מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

יעקב רבי, השואה וצמצום "הממד האלוהי"

יעקב רבי, השואה וצמצום "הממד האלוהי" (למאמרו של אברהם קורמן)

 

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת כ"ו, נובמבר 1978

 

מאמרו של אברהם קורמן הוא דוגמה עוד אחת לחולשת הדעת הנוראה שהסבה השואה – או שבדין היה שתסב – ליהודים מאמינים שהם בה בשעה הוגים בנגלות ובנסתרות. בשום פנים לא אתפס למסקנה הזולה, שגיא ההריגה אשר הקיף יבשת ומלואה, ו"הפתרון הסופי" אשר מונה לאחינו בני ישראל וכמעט מוצה עד תום, ותאי הגזים ובתי המשרפות, ומיליון הילדים שנספו (זוועה שכנגדה יחווירו כל העקידות אשר מעולם, ולהבדיל – כל הקורבנות למולך מני קדם) – שכל זה מוכרח להביא את האיש המאמין לכפירה גמורה בהשם-יתברך. רחוקה ממני טענה כזאת דווקא באשר אגנוסטיקן אני וברי לי דבר אחד ויחיד – שגם מציאות האל וגם אי-מציאותו הם היגדים שאינם ניתנים להוכחה.

ואדרבה: שואת יהודי אירופה, או גם מסכת מאורעות חמורה ממנה שבעתיים, יכולות להתיישב יפה עם הנחת קיום האלוהים כפי שהרוהו והגוהו פילוסופים משכבר: אל טמיר ונעלם ונעדר תארים, אשר לא ישיגוהו משיגי הגוף (או כמו שנאמר: "אילו ידעתיו – והייתי אני עצמי אלוהים!"). בעצם, משהו מטופס האלהות הערטילאי הזה כבר מרומז במקרא, פעם אחת, בדברי אלוהים המקשיב לאיוב מן הסערה ומעמידו על אי-יכולתו הבסיסית להבין ומה גם לדון את חוקיו ומשפטיו.

אם כן, למה רגשו שלומי-אמונים, ובייחוד משכילים ומתפלספים שבהם? הקורא את מאמרו של מר קורמן אינו יכול שלא לחוש במנוסתו המבוהלת מן הכורח להודות במשבר האמונה, ובקוצר-ידה של תפיסת-עולם הנשענת על "מנהיג הבירה" שהוא כל-יכול וכל-יודע. ושוב נטעים ונאמר, שמשבר זה אין פירושו בהכרח ערעור האמונה, אלא הרהורים נוגים, מייאשים, על ערכה ו"כדאיותה" של האמונה, על הרלוונטיות של "מנהיג הבירה" והנהגתו לגבי בריות-בני-אדם בכלל ולגבי ישראל עם-סגולה בפרט. כדי לגונן על הרלוונטיות הזאת, גם אחרי תהפוכת השואה, וכדי לקיים את חזקתו של האל בתור מקור המוסר ובתור מיטיב עם ברואיו ובייחוד עם הטובים, הישרים והחפים, מגייס אברהם קורמן את כל ידע האשכולות הפנומנלי שלו, ממורשת ישראל לדורותיה ומחכמת הגויים הקדומה והחדשה, מן הפילוסופיה ומן המדעים ומן הספרות. ריבוי האסמכתות, גיבוב האסמכתות, מעורר דימוי של עיר נצורה: מי שבא במצור אינו בורר הרבה בטיב החומרים שהוא בונה מהם חֵל ודַייק. קשה להתווכח עם מר קורמן לא רק משום שקשה בכלל להתווכח עם איש דתי – וכל שכן כשהוא חש שהמצב האנושי הקיומי מתנגש עם הרלוונטיות של אמונתו – אלא משום שחומר הטיעון שלו הוא כה "רבגוני", מן הגורן ומן היקב, מן הקודש ומן החול, עד שבר-פלוגתא שלו אינו יודע במה להתחיל ובמה לסיים. פתח המחבר ב"כד" והמתדיין עמו מבקש להעמידו על שברו של אותו "כד" – וכבר אמור המתווכח להתייחס ל"חבית" המועלית בעסק רב על שולחן הדיונים. ועל הכל יכסה קצף, זעם, קוצר-רוח, כעין סירוב עקרוני להודות או אף להודות-במקצת לטענה-שכנגד. ובתוך כך אין בעל המאמר חש איך הוא עושה שירות רע לאמונה ולמושא האמונה האלוהי. נדרשים אנו להסכים, שהתרשים או התסריט של השואה כבר היה מוכן ומזומן "לפני שלושת אלפים שנה", בתוך התיעוד התורני-נבואי הישראלי. ובכן, אפילו אם נניח שזווה קאטאקליסמית כזו תוכננה על תנאי, כפונקציה של התנהגות אנושית נפסדת, מרושעת, ולא כגזירה דטרמיניסטית שאין ממנה מנוס – הלא נורא לייחס לאלוהים, לאלוהי ישראל, את ה"השראה" של סקיצה מוקדמת של "הפתרון הסופי" כפי שעתיד היה להיחרץ בוואנזה! כן, גם אם נניח שרוב באי-עולם חטאו, וישראל חטאו, שאול חטאו – האמנם היה צורך למתוח את שורת הדין האלוהי עד ה"אומשלאגפלאץ", עד הגיטאות המתייסרים במכות שאינן כתובות בכל ספרי ההיסטוריה כולם, ועד מחנות המוות?

במקום אחר אומר מר קורמן, פחות או יותר, שהשואה היא אשמת אירופה המודרנית כולה. נקל להסכים עם טענה זו, אבל מה שייך? כלומר, מה לזה ולאמונה רמה ביחידו-של-עולם? האם משום שגויי היבשת חטאו – חטא שאפשר לתארו-כמו במושגים רציונליים וברצף של סיבה ומסובב – יצא קצף נורא מאין כמוהו על עמך ישראל דווקא, ובהם שלומי-אמונים לרוב, נזהרים בקלה כבחמורה ומורגלים בצקון-לחש של תפילה ואומרי תהילים ומשלימי מניין של מאה ברכות ביום? או שמא את חטאת אירופה הוצרכו לרצות רבבות ילדי ישראל, עוללים ויונקים ותינוקות של בית רבן? ואפילו כן, כלום מאמין מר קורמן שאלוהים נתן את הסנקציה שלו לעקידה נוראה זו?

אלא תאמר, שזו דרכה של היהדות במשך דורות ארוכים, שייחוסה אל האלוהים היה מעורב, הכל לפי מה שהשעה צריכה. אינני מתכוון בזה להתפתחות אמונת הייחוד למן המונולאטריה הקמאית (עבודת אל לאומי או מקומי אחד, שאיננו בהכרח אל יחיד בעולם) עד למושג האלהות הצרוף של הפילוסופים; אלא כוונתי לכך שכשם שנאמר על התורה ששבעים פנים לה, כך ניתן לומר ש"שבעים פנים לאלוהים". אלוהים הוא כל-יכול, כל-יודע, כל-צודק, והוא יודע מדוע דרך רשעים צלחה לעת-מצוא – ובה-בשעה ערב הוא למתן שכרם של צדיקים, אם בעולם הזה, כפי שאירע לאיוב, ואם בעולם הבא. יש שהוא אל קנא ונוקם (לא רק בערפילי ימי קדם, אלא כפעם בפעם במרוצת הדורות), ויש שהוא אל רחום וחנון השומע לשוועת עמו ישראל. לכאורה, האל הנעתר לתפילותיהם של בני-אדם בשר-ודם ומבטל כביכול את רצונו מפני רצונם – הוא סתירה מניה-וביה לאל הכל-יכול והכל-יודע לעולם ועד, וכל שכן שאין האלוה הזה מתיישב עם אלוהיהם הטמיר והנעלם ונעדר התארים של הפילוסופים. אבל אפילו הוגי הדעות המובהקים, והרמב"ם בראשם, שהאל משולל הדמות ניצב בראש הגותם ושהעריכו את האמונה בו כאמונה אמיתית, עמדו עם זאת על הצורך ועל החובה שבאמונה הכרחית, אמונה באל האישי שאפשר להתחטא ולהתחנן בפניו ולהודות לו על רוב חסדו. ואת "האמונה ההכרחית" ראה הרמב"ם לא רק כוויתור והנחה לפשוטי-עם, הלוקים בקוצר המשיג, אלא גם כמצווה שחכמים הלנים בעומקה של פילוסופיה חייבים בקיומה*. בהורותו כן, ודאי שהדין היה עם הרמב"ם מבחינה פילוסופית ומבחינת הרקע החברתי-תרבותי של זמנו. שהרי נורא ואיום הוא לנפש האדם להיות שרויה תדיר עם אל ערטילאי, לא-אישי, מוחלט אך משולל כל תכונה שאפשר לדַמות אליה תכונות אנושיות.

אפס-כי באומרנו שייחוסה של היהדות לאלוהים היה במשך דורות ארוכים יחס מעורב, הכל לפי מה שהשעה צריכה, הריני מתכוון בעיקר להעזתם של חכמי נגלה ונסתר לחולל רדוקציה במושג האלהות, להצניע ולצמצם את ממדי היכולת והידיעה של האל. ביטוי ראשון לכך הוא ההבחנה בין הסיבות של חורבן בית ראשון (עבודה זרה, וגילוי-עריות הכרוך בה במידת-מה) וחורבן בית שני (שנאת-חינם). סיטואציה אנושית בכולה היא שגרמה לחיסול הקוממיות בידי מלכות רומי. ו"בל אחטא בקולמוסי": כלום לא היה אלוהים עצמו, זאת הפעם, מושא של החורבן – שהרי ישראל גלו ושכינה גלתה עמהם!

כאן פינה-ויתד להעזה החריפה פי-כמה של הקבלה הלוריינית מקץ אלף וחמש מאות שנה. העולם שרוי בגלות, הורו מקובלים אלה, והשכינה שרויה בגלות: דין הסיטואציה האלוהית כדין הסיטואציה האנושית, ובידי האדם לתקן מצב מעוות זה, להעלות "ניצוצות", להרחיק "קליפות" ולקרב את הגאולה – לשכינה ולבני-תמותה כאחד! גם האל צריך ישועה, כביכול, ובידי האדם להושיעו... כאן שורש ההומניזציה, אם לא הסקולאריזציה, של תולדות ישראל במבואי העת החדשה: הומניזציה אשר עליה תיכון בבוא היום תנועת השיחרור הלאומי של העם היהודי.

דווקא הרדוקציה של ממדי האל האישי הקלה על יהודים לשמור לו אמונים כמות-שהוא, גם בשעות מרות מאד של "הסתר פנים", של רדיפות והשמדות ופרעות. "האמונה ההכרחית" מחד גיסא, וידיעת מיגבלות האלהות "השרויה בגלות" מאידך גיסא, קיימו איך-שהוא את ישראל כעם חפץ-חיים. ואולם השואה של ת"ש-תש"ה לא היתה מהדורה עוד-אחת של גזירות ופרעות ושמדות וכו': היא היתה מהות חדשה מעיקרה, מסכת-מוראות ללא תקדים כמותי ואיכותי. לא ייפלא שיהודים רבים אשר חוו את השואה – ולאו דווקא "אתיאיסטים מבטן ומלידה" – לא יכלו עוד ליישב את התנסותם וחוויתם המזוועת עם ממד כלשהו, אפילו צנוע ו"שרוי בגלות", של אל רחום וחנון. השואה הותירה לפליטה, לכל המוטב, את האל האחר, של הפילוסופים, זה האל הערטילאי והבלתי-נתפס-בחושים, המשולל כל רלוונטיות ל"כאן" ול"עכשיו" של הוויה אנושית.

 

* ראה מאמרו רב העניין של פרופ' משה (מארווין) פוקס, "התפילה במחשבת הרמב"ם", בקובץ התפילה בישראל – המשך וחידוש, תשל"ח.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial