מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ביולטין של הוועד למען יהודי אירופה הכבושה, ספטמבר 1944

ביולטין של הוועד למען יהודי אירופה הכבושה, ספטמבר 1944 (הגדל)

ביולטין של הוועד למען יהודי אירופה הכבושה, ספטמבר 1944

הוועד למען יהודי אירופה הכבושה שעל יד הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ירושלים, ספטמבר 1944

ב י ו ל ט י ן
להלן אנו מוסרים מספר ידיעות על מצב היהודים בארצות הנמצאות תחת שלטון הנאצים וגרוריהם – על סמך חומר שנתקבל בזמן האחרון ממקורות שונים.

המצב הכללי:


1. בולגריה
מספר היהודים בבולגריה כיום הוא ארבעים ושישה אלף ושש מאות איש, והם מרוכזים בעשרים וחמש נקודות. את מספר היהודים בבולגריה שלפני המלחמה היו מעריכים בארבעים ושמונה אלף איש.
ראש משטרת סופיה, דימיטר סוקולוב (הידוע בשם "ראמראווסקי", מי שהיה מיניסטר הפנים בזמן פרסום החוקים האנטי-יהודיים) פוטר. סוקולוב הוא האיש האחראי להטלת עוצר על היהודים במקומות שונים במדינה לאחר הפצצת סופיה. הוא גם עשה קשיים ליהודים העוזבים את בולגריה. במקומו נתמנה האוברסטלויטננט סאווא קוטצאראוו.
יהודים שהגיעו בזמן האחרון מבולגריה, מוסרים ידיעות על המצב שם. רווחות שמועות, כי מכינים גזרות חדשות נגד היהודים, אולם טבען והיקפן טרם ידוע. מכל מקום חושבים, כי ברגע זה סכנת ריכוז או גירוש אינה צפויה ליהודי בולגריה. אין לדעת עדיין מה יהיה יחס הממשלה החדשה כלפי היהודים, אולם אין בין המיניסטרים שונאי ישראל מובהקים. מיניסטר הפנים החדש, פרופסור סטאנשעוו, אף הוא אינו שונא ישראל, אם כי הוא פרו-גרמני.
נכסי דלא ניידי של יהודים אשר הוחרמו, לא נמכרו ועדיין נמצאים ברשות הממשלה. לעומת זה, חלק גדול של המניות ממפעלים שונים נמכר כבר. את הרכוש היהודי אשר הוחרם מעריכים לשני מיליארדים לעווא.
כידוע, הוטל עוצר על יהודי פלובדיב, שהיא כיום הקהילה הגדולה ביותר בבולגריה. ליהודים הותר לעזוב את דירותיהם רק לשעתיים ביום, משמונה עד עשר לפני הצהריים, ומשלוש עד שש אחר הצהריים. כידוע, אסור ליהודי פלובדיב לצאת את העיר, כדי לעבור למקום יותר בטוח נגד ההפצצות, מה שמותר לבולגרים ואפילו לצוענים. ליהודים אסור להיכנס למקלט פומבי והם נאלצים להשאר במשך ההפצצות בבתיהם. קרה פעם, שזוג יהודי נכנס למקלט פומבי בזמן אזעקה והוסכם ביניהם שיקראו איש לחברו בשם בולגרי, כדי לא לעורר חשד. אולם בדוחק הגדול הפרידו ביניהם וכדי למצוא זה את זה התחילו קוראים בשמם הנכון. הבולגרים הוציאום אז מהמקלט באמצע האזעקה.
מנות המזון שיהודי פלובדיב מקבלים הן קטנות מאלה של הבולגרים ואפילו משל הצוענים. מנת הלחם היא שווה לכולם. היהודים מקבלים מאתיים וחמישים גרם סוכר לחודשיים.
מנת הצוענים היא גדולה פי שניים, כלומר חצי קילוגרם ומנת הבולגרים – קילוגרם אחד. אורז – היהודים מקבלים שבעים וחמישה גרם לחודשיים, הצוענים – מאה וחמישים גרם והבולגרים – חצי קילוגרם.
את מספר הפרטיזנים היהודים, ה"“שומצי”", מעריכים למעלה ממאה איש. המשטרה הבולגרית היתה מתנקמת בהורי הפרטיזנים האלה. מפאת זה היו הורי הילדים המצטרפים ל”שומצי” מפרסמים בעתונות, שאם הילדים לא יחזרו אליהם תוך עשרה ימים, הריהם מסתלקים מאחריותם למעשי ילדיהם. הודעה מאין זו אינה עוזרת בהרבה ליהודים, ולכן מספר היהודים בין הפרטיזנים אינו גדול.
האיש שהציל בזמנו את יהודי פלובדיב מגירוש לפולין הוא ההגמון הראשי (ולדיקא) קיריל. ידוע הדבר, שבולגריה התחייבה להמציא לגרמנים עשרים אלף יהודים. הבולגרים החליטו למסור לגרמנים את היהודים מהשטחים הנספחים של סרביה ויוון. משנתגלה שחסרים עוד כששת אלפים יהודים, החליטו השלטונות הבולגרים למלא את החסר מיהודי פלובדיב. הכל היה כבר מוכן בפלובדיב לגירוש היהודים, שרוכזו בבנין בית הספר העירוני, ורק התערבותו של ההגמון הראשי הפרה את הוצאת לפועל של התכנית הזו.
הרופאים הבולגרים שליוו את הטרנפורטים של המגורשים עד וינה מספרים, כי אנשי הליווי הבולגרים שדדו מהיהודים כל חפץ בעל ערך, לרבות עטים נובעים. לעומת זה, הגרמנים בוינה התייחסו למגורשים באופן אנושי. הם קיבלו אותם בסבר פנים יפות, חילקו להם קפה ונזיד חם.
בדרך כלל יחס הבולגרים ליהודים הורע מזמן ההפצצות. רבים מהבולגרים מאמינים, כאילו היהודים הם האשמים בהפצצות אלו, והעובדה שההפצצות החלו לאחר גירוש יהודי סופיה, מסייעת לתעמולת הנאצים. החשש פן יחזרו היהודים לעמדותיהם הכלכליות, מגביר אף הוא את שנאת הבולגרים, שנהנו מהמצב שנתהווה.
באשר לכנסיה, זו עמדה כל הזמן לצידם של היהודים הנרדפים, והשתדלה לסייע להם, במידה שקולה נשמע עוד בין שליטי בולגריה.
דוקטור מ.כ., עסקן מבולגריה, מתאר בדברים כדלקמן את מצב יהודי בולגריה בחודש יולי 1944: סבורני, כי הממשלה הבולגרית לא תחמיר יותר את חוקיה לגבי היהודים. אם הגרמנים לא יכבשו את כל בולגריה, אפשר לקוות כי מצב היהודים לא ישתנה.
היהודים מתקיימים מהכספים שנשארו להם לאחר הרשמת הרכוש בספטמבר 1942. רבים מוכרים את חפצי הערך שעוד נשארו להם לפליטה. ארגונים סוציאליים דואגים לעניי ישראל. הוקמו מטבחים ציבוריים, הנתמכים על ידי הקומיסריון היהודי, המכסה את ההוצאות מהקרן היהודית, שנוצרה בזמנו מתשלום של שנים-עשר וחצי אחוזים של רכוש יהודי הנרשם, ובחלקם ממקורות אחרים. קיימת גם אפשרות מסויימת להתפרנס מעבודה. החוק הבולגרי אינו אוסר על היהודים את העבודה הגופנית ועבודה מסוג זה קיימת, ביחוד בחודשי האביב והקיץ. פועל גופני משתכר מאתיים-מאתיים עשרים לעווא ובסכום זה אפשר לכלכל משפחה בצימצום. ב-14.6.1944 גייסה הממשלה מחדש את ה"טרודובאקים" היהודים – בערך ששת אלפים איש – והקלה בזה במקצת על המצוקה החומרית. אין לומר, כי מצב ה"טרודובאקים" היהודים היה טוב. עליהם לדאוג בעצמם לבגדים ולנעלים. כשלושת אלפים איש עסוקים בשעת העונה בסביבת שומען, והאוכלוסיה הבולגרית המקומית מסייעת להם כמיטב יכולתה. ה"טרודובאקים" עסוקים בסלילת דרכים ותיקונן בשטחי בולגריה שלפני המלחמה.
יחסו של הקומיסר הממשלתי לענייני יהודים אינו רע ביותר. יש הבדל עצום בין הקומיסר הנוכחי והקודם, בעלעוו הידוע. הקומיסר הנוכחי הוא עורך דין במקצועו, היודע ושומר בדייקנות רבה על החוקים. החוק היהודי דורש הקמת "קונסיסטור" מרכזי והנ"ל ניסה לקדמו. אם כי הדבר עדיין לא הוצא לפועל, אין להטיל את האשמה עליו.
בדברו על הקשיים הקיימים בדרך ליציאת היהודים מבולגריה, מונה דוקטור מ.כ. בראש וראשונה את מספר התעודות, שיש להגיש לשלטונות לשם קבלת רשיון ליציאה. יש לקבל את התעודה הראשונה מהקומיסריון לענייני יהודים. כדי לקבל אותה, יש צורך להגיש לקומיסריון את התעודות האלה: אישור מאת הקהילה שהנידון שילם את מסי הקהילה; תעודת לידה; רשימת החפצים שהמהגר רוצה לקחת איתו (השלטונות מקפידים עכשיו יותר על הוצאת החפצים). אחרי סידור כל התעודות הנ"ל, מתחילה פרשת תעודות אחרות. אמנם, אין הסידורים האלה דומים בכל מקום, אולם בדרך כלל אלו הן התעודות הדרושות למהגר: תעודת הבנק הלאומי על הרשמת הרכוש; תעודת הבנק החקלאי על הרשמת הקרקע אם האיש היה בעל קרקעות; תעודת תשלום המיסים הממשלתיים; תעודת תשלום המיסים הקומונאליים; תעודת הדואר שאין לאיש רדיו וטלפון; תעודת השלטון הצבאי; תעודת השלטון העירוני על גילו של המעוניין וכדומה. בסך הכל שמונה הן התעודות שבלעדיהן אין לקבל רשיון יציאה.
דוקטור מ.כ. מדבר בהוקרה רבה על עמדת הכנסיה, הקטולית והפרוטסטנטית, כלפי הבעיה היהודית. יש חשיבות רבה ליחס הכנסיה ליהודים, היות והמלכה היא קטולית. ההגמון הראשי בסופיה, הוא סטיפן הולאדיקה, עמד לצידם של היהודים והיו התנגשויות רציניות בינו ובין השלטונות בעטיים. יש לזקוף לזכותה של הכנסיה כי השלטונות לא הצליחו להוציא לפועל את גירוש יהודי כל בולגריה, כפי שזממו. פרשת הגירוש לוטה עדיין בערפל ואין לדעת אם הממשלה הבולגרית היתה רק מכשיר בידי הגרמנים. האכזריות וקשי הלב בהם הועבר הגירוש מטילות כתם גדול על שמה של בולגריה. אין כל ידיעות על גורל המגורשים. השמועות הרווחות פה ושם מספרות, כי הם נמצאים בשלזיה עילית או בסביבות לודז', אולם הוכחות על כך – אין.
בלילה מן ה-11 ל-12 ליולי פרצה שריפה בקסרקטין סמוך לפלעוון, במקום שם נמצא מחנה ריכוז ליהודים. במחנה זה היו כלואים כמאתיים איש, הורי ילדים שהצטרפו ל"“שומצי”" – הפרטיזנים הבולגרים. משערים, כי הקסרקטין הוצת, היות והאש פרצה משלושה צדדים. הכלואים היהודים, שנחפזו לברוח כדי להציל את נפשם, נפגשו ביריות מהמחנה הסמוך של הנוער הבולגרי הפאשיסטי, "בראנניק". כתוצאה מהמבוכה שפרצה בין הכלואים היהודים, עשרה מהם נשרפו חיים וארבעים נכוו קשה והובאו לבית חולים. השאר רוכז על ידי המשטרה בבנין בית הספר הסמוך.
מספרים, כי מחנה ריכוז מעין זה היה קיים גם בסאמאוויט. לפי הידיעות האחרונות, השלטונות מחסלים את המחנה הזה וכלואיו מוצאים לחופש.
על דבר המשטר במחנות ריכוז ליהודים מוסרים אנשי שיחנו, כי לא היו מעבירים את הכלואים כלל וכלל. המזון שהיו מקבלים לא הספיק, אולם מותר היה להם לקבל מזון מהחוץ. לראשונה היה מקבל יושב המחנה חצי קילוגרם לחם ליום, אולם במשך הזמן הגדילואת המנה עד לקילו ליום.
העולים מרושצוק מוסרים, כי הפקודה האוסרת על היהודים להימלט למקלטים בשעת האזעקה היא בתוקפה כבר חמישה עשר ימים. האיסור הזה פוגע קשה באוכלוסיה היהודית, היות ואזעקות בעיר זו הן תכופות.

2. צרפת
ה"קאיה אנטיראסיסט" מחודש אפריל 1944, המוצא לאור באלג'יר על ידי ברנרד לקאש, מספר על ילדה בת חמש וחצי, שאשמתה היחידה היתה כי היא מזרע היהודים. הגרמנים החזיקו את הילדה ארבעה חודשים במחנה ושם חרטו על מצחה ועל כתפה הימנית את צלב הקרס. אישה אמיצה אחת הצליחה להוציא את הילדה מהמחנה, אולם כל הניסיונות להסיר את הסימנים המחפירים עלו בתוהו; הצליחו רק לטשטש מעט את צורתם.
העתון הנ"ל מוסר, כי בעיר אחת בדרומה של צרפת (שם העיר לא נזכר) נאסרו בלילה שלוש מאות יהודים, והוצאו ללא בגדים ואוכל החוצה. ה"פעולה" החלה בשמונה בערב ונמשכה כל הלילה. את האנשים ריכזו בבית הכנסת המקומי ולמחרת הסיעום בקרונות, לא מקומות ישיבה ואפילו ללא תבן, למחנות בגרמניה. בין הנשלחים היו ילדים בגיל רך, חולים וזקנים.
מניצה מודיעים לעתון הנ"ל: התברר, כי ב"איגוד הכלללי של היהודים הצרפתים" עבדו אחדים מאנשי הגסטאפו והודות לזה נתפסו הרבה יהודים מבין אלה שהסתתרו. האסירים היהודים נשלחים בקרונות משא למחנה בדרנסי. האסירים היהודים נשלחים בקרונות-משא למחנה בדרנסי. הגרמנים שודדים מהמגורשים את חפצי הערך שלהם.
בבית הכנסת שברחוב דעלאג קרו מקרים שקשה לתארם. אילצו אנשים זקנים לפשוט את בגדיהם ולרוץ על רגליהם וידיהם על פני השטח הפנימי של בית הכנסת. ובעת ובעונה אחת טימאו את ספרי הקודש. יהודי, אשר ניסה להתחמק בזמן החטיפות דרך "רחוב הפרחים", הוכה על ידי חיילים גרמנים שצחקו בהראותם את גבורתם.
בטולוז, ב-25.8.1944, התפרצה המיליציה הפאשיסטית לבית הכנסת בזמן התפילה, החריבה את כל כלי הקודש והחזיקה שם את המתפללים במשך עשרים וארבע שעות. רובם היו אנשים זקנים. הם איימו עליהם, כי עם עלות הבוקר יהרגו את כולם. לא הועילה גם התערבותו של מפקח המשטרה.
הילדים, שפונו מבארול, הובאו לפנסיון פרטי במחוז נ. הפנסיון נועד לילדים ממקומות מופצצים מהמחוזות הצפוניים ונמצא תחת חסות המשטרה. פנסיון זה קיבל מספר גדול של ילדים יהודים. הדבר נודע לגרמנים וכל הבית הוקף על ידי המשטרה וכל הנמצאים בו, יהודים ולא-יהודים כאחד, נאסרו. רק איש אחד מכל חבר העובדים הצליח להימלט בקופצו מחלון הקומה השניה, היתר הובאו לפריס ואחר כך נשלחו לדרנסי.
גברת ש., נתינה תורכית שחזרה מצרפת לא מזמן, מספרת כי אחרי כניסת הגרמנים לפריס היא נמלטה לניצה ושם נתקבלה לעבודה ב"איגוד הכללי של יהודי צרפת". חודשיים לפני כניסת הגרמנים לניצה ופרישת איטליה היא המשיכה לעבוד באיגוד. זמן מה לאחר כניסת הגרמנים לניצה התפרצו אנשי הגסטאפו לדירת האיגוד ואסרו את הנמצאים, על המעוניים והמנהלים גם יחד, ושלחום לדרנסי.
"האיגוד" טיפל, בין היתר, בבתי מחסה לזקנים ובבתי ילדים. במחלקה שעסקה בבתי ילדים היו גם תעודות אריות. הדבר נודע לגרמנים, אשר באו באופן פתאומי ומצאו חומר רב. כל אנשי המשרד, שהיו בזמן החיפוש, נאסרו ונשלחו לדרנסי.
הגברת ש. היתה עדת ראייה לצייד, שהועבר על ידי המיליציה הצרפתית באוגוסט 1942. את החטופים ריכזו בקסרקטין, מבלי להבדיל בין איש לאישה, ילד, זקן וחולה. הרופאים הצרפתים דרשו מאת המיליציה להפריד את החולים והזקנים.
התרגזות האוכלוסיה הצרפתית למעשה אכזריות זו הניעה את השלטונות להעביר את החולים והזקנים לבית חולים פוסטור, אולם כעבור יומיים נלקחו כל החטופים גם מהקסרקטין וגם מבית החולים לדרנסי. חודשיים אחרי החטיפות בניצה נערך צייד במרסיל ובניצה. הכיבוש האיטלקי היה בדרך כלל יותר נוח ליהודים; כשהגרמנים עמדו לבוא למקום, התחילו היהודים הזרים, שעוד נשארו במקומם, לחפש להם מחבוא. לעומת זה, חשבו היהודים הצרפתים לתומם, כי שום רע לא יאונה להם ולא נקטו באמצעי זהירות, ולכן היו קורבנותיהם הראשונים של הנאצים. הגרמנים התחילו בחטיפות היהודים בניצה ימים אחדים לאחר כניסתם. החטופים הובאו לדרנסי ומשם הועברו למקומות בלתי ידועים. בשעה שהגברת ש. יצאה את ניצה, לא היו שם יותר יהודים "ליגליים". בכל מקום בצרפת נמשך הצייד, הן על היהודים והן על אלמנטים חשודים אחרים. יחס האוכלוסיה ליהודים בצרתם היה הוגן ויפה כמו תמיד. גם שוטרים צרפתים היו מעלימים עין בראותם יהודי, ואפילו היו מעירים לו בשעת הצורך כי תעודותיו האריות אינן מזוייפות כהלכה ויש לתקנן.
על יחס הפקידים הצרפתים ליהודים תוכל להעיד עובדה אחת: עם כניסת הגרמנים לניצה, חיפשו היהודים אפשרות להיפטר מה"י", שהיה מסומן בכרטיסי המזון שלהם. על דעת רבים עלתה תחבולה פשוטה. הם לכלכו את כרטיסם בדיו ופנו את הפקידים הצרפים בבקשה לתת להם כרטיסים חדשים. הפקידים הצרפתים נענו לבקשות הללו, אך כי הבינו לשם מה נעשה דבר זה.
הגברת ש. מוסרת, כי בדרך כלל לא נתקבלו שום ידיעות מהמגורשים. ידוע לה רק על מקרה אחד בלבד, שנתקבלה ידיעה מדוקטור זוננשטיין, שגורש בשעתו מניצה לדרנסי, כי הוא נמצא בגרמניה ועובד שם בבית חולים.

3. איטליה הפאשיסטית
ה"גאזט דה לוזן" מוסר, כי משלקחו הפאשיסטים הרפובליקנים ב-מנה את השלטון לידם, מיד התחילו ברציחות היהודים. הם הקיפו את המלון הגדול, שאליו נמלטו שישה עשר יהודים מערים אחרות, מהם גברים, נשים וטף. בעל המלון היה יהודי, נתין תורכי. הלה הצליח להציל את חייו בתתו לחיילים שוחד של חצי מיליון לירות איטלקיות. את הפליטים כלאו בקומה העליונה של הבית. אחרי ארבעים ושמונה שעות הטעינו את כולם, פרט לשני ילדים, על מכוניות-משא והובילו סמוך ליאור. שם הרגו את כולם ממכונות יריה ואחר כך קשרו אבנים לצווארם והשליכום אל היאור. אחרי זמן מה נרצחו גם שני הילדים, שנשארו לפליטה. עם עבור זמן מה, משנרקב החבל בו קשרו את האבנים, המים השליכו את גופות הנרצחים ליבשה. באו אנשים לזהות את הגופות, אולם לא הספיקו לעשות זאת, כי מיד הופיעו פלוגות חיילים ושרפו את הגופות בזורקי-להבות גרמנים. פלוגות ההשמדה שהו ב-מנה עשרים יום ותוך זמן זה גורשה קבוצת יהודים גדולה אל ההרים, קבוצה אחרת נעלמה ועוד קבוצת אנשים נרצחה.
ה"דונאוצייטונג" מ-28.5.1944 כותב: עד כמה שהאמצעים בהם אוחזת הממשלה הפאשיסטית לגבי היהודים הם צודקים, יש לראות מדוגמת פלורנץ. רכושם של אלף ושש מאות היהודים, שקיבלו בשמחה את בגידתו של באדוליו, הוא חמש מאות מיליון לירות איטלקיות. רכוש בית הכנסת עצמו הגיע למאה מיליון לירות. הממשלה החרימה עכשיו את כל הרכוש היהודי.
ה"אירופה פרס" מודיע ב-25.6.1944 ממילאן על החרמת הרכוש היהודי בצפון איטליה. עד עכשיו הוחרם רכוש יהודי בארבעה עשר מחוזות מתוך המספר הכללי של שלושים וחמישה מחוזות. חברות המניות, שלא מסרו את שם בעלי המניות היהודים, התחייבו לעשות זאת לא יאוחר מסוף יולי. בטורין ובמילאן ניגשו להחרמת רכושם הקרקעי של היהודים, בפרובינציה מאדנה הוחרמו דירות היהודים לטובת הפליטים.

4. פרשת אודסה
מהנדס סעלים פולדאבנוב, שחזר מאודסה לתורכיה לפני כשנה בערך, מספר כעד ראייה על השחיטות שנעשו על ידי הגרמנים והרומנים ביהודי אודסה. חלק גדול של האוכלוסיה, ביחוד היהודים, הספיק להימלט מהעיר לפני כניסת הגרמנים. הכובשים נכנסו אל העיר ב-16.10.1941 ותפסו את בנין ה-נ.ק.וו.ד. קרוב לשלושים אלף איש, בעיקר יהודים, הושמו בבית הסוהר "דאפר" ואחר כך נורו ממכונות יריה.
שבועיים לאחר מעשה זה הוציאו הגרמנים פקודת הרשמה כללית של כל האוכלוסיה, ולאחר ימים אחדים התחילו במאסר היהודים. הרומנים היו אלה שהוציאו לפועל את המאסרים. את הנאסרים ריכזו גם כן בבית סוהר "דאפר". אחרי אחד עשר ימים שיחררו את הגברים והנשים למעלה מגיל חמישים שנה. ב-10.1.1942 נתפרסמה פקודה המחייבת את כל היהודים לעבור לגור ב"סלאבאדקה רומנובקה", במשך עשרים וארבע שעות. פקודה זו לא היתה אלא תחבולה ערומה, כי אחר כך העבירו אותם שוב לברזובקה. החורף היה קטלני ואת הדרך צריך היה לעבור ברגל. יותר ממחצית האנשים נפלו בדרך. אלה שהגיעו למקום אוכסנו אצל האיכרים. היהודים נשארו שם כחמישה ימים ואחרי זה השמידו אותם הרומנים.
לפעמים היו מרכזים את היהודים בצריפי עץ, שופכים על הצריפים נפט ומציתים אותם, כשהעבודה הזו נראתה לרוצחים מייגעת והתוצאות איטיות מדי, קברו את קורבנותיהם חיים. בברזובקה לא נותר אף יהודי אחד בחיים. בפעולות ההשמדה במקום זה לקחו חבל גם פלוגות ה-ס.ס.א.
מספר רב של יהודי אודסה הסתתרו אצל הנוצרים והרבה מהם ניצלו על ידי כומר פולני של הכנסיה הקטולית; חלק גדול הצליח להסתתר בקטקומבות יחד עם הפרטיזנים. בדרך כלל יותר קל היה להסתדר עם הרומנים. יש ונמצאו ביניהם אנשים בעלי רגשות אנושיים, ובעיקר אפשר היה לשחד אותם בכסף. אולם, לאמיתו של דבר, השלטון היה בידי הגרמנים.
מוסר הדברים האלה סובר כי כך היה גם המצב בטרנסניסטריה.

5. מה היה ליהודי סיבסטופול?
בזמן נסיגת הנאצים מסיבסטופול הצליחו שתי נשים עם ילד אחד להימלט ולהגיע ולאיסטמבול. הנה מה מספרת אחת מהן:
שם האישה – אחטרובה והיא טאטרית, שנישאה ליהודי בשם גריגורי אודסקי. עם פרוץ המלחמה התגייס בעלה ועבד במאפיה צבאית בסיבסטופול. הגרמנים כבשו את סיבסטופול ב-1.5.1942 הרבה יהודים, כאזרחים כאנשי-צבא, השליכו את עצמם לים בכדי לא ליפול לידי הגרמנים. בעל האישה הנ"ל נלקח בשבי.
כעבור שלושה ימים לאחר כיבוש העיר, אילצו הגרמנים את היהודים לענוד את הסימן היהודי על חזיהם ועל גבם. ביום החמישי לכיבוש הוציאו להורג את השבויים היהודים. האישה וילדה היו עדים לכך וראו במו עיניהם, כיצד ירו הנאצים ממכונת יריה בבעלה. השבויים הלא-יהודים הובאו למחנה, סמוך לעיר. כעבור חודש בערך פקדו הגרמנים על כל היהודים להופיע בנקודות ריכוז. פקודה זו חלה גם כל ה"קרימטשקים" – כת המאמינה בתורת משה. התייצבו קרוב לאלפיים איש, גבר, אישה וילד, וכולם הובאו עד לכביש המוביל לבאלאקלבה. הגברים נרצחו ביריה ואת הילדים רצחו על ידי מריחת שפתיהם במין רעל, שגרם למיתה מיידית.
היו מקרים, שיהודים ניסו להתחבא, ברם האוכלוסיה הרוסית, שנשארה בסיבסטופול עם הגרמנים, לא הראתה אהדה ליהודים והיתה מגלה את אוזן הגרמנים על מקומות מחבואם. על כן מעטים הם אלה שהצליחו להציל את נפשם באופן זה.
כמצב סיבסטופול היה גם המצב בערי קרים אחרות, כן מבחינת תכסיסיהם של הכובשים הגרמנים כלפי היהודים וכן מבחינת יחס האוכלוסיה אליהם.

6. הגרמנים בבריסק
העתון "אייניגקייט" מיום 13.4.1944 מביא דברי הגברת ש. פרסוב, שהיתה בבריסק למעלה משנתיים ומחצה ורק לפני זמן מה הצליחה להימלט מהגיהנום הפאשיסטי.
הפאשיסטים פרצו לבריסק ב-22.6.1941. כל יהודי מגיל שתים עשרה ומעלה מחוייב היה לענוד את הסימן היהודי. ליהודי הורשה ללכת בכבישים בלבד ואף זה רק בסמטאות. אסור היה להם לסחור בשווקים ולהיראות במקום פומבי. על האוכלוסיה היהודית הוטל קנס קיבוצי של מיליון רובלים זהב.
כבר בימי הכיבוש הראשונים התחילו הגרמנים בחטיפות היהודים לעבודות כפייה. אף תלמידי בתי הספר לא שוחררו מעבודות אלו. מאות יהודים הוטענו על מכונות משא והוסעו מהעיר. עד היום אין איש יודע את עקבותיהם. בין הקורבנות האלה היו זקנים, חולים שהוצאו ממיטותיהם וגם צעירים שנתפסו ברחוב.
חיילים וקצינים גרמנים סובבו בבתי יהודים, לקחו לעצמם כל העולה על לבם, כגון בגדים, כלי בית, תכשיטים ועוד. חיי היהודים היו הפקר. הנה עומדת ילדה קטנה ומשחקת עם חתולה. חייל גרמני עובר וממית אותה ביריה.
בסתיו 1942 כלאו את כל היהודים בגיטו בקצה העיר, בדרך לקאברין. הגיטו, אשר הוקם ברחובות צרים וקטנים, נועד למספר של עשרים אלף איש. הצפיפות היתה איומה. הרעב והזוהמה גרמו להתפשטות מחלות שונות והאנשים היו נופלים ברחובות ומתים. הגיטו היה מוקף גדר תיל ולצאת ממנו היה מותר בקבוצות ורק לשם עבודה. אם נמצא, כי היה ליהודי קשר עם מישהו מהחוץ או אם נירפו ידיו בעבודה – מיד היו הורגים אותו ביריה. רופאים יהודים אחדים הורשו לגור מחוץ לעיר עקב המחסור ברופאים. רופא מפורסם אחד, יפה, סירב לצאת מהגיטו ואמר: "מקום אחיי – מקומי". הגיטו התקיים שנה אחת. במשך הזמן הזה רבים מתו מרעב, ממחלות, מקור, מתשישות כוח מחוץ לאלה שנרצחו. חיבה מיוחדת נודעה לגרמנים להכריח יהודי לעבור ברחובות, כששק מלא אבנים עמוס על שכמו.
והנה בא יום הדמים, יום הראשון בשבוע, ה-15 לאוקטובר 1942. עם עלות הבוקר הוצאו כל היהודים מבתיהם והובאו אל מחוץ לעיר. אנשים שתש כולם לעמוד על רגליהם – נורו בבתיהם ועל מיטתם. בפינת רחוב יאגילונסקי אספו את כל היהודים והכריחום להתפשט. הנשים נאלצו לפזר את שערותיהן, פן החביאו שם זהב. אחרי זה נורו האנשים, כשהם ערומים ופרועי שיער. את הילדים קברו, הקניבלים הגרמנים, חיים. שני ימים נמשכו הרציחות האיומות. קרוב לעשרים אלף יהודים נפלו אז חלל. בראש השחיטה הזאת עמד איש הגסטאפו מאיור רודה.

7. חיסול יהודי מינסק
ה"איזבסטיה" מיום 2.7.1944 מביא מאמר על מינסק ובו קטע על מעשי הנאצים ביהודי עיר זו:
הגיטו במינסק היה עד למחזות של אכזריות וקשי-לב, מעשי-אונס והתעללות, עינויים ורציחות. בלילה הראשון של הפוגרום נשמדו למעלה מחמישה עשר אלף יהודים ובמשך התקופה של 1941/42 הושמדו בערך תשעים ושניים אלף איש, תושבי מינסק והעיירות הסמוכות.
הגרמנים היו מכריחים את קורבנותיהם לכרות לעצמם קברים ואחר כך היו רוצחים אותם בקבוצות וקוברים אותם, כשאחדים מהם פצועים והנשמה עוד מפרפרת בקרבם. בילדים לא היו יורים, אלא היו שוברים את חוט השדרה ומשליכים אותם לבור. אנשים שהצליחו להמלט מהעיר בעזרת הפרטיזנים, מספרים שלילה לילה מילאו את חלל העיר זעקות איומות של ילדים. לפעמים עלה בידי הפרטיזנים לחדור אל מקום הקברים ולהוציא מהם אנשים חיים. בדרך זו ניצל הנער ליווה. כשהוציאוהו מהקבר לא צעק משמחה ולא התפרץ בבכי. עיניו, עיני ילד בן שמונה, הביעו תמהון אילם ופחד ושאלה אחת בפיו: "דודי, החי אנוכי?"
מהמחנה "דרוזדי" בסטורוז'בסק ומגיטו מינסק הצליחו רבים להימלט בעזרת הפרטיזנים, שהיו מתקיפים את מחנות הגיטו ומשחררים את הכלואים.

8. במילניצה ובלבוב
מדו"ח של פקיד ממשלתי
פליט פולני סיפר לי: מספר היהודים בפולין היה שלושה מיליון וחמש מאות אלף ונותרו אלפיים ושבע מאות איש בלבד, ואף אלה נפוצו והתפזרו בהונגריה וברומניה. בהונגריה נמצאים יותר מאלף יהודים פליטים פולנים, אולם אין לקוות שהם ינצלו, היות והגרמנים, עם כניסתם להונגריה הצפונית, הנהיגו אותן שיטות ההשמדה שבפולין. איש שיחי, לפי מקצועו רופא שיניים, רזה כמקל ועיניו בולטות, דיבורו עצבני ומעיד על מתיחות הגובלת בטירוף, מסר לי את הדברים האלה. הוא התגורר בעיירה קטנה בגליציה, מילמיצה. מכל תשעת אלפים תושבי מילניצה הוא היחידי שנותר בחיים. הגרמנים הוציאו שם לפועל את ה"פעולות" בקפדנות. יהודים רבים הוכרחו לשרת בתור סוכני הגסטאפו ובעזרת האומללים האלה עלה בידם לאסוף את כל כספם וזהבם של היהודים נוכח איום של גירוש מהעיר. מאחר ששדדו כל מה שניתן לשדוד, השמידו את כל היהודים לרבות השוטרים היהודים, סוכני הגסטאפו. הגרמנים הוציאו את כל היהודים מחוץ לעיר ושם הרגו אותם ביריה. הפולנים, אשר ניסו להגיש מעט מים לאומללים – נורו. בפעם אחרת, הביאו את הקורבנות אל הרכבת, הפרידו בין הנשים, הגברים והילדים, ומבלי לתת למשפחות להיות יחד אף ברגע האחרון לחייהם, הכניסום למאות בקרונות מחוסרי איוורור והסיעום לבלזץ.
מי לא שמע על בלזץ! שם עובדים בדייקנות רבה ארבעה קרמטוריומים על שטח גדול ומרוצף. הקרונות מוריקים את המטען האנושי באופן ישר לשטח זה וזרם חשמלי חזק מאד עובר וממית בו ברגע מאה גברים וכמספר זה נשים וילדים. הרופא, שמסר לי כל זה, הצליח להציל את נפשו הודות לתעודת מעבר, אשר מסר לו אחד השוטרים שנידון למות, ואחר כך בעזרת ניירות אריים וצלב קטן בדש בגדו. במשך חמישה ימים וחמישה לילות הלך האיש רגלי עד לגבול רומניה, בלי פרוטה בכיס וללא אוכל בדרך. הצטרפו אליו עוד שמונה יהודים ממקומות אחרים.
פרשה טרגית יותר סיפר לי עורך דין מלבוב, בעיר בעלת מאה ארבעים אלף יהודים. השמדתם השיטתית של יהודי לבוב החלה ביולי שנת 1941. ה"פעולות" היו רבות ושונות. ההשמדות ההמוניות החלו ביוני 1942 ושנה אחרי זה, כלומר ביוני 1943, נערכה אחת הגדולות שבהן. שישים אלף יהודים נשלחו לקרמטוריום בבלזץ או טרבלינקה כשהם צפופים ומתים מתוך מחנק בקרונות החתומים ללא אוויר. באוגוסט 1942 נשלחו ארבעים אלף יהודים נוספים למקומות אחרים. עורך הדין הנ"ל ראה בזמן הנסיעה את אחד מאנשי ה-ס.ס. נכנס לחדר בו שכבה יולדת עם תינוקה בן יום אחד. האישה לא יכלה לקום. "פרנץ" – אמר הלז לחברו, "לאלה יספיק כדור אחד" – וכן עשו. מאחר שאפשרויות המשלוחים הלכו והצטמצמו, הגרמנים לא חדלו מלרצוח והיו מצטיינים בהמצאותיהם המחוכמות. מהילדים היו לוקחים את הדם עבור החיילים הגרמנים הפצועים בחזית הרוסית. לפני הרצח היו פושטים את בגדי הקורבנות, האיש, העובד בסידור הבגדים האלה, כיסה בהם את הפליט המוסר דברים אלה, והחביאו באוטו משא. את הבגדים היו כובסים במכבסות ענקיות ומתקנים לבגדי ילדים ושולחים לרומניה תמורת רהיטים.
ביום חג הנצחון של הוורמכט נרצחו בטארנופול עשרת אלפים יהודים באכזריות בהמית. הילדים הוקעו על עמודי עץ מחודדים או הושלכו מקומות עליונות. החיילים הגרמנים היו מצלמים מחזות אלה, בכדי לשלוח אחר כך את התמונות למשפחותיהם.
יהודי צרפת ובלגיה הובאו לבלזץ כאילו למחנות עבודה, כשתזמורת מלווה אותם בדרכם.
שמו של ראש המשטרה הגרמנית בגליציה – גינרל קצמן.

9. המצב ברומא
(קטע ממכתב מיום 28.6.1944)
עדיין אי אפשר לקבוע את מספר היהודים הנמצאים ברומא. מעריכים את מספר יהודי רומא מלפני המלחמה לארבעה עשר אלף איש בערך. חלק מהם יצא את העיר עוד ____________, לעומת זה נמלטו לרומא יהודים מערים שונות של איטליה ופליטים יהודים מצרפת ויוגוסלביה. לפי רשימות ה"ל.ס.מ." ישנם כיום ברומא קרוב לעשרת אלפים יהודים, ביניהם כאלף וארבע מאות יהודים __________ זרים.
מיד עם השתלטות הגרמנים על רומא הצליחו יהודים רבים להסתתר. חלקם הסתתרו מחוץ לרומא בכפרים שונים. הפגיעה הראשונה ביהודים היתה ב-16 באוקטובר 1943. היהודים קיוו, כי הגרמנים ישמרו על הבטחתם ולא יפגעו בהם לרעה, מאחר ששילמו להם את הסכום הנדרש – חלקו בכסף וחלקו בזהב – וישאירו אותם בבתיהם. אולם תקוותם זו נתבדתה.
ב-16 לאוקטובר, בשעות מוקדמות של הלילה, כשלושת אלפים יהודים נלקחו מבתיהם. רוב החטופים היו מדלת העם; לחלק נודע על המתרחש והם הספיקו להסתתר במנזרים, בבתי חולים ובבתים פרטיים. יש לומר, כי לא היה כל קושי להסתתר. חלק מהיהודים הסתתר גם בותיקן. אנשי הכנסיה ניצלו את הזמן והשפיעו על היהודים שיעברו לנצרות. בבתים פרטיים היו משיגים לרוב תמורת כסף רב.
היו עוד מאסרים ברומא אחרי זה. אלה שנאסרו ב-16 לאוקטובר נשלחו מחוץ לאיטליה. אלה שנאסרו אחרי התאריך הזה – יש תקווה, כי נמצאים במחנות ריכוז באיטליה. על כל פנים, במחנה מודנה היו עוד בחודש אפריל יהודים רבים מרומא. חלק מהנאסרים הצליח לברוח וחלק ניצל בעזרת תעודות מזוייפות. חלק אף פעל במחתרת. סטימיו מוראני, למשל, עבד בדלסם וטיפל בחלוקת תמיכת הג'וינט לנצרכים, למרות העובדה שחיפשו אותו.
המאסרים נמשכו כל הזמן. הגרמנים לא הספיקו לבצע את פעולותיהם נגד היהודים, ולכן רובם של יהודי רומא ניצלו.
יש להזכיר במיוחד את הרצח הגדול, שבוצע ב-24 למרץ כפעולת נקם על הריגת גרמנים אחדים. נרצחו אז שלוש מאות ועשרים איש מבני תערובות, שהיו כלואים בבית הסוהר. בין הנרצחים היו שישים ושבעה יהודים.
מצבם הנוכחי של יהודי רומא הוא קשה מאד. השאלה העיקרית היא שאלת התזונה. מאתיים גרם לחם ליום – זהו כמעט כל מה שמקבלים התושבים. מי שידו משגת, קונה מזון בשוק השחור. המחירים בשוק השחור הם גבוהים מאד. קילו לחם, למשל, עולה מאה וחמישים-מאתיים לירות.
דירות היהודים – מהן נתפסו על ידי האריים בזמנו ואין לקבלן כעת בחזרה ומהן נשדדו. הרבה יהודים עשירים ירדו מנכסיהם, עקב שוד, קנסי זהב גבוהים, תשלומים עבור מקום מקלט וכדומה. כמו כן קשה הוא המצב בשוק העבודה. מעטים מצאו עבודה במשרדים פרטיים, בממשלה או אצל שלטונות הכיבוש. לפי ה"ל.ס.מ." יש כיום ברומא כארבעת אלפים מחוסרי פרנסה.

10. בהמבורג ובמחנות ריכוז
(מעדות שנמסרה על ידי יהודי שעזב את גרמניה בחודש יוני 1944).
העד מכיר היטב את המבורג. בעיר זו חיו בזמן פרוץ המלחמה שנים עשר אלף יהודים. כעת לא נשאר שם אף יהודי אחד.
בחודש אוקטובר 1941 נשלחו מהמבורג אלף יהודים ללודז'. אחר כך נשלח חלק מאלה הלאה, אולם לא ידוע לאן. במשך שנה היו נשלחות מהמבורג למגורשים לגיטו בלודז' חבילות מזון. בלודז' עבדו המגורשים, כמו כולם, בשביל צרכי המלחמה של גרמניה ובעד זה היו מקבלים פעמיים ביום מרק ופעם ארבע פרוסות לחם. בשוק השחור עלה מחיר הקילוגרם לחם מאתיים זהובים. רבים מהמגורשים מתו מדלדול כוחות.
בחודש דצמבר 1941 נשלחו שוב שלושת אלפים וחמש מאות יהודים למינסק. שם עבדו הגברים המוכשרים לעבודה במוסדות לאספקת מזון לצבא הגרמני. הרבה נשים עבדו בבתי חולים. מלבד זאת עבדו בבנין, בניקוי רחובות וכו'. המצב שם היה טוב יותר מזה בלודז', אבל אנשים זקנים וחלשים לא יכלו לעמוד בפני הקור והרעב וברובם מתו. בחודש יוני 1944 נשלחו אלה שנשארו שם בחיים למחנה בפוניאטוב שבמחוז לובלין.
ממחצית שנת 1942 עד ה-23 ליוני 1943 נשלחו בקבוצות אחדות לטרזינשטדט בסך הכל אלפיים וחמש מאות איש. מכתבים שנתקבלו מהמגורשים, סיפרו שהמצב בכללו אינו רע, אולם התאוננו על חוסר מזון. טרזינשטדט היא קהילה יהודית אוטונומית. שולחים משם לאושבינצים רק את אלה שבאו לטרזינשטדט בלי רשות, או אתה אלה שנענשו בגלל עבירות על התקנות הקיימות שם. ממגורשי המבורג נשלחו לאושבינצים רק חמש משפחות. כעבור ימים מספר אחרי הגירוש לאושבינצים הגיעו ידיעות על מותן.
בחודש ינואר 1942 נשלחו אלף אנשים אחרונים לריגה, ביניהם הרב דוקטור קארלבאך. הם נמצאים שם בגיטו פאזאננהוף. רבים מתו מקור ומרעב, אולם יש גם כאלו שהודיעו כי מצבם טוב.
ביום ה-10 ליוני 1943, בשעה עשר בבוקר, נכנסו אנשי ה-ס.ס. אל ועדי הקהילות בכל גרמניה, החרימו את כל רכושו ושמו במאסר את כל יושבי הראש. את יושבי הראש שחררו כעבור זמן מה. באותו זמן שימשו בגרמניה כיושבי ראש הקהילות רק יהודים מנישואי תערובת פרט להמבורג, ששם נשאר בכהונתו דוקטור פלאוט, יושב ראש הקהילה מלפני הרבה שנים. עליו הוטל התפקיד לחסל את רכוש הקהילות בהמבורג, ברמן ולובק וכמו כן בכל שטחי שלזוויג-הולשטיין, האנובר, אולדנבורג, מקלנבורג ובראונשוייג. בראשית שנת 1944 נשלח למחנה בלאופן שעל ידי זלצבורג ומשם ל-וויטל. מ-וויטל הגיע בדרך החליפין לארץ ישראל.
במחנות ריכוז שונים בגרמניה נמצאו כארבעת אלפים יהודים פולנים. במחנה נויאנגאמה (על יד המבורג) היו אלפיים יהודים מצ'נסטוחוב. עוד בשנת 1943 שלחו את היהודים מכל המחנות לאושבינצים, פרט למחנה נשים בראוונסבריק ולמחנה בבוכנוואלד, ששם נמצאו יהודים אזרחי ארצות ניטרליות או ארצות השייכות לציר. יהודים אלה נשארו והתייחסו אליהם כאל יהודי גרמניה.
במחנה בלאופן היו אלפיים איש, במחנה השכן בסיטמונינגן – אלף איש; מספר היהודים בשני המחנות הגיע לתשעים בלבד. במחנות אלה נמצאו אזרחי הרפובליקות של אמריקה הדרומית והמרכזית. החיים במחנות אלה היו טובים, עבודת כפיה לא היתה בהם. ביום ה-31 למאי 1944 ביקרה שם ועדה של הצלב האדום הבינלאומי והיא אישרה את כל הפספורטים של העצורים. במחנות אחרים של גרמניה היה מצב האסורים רע מאד: הרעיבו את האנשים, התעללו בהם והכריחום לעבוד עבודה העולה על כוח אנוש. רבים שמו קץ לחייהם בהפילם את עצמם על גדר החוטים המחושמלים שהקיפו את המחנה. כל המגורשים לאושבינצים מתו לאחר חודש מיום בואם, ומכאן המסקנה כי הרגו אותם.
במחנה ב-וויטל המצב היה טוב, כי הממשלות הבריטית, האמריקאית והקנדית היו מספקות את הכל. האנשים גרו בבתי מלון. מספרם הכללי של תושבי וויטל הוא כשלושת אלפים נפש, ביניהם ארבע מאות-חמש מאות יהודים, מהם רבים שהסתירו את מוצאם.
בריחוק מקום מיתר בתי המלון, מאחורי הנהר, נמצא בית מלון "בוסיטה" – אליו הועברו אלה שעמדו להשלח לפולין, למחנה בדרנסי או למחנה אחר בגרמניה. על ידי הרמת גשר נייר, אפשר היה לבודד את בית המלון ולשים את יושביו במלכודת. הרבה מהמועברים לבית מלון זה שמו קץ לחייהם, מפחד שמא ישלחו לפולין.

11. דו"ח של פליטה מצרפת
הגברת ש., שהגיעה בראשית אפריל בתור נתינה תורכית, מוסרת:
יחס השלטונות ליהודים, נתינים תורכים, תושבי פריס היה יותר טוב מיחסם ליהודי גרמניה, פולין וארצות כיבוש אחרות. אולם היו מקרים רבים שנתינים תורכים נאסרו ונשלחו לדרנסי, על כל עבירה קלה. כמצבם של הנתינים התורכים היה גם כן מצבם של יהודי צרפת עצמה. באופן רשמי, גזירת הגירוש אינה חלה עליהם, אולם, לאמיתו של דבר, בכל לילה ולילה היו נאסרים כתריסר יהודים צרפתים. משום זה יהודים צרפתים היו גם כן מסתתרים. גרוע מזה היה מצבם של היהודים נתיני ספרד. השלטונות הזהירו אותם, שאם לא יצאו את פריס עד למועד מסויים, יחולו עליהם כל החוקים האנטי-יהודיים. אולם היציאה לספרד לא היתה קלה. יהודים, אשר ברשותם פספורט ספרדי, שהוצא על ידי השלטונות בספרד, הם מעטים ורק אלה היו יכולים לחזור לספרד בלי כל קשיים. אולם רוב היהודים נתיני ספרד הם מארצות המזרח ובידם פספורטים קונסולריים. מאת אלה דרשה הקונסוליה הספרדית בפריס תעודות להוכחת נתינותם, כגון תעודת המלך על הנאטורליזציה. אלה שיכלו להוכיח זאת, יצאו לספרד. הרוב הסתתר.
בזמן האחרון העריכו את מספר היהודים הנמצאים עדיין, בגלוי ובסתר, בפריס לעשרים וחמישה אלף איש. הגירושים נעשים בקצב איטי. מדי פעם בפעם מוציאים מבית המחסה על שם רוטשילד אנשים תשושי-כוח וזקנים וכמו כן ילדים ונשים, על מנת להשלים את המספר הדרוש למשלוח לדרנסי. גורשו גם כל האנשים שעמדו בראש "התאחדות של היהודים הצרפתים". במוסד זה, במרכזו ובסניפיו, נשארו רק העובדים. הגרמנים אסרו על יהודים לא צרפתים לעבוד במוסד זה ובמוסדות המסונפים ממנו.
האוכלוסיה הצרפתית ממשיכה להושיט יד עוזרת ליהודים המסתתרים ומוכיחה את אהדתה ליהודים בכל הזדמנות. היהודים, שאין להם ניירות אריים "טובים", מתחבאים אצל הצרפתים הנוצרים, אשר לא שמים לב לסכנה הכרוכה בדבר.


12. מהדו"ח של המחתרת הבונדאית בפולין מיוני 1943
ההתנגשויות הראשונות בגיטו ורשה חלו בין ה-19 ל-23 לינואר 1943. הקרבות, אשר התנהלו אז בין הז'נדרמים הגרמנים המזויינים ואנשי ה-ס.ס. לבין הארגון היהודי הלוחם, שימשו ליהודים הוכחה על סיכוייהם ואפשרויותיהם במלחמתם ולגרמנים היו הפתעה מחפירה ומעין הקדמה לקרבות העתידים לבוא. הקרבות העיקריים נמשכו קרוב לחודש, החל מ-19 באפריל. אולם מרכזי התנגדות נשארו עוד אחרי זה ובהם נלחמו עד סוף מאי.
בראש המרד עמד ה"ארגון היהודי הלוחם" – הוא הגוף המוציא לפועל של ה"ועדה הקואורדינציונית" של הבונד והועד הלאומי היהודי. הרביזיוניסטים ואנשי אגודה לא השתייכו לועדה. הרביזיוניסטים יסדו ארגון לוחם קטן משלהם, ארגון "הנקמה", אשר הפסיק את הקרב אחרי יומיים. הרוב בארגון היהודי הלוחם היו פועלים צעירים. הצעיר בחבריה היה לוסיק, מהנוער הבונדאי, בן שלוש עשרה.
כל המשתתפים במרד היו אנשים בעלי הכרה וחברים לתנועות פוליטיות שונות. אחווה מושלמת שררה בין חברי הבונד, החלוץ, השומר הצעיר וכו'. עמדת האוכלוסיה היתה שונה לגמרי מזו של לפני שנה. ההשערה, כי גבורת התושבים נבעה רק מתוך יאוש, היא בלתי נכונה ובלתי צודקת. רבים מהיהודים יכלו לעזוב את המערכה ולהימלט מהגיטו ולא עשו זאת מתוך רצון חזק והרגשת חובה להתנקם באויביהם הם, באויבי עמם והאנושות כולה.
הגרמנים הראו זהירות הגובלת בפחדנות. במידה שהקרבות נמשכו הלכה והחווירה הדמות הבלתי מנוצחת של הגרמנים.
תוצאות הקרב: מצד היהודים – כמה אלפים של הרוגים, שרופים חיים או חנוקים על ידי גזים. קרוב לעשרים וחמישה אלף יהודים הועברו למחנה בטראבניקי, מיידאנק, בסביבות לובלין. במקום גיטו ורשה – חורבות ואדמה חרוכה. הגיטו הפך בית קברות גדול. מתחת לחרבותיו תעו עוד בוודאי כמה מאות ואולי כמה אלפים יהודים, שחייהם דועכים לאט. לפני יומיים, למשל, הופיע משם ילד בן שלוש עשרה ופתק בידו מיום ה-10 ליוני, המעידה כי יש עוד אנשים חיים בקטקומבות החדישות האלה.
הפצצת ורשה ב-1939 גרמה להריסת שבעים וחמש אלף דירות והקרבות בגיטו – להריסת מאה אלף דירות.
לגרמנים אבדו למעלה מאלף הורגים ופצועים וכמו כן נשרפו ונהרסו על ידי הארגון היהודי הלוחם, תעשיות מלחמה גרמניות.
הקרבות הראו והוכיחו לציבור הפולני, כי המלחמה בכובש היא אפשרית וכדאית ועוררו תקוות חדשות.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial