מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אמיל פ' קנייז'ה, בדעוך המרד בסלובקיה

המרד בסלובקיה (הגדל)

אמיל פ' קנייז'ה, בדעוך המרד בסלובקיה

 

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת ה', אפריל 1966

 

"בדעוך המרד" הוא קטע מסיפורו האוטוביוגרפי של הסופר הסלובקי-היהודי אמיל פ. קנייז'ה "הקליעים שרקו מכל עבר" שהתפרסם בספר "הדרכים לחרות".

אמיל פ. קנייז'ה נולד במיכאלובצה במזרח סלובקיה והצטרף למפלגה הקומוניסטית בנעוריו. היה חבר המחתרת האנט-יפאשיסטית בסלובקיה והצטרף אל הכוחות הלוחמים במרד הסלובקי נגד הגרמני שפרץ ב-29 באוגוסט 1944.

המלחמה התנהלה במרכז סלובקיה. שוחרר שטח של כעשרת אלפים קילומטר עם מיליון תושבים ומרכזו בעיר בנסקה ביסטריצה. המרד ניתק קו תחבורה גרמני חשוב ביותר וכדי למגרו ריכזו הגרמנים כוח של שש דיוויזיות. בנסקה ביסטריצה נפלה ב-28 באוקטובר 1944, ושרידי הלוחמים עברו לשיטת הלחימה הפרטיזנית.

הסיפור דן בזמן שבו החזיקו יחידות פרטיזניות את שארית השטח המשוחרר, ומתאר את נסיגתן ליערות להמשך הקרבות.

 

בדעוך המרד

קרבות בבלאטניצה

בתוך מטלטליו של הנאצי שתפסתי, והוא שלישו של מפקד הדיוויזיה המשוריינת "טאטרה", מצאנו גם את הספר הידוע לשמצה: "Volk ohne Raum". אני מזכיר את הספר כי ברצוני להדגיש את העובדה שהגרמנים ראו בסלובקיה את שטח מחייתם ועל כן מצאו לנכון לשלוח לכאן את הדיוויזיות שלהם, וביניהן גם אחת בשם "טאטרה"*, וכן מעוד סיבה: בעמוד הראשון של הספר בלטה הקדשה בחתימת ידו של מפקד אותה דיוויזיה, גנרל Von Leopes מיועדת לשלישו. ספק אם שיער הגנרל אי-פעם שהשליש שלו ימצא בסופו של דבר את שטח מחייתו בצד השני של החזית. יכולנו איפוא להניח, שהגנרל ינסה להוציאו מידינו. פירוש הדבר שיסתער עלינו באש ובברזל. כבר באותו יום עצמו, בשעות אחרי הצהרים, שלח האויב סיור ממונע שהסתובב וחקר את תושבי החלק העליון של הכפר על הידוע להם בדבר העלמותה של המכונית האפורה. אינני יודע מה נאמר להם, בכל אופן את תשומת לבנו העירו. היה ברור שיש צורך להתכונן לקבלת פנים.

למחרת הגיחו לבלאטניצה שני משוריינים ועוד שני טנקים מטיפוס "פרדיננד" ומיד הודיעו על קיומם, בשלחם לעומק בלאטניצה וגאדר מנה הגונה של פגזים. ראש המטה של המפקדה חאמצ'נקו נמצא באותה העת בצד השני של העמק. שכוב ליד הרובה האנטי-טנקי המוסווה היטב, ירה בכיוון ה"פרדיננד" ופגע בשרשרת הטנק. לפתע הסתובב הטנק ונעצר... המקלען בצד השמאלי התיץ ברד של כדורים על הגרמנים הזוחלים ואחדים מהם נשארו לפני הגשר הקטן. השאר התקפלו מאחורי הבתים. עם תום הפסקה קצרה, כיסה האויב את עמדתנו הקדמית באש מרגמות כבדה ורסיסי הפגזים עשו את שלהם: הפצועים הראשונים כרעו... שלנו החלו לסגת באגף אחד וגם באגף השני של העמק. בינתיים הגיעו ההיטלראים במשוריין אחד ובכבל פלדה חילצו את הטנק הניזוק. ברגע שהאויב הרגיש שלא נשקפת לו סכנה מיידית, ניסה לחדור אל מרחבי העמק.

 

* טאטרה – שם שרשרת הרים גבוהים בגבול הפולני-סלובקי.

 

למחלקה של גורנוסטאייב, מהפלוגה הראשונה, נשקפה סכנה מהעורף. הסיירים של ולאדו הלושקה חשו לעזרה. הגרמנים גלשו במדרון קרוב ולפתע צץ גורנוסטאייב, ביחד עם ויטקו גרינברג וולאדו הלושקה, והסתערו על הגרמנים, כשמגרונם פורצת קריאת הוּרה אדירה. הגרמנים המופתעים נסוגו. ברם, גורנוסטאייב צנח פצוע – נפגע בכדורי דום-דום בשתי רגליו מעל הברכיים; אמנם נלקח מיד לסבך היער ונחבש בקרעי סמרטוטים של חולצות הבחורים. אך עד שהגיע לבית היערן איבד דם רב, אך הועבר לאחר מכן למוהושובה, היה ללא הכרה. הוא כבר לא התעורר יותר. כך ניספה פבלושה גורנוסטאייב שלנו, פרטיזן סובייטי אמיץ ונאמן, איש קולחוז מסיביר. קברנוהו על הרכס מעל אכסנייתו של ניידובוב במוהושובה.

עם דמדומי הערב עזבו הגרמנים את העמק ואנחנו שוב תפסנו עמדות במוצאו. ביום ראשון, שבת 15 לאוקטובר, חזרתי מבנסקה ביסטריצה ליחידתי. בדרך מקראלובה סטודניה פגשתי בחורים מהפלוגה שלנו שנשאו פצועים על אלונקות בעיקר מהמחלקה הראשונה והשניה. נעצרתי לרגע, ולאחר שהחלפתי איתם מספר מלים, חשתי מהר לעמק בלאטניצה.

"מה אתה כל כך מזדרז?" שואל אחד מנושאי האלונקה. מופתע, הבטתי אליו: "איזה דיבורים אלה?" "כבר לא כדאי לך לחזור", הוסיף בנימה שכולה כוונה טובה. "הגרמנים עוטים עלינו כמו ארבה. היום-מחר יבואו כולם אחרינו".

"ומי בתוך העמק?" שאלתי מבוהל.

"לפי שעה שלנו", השיב.

"אז מה אתה מקשקש?" התרסתי לעומתו.

וכך הנחתים והלכתי. אבל במשך כל הדרך כרסמו בי חששות ורק כאשר הגעתי למוהושובה – נרגעתי. כאן היה שקט.

למחרת התקיפו הגרמנים את עמק בלאטניצה ואת עמק גאדר בכוח של שני גדודים בסיוע של משוריינים ו"פרדיננדים". אף גדודו של קוזנצוב נסוג מהמוצב הקדמי אשר בעמק גאדר. באש מרוכזת הוצא מכלל פעולה המקלע הכבד שלנו וברסיס של פגז נפצע מפקד הפלוגה הראשונה דבוראק. ההיטלראים חדרו דרך הגשר הקטן לעמדותינו הקדמיות העזובות. אף הם סבלו אבידות כבדות, ולכן, עוד לפני רדת הערב, עצרו את התקפותיהם והחזירו את אנשיהם לכפר.

לפנות בוקר יצא סיור של ולדן הלושה לבדוק את המצב והגיע עד סוף היער. בדרך הצטרף אליהם גם ראש המטה וולודיה חאמצ'נקו. גם ההיטלראים שיגרו סיור לאגף השמאלי של העמק. הסיור של האויב חשש כנראה לחדור יותר עמוק לתוך הסבך. הלכו רק שניים. השאר המתינו קצת מאחור. הלושקה, בזמן הזה, נמצא בקרבת המוצב הקדמי החדש. באותו רגע שמעו קול מהסס: "טובריש, קאמארד, פרטיזן..." המלים לא ערבו לאוזן, לא ברוסית וגם לא בסלובקית. הו-הו, מישהו מנפנף במטפחת לבנה. ולאדו הלושקה זז בזריזות מאחורי העץ, לא היה חסר הרבה והיה יורה. "חבר, לא לירות! היטלר נגמר!" הבחורים נבוכו, אך הרכינו קני הרובים והתת-מקלעים כלפי מטה. קפצו אליהם ומיששו את קני הרובים של השניים. היו קרים. ולאדו ציווה בגרמנית, בקול מחמיר: "קדימה, אבל מהר". מתוך החפזון שכחו לפרוק מעל השבויים את רוביהם, וכך צעדו שני העריקים כשהרובים על כתפיהם. "אם עד עתה לא עוללו שום רע, שישאו אותם!" חשב בלבו ולאדו לאחר שהבחינו בכך.

מוצאם של שניהם מבלגיה, מהעיר שארלרוא. שמו של היותר מבוגר אדמונט טאנט, סטודנט לרפואה; הצעיר בן התשע-עשרה, אוסקר פלאגרין, היה כורה. לפי עדותו עבדו משנת 1943 כפועלי כפייה בסביבת מינכן. בפברואר 1944 נלקחו לקסרקטיני מינכן, הולבשו מדים וצורפו לדיוויזיה ס.ס. בפיקודו של גנרל דירלבנגר הידוע. הם לחמו נגד פרטיזנים פולניים במאזובייצק ובאוגוסט השתתפו בקרבות נגד המורדים בוורשה. רק עכשיו, שעה שהתנדבו לסייר את העמק, ניתנה להם ההזדמנות לערוק, משום שמפקדם פחד לצאת עם הסיור. צירפו אותם לסיור של הלושקה.

לאחר שהעביר את שני העריקים לסיורנו, שב ולאדו הלושקה עם חאמצ'נקו לשולי היער. מפקד הבטליון, ניקולאייב, עם מטהו, הגיעו עד למתרסים של הקו השלישי וכאן שלחנו לסרוק את השטח מלפנים. על הדרך היו מעבירים פצועים. ככל שהתקרבתי למוצא העמק, נעשו היריות תכופות יותר. חיפשתי את ראש המטה ואת הלושקה, אך הם היו עם הסיירים הרחק קדימה. בסבך היער טרטרו תת-מקלעים. מההר שממול המטירו עלי אש מקלע. תפסתי מחסה מאחורי העץ והגנתי על ראשי וחזי. מסביבי שרקו הכדורים ללא הרף. השתחררתי מהסיוט רק לאחר שהבחורים מהפלוגה השלישית, אשר שכבו מרחק מועט ממני, כיוונו את אש רוביהם לכיוון זה. בעוד אני עולה במעלה ההר, פגשתי בשני סיירים שסחבו פצוע.

"מי?" שאלתי תוך חששות כבדים.

"חאמצ'נקו", השיבו בצער.

לא היה טעם להתמהמה. גייסתי שני בחורים נוספים במהירות האפשרית כדי להעביר את הפצוע לעורף. וולודיה, בעודו בהכרה, זירז בקול שקט: "נהג, נהג!" לפני המתרס עמדה המכונית שנפלה כשלל ביחד עם השליש של הדיוויזיה המשוריינת. הנהג שלנו הסיע בה את הפצוע. הפצע היה קשה מאד – פגיעה ישירה בראש. כפי ששמענו, הוא עוד חי כאשר הביאוהו לקארלובה סטודניה, אך לפי כל הסימנים היו אלה שעותיו האחרונות...

 

***

בשעות הצהריים הצליח האויב לכבוש את קצהו התחתון של העמק וניסה לחדור עוד יותר עמוק. הוא לחץ גם בכיוון של עמק גאדר ואיים בתנועת מלקחיים. היריות נשמעו גם בעורפנו. ההיטלראים תקפו מלפנים וגם מהאגפים של הרכס בין עמק בלאטניצה ועמק גאדר. המפקד שלחני שוב לסיור והפעם נתן לי משקפת. לקחתי איתי את אוטו ואגנר. בדרך, קרוב למתרס הקו השלישי, נסוגו באי-סדר הבחורים מהפלוגה השלישית והרביעית עם מפקדיהם.

"מה מתרחש? מדוע הינכם עוזבים?" פתחתי איתם בשיחה.

"מה, אני משוגע להיהרג?" עונה לי מישהו. קולו גילה עצבנות ובהלה. צעד עוד משהו והמשיך לרוץ הלאה.

"איום, האם הם נסוגים ללא פקודה?"

כאשר נותרנו על הדרך רק שנינו, עלינו במעלה ההר כדי להיות בלתי חשופים לעין האויב ושנוכל יחד עם זאת לצפות על הדרך ועל התלולית ממול. אנו הולכים והולכים, אך גרמנים אין.

עברנו את המחסום השני; שקט, כאילו מעולם לא נתרחש פה דבר. רק לפני המחסום הראשון הבחנו במעיל צבאי זרוק על הארץ ובפגר של סוס שהיה מוטל על הדרך. טיפסנו על עצי אורן גבוהים והשקפנו על הכפר. פה ושם הסתובבו גרמנים מזויינים. אולי היה בדעתם לבדוק מה מתרחש הלאה בכיוון שלנו אך עדיין הם לא העזו. מדי פעם יצאנו מהסבך למעבה היער וכאשר הגענו אחרי המחסום השני, אזרנו עוז ויצאנו ישר על הדרך. לפני המחסום השלישי עמדה מכונית הרוסה, שבוודאי פוצצה למען לא ליפול בידי האויב, אולם – היכן האנשים? אולי בכל זאת הצליחו הגרמנים להיכנס לעמק שלנו דרך עמק גאדר? אבל איך זה יתכן? הרי לא מצאנו עדיין שום עקבות. השעה היא ארבע. אנו מתקרבים לבית היערן. נכנסים פנימה. על השולחן טלפון שדה. מצויין, אוכל לטלפן למפקדה. בסובבי את ידית הטלפון, לבי מתמלא שמחה, שכן בעוד רגע אודיע על הכל: הבחורים יוכלו לחזור ללא כל חשש.

הלו, הלו... הלו, הלו.

מה זה? לא פועל, או שמא? אני מסובב שוב את הידית, שקט. אין עונים. אוטו מביט עלי בבהלה. גם אותי תוקף הפחד. ואם הגרמנים ניתקו את הקו? אך כיצד הם יכלו להגיע לכאן, אם לא נתקלנו בהם במשך כל הדרך? ושמא הם עברו מעמק גאדר? על השולחן שיירים של לחם ובמחבת עוד קצת "גוּלַש" שהתקרר. אנו נוטלים מהלחם וממהרים למוהושובה. מבין עצי האורן נשרכים חוטי טלפון קרועים. במרחק-מה מצומת הדרך לקארלובה סטודנה, מפוזרים כדורים על האדמה. אנו דוחסים את התחמושת לכיסינו ולתרמיל הצד. עוד כמה צעדים – והנה קופסה שלמה, ועוד אחת וגם שלישית ורביעית – וכולן מלאות כדורים. עמוסים בשלל יקר זה אנו ממשיכים ללכת ומבחינים פתאום בארגז מלא תחמושת. אם כך הדבר, מדוע עלינו לטרוח ולסבול? אנו משליכים את הקופסאות, מרוקנים את הכיסים, התרמיל, ורצים למוהושובה.

אין רואים כאן איש. אחוזי טירוף אנו פורצים לבקתות, למפקדה וצועקים ביאוש: "היכן אתם?" – קולי חנוק.

על התנור שבמטבח סירים ובתוכם נתחי בשר צלויים, שטרם התקררו. אפשר, שעוד לפני חצי שעה היו כאן. ליד מטבח השדה מתרוצץ חזיר. אנו בולשים אחרי סימן חיים, ידיעה כלשהי. – שום דבר. עזבו! כולם! אבל, לאן? אין הרבה זמן. מי יודע אם הגרמנים לא השגיחו בנו? אחוז עווית אוטו בוכה.

"אל תבכה, שפן שכמותך!" מוטב שנמהר לקארלובה סטודניה. אנו רצים בשביל העולה במעלה ההר. שומעים יריות. מה קרה אם גם לשם הגיעו כבר הגרמנים? אך לא, לא יתכן. ובכל זאת, עובדה היא ששלנו עזבו. ראשית שולחים אותנו לסיור, ואחר כך עוזבים אותנו לנפשנו. בכל העמק לא נתקלנו בשום גרמני! דמעות מתקשרות בעיני, אלא שאני מתבייש מפני אוטו. מישהו משנינו מוכרח להיות חזק יותר... השעה שש חלפה. נושפים, אצים-רצים בשביל המוכר; אור היום נגוז. מעל ההר יורדת אפילה. גשם מתחיל לרדת ואנו בלי מעיל ובלי יריעה. היננו כבר רטובים עד לשד עצמותינו, רגלינו מחליקות על העשב הרטוב מועדות בבוץ הדביק. חושך מסביבנו ואין רואים יותר את השביל. תעינו. אנו עומדים ללא תושיה מתחת לעץ, אוטו בוכה. "אמיל, הרגני! תירה בי!"

"השתגעת?" אני מוריד ממנו את הרובה וגוער בו. הוא באמת עוד ילד. בעצמי איני יודע איך אחזיק מעמד. אני מחפש עץ בעל צמרת גדולה, לשם מקלט יותר נוח. איני רוצה לזוז, מתוך חשש שניפול לתהום ונאבד איש את רעהו.

הבחור הצעיר שוכב על האדמה, אחוז יאוש גדול. אני מדובבנו, כאילו היה אחי ומנסה לדבר ללבו, רק שירגע, אך הוא ממשיך לבכות ללא הפסק. "תזכור את מחנות הריכוז", אני עושה נסיון נוסף לחזק את רוחו. "אתה יודע מה הוא מחנה ריכוז של היטלר?" "כמה לילות כאלה עוברים שם על אנשינו? החזק מעמד עד הבוקר... זה רק עשר שעות". הוי, היה זה לילה ארוך לאין קץ, וכאשר זכינו והשחר הפציע, החזרתי לאוטו את רובהו ושוב לא היה הוא כה מיואש.

אנו ממשיכים במסענו ואין אנו יודעים את הדרך. עוברים שטח מרעה לא מוכר. שבילים לא נודעים. שדה ראייתנו קטן ומצומצם. כל העולם הסובב אותנו נתון בערפל כבד. הגשם אינו פוסק אף לרגע. יריות בודדות מפירות את השקט השורר מסביב. פתאום נדמה לנו שהיננו רואים דמויות בני אדם. אנו קופצים לתוך נחל קטן, המים מגיעים עד לברכיים. נשקנו דרוך ואנו ממתינים בקוצר רוח. איזה מזל... שלנו! אמנם לא מיחידתנו, ובראשם אישה. השמחה היא הדדית. תחילה גם הם נבהלו. הם היו בסיור ועתה חוזרים. אנו מצטרפים אליהם. הם הולכים לקארלובה סטודניה. מצויין! טוב יותר לא יכול היה להיות. מרוב שמחה כאילו קמנו לתחיה, ואכן צעידתנו קלה ונמרצת. בצהריים הגענו לקארלובה סטודניה. רכס ההר מלבין תחת מעטה שלג רטוב. נשמעת פעיית כבשים. הנה שם ישנו דוד רודיונוב ואליושה סראסוב, הצ'ובאשו בעל העיניים האלכסוניות. בבקתות שוכבים פצועים פצעים קלים. את הפצועים קשה העבירו לביסטריה. סיפרו שחאמצ'נקו עוד חי כאשר נלקח מכאן. יכול להיות שהטיסו אותו לברית המועצות. גם הגדוד של קוזנצוב מזדחל וקרב לכאן מעמק גאדר. המצב היה חמור ממה ששיערנו. על אף היותי בדיעה שהנסיעה היתה מיותרת, מי יודע מה היה קורה אלמלא יחידותינו התחמקו מקרבות נוספים. על שאלתו של ניקולייב ביחס למצב, השיבותי חד-משמעית: "יכולים לחזור". "התלך קדימה?" "אלך". "קודם תתייבש, תנוח, ובבוקר תזנק עם הסיור. פאניאטנו (מובן)?" האוויר התחמם והשלג נעלם בבת-אחת. התפשטנו ושכבנו תחת השמיכות בין הפצועים. התעוררנו בשעה שהגישו ארוחת ערב. חיפשתי מכרים. רבים חסרו. סיפרו שהנעדרים נפלו. אך אותו דבר אמרו על שנינו, ומהי האמת? נטיתי להסתייג מידיעות אלה, אולם היכן נשארו ולאדו הלושקה, הנס לאנגלר וקולה סמירנוב?

ביום חמישי בבוקר, 19 לאוקטובר, ירדנו מקארלובה סטודניה. אחרינו, במרחק-מה, יצאו לדרך שאר פלוגותינו. הלכנו בזהירות, משום שבימים האחרונים נתקלנו לעתים בסיורים גרמניים, אשר העזו עכשיו, גם לאור היום, להיכנס ליערות. מדי פעם נעצרנו ובדקנו את השטח. שירת הציפורים ליוותה אותנו בדרך. וולאסטה צייטהאל גירד סנטרו שהצמיח זקן ופתח בזמר; ואנו שכחנו לרגע את מצבנו, הלכנו שבי אחרי השיר ושרנו עמו. הלכנו במשעול המוכר לנו היטב. עוד בערך שני קילומטרים ואנו במוהושובה. ישבנו לנוח ועישנו. מילאתי את מקטרתי טבק, אך הגפרור כבה. "הא לך נייר", נשמע קולו של צייטהאל הצ'כי, "עשה לך לפיד". בנסותי לקפל את הנייר ולגלגלו לסיגריה, שמתי לב לתמהוני שהוא איננו מהסוג הרגיל. זה היה כרוז. באז'יק קם והתכופף לאסוף כרוזים נוספים. לא הרחק היתה מונחת ערימה שלימה: טיסו מנסה לפתות את החיילים והפרטיזנים. כאילו אין להם מה לחשוש באם ימסרו את עצמם לשבי, כשהכרוז הזה בידם. הבחורים גיחכו וצחקו למקרא כרוז זה. אספנו את הכרוזים והצתנום. רק שבעיני רוחו אני רואה שוב את הגרמנים. מה אם הם קרובים? קמנו והמשכנו לצעוד. כאן, לא הרחק מאיתנו, נמצאת מוהושובה. "פטרש ויורשו יכלו לבקתות. באז'יק יציב את המקלע, וולאסטה יבוא איתי!" פקדתי. שחררנו את נצרות נשקנו, פטרש ויורקו צעדו ללא דאגה לבקתות, קודם אל זו בה שכנה המפקדה.

"אין נפש חיה", צעק יורקו בקול חנוק, עד כי חרה לי שהוא כה רועש. עלינו לרחבה בריצה, עם באז'יק וציטהאל; בודקים את כל הסביבה. על הרכס מעל לעמק שורר שקט מוחלט. ממש לא יאומן. השמחה מזה והחששות מזה משמשים בערבוביה, אך אנו ממשיכים הלאה, לעמק בלאטניצה. את פטרש ויורקו השארתי במוהושובה עד לבוא הבטליון. למטה בעמק לא השתנה דבר מאז שלשום: קופסאות התחמושת זרועות ומפוזרות בדיוק כפי שהיו. כעת צעדנו ביתר מרץ ושמחה. היתה לנו הרגשה נעימה, כאילו חזרנו מארץ רחוקה הביתה. חוטי הטלפון היו תלויים על האורנים וחלקם מנותקים. כמעט והיינו משוכנעים, שהחוטים נותקו על ידי בחורינו בעת הנסיגה. פנינו לבית היערן. הדלת היתה סגורה. מישהו ודאי היה כאן. ואולי הרוח? הלא השארנו שלשום את הדלת פתוחה. בזהירות ואחוזי פחד פותחים את הדלת. בית היערן ריק, אף על פי כן לא יתכן שלא היה כאן מישהו. שלשום לא ראינו על השולחן פינכה וגם בקבוק שיכר לא היה. תעלומה. האם הגרמנים? רוחנו לא נפלה. צריך להמשיך קדימה. גם המכונית המפוצצת נמצאת מאחורי המתרס, בדיוק באותו מצב כפי שראינוה שלשום. ופגר הסוס מוטל לא הרחק מהגזרה השניה. ומעל הסלע מזדקר איזה ראש. יותר נכון, רואים רק את כובע הפלדה שאינו נע מהמקום. אינסטינקטיבית נרתעים מאחורי הסבך. אנו עוקפים מן הצד ובהגיענו מתברר, שהיה זה רק כובע פלדה, ונוסף לכך שלנו, ולא גרמני. עברנו את העמק לכל אורכו עד למוצאו ולגרמנים אין זכר. אכן, העמק הוא שלנו, כלומר שוב יהיה שלנו. העמק פנוי וחופשי...

אי-משם נשמע רשרוש. בן-רגע שכבנו ותפסנו מחסה. התכונה היתה מיותת, מהסבך יוצאים שלושה בחורים שלנו בריאים ושלמים. אנו מסרבים להאמין, אך במו-עינינו אנו רואים את ולאדו הלושקה, הנס לאנגלר, קולה סמירנוב. חיבוקים וטפיחות שכם. מה לא מרגיש אדם במצב שכזה? קולה מוציא מיד מימיה ומזמיננו לשתות קוניאק-ביצים מצויין. פסט... הזהיר הלושקה בעל הזקן האדום: "בצד השני ניצב זקיף גרמני!" במשך היום תופסים הגרמנים את תעלות המגן מימינו של מבוא העמק, ולעת ערב נסוגים לבלאטניצה. שלושת ה"רובינסונים" שלנו ניצלו את נסיגתם, חדרו למוצביהם והביאו משם בקבוקי שתיה עם מדבקות צרפתיות. השמש עמדה במרום, כאשר פלוגותינו תפסו את הקו השני ולמוצב הקדמי נשלח סיור. הנאמנים שבנאמנים נשארו והחזיקו מעמד.

 

הגדודים נעים מערבה

בשבוע האחרון של אוקטובר קם מחדש לתחיה הכפר מוהושובה ועמו כל עמק בלאטניצה. הרוח החדשה והעליצות היו שרויים בכל. מהעמק הסמוך הגיחו יחידות פרטיזניות. בין הראשונות הופיעה כאן קבוצת אלחוטאים עם מפקדה אנטול גורסקי, יחידתו של קפיטן יורי ז'דאנוב ובה כשישים נושאי תת-מקלע, אחריהם צצה היחידה של קפיטן הורה, בה שירתו לרוב פרטיזנים מצ'כיה ומוראביה, באו רילין, קוזאצ'וק ובוהינסקי וגם יחידתו של קפיטן ירמאק ולבסוף חזרה מקארלובה סטודניה יחידתו של קוזנאצוב שהתפלגה בינתיים וחלק עברו לפיקודו של גרישה איבאנישין. עם שובו מקארלובה סטודניה לעמק בלאטניצה, תפסה הפלוגה שלנו את מתרסי הקו הראשון, מרחק כשלוש מאות מטרים ממבוא העמק. האויב התבסס בחלק העליון של הכפר בלאטניצה ובמשך היום היה רגיל לשגר סיורים אל המקום בו נמצא פעם מוצבנו הקדמי. הבקתות במוהושובה ובית היערן אשר בעמק המו מרוב אנשים, ולא היה מקום לזוז. על התלולית הריקה, מאחורי אכסנייתו של ניידובה, געו עדרי הפרות והצאן של דוד רודיאנוב ועוזרו, הצ'ובאשו אליושה טראסוב, ששר על הטרגדיה הסיבירית הרחוקה. מתחת ליריעת הבד של מטבח השדה נתמשכו צלילי מפוחית ונשמעו שירי-עם, שירי צבא וגם שירי משובה; ומנגד, על המדרון, עמדו זקופי קומה אנשיו של קפיטן הורה ושרו את ההמנון הלאומי הצ'כוסלובקי. נטשתי את הקבוצה עם המפוחית והצטרפתי לאנשיו של הורה. "הלא היום 28 לאוקטובר!"* נזכרתי. אם כי בינתיים נפלה באנסקה ביסטריצה, התפורר צבא המורדים שהנהגתו הכזיבה, והגנרל הנצאי הופלה מלווה בעוגב את הכומר והנשיא, מונסיור טיסו, בטקס רב-רושם בבית המורדים. בשבילנו עוד שום דבר לא נגמר. טרם חשנו שזה עתה נפתח פרק חדש במלחמת הפרטיזנים. בחדר המפקדה גחנו מעל המפות. חשבו וטיכסו עצה על דרכי המעבר לעורף האויב מערבה, לעבר הגבול של מוראביה. ראש המטה החדש, קפיטן אלקסינקו, קרא לי וציווני שאסרוק עם הסיור את כל אורך העמק עד למוצאו. מניין לקחת אנשים כשהסיירים חזרו רק לפני שעה? אנסה לשאול כמה אנשים מהתת-מקלענים ומיחידות אחרות. נקרה בדרי אחד ממפקדי יחידתו של קוזאצ'וק, בחור צעיר חבוש קובאנקה, שבעתות שלום היה בוודאי עדיין מחמם את ספסל בית הספר. "שמע, חבר, אולי תוכל לתת לי שניים-שלושה בחורים לסיור?" שאלתיו, מתוך השערה שבמשך שלושה ימים החליפו כוח. הוא הביט בי בכעס ובהצביעו על הבחורים מגדודו של קוזנאצוב, שעוד לא עלה בידם להתמקם כראוי,

נהם: "בחר לך מהקוזקים הפלסטינאיים ההם". בשמעי את המלים הללו, בער בי חרוני ועל אף שבתקופה יותר מאוחרת נזדמן לי לשמוע את אמירת הכנף הבזויה הזאת לא פעם, ברגע זה איבדתי את שליטתי העצמית.

 

* חגה הלאומי של צ'כוסלובקיה.

 

"מה אתה מקשקש? פוגרומצ'יק שכמוך!" הרעמתי את קולי בזעם. הוא נעלב ותפסני בגרוני. הנפתי את ידי השמאלית והלמתי בה בכוח על פניו. מרוגז מיהרתי לניקולאייב. קוזאצ'וק, שכנראה היה עד לריב שלנו, חסם את דרכי. לאן? כאשר התלוננתי בפניו, צחק לי: "מה בכך?" שאלני, ושוב ניסה למנוע בעדי להמשיך בדרכי. "עזוב!" השתחררתי ממנו בתנופה, ובזה הרגע יצא מהבית המפקד קלוקוב. מפקדים אחרים דיברו בינתיים עם הבחור ב"קובאנקה".

"אל תשים לב!" הרגיעני קלוקוב, "גם בינינו אפשר למצוא טיפש". למרות התרגשותי הגדולה הייתי צריך למלא את תפקידי.

עם החשיכה טיפסנו על הרכס הסמוך כל הלילה, שהינו בבקתות הסמוכות. כל דבר אחר לא יכולנו לעשות, שכן למרות השמים הבהירים, היה חושך וכל נענוע של ענף עורר חשד. לפנות בוקר עזבנו את המקום וגלשנו אל החפירות שלמטה. לפתע נעמדנו דום: עשן תימר מעל תעלות המגן. בנשימה עצורה נשכבנו והמתנו. שקט, לא ראינו כלום. התפזרנו בחצי גורן וקפצנו לתוך התעלות. הן נעזבו, רק בפינה אחת מצאנו תרמיל צד, שמיכת צמר צבאית, חצי כיכר לחם ובקבוק "סליבוביץ' ". נשארנו שם רגע קט ובמשקפת השקפנו על הכפר. לפנינו דעכו זרדים. יתכן והגרמנים עוד ישובו! לו שבו, היינו שובים אותם. בתחתית החפירה מפוזרות חתיכות נייר. חיברתי אותן יחד וקיבלתי רשימה שמית של סיור גרמני. מעלינו הפיצה הרוח שטרות. היה זה כסף שהוצא על ידי ההיטלראים באזור שנקרא "גנרל גוברנמן" בפולין הכבושה. אין ספק שכאן שהו השוחטים מיחידותו של דירלבנגר, אשר נטלו חלק בקרבות נגד מורדי ורשה ואשר מהם נמלטו שני הבלגים שלנו.

בערב, 30 לאוקטובר, נערכו היחידות ממוהושובה ועמק בלאטניצה להתקפה על בלאטניצה. בראש הלך סיורנו עם מקלעי צידאנוב. אחריהם שתי פלוגות מהבטליון על-שם "לנין" וקוזנצוב, כלומר עתה כבר יחידתו של איבאנישין. לפי האות, כאשר השמים הוארו באורה של רקטה אדומה, עברנו בריצה את הגשר. באפילת הלילה חזרנו לסמטאות בלאטניצה. התפתח קרב יריות מכל סוגי הנשק שעמדו לרשותנו. ויס, איש בראטיסלבה, הפגיז במרגמתו את מבואות הכפר, ואנו התקדמנו מבלי שנראה את אשר לפנינו. הכדורים שרקו ליד האוזניים, איש לא ידע אם היריות באות מלפנים או מאחור. בדרך עד למרכז הכפר לא נתקלנו בגרמנים, רק לפני הצרכניה התפוצץ מולנו פגז, והבלגי אוסקר פלאגרין גנח מכאבים. השלכנו רימונים לתוך החצר הקרובה, מתוך סברה שמסתתרים שם גרמנים. לא התעכבנו ומיהרנו הלאה. כשנמצאנו בקצה העליון של הכפר, זהרה על הקצה התחתון של הכפר רקטה ירוקה, ומיד לאחר מכן נשתתקו היריות כליל. מיהרנו בחזרה. אפפו אותנו החששות, שכן בכפר לא פגשנו איש.

רק בתוככי העמק השגנו את היחידות החוזרות. היתה זו הפעולה האחרונה, ליתר דיוק תמרון אחרון, ויום אחרון של שהותנו בעמק בלאטניצה. חלק מהגדוד על-שם "לנין" עם מפקדיהם ניקולאייב ואלכסנייקו עוד נשאר, ואיתם גם ולאדו הלושקה. חלק הארי של הבטליון יצר גדוד חדש בפיקודו של סלבקין, ובכוונתו היה לעבור למערב. ב-31 לאוקטובר, בשעת הערביים, זזנו ממוהושובה, דרך עמק קונסקה ומסביב להר ילני. קלוקוב הנהיג את התזוזה מערבה, ומשום כך היה כל הזמן עם הסיירים בראש הטור. גשם דקיק וטורדני היכה בפנינו וגלימותינו הצבאיות הרטובות הכבידו עוד יותר על משאנו. לאט הזדנב לו הטור הארוך של הגדודים. בקטע ראשון, בניהולו של קלוקוב, הלכו גדודיהם של סלבקין, ז'דאנוב והורה. באגף השני, בניהולו של בוהינסקי, צעדו הגדודים של רילין, קוזנצוב וגרישה איבנישין. קרוב לחמש מאות איש התנהלו לאיטם ובשקט, ורק טפטוף הגשם ליווה את מחשבותיהם האלמות. ברם, במקרה כגון זה, נעשה מזג אוויר מזופת – ידידנו ושותפנו הטוב, אם כי לא הנעים ביותר. בשום מקום לא נתקלנו באויב, וזאת על אף חדירתנו העמוקה לעורפו. עקפנו את מוהושובה מדרום. מתקבל על הדעת, שהתקפתנו על בלאטניצה בלבלה את האויב. פסחנו על הבתים ובלי כל תקרית חצינו את מסילת הברזל ולאחר מכן צלחנו את הנהר טוריץ שמימיו הגיעו עד למותניים. המשכנו בנוף הררי ומיוער של הפאטרה הקטנה. דשדשנו בנעלים רטובות בבוץ ובמים ועור רגלינו נשתפשף עד זוב דם. לפני השחר נתקלנו בקבוצות של חיילי צבא המורדים. במקום רובים אחזו מקלות בידיהם, בהם נסתייעו בהולכם לכפרי מולדתם. היו ביניהם פצועים אחדים שפצעיהם העלו מוגלה. מהם נודע לנו שהמונים נלכדו ונשבו על ידי הגרמנים. גם טורנו נדלדל במשך הלילה; אחדים העדיפו את חוסר הוודאות בבית על אי-בטחון בהרים. היה 1 בנובמבר. על הרכסים שאליהם העפלנו ירדו פתיתי שלג גדולים וטיפות גשם טפחו על פנינו לסירוגין. לאחר מכן פיזרה הרוח את העננים, והבחורים ישבו עייפים על גזעי עץ כרותים והביטו למטה, בבתי הקברות דלקו נרות. היה חג המתים...

עם עלות השחר שלח אותי קלוקוב עם שלושה פרטיזנים לסייר למטה בעמק. היה עלי לוודא היכן נמצאת אחת מיחידות המשנה שלנו, לפי השערתי היה עלינו לעבור כחמישה-עשר קילומטרים. סיורנו נתקל בשני אנשים קשישים. על הכתפיים נשאו גרזנים ולנו אמרו שהם תושבי הכפר וריצקה. על כל שאלותינו השיבו בהכנעה גמורה. בעיני קולה סמירנוב נראו השניים חשודים. הוא קרץ לי בעיניים ורמז, שעל כל צרה שלא תבוא, כדאי לחסלם. לא הייתי תמים-דעים אתו, ותירצתי את אי-הסכמתי בכך, שבקרבה יכולים להימצא גרמנים ואם ישמעו יריות, עלולים לסכל את משימתנו. בעיני לא נראו חוטבי העצים כמסוכנים. נעמדנו מרחק של קילומטר מפרויאלד. מבית בודד יצא גבר, שמיד הבחין בנו. הסתכנו ונפנפנו לו שיתקרב. תחילה היסס, רצה לחזור על עקבותיו, אך לבסוף בכל זאת החליט להתקרב אלינו. ראשית כל חקרנוהו האם סלובקי הוא ורק אחר כך התעניינו במצב. הוא סיפר שבבית הספר מתאכסן חיל מצב חזק של ארבע מאות אנשי וולאסוב. הסברתי לו שאנו מונים כאלפיים פרטיזנים, שלא יפחד, אנו נגן עליו. האצנו בו שישיג אינפורמציה מהימנה, היכן בדיוק מקומות מגוריהם ומה מספרם וחוץ מזה בקשנוהו להביא לחם ושומן הרבה ככל האפשר. בעד דרישתנו אחרונה זו נתתי לו מיד חמש מאות קרונים. בהתחלה סירב לקחת כסף. נאלצתי לדחוף לו לכיס. כעבור פחות משעה התראינו מחדש.

קרוב לשעה שתים-עשרה הפתיעונו יריות. מיהרנו אל הגבעה לשם תפיסת מצפה יותר טוב. לרגעים נפסקה האש, ושוב התלקחה מחדש. בעזרת משקפת עמדנו על המתרחש בגבעה שממול, בה על משטח גלוי התרוצצו אנשינו הנה והנה. רק אחרי הצהריים פגשנו פרטיזנים מגדודנו ומהם נודע לנו מה בעצם קרה. עם צאת השמש המחממת התיישבו אנשינו במעבה היער וסעדו את לבם בפיתות ובשר שניצלה בחפזון עוד במוהושובה. בשמירה עמדו שלושה זקיפים מכל פלוגה, ביניהם הבלגי אדמונט טאנט עם מקלעו. לפתע נפתחה אש. החלה התרוצצות בקרב אנשינו. מהסבך נהרו אנשי ס.ס. ובבירור נראו גם הגרדיסטים, שכן קראו בסלובקית: "הרם ידיים, היכנעו!"

אמנם השמירה הדפה את ההסתערות הראשונה, אך הפאשיסטים תקפו גם מהצד השני. אדמונט טאנט קצר אחדים מהם, אולם מהצד פגעו בו בחזה. בראותו שעולים ישר עליו, כיוון שוב את נשקו והמשיך לירות עד שנפגע בראשו ונפל. גם התוקפים השאירו מתים רבים, אך בכל זאת הצליחו לקחת בשבי שמונה איש. משלנו נשארו ארבעה. למטה, בבתי הקברות של כפרי הסביבה, עוד דלקו הנרות... החלפנו מבטים רבי-משמעות עם הבילורוסי הגבוה ובהיר השיער, קולה סמירנוב. "אך, אתה ראש הסיור" אמר ונענע בראשו. היו לו טענות בשל חולשתי לשני הקשישים אשר פגשנום בדרך לפריואלד. לבטח צדק, הכל הצביע על כך, שהיו אלה מרגלים, שהתחקו אחרינו והעבירו ידיעות לאדוניהם.

בבית יערן נידח ניפגשנו עם אנשינו ובראשם קלוקוב וסלבקין. ברכנו איש את רעהו כאילו קמנו לתחיה. היו כבר ביניהם שסברו שנפלנו בידי הפאשיסטים, או שנספינו. היחידות הוסיפו להצטמצם ולהתערבב. אחדות נתפזרו אי-שם בהרי הפאטרה.

תקענו יתד מהפאטרה הקטנה עד הרי הפטאצ'ניק במערב סלובקיה, באזור בו התבססו בצפיפות יחסית יחידות פרטיזניות. אם כי כפרים לא רבים היו בידי הפרטיזנים, נתגלה כאן ארגון פעיל של קומוניסטים ואוהדיהם המקומיים. באזור המרד העיקרי, בסביבת באנסקה ביסטריצה וההרון, שררה אחרי כשלון המרד והתפרקות צבא המורדים דיס-אורגניזציה, ביחוד בעת מעבר היחידות המצטמקות לשלב של מלחמה פרטיזנית. ואילו באזור שאליו הגענו עכשיו שרר מצב דומה עוד בספטמבר והתחלת אוקטובר. בנוגע למודיעין או לאספקה, לא הרגיש גדודנו שום קשיים מיוחדים מאז קשרו יחידותינו קשרים טובים עם האוכלוסיה המקומית. בזכרוני נחרתה בעיקר יחידה קטנה אחת בהנהגתו האמיצה של הסנדלר מבית המלאכה של באטה, ששמו אינו זכור לי עוד, וכן סצאנסקי, איכר מאוהרוביץ', שנספה יותר מאוחר במחנה ריכוז, ואשר שימש לנו לא פעם מורה-דרך בגיחותינו הרבות והמוצלחות, ורבים רבים, עלומי שם נאמנים ואמיצים.

בימים ראשונים של שהותנו בפיסתקי הניחו לנו. רק הסיור פעל בכפרי הסביבה והתחקה אחרי המצב. פעמים דימינו, שאנו חיים באיזה מקלט של שלווה ונוחות, אם כי במציאות לא היה זה נכון. לעתים נזדמנו איתנו קבוצות ממקומות שונים. בא לכאן קוזאצ'וק עם קומץ אנשיו שעוד נותר מגדודו. פעם הגיעו אלינו שני פרטיזנים מזוקנים ויגעים, מפקד יחידה, אדמוביץ' בכבודו ובעצמו ואיתו סגנו או קומיסר שלו. הם מסרו לנו על המתרחש באיזורם – על מיתקפה גדולה של הפאשיסטים, בייחוד של אנשי ולאסוב, על הבריגדה השניה על שם סטאלין, שבה נשבר כל המערך הפרטיזני, ובין הנופלים היה גם המפקד, סגן אלוף של הצבא האדום, דיבּרוב, בולשביק ותיק מדוניץ. לעתים הופיעו אצלנו גם הסיורים מגאפל. בין הראשונים היו סיירי גדודו של איבאנישין. הוטל עליהם להשיג באיזורנו מצרכים עבור המערך של בוהינסקי, אחד הסיירים היה ידידי משכבר הימים, זולטאן כ"ץ, חבר ההנהגה המחוזית המחתרתית של המפלגה הקומוניסטית במיכאלובצה, שלא ראיתיו כמעט ארבע שנים. שמחנו מאד לפגישה זו ובחדווה סקרנו איש את רעהו. אז לא ידעתי, שזו תהיה פגישתנו האחרונה, אך היא נחרתה חזק בזכרוני. בשיחה זו נודע לי שבגאפל הוציאו להורג את הפרטיזן פולקמאן מנובאקי*. מדוע? מצאוהו ללא רובה. אין בכך משום תימה, אילו היה הדבר קשור בהעלאת הרוח הקרבית והמשמעת. אולם כל הנסיבות הועיו על כך שהוצאתו להורג של פולקמאן סימלה תופעות אשר עמדו בניגוד מוחלט למטרות המאבק נגד הפאשיזם ובעד קידמה וסוציאליזם. לפי דבריו של החבר כ"ץ היתה ההוצאה להורג ביטוי ליחס עוין כלפי הבחורים מגדודו של איבאנישין, שרוב לוחמיו היו יהודים ממחנה הריכוז של נובאקי. יחס עוין זה, הניזון מדעות אנטישמיות, התגלה בזמן מסע המעבר מעמק בלאטניצה להרי הפאטרה ועורר התנגשויות רבות. כך, למשל, כינו רילין ובוהינסקי כחתירה תחת סמכויות המפקד את אזהרותיהם של החבר שפיצר, מילר4 אחרים, שהתמצאו באיזור יותר טוב, בדבר טעויות הדרך ואוריינטציה לא נכונה. על רילין נודע, שאחרי הנסיגה ממארטין, הודח מתפקיד מפקד היחידה על ידי מפקד מבריגדה א.ש. יגורוב בכבודו ובעצמו.

כאשר הגדודים התיישבו בגאפל בפיקודו של בוהינסקי, הוסבר לכל הפרטיזנים שאין להוציא נשק מהיד, שיש לישון עמו כמו עם אשה וכו'... גם לבית המרזח של גאפל הלכו הבחורים עם נשק ביד. אחדים, לאחר שלגמו מהבירה, השעינו את רוביהם על הדלפק או על הקיר. אף פולקמאן עשה כך, אך בזמן השתיה רובהו נעלם. הרובה נלקח על ידי ראש המטה וסגנו של בוהינסקי והובא על המפקדה. פולקמאן לא מצא את הרובה, לכן נקרא אל המטה שם הוכה ללא רחמים ומיד לאחר מכן הוכרז על מסדר. כל שלושת הגדודים הסתדרו מאחורי הכפר. קראו את הוראת המפקדה על עוונו של פולקמאן, ועל סמך הרשעתו נידון למוות בירייה. מפקד הגדוד, גרישה איבאנישין, הופתע, לא ידע מדוע שפטו את פולקמאן. בוהינסקי אפילו לא חשב לנכון להזמינו. האנשים עמדו כמאובנים, וכשהמפקד קרא את גזר הדין, חשב כל אחד שזאת רק בדיחה נוראה. ברם, היתה זאת מציאות נוראה...

הסנדלר מבית המסחר של באטה, ששמו פרח מזכרוני, הוליך את הסיור מאיתנו לגאפל. כעשרים דקות לאחר מכן נשמעו הדים של חילופי יריות קצרים. על פי רמז של מפקד סלבקין, יצאתי עם סיורי ובסיבוב הכביש לאילאבה נתקלו בגופות של חמישה פרטיזנים, ביניהן היה הסנדלר האמיץ. מדוכאים הבטנו בעיניהם הכבות של גולדמן ופרידמארק והסנדלר שהוביל אותם. למחרת נודע לנו, שהגרדיסטים מחיל המצב סחבו איתם שני פצועים לכפר הקרוב ותלו אותם לפני הכנסיה. אחד התלויים היה זולטאן כ"ץ והוא אז בן כ"ה שנים.

 

* יחידה מאנשי מחנה העבודה היהודי בנובאקי שלחמה בתחילת המרד במסגרת הצבא הסלובקי והצטרפה אחר כך ברובה ליחידות פרטיזניות שנסוגו להרים.

4. ד"ר מילר היה מפקד היחידה היהודית. סגנו – יוראי שפיצר, קומיסר היחידה (שניהם קומוניסטים).

 

                                                                                                עברית: משה בוריאן

 

 

יהודי סלובקיה במאבקם

לא עבר שבוע ימים מאז הסכם מינכן, ובסלובקיה תפסה את השלטון המפלגה השוביניסטית והאנטישמית של הלינקה בעזרת היחידות המזוינות של הבריגדה על שם הלינקה שאורגנה כדוגמת יחידות ס.ס. ו-ס.א. המפלגה הזאת סייעה להיטלר לפורר את צ'כוסלובקיה הנחשלת, לכבוש את הטריטוריה הצ'כית ולהקים בסלובקיה "מדינת בובות" פאשיסטית.

גורל יהודי סלובקיה נחרץ. מראשית 1939 החלה הממשלה הפאשיסטית הסלובקית להוציא צווים ברבריים נגד היהודים. הנשיא שעמד בראשה היה כומר קתולי. העם הפשוט, העם הסלובקי המאמין, להוציא אנשי הלינקה, החל להבין כי הצווים האלה הם בניגוד מוחלט לעקרונות הנצרות והמצפון הנוצרי. בכוח הצווים הללו נגזל מהיהודים רכושם הצנוע וחסכונותיהם ולבסוף החופש האזרחי שלהם. הצווים הגזעניים המבישים הלא-אנושיים והאנטי-נוצריים הגיעו לשיאם עם קבלת חוק המכונה "קודקס היהודים" (Codex Judeorum). חוק זה נתקבל בספטמבר 1941 בסיועו הישיר של הנס גלובקה. עריכה ל"קודקס" נעשתה לפי דוגמת חוקי נירנברג ועל פיו החלה הממשלה הסלובקית בגירוש משפחות יהודיות מדירותיהן ובשילוחן למחנות מוות בפולניה ובגרמניה במרץ 1942. בעד כל שילוח שילמה הממשלה הסלובקית לגרמניה של היטלר סך – חמש מאות מרקים גרמניים (חמשת אלפים כתר סלובקיים).

בתקופה זו חיו בסלובקיה הפאשיסטית כתשעים אלף יהודים. ממרץ עד סוף אוקטובר 1942 גירשה ממשלת סלובקיה חמישים ושמונה אלף מאה וחמישים איש. מהם חזרו אחרי המלחמה רק כמה עשרות.

הממשלה נתקלה בהתנגדות גוברת של סלובקים הגונים. רבים מהפועלים וחלק מהאינטליגנציה מחו נגד הברבריות שבדבר. ברם, מנהיגי מפלגת הלינקה, אנשי ה"גרדה" והממשלה, רצו להמשיך במשלוחים גם ב-1943. אולם הודות לאירועים בחזית המזרחית ובעיקר הודות לנצחון ההיסטורי הגדול של החיילים הסובייטים באזור סטאלינגרד וכן הודות להתנגדות הגוברת של העם הסלובקי, לא המשיכו בגירושים. המשלוחים חודשו רק באוקטובר 1944, בזמן שבסלובקיה מרד העם ורוב יחידות הצבא הפנו את נשקן נגד הגרמנים ועוזריהם, אנשי הלינקה, בזמן שהתחוללו קרבות הפרטיזנים. לקרבות אלה נכנסו מאות בחורים ובחורות יהודים. יחד עם פרטיזנים סלובקיים וסובייטים לחמו בנשק נגד אלה שהשמידו את בני עמם.

למרות שבוא הפאשיזם לסלובקיה הפתיע אותנו, מעשי הגרדיסטים הדהימו אותנו. היינו ערים להתרחשויות ולא חיכינו בידיים שלובות להתפתחות המאורעות. אמת, יצר הקיום החל לפעול בעיקר בתחום הצלת החיים של יחידים. בתקופה הזו בלתי אפשרית היתה עדיין לחימה בנשק. נוצרו אז גם אי אלה אפשרויות של בריחה. מיום הכרזת מדינה סלובקית פאשיסטית עצמית ב-14.3.39 עד ראשית 1942, עם התחלת המשלוחים, עזבו את סלובקיה שבעת אלפים מאה ושישה-עשר יהודים. מהם שלושת אלפים שבע מאות שבעים ושישה נסעו לארץ ישראל. את הפעולות האלה ארגנו לרוב התנועות הציוניות. אפשרות אחרת להינצל ניתנה על ידי התנצרות. עד 1.1.1942 התנצרו בסלובקיה שמונה אלפים ארבעים וחמישה יהודים. אבל לפי "חוק הדיפורטציות"*, שהפרלמנט הסלובקי הצביע עליו, שוחררו מהמשלוחים רק אלפיים שמונים ושניים איש, אלה שהתנצרו עד 14.3.1939, ומהם אלף ארבע מאות ארבעים וארבעה יהודים שעברו לדת הקתולית. נגד "חוק הדיפורטציות" הצביע רק ציר פרלמנט אחד והוא הרוזן (גראף) אסטרהאזי יאנוש**. הוא האשים את המחוקקים בגישה בלתי אנושית ואמר שהחוק הינו פעולה מבישה של הפרלמנט. מצבם של יהודי סלובקיה החמיר מיום ליום, בייחוד אחרי התקפת הצבא הנאצי על ברית המועצות, אליו הצטרפו גם שתי דיוויזיות של סלובקיה. כל יום הביא בחובו צווים והוראות אכזריים, החל מענידת הטלאי הצהוב שיסודו ב"קודקס היהודי", איסור קנייה בשוק, מניעת כל אפשרות להתפרנס וכד'. התקווה היחידה – הצבא הסובייטי – נסוג בזמן הוא לדנייפר, אזור הרחוק מגבולות סלובקיה. למרות שציפינו לכל מיני הפתעות, איש לא העלה על הדעת שיתכן האיום ביותר: מוות, המתה המונית. חיפשנו דרכים שונות להצלה. לא רק בצורה חוקית, אלא גם במחתרת. אחר קבלת "קודקס היהודים", רבים מצעירי היהודים השיגו ניירות אריים מזוייפים, תעודות מזוייפות של מתנצרים, עברו לערים אחרות בהן יכלו לעבוד ולהתקיים. יחידים התקשרו לפעולות מאורגנות. מאות בחורים ובחורות יהודיים קשרו קשרים עם המחתרת האנטי-פאשיסטית. פעולת המחתרת הגדולה ביותר נעשתה על ידי הקומוניסטים הסלובקיים ועל ידי התנועות הציוניות-הסוציאליסטיות של השומר הצעיר ומכבי.

כאשר בראשית 1940 התפשטו הידיעות על הכנת משלוחים, ההתנגדות נגד הפאשיזם קיבלה צורה יותר מוחשית ולוחמת. במשך כל התקופה הזו חייתי בסלובקיה וכל הזמן השתתפתי בתנועת המחתרת האנטי-פאשיסטית ובסוף כפרטיזן עם נשק ביד. הינני מכיר מאות אנשים שלחמו, מהם שנפלו כגיבורים, מהם שנשארו בסלובקיה אחרי השחרור ומהם רבים שהיגרו לישראל, ארצות הברית ומקומות אחרים.

כששלטונות סלובקיה קראו אנשים צעירים מעל גיל שש-עשרה שיתגייסו לעבודה, לכאורה, לפולניה, ארגנו ה"שומרים" וה"מכבים" בריחה דרך הגבולות להונגריה. מאות הצליחו להינצל ממשלוח זה על ידי בריחה להונגריה ומאות נשארו בסלובקיה והיו עם תעודות אריות מזוייפות. בינתיים, נוסדה במרץ 1942 בסלובקיה המזרחית ביערות, בין הערים מיכאלובצה והומנה, היחידה הפרטיזנית המזויינת הראשונה, תחת הנהגתו של הקומוניסט פאבלו בורוש, חקלאי בן ארבעים מהכפר וינה. לא הרחק מווינה, ביער לרגלי הויהורלאט וקיוב, על פסגת פירנג, התמקמה במרץ 1942 יחידה לוחמת בת עשרים וחמישה איש, מהם שמונה-עשר לוחמים יהודים. שבעה מהם היו ממיכאלובצה, והם: שלמה לנדאו בן שלושים ושש, רוזליה מארקוביץ בת עשרים ושמונה, אלברט אביש כץ בן עשרים, מרטין כץ בן שלושים וחמש, יצחק בראנד-פרגר בן שלושים, ארנסט ליפקוביץ' בן שלושים וארבע ומרטין מאיר לנדאו בן שלושים ושש, שמאוחר יותר חי תחת השם רודולף בוגן. האחרים היו מהומנה, והם: איזידור איצקוביץ' בן שלושים ושש, יעקב הבר בן עשרים, אנטון וינקלר בן שבע-עשרה, עמנואל מנדל בן שלושים ושש, לדיסלב דויטש בן שמונה-עשרה, שמעון וינקלר בן עשרים ושמונה, פרנטישק וינקלר בן עשרים, שמואל פרקש בן שלושים וארבע ופרדיננד קליין בן עשרים ושש. האחרים, ויטק קליין בן עשרים ושבע ופרידה פלדמן בת עשרים ושתיים היו מווינה. רובם היו בעלי מלאכה, רק פרדיננד קליין היה מורה. מהעשרים וחמישה היו עשרה קומוניסטים.

 

* חוק הגירושים.

** נציג המיעוט ההונגרי בפרלמנט הסלובקי.

 

נסיונם הקרבי היה מועט, פרט לארנסט ליפקוביץ', שלחם בבריגדה הבינלאומית במלחמת האזרחים בספרד, נשקם היה דל וחלש. היו להם שני רובים צבאיים, רובה ציד אחד, שלושה אקדחים וכמה רימונים. פרט להגנה לא יכלו הם להטיל על עצמם תפקיד אחר כלשהו. הקשרים עם כפרי הסביבה איפשרו להם להצטייד במזון. אך באחד הכפרים שבסביבה נמצא בוגד שהלשין עליהם בפני ז'נדרמים. מפקדת הז'נדרמיה ארגנה פעולת סריקה ב-7 באפריל ובחילופי היריות נהרג סמל הז'נדרמיה אנדריי פאז'יצקי מווינה. תוך זמן קצר כולם נתפסו, פרט למפקד פאבול בורוש, והועברו לכלא במיכאלובצה. אחרי כמה חודשים, סמוך למשפטם, הצליחו לברוח הודות למחתרת קומוניסטית, וחיו תחת שמות מזוייפים עד לפרוץ המרד. רובם נשארו בחיים. פאבול בורוש, אחד מההגונים ביותר, מצא את מותו ב-1943 בערך אי-שם לרגלי ההר ויהורלאט.

בתקופה הזו נוסדו עוד שתי יחידות לוחמות מאורגנות באורח דומה מונהגות על ידי קומוניסטים והשתייכו אליהן לוחמים אנטי-פאשיסטיים יהודיים. למשל ביערות ליד היער בנסקה שטיאבניצה נוסדה יחידה פרטיזנית תחת הנהגתו של הלוחם המהפכן לדיסלב אקסנר, ובה נתמנה לתפקיד חשוב, לקצין המילואים, יוסף ביכלר. אחדים מהיחידה נתפסו, הנותרים, ביניהם גם ביכלר, הצליחו לברוח.

באורח מקביל, נוסדה באותו זמן גם ביערות של הקרפטים הקטנים בסלובקיה המערבית יחידה לוחמת על שם יאנושיק, שמפקדה היה מורה צעיר, אלכסנדר מרקוש, שהיה נודע לפני המלחמה כחבר החוגים המתקדמים של הנוער הקומוניסטי. מוצאו ממשפחה יהודית עניה. הוא נשבה ומצא את מותו במאטהאוזן זמן קצר לפני גמר המלחמה.

בשנים 1941-42 נכלאו בבתי כלא פאשיסטיים הרבה לוחמים אנטי-פאשיסטיים יהודים, ביניהם נשים – כגון פרידה באומר (נובאק) ממיכאלובצה, דוקטור בוזינה פרנצובה-פרקובה, אליזבטה רוזובה, אדית כץ ואחרות. לידיהם של שירותי הבטחון נפלו גם המהנדס זולטן סובל, המהפכן הוותיק יוליוס שיינפלד, מהעיר קושיצה – זולטן שיינהרץ נשפט ב-1942 ונגזר עליו מוות שבוצע בתלייה על ידי קלגסיו של הורטי בבודפשט.

להתרגשות גדולה בין שרידי היהדות הסלובקית גרם מעשה גבורה של ארבעה בחורים בני אזור מגורי בסלובקיה המזרחית, שהצליחו לברוח ממחנות מוות שליד לובלין בסוף 1942. הם היו עדי ראייה של השמדה המונית של יהודים ממזרח סלובקיה בלוקוב בפולניה אזור לובלין. במו עיניהם ראו כיצד גרמנים, אוקראינים, לאטבים, ליטאים, אנשי ס.ס. השמידו ילדים ונשים, אנשים בלתי מזויינים ומחוסרי יכולת הגנה, כיצד רצחו את הוריהם, קרוביהם, מכריהם. בין הבורחים היה גם חברי לכיתה, חייט ממיכאלובצה זולטן ארנרייך, שלאחר מכן חי ולחם יחד עם הפרטיזנים תחת השם סיקורה וכיום חי בניו-יורק. יחד איתו היה אליאש פוקס, חקלאי מהכפר נאציינה וס, ליד מיכאלובצה. אף הוא נשאר בחיים ואחרי המלחמה היגר לארצות הברית. בעת הבריחה הם התנועעו רק בלילות וכל מזונם: שורשי צמחים למיניהם שמצאו בשדות. הדרך נמשכה מעל לשלושה שבועות עד שהגיעו לגבול סלובקיה ושם אימצום אנשים הגונים, אזרחים סלובקיים בעלי מחשבה אנטי-פאשיסטית.

תנועת ההתנגדות גברה והלכה אפילו בשנת 1942 הטרגית. מעל לאלף בחורים, ילידי 1920-1921 שרתו באותו זמן בחטיבה השישית, כיחידת עבודה של הצבא הסלובקי. הם היו בקשרים עם אנשי האוכלוסיה בעלת נטייה אנטי-פאשיסטית, ותכננו בריחה ליערות בעת סכנת המשלוחים. מוכרים לי מקרים שכמה מהם הצליחו לברוח עם משלוחי ייצוא עצים עד שווייץ. מהיחידה שלנו ברחו ב-1942 שלושה מחברי, שמואל טרנק, אלכסנדר שוורץ ושמעון רודר, שיחד עם הוריהם הסתתרו מתחת ללוחות ואחרי שבועיים של נסיעה מייגעת הגיעו לשווייץ. שם הם התנדבו מאוחר יותר לצבא של בעלות הברית, לחמו ליד דונקירק, עברו את המלחמה ואחד מהם נמצא בקליפורניה, השני כנראה בבוליביה והשלישי בארצות או בישראל.

בימים הקשים ביותר, בתנאי מחתרת עזרו מאות בחורים עם תעודות מזוייפות לסכל את מזימות המנגנון הממלכתי של הזרוע המזויינת של הצבא. בזמן ההוא חי למשל מכרי וויטק רוזנבאום מטריבישוב בברטיסלבה תחת השם המזוייף מיכל קאזימיר. בחדר קטן התגורר עם אשתו. אצלו נפגשו הפעילים של המפלגה הקומוניסטית המחתרתית, ביניהם אלכסנדר מרקוש המורה המוזכר לעיל.

בחדרונו הודפס עתון, עשרות כרוזים, וידידי בתור שרברב, יחד עם אשתו, סובבו את מחנות הצבא שבעיר וחילקו את הכרוזים בין החיילים. מאוחר יותר, בסוף 1944 פגשתי בקרבות הפרטיזנים על אינובצה ליד זלטה מורבצה ביחידה פרטיזנית יחד עם טוריש טורטלבאום (טורצ'יאן) ועם פרטיזנים סלובקיים וסובייטיים אחרים.

באביב 1944 התקרב הצבא האדום אל גבולות צ'כוסלובקיה הישנים ואנו, שרידי היהדות הסלובקית, יחד עם רובו של העם הסלובקי העמל, חיינו בתקווה איתנה כי בקרוב יגיע העם לחשבון סופי עם המשטר הפאשיסטי הברברי.

לפי מקורות סטטיסטיים של משרד הפנים הפאשיסטי הסלובקי, חיו בעת ההיא בסלובקיה תשעה עשר אלף מאתיים ואחד יהודים, מהם חמש עשרה אלף מאתיים חמישים ושלוש נפש בערים כ"יעילים מבחינה כלכלית" או מסיבות אחרות ובאחד עשר מחנות עבודה חיו שלושת אלפים שבע מאות שישים ושמונה נפש. לאלה יש להוסיף כאלף בחורים ובחורות שרובם חיו בשמות בדויים וחלק אחר היה בבתי כלא בגלל פעילות מחתרתית אנטי-פאשיסטית. אפשר לומר, כי באביב 1944 היו בסלובקיה כעשרים אלף יהודים מהם מחציתם היו בגיל חמש עשרה עד חמישים.

בראשית הקיץ של 1944 החל הגירוש של יהודי הונגריה. משום כך חזרו רובם של אלה שברחו לשם לפני הגירוש מסלובקיה כשלושת אלפים נפש. קרו מקרים, כשבחורים צעירים מהמשלוחים ההונגריים, שעברו דרך סלובקיה לאושוויץ, קפצו מהקרונות. מוכרים לי למשל שני בחורים בני עשרים מבודפשט, אקשטיין ינו ופיילס רודי, שחתכו תיל דוקרני שגידר חלון של קרון משא וקפצו מרכבת דוהרת לא הרחק מהעיר ז'ילינה. הם לא ידעו אף מילה סלובקית. האנשים שמצאום ליד פסי הרכבת מיד הרגישו שהם זרים, ולפי החוק חלה עליהם החובה להודיע על כך למשטרה, למרות זאת לקחו אותם, הלבישום, האכילום והעבירו אותם ליערות. שם התחילו להתארגן יחידות פרטיזניות גדולות. שניהם במקרה הגיעו לאותה היחידה שבה הייתי מפקד מחלקת סיירים. בעת ההיא חיינו כולנו בהכנות קדחתניות לקרב האחרון. התכוננה לכך גם האוכלוסיה שהיתה במחנות עבודה, במיוחד בנובאקי, ששם חיו אלף שש מאות ארבעים וארבעה איש, בסרד ששם היו אלף מאה עשרים ושבעה איש, בדינסקה נובה וס, בקוסטולני ליד טרנצ'ין וליד קראלובאני ששם עבדו הבחורים מחטיבת העבודה ה-6 של הצבא הסלובקי שפוזרה שנה קודם.

חברי המפלגה הקומוניסטית המחתרתית והנוער הקומוניסטי שבנובאקי, יחד עם חברי השומר הצעיר ומכבי, התכוננו לקרב משותף. את הנשק הראשון השיגו הלוחמים האנטי-פאשיסטיים בנובאקי עוד בשנת 1943, הבריחו אותו למחנה ושם הסתירו אותו. באוגוסט 1944 היה להם כבר נשק, ובפרוץ המרד של העם הסלובקי תוך הצטרפות רוב יחידות הצבא למורדים, יכלו הם לצייד יחידה קרבית בעלת מאה שישים ואחד איש. במשך שנתיים תמימות עבדה בסתר היחידה הקרבית האנטי-פאשיסטית בתוך המחנה. בראשה עמדו מהפכנים מבוגרים וצעירים, הקומוניסט הוותיק יוליוס שיינפלד ושמעון פורגס בן העשרים מטופולצאני (כעת צירמאק), הרפואה דוקטור הלה וולנסקה – סופרת סלובקית ידועה, יוראי שפיצר, היום מבקר ספרותי סלובקי משטיין, קארול פרידמן ואחרים. הארגון הזה היה בקשר עם התא הקומוניסטי בהורנה ניטרה שאליה השתייכו האחים הסלובקיים הגר ופרו מישי והם נעשו המארגנים והמפקדים של הבריגדה הפרטיזנית הגדולה של הורנה ניטרה.

כאשר באוגוסט 1944, לפי בקשת הממשלה הקליריקלית הפאשיסטית של הכומר דוקטור יוסף טיסו, פרצו לסלובקיה הדיוויזיות של הצבא הנאצי במטרה לדכא את המרד, הלכו הבחורים והבחורות היהודיים ברוח מרוממת לקרב ובשמחה שאין לתארה אחזו בידיהם את הנשק. הבחורים שלנו לחמו בכל מקום בשורה הראשונה: בסלובקיה המזרחית, בבריגדה על-שם צ'אפאייב, בסלובקיה המרכזית ובאזור בנסקה ביסטריצה ומרטין, בסלובקיה המערבית וביערות הקרפטים הקטנים ויאבורניק. בסלובקיה המזרחית הצטיינו הפרטיזנים של בריגדת צ'אפאייב בפוצצם גשר גדול (ויאדוקט) ליד הנושוביצה, בהתנפלות על רכבות שהובילו חיילים וקצינים גרמניים עוד לפני אוגוסט. את הפעולות הנועזות האלה ניהל שטפן פרידמן (היום קוביק). בבריגדה המצטיינת הזו, שמפקדה היה גיבור המרד הסלובקי הלאומי המאיור לודוביט קוקורלי, לחמו כמה ממכרי, כגון לודוביט שולץ, היום מנהל המכון לעתונות בפראג, דזידר קארניול נכה, עובד המוסד העירוני בברטיסלבה, הרופא-המרצה  דוקטור לדיסלב שוורת (צ'רני) ואחרים. רבים מידידי נפלו מות גבורה, כגון שניו שיין מנובה זאמקי, אלכסנדר מרקוביץ מווינה, ויליאם גיפקוביץ ואליאש שוורץ ממיכאלובצה.

בין שישים אלף החיילים המורדים והפרטיזנים לחמו עם נשק ביד בערך אלפיים וחמש מאות בחורות ובחורים יהודיים. חלק גדול של סלובקיה המערבית נשאר מחוץ לטריטוריה של המרד הלאומי, מקום בו נשארו כמחצית היהודים החיים בסלובקיה והם נעשו קורבן הגירושים למחנות המוות הנאציים. בהרי סלובקיה, הנתונים לפיקוח הפרטיזנים, מצאו את מבטחם מאות נשים, ילדים וזקנים.

האנשים שלנו לחמו בכל קטעי החזית. מאות נפלו מות גבורה או נפצעו קשה, רבים נפלו בשבי. מהיחידה היהודית בת מאה שישים ואחד איש מנובאקי, למשל, נפלו בקרב שלושים וחמישה פרטיזנים, עשרים ושניים נפצעו, רובם קשה, ועשרים נפלו בשבי וזכו לשחרור. אולם רוב הפרטיזנים היהודים לחמו בעשרות בטליונים אחרים, יחד עם פרטיזנים סלובקיים, סובייטיים והונגריים. ביחידות רבות היו להם תפקידי פיקוד. למשל אדית כץ היתה קומיסר של הבטליון ה-3 על-שם יאן זייזיקה, שפעל באזור באנובצה נגד באבראבוב ועל ידי מות גבורה הצילה את הבטליון כולו מפני כיתור והשמדה.

ב-26 בספטמבר 1944 התנפלו חיילי היטלר, בעזרת פרובוקטורים גרדיסטיים ובוגדים על גזרתה של אדית כץ. למרות הבגידה, אדית לא נטשה את העמדות. כאשר נפל בקרב המקלען, מיד תפסה את מקומו ואיפשרה לכל היחידה לסגת בלי אבידות נוספות. היא נפצעה, אולם נלחמה עד הכדור האחרון, וכשחיילי היטלר התקרבו, הטילה עליהם רימונים. הפאשיסטים ירו בה, ולמרות שכבר לא היתה בחיים, פחדו עדיין להתקרב אליה.

התקדמות דיוויזיות העונשין הנאציות גרשה את המורדים אל היערות. מספר הלוחמים המזויינים בחודשי החורף ירד בערך לחמישה עשר אלף ומזה עד אלפיים לוחמים יהודים.

כמפקד יחידת סיור, עברתי את האזור שהיה נתון לשליטת המורדים ובדרך פגשתי את בחורינו ובנותינו. בעמק אומאסטינה למשל ליד האנוביצה היתה בין הפרטיזנים ילדה בת חמש עשרה בשם אליצה שוורץ (היום שמה פודורובה). היום היא מהנדסת ואם מאושרת לילדה. החברה שלה, אניציקה ווייס בת הארבע עשרה מהלהוובץ, נפלה לידי הגרמנים בערך בינואר 1945 ומתה מות גבורה. בבריגדה פרטיזנית על יד אינובצה חי ילד מאומץ של הבריגדה, מוקי ברודר בן ארבע עשרה מטופולצ'אני, יתום, שמגינו האישי היה סגן מפקד הבטליון לאספקה, יוליוס אשר (היום טאבורסקי) המשופם מזלטה מורבצה. בבריגדה זו היו כחמישה עשר פרטיזנים יהודים, כגון האחים רוזנבאום (רוסינה), פאבול וייס, אמיל מנדל ואחרים. לא הרחק משם, ביערות ליד סיקובצה, היתה היחידה של המאיור הסובייטי זוריץ', ומפקד של הפלוגה היה אלכסנדר בכנר, היום עורך היומון "פראצא" בברטיסלבה.

אלה הם כמה דפים ממלחמת הגבורה של אחי ואחיותי היהודים בסלובקיה.

 

המקורות:

הטרגדיה של יהדות סלובקיה, תעודות וצילומים, ברטיסלבה 1949, בהוצאת המועצה לדוקומנטציה ליד מרכז הקהילות היהודיות בסלובקיה.

דו"ח על מחנות עבודה יהודיים מיום 30.6.1943, חוברת בהוצאת משרד המרכזי למחנות עבודה יהודיים, ברטיסלבה, יולי 1943.

כתב אישום של התביעה בפרשוב מ-22.6.43, מס' 57/294/43/19.

נפלו בעבור החופש, ברטיסלבה 1945, הוצ' סלובקית לספרות פוליטית.

הוצ' עולמנו 1956, תל אביב, ישראל.

רשימות סטטיסטיות של משרד הפנים, מחלקה 14 (על היהודים) מהשנים 1939-1944.

 

                                                                       

            עברית: אלי בן צבי

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial