מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

"פנים להתנגדות: נשים בשואה" - תערוכה ייחודית במורשת

 

התערוכה "פנים להתנגדות - נשים בשואה" מביאה את סיפור חייהן ותיאור פועלן של עשרות נשים בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה. התערוכה מקיפה צורות התנגדות רבות ואת חלקן של הנשים בהן, בכל מקום שאליו הגיעו המלחמה, השואה והדיכוי הנאצי.

התערוכה בנויה מעשר יחידות, בכל יחידה כעשרה פאנלים. כל יחידה מוקדשת לנושא מוגדר: החיים בגטאות, במחנות העבודה וההשמדה, בדרכים וברכבות, ביערות ובפרטיזנקה, וכדומה. יחידות אחרות מביאות את סיפורי הנשים שהתגייסו לצבאות בעלות הברית ולחמו בנאצים כחיילות ואת סיפורן של הצנחניות הארץ-ישראליות, שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם בשליחותן באירופה.

 

יחידה שלמה מוקדשת לסיפוריהן של נשים שגברו על הדיכוי, שרדו את המלחמה, והקימו מחדש חיים מלאי יוזמה ויצירה.

 

 

משמעות התערוכה:

בראשית המלחמה הייתה דאגתן המרכזית של הנשים הבטחת המשך חייה ושלמותה של המשפחה. מאוחר יותר, כאשר שהו במחנות עבודה והשמדה, הפך המאבק לשמירת צלם האדם ותחושת הנשיות שנגזלו מהן. מנין לקחו נשים אלה, את כוחות הנפש לשרוד, לשמור על כבודן כבני אנוש וכנשים - ובנוסף לקחת חלק בפעילויות מחתרת, בהברחת נשק ואבק שרפה, ולעמוד בעינויי התופת שנגזרו עליהן שנתפסו - מבלי להיכנע, מבלי להסגיר את חבריהן למחתרת?

 

נשים בגטאות, כצציליה סלאפק, נרתמו למאמץ לסייע במזון, בחינוך, בסיוע לפליטים ולמי שנותרו חסרי כל.

 

אלו שהבינו כי העם היהודי יועד להשמדה, כחסיה בילצקי-בורנשטיין, בחרו להצטרף למחתרת ולמאבק המזוין. הן היו שותפות לכל הלבטים, לכל הדילמות, לכל ההכרעות ולכל דרכי הלחימה.

 

נשים כויטקה קמפנר-קובנר ורוז'קה קורצ'ק, עם נשק בידיהן, יצאו ליערות והצטרפו ללחימה הפרטיזנית. התנגדות על רקע לאומני, שוביניסטי וגזעני קמה נגדן, אך הן לא ויתרו.

 

גיזי פליישמן עמדה בראש "קבוצת העבודה" להצלת יהודי סלובקיה ונספתה במחנה אושוויץ.

 

מריאן כהן הבריחה ילדים מצרפת הכבושה לשווייץ ה"נייטראלית" ועונתה עד מוות בידי הגסטאפו.

 

הצנחניות חנה סנש וחביבה רייק צנחו בארצות הכבושות וסייעו בכל דרך ליהודים מחפשי ישע. הן נורו למוות בידי הנאצים ומשתפי הפעולה עמם.

 

בתערוכה מוצגים גם סיפוריהן של נשים ששרדו את המלחמה ובנו לעצמן חיים חדשים: חייקה גרוסמן, לוחמת מחתרת, שהייתה סגנית יו"ר הכנסת, יהודית ארנון, אסירה באושוויץ, שהקימה את להקת המחול הקיבוצית, חסיה בילצקי-בורנשטיין, שפתחה בית ליתומי המלחמה והביאה אותם בדרכי אירופה ודרך קפריסין לישראל ומרים רז - שנותרה יחידה ממשפחתה ובני קהילתה והקימה להם אנדרטה באתר רציחתם.

 

סיפורי הנשים מובאים בתערוכה בתמונות ובמסמכים, שנאספו מארכיונים רבים וממקורות פרטיים בישראל ובעולם. עדויות חדשות שטרם תועדו מובאות בתערוכה.

 

את רעיון התערוכה הגתה יונת רוטביין, בתחקיר ובכתיבה השתתפה בתיה דביר, עיצוב התערוכה נעשה בידי זאב הררי.

 

ביצוע התערוכה התאפשר תודות לתמיכת משרד החינוך והתרבות, ועידת התביעות ותורמים פרטיים.

 

 

 

סיפורים של נשים המוצגים בתערוכה:

 

אנה בראודה

אנה הייתה רופאת ילדים ומנהלת בית חולים לילדים בוורשה. כשהוקם גטו ורשה המשיכה בתפקידה, וניסתה לשמור על רמת הטיפול הרפואי בילדים. היא השתתפה בצוות המחקר של מחלת הרעב  בגטו, שמסקנותיו היו כדלקמן: הראשונים שנפגעים מהרעב הם הילדים, ולמעשה בשנת 1942 לא נותרו בגטו ורשה ילדים למטה מגיל שלוש. לאנה בראודה הייתה האפשרות לעבור לצד הארי ולהסתתר, אך היא בחרה לוותר על אפשרות זו. היא נשארה בגטו ונספתה בימי מרד גטו ורשה, באפריל 1943

 

 

טוסיה אלטמן

טוסיה הייתה חברת ההנהגה של תנועת השומר הצעיר. בפרוץ המלחמה עברה לווילנה שהייתה אז איזור חופשי וממנה אפשר היה להגיע לארץ-ישראל. יחד עם זאת טוסיה חזרה לוורשה הכבושה והחלה לארגן בה פעילות תנועתית חינוכית. במסגרת זו נסעה ממקום למקום תוך סיכון חייה, ויצרה קשר בין הערים השונות תחת הכיבוש. כשהתקרבה שעת המרד בגטו ורשה החליטה להישאר עם חבריה בגטו, ועסקה בהשגת נשק לארגון היהודי הלוחם (אי"ל). טוסיה הייתה בבונקר ברחוב מילא 18, נפצעה, והצליחה לצאת ממנו עם קבוצת הניצולים דרך תעלות הביוב. היא נספתה בשריפה בבית החרושת לצלולויד.

 

 

אדלייד האוטבל

רופאה-פסיכיאטרית צרפתייה לא יהודיה, חברת מחתרת. היא נתפסה, וכבר בכלא החלה לעזור לנשים יהודיות ונשלחה לאושוויץ באשמת "אוהבת יהודים". כרופאה סופחה ל"בלוק הניסויים", אך סירבה לקחת חלק בהם. היא טיפלה בנשים ודאגה להן לאחר ניתוחים שעברו. כשהוחזרה לבירקנאו, אמרה לחברותיה לצריף: "אם נגזר עלינו למות - נמות כבני אדם", ולמעשה ארגנה את החיים בצריף במסגרת של דאגה ועזרה הדדית. לאחר השחרור העידה במשפט נגד הרופאים שפעלו באושוויץ, וזכתה להוקרה רבה מבית המשפט. היא זכתה בתואר חסידת אומות העולם. 

 

 

לילי ליטבק

בתחילת המלחמה, סרבו הרוסים לגייס נשים לצבא האדום, בטענה, ש"מצבה של אמא-רוסיה לא גרוע עד כדי כך". כשהמצב הורע, הוקמה יחידת טייסות, שכל התפקידים בה מולאו בידי נשים. המטוס שטסו בו היה "יאק", ועל אף אי-התאמתו לתקיפה, מצאו הבנות-הטייסות דרכים להשתמש בו למטרות תקיפה. על כן כונו בפי הגרמנים "מכשפות הלילה". לילי ליטבק, יהודייה במוצאה, אהבה פרחים, וציירה על מטוסה את פרח הליליה הלבנה, וכך גם כונתה: "הליליה הלבנה". היא הפילה כמה מטוסים גרמניים, שטייסיהם לא האמינו שאישה היא הטייסת. באחת ההתקפות באזור הרי האוראל תקפו אותה 18 מטוסים גרמניים, שזיהו אותה בשל סמל "הליליה הלבנה", והפילו את מטוסה. גופתה נמצאה רק בשנת 1995, ואז הובאה לקבורה וזכתה בתואר "גיבורת ברית המועצות" מידי גורבאצ'וב.

 

 

 

תודות בית מורשת

  

אנו מודים לתומכים, למסייעים ולתורמים, מוסדות ויחידים, שנתנו יד ליצירת תערוכה זו בהעמידם לרשותנו מקורות ומסמכים רבי ערך, זמן ומאמץ:                           

ליד ושם, בית לוחמי הגטאות, בית טרזין, משואה, יד יערי וארכיון מורשת, על חומרי הארכיונים שהעמידו לרשותנו

לפרופ' דליה עופר על עזרתה ועצתה

למשרד החינוך התרבות והספורט - מינהל חברה ונוער, מינהל התרבות והמזכירות הפדגוגית

לוועידת התביעות ולנציגיה בישראל

לידידינו: קרן וד"ר דייויד בלומנטל, ניו יורק

תמי ואליוט ברמן, טורונטו

איבון ומייקל סילברמן, ניו יורק

שרה ואבי ארנסון, ישראל

להוצאת "קשב" - על רשות השימוש בשירה של ויסלאבה שימבורסקה

לאגודות ידידי גבעת חביבה בטורונטו ובניו יורק

ל"חבצלת", מוסדות תרבות וחינוך של השומר הצעיר

ותודה מיוחדת לכל הנשים ובני המשפחות, שבלעדי סיפוריהם לא היינו יכולים להעמיד תערוכה זו

 

 

הפקת התערוכה:

רעיון: יונת רוטביין

תחקיר ואוצרות: בתיה דביר, יהושע ביכלר ז"ל, יונת רוטביין, פרופ' אלי צור

כתיבה: בתיה דביר

עיצוב: זאב הררי - קיבוץ מרחביה

ייצור: "לינרו" - קיבוץ הסוללים

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial