טקס יום השואה – 80 שנה למרד גטו ורשה
“אל תתרגלו, אל תסתגלו, מרדו במציאות הזו” (מרדכי אנילביץ)
כ”ז ניסן תשפ”ג, 18 לאפריל, 2023
אנדרטה לזכרה של חביבה רייק
מתוך דבריו של יעקב אשר | מנהל החטיבה ההיסטורית בחבצלת
היום הזה, 18.4 לפני 80 שנה היה יום הרי גורל בגטו וורשה. ביום הזה הנאצים ביקשו לשלח לטרבלינקה כ-8,000 מתושבי הגטו, שהתרוקן מיושביו בגלי השילוחים הגדולים שהיו לאורך השנים 1942-1943. תושבי הגטו ובעיקר נציגי התנועות בגטו, ציוניות ושאינן ציוניות, שידעו כבר בתחילת 1943 שהמשולחים ברכבות נוסעים אל מותם ולא ליישוב מחדש במזרח, מחליטים להתקומם תוך שימוש בנשק חם ולמעשה זוהי יריית הפתיחה למרד גטו וורשה.
מרד שלכאורה לא היה לו סיכוי מלכתחילה, כי מול מכונת המלחמה הנאצית, שכל אירופה ניגפה תחתיה, ניצבים כ-300 צעירים, חלקם נערות ונערים, מצויידים במעט מאוד נשק ותחמושת, אך עם להט וחירוף נפש של מי שעומדים בגבם לקיר.
כשאנו בוחנים את מידת הצלחתו של המרד ואת מידת עמידתם של המורדים ביעדים שהציבו לעצמם, הרי שהמרד הצליח אף מעבר למשוער. וחשוב לציין את הנקודות הללו:
א. מבחינת הנאצים, חיסול הגטו היה אמור להיות מוגש כמתנת יום ההולדת להיטלר ב-20.4.1943. בפועל, ההצלחה של המורדים מעכבת ביותר מחודש את השמדתו המלאה של הגטו.
ב. מבחינה תודעתית, מצליחים המורדים להראות לעולם שמחוץ לגטו, הן לתושבי וורשה הפולנים והן דרך ידיעות המסתננות למדינות שלא נכבשו ע”י הנאצים, שיש מי שמרים את נס המרד ושהיהודים הם החלוץ שלפני המחנה.
ג. אם עד לשלב המרד ניראה כאילו הגופים היהודיים הפורמליים, היודנראט והמשטרה היהודית, הם עושי דברם בפועל של הנאצים והם עצמם אלו המביאים את עשרות אלפי היהודים אל מותם, הרי שהמרד במובן הזה הוא גם קריאת תיגר פנים-יהודית. אין היגיון ואין ערך לשום שיתוף פעולה עם הנאצים, כי התכלית היא אחת וכל כולה מוות והשמדה.
אנו יודעים שהיו פנים רבות להתנגדות היהודית במהלך השואה, ומרד מזויין היה רק פן אחד של התנגדות. יש לזכור ולהעלות על נס גם את ההתנגדויות האחרות ואת מהלכי השיבוש של השלמת הפיתרון הסופי. כל פעולה אקטיבית של יחידים, קבוצות ותנועות, כל מעשה שהיה בו כדי להסיט את מהלך הדברים, כל פעולה אנושית שתכליתה להרוויח עוד יום בחייהם של יחידים וקבוצות, עוד ביטוי להיותם בני אנוש ולא מספרים המקועקעים וצרובים בבשר ובנפש, ראוי להזכיר ולהוקיר.
דווקא על רקע הדברים הללו ועל רקע המאורעות ההיסטוריים וחלקם של צעירים וצעירות במאבקים הללו, ראוי ואי אפשר לסיים בלי התייחסות לאקטואליה ולמהפכה המשטרית שמתרגשת עלינו תחת ממשלה זו.
קבוצת חבצלת – השומר הצעיר שותפה למחאה ולמאבק נגד ההפיכה המשטרית שמובלת ע” הממשלה ורואה במהלכים המוצעים ובשינויים אותם מבקשים תומכי ההפיכה לקדם, ככאלו המובילים את ישראל למדינה שבה הדמוקרטיה היא למראית עין בלבד. אנו מוטרדים מאוד מהשפעות של הפיכה זו על חירויות האדם, על היכולת לייצר חברה משותפת עם הערבים אזרחי ישראל, על ההגנה לחלשים ועל שמירת צביונה וערכיה הליברלים ודמוקרטים של מדינת ישראל.
אנו קוראים לממשלה להפסיק ולבטל לאלתר את ההפיכה ומתחייבים להמשיך ולהיאבק, במידה והממשלה תבחר להתמיד בכוונותיה. הציבור והמחנה שלנו הוכיחו שניתן באמצעים דמוקרטיים וללא אלימות, לשנות מציאות ולהשפיע על החלטות הממשלה, נקווה שגם על מהלך ההיסטוריה.
אנו תקווה שלקראת ציון וחגיגות 75 שנה למדינת ישראל, יתעשתו בממשלה ויאפשרו לכולנו לחגוג באמת את תקומתה של המדינה ואת היותה הבית של כולנו.
חזק ואמץ
מתוך דבריו של מוחמד דראושה | מנהל אסטרטגיה בגבעת חביבה
בחרתי היום להביא בפניכם את שירו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש
חשוב על זולתך – שיר של מחמוד דרוויש:
כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך
אל תשכח את מזון היונים
כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך
אל תשכח את שוחרי השלום
כשאתה משלם את חשבון המים, חשוב על זולתך
אל תשכח את מי שיונק מי עננים
כשאתה שב אל הבית, ביתך, חשוב על זולתך
אל תשכח את עם-האוהלים
כשאתה ישן ומונה את הכוכבים, חשוב על זולתך
יש מי שאינו מוצא מקום לשינה
כשאתה נותן דרור לנפשך בהשאלות, חשוב על זולתך
חשוב על אלה שאיבדו זכותם למילים
כשאתה מהרהר באחרים הרחוקים, חשוב על עצמך
אמור: הלוואי שהייתי נר בחשכה.
לא נשארו הרבה ניצולים שהצליחו להיחלץ מציפורני חיות האדם הנאצים.
אלו חוו בחייהם ובעיניהם את כמות הרוע המקסימלית שאדם יכול ליצר. הרוע הזה מתחיל בגזענות,
עובר לאפליה, ממשיך לגזל, לפינוי, לדיכוי, לגירוש, לריכוז ועד לרצח, ורצח המוני. במטרת הכחדה.
היום נזכור את אלו שנפלו בשואה, ואלו שממשיכים לסחוב את צלקותיה
נזכור את הילדים שגדלו כיתומים בלי הוריהם, שיחוסו עליהם.
נזכור את ההורים שהזדקנו בלי שיוכלו לחבק את ילדיהם שנספו.
נזכור את האחים והאחיות שאיבדו את רגש האהבה במשפחה.
נזכור גם את אלו שבחרו להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, הצילו משפחות של שכנים, ולפעמים זרים,
מתוך הזדהות עם הקורבן, כי הייתה להם התעוזה לא לעמוד בצד, ולא להיות רק על תקן צופים. אלו שהצילו את האנושות מאובדן זהותה, ואפשרו לנו לראות את שאריות האור בזמן החושך.
הלילה קמתי בלילה לתפילות לילת אלקדר, וקראתי פסוקים רבים מהקוראן. ותפס אותי פסוק מאוד רלוונטי ליומנו:
القرأن اية 32 سورة المائدة סורה 5 פסוק 32 הקוראן
مَن قَتَلَ نَفْسًا بِغَيْرِ نَفْسٍ أَوْ فَسَادٍ فِي الأَرْضِ فَكَأَنَّمَا قَتَلَ النَّاسَ جَمِيعًا وَمَنْ أَحْيَاهَا فَكَأَنَّمَا أَحْيَا النَّاسَ جَمِيعًا
איש כי יכה נפש אחת אם לא משילום[30] או על אשר השחית בארץ[31], יחשב לו כאילו המית את כל בני האדם[32]; ואיש כי יחיה נפש אחת כאילו חיה את כל בני האדם.
מוחמד דראושה
מתוך דבריה של מיכל סלע | מנכ”לית גבעת חביבה
ליאו הרצוג כתב: כל השפלת אדם היא גם השפלת עצמי, כל שפיכת דם לשווא היא גם שפיכת דמי; כל ילד הבוכה מול ביתו שנהרס זה גם אני, כל אדם שנעקר מעמו ומאדמתו אני בו. אותנו השפילו, עינו, הרסו את בתינו, גרמו לנו לבכות: לכן אני לעולם לא אשפיל, לעולם לא אענה, לעולם לא אהרוס, לעולם לא אגרום לבכי של ילד, של ילד כלשהו, מכל עם ומכל צבע – כל זאת מצווה עלי השואה שלי. לעולם לא להוות לאחרים מה שאחרים היוו לגבי – זו נקמתי, נקמתי המוסרית.
יש שתי תפישות עולם מוסריות שמלוות אותנו כשאנחנו מעבדים כחברה או כעם את הטראומה האישית, קהילתית והרב דורית הבלתי נתפשת שהיא השואה.
הראשונה היא תפישת הלעולם לא עוד לנו,
והשניה היא תפישת הלעולם לא עוד.
הראשונה שמה במרכז את היהודי כקורבן שלעד יתחמש ויתחזק כדי לוודא שהוא יהיה האחרון שיפגעו בו בכל מחיר, והשניה שמה במרכז את הציווי המוסרי העליון לצאת נגד העוול באשר הוא, ולהגן תמיד על הקורבן חסר הזכויות. הראשונה היא תפיסת עולם שבקיצון מגיעה לכדי נאציזם, והשניה היא תפיסת עולם הומניסטית אוהבת אדם החותרת לשוויון ולשלום. הרואה באחר יותר מרק איום קיומי – והיא תפישתנו.
הכוחות המחזיקים בתפישת העולם הראשונה הולכים ומתחזקים בישראל בכל שנה. בטח השנה.
אבל ככל שהם מתחזקים, כך גם אנחנו מתפקחים ומבינים שתפקידנו משתנה מול עיננו.
ימי הזכרון השנה, בזמן מאבק איתנים בתוך החברה הישראלית מורכבים ביותר. כבר שנים שאנו מתריעים ומזהירים שקולות גזעניים ואלימים מתבססים ומתחזקים כאן. השנה זה שונה. השנה אנו רואים את המערכת עצמה משעתקת באופן מדאיג את ההיסטוריה.
נכון, אף אירוע היסטורי אחד לא באמת דומה לאחר. אבל היום לראשונה אנו רואים את אותם הכוחות השוליים הגזעניים והקיצוניים, משתלטים על המערכת הדמוקרטית, ומשתמשים בכלים שלה, כדי לאיין אותה מתוכן ולהפוך את ישראל לדיקטטורה בה יש מנהיג עליון אחד. השיא של התהליך הנוכחי היה בחווארה לפני כחודש. מה שראינו שם היה פוגרום. ומה שהיה שונה בו מפעולות בלתי חוקיות כמו תג מחיר בעבר, הוא שהפעם כוחות המדינה היו שם ועמדו מנגד, בזמן שאספסוף כילה את זעמו באוכלוסיה אזרחית, לא חמושה, שאין לה מעמד אזרחי או גוף כלשהו שיגן עליה. פוגרום בעברית בחסות המדינה. זה דבר שחורך את הנפש.
מחר נציין 80 שנים למרד גטו וארשה, מרד שהונהג בסופו של דבר על ידי מחנכים. מחנכים צעירים ללא ידע צבאי שמצאו עצמם בסיטואציה היסטורית בה התפקיד שלהם השתנה. שהבינו שעליהם למרוד למרות שאין להם שום סיכוי לנצח. תחת אלף הקטנות והצטנעויות, אנחנו רואים היום שגם בישראל, מול איום הדיקטטורה, אוכלוסיות שלמות מבינות שהתפקיד שלהם השתנה. לכן אנשים שמעולם לא לקחו חלק באף הפגנה או מעשה פוליטי יוצאים פתאום לרחובות, לכן אנשי מילואים שלא עוסקים בעולמות התוכן שלנו, מבינים פתאום שתפקידם הוא לסרב שזו הדרך שלהם להגן על החברה הישראלית.
עקרון המרד, הנסיון העיקש לשנות את המציאות, והמלחמה בגזענות, בעוול ובאלימות הם אלו שצריכים ללוות את יום השואה השנה, כאשר חשוב להזכיר לעצמנו שאנחנו נהנים מהפרייווילגיה המטורפת שהיא הסיכוי לנצח.