על יוסף קפלן
האם ניתן לכתוב על יוסף קפלן לאחר למעלה מארבעים שנה? מה נשמר עדיין בזיכרון מאותה תקופה, עת הייתי בקיבוץ הכשרה בקליש ויוסף, שהיה בן אותה עיר, היה אורחנו הקבוע?
תכופות אפשר היה לראותו עומד ליד חלון חדר האוכל, במצודד, כאילו מסתכל החוצה, אך רואה כל שנעשה בפנים. או נשען ליד הקיר, עוקב אחר ההמולה, לא מעורב. כמעט תמיד בחולצה שומרית ועניבה, כי זה עתה חזר מפעולה בקן או אולי בדרך לשם.
ואת פניו אני זוכרת. פנים כהים, מאורכים ואינטליגנטיים. בלורית שחורה, עיניים – יהלומים שחורים, עצובות, ועם זה זיק מתחייך הבהב בהן. את הפנים "קישט" אף גדול, מואדם, כמו אך נכנס מן הכפור.
לעתים רחוקות אפשר היה לראות אותו צוחק. לכל היותר התחייך קלות. התרשמותי הכללית היתה שהוא אדם עצוב.
לא הרבה שמעתי עליו, שהוא בן יחיד לאמו האלמנה ואינו מרבה לשהות איתה. שלמעשה אימץ לו שני בתים: את הקן-התנועה ואת ההכשרה שלנו.
משהו בו אילץ אותי לחשוב על נזיר. התאפקותו, השקט שבו, לבושו, צניעותו היו, כך נדמה היה לי, של נזיר, של נזיר השומר הצעיר, כמובן...
לימים נפל גם על קידוש שמו.
לפעמים היה מצטרף לסעודותינו הדלות. בהכשרה שלנו מצא כנראה תחליף לקיבוצו שנמנע ממנו לחיות בו, בגלל ריתוקו לפעילות תנועתית.
יפה היתה קליש העיר, "חתוכה לחלקים" עם נהר הפרוסנה וגשריו. היה בה גן נפלא, יפיפה, אשר התכער בשל שלטיו האוסרים כניסה ליהודים. אט אט עזבנו את העיר, התפזרנו למקומות מגורינו להתכונן לעליה, שכולה על טהרת עליה ב'. במקומנו הגיעו אנשים צעירים יותר לגבש קיבוץ חדש. מוולוצלבק, מורשה, מהגדוד של מרדכי אנילביץ' ומערים אחרות.
יוסף המשיך ב"מסורת" ופקד את הקיבוץ הצעיר, את משק העזר הקטן והיפה, אבל ברור שלא לזמן רב. סופת פלישת הנאצים לעיר שעל הגבול הגרמני טאטאה את האנשים לכל עבר.
על יוסף שמעתי לאחר שנים מפיה של חיקה קלינגר, ממחוללות ומנהיגות של המרד בגיטו בנדין.
יוסף, שעבר לוורשה, קיים קשרים עם חלקי התנועה הנותרים, יעץ להקים שותפים לעבודה על מנת להתקיים, קרא לחיי יחד של הקנים כי בזה כוחם, ויסד את ההכשרה בז'רקי, עזר ועודד, אבל לגבי עצמו לא היו לו אשליות: "יתכן ומחר לא אהיה עוד" כתב וביקש למסור דרישת שלום בשמו אם מישהו יצליח להגיע ארצה...
אסתר שושן
כפר מנחם, 10 ביולי 1978
