מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה 2008

יום עיון של מורשת בנושא "התנגדות יהודית: נשים באושוויץ", ביום השואה הבין-לאומי

 

ביום ראשון ה-27 בינואר 2008, ציין מכון מורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', יום עיון בבית הקיבוץ הארצי, תחת הכותרת "התנגדות יהודית: נשים באושוויץ". הפאנל המכובד הורכב כולו מנשים. בתוכנית נשאו ברכות, נשמעו שתי הרצאות, עדות ושלושה עיטורים מוזיקליים. 

את דברי הפתיחה נשאה ד"ר גרסיאלה בן-דרור, מנכ"ל מורשת, שהנחתה את האירוע וברכה את הנוכחים. היא ציינה את חשיבות ההכרה הבינלאומית של האומות המאוחדות בסבל המיוחד שעבר העם היהודי בידי הגרמנים הנאצים, שביצעו פשע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. "בתקופה בה צלילים צורמים קוראים להכחשת השואה ואף להשמדת המדינה היהודית, וכשהתעצמות האנטישמיות בעולם באה מכיוונים נוספים חדשות לבקרים, מקבל יום זה, המצוין על ידי מדינות רבות ברחבי תבל, חשיבות מיוחדת ומשנה תוקף", אמרה. 

ח"כ אבשלום וילן, בירך אף הוא ואמר כי יום השואה הבינלאומי חשוב להנחלת זכר השואה לדורות הבאים. האומות המאוחדות הבינו, גם אם באיחור, שיש לציין את יום השואה גם בממד האוניברסאלי שלו – הזדהות של המין האנושי כולו עם השואה. הוא הוסיף כי מרכזים להנצחת השואה, כמו מורשת, עוזרים להעביר את הסיפור ולנסות להבין כיצד חיו אנשים בתוך התופת והצליחו לשמור על צלם אנושיותם. אבו וילן בירך את מורשת על כך שלקחה על עצמה את ארגון האירוע.  

המברך השלישי, מנכ"ל חבצלת, יהודה ברעם, הדגיש בברכתו כי מורשת הוא המרכז במסגרת "חבצלת" העוסק בהנצחת חברי תנועות הנוער בכלל וחברי השומר הצעיר בפרט -  לוחמים ופרטיזנים – שהתארגנו, הקימו מחתרות ונלחמו בגרמניה הנאצית. הוא אמר כי "צעירים אלה, שפעלו באופן אקטיבי עשו זאת מתוך ערכים של מחויבות ואחריות כלפי גורל העם היהודי, כבודו, מתוך זיקה ואהבה לכלל ישראל". עוד הוסיף ש"אושוויץ הפך לסמל השואה במישור הבינלאומי וכל גילויי העמידה וההתנגדות בו היו ביטוים של חיוניות ומאבק על החיים. ביום העיון הזה, הודגש מקומן הייחודי של הנשים היהודיות באושוויץ, שניסו להתקומם, לברוח או להחזיק מעמד ולחיות  - כדרך נוספת של התנגדות למזימת הרצח. זוהי דוגמה לגבורה שאין למעלה ממנה".  

בתיה דביר, חוקרת ומרצה במכון מורשת, הייתה המרצה הראשונה ודיברה על: "אושוויץ: בית חרושת למוות". בדבריה המלומדים והמאורגנים היטב היא האירה כמה נקודות מרכזיות במקומו של מחנה ההשמדה אושוויץ בתוכנית הנאצית הכוללת של "הפתרון הסופי". היא סקרה את הגישות ההיסטוריוגרפיות, האינטנציונליסטית והפונקציונליסטית להפיכת השמדת היהודים מתיאוריה למעשה. כמו כן, סקרה את תהליך קבלת ההחלטות והאירועים שהובילו לביצוע "הפתרון הסופי", והביאה ציטוטים מפי בכירים נאצים על כוונותיהם להשמדה. היא סיימה את דבריה במילותיו של ההיסטוריון יעקב טלמון, מתוך ספרו "בעידן האלימות": "השמדת יהודי אירופה בידי הנאצים חורגת מכל הריגות ההמונים האחרות בתכנון המודע והמפורט והמדוקדק שקדם לה, ובמימושו השיטתי. בהחלטה המקוימת בקפדנות - לחסל הכול, עד בלתי השאיר שריד: במניעת כל אפשרות שמישהו ימלט בהגיע תורו להיות מחוסל". 

לאה פרייס, שחוקרת במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, הרצתה על היבטים של גבורת נשים בהקשר של אושוויץ. פעמים רבות, היא אמרה, כשמדברים על נשים בשואה, הופך הדיון לעיסוק במיניות, תפיסת הנשים כאובייקט מיני. לכן היא בחרה להתרכז בנשים שלא היו רק קורבן, אלא קבעו את גורלן בידיהן. היא הדגישה את פועלן של שתי נשים שמקומן בזיכרון הקולקטיבי הישראלי נבלע משום מה: 

מלה (מלכה) צימטבאום, חברת הנוער הציוני, עבדה באושוויץ כשליחה וכמתרגמת. היא הצליחה לברוח יחד עם אסיר נוסף, אך הם נתפסו והוחזרו. ביום הוצאתה להורג, כאשר עמדה מול הנשים האסירות באושוויץ, חתכה את ורידי ידיה לפני שהגרמנים הספיקו לרצוח אותה. בכך נתנה לחברותיה תחושה של התרוממות רוח והשראה. 

רוז'ה רובוטה, חברת השומר הצעיר, גורשה בסוף שנת 1942 לאושוויץ. היא הבריחה חומר נפץ ממפעל לייצור פצצות, עבור מרד הזונדרקומנדו שפרץ באוקטובר 1944. אף כי נחקרה תוך כדי עינויים קשים במטה הגסטפו, לא הסגירה את חבריה אנשי המחתרת. 

יש ערך בהרצאות אלו, אמרה לאה פרייס, כדי להוציא נשים אלה מאלמוניותן ולהכניסן לפנתיאון הגבורה הלאומי. 

רחל דימנט, ניצולת אושוויץ חברת קיבוץ ברקאי, ריגשה את הנוכחים בעדותה המצמררת על שהותה במחנה. "את כל הדברים ששמעתם הערב, אני חוויתי על בשרי", אמרה. היא בחרה לדבר על נושא חברוּת וידידות במחנה ההשמדה. הודות לחברות שקשרו בינן האסירות, הן הצליחו לשמור על צלם אנוש ולשרוד את התופת. לאחר שעברה עם כמה מקרובי משפחתה למחנה עבודות כפייה בבליז'ין, היא גורשה לאושוויץ. "הייתי בת 16", סיפרה, "אך כבר התנסיתי בכל מה שאפשר להתנסות בחיים". 

רחל סיפרה על חברתה בבלוק באושוויץ, רוז'קה, שאימצה אותה כאחות. בסוף דבריה הקריאה מכתב שכתבה לחברתה רוז'קה, ב-15 במאי 1995, אחרי תקופה קשה שעברה על משפחתה: "ברגעים כאלה, רוז'קה, אני תמיד נזכרת בך ובתקופה הקשה ביותר בחיינו, כשהיינו על סף ייאוש, חשופות לסכנת מוות, ואת תמיד ידעת למצוא את המילה הנכונה... רוז'קה היקרה, תמיד אזכור איך עזרת לי להתגבר ולהתבגר בתנאים בלתי-נסבלים. היית בשבילי אחות בכורה שתומכת ועוזרת, שיודעת להקשיב ולהבין, ומאמינה בטוב שבבני האדם. קיבלתי ממך המון חום ואהבה, שנתנו לי כוח להחזיק מעמד עד סוף המלחמה ועד השחרור מהמחנות... למרות שחלפו כל כך הרבה שנים, בכל פעם כשאני נופלת למשבר אני נזכרת בך ושומעת אותך אומרת, 'רחלקה חמודה, תזכרי – יש תמיד אור בקצה המנהרה וכשיוצאים מהחושך אל האור יודעים להעריך כמה החיים יפים'. ממך למדתי לשרוד ולאהוב את החיים... נזכרתי ביום כשמלאו לי שמונה-עשרה שנה והיינו יחד בבירקנאו. את אמרת לי כמה מילים שתמיד אזכור: 'שמונה-עשרה פירושו חי, ואת רחלקה תצאי מכאן לחופשי, תישארי בין החיים'". 

רחל הפתיעה את הקהל כששרה ביידיש שירים ששרה אז, בצריף הנשים החשוך באושוויץ. 

את הערב ליוו שלושה עיטורים מוזיקליים, שבוצעו על ידי אבי אדר, בן קיבוץ געש, הלומד באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב. אבי סגר את הערב בשיר "אלי אלי", מאת חנה סנש והקהל הרב הצטרף אליו בשירה מרגשת. 

יום העיון המוצלח, גדוש המשתתפים, הנו אחד ממספר אירועים המתוכננים לשנה זו, של מכון מורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' לחקר השואה ולהנצחתה השם דגש על פועלן של תנועות הנוער בתקופת השואה. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial