלינץ בניהולו של טוביה פרידמן ומרכז אחר בווינה בניהולו של שמעון ויזנטל.

 

[20] דבר, 3/4/50.

 

[21] נחמן בלומנטל, 'הכינוס הבי"ל הראשון לחקר השואה', 1947, ארכיון יד ושם, AM1/237.

 

[22] 'פרוטוקול של הישיבה הראשונה של עובדי [ההיסטוריה] של הוועד ההיסטורי'.

 

[23] מרק דבורז'צקי, 'האדם והחברה נוכח השואה', ידיעות יד ושם, 2, עמ' 10-11.

 

[24] נתן עק, 'למה אי אפשר היה להציל?', התועים בדרכי המוות - הווי והגות בימי הכליון, י-ם, 1969, עמ' 258-260. המאמר ראה אור לראשונה ב-1946.

 

[25] נתן עק למ. כהנא, 19/9/1957, ארכיון יד ושם, P22/23.

 

[26] עניין זה נדון ב:Hagit Lavsky, New Beginnings: Holocaust Survivors in Bergen-Belsen & the British Zone in Germany,1945-1950, Detroit, 2002 and Zeev W. Mankowitz, Life Between Memory & Hope: The Survivors of the Holocaust in Occupied Germany, Cambridge, 2002.

 

[27] נחמן בלומנטל, 'הכינוס הבי"ל הראשון לחקר השואה', 1947, ארכיון יד ושם, AM1/237.

 

[28]  ישיבה שנייה של הוועדה ההיסטורית במינכן 3/12/1945, ארכיון יד ושם, M1/P1.

 

[29]  הוועדה ההיסטורית במינכן לניצולים מלוקבו (ללא תאריך). ארכיון יד ושם, M1B 7b-8b.

 

[30] הוועדה ההיסטורית המרכזית במינכן לוועדה ההיסטורית בפלקנשטיין, 23/5/1946. ארכיון יד ושם M1B 1b-g.

 

[31] 'פרוטוקול של הישיבה הראשונה של עובדי [ההיסטוריה] של הוועדה ההיסטורית.'

 

[32] הוועדה ההיסטורית המרכזית במינכן לוועדה ההיסטורית בנוי-אולם, 7/4/1948. ארכיון יד ושם M1B 7c n-z-.

 

[33]  שם.

 

[34] על נושא זה ראה: Boaz Cohen, "And I was Only a Child: Children's Testimonies Bergen-Belsen 1945", in Belsen 1945, London, forthcoming; Boaz Cohen, "The Children's Voice: Post-War Collection of Testimonies from Children Survivors of the Holocaust", under review.

 

[35] 'עבודת שנה אחת של הוועדה ההיסטורית המרכזית בפולין', (ללא תאריך, ללא חתימה), ארכיון ייוו"א 1258/474.

 

[36] שלום אילתי (קפלן),  מעבר לנהר, ירושלים, 1999, עמ' 294.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial