בהספד לדוד (יורק) פלונסקי, אמרה ד"ר גרסיאלה בן-דרור, מנכ"ל מורשת:
קשה להיפרד מיורק. קשה לדבר על יורק בזמן עבר. רק לפני שבועיים הסעתי אותו ממגידו לגבעת חביבה, כנהוג. רק לפני שבועיים הוא עוד היה בינינו. בין הטיפולים והאשפוזים הוא טלפן וביקש שאאסוף אותו כדי להגיע לעבודה. היה לו כל כך חשוב. יורק עבד בארכיון, נתן עדות בפני בני נוער, לימד פרק מחיי גטו ורשה לתלמידים, למורים ולחיילים. תמיד עבר בין אנשי הצוות, התיישב, שוחח איתנו והמשיך להעשיר את כולנו בסיפורים מן הגטו.
יורק היה חלק מצוות מורשת בכל רמ"ח אבריו. הוא דבק ברצונו לעבוד במורשת כמשימה קדושה, להעביר לבני הנוער ולמורים שמגיעים למורשת, את ה"אני מאמין" שלו, המתבסס על החוויות הקשות שעבר בתקופת השואה.
הוא היה בין מקימי מרכז ההוראה של מורשת בגבעת חביבה בשנת 1981. יחד עם עוד מספר חברים החלו לקבל תלמידי בתי ספר שבאו בהתחלה כדי לשמוע את יורק, כדי ללמוד מעדותו, כדי לשמוע את סיפורו המיוחד, הקשה והמרתק: יורק ילד בן 13 ממשפחה יהודית טובה ואוהבת נקלע - כשאר היהודים בוורשה - למצב חדש של תופת, תחת הכיבוש הגרמני האכזר. חייו השתנו באחת. הוא הפך במהרה למפרנס המשפחה, גנב את גבולות הגטו כדי להביא פת לחם למשפחתו מדי יום ביומו. ילד בן 13 שהפך בין יום למפרנס המשפחה, לאחראי עליה, לגבר ביום אחד, למשתתף במרד גטו ורשה, לגיבור.
הוא הרבה לספר על אמו, ונהג לכנותה "גיבורה אמיתית", כי גבורתה הייתה בהתמדה, בעמידה, ברצון להמשיך. היא אהבה אותו, דאגה לו ושמחה מדי ערב עם שובו הביתה מן הצד הארי, בריא ושלם. יורק נהג לספר על הרעב ועל הקור בצורה ציורית וישירה כל כך, שנדמה היה שאתה עצמך היית שם, חווית זאת. נדמה לרגע, שהבנת.
