מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ק. שבתאי – כצאן לטבח?

ק. שבתאי – כצאן לטבח? הוצאת ספרים יובל בע"מ, חיפה, תשכ"ב

 

כצאן לטבח?

מאת: ק. שבתאי

 

לקדושי ישראל,

שנפלו במלחמת הנצח

בעמלק אשר בכל דור ודור –

בחרדת-קודש

            המחבר

 

א.

אגדת הפחדנות

היועץ המשפטי לממשלת ישראל חקר את העד שלו במלוא הטקט והכבוד. שאל גדעון האוזנר ליצחק צוקרמן: "מדוע מרד גיטו ורשה, לדעתך, כפי שהכרת את המציאות היהודית בפולין ובמקומות אחרים, ומדוע לא מרדו האחרים? מדוע רק גיטו ורשה, והאם רק גיטו ורשה?" לא היה בשאלותיו של האוזנר כל זכר לשאלה: "מדוע הלכו כצאן לטבח? מדוע התמרדם רק בשעה האחרונה, לאחר שתים-עשרה? ומדוע היתה התמרדותכם כל כך קלושה ביחס לאסון, ביחס להכרח, בהשוואה לנסיבות?" אך כל מי שישב אותה שעה באולם בית העם בירושלים, או שהקשיב לשאלות בשידור "קול ישראל", או שקרא את הדברים בעתונים – הרגיש כי מאחורי השאלות הטקטיות של היועץ המשפטי הסתתרו אותן שלוש שאלות צורבות, גורליות ואיומות, שלא הושמעו ולא ניתנה עליהן תשובה. ובצאתי מאולם בית העם לאחר שמיעת עדותו של יצחק צוקרמן, הקשבתי שלא מרצון לשיחה שבין שני צברים, בחור ובחורה צעירים. טען הבחור: "ובכל זאת אינני מבין מדוע נתנו שישחטו אותם..." הבחורה, ששתקה רגע ראשון, ענתה לאחר הרהור קל: "סבורה אני כי פעלה כאן הפחדנות היהודית הגלותית... אינני רואה הסבר אחר".

 

תמיהה אוניברסלית וההסבר המוסכם

השאלות שגדעון האוזנר לא שאל ושכל שומעי שאלותיו האחרות שאלו אתן את עצמם – על ההליכה לטבח כצאן, על המרד שבא רק ברגע האחרון ושהיה כל כך חלש בהשוואה למה שהיה הכרחי שיהיה – יותר משהן שאלות הן תמיהות. והן לא נולדו בבית העם בירושלים. תמיהות אלה התחילו לקדוח בנפשות זמן רב מאד לפני שאדולף אייכמן העלה על דעתו שהוא יועמד לדין בפני יהודים בירושלים. התמיהות ימי שנותיהן כימי הידיעות הראשונות שהגיעו לעולם הגדול על מה שנעשה לעם היהודי באירופה על ידי הצר האיום. והתמיהות האלה לא פסקו עד היום הזה. ואין הן מיוחדות רק ליורשיהם של המיליונים שהלכו באשר הלכו וכאשר הלכו. גם העולם הלא-יהודי, עולמם של המתוקנים שבין הלא-יהודים, תוהה ובוהה למה שקרה בוורשה ובריגה, בווילנה ובפריז, באושוויץ ובאמסטרדם, בקיוב ובטרבלינקה.

לא מזמן הופיע באמריקה ספר של פרופסור ברונו בטלהיים, פסיכולוג ידוע, התוהה על אותן בעיות עצמן. פרק אחד באותו ספר, הדן ב"שיעור שלא נלמד מאנה פראנק", פורסם בירחון רב התפוצה וגבה הרמה "הארפרס".

בפתיחה לאותו פרק אומרת המערכת: "המסה הניתנת בזה מעמידה בעיה, שזכתה רק לבירור מועט מאז מלחמת העולם השניה: כיצד ומדוע הלכו מיליוני בני-אדם במחנות הריכוז למוות שלהם רק תוך התנגדות של מה בכך?" ההסבר שנותן פרופסור בטלהיים לתמיהה הכללית אינו שונה בתמציתו, מן ההסבר שנתנה אותה צברה שיצאה מאולם בית העם בירושלים לאחר שמיעת עדותו של יצחק צוקרמן. הפחדנות, בצורה זו או אחרת, היא ההסבר המוסכם.

 

תמיהה אחת לבד אינה תמיהה כל עיקר

תמיהה זו שהעולם תוהה היא בסדר גמור. אי אפשר שלא לתמוה למה שקרה למיליוני בני אדם כמונו. עיקר חולשתה של התמיהה היא בכך, שהיא יחידה, בודדה, שהתמהים הסתפקו רק בה בלבד, ולא טרחו לתמוה עוד הרבה תמיהות אחרות, נוספות, שכורח להן שיעלו בלבו של התמה כתוצאה הגיונית, כמסקנה שאי אפשר בלעדיה, מן התמיהה שלו. והתמיהות הרבות הנוספות יש מהן שיסודן בדברי הימים ויש מהן שיסודן בהווה, יש מהן שמיוחדות לעם היהודי ויש מהם שכוללות הרבה יותר והן נוגעות לאדם באשר אדם הוא, לעמים אחרים. הצד השווה שבכל התמיהות הנוספות האלה שלא נתמהו – שבלעדיהן אין להגיע לשום הסבר מתקבל על הדעת לגבי המיליונים שהלכו לאבדון בלי התנגדות. נתחיל בתמיהות היסטוריות-יהודיות.

כיצד זה קרא, שאנשים, שישים ריבוא, אשר עוד אתמול היו בני אדם חופשיים, אשר "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" – נהפכו לעבדים, שהרשו לאנשים אחרים לשעבדם, לחסל בעבודת-פרך, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ואת ילדיהם להשליך היאורה? בקיצור – מדוע לא התמרדו אבותינו במצרים נגד היטלר שלהם?

וכיצד זה קרה, שהעם הזה, הנכנע והשפל, עם יוצאי מצרים, שקיבל על עצמו את אובדנו בלי להרים יד או רגל – יצא פתאום למלחמה, הוכיח גבורה גדולה והיכה את שני מלכי האמורי, את סיחון ואת עוג? היכן היתה גבורה זו בארץ הנילוס?

וכיצד זה קרה, שהעם אשר עוד אתמול לחם כאריה על מולדתו ועל החופש שלו – יצא היום כעבדים, שבויים מושפלים, לפני עבדי נבוכדנצר, שהתעללו בהם ורדו בהם בחימה שפוכה? מדוע לא התמרדו אבותינו בדרך לבבל? מדוע קיבלו על עצמם את העינויים, שירמיה מתאר אותם בקינה שלו? ומדוע לא התמרדו היהודים בשושן הבירה, שעה שהגיעה עליהם בשורת-איוב על הפור שהפיל עליהם המן האגגי להרגם, להשמידם ולאבדם? היכן אבדה גבורתם של נכדי הלוחמים בנבוכדנצר ושל אבות גיבורי החשמונאים והמכבים?

ומדוע לא התמרדו גיבורי המלחמות נגד אספסינוס וטיטוס שעה שהרומאים התעללו בהם והובילום לרומא? מדוע לא התמרדו הגיבורים של אתמול כשזרקו אותם היום לזירת האריות? מדוע לא התמרדו אבותינו בספרד, כאשר זרקו אותם לתוך מדורות-אש? ומדוע לא התמרדו קהילות הקודש באירופה התיכונית, כאשר נשחטו ונשרפו למאותיהן על קידוש השם? מדוע לא התמרדו קהילות הקודש של פולין ורייסין בימי חמלניצקי? ובימי קישינוב? ובימי פטלורה?

 

ומן ההיסטוריה העתיקה להיסטוריה שהיא הווה

וכיצד קרה הדבר המשונה שבימינו אלה, בתקופת ההליכה כצאן לטבח, בימי הפחדנות של ששת המיליונים – התרכזה כל טיפשות ישראל וכל פחדנותו רק בשטחים שגרמניה שמה עליה את מגפה עקוב הדם, ואילו מן הצד השני של הגבול – בשווייץ ובאמריקה, בשוודיה ובאנגליה, בתורכיה ובעירק – התרכזה כל החוכמה היהודית וכל הגבורה של עם ישראל?

וכיצד להסביר את הדבר, שאלה המעטים מבין ששת המיליונים ובשר מבשרם, אלה המעטים שלא נפלו ללוע היטלר לא רצחו אותם, הראו מעשי-גבורה לא-קטנים כלל ועיקר ממעשי הגבורה של הפרטיזנים, אלא להיפך. שכן כל מי שיודע רק שמץ ממה שנעשה בפרטיזניה אין לו ספק בכך שהיהודים נשלחו לתפקידים המסוכנים ביותר, שכמעט לא היה כל סיכוי לחזור מהם, ושהיהודים ביצעו את משימותיהם בהצלחה והודות לתבונתם ולגבורתם חזרו מן המשימות הקשות ביותר. היכן היתה תבונתם וגבורתם של אלה שעה שעדיין נמצאו במלתעת האויב, בגיטאות?

וכיצד להסביר שהיהודים, עצם מעצמיהם של ששת המיליונים ובשר מבשרם, אלה המעטים שלא נפלו ללוע היטלר וגוייסו לצבא האדום – הוכיחו גבורה והקרבה ומסירות-נפש בקרב גדולה מגבורתם של הלא-יהודים? כיצד להסביר את התופעה, שמספר היהודים שקיבלו את אות "גיבור ברית המועצות" הוא גדול ביחס ממספר הלא-יהודים, בני עמים סובייטיים אחרים, שקיבלו אות הצטיינות זה? הלא המצטיינים היו יהודים, שרק במקרה לא נפלו לידי היטלר – יהודים מווילנה ומביאליסטוק, מקובל ומקובנה?

וכיצד להסביר שבחורים יהודים, יוצאי הגיטאות והמחנות, שהתנהגו שם כדרך שהתנהגו ששת המיליונים ושניצלו באלף נסים ונס – נדחפו ממש לעלות לארץ זו שלנו ולהילחם למענה, כאשר היא עמדה בקרב הקשה שלה לחיים ולמוות? כל מי שבקיא במקצת בשבילי עליה ב' של שנות 1947-1948 יודע ועֵד כי צעירי ישראל אלה, יוצאי הגיטאות, לא הכירו בשום קשיים, לא התחשבו בשום סכנה, ואחד היה מבוקשם – לעלות ולהילחם?

וכיצד להסביר את העובדה, שמספרם של הנופלים במלחמת הקוממיות מבין צעירי ישראל יוצאי הגיטאות הוא גדול יותר – מבחינה יחסית, כמובן – בכל אופן לא קטן בשום פנים ואופן ממספרם של צברי ישראל? כיצד להסביר, דרך משל, שבנו של חברי-מנוער מיכאל לסקר, יוצא גיטו בנדין, אשר שם התנהג כדרך שהתנהגו כולםם – אסר פה על הוריו ועל ארוסתו להודיע לשלטונות הצבא כי הוא בן יחיד, ניצול מן השואה, גזירה שמא ישחררו אותו או יוציאוהו לתפקיד שאין בו סכנה, וברגע האחרון של חייו התנדב לפעולה שלא היה חייב בה – להוביל חיילים מגזרה לגזרה – ונפל בפעולת התנדבות זו?

ותמיהות לא-יהודיות

וכיצד זה קרה, שעמים שלמים ורבים, שלא לדבר על שבטים רבים, נשמדו בהיסטוריה, מדוע לא התמרדו אלה ולא קמו על משמידיהם? ומדוע לא התמרדו בימינו אנו הארמנים נגד התורכים? ב-1895 נרצחו שמונים אלף ארמנים על ידי התורכים – מדוע לא התקוממו ולא הגנו על עצמם? והנה מה שמסופר בספרי דברי הימים על רציחת המוני הארמנים בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה: "ההגנה העצמית המוצלחה של הארמנים באפריל 1915, והכרזות המלחמה של העמים המאוחרים (אנגליה, צרפת ורוסיה – ק.ש.) נגד תורכיה, שפיעו על התורכים לרצוח את העם הארמני בתורכיה. התכנית בוצעה בחודשים יוני-יולי 1915, בברבריות שלא היתה דוגמתה! אנשים, נשים וטף שודדו ונרצחו בלי כל הבחנה, והנשארים הועברו למדבר"... היכן היו הגיבורים הארמנים של אפריל 1915 ביוני-יולי 1915?

והיכן היו החיילים הסובייטיים – לא יהודים מטופלים בנשים וילדים וזקנים וחולים, אלא למודי מלחמה, אחד באחד – מדוע לא עמדו על נפשותיהם, כאשר הגרמנים רצחו אותם ברבבותיהם, באושוויץ ולא באושוויץ? והיכן היו הקומיסרים הסובייטיים, שנפלו בשבי היטלר ונרצחו בימיה הראשונים של מלחמת היטלר-ברית המועצות בהתאם ל"פקודת הקומיסרים" הידועה? מדוע לא התמרדו, מדוע לא עמדו על נפשותיהם? והלא הם היו קומיסרים סובייטיים, שהורתם ולידתם וחינוכם על מלחמה: "אם מחר מלחמה, נהיה מוכנים לה היום!" – הושר בצבא האדום שנים רבות לפני ה-21 ביוני 1941.

והיכן היתה האינטליגנציה הפולנית וטובי קציני הצבא שלה, שנרצחו בידי הגרמנים? מדוע לא התמרדו? מדוע לא עמדו על נפשותם? ומדוע לא התמרדו תשעת אלפים הפולנים בקאטין, בשבי הרוסי? ולעניין זה לא חשוב מי רצח אותם: קלגסי היטלר או עבדי סטאלין.

ומדוע לא התמרדו לוחמי ורשה הלא-יהודית לאחר שנוצחו והובלו על ידי הגרמנים למקומות שהוגלו? ומדוע לא קמו להגן על נפשותם יושבי לידיצה, הכפר הצ'כי, ולא קמו על רוצחיהם יושבי מאות כפרים באוקראינה וברוסיה הלבנה, שהגרמנים השמידו אותם עד תומם?

ומדוע לא קמו להגן על עצמם, או לכל הפחות להראות סימן של התנגדות, קומוניסטים, גרמניים ולא גרמניים, שנפלו למחנות ריכוז, וביניהם הלא היו לוחמים למודי מלחמות, מנהיגי תנועה לוחמת, שכל הפילוסופיה שלהם הלא היתה מלחמה, מלחמה ומלחמה?

ומדוע לא קמו להגן על עצמם, בימי המלחמה האחרונה, הפולנים יושבי חבל ווהלין וגליציה המזרחית, כאשר האוקראינים השמידו אותם, את נשותיהם ואת טפם לפי הדוגמה של השמדת היהודים על ידי הגרמנים?

ומדוע לא נשמע כלל על שום התנגדות להיטלר, על שום תנועה של מרי בכל אותן השנים הרבות, מיום ה-1 בספטמבר 1939 עד לאחר מפלת סטאלינגרד? והלא אירופה כולה – מתעלת למנש עד לקרים, מיוון עד לנינגראד – היתה נדרסת במגפיו של היטלר? הלא דם כמים נשפך באותן השנים בכל ארץ וארץ. מדוע התעוררו שבויי המלחמה הרוסים לברוח ליערות וליצור תנועה פרטיזנית בתקופה כה מאוחרת? ומדוע לא היו הפרטיזנים יכולים לעמוד על נפשם אילולא העזרה שהיו מקבלים ממוסקבה בנשק ובציוד מלחמתי?

תמיהות אלה, והרבה כיוצא בהן, היו חייבים לתמוה שעה שבאים לשאול את השאלות: מדוע התקומם רק גיטו ורשה? מדוע התקומם בשעה כה מאוחרת? ומדוע היתה ההתקוממות כה חלשה? מדוע, מדוע הלכו כצאן לטבח? אלא שאיש לא תמה את התמיהות ההכרחיות הנ"ל. שום בר-דעת לא יעלה על דעתו את הרעיון הנואל, כי קציני צבא פולין או מנהיגי הקומוניסטים היו פחדנים. ואולם כאשר הדבר מגיע ליהודים – הפחדנות, הסבר הפחדנות, הוא על שפתי הכל, בין צברים ובין פרופסורים אמריקאיים.

ואולם פחדנותם של ששת המיליונים אינה אלא אגדה.

 

ב.

גם למרד יש חוקים

לעתים קרובות אין אוזנינו אנו, הבריות, שומעות מה שאנו מוציאים מפינו. אנו אומרים: "פרצה מלחמה", "פרצה מגפה", "פרץ מרד" – משל היינו נמצאים תחת ממשלתה של האנרכיה, והמלחמה, המגפה והמרד פרצו להם ככה סתם, לפי רצונם-הם. ובעת ובעונה אחת אנו מעמידים לדין את אלה שפרצו פרץ למלחמה; אנו מחפשים את גורמי המגפה ואנו תמהים ושואלים: מדוע מרדו אלה ולא מרדו הללו?

לגופם של הדברים אין כאן שום אנרכיה. כל מה שנעשה בעולם הזה נעשה תוך חוקיות מלאה וגמורה. אף שהחוקים נסתרים מעין הרואה, הם קיימים והם הקובעים מתי מלחמה פורצת – בעתים של חוסר סטאביליות בכלכלה, בחברה ובמדיניות, בתקופה של השתלטות פילוסופיה מלחמתית, בימיהם של רודנים, וביחוד כאשר צד אחד, אחד השכנים היריבים, סבור כי הנשק שיש בידו עדיף על נשקו של כנגדו ויהיה בידו להדביר את היריב שלו. ויש חוקים לכך, מתי אין מלחמה פורצת – בעתים של מצב כלכלי, מדיני וחברתי מתוקן, בתקופת שלטונה של פילוסופית שלום, וביחוד כאשר שני הצדדים יודעים שאין בכוח האחד להדביר את השני. ובדומה לכך ישנם חוקים למגפות, שהכל יודעים עליהם כיום הזה.

ובדיוק ככה המצב בשטח המרד. אין כאן שום אנרכיה. ואין המרד פורץ לו סתם ככה, כאשר התחשק לו. יש חוקים קבועים – מדיניים-אסטרטגיים, חברתיים, והעיקר נפשיים – מאד קפדנים וחמורים, הקובעים מתי המרד חייב ומוכרח לפרוץ ומתי אין הוא יכול ורשאי לפרוץ, מתי יש בידי קיבוץ לעמוד על נפשו ומתי אפשרות זו היא ממנו והלאה. חוקים אלה הם כלליים, נוגעים לכל העמים ולכל המדינות, לכל קווי האורך והרוחב תחת השמים ולכל התקופות ההיסטוריות. אין בחוקים אלה כל ייחוד בשביל עם ישראל. רק שאצלנו מקבלים החוקים חומרת-משנה. נעמוד תחילה על הכולל שבחוקים, לאחר מכן נבדוק כיצד הם פעלו אצלנו, בגיטאות ובמחנות הריכוז.

 

 

מיעוט מרדני לא היה ולא נברא

מרד הרוב נגד המיעוט שהשתלט עליו הוא לחם-חוקה של ההיסטוריה. למן מרד המצרים נגד ההיקסוסים ועד תקופתנו אנו, ימי מרד הונגריה, התסיסה המסוכנת במעבה דרום אפריקה והמלחמה באלג'יריה – עובר חוט-שני אחד. ואולם לשוא נחפש בספרי ההיסטוריה זכר למרד המיעוט נגד הרוב. שכן מיעוט מרדני לא היה ולא נברא. ההיסטוריה יודעת על התפרצות חולפת, קיקיונית של המיעוט נגד הרוב, אפילו על נסיונות-יאוש של התגוננות, כמו ההגנה העצמית של יהודי רוסיה בראשית המאה הזאת או של הארמנים נגד התורכים. הצד השווה בכל נסיונות אלה – שכולם נגמרו, הכרח היה שייגמרו, בכשלונו של המיעוט.

שכן יש אפילו שמיעוט מצליח להשתלט על הרוב. אולם השתלטות זו היא חולפת. ובמקום ובזמן שאין השתלטות המיעוט קיימת שמורים לו רק דרכי-פעולה מוגבלים ביותר, שאין לו כל אפשרות להתפרץ מתוכם חוצה.

המיעוט יש בידו לקבל על עצמו את מרותו של הרוב ולהיטמע בקרבו. רוב העמים – ביחוד באירופה – הקיימים כיום הזה הם בליל של רוב ומיעוט, או מיעוטים שנתבוללו בקרב הרוב. אנגליה היא דוגמה קלאסית לבליל כזה. אבל דוגמאות לא-קלאסיות מהווים רבים מעמי אירופה.

מיעוט יש בידו להישען על תנועת אירידנטה, שקמה בארץ אשר בה בני עמו הם הרוב והמבקשת לספח את המיעוט הזה לרוב שלו, הטבעי, שמחוץ לגבולות היצור הגיאו-פוליטי שבתוכו הוא יושב כמיעוט. אבל אפילו אז אין בידי המיעוט להתמרד אלא אם כן הרוב הטבעי שלו, האירידנטיסטי, יוצא בקרב גלוי עם עם הרוב, שבגבולותיו יושב המיעוט. אפילו הגרמנים שבימי היטלר, אותם עזי-פנים ועזי-מצח, לא העזו להרים ראש מרדני בפולין ובצ'כוסלובקיה כל עוד לא היתה מובטחת להם תמיכתו הצבאית של הרייך השלישי, כל עוד לא אמרו להם: אנחנו באים מחר!

ומיעוש יש בידו להגר, לעזוב את הארץ בה הרוב רודה בו. ההוגנוטים שבשנת 1562 הגיעו לקארולינה הדרומית כפליטי חרב הקתוליות היו אולי בני מיעוט נרדף, שהגיעו ראשונים מצרפת – למקום שעתיד היה להיות ארצות הברית, אך ספק אם היו בני מיעוט נרדף שהגיעו ראשונים בכלל לאדמת אמריקה. ברחבי שתי האמריקות אתה מוצא המוני-המונים של נרדפים, בני מיעוטים שהעדיפו לעזוב את מולדתם ובלבד להיפטר מנגישותיו של הרוב.

אולם עם שאינו רוצה להיטמע, שאין לו אפשרות של תמיכת אירידנטה ואינו רוצה או שאינו יכול לעזוב את מולדתו – רואה לפניו רק דרך אחת ויחידה: להרכין את הראש ולקבל על עצמו את שלטון הרוב על כל נגישותיו, רדיפותיו ואפילו פרעותיו. ספר שהופיע בזמן האחרון באמריקה מתאר את הפרעות שבני מאלאייה עושים מזמן לזמן בסינים המתגוררים בקרבם. וזו דרכם של הסינים: הם בורחים מחמתם של יושבי הארץ האוטוכטונים כאשר הפרעות פורצות, ורק עובר הפוגרום, רק שוכך הכעס – הם שבים למקום שישבו בו.

שכן הדבר היחידי שאין בידי המיעוט לעשות בשום פנים ובשום אופן, כאשר הוא נשאר יושב במקומו – הוא להתמרד על הרוב, להתנגד לו, כשבידי הרוב הכוח והשלטון, המשטרה והצבא, החוק וכלי הזין. האם לא היה לעתים מוגזם הזעם שנשפך על אחינו ועל התנהגותם בשעת פרעות? לא היתה הברירה בידם והם נאלצו להתנהג כמו שהתנהגו. יעקב אבינו כבר ידע את כל הטרגדיה של מיעוט חלש, המסתובב בקרב רוב חזק. לאחר מעשה שמעון ולוי בשכם הוא קובל לעומתם: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפרזי, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". האיש ששרה עם אלוהים ויוכל לו – האיש ההוא עצמו פחד מפני השמדתו שלו ושל ביתו!

לא היה כל דבר יוצא מן הרגיל בכך שיושב הארץ לא קם על יעקב וביתו להשמידם. יעקב ובניו ועבדיו ובנותיו עשו אז, לפני ארבעת אלפים שנה בקירוב, מה שעשו ההוגנוטים לפני שלוש מאות שנה ומה שעשו רבים מבין המיעוטים הנרדפים והמדוכאים מאז ועד היום. סמוך לפרשת שכם נמצאת בבראשית פרשת בית-אל: "ויאמר אלוהים אל יעקב: קום עלה בית-אל ושב שם". ולא היה כל חידוש בכך שגיבורי שכם, שמעון ולוי, עזבו גם הם את המקום והלכו עם אביהם וביתו באשר הלך הוא.

אם יש איזה דבר בהיסטוריה, שדומה כי אין לו אח ורע מבחינת מיעוט העומד נגד הרוב ומכריעו – הרי זאת עמידתו של המיעוט היהודי בארץ זו מאז ימי ביל"ו ועד ימי מלחמת הקוממיות, עד ליום שנעשינו בה רוב.

 

תבוסה ומרד אינם דרים בכפיפה אחת

עם מנוצח, ואם גם הוא הרוב, אינו מתקומם שכן תבוסה ומרד אינם דרים בכפיפה אחת. המדובר בתקופת מפלתו של העם. המנצח פורק ממנו את נשקו, והמנוצח נושך בשרו בשיניו. המנצח מנצלו, משפילו ומדכאו, והמנוצח מקיים את החוק של "אוי למנוצחים". דברים אלה הם בבחינת אלף-בית של ההיסטוריה ושל ההגיון. אם העם המנוצח לא יכול היה לעמוד בפני אויבו, כאשר הכל עדיין היה נתון בידו – המוח של בניו ושריריהם – כיצד יגן על עצמו עכשיו, לאחר שנוצח?

אומה מנוצחת הכרח לה להשליך את יהבה על הזמן. הוא ירפא את פצעיה, יחדש את נעוריה ויפיח כוח חדש בשריריה. קיצורם של הדברים – הכרח שיעבור זמן, פעם יותר ארוך ופעם פחות ארוך, עד שהאומה המנוצחת תאזור עוז למרוד באויב ובשלטונו המדכא. ואף על פי שאין דברים אלה טעונים הוכחה, נדגים אותם בשתי עובדות, ודווקא ממלחמת העולם האחרוןנה, שעודה טריה בזכרון רבים.

לא נביא לדוגמה את צ'כיה. אומה זו יש לה מסורת עתיקה שאין בכוחה ללחום בצר הגרמני ושעליה להרכין את ראשה ולקבל על עצמה את הזעם עד יעבור. אבל הבה נראה מה שהיה בפולין, שהוציאה לעצמה מוניטין של עם לוחם (הרוסים בימי הצארים היו קוראים לפולנים בכינוי "מיאַטיאֶז'ניקי", היינו – מורדים). והנה פולין נכנעה סופית ב-29 בספטמבר 1939, לאחר הקרב ההירואי על ורשה. מה קרה למחרת הכניעה? גנרל בור קומורובסקי, מי שהיה המפקד של מרד ורשה, מספר כי תיכף בתקופה הראשונה לאחר הכניעה נוצרה בפולין תנועת מחתרת. שכן כל האומה הפולנית כולה היתה בדעה שיש להמשיך בקרב ולא לחדול. והנה הצר הצורר לא פסק לרמוס את בני פולין במגפיו. הכינוי "תליינה של פולין" שניתן להאנס פרנק, נציב היטלר, היה מוצדק ביותר. טובי בניה של פולין, אנשי הרוח והמדע והמעשה נרצחו או שנשלחו למחנות הריכוז – והיא שתקה. האויב ניצל את אוצרותיה, שדד את עושרה והפך את בניה לעבדים – והיא שתקה. נשכה בשרה בשיניה, אך שתקה.

המחתרת הפולנית כיוונה את יוזמתה ואת מרצה להעברת פולנים למערב, לשם מלחמה בשורות הצבא הפולני החדש שנוצר שם. אבל בפולין עצמה כמעט לא היה כל זכר להתנגדות, למרי. ראשוני סימני מרד נראו רק לאחר זמן די רב. היה הכרח שיעברו חמש שנים, שיגיעו ימי אוגוסט 1944, עד שמרד הפולנים בוורשה יפרוץ.

והוא הדין בצרפת. בפולין לא מצאה גרמניה אנשים שישתפו איתה פעולה. בצרפת היתה התבוסה כה מלאה, שחלק מראשי צרפת שיתפו פעולה עם האויב ההיסטורי. היה הכרח שיעבור הרבה מאד זמן מאז קיץ 1940, קיץ התבוסה, עד שצרפת תוכיח את ראשית פעולותיה נגד האויב בצרפת עצמה. והלא תנועת המרד הצרפתית היתה מצויידת במלוא הכספים, במיטב הנשק והעזרה, שהגיעו אליה מן המערב, מאמריקה ואנגליה!

 

אין מורדים באויב מנצח

וכשם שאין המרד יכול לדור בכפיפה אחת עם תבוסת העם – כך אין למרד כוח לפרוץ כאשר האויב הולך מחיל אל חיל ומדביר את יריביו בחזיתות אחרות – את יריביו, שהם בהכרח ידידיו של העם המנוצח. המרד "יורד למחתרת" ומחכה לשעת-כושר, לשעה של כשלון האויב, שיוכל לפרוץ. גם דבר זה הוא מן המפורסמות, שאינן צריכות ראיה. ואולם למען שלמות הבירור נדגים אותו בשני דגמים מן הימים ההם.

תנועת הפרטיזנים קמה כתנועה של ממש, כארגון לוחם המבצע פעולות דיברסנטיות בעורף האויב – רק לאחר מפולת הגרמנים בסטאלינגרד. כל עוד לא ידע העולם כי גם היטלר בן-תבוסה הוא, כל עוד הלך וכבש והיכה באויבים – הסתובבו ביערות כמה עשרות או כמה מאות בני אדם, שברחו לשם לא כדי ללחום עם האויב, אלא כדי להציל את עצמם מציפורניו. הם אף פעם לא העזו לצאת בפעולה נגד האויב. הם חיו על מה שלקחו בכוח הזרוע מן האיכרים וחיכו לימים שהאויב יוכנע, ינוצח.

והוא הדין מרד ורשה, אותה פעולה אנטי-נאצית יחידה בממדים ראויים לשם זה בכל הארצות שנמצאו בלוע הזאב הטורף – פרט למלחמת הפרטיזנים היוגוסלביים, שהתנאים הגיאוגרפיים המיוחדים בהם פעלו הקלו עליהם את הפעולה ואיפשרו את המרד יותר מאשר באיזו שהיא ארץ אחרת – גם מרד זה לא בא לעולם אלא לאחר מפולת סטאלינגרד. ומפולת זו לבדה לא היתה מספיקה להוציא את האדם הפולני, זה הלוחם והמורד, מביתו ולהעמידו פנים אל פנים עם האויב. היה הכרח שתבוא, אחר סטאלינגרד, תבוסתו של מוסוליני, והיה הכרח שתבוא הנחיתה בצרפת, והיה הכרח שצבא ברית המועצות יעמוד בשערי ורשה ושתהיה תקווה – שנתבדתה אמנם – כי צבא זה ייענה לקריאה ויבוא לעזרת המורדים. בכל אלה היה צורך, היה הכרח, כדי שהעם הפולני יעז למרוד בצבא ובעם הגרמני ובמנהיגם, שפחדם נפל על כל אירופה, ולא על אירופה בלבד.

 

גם מרד מפחד מפני הטרור

במסכת מסובכת זו של דיכוי ומרד קורים דברים שהם לכאורה מנוגדים לשכל הישר, להגיון הבריא. מושכל ראשון הוא שכל מה שהטרור גדול יותר, כך כעסם של המדוכאים גדול יותר והם מוכנים מבחינה נפשית לנקום מאויביהם, להתגונן, להתנגד, למרוד. ואולם מושכל ראשון זה אינו עומד במבחן המציאות. המציאות מנוגדת בהחלט להנחה זו. האמת היא שגם המרד מפחד מפני הטרור, כי הטרור משתק אותו ואין המרד בא לידי גילוי אלא דווקא לאחר שחלפה עונת הטרור והגיעה תקופה חדשה, תקופת של ליברליזציה, של החלשת הטרור.

ויש הוכחה חותכת מן הזמן הזה. בכל ימי שלטון האימים של יוסף סטאלין לא פרצו כל מרידות, לא בהונגריה ולא בפולין ולא בגרמניה המזרחית, והמעט שלא פרצו מרידות ושהאנשים לא העזו להרים יד או רגל, אלא שהם אפילו לא העזו לחשוב על שום דבר שהרודן העריץ לא רצה בו. והנה מת סטאלין, ובקרמלין התחילו נושבות רוחות חדשות – ופתאום פרצו מרידות גם פה וגם שם.

ושוב, אך הראה הקרמלין את פרצוף סטאלין שלו, שהסתתר מתחת למסווה של ליברליזם, אך נשלחו טנקים רוסיים לחוצות בודפשט – והמרד דוכא, עבר ואיננו. הוא ירד למחתרת כשהוא שותק, ושוב הוא מחכה לימים אחרים, ימי שיבת הליברליזציה. אז – אין כל ספק בכך – יפרוץ מחדש.

 

בלי "פלאצדארם" אין מרד

קשה להפריז בהדגשת הדבר, שמרד אינו ענין של ספונטניות, של סטיכיה. המרד, כל מרד, הוא בררני ביותר, זהיר ושקול מאד מאד. גם כאשר כבר כל הנתונים והתנאים שנמנו לעיל לפריצתו של המרד – רוב מדוכא כנגד מיעוט מדכא, אומה שכבר התאוששה אחרי תבוסתה, אויב שכבר נכנס לתקופת נסיגתו – גם אז אין המרד פורץ עדיין. גם אז הוא כאילו מעמיד תנאים נוספים לפריצתו.

ראשית כל, הוא דורש "פלאצדארם". ופירושה של מילה זו – לא רק קרש קפיצה למלחמה, לא רק ראש-גשר, לא רק מקום שממנו אפשר להתחיל במרידה, כי אם גם, לא פחות מכך, עורף מובטח, מובטח לעזרה ולנסיגה, להבאת ידיעות מן החוץ ולמסירת ידיעות לחוץ, אפשרות של ארגון, רוצה לומר – של איסוף הכוחות ואפשרות של הכוונה. ופירושו של "פלאצדארם" הוא נשק. ימי הבריקדות, כאשר בימי המדכאים היו רובים ובידי המורדים היו אבנים ובפיהם קריאות בוז למדכאים ופניות להצטרפות לצד הצודק – ימים אלה כבר עברו לבלי שוב. בימי היטלר היו כבר בידיהם של המדכאים טנקים, שכל אחד היה שקול כנגד אלף לוחמים, וקריאות גנאי לא היו אפילו קולות קוראים במדבר, ושום איש לא העלה על דעתו לפנות אל מרצחים שיצטרפו לנרצחים.

ובלי "פלאצדארם" ונשק לא היה שום קיבוץ אנושי יכול לחשוב על מרידה. המחתרת הפולנית, דרך משל, נוצרה למחרת התבוסה (היא נוצרה, כזכור, לא לשם ארגון מרד בפולין עצמה, שכן דבר שכזה איש לא העלה באותם הימים על דעתו, אלא לשם שילוח גברים בגיל הצבא למערב, להצטרפות לצבא הפולני החדש), והיו לה מראשיתה קציני-צבא גבוהים, חיילים מאומנים, נשק פולני שנשאר להם מן המלחמה ונשק חדיש שנשלח להם מן המערב ואמצעים כספיים למכביר. ומרד ורשה פרץ, כזכור, עם כל הטוב שהיה בידו, רק בקיץ 1944.

מה שנתברר לנו מתוך הדברים שאמרנו לעיל, מסביר את התנהגותם של עמי אירופה, למן הפיורדים של נורבגיה ועד הים השחור, למן הרי יוון ועד שערי לנינגראד, שנכבשו, הודברו ודוכאו בידי גרמניה. מה שנוגע אלינו – היינו במצב מיוחד ומשונה ביותר, נוסף למצב הכללי ששיתק את אפשרות ההתנגדות וההתגוננות. ועל כך נאילץ לעמוד במיוחד.

 

ג.

"והיית משוגע ממרה עיניך"

רק כאשר אנו נוטלים לידינו את אמות המידות, שהן תנאים מוקדמים לכל מרד, לכל התגוננות, ואנו בודקים לפיהן את נסיבות חייהם ומותם של המוני בית ישראל בוורשה ובאמסטרדם ובקיוב, בלבוב ובבריסל ובסלוניקי, בטרבלינקה ובאושוויץ – רק אז יכולים אנו להבין מקצת מן המקצת מהמסכת האומללה של "כצאן לטבח".

 

מיעוט בין שני רובים

מבחינת המיעוט בתוך רוב – אנו לא היינו רק מיעטו בתוך רוב עוין אחד. אנו היינו מיעוט קטן, חלש, דל בין שני רובים גדולים ועצומים, שונאים איומים, שכן הרוב התדירי, המקומי, כרת ברית עם הרוב החדש, מרחוק בא, ושניהם אסרו עלינו מלחמה עד חרמה.

היה רק דבר אחד ויחידי שהשלים בין השונאים, בין הכובש והנכבשים, בין המנצח והמנוצחים, בין הדורס והנדרסים – והדבר הזה היתה השנאה הכבושה אלינו, הרצון להשמידנו מתחת השמים. פרט לארץ אחת במערבה של אירופה, שפרשה את כנפיה עלינו להגן עלינו מפני הדורס, ופרט לעוד ארץ או שתיים במערבה של אירופה, ששם השנאה אלינו לא היתה גלובלית והיא נתקלה בלחץ שכנגד, לחץ של תרבות, של דת – היינו לא רק שנואים בכל יתר הארצות, אלא מנודים ממש מן הרוב המקומי, לא פחות משהיינו שנואים ומנודים מן הרוב שבא מרחוק. ככה זה היה בארצות הבלטיקום וביוון, ברוסיה הסובייטית ובסלובקיה, בהונגריה ובפולין, בבלגיה ובקרואטיה. אילו היו עמי אירופה מתנהגים כדרך שהתנהגו הדנים – לא היה הצר מצליח לכלות את זעמו אפילו ברבע מששת המיליונים.

אבל לנו היתה מלחמה מפנים ומאחור, ממזרח וממערב, מדרום ומצפון. היינו חייבים להתגונן וללחום בליטאים, בלטבים ובאוקראינים, בפלמים שבבלגיה, באוסטאשים שביוגוסלביה, בהונגרים ובפולנים, לא פחות – ותכופות אפילו עוד יותר – מאשר בגרמנים, שכן הגרמנים לא תמיד הבחינו בין יהודי ללא-יהודי, ואילו המקומיים הבחינו גם הבחינו. ודאי, בכל סדום שבאירופה נמצאו צדיקים מעטים, אך לא היה בידיהם לשנות שינוי כלשהו בתמונה הארורה כולה.

מאז היות עמים בעולם, עמי-רוב ועמי-מיעוט, עדיין לא היה ולא נברא מיעוט כזה של היהודים באירופה: מיעוט כה חלש וכה שנוא, כה מנודה וכה צפוי למוות מכל פינה ומכל עבר, כה נטול סיכוי כלשהו להתגונן. ועצם היותנו כה חלשים, חסרי-אונים ונטולי סיכויים הוסיף תוספת-משנה לחוסר האונים שלנו והגביר בשונאים את הרצון לכלות בנו את זעמם.

 

האויב יורה ביריב אשר "הרים דגל לבן"

אומות העולם יש להן מנהג נפסד לגבי עם ישראל: את האיינשטיינים והברגסונים, הפרוידים וההיינים הם "שוכחים", ואולם כל איש תככים ומרמה שבתוכנו נזקף על חשבוננו. אנו למדנו הרבה משונאי ישראל: אנו זוכרים את "ההליכה כצאן לטבח", אבל שוכחים לגמרי משהו אחר, שיש בידו להפיץ אור על אותה הליכה.

העם הראשון בהיסטוריה, שהשיב מלחמה בהיטלר, לא היו הפולנים, אלא – עד כמה שדבר זה ייראה מוזר – היינו אנחנו. כי מה היה רצח פון ראט על ידי הירשל גרינשפאן ורצח גוסטלאף על ידי דוד פראנקפורטר, אם לא השבת מלחמה מצדנו – בצורה שאנחנו היינו מסוגלים לה – להיטלר שיצא למלחמה נגדנו? ומה היו זעקות האזהרה, שהזעקנו את כל העולם כולו, נגד השואה המתקרבת על כל העולם אם לא השבת מלחמה מצדנו?

כן, אנחנו היינו הראשונים שהשיבו מלחמה להיטלר. אך אנחנו היינו גם הראשונים שנוצחו ו"הרימו דגל לבן". נכנענו. האסון היה בכך שהצר לא קיבל את כניעתנו. הוא הרגיש כי אין תחת השמש מקום לשנינו, לתורת המרצח שלו ולתורת השלום שלנו. הוא הרגיש כי אנו, שראינו בהימוט ממלכות ובהישלך מלכים מקבריהם, נלעג תמיד בלבנו לו ול"אימפריה בת אלף השנים" שלו. האויב לא התחשב "בדגל הלבן" שלנו, הוא הוסיף לירות בנו גם לאחר שנכנענו.

וככה היינו במצב מנוגד מן הקצה אל הקצה, בקוטב השני לאפשרות התגוננות כלשהי. אנחנו אף למשך שניה אחת לא היינו במצב של עם מנוצח, שניתנה לו שהות לרפא את פצעיו, להתאושש מן המהלומות שקיבל. אנחנו היינו הלומי מכות כל אותן שנים, למן הרגע הראשון שנכנסנו לתאי הגז או לבורות ההריגה. המלחמה בנו לא פסקה כל אותו זמן אפילו לשניה אחת. האויב ראה את השמדתנו כראש וראשון לתפקידיו. כל מכונות האדירים, ששחקו עמים גדולים וממלכות עצומות הועמדו נגדנו, נגד מחוסרי-ישע בעיירה ובעיר. רעב ותחלואים, גזירות קשות ואכזריות, שילוחים והמתות – ניתכו עלינו בלי כל הפוגה שהיא, יום ולילה, לילה ויום, בלי אפשרות של ריכוז המחשבה, בלי יכולת של איסוף הכוחות.

 

בלי "פלאצדארם" ובטרור שלא היה כמותו

ולנו לא היה כל "פלאצדארם" להתגוננות. ה"פלאצדארם" שלנו היה פרוץ לרווחה. האויב התהלך בו וידע על כל תנועה שלנו. והעורף שלנו לא היה עורף כל עיקר. העם שבקרבו ישנו, שהיה חייב להגן עלינו – היה שונא איום, שמח להוותנו, רוצה בהשמדתנו, עוזר לשונא שלנו ושלו.

ולנו לא היה נשק, ולא היינו יכולים לקבלו. העצה היחידה, הדרך האחת להתגוננות, וגם למרד, להתקפה, היה במציאת "פלאצדארם" חדש, כדרך שנאלצו למצוא אותו האחרים, הפולנים והשבויים הסובייטיים וכל יתר שונאי היטלר – בעזיבת הערים והישובים ששם שלט האויב, ובהליכה ליערות. והליכה ליער – שלא להזכיר את אלפי הקשיים שנערמו על דרכה, כולל המלשינות של בני העמים שבתוכם ישבנו, ורציחת היהודים בפרטיזניה ממש – היתה בלתי אפשרית בלי נשק. תנאי קודם לקבלה לפרטיזנים היה – נשק. ומי יודע כמה צעירים יהודים היו ניצולים מתאי הגז ומבורות ההריגה, אילו היה נשק בידם והיו יכולים להתקבל אצל הפרטיזנים.

בימים אלה ממש קראנו בעתונים את דעתו של אחד מגדולי הסופרים (לא-יהודי), שנתגלגל בעצמו למחנה ריכוז. הוא סבור כי אפשר לו לאדם לכתוב ספר על מלחמה, אף על פי שבעצמו לא השתתף בה; אך אי אפשר לו לאדם שלא היה במחנה ריכוז לכתוב ספר על מחנה ריכוז. אחד הדברים הנוראים במחנה ריכוז הוא – הטרור. זוהי מין חוויה יוצאת מכל הגדרים, ומי שלא נתנסה בה אינו יכול להבינה, לתפסה, לתארה לאחרים. והטרור שאנו, בגיטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה היינו נתונים בו – אין לו אח ורע אפילו במחנות הריכוז הנאציים לגבי לא-יהודים. טרור כזה שהופעל נגדנו עדיין לא היה בהיסטוריה, זהו שיא השיאים של טרור. ואם הטרור הרגיל של איוואן האיום ושל יוסף סטאלין משתק את המרד, את ההתגוננות – הטרור של היטלר ממית באבם כל יכולת, כל זיע, כל גרעין של התגוננות.

 

כשאין מה להפסיד אין גם כוח למרוד

הכל תמהים למיליונים שהלכו "כצאן לטבח", אך הכל שכחו שמיליונים אלה היו אותה עיסה, שממנה נלושו הירשל גרינשפאן ודוד פראנקפורטר וכל המהפכנים היהודים שלחמו בגופם ונפשם בשליטי הצאר. וכיצד זה קרה, שבתקופת "האידילית" של רדיפת היהודים נמצאו מהפכנים ונמצאו גרינשפאן ופראנקפורטר, ודווקא בימים של שיא הרדיפות, של שחיטות המוניות – הלכו כאשר הלכו?

הסבר הפחדנות אינו עומד במבחן הביקורת. עמים שלמים, ביניהם לוחמים וחיילים, אינם נעשים פחדנים. נראה כי בנפש האדם קורים דברים שאינם עולים בקנה אחד עם מושכלינו הראשונים. מתברר כי תגובת שמשון "תמות נפשי עם פלשתים" אינה מעשהו של כל אחד בכל עת שהוא נמצא במצבו של שמשון. נראה כי האדם עשוי להעמיד את חייו בסכנה, דווקא כאשר החיים האלה הם שלו, כאשר יש בידו שאַנסה להצילם. ואולם כאשר שאנסה זו היא ממנו והלאה, כאשר אין לו מה להפסיד – אין לו גם ענין במה שאינו עשוי לזכות. כאשר אפסה כל תקווה להצלה – אפס גם כל רצון ללחום, להתנגד, להרים יד או רגל. אז משתלט על הנשמה יאוש תהומי, שביטויו הוא הציפיה למוות הגואל, שיקדים ויבוא ויגאל מן החיים האלה שאין להצילם.

 

בהימוט אשיות עולם

הדברים האלה שנאמרו למעלה מסבירים את מצבו של כל אדם, יהודי כלא-יהודי, שנגזר עליו להישחק בטחנות גרמניה. אולם מה שנוגע אלינו, יהודי הגיטאות והמחנות, היו לנו – נוסף לכך שכל נקודה ונקודה של קיומנו היתה מנוגדת בתכלית הניגוד לכל התמרדות, לכל התגוננות – דברים מיוחדים לנו, שלא היה לאחרים חלק בהם ואשר עשו את ההליכה למוות כמוצא היחיד מן המצב.

יש לזכור ולחזור ולהיזכר כי על יהודי במלתעות הארי עברו תהליכים נפשיים מסובכים ביותר. אשיות עולם שלו נמוטו, ומבחינה נפשית הוא נשאר תלוי בחלל. היהודי תמך את יתדות ביתו הנפשי בשלושה יסודות: אלוהים טוב וסלח, מיטיב לבריות ודורש טובתם; האדם, הנברא בצלם אלוהים ושהוא דוברו של אלוהים עלי אדמות; ולבסוף – עם ישראל, בחיר העמים. שלושה יסודות אלה נמוטו כליל בגיטאות ובמחנות הריכוז. בשום אופן אי אפשר היה להביא לידי התאמה בין קיומו של אלוהים כזה לבין מה שנעשה לנגד העיניים יום-יום, שעה-שעה. ואי אפשר היה להביא לידי תיאום בין האדם בחיר היצירה לבין האדם הממשי, שהתהלך פה ליד היהודים בגיטאות ובמחנות. אדם זה לא פסע פסיעה קטנה בלי מגלב ובלי דם. ואי אפשר היה להביא לידי תיאום את קיומו שם עם נבחר עם כל מה שקרה לו. לא פעם קרה שגרמני לקח יהודי ושאלו בלעג צורב: "ואתה סבור עדיין כי הינך בן לעם הנבחר?..." ולא היתה לו ליהודי תשובה בפיו. ואין זה מקרה, שבגיטאות התהלך סיפור על רב ישיש, שהלך עם עדתו לשחיטה ובדרך הפליט: "מי יודע אם לא טעות היה כל מה שהיה בידינו, כל מה שהאמנו בו?..."

באין אשיות, כאשר היהודי היה נאלץ להגיע לידי מסקנה כי אחת משתי אלה: או שאלוהים טוב וסלח היא אגדה לפעוטות ובאמת ליד דין ולית דיין, או שהעם שיחת את דרכו עד כדי כך – במצב כזה לא היה לא רצון ולא כוח להרים את היד.

 

"חרפה" ו"אידיוטים" נצחיים בתוך המהומה

מי שלא ראה את הגיטו לא ראה מהומה מימיו. ובתוך המהומה הנצחית הזאת, מהומה ומבוכה, ורעש ובוקה בלתי-פוסקים, נשתמרו דברים שקשה לאדם להבין כיצד נשתמרו שם.

מספר יצחק צוקרמן: "אנו היינו לוחמים, חלוצים, אנו נשארנו בחיים. זו היתה בושה, התביישנו בפני עצמנו. היו חברים שאמרו: 'זה צריך לקחת ימים ספורים'..." היינו עד ש"ייפטרו" מן הבושה ומעצמם. ואותו דבר עצמו מספר ביומנו יהודיפ פשוט, אחד גולדשטיין מן העיירה הושץ: "התביישנו להביט אחד בפני השני"... התביישו על שאחרים נלקחו והם עודם חיים... היש יודע כמה יהודים הלכו "כצאן לטבח", כדי שלא יצטרכו להתבייש בפני עצמם?...

אחד מנהיג בונדאי, החבר ארתור זיגלבוים, שלח יד בנפשו בלונדון, בימי המלחמה. היתה זאת מחאה נגד עולם רצחני זה? ומי יודע כמה מהם הלכו לכבשנים, משום שלא רצו להיבדל מן המחנה, מן המשפחה, מכלל היהודים האובד?

ועוד מעשה באחד יהודי, שהוציאו אותו מבונקר בגיטו ורשה והובילו אותו עם משפחתו ועם עוד יהודים ומשפחותיהם למקום מסוים, ושם עשו את הברירה, את ה"סלקציה" הארורה מי לחיים ומי למוות. כאשר הבדילו בין הנשים והילדים לבין הגברים, פרץ יהודי אחד בשאלה כלפי הגרמני: "להיכן מובילים את נשותינו וילדינו?" ולשמע השאלה פרץ הגרמני בצחוק:

"אי-דיו-טים!..." כן, אנחנו היינו ה"אידיוטים" הנצחיים. אנחנו לא תפסנו גם אחר חיסול גיטו ורשה, כי בני אדם יכולים להגיע לכך, למה שהגיעו הגרמנים, כי יתכן שיקחו מיליוני אנשים וישמידו אותם, כך סתם...

ומי ימנה מספר לאנשים – יהודים, תמימים, נצחיים וקדושים – אשר בשל ה"אידיוטיות" שלהם הלכו באשר הלכו, כי לא יכלו לתפוס עד הרגע האחרון כי אמנם יתכן שדברים כאלה יקרו.

 

"והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה..."

כל קללות התוכחה, כולן מהתחלה ועד הסוף, ניתכו עלינו בגיטאות ובמחנות. ולא נחשכה מאיתנו אפילו קללת השגעון. לא מזמן פרסם פרופסור ליאו אייטינגר – מומחה לפסיכיאטריה, יהודי שבעצמו היה "תושב" אושוויץ – מחקר, בו הוא טוען כי מחנות היטלר גרמו נזקים רבים למוחות האסירים. מסימנו המובהק של השגעון הוא החדדת החושים. אדם שדעתו אינה שפויה עליו רואה דברים שהשפויים אינם מגיעים אליהם. גם אנחנו שם ראינו את החיים, את רקמות יחסי-אנוש ואת סוד יחסי אדם-אל בצורה שאדם שפוי בדעתו אינו רואה אותם, אינו מסוגל לראותם. אנו היינו כאילו מעברם השני של טוב ורע, של חיים ומוות. אנו הצצנו לתוך מעבדתו של הטבע וראינו את שורשי הדברים במערומיהם, בלי הלבושים שהטבע שם עליהם כדי שהאדם יוכל לעמוד בהם ולא למאוס בהם, לא לשקצם, לא להימלא בחילה למראיהם.

ספק גדול אם אדם נורמלי – וכל מי שלא היה שם, שהמוות לא עמד לנגד עיניו שנים על שנים, יום ולילה בלי הרף, הוא בבחינת נורמלי – עשוי להבין הלכי-נפש אלה, מצבי-רוח אלה. חוסר יכולת של התחיות במצבים מטורפים אינו פוגע בשום פנים באדם ובהגינותו, אפילו לא ברמתו האינטלקטואלית. השטח הוא אחר לגמרי. הוא מחוץ לממדים של אינטלקט. אבל חוסר-יכולת זה גם אינו משנה את העובדות כשלעצמן. אדם במלתעות הלביא יש ויש שכבר התפלל למוות שיבוא, בו ראה את הגואל.

 

אלף סממנים חסר אחד

אלף סממנים הושמו באותה טרגדיה איומה ששמה "כצאן לטבח". הכל היה כאן: גם מהומה וגם אפיסת הכוחות הגופניים והנפשיים; גם בושה לחיות וגם "אידיוטיזם" קדוש; גם אי רצון להיפרד מן המשפחות ומן העם וגם יאוש קיצוני; גם אשיות עולם שנימוטו וגם רחמים על אב זקן ועל בת חולנית. והיה פה שגעון והיתה ציפיה למוות הגואל והיו כאן עוד הרבה-הרבה מאד סממנים אחרים, שכולם יסוד יסודם: שיתוק קיבוצי והתאבדות מדעת. רק סממן אחד נעדר כאן מכל וכל – הפחדנות.

אין לדאוג לקורבנות קדושים אלה. בוא יבוא יום והם יזהירו כזוהר הרקיע. הדאגה נתונה לעצמנו אנו. הצר השמיד את יקירנו, את מיליונינו, ואף קבר לא השאיר לנו. הדבר היחיד ששרד לנו הוא זכרם. כמה נואלנו לשקץ את השריד היחיד הזה!

שכן את השאלות הנשאלות על הליכה "כצאן לטבח" יש להפוך מן הקצה אל הקצה השני. במקום לשאול: מדוע לא התמרדו? מדוע פרץ המרד רק לאחר שתים-עשרה? ומדוע היה המרד כה חלש בהשוואה למה שהיה כורח שיהיה? – יש לשאול: אם כל דבר לחוד והכל ביחד היה נגדם, נגד האפשרות המינימלית של התגוננות; אם צבאות שלמים של עמים גדולים וחזקים כרעו נפלו לפני האויב שלהם; אם השונא מרחוק והשונא מקרוב עשו כולם יד אחת להכחידם מתחת השמים; אם ראו בחוש, כאילו אלוהים ואדם קשרו קשר להאבידם ולהשמידם; אם מוחם ולבם שותקו מרעב ומעוני, ממהומה וממהלומות; אם קציני-צבא ו"קומיסרים" וחיילים מנוסים של עמים לוחמים הלכו למוות בלי אומר ומילה – כיצד זה קרה כי להם נשאר בכל זאת ועל אף הכל עוד די כוח, די אמונה, די רצון לעמוד מול האויב בצורה ובאופן שעמדו בהם? מאילו סלעים נחצבה נשמתה של אומה זו?

 

שלושה שנתקדשו בתוך עמם

טרם אביב 1943, אדר, או ניסן. מי אנוש יזכור תאריכי-גסיסה? והימים ימי גסיסת-ישראל באירופה. מאלפי ישובים כבר נמחה, נמחק שם ישראל – נעקר מן השורש: עם מצבות המתים, שהפכו מרצפות-חוצות ועם בתי הקברות שהפכו מקומות-מרעה לבהמות. נדמה כאילו עברה כאן סערת-קדומים ועקרה חיים עם מתים. ורק זעיר-פה זעיר-שם הגסיסה עודה נמשכת: עוד ישנן ערים בהן נשארו לפליטה יתרות עלובות של קהילות גדולות. כאן חרב השטן עודה שלופה. הוא מביא על ישראל את "פתרון הסופי" שלו – בדם ואש הוא פותר את השאלה שפתרונה לאלוהים ולאדם.

בין המפרכסות את אחרוני פרכוסיהן – "יתרת ורשה". הרבה, הרבה מאד נשתנה מאז החל הקרב הגדול. באופק כבר בוקעים ועולים אורות השחר. מרחוק כבר נשמעות תרועות נצחון של מכניעי הזד. ואולם כאן, באותם הרחובות הצרים, החשכים והמחושכים, שלתוכם נדחסו אחרוני בניו של ישראל בפולין, לא בא כל שינוי. כל התקוות עלו בתוהו. הצר חגג את נצחונותיו בנהרי-נחלי דם של ישראל, והוא ממלא את גרונו דם זה היום, בימי שקיעת שמשו. ויש אשר נדמה כאילו לא הביא פורענות זו לעולם, אלא כדי שיוכל לנקום את נקמתו מישראל.

ומאותם רחובות החושך הוסרה כל אשליה. הכל כאן ברי, ברור ובהיר באותם ימי אדר או ניסן אשר לשנת 1943. בהירות זו, ששמה – מוות, כאילו רובצת כאן כענן כבד ושחור על כל אשר מסביב. יש אשר ידמה כאילו היא צווחת מכל מכונית הממהרהת ככה ברחובות המוות, כאילו היא מציצה מתוך מדיהם הנוצצים של שומרי החומות, כאילו מבצבצת ועולה מתוך מבטיהם של בני הלילה המעטים הבאים עוד יום-יום לתוך תופת זו שברחובות לאשנה וזמנהופה, מוראנובסקה וגנשה, כדי להתעולל בשרידים ולרצוח את יתרת נשמותיהם טרם ירצחו את גוויותיהם.

לא, לא תיתכן כל אשליה. חצי מיליון אח ואחות נקבצו הנה. כל איש רוח אשר בכל המדינה: כל רב וכל סופר, כל רופא וכל יודע דין באו, ברחו לוורשה, כי על אנשי הרוח ניתכה ראשונה חמתו של הצר. כי על כן מלחמה לשטן עם הרוח מדור דור. כולם באו הנה להסתיר את "חטאם" הגדול – את זיקתם לרוח, מתוך תקווה קלושה שכאן, ברוב הגדול, יצליחו להיטמע ולא ייוודע "פשעם". מכל אותן חמישים ריבוא, רק שתי ריבואות וחצי עודן מסתובבות כאן. את כל היתר שיקע כבר הצר בתהומה הבוער של טרבלינקה.

ללא-שוב עברו ימי האשליה הראשונים, אותם הימים שבין ח' באב ועד אחרי יום הכיפורים. ארבעים ושש ריבואות "הלכו" לטרבלינקה באותם הימים ובתוכם קהל גדול של מתנדבים. מי יכול לדעת מה נעשה שם בנשמותיהם הדוויות של האנשים הללו? האם האמינו הם באמת כי נשלחים הם למזרח כדי להקטין את הצפיפות האיומה באותם הרחובות האיומים? האם האמינו בכנות כעסו של אותו מוקיון, אותו גנרל של ס.ס. זאמר, שנרתחו דמיו בו למשמע הידיעה שבאותם הרחובות הולכות ומתפשטות "שמועות שוא" על הנשלחים? האם באמת האמינו למכתבים שנתקבלו מאותם שנשלחו, שחיים הם וקיימים, עובדים ושבעים רצון מגורלם? או אולי העמידו רק פנים לעצמם הם, כאילו מאמינים הם, כדי שיוכלו להיפטר פעם אחת מכל אותו הנטל לבלתי נשוא, מאותה הרגשת החטא שבחיים אלו, שהנה הם חיים עוד, בשעה שמיליונים כמותם ניספו באופן רע זה; כדי שיוכלו להשתחרר מכל אותם החיים שְמָרו ממוות?

חלפו גם ימי הזעם השני – ימי ינואר 1943. אותם שלושת הימים בהם שבה רב טבחי טרבלינקה שמונת אלפים יש מתופת ורשה והעביר אותם לתופת כל התפתות. ומאותן שתי ריבואות וחצי צללי גוויות וצללי נשמות, המחכות למוות, רק למתי-מעט יש איזו שהיא תקווה לתת טעם למותם. אפילו כלי זין אין – ולא יימצא – בידי מחוסרי אשליה אלה. העולם שמחוץ לתיל המוות אדיש הוא וקר בנוגע ישראל. מעט ודל הוא מספר הכלים אשר עולם זה ממציא למועדי-מוות. טיפה זעירה באוקינוס הגדול. קורבן ישראל לא נרצה.

כן, לא רק צללי גוויות הם, אכולי רעב ומחסור, רצוצי פחד מוות ביום ובלילה, כי גם צללי נשמות. אין תקווה להם לחיות, אולם גם כל קודש אין להם למות. על כן כל אשר נצטבר בנפש ישראל דורות על דורות, כל אשר חישל את אש נשמתו לעשות – כל זה מוטל כאן כסוחה על פני חוצות. כן אמנם קלע הצר ולא החטיא. את כל קשתותיו הדריך אל שונאו הגדול: אל נשמת ישראל, אל תורתו ודתו, אמונתו ואלו. מה ומי ישראל? מבחר שבאומות, או דומן על פני השדה? שנים על שנים עמד כאן השטן ותקע באלפי שופרות: "דומן! דומן! דומן!" – ותרועות אלו כירסמו את כל און ישראל. אכלו את כל נשמתו. מה הן דת ישראל ותורתו? דת-אמת ותורת-צדק, או דת שקר ותורת-נחותים? יום וליל, יום וליל עמד כאן השטן והריע: "שקר ישראל ושקר תורתו", והעם שמע ונפשו אוכלה ספקות – סגר עליו דרכו בחיים.

כן, הפך עליו עולמו על ישראל. האל הגדול שלו, השליט על הכל, הצדיק וישר איהו? בשל מה ובשל מי ניתך עליו הזעם הזה? מי יתנה את כל עומק יאושו של עם זה, אם רב ישיש בישראל פולט מתוך פיו בלכתו עם עדתו אל השחיטה: "מי יודע, שמא טעות היה כל אשר בידינו?"

לא, אין להם בשביל מה למות. רק שקר, רק דם מחוץ, ורק שפלות, רק קוטן-לב ואזלת-יד מבפנים. כי ברצוח הצר את האמונה שבלב פרחו על קברה פרחי כל שקץ. הותרו כל הרצועות: אין אסור ואין מותר. זדון לב אנוש חוגג כאן את חגו הגדול, כי האם אין טוב ורע רק צלילים, בהמוט אשיות העבר, ההווה והעתיד גם יחד?

ודווקא באותם הימים האחרונים נתעורר בה ביתרה זו צמאון חיים אדיר, אשר נבצר מהם להחלץ ממנו. האם הונחו בו ביסודו של אותו צמאון אותה יראת הרוממות והרגשת הכבוד העילאה, שיש לו לכל אדם בישראל בשעה שהוא עומד לפני אותו המסתורין הנצחי ששמו "חיים"? האם ככל נוטה למות יקרו בעיניהם החיים דווקא באחרוני רגעיהם, בשעה שחשו שעוד יום, עוד יום והחיים הללו ינטלו מהם? האם הסתתר מתחת לצמאון הזה רצון כביר למסור לעולם הגדול, שם מעבר השני, ולדורות הבאים את אשר עבר עליהם ואשר נבצר מהם להגיע עד חקרו? או אולי היה בו בצמאות הזה מעין איזה אספורט, מעין איזה משחק-להכעיס עם האויב? מי יודע נתיבו של רוח האדם.

בולמוס עז של יציאה מן הגיטו אחז כאן את כולם: נער וזקן, איש ואישה. אמנם גם שם, מעבר השני רבו הסכנות. הצרים-הזרים ואלה אשר מוורשה עצמה – אלה אשר עליהם הוטל להושיט יד-עזרה ובמקומה הושיטו נחושתיים – אורבים כאן על כל צעד ושעל. ואולם עם כל זה שם, רק שם ישנה איזו שהיא תקווה. וכל מי אשר רק צל צלה של תקווה בידו – בורח. ואפילו בלי כל תקווה שהיא. רק להיחלץ מזה המצר שאין לשאת אותו: רק לברוח ולא לראות עוד את מה שאין כוח באדם לראותו. רק להיות מרחוק, מרחוק...

וביום אחד כזה הובאו שלושה אנשים לידי נסיון, שרק ליחידי סגולה ניתן הכוח לעמוד בפניו. אלה היו שלושת אחרוני רבניה של זו ורשה. כל יתר רבניה ומאוריה הלכו כבר עם עדתם לטרבלינקה. אולם גם לאותם השלושה אורב הצר. אתמול או שלשום חקר מלאך המוות על אודותם. "האם ישנם עוד רבנים בוורשה" – שאל ברנד את אנשי הקהילה. והשלושה יודעים את הדברים היטב: אין מסתירים דברים כאלה בימים ההם. המוות מתהלך כאן ערום, באין כל לבוש.

הבנאי שטולצמאן, שר החיצון כביכול, של הגוססים הודיע לשלושה כי דבר נחוץ לו אליהם. הם התכנסו בחדרו: רבי מנחם זאמבה, הארי שבחבורה, הגאון והחכם, רבי שמשון שטוקהאמר, הסופר והנואם, והצעיר שבחבורה, רבי דוד שפירא, ייבדל לחיים, נצר מגזע גאונים וצדיקים וחתנו של זקן רבני ורשה. הלבבות פעמו בחוזק, מי יודע מה בפי האיש? ידוע, אין לחכות לבשורות טובות. אם קוראים לאסיפה, בידוע שהרעה ממשמשת ובאה. ואולם איש בשורה שטולצמאן היום. הפעם חיים בפיו ולא מוות. ניכר כי הרגעים הללו הם לו רגעי נוחם ואושר. הוא המביא פדות וחיים לשלושת אחרוני רבני ורשה.

שטולצמאן אינו מרבה דברים. הזמן כאן, במשרדי מנהיגי הצללים, יקר וחשוב מאד. כי אכן יודעים הם, המנהיגים, כי ספורים ימיה של הקהילה שלהם, כביכול, והם בורחים ממנה, מידיעה איומה זו. הם בורחים ומסתתרים מתחת ליום-יום שלהם. מתחת לרשמיות שלהם, מתחת ל"עבודה". הם מעמידים פנים כאילו הם מאמינים שיש להן איזה ערך לאותה הרשמיות, לאותה ה"עבודה". שלושת המוזמנים אינם מחכים זמן רב. אולם, עם כל זה, כל רגע נדמה להם כשנה.

חצר ההגמונים שבוורשה, זו הרשות הקתולית-הרומאית העליונה שבמדינת פולין, החליטה לעשות מעשה-רב בשביל שלושת רבני ורשה. האם נתקבלה איזו שהיא פקודה מרומא; או אולי היתה יד הפוליטיקה באמצע והם התקנאו בחברם, אותו הגמון יווני-קתולי שבלבוב, שהסתיר אצלו שניים מרבנים עירו; או אולי היה דם המיליונים סוער בלבבותיהם והם אמרו להשתיק את הסערה במעשה זה; או אולי באו אל מקדשיהם להתפלל ולא יכלו – כי בלבלה את תפילותיהם הידיעה כי אנשי-דתם עומדים על פרשת-דרכים להכרית את פליטי ישראל ולהסגירם לידי רוצחיהם – הם החליטו להציל שלושת רבני ורשה, להסתיר אותם ואת משפחותיהם במקום נאמן ובטוח. והם מחכים לתשובה. לתשובה תכופה ומיידית. ילכו נא שלושת האנשים ויתייעצו ביניהם.

אני רואה: הנה הוא יושב לפני כאן זה האיש, האוד המוצל, זה רבי דוד שפירא, זו המצבה החיה לנפתולי-אלוהים אדירים של שלוש נשמות אדירות – הנה הוא יושב כאן בחדר התורה שלו, מוקף ספרים מספרים שונים, כבאותם הימים הראשונים בבית חתנו, אולם נשמתו, הוא כולו נמצא באותו החדר, שם בוורשה העיר, יחד עם שני רעיו. ואולי לא רק עמהם. היה לי הרגש כאילו הוא מתייחד כל הזמן עם נשמות אלה, אשר חייהם היו תלויים באותה ההחלטה: עם נשמת אשתו וארבעת ילדיו.

והפנים משולהבים והקול ניתך מהר-מהר, כאילו בא מבעד לערפל. ניכר: הנה האיש הזה אורח תדיר הוא באותו החדר. הוא זוכר כל תג וכל קוץ ממה שנאמר שם. ואולם, אולי אין בזה משום קושי גדול. כי אמנם רק מעט, מעט מאד, דובר שם. הם ישבו ושתקו. כי היתה שתיקה זו מעין שתיקתם של שלושת רעי איוב, שבאו אליו לנחמו. הם ישבו שבעת ימים "ואין דובר אליו דבר". גם שלושת האיובים שבוורשה לא דיברו דבר. הם ישבו ושתקו. ורק מחשבות שונות ומשונות עברו בראשיהם, מחשבות שלא כל אחד זוכה להן בתנאים כאלה ובמצב כזה.

והאיש מדבר. לא, הוא אינו מדבר, הוא צועק. והצעקה כאילו אינה מכוונת אלי. היא לא רק באה מן הערפל, היא כאילו גם שבה אל הערפל. נדמה: הנה עושה כאן בן-אדם את חשבון נפשו זו הפעם האלף והאחת. ובאמצע הדברים על התייעצות זו שבשתיקה, על מה שנעשה שם, או לא נעשה, באותו החדר המסתורי. קפיצה חזרה לתוך החדר הראשון, לחדרו של שטולצמאן, לאותה הקריאה לחיים שבאה לאותו החדר. ולתוך חללו של חדרנו נקלעות מלים רותחות, שנימות שונות ושונות מצלצלות בהן. אני מבחין כאן נימות של געגועים וכאב, חרטה וחדוה, חדוה כפולה ומכופלת: חדוה שבצער וחדוה שישנה במעשה-אדירים. אני שומע: "החצר התייחסה אל הדבר בכל כובד הרצינות. לגבי מי שאינו מאמין באלוהי שמים, זה היה דבר בטוח בכל מאה האחוז. ואולם, לגבי מי שעושה את החשבון שלו עם השמים – זה הוא ענין אחר לגמרי".

ותוך כדי דיבור חזרה לאותו החדר המסתורי, לאותם השנים. "ואני שכחתי אותה שעה את אשתי ואת ילדי" – טוען הקול וחוזר וצועק – "שכחתי, ממש שכחתי". ואני יודע: מלים אלו נאמרו אל אלה שאינם פה איתנו: הן מתחטאות בפני אלה שבעקבה של אותה ה"שכחה" ניספו ואינם, וכאילו באו הנה לתבוע חשבון מבעל ההחלטה: "עיניכם הרואות – מתחטא הקול – אני שכחתי. ממש שכחתי".

ואולם חדר מסתורי זה קשה היה לשכחה, לשכחה זו שבכוונה. כי הם כולם כאילו נתאספו כאן כדי להשכיח מלבותיהם את אשר ידעו וזכרו היטב. הנה לא רק האיש הזה "שכח" את אשתו ואת ילדיו. הנה הראש והראשון ביניהם, אותו הגאון בעל הזכרון הפנומנלי "שכח" את אשר הורה לא-כבר כאן, בגיטו ורשה. כי רגיל האיש ללמד ולחזור ולשנות לאנשים, כי כשם שבדורות הקודמים, כשהצר קלע לעקור את הנשמות ולהשאיר את הגופים – מצווה היה לקדש שם שמים ולהקדיש את הגופות, כדי להציל את הנשמות, כך בימי הצר הזה, הבא לעקור את הגופים, מצווה להקדיש את הנפשות כדי להציל את הגופים. ושלושתם יחד "שכחו" את אשר למדו היטב, היטב כאן, במשך ארבע השנים, כי בעצם אפס לו, למוסד זה הנקרא "רבנות", כל ערך, כי בעצם אין דורש ואין מבקש כאן לזה, מה שרב עושה או לא עושה, כי בעצם נטולים הם מן "החיים" כביכול, כי בבית הקברות הגדול הזה הם מתו מיתה רוחנית לעדתם, ועדה זו מתה מיתה רוחנית להם, כי אף אחד מאלף אינו מעלה על זכרונות את שמו של רב בישראל.

אפס נראה שלא את הכל "שכחו". יש דברים שהם היטיבו לזכור. הנה האיש, היושב מולי, זכר היטב את אחיו ממוראנובסקה 36-40, אותו הבית ה"פרא" אשר בו גרו אודים מוצלים מאש כל השרפות; אותם ה"בלתי-רשמיים", שלפי הרשימות של הצורר הוטל עליהם להיות בטרבלינקה והם עוד התגוללו כאן – אותם היהודים "שכל מילה של תנחומים היא גאולה להם". הוא היטיב לזכור את רבי יעקב סרברניק "התמים והתם" מבית התפילה שבאותו הבית, שהוא, האיש הצועק בי, הנהו היחידי הבא להתפלל אל הבית הזה מחוץ, ושהוא מביא לו, לרבי יעקב זה, את התנחומים בעצם בואו לשם, בעצם הדבר שהוא מסכן את נפשו ורץ לבית התפילה בשעות העבודה, בשעה שכל הנמצא בחוץ אחת דתו למות, תיכף ומיד. והוא העלה על זכרונו את אותם הרגעים המרים אשר ימונו לו לאותו "התמים והתם", כשיוודע לו שהרב עזב את בית התפילה, את "הבלתי-רשמיים", אותו, את רבי יעקב, והלך להסתתר אצלם.

אולם כנראה לא היתה "שכחה" זו מן הקלות ביותר כי, אכן ירא, ירא האיש את המחשבות, שהיה בהן כדי לעורר את הזכרון. ובלי איזה קשר למה שנאמר עד כאן, אני שומע פתאום דברים משטח אחר לגמרי. "אלמלא היו לה לנשמה פנים, ודאי היתה מתאדמת מחרפה, היתה מתאדמת ממחשבה עצמה", ולכן לא נתן האיש לקטעי מחשבות שייעשו מחשבות, שיקבלו צורה קבועה, צורה של זכרון. ולכן הוא "שכח" את אשתו ואת ילדיו. כי אכן התבייש האיש שמא יש, חלילה, בלבו שמץ-מה של מחשבת-פיגול, קורט של רעיון של הוצאת עצמו מן הכלל, אותו ואת ביתו, בשעה שכל השאר יישאר כאן למשיסה ואבדון.

והאיש טרם כילה את דבריו ואני כבר שומע: "בעצם היו הרגעים הללו הרבה יותר חשובים ורציניים מכל אותו הענין כולו. להציל את עצמנו, או לא להציל – זה היה פחות גדול ועצום ממה שעבר עלינו אז, באותם הרגעים או השעות". כי כמה זמן ארכה התייעצות זו, דבר זה אין האיש יודע. "יתכן רגע ויתכן שלוש שעות. הזמן נדמה כשנה תמימה". והאיש מודה בפני שלעתים קרובות הוא שב לאותם הרגעים, או השעות, לאותו החדר. ומדי פעם הוא חש כי עליו להתרומם עליהם. ומדי שובו משם, הוא שב מעולם אחר, אשר מנשבות בו רוחות אחרות, לגמרי אחרות, מאותן הרוחות המנשבות כאן, בעיר הנידחת שבמדינה נידחת זו, בגרמניה של 1945.

והשתיקה נפסקה. האיש ההוא הפסיק אותה, כי בספריו למד האיש לדעת את נפש האדם ואת רוחו. הוא יודע כי אור וחושך נלחמים תמיד בנפש האדם. הוא יודע כי בתנאים כאלה אין – ולא יתכן שיהיה – "הן" שלם ומוצק, או "לאו" איתן וחזק. הוא מודה בפני שירא שמא יש, חלילה, בלבבות חבריו מחשבה אחרת. ליתר דיוק: קטע של מחשבה. ולכן הפסיק את השתיקה. הוא לא רצה שקטע מחשבה זה יבוא לידי ממשות. ואיתו היתה הצדקה, כל הצדקה להפסיק את השתיקה: הוא היה הצעיר שבחבורה, משפחתו היתה עוד שלמה איתו, גלויה וידועה היתה לכל כל גודל אהבתו של רב צעיר זה לביתו ולילדיו. לו היתה הצדקה להיות ראש המדברים.

והוא פתח ואמר: "אני הצעיר שבכולכם. אין דברי מחייבים אתכם. גלוי וידוע לפני כולנו שאין אנו יכולים לעזור להם, לאנשים הללו, במאום. אולם בעצם הדבר שהיננו עמהם, שלא עזבנו אותם, יש בשבילם משום עידוד, משום העידוד היחידי. לי אין כוח לעזוב את האנשים הללו". דברים פשוטים, בלי כחל ופרכוס, כמו שפשוט היה המצב כאן. ואחר בא הסיום. כמו כן דברים פשוטים שנאמרו כבר וייאמרו עוד ריבואות פעמים מאנשים כנים, שאמונה גדולה חיה בלבם. "לית אתר פנוי מיניה. ואנחנו ניסתר מאלהים? אותו האלהים שישנו שם, ישנו כאן".

הדברים יצאו מפי האיש ומשא של אלפי כורים נפל מתוך לבותיהם של השלושה. אף מילה אחת לא נאמרה. רק בכי, בכי גדול וטהור התפרץ מתוך הלבבות; בכי אסון ובכי אושר. הם בכו על שנענשו לראות את עצמם בכך, ועל שזכו והגיעו לידי החלטתם זו. אותה שעה צררו את נשמותיהם בצרור קדושי האומה וטהוריה. אותה שעה שהמלים היחידות שהוציאו מתוך פיהם היו: "אל לנהל כל משא ומתן בענין זה".

עפר אני תחת כפות רגליכם, אתם קדושי ישראל, שנתקדשתם בתוך עמכם, שקדושתכם נודעה לנו רק משום שאחד מכם נשאר לנו לפליטה. מי ימנה מספר אלה שכמותכם, גיבורים וטהורים שזכו ונתעלו למדרגתכם – וקורבנם לא נודע? עפר היננו כולנו, החיים פה איתנו, תחת כפות רגליהם.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial