 | | הזמנה |
דומה כי העולם כולו לבש סגיני-חורף, וחגר חגורות-עור עם אשפות כדורים, ואחז בתת-מקלעים מאיימים, ובכלבים אימתנים שעוד רגע ישוחררו מרצועתם, כדי להלחם בילד יהודי קטן, שאינו מבין את חטאו. הכל כל- כך לא מובן, כל כך מרושע, מזרה אימה, כל כך מעצים את חוסר- האונים... בליל האימה ההוא טרם ידעתי שכל העומדים עמי ברחובו של הגטו, דודי ודודותי, ובניהם ובנותיהם - יומתו באכזריות כעבור שנה בתאי הגז של טרבלינקה; שאבי, שמחה גוטרמן, יאחז בנשק ויפול מות גיבורים על אחד המתרסים בווארשה הלוחמת; שיקיץ הקץ על הפשיזם הנאצי המפלצתי. הלילה הארור ההוא נצרב עמוק בנפשי והוא בן-לוויה לי כל ימי. אני זוכר אותו כשאני מביט נרגש בשדות המוריקים המשתרעים סביב קיבוצי; אני זוכר אותו כשאני מביט בחבורת זאטוטים צוהלים היוצאים עם הגננת לשדה, להתבונן בפרחי האביב; אני זוכר אותו כשמטוס קרב ישראלי חוצה את השמיים ברעש-מנועים, ואני מרים את ראשי ונושא תפילה חרישית לשלום טייסו... עליכם להבין: לנו, לניצולי השואה, כל הדברים הכביכול טריוויאליים הללו, אינם בבחינת דברים של מה בכך. אל תלעגו לדמעה קטנה שלנו מול שדה-חיטה מוריק במדינת ישראל. מדי שנה, אנחנו, ניצולי השואה, מתבקשים למסור עדות בפני תלמידים, סטודנטים, חיילי צה"ל. זו עדות מכלי ראשון שאין ערוך לחשיבותה. אך תסלחו לי אם אומר בכנות, כי העדות, והזכרון ועצרות-הזכרון – לא מספיקים. חסר לי דבר נוסף. בתחתית השאול של רשע-האדם, בעצם ימי השואה, ימי חוסר- האונים המשתק, אל מול טרור מפלצתי שההיסטוריה האנושית טרם נתנסתה בכדוגמתו, חלמנו על עולם יפה ובהיר, חף ממלחמות ומסכסוכי עמים, עולם חופשי ומשוחרר מסרטן הלאומנות והגזענות. אפשר והיינו תמימים, אך קיווינו שזו תהיה דמותו של העולם, עולם ששרד מכבשני אושוויץ. אך לדאבון לבנו, נאלצנו להיות עדים לרציחות ולטיהורים אתניים בקמבודיה וביוגוסלביה, בעירק ובסודן, ובמקומות רבים נוספים על פני כדור הארץ. לי, כיהודי וכניצול מן התופת ההיא, כואב עד כדי כאב פיזי ממש, שכבני-אדם לא הפקנו את מלוא הלקח מן השואה. כל קריאה גזענית במגרש-כדורגל מכאיבה לי; כל התנשאות לאומנית מכאיבה לי; אני מייחל לבני-אדם שלמדו את שעור אושוויץ. אני חולם על בני-אדם שברוח דברי הנביא "כתתו חרבותם לאתים ולא ילמדו עוד מלחמה", ולבם אל הפיוס, השלום והיצירה. בני אדם המקדשים את החיים, ולבם אל החיים, חיים שאין בם מחבלים מתאבדים אחוזי-שנאה, וגם אין בם לאומנים חשוכים כורתי זיתים ומכים ישישים החורשים את שדם. כאן, במקום הזה, בצלה של האנדרטה של מרדכי אנילביץ', שגבורתו שימשה מופת לקיבוץ-גיבור, אני קורא לכל בני עמנו, לזכור ולא לשכוח, אך גם ללמוד מדברי-הימים, תוך חתירה ללא לאות לחיים שהאור יגבר בם על החושך.
|
