מנהל ארכיון מורשת, יהושע (רובינו) ביכלר, הלך לעולמו ביום שישי, 14 באוגוסט 2009 בגיל 80.

רובינו עבד בארכיון מורשת עד היום האחרון, ועד הסוף המשיך במלוא המרץ לחקור את הנושא שהתמחה בו: גורלה של יהדות סלובקיה בזמן השואה.

רק לפני כמה חודשים, חגגנו לו את יום הולדתו השמונים במסיבה רבת משתתפים, אצלנו במורשת. רובינו נולד ב-1 בינואר 1929 בעיר טופולצ'אני שבצ'כוסלובקיה. הוריו ניהלו בית יהודי חם ושמרו על המסורת היהודית, אך היו גם אנשים משכילים ומודרניים.

בזמן השואה נשלח יהושע יחד עם משפחתו, למחנות אושוויץ-בירקנאו ובוכנוואלד ושרד שתי "צעדות מוות".

יהושע הצטרף לתנועת השומר הצעיר ועלה למדינת ישראל בשנת 1949. עם רדתו מהאוניה התגייס מייד לצבא ולחם במלחמת השחרור. לאחר המלחמה הגיע לקיבוץ מענית, לגרעין "להבות חביבה". הוא התיישב בקיבוץ להבות חביבה, בו הוא התגורר כל חייו ואותו אהב. יהושע השאיר אחריו אישה, אסתר, ושלושה ילדים, שכולם גרים בקיבוץ: רותי הבכורה, ענת ויוסי, ושמונה נכדים.

 

יהושע היה במשך שנים הארכיונאי הראשי ב"מורשת". הפרויקט האחרון עליו חשב היה תוכניות לקראת טקס 65 שנה להירצחה של הצנחנית, חביבה רייק, חברת קיבוץ מענית, שנשלחה כחיילת בריטית מארץ ישראל לעזור ליהודי סלובקיה. היא נרצחה עם עוד 600 יהודים, לאחר דיכוי המרד הסלובקי.

הטקס יתקיים ב-30 בנובמבר 2009 במעמד נשיא המדינה, מר שמעון פרס, ויהושע התרגש מאוד מכך.

 

 

מתוך עדותו, השמורה בארכיון מורשת, סיפר רובינו על היותו נער צעיר באושוויץ:

"בצריף הילדים הקשרים והחיים התנהלו בחבורות, לפי ארץ המוצא. היו אלה בעיקר שיחות נוסטלגיות על העבר, על המשפחה ותכניות לעתיד. החברה לא נתנו את הדעת על הסכנות שארבו מסביב. כל זה נדחק והייתה מורגשת איזו אופטימיות תמימה באשר לסיכויים לשרוד".

 

"לפעמים הופיע במקום בנו של אריך קולקה (דב קולקה, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים). היה שם כדורגל ואנחנו בעטנו שם בחצר של בתי המלאכה כדורים לשער. זה נשמע לא הגיוני שבאושוויץ נערים יהודים משחקים בכדורגל, אבל זאת עובדה. לא רחוק משם היו תאי הגזים ומארובות המשרפה עלה העשן של גופות הנרצחים. גם זאת הייתה אושוויץ".

 

 

ד"ר גרסיאלה בן דרור, מנכ"ל מורשת, ספדה לרובינו בהלוויה שנתקיימה בקיבוץ להבות חביבה, ביום ראשון, ה-16 באוגוסט 2009:

 קשה להיפרד מרובינו. קשה לדבר על רובינו בזמן עבר כשרק לפני מספר ימים נפגשנו במשרדו. עד הסוף הוא היה בינינו במלוא כוחו, פעיל, מתלהב, חושב, מלא רעיונות, מבין ומעשיר את מורשת בעשייה ובהשתתפות פעילה בישיבות.

רובינו גם היה בן אדם מיוחד.

הוא היה איש רב פעלים ומבורך מעלות: רובינו היה ידען גדול, איש חושב ומתלהב  ובו בזמן מציאותי, מכיר את הנפשות הפועלות על מעלותיהן ועל חסרונותיהן. הוא ידע להבדיל בין טוב לרע, בין האפשרי לבלתי אפשרי, בין האמיתי למזויף. הוא ידע להתעלות, להבדיל בין עיקר וטפל, ולהשקיע את כל כולו בהתמחות  בתחומו.

הוא היה איש צוות מורשת בכל רמ"ח אבריו: נאמן עד הסוף, מבין את הקשיים ומנסה לסייע במחשבות חיוביות, רציונאליות ומועילות. תמיד חשב מה טוב למורשת.

רובינו התלהב מאוד מן ההישג של מורשת, כשקיבלנו את אישורו של נשיא המדינה, מר שמעון פרס, לכבד אותנו ואת התנועה הקיבוצית בנוכחותו ולהשתתף בטקס של מורשת לציון 65 שנה להירצחה של חביבה רייק. רובינו חשב על התוכנית בכללותה, על הדוברים ועל הקהל שעלינו להזמין וידו כרגיל הייתה בכל.

רובינו היה מודע מאוד לעצמו ולגילו. הוא היה אדם מציאותי. ידע שאין אנשים חיים לנצח ומתוך הבנת גודל השעה, כשניצולי השואה הולכים ומתמעטים, דאג לעתיד ארכיון מורשת, שבגבעת חביבה. הוא ביקש למצוא אדם צעיר שיוכל להשתלב ולהמשיך את עבודתו בבוא העת. אדם שיתמצא בנושא השואה ותהיה זו התמחותו, ובבוא היום יוכל להחליפו. וכך פעלנו בעצתו.

רובינו היה בטוח בעצמו והבין היטב שהשילוב בין צעירים וותיקים היא הדרך הנכונה להמשיך ולקיים את מורשת נושא השואה. כשמצאנו את האדם המתאים והמוכשר להיות עובד הארכיון, ידע רובינו להדריך, להוביל, לסייע וללמד והעבודה זרמה באופן טבעי והרמוני, עד היום הזה, כשהוא נלקח מאיתנו. בזכותו של רובינו ארכיון מורשת אינו יתום.

 

רובינו היה חוקר בעל שם בינלאומי, חוקר ייחודי בנושא מחנות ההשמדה. הוא חקר את אושוויץ ובוכנוולד בראש ובראשונה. היה בעל קשרים עם רבים מהמוסדות והאישים העוסקים בשואה ברחבי העולם. 

 

רובינו ראה את עבודתו במורשת כמשימה קדושה, ונתן עדות אישית בפני בני נוער מורים ומבוגרים. סיפר על היותו נער צעיר, יליד סלובקיה, שנשלח למחנות אושוויץ ובוכנוולד ושרד את "צעדת המוות".

רובינו היה אדם צנוע. הוא קיבל פרסים רבים ונסע מדי שנה לגרמניה, ללמד צעירים את אשר ידע ממקור ראשון.

רובינו ידע ליהנות ממה שהחיים זימנו לו לאחר השואה. הוא נהנה ממשפחתו, מבנו ובנותיו ונכדיו, מביקורים בחוץ-לארץ ומעבודתו. עד יומו האחרון שמח בחלקו והשקיע את כולו במשימת השמירה על הגחלת עבור הדורות הבאים.

אנו, אנשי צוות מורשת, אהבנו אותו מאוד. אהבנו, כיבדנו והערצנו אותו.  

 

רובינו היה אדם אמיתי, רגשי וגם רציונאלי, בטוח במעשיו ואמיץ בדרכו ותמיד מעורב  ומשפיע לטובת המטרה.

הוא היה צדיק גמור וכצדיק גמור סיים את חייו: נקמתו בצורר הגרמני הנאצי הייתה לחיות את חייו בשמחה, להקים משפחה נהדרת ולהפוך לחוקר שואה בעל מוניטין בינלאומי.

 

יהיה זכרו ברוך,

 

גרסיאלה בן-דרור

מנכ"ל מורשת