מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

יהושע ביכלר, בין הילדים באושוויץ ובבוכנוואלד

עדות יהושע (רובינו) ביכלר על אושוויץ. מתוך הספר: ילדות בצל האימה

 

בין הילדים באושוויץ ובבוכנוואלד

איש לא ידע לאן מובילים אותנו. כולם ניחשו, אבל אף אחד לא העלה על הדעת שמגרשים אותנו לאושוויץ. אולי רצו להתעלם מכך, אולי חשבו שהחזית קרובה ולא הגיוני לשלוח לשם את היהודים. מאחר ועברנו את גבול מורביה, דעת הרוב בקרון שלנו היתה, שנוסעים לטרזיינשטאט, בצ'כית טרזין. על טרזין היה ידוע בסלובקיה. התקבלו גלויות משם, לאחדים היו שם קרובים, כי רוב האסירים בגטו טרזין היו יהודי ארצות צ'כיות. בשעות אחרי הצהריים נעצרה הרכבת בעיר מוראבסקה אוסטראבה, בקרבת הגבול הצ'כי-פולני לשעבר. הצוות הגרמני שליווה את המשלוח הרשה לכמה יהודים לרדת כדי להביא מים לשתיה. גם אבא שלי ירד מהקרון עם דלי, עמדתי על יד הדלת הפתוחה ושמתי לב שאיש לא שמר על הקבוצה. בקלות יכלו להסתלק ולהתערבב בין המון אנשים שפקדו את תחנת הרכבת הגדולה. אבל, כפי שזה היה גם במקרים רבים אחרים, היה כלל בין היהודים שלנו: לא מפקירים את המשפחה. זאת היתה הדילמה של אותם הימים, בה התנסו רבים מבין היהודים ולא היה קל להחליט במה לבחור במצבי הלחץ והמצוקה הנוראים. בערב נעצרה הרכבת שוב, הפעם בשדה פתוח, ואחרי כמה דקות המשכנו ונסענו מרחק קצר ונוצר הרושם שהגענו למקום היעד. בחוץ החשיך, כמה אנשים עלו לאשנבים המסורגים כדי לראות לאן הגענו. אנו נמצאים כנראה באזור מכרות פחם או מפעלי פלדה, כך הודיעו והוסיפו שרואים ארובות גבוהות הפולטות להבות אש לגבהים, כנראה תנורים להתכת עופרות ברזל. הניחושים נמשכו עד שלפתע נפתחה דלת של הקרון ונשמעה פקודה בגרמנית: כולם החוצה! ראינו אנשים בבגדי פסים שעלו לקרונות וציוו עלינו להשאיר את החבילות בקרון ולרדת. הרגשתי איך העצבנות עולה. אבא שלי החזיק אותי ביד, אמא היתה עם האחות. אבא ניגש לאיש עם בגדי פסים ושאל אותו בגרמנית: לאן הגענו? האיש פלט מתוכו: "אל תשאל ותרד". אבא לא הירפה ממנו וחזר על השאלה כמה פעמים, עד שהאיש אמר לאבא: "שמעת כבר על אושוויץ? עכשיו תרד, אבל מהר!" הרגשתי שהיד שהחזיקה את ידי רועדת מהתרגשות. לא ידעתי מה פשר הדבר. כשירדנו הפרידו בינינו, הדברים לחוד והנשים – אמא והאחות – לחוד. העמידו אותנו בשורות, ראיתי איך מרוקנים את הקרונות ומעמיסים את החפצים שלנו על משאיות. אמרו לנו שמובילים את זה למחנה ושם נקבל את הדברים. אמא ואחותי נעלמו בין המון הנשים והתמזגו לאיזה גוש שחור כמה מאות מטר מאחורינו. עמדנו בחמישיות בגשם דקיק, עד שבאו כמה קציני ס"ס והחלה הסלקציה הידועה. אינני יודע מי היה הרופא שערך את הסלקציה. כשהגיע תורי ראיתי שאני עומד לפני קצין צעיר יחסית ומחייך, במעיל עור וכסיות בידו. עוד לפני כן אבא הפציר בי, שתמיד כאשר ישאלו אותי על גילי, עלי לענות שאני בן שש עשרה. לא תפסתי למה אני צריך לשקר, אבל אבא עמד על כך, לכן קיבלתי את זה.

היתה לי הרגשה מוזרה. תפסתי איזו חולשה, הרגליים לא עמדו יציבות על הקרקע הבוצית בשעה שעמדתי שם ומולי קצין הס"ס. שמעתי במעורפל שהוא שואל בן כמה אני. היה לי נורא יבש בפה, התשובה נתקעה לי בגרון, לא הייתי מסוגל לענות. הוא חזר ושאל שוב: "בן כמה אתה, ילד?" רק אז הוצאתי איכשהו מתוכי: "בן שש עשרה". הוא הראה עם האצבע לכיוון הגדר, שם עמדה קבוצת אנשים קטנה. שמעתי מאחוריי את צעדי אבי. כשהגענו ועמדנו בין קומץ הגברים, שם אבא את ידיו על ראשי ומלמל איזו תפילה. סביבנו היה חושך שחור, לא ראינו כלום. פנסי פרוז'קטור על עמודים גבוהים האירו את הרחבה, שם נעצרה הרכבת. ראיתי איך האנשים נעלמים אי-שם בחושך. את אימי ואת אחותי לא ראיתי יותר.

קבוצת הגברים ואני בתוכה מנתה כמאה איש, ביניהם כמה מבני עירנו. אחרי המתנה של כמה שעות, לקחו אותנו לאיזה בנין ענק, כפי שהסתבר היתה זו המקלחת המפורסמת של אושוויץ-בירקנאו. שם זכינו לתהליכי הקבלה המקובלים במחנה זה. קודם דרשו מאיתנו להתפשט. היה זה חיזיון מביש ומשפיל ובשבילי ממש מזעזע ומביך. אף פעם לפני זה לא ראיתי את אבי עירום, גם לא את כל הגברים, ביניהם מכובדי הקהילה, אשר פתאום עומדים שם לפניי ערומים וחסרי אונים. בקושי התגברתי על הזעזוע שהדבר גרם לי. דחפו אותנו בעזרת מקלות וצרחות לידי סַפָּרִים כביכול, אשר גילחו אותנו בכל מקום שם גדלו שערות. כמובן שסכיני הגילוח היו בשימוש תקופה ארוכה וגילחו בהם אולי אלפים של אסירים. הגילוח עצמו היה משפיל, הספרים-האסירים התייחסו בגסות, בעטו בנו ודחפו אותנו. לא פלא שאחרי טיפול כזה רוב האנשים יצאו חתוכים ומלאי דם. משם עברנו למקלחות. היה זה אולם ענק בלי זכוכיות בחלונות, רוח פרצים וקור איום חדרו פנימה. התקלחנו במים קרים, בלי סבון וכמובן בלי מגבות. התיבשנו מהרוח שנשבה מכל עבר. הכל זרם כבסרט נע, אחרי המקלחות טבלו אותנו באמבטיות של ליזול, זה חומר מחטא חריף במיוחד, שמשתמשים בו לחיטוי בתי שימוש. אנשים שנחתכו בשעת הגילוח סבלו צריבות בשעה שהיו צריכים לצלול לתוך האמבטיה. בשעת חלוקת הבגדים דיברתי עם אבא סלובקית ומהחלון ממנו הגישו את הלבוש פנה אלינו אחד האסירים הותיקים שעבדו שם ושאל מאיפה אנחנו. אבא ענה לו, והאיש אמר שהוא מהסביבה, מעיירת ורבובה. אבא התחיל איתו בשיחה, שאל אותו לאן הגענו ומה יהיה איתנו. האיש שוחח עם אבא בשקט. אני לא תפסתי בדיוק על מה הם מדברים. הייתי נורא עייף ובנוסף לזה גם בהלם מכל הדברים שהתרחשו בשעות האחרונות מסביבי. אני רק זוכר, שהאיש הודיע לאבי שבמחנה נמצא אסיר מטופולצ'אני בשם ביכלר ויתכן שזה האח של אבא. אבא שלי היה מאד נרגש, כשהאיש הבטיח למסור במשך היום לאח של אבא על בואנו לאושוויץ. הוא גם הוסיף, שאין לנו מה לדאוג, כי לאותו ביכלר יש במחנה משרה טובה והוא ידאג לנו.

הלבוש שקיבלנו כלל זוג מכנסים, חולצה וז'אקט. לנו היה מזל שלא היו במחסן נעליים, כך שהירשו לנו להשאיר את הנעליים שהבאנו מהבית. הסתבר שזה היה יתרון עצום, כי נעליים שחילקו שם היו נעלי עץ, שבקושי אפשר היה לנעול וללכת בהן. לאבא ולי היו נעליים טובות וזה היה חשוב, כי גרביים או משהו דומה לא קיבלנו ואת הנעליים נעלנו על רגל יחפה. הבגדים לא היו בגדי הפסים המקובלים במחנות ריכוז, אלא לבוש אזרחי שהותאם לתנאי המחנה. כנראה לא נשארו להם יותר בגדי אסירים ולכן סימנו בגדים רגילים עם פסים בצבע אדום וזאת חילקו לנו. הסתכלתי על אבא שלי אחרי שלבש את הבגדים, בקושי הכרתי אותו. עוד לפני זמן מה היו לו שערות, שפם ובאותו הרגע השינוי היה ממש מהמם. את עצמי כמובן לא יכולתי לראות, כי מראה לא היתה שם.

אחרי שעברנו את תהליכי הקבלה הראשונים, הובילו אותנו למחנה שכונה "מחנה הצוענים", שם היו מרוכזים הצוענים לפני שהנאצים רצחו אותם, כמה שבועות קודם בואנו. הוכנסנו לאחד הצריפים, שהיה ריק לחלוטין, לא היה בו כלום. שם הקביל את פנינו הממונה על הצריף, אסיר פולני לא-יהודי, שנתן לנו שיעור ראשון על מהות המחנה ועל מה שמצפה לנו בהמשך. ביחד עם חבר עוזריו, שרובם היו אסירים לא-יהודים, תוך מכות, קללות ובעיטות, העמידו אותנו בשורות, הממונה נעמד במרכז הצריף עם מקל ביד והתחיל לנאום: "שימו לב, אני יודע שאתם היהודים בני זונות, מסתירים בגופכם דברי ערך, זהב, יהלומים וכיו"ב. יש לנו ניסיון איתכם, יהודים מזוהמים. לטובתכם, תמסרו את הכל, אבל מיד עכשיו, ולא יקרה לכם כלום. אחרת, נעשה לכם בדיקה ונגלה את הכל ואז סופכם יהיה מר. וכעת, למי שיש מה למסור שייצא מהשורה". היהודים היו המומים מכל שעבר עליהם בשעות האחרונות ולא תפסו בכלל על מה הוא מדבר. איש לא יצא מהשורה. יתכן שלאי שלא היה שום דבר, יכול להיות כי מישהו הסתיר איזה חפץ. הממונה עבר בין שורות האסירים, לפי ראות עיניו הוציא אחד היהודים מהשורה וצרח: "את יהודי מזוהם, אתה מסתיר משהו!" היהודי התגונן, אמר שאין לו שום דבר, אבל הממונה לא הירפה ממנו. התנפלו עליו ארבעה גברתנים, השכיבו אותו על רצפת הבטון ושברו אותו במכות. אנו, האסירים החדשים, עמדנו שם והתבוננו באירוע המחריד, שנשאר חרוט בזכרוני. אחרי שגמרו עם היהודי, הוציאו שני והדבר חזר על עצמו. אני לא יודע האם הם השיגו משהו או גילו איזה דברי ערך, אבל לפחות חמישה איש נשארו שוכבים על הרצפה, את זה אני זוכר היטב.

התנאים בצריף היו מחרידים. ישנו על רצפת בטון, כל אחד קיבל שמיכה מזוהמת, דקה, לכיסוי וזה הכל. את השמיכות חייבים היינו להחזיר כל בוקר. לקראת חלוקת האוכל חילקו קעריות מפח, חלודות, שלא רציתי להאמין כי הן מיועדות לאוכל. בצהריים קיבלנו מין נוזל, שהיה צריך להיות מרק. כפות לא היו, ניסיתי לשתות אבל לא הייתי מסוגל לקחת את זה לפה, בגלל הטעם. עדיין היינו "מפונקים" ורק אחרי שאבא דיבר אלי וממש הכריח אותי, לגמתי כמה לגימות. פרוסת לחם שחילקו בערב, היה לה טעם של נסורת. למחרת, מוקדם בבוקר, כשבחוץ חושך מוחלט, העמידו אותנו למיסדר והתחילו להסביר איפה אנו נמצאים, מה הנוהל של המחנה, כללי התנהגות וכדומה. הכל תוך צרחות, גידופים ומכות. עשינו תרגילי סדר, להסיר כובעים, לחבוש כובעים, הכל מאות פעמים עד שהכל דפק וסיפק את דעתם. פשוט, טירטור משגע. רק אז שיחררו אותנו מהצריף ויכולנו לראות איפה אנו נמצאים ולפגוש גם אסירים מן השורה שהובאו למקום לפנינו. התגודדנו מפוחדים, לא העזנו להתרחק מהצריף. הגיעו אלינו כמה אסירים, יהודים מהונגריה, והם סיפרו לאן נקלענו. כמובן היו הרבה שאלות. השאלה העיקרית היתה: "איפה המשפחות שלנו?" הרי רוב הבאים היו בעלי משפחות, אבות לילדים. אחד מהיהודים ההונגרים הצביע בידו מאחורי הגדר, שם הזדקרו שלוש או ארבע ארובות, מהן מפלטו אש ועשן ואמר: "אתם רואים שם? הסתכלו על האש, שם שורפים עכשיו את הגופות של הנשים שלכם ושל הילדים שלכם". האנשים היו במבוכה. היו כאלה שחייכו, פשוט לא האמינו. חשבו שהאיש עושה צחוק. אחרים החליפו צבע, ממש התמוטטו. זה היה למחרת בואנו למחנה וזו היתה הפגישה הראשונה עם הסביבה החדשה.

מאוחר יותר הופיעה בצריף קבוצה של אסירים, כנראה מיוחסים, לפי מראה פניהם ולפי לבושם המסודר. שוב העמידו אותנו בשורות. המיוחסים החלו למיין אותנו לפי המקצוע, כדי לסדר אותנו לעבודה או לשלוח למחנה אחר. מיינו קבוצות-קבוצות, העמידו את האנשים בצד כדי להעבירם למקום היעוד. האנשים, אחרי מה שעבר עליהם בצריף, עשו הכל כדי לצאת, כי חשבו שהמקום הוא הגרוע ביותר ולאן שלא יכיעו יהיה יותר טוב. לגבי אחדים התברר שהיו מקומות גרועים עוד יותר. אבא שלי היה בין המעטים שהעדיף להישאר, כי ידע שאחיו נמצא במחנה והוא יעזור לנו להתחמק מהשילוחים הראשונים. לאח של אבא, זאת אומרת לדודי, שהיה באגף הסמוך, כבר נודע שאנחנו במחנה ומסר לנו שיפגוש אותנו בערב, אחרי העבודה, ליד הגדר המחושמלת במתח גבוה, שהפרידה בין האגפים השונים של מחנה בירקנאו. באותו ערב חיכה הדוד מעבר השני של הגדר מאחורי הצריף שלנו. היתה פגישה מרגשת וקשה ביותר. היה זה דוד יעקב, שגורש מסולבקיה ביום כיפור 1942 ושהה כשנתיים באושוויץ. איתו היו עוד שני בחורים צעירים בני עירנו, שגם הם גורשו ב-1942. אני רק זוכר שהדוד בא לאבא בטרוניות, והיו לו טענות קשות שאבא, כאדם נבון ושקול, לא עשה דבר נגד גירוש משפחתו. הדוד לא תפס, איך היהודים נתנו בספטמבר 1944 לגרש את עצמם ואת משפחותיהם למחנות השמדה. זה לא נכנס לו לראש.

אבא שלי עמד המום ולא אמר מילה. לבסוף הדוד אמר שנעשה הכל כדי להישאר במחנה והוא יוכל לעזור לנו. העביר לאבא דרך הגדר מכשיר גילוח וביקש מאבא להתגלח, מכיוון שחשוב במחנה להיראות מסודר וצעיר יותר. לי זרקו דרך הגדר גרבי צמר וסוודר. הצטרכתי ללבוש אותו תחת החולצה, כי אסירים כמונו, שהיו בתחתית המדרגה, לא הורשו ללבוש אלא רק את הלבוש שחולק במחנה. דברי לבוש אלה הועילו לי מאד ונשארו אצלי בכל התקופה, עד שהגעתי לבוכנוואלד.

למחרת הפגישה, זה היה ביום השלישי שלנו באושוויץ, התרוקן הצריף ורוב האנשים שולחו למקומות שונים לעבודה. בשעת המיסדר הופיע איזה אסיר והודיע שבמחנה פרצה מגפת סקרלטינה וכל הצעירים עד גיל שבע עשרה חייבים לעבור לצריף ההסגר. האיש ניגש ישר אלי, תפס אותי ורצה לקחת אותי איתו. אבא החזיק בידי ולא רצה לשחרר אותי. נוצרה שם המולה, דחיפות, משיכות ואני באמצע, כשאבא מושך אותי פנימה לצריף והאיש החוצה. לי כבר לא היה איכפת. אמרתי לאבא שיעזוב אותי, בין כה וכה יקחו אותי בכוח. אבא לא רצה לעזוב. היתה לו איזה תחושה שטומנים לנו פח והוא ממש נלחם איתם. הוא צעק שלא יקחו אותי או שיקחו גם אותו, אבל זה לא הועיל. הם דחפו את אבא בגסות. לא היתה לו ברירה. הוא שיחרר אותי והם משכו אותי משם. אבא נישאר בצריף עוד איזה זמן והועבר באחד השילוחים, שיצאו אז כמעט יום-יום מאושוויץ, לאחד המחנות, לא הצלחתי לברר לאן. שם נפרדנו ומאז רק פעם אחת בא לראות אותי. אין לי כל ידיעות מה עלה בגורלו.

אותי העבירו לצריף ההסגר באותו מחנה. כשהגעתי היו שם כאלף נערים וילדים מגיל שלוש עשרה ושבע עשרה, שהובאו לשם מכל קצות המחנה. אני הייתי למעשה לגמרי חדש. לא ידעתי מה קורה, איך להתנהג, מה אסור ומה מותר. הייתי "ירוק". פגשת שם נערים מסלובקיה, היו שם רבים מטרזין, מגטו לודז' והרוב מהונגריה. אלה שהיו כבר מספר חודשים במחנה, הדריכו אותנו, סיפרו לנו על הסלקציות הנערכות מדי פעם על ידי דוקטור מנגלה, דברים שלנו, החדשים, לא היה עליהם מושג. כששמעתי דיבורים אלה חשבתי שהם סתם סיפורים מצוצים מהאצבע. אבל אלה היו ילדים כל אחד מהם עבר כבר כמה סלקציות ואיכשהו נותרו בחיים. הם אמרו לנו במפורש, שהעבירו אותנו לצריף ההסגר במטרה אחת, שנהיה קרובים יותר לתאי הגזים. לפי אותם הבחורים, הצריך שלנו היה פרוזדור לתאי גזים.

אני לא ידעתי ולא שמעתי על תאי גזים בכלל. צחקתי והתעלמתי מכל הדברים. חשבתי שעושים בדיחות ורוצים להפחיד אותי. היינו מבודדים לחלוטין מהעולם החיצון, סגורים כמעט הרמטית בתוך הצריף, בלי כל אפשרות לצאת. אחרי כמה ימים איבדתי את מושג הזמן וזה גם לא היה חשוב. הזמן לא נמדד לפי השעון, אלא לפי חלוקת האוכל והעמידה במיסדר, שנערך בצריף. את הצרכים עשינו בדליים, שרוקנו פעם ביום ובצריף היה מחנק וסירחון מחריד. בקושי היה מקום לעבור. היה דוחק נורא, אשר גרם למריבות ומכות בין הנערים. שררה שם חוסר קומוניקציה לחלוטין בין הקבוצות השונות של הילדים. אלה מהונגריה רובם לא הבינו יידיש ולא פולנית, והפולנים לא הבינו הונגרית. בשל כך פרצו אי הבנות שבתנאים כאלה הסתיימו לרוב במכות. אנחנו מסלובקיה שימשנו כעין חוליה מקשרת, במקרים מסויימים גם כמתורגמנים, כי אחדים מאיתנו דיברו הונגרית, רובם הבינו פולנית או דיברו גם יידיש. את העולם שמסביבנו יכולנו לראות רק דרך אשנבים קטנים שהיו ממוקמים מתחת גג הצריף או מבעד שני פתחי איוורור שבחלק האחורי של הצריף. יום אחד אני שומע שאחד הילדים קורא בשמי. כששאלתי אותו מה העניין הוא אמר לי שמישהו העומד בחוץ ליד גדר התיל שהקיפה את הצריף קורא לי. הגעתי לאחד הפתחים וראיתי את אבא עומד ליד הגדר. אני יכולתי לראות אותו היטב, אך לא הייתי בטוח האם הוא רואה אותי. צעקתי וגם הוא צעק משהו. לא הבנתי בבירור, רק ידעתי ששמע אותי. שמתי לב שהוא בוכה, את זה אני זוכר היטב. הבנתי שבקרוב עומדים להעבירו למחנה אחר. הוא עמד שם במעיל שחור ארוך עוד זמן-מה, עד שבחוץ החשיך ואיבדתי קשר עין איתו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

מצב הרוח בצריף ההסגר היה ירוד ומייאש. נפוצה השמועה כי כאשר ההסגר יסתיים כולנו נישלח לתאי הגזים. אני התחלתי להסתגל לסביבה ולהבין יותר מה קורה ולתפוס את המתרחש סביבי. היתה לי תחושה שלמעשה איבדתי את כל המשפחה ונשארתי לבד, בודד. יחד עם זה, נותרה בתת-הכרתי איזו תקווה שבכל זאת הם נשארו בחיים. מה שהטריד אותנו ואותי במיוחד בצריך ההסגר היתה הציפיה לגורלנו כאשר ההסגר יגמר. כולם ניחשו איך יפול דבר, מה יעשו איתנו ואיך יתנהלו הדברים. ויום זה הגיע מוקדם יותר מכפי שציפינו. בוקר אחד נפתח השער הגדול של הצריף והודיעו לנו שההסגר הסתיים. זה הגיע באופן כה פתאומי ובמפתיע שלא היינו מוכנים להאמין. איש לא יצא החוצה, כולם נשכבו על הדרגשים, כי היינו משוכנעים שבחוץ מחכים אנשי הס"ס כדי לערוך סלקציה. אחרי זמן מה הופיע הממונה על הצריף עם עוזריו והודיע שכולם חייבים להתייצב לפני הצריך למיסדר. אבל גם הפעם איש לא זז. רק אחרי שהתחילו "לטפל" בנו ולהרביץ, הצליחו להוציא אותנו החוצה ולסדר בשורות. להפתעתנו, בחוץ לא היה איש מחוץ לבעלי התפקידים בצריף שלנו. הממונה ניסה להרגיע אותנו ואמר שלא יאונה לנו כל רע, פשוט אחרי שההסגר נגמר מעבירים אותנו למחנה אחר. אז פרצה הבהלה, כי העברה למחנה אחר במציאות של אושוויץ התפרש כשילוח לתאי גזים. רובם היו משוכנעים שמובילים אותנו לשם. היה זה רגע מחריד, בשעה שצעדנו, מלווים באסירים בעלי תפקידים, מצויידים במקלות לעבר שער המחנה, כשבראש הטור צועד הממונה על הצריף. ידענו, שאם הוא יפנה שמאלה, הולכים לאזור תאי הגזים. ימינה – פירושו שמעבירים אותנו לאחד האגפים של בירקנאו. בדריכות עקבנו אחרי הנעשה ליד מחסום השער, שם שמרו אנשי ס"ס. הייתי באחת החמישיות באמצע הטור. נעמדתי על אצבעות רגליי, כדי לראות לאן יפנה הממונה בתום סידור העניינים ליד השער. היתה זו ציפיה דרוכה שקשה לתאר במלים. לא ניתן לבטא את המתח ששרר שם. בסופו של דבר המחסום התרומם והתחלנו לנוע, כששומרי ס"ס סופרים אותנו. עקבתי אחרי הממונה על הצריף בשעה שהתקרב לפרשת הדרכים ואני רואה שהוא פונה ימינה. באותו רגע עברה בי איזו הרגשה מוזרה. קשה להגדיר זאת. שמעתי מסביבי אנחת הקלה של חבריי כשעברנו את המחסום וצעדנו על הכביש, שהיה סלול לאורך המחנות. ידענו שלא לוקחים אותנו לתאי גזים, אלא אנו עוברים למחנה אחר. בזה נגמר עבורי הפרק הראשון במחנות ההשמדה. למרות שהלכנו לקראת הלא-נודע, לא הצטערתי במיוחד בשעה שעזבנו את מחנה הצוענים, שנחשב כגרוע ביותר בין כל המחנות שבקומבינט הרצח של אושוויץ.

המחנה אליו הוביל אותנו הממונה על הצריף היה אגף א', שבשפת האסירים נקרא מחנה בידוד. בניגוד לשאר המחנות, במחנה זה היתה רק שורה אחת של צריפים והוא היה הקיצוני ליד הכביש שהוביל למחנה המרכזי ולעיר אושוויץ. באותו הזמן היה המחנה מיושב רק בדלילות. הוכנסנו לצריף מספר 3. בערב, כשנסתיימו הליכי קבלתנו, חזרו מהעבודה כמה עשרות שבויי-מלחמה סובייטים ששכנו באותו צריף. זו הפעם הראשונה פגשתי בסוג זה של אנשים, אשר הועברו למחרת למקום אחר. הממונה על הצריף שקיבל אותנו היה בריון אכזרי במיוחד, אסיר גרמני, לא-יהודי, פושע שנשפט לתקופת מאסר ארוכה. היתה לו שיטה מיוחד לטיפול באסירים. מהבעיטות ומהלומות האגרופים אנשים ממש התעופפו באויר והיה פחד להתקרב אליו. הקומוניקציה שלו עם האסירים היתה באמצעות מכות. למרות שאני זוכר היטב הרבה פרטים מחיי המחנות שעברתי, את השהות במחנה זה אינני מסוגל לשחזר. איני יודע מה הסיבה. רק מקרה אחד זכור לי היטב.

אחרי זמן מה במחנה הבידוד, בו לא עבדנו, נסגרו לפתע דלתות הצריף ופנימה נכנסו מספר אנשי ס"ס בליווי קבוצה גדולה של בעלי תפקידים שבקרב האסירים. מיד ניחשנו שמשהו רציני עלול להתרחש. לרבים היה כבר ניסיון. כל יושבי הצריף, כאלף נערים, היינו לכודים בפנים. לא ידענו מה לעשות. היינו חסרי אונים. לפי ההכנות ידענו שזאת סלקציה. תחילה ריכזו אותנו בחלק אחד של הצריף, הצטרכנו לעלות על הדרגשים. לפני הדרגשים ניצבה שורה של בעלי תפקידים עם מקלות ביד והם שמרו שאיש מאיתנו לא יעבור לצד השני, הריק, של הצריף. על יד הדלת העמידו שולחן, שם ישב רופא ס"ס גרמני עם כמה מעוזריו והממונה על הצריף עם העוזרים שלו. אנחנ נאחצנו לעבור על יד השולחן. הוא בדק או רק היפנה מבט לעבר הנערים ומיין אותנו, מי לחיים ומי למוות. אלה שהוא הועיד לתאי הגזים נתפסו בידי הבריונים הפולנים והגרמנים שעמדו על יד הדלת והושלכו החוצה. שם עמדו כמה חיילי ס"ס שדחפו אותם בעזרת מכות למכוניות-משא שהמתינו לפני הכניסה לצריף. אלה שהיו בני מזל ועברו את הסלקציה פנו לצד הריק של הצריף, עלו על הדרגשים והתבוננו במתרחש. במקרה הייתי בין הראשונים שעברו על יד הרופא, אולי זה היה המזל שלי ובגלל זה נשארתי. עליתי לקומה העליונה של הדרגשים, שלא יראו אותי, ונגד עיניי התגלו מחזות לא מהעולם הזה. ילדים, שהיו הרבה זמן במחנה ועברו כמה סלקציות, התחננו על חייהם, נישקו את המגפיים של הרופא, ניסו לשכנע אותו שהם בריאים וחזקים, שהם מסוגלים לעבוד בכל עבודה. ממש קריאות קורעות לב. חרוט בזכרוני מקרה של נער ממונקאץ', בן-גילי בערך, שנראה יחסית טוב. זה היה נער שידע להסתדר במצבים קשים, ממולח כזה, שידע לארגן אוכל. גם הוא היה בין אלה שמויינו לתאי הגזים. הוא ניסה לדבר אל הרופא, להתחנן, הראה לו את שרירי היד וצעק: "אני חזק, אני יודע לעבוד". זה היה אירוע קורע לב, לא ניתן לשכוח את זה. הממונה על הצריף ניגש, תפס אותו והעיף אותו בבעיטת יעף ממש החוצה. הסלקציה התמשכה כמעט יום שלם ולבסוף נשארנו ממש בודדים בתוך הצריף. אולי מאה, אולי חמישים, קשה להעריך. כפי שהסתבר היתה זו אחת הסלקציות האחרונות שנערכה באושוויץ והקורבנות היו כאלף נערים יהודים, רובם מפולין ומהונגריה. הם שהו חודשים ארוכים במחנה ודווקא לקראת הסוף התאכזר גורלם ונשלחו למוות.

יום או יומיים אחרי הסלקציה העבירו אותנו, כמה עשרות שנותרנו, לאגף ד', שהיה מחנה הגברים בבירקנאו. שוכנו בצריף מספר 29, שהיה צריף ילדים, ובאותו הזמן היו בו כמה מאות ילדים ונערים. המחנה נחשב כטוב יחסית בין כל מחנות בירקנאו. רוב האסירים היו ותיקים, בעלי "זכויות", שעבדו במקומות שונים. ביניהם גם אנשי "קנדה" המפורסמים, שעסקו במיון וסידור החפצים שהיהודים הביאו לאושוויץ והיה להם מכל טוב. ביניהם היה גם דוד יעקב, אחיו של אבא. כשנודע לי שהגענו למחנה גברים, שמחתי מאד. קיוויתי שאפגוש את הדוד ואהיה איתו ביחד. ידעתי מהסיפורים על האפשרויות הבלתי מוגבלות כביכול, שאנשי "קנדה" נהנים מהן, ולגבי אסירים מהשורה כמונו, היו רק חלום. בין הנערים בצריף רווחו סיפורים דימיוניים בנושא זה. להיות קרוב או ידיד של איש "קנדה" נחשב לשיא המעמד בין האסירים היהודים. אומנם היה איזה שמץ של אמת בדברים אלה. היה לי כבר בעניין זה ניסיון קודם. עוד בהיותי בצריף ההסגר במחנה הצוענים, ניסה הדוד לבוא איתי בקשר כדי להעביר אלי דברי אוכל. יום אחד הופיע בצריף איש, אסיר ותיק, עם ארגז כלים של שרברב, כביכול בא לתקן משהו. הוא מסר לי דברי אוכל שונים ואמר, ששלח זאת הדוד שלי ממחנה הגברים. הוא דיבר צ'כית והציג את עצמו כאריך קולקה. אכן זה היה אריך קולקה המתגורר היום בירושלים. שם, בבלוק ההסגר, ראיתי אותו בפעם הראשונה. הוא סיפר לי, שדוד יעקב הוא חבר טוב שלו והם נפגשים יום-יום אחרי העבודה, אצלו בבית מלאכה למסגרות ושרברבות. הביקור הזה של קולקה עודד אותי, לא רק בגלל האוכל הטוב שקיבלתי, אלא חיזק אותי מבחינה מוראלית. באותו הזמן הייתי במצב ירוד מאד, זה היה אחרי הפרידה מאבא, הרגשתי נורא בודד ומדוכא. הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו למחנה הגברים היה לחפש את דודי. נודע לי, שרוב אנשי "קנדה", שם הוא עבד, הועברו בינתיים ממחנה אושוויץ לפנים גרמניה והדוד היה ביניהם. בלית ברירה החלטתי למצוא את אריך קולקה וזאת לא היתה משימה קלה בתנאי מחנה גדול בין אלפי האסירים. התנאים במחנה הגברים היו הרבה יותר טובים מאשר בשני המחנות בהם הייתי קודם. זה נכון גם לגבי תנאי המגורים, אבל בעיקר האווירה והקשרים בין האסירים וההתייחסות בכלל, היתה אחרת, יותר אנושית. זה נבע מכך, שהאסירים ברובם היו אסירים ותיקים, חלק מהם גם לא-יהודים ורובם ככולם עבדו. התנאים בצריף הילדים אליו הגענו היו יותר נסבלים מאשר במקומות שהיינו קודם. לא היה הדוחק הנורא, השחיקה, וחידוש נוסף – כמעט כל הילדים יצאו לעבודה. הממונה על הצריף היה אסיר גרמני לא-יהודי בשם היינץ אוירינגר. אומנם הוא היה בעל משולש ירוק, זאת אומרת אסיר פלילי, אבל – כך סיפרו – הוא נאסר בגלל עבירות של השוק השחור במצרכי מזון. הוא היה גבר נאה, גרמני טיפוסי, גבוה, עם מגפי עור ומכנסי רכיבה. לבש ז'אקט משובח, גידל שערות, נהנה מכל ההטבות שהיו לאסירים הגרמנים במחנות הריכוז. הם היו המיוחסים. כפי שהתרשמתי, הוא היה איש מתון בהשוואה לאחרים במעמדו. לא ראיתי אותו מרביץ לאסירים הכפופים לו, לא "טירטר" ולא השפיל את יושבי הצריף שהיה אחראי לו. אלה נקודות לזכותו ואנו נהנינו מכך. כשפנה אלינו נהג לומר: "הילדים שלי". בנוסף לתפקיד של ממונה על צריף 29 היה אחראי על קבוצה מיוחדת במינה שהיתה ידועה בעגת המחנה כ"קבוצת מושכי העגלות". פשוט, קבוצת נערים או ילדים, שמנתה חמישה עשר-עשרים איש, נרתמו לעגלה שבדרך כלל נמשכה על ידי סוסים והובילו כל מיני דברים ממקום למקום. במקומות שונים בעגלה נקשרו רצועות עור והילדים נרתמו לרצועות במקום הסוסים. היו כמה וכמה עגלות מסוג זה וה"בוס" על כל העסק היה הממונה שלנו. איני יודע האם היה ערך מעשי או תועלת בעבודה זו או שרצו בדרך זו להעסיק את הילדים. ידוע שלגבי היהודים המבוגרים היתה זו אחת העבודות המפרכות ביותר והגרמנים ניצלו אותה כדי להתיש ובדרך זו לרצוח את היהודים. אחד העוזרים של הממונה היה בחור אוקראיני, שבוי מלחמה בשם אולג, איש לא כל כך סימפטי. כמו אוקראינים אחרים, גם הוא שנא את היהודים. הוא היה אחראי על המשמעת ועשה את העבודה ה"מלוכלכת" עבור הממונה, כולל כל הדברים הפחות נעימים. אולג היה איש גס-רוח, אכזרי ושלט בנו בכיפה. הילדים בצריף היו רובם יוצאי פולין והונגריה, אבל היתה שם קבוצה גדולה מילדי טרזין וכמה מסלובקיה. בודדים היו גם מאיטליה, גרמניה, הולנד ויוון, רובם ככולם יהודים. הנערים שהו כבר תקופה ארוכה יחסית במחנה ועבדו בכל מיני מקומות. ילדי טרזין היוו קבוצה מיוחדת, הם היו גם צעירים יחסית. הם הובאו עם משפחותיהם לאושוויץ. שהו במה שכונה "מחנה משפחות" יחד עם ההורים ואחרי חצי שנה נשלחו כל יושבי המחנה לתאי הגזים. היתה זו אחת התרמיות של הנאצים, שניסו לזרוע אשליות בין היהודים, כדי להסוות את הפשעים. מכל אלה הצליחו להבריח כשמונים נערים למחנה הגברים והם ניצלו. חלק מהנערים שוכנו צריך הילדים 29.

מיד עם בואי לצריף התחלתי להתעניין בבתי מלאכה, כי רציתי לאתר את דודי ולראות את אריך קולקה. התברר שבתי המלאכה ממוקמים מול הצריף שלנו. שם פגשתי את קולקה וגם את בנו, שהיה אחד הילדים שהוברחו ממחנה המשפחות. הילד הוא דב קולקה, כיום פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא חי שם בצורה לגלית למחצה, במשך היום הסתתר בבתי מלאכה. התיידדתי איתו והחלטתי לבקר שם לעתים קרובות. היה שם חם. זה היה בסוף אוקטובר ולנו לא היו בגדי חורף, אלא אותו לבוש קל שקיבלנו עם בואנו לאושוויץ.

לילדים בצריף היו בדרך כלל מקומות עבודה קבועים ואחרי מיסדר הבוקר כל אחד חייב היה לצאת למקום עבודתו. אותנו, החדשים, חילקו למקומות עבודה שונים. ידוע, שעבודה במחנות הריכוז היתה אחד האמצעים לרצח האסירים, מה שהנאצים כינו: השמדה באמצעות העבודה. לכן, מקום העבודה, התנאים ששררו שם והיחס אל האסירים היו גורמים חשובים במאבק על הישרדות. כל אחד השתדל להתקבל למקום עבודה נוח, לעבודות חוץ ולמקומות שם קיימים סיכויים להגיע למזון נוסף. כנראה היה לי מזל, כי סידרו אותי לעבוד בתפוחי האדמה. הייתי מרוצה, כי אמרו לי ששם אפשר לארגן אוכל נוסף ומבשלים שם תפוחי אדמה. בבוקר, אחרי המיסדר, הצטרפתי לקבוצה גדולה של אסירים מבוגרים וצעדנו כברת דרך מחוץ למחנה. עבורי היה זה חידוש, כי עד אז לא יצאתי מתחום המחנה. מאחורי מחנה הנשים היו ממוקמים מתחת לפני האדמה מחסני ענק מבטון – מין בונקרים – שם אוחסנו תפוחי האדמה. נוסף לזה, בסביבת המחסנים, בשדה, היו ערימות של תפוחי אדמה מכוסות בקש. מאחר והחורף התקרב, היו צריכים להוביל את תפוחי האדמה מהערימות לתוך המחסנים או לפרוק תפוחי אדמה שהובלו לשם ברכבות. את העבודה ביצעו בדרך כלל נשים. אלה היו מחסנים מרכזיים עבור הצבא הגרמני בפולין הכבושה ואורכם מאות מטרים.

ביום הראשון שהגעתי לשם שמתי לב שעובדים שם מאות אסירים ואסירות. מנהלי עבודה שלנו – הקאפואים – היו לרוב פולנים לא-יהודים וכמה מיהודי סלובקיה, ששהו באושוויץ שנתיים וחצי. אחד מהם מסר לי דלי ומטאטא ואני הצטרכתי לאסוף מהרצפה תפוחי אדמה שנפלו בשעת ההעברה לתוך המחסנים. הם הקפידו מאד על ניקיון וסדר. העבודה שלי היתה קלה מאד. את עיקר העבודה הקשה עשו הנשים. בצהריים בישלו שם תפוחי אדמה, אנשי ס"ס, שהיו מועסקים שם, ידעו על כך וראו את זה. כמובן, לפי הנוהל זה היה אסור. ברור, שאת כל הדברים האלה העזו לעשות רק האסירים המיוחסים והוותיקים. אני קיבלתי גם כן תפוחי אדמה. לא היו לי כלי אוכל, שמתי בכובע. זה היה בשבילי אוצר, כמה שבועות שלא מילאתי את בטני בצורה כזאת. הייתי במידה מסויימת בר מזל, אבל מה שהתרחש בחוץ, כנגד עיניי, לא אשכח לעולם. אמרתי שהעבודה הקשה והמפרכת היתה מוטלת על הנשים. בגשם שוטף סחבו זוגות-זוגות אלונקות עץ גדולות, מלאות בכמה עשרות קילוגרמים תפוחי אדמה מקרון הרכבת מאות מטרים אחדים על למחסנים. הן היו צריכות לעבור דרך שדה חרוש ובוצי, ממש ביצה, ששקעו בה עד לברכיים. השגיחה עליהן קבוצה של נשים-משגיחות – קאפואיות – מקרב האסירות עם שוטים בידיהן. הו רדפו והרביצו בלי הרף לנשים. ראיתי איך האסירות שקעו בתוך הבוץ ולא קמו יותר. אם אישה נפלה, מיד התנפלו עליה שתיים או שלוש קאפואיות והתחילו להכות בה מכות רצח. ראיתי במו עיניי איך הם הופלו ונדרסו על ידי המשגיחות, עד שכוסו בבוץ. זה היה חיזיון מחריד. הקאפואיות היו בעיקר גרמניות, פרוצות ורוצחות, שהובאו במיוחד למחנה אושוויץ לפקח על האסירות היהודיות והתאכזרו להן בצורה נוראה. בין האסירות הכרתי נשים וגם נערות מטופולצ'אני, שגורשו באותו המשלוח כמונו או במשלוח אחרינו. אני קראתי בשמן, אולי הכירו אותי, אבל לא העיזו להגיב. למרות שעבורי היתה זו עבודה לא רעה בכלל, לא יכולתי להמשיך, הייתי המום ממה שראיתי. החלטתי לעבור למקום עבודה אחר, להתחלף עם מישהו בהקדם האפשרי. למחרת בבוקר, כשהיינו צריכים להתייצב, התחמקתי מהמקום וברחתי לאזור בתי המלאכה. ידעתי שהדבר מסוכן ביותר וכשיתפסו אותי גורלי יהיה מר, אבל לא יכולתי לסבול יותר לראות איך מענים שם את הנשים. זה גרם לי יסורים של ממש. איש לא שם לב שלא יצאתי לעבודה, כי בשעת המיסדר הייתי נוכח ונרשמתי במצבת כוח האדם של האסירים. הדבר חזר על עצמו באותה הצורה גם בימים הבאים. לצריף לא יכולתי לחזור, שם היו מגלים אותי מיד, גם בחוץ בלתי אפשרי היה להסתובב. חמקתי, איפוא, לאזור בתי המלאכה. כל מיני אסירים שעברו שם וראו אותי חשבו שאני שייך לסגל. אותו הדבר היה גם בצריף שלי. עובדי בתי המלאכה התפזרו במשך היום למקומות שונים ואני נשארתי עם אסיר פולני מבוגר שתפקידו היה מחסנאי, אבל הוא עסק בעיקר בבישול. הוא הכין את הארוחות לבעלי המקצוע מהפרודוקטים שהם הצליחו להשיג ממקורות שונים. כמובן, שהם אפילו לא נגעו במנה שחילקו במחנה. רחצתי כלים. מאחר ולא הייתי רגיל לרחוץ כלים, כנראה לא עשיתי את העבודה כפי שצריך, כך שהפולני התרגז עלי וקילל אותי. שם גם גיליתי את שנאת היהודים העמוקה שהיתה מושרשת אצל הפולנים. גם הסלובקים לא נימנו על אוהבי יהודים, אבל בהשוואה לפולנים הם היו אנטישמים קטנים מאד. לי לא הפריעו במיוחד הקללות של הפולני. הייתי במקום פחות או יותר בטוח, במקום יבש וחם וזה מה שהיה חשוב. לפעמים הופיע במקום בנו של קולקה. היה שם כדורגל ואנחנו בעטנו שם בחצר של בתי המלאכה כדורים לשער. זה נשמע לא הגיוני שבאושוויץ נערים יהודים משחקים בכדורגל, אבל זאת עובדה. לא רחוק משם היו תאי הגזים ומארובות המשרפה עלה העשן של גופות הנרצחים. גם זאת היתה אושוויץ.

בבלוק הילדים התנהלו חיי חברה די אינטנסיביים, אבל אני לא הייתי כל כך שותף לפעילות זו. ביליתי רוב הזמן בבתי המלאכה, חזרתי רק בשעות מיסדר הערב לצריף הילדים. בערבים התאספו בבית המלאכה למסגרות האסירים הותיקים, ושם אפשר היה לשמוע דברים, שקשה היה לשמוע במקום אחר. היו שם בעלי מקצוע, אסירים ותיקים, ששהו יותר משנתיים במחנה והסתובבו חופשית בקטעים השונים. בערב כל אחד סיפר את חוויותיו באותו יום, מה הוא שמע וראה ועם מי הוא נפגש. אני ישבתי בשקט באיזו פינה ושמעתי בהתעניינות גדולה על מה דובר שם.

בצריף הילדים הקשרים והחיים התנהלו בחבורות, לפי ארץ המוצא. היו אלה בעיקר שיחות נוסטלגיות על העבר, על המשפחה ותכניות לעתיד. החברה לא נתנו את הדעת על הסכנות שארבו מסביב. כל זה נדחק והיתה מורגשת איזו אופטימיות תמימה באשר לסיכויים לשרוד. נוסף לזה, מאחר וכולם עבדו לא נותר זמן פנוי. היו במחנה זה גם אפשרויות לשמור על ההיגיינה, ללכת מדי פעם למקלחת. לא זכור לי האם החליפו לנו במשך כל התקופה את הבגדים, נדמה לי שלא. אחד הדברים שהעסיק רבים מאיתנו היה השגת אוכל או הניסיון לשפר באיזו צורה את המנה היומית הדלה. הרעב הציק וזאת הרגשה איומה. הילדים שוטטו בצריפים בהם התגוררו אסירים ותיקים, חיפשו מכרים או מישהו שפעם פגשו בעבודה, בתקווה שיזכו לפרוסת לחם או לקצת מרק. בשעה שהגיע איזה טרנספורט חדש לאושוויץ, נהרו הנערים לגדר שהפרידה בין המחנה שלנו ובין הראמפה המפורסמת, שם נערכו הסלקציות של האסירים החדשים. האנשים שהובאו למחנה עברו ליד הגדר, מלובשים עוד בבגדים שהביאו מהבית ובידיהם ובכיסיהם צרורות ומצרכים שונים. הילדים צעקו לאנשים, שלא ידעו מה מצפה להם, שיזרקו להם איזה דבר. וקרה שאחד או אחדים העבירו קופסת שימורים, פרוסת לחם או דבר אחר. היו גם נערים שהסתובבו על יד המטבח וחיכו שיזדמן להשיג דבר-מה לאכילה. והיו גם כאלה שבגלל חולשה לא  היו מסוגלים ללכת, שכבו על הדרגשים וציפו לגורלם. בצריף הילדים התקיימו תפילות, עד כמה שזכור לי בקביעות. בערבים עברו נערים בין הדרגשים וקראו להצטרף למנין. היו אלה בעיקר בחורים מקארפאטורוסיה ומהונגריה מבתים חרדיים, תלמידי ישיבה לשעבר, שהשתדלו גם בתנאי אושוויץ לשמור עד כמה שאפשר על המסורת. גם אני הצטרפתי לפעמים לתפילות, לרוב כשלא היה להם מספיק אנשים למנין.

בצריף נוסדו חוגי חברים, היינו בגיל שמאפיינים אותו חיי צוותא. זה היה נכון גם בתנאי המחנה. הרגשה של חיי-יחד העניקה איזה שמץ של בטחון, היתה שם נטיה להתקרב אחד לשני. אצל מבוגרים זה לא היה קיים עד כדי כך ולכן הם סבלו יותר קשה את חיי המחנה. הנערים גם לא תפסו את מלוא המשמעות של האסון המתרחש לנגד עיניהם. דיברנו על דברים שברומו של עולם, כמובן הרבה מאד על אוכל, על המשפחה והסביבה ממנה יצאנו. שם, באושוויץ, פתאום הכל נראה טוב, הכל היה כה יפה וכולם כאילו שכחו את הצרות והרדיפות שקדמו לגירוש. דובר הרבה על תוכניות בקשר לשחרור, בדמיוננו ערכנו תוכניות גרנדיוזיות, איך כל שנה נחוג את יום השחרור. בחוג הילדים יוצאי סלובקיה קבענו בדיוק איפה נקיים את המסיבות, במלון "קארלטון" בברטיסלבה, שנחשב המפואר והיוקרתי בכל סלובקיה. הורכב תפריט, שכלל אוכל מפרי דמיון של כל אחד מהילדים.

במשך היום היה המחנה ריק מאדם, רובם ככולם יצאו לעבודה. בערבים התמלא המחנה, אנשים התרוצצו ב"רחוב הראשי" של המחנה ובין הצריפים. התנאים היו יותר טובים, לא נראו החזיונות האכזריים כפי שהכרנו במחנה הצוענים. זה היה בתקופה שהפסיקו את הרצח בגזים, ולא נערכו יותר סלקציות. האנשים היו יותר בטוחים. במחנה היתה גם מרפאה. למזלי, לא נזקקיתי לה, אבל ידוע לי שחברים שלי ביקרו שם, כי רבים סבלו מאותן המחלות האופייניות שנגרמות מרעב כרוני או פצעים שונים ומשונים.

בתחילת נובמבר 1944 קרה מקרה יוצא דופן בחיי המחנה. בשלושה בנובמבר הביאו לבלוק שלנו קבוצת ילדים, ממש ילדים קטנים, שהובאו באותו יום לאושוויץ. מיד ידענו שילדים אלה לא עברו את המיון המקובל בראמפה של בירקנאו, אלא הובאו כולם ישר למחנה. התברר שהמשלוח הגיע מסלובקיה והועבר כולו – הגברים, והנשים עם הילדים והקשישים – הישר מהרכבת למחנה. זו הפעם הראשונה שלא נערכה בראמפה סלקציה, בגלל שיומיים קודם לכן הפסיקו להפעיל באושוויץ את תאי הגזים. זה נודע לנו רק אחרי זמן-מה. תהינו בשעה שהילדים הקטנים הגיעו לצריף ולא ידענו להסביר מה פשר הדבר. היו ניחושים. בכל אופן, בשבילי, זה היה מראה מאד מרגש, כי בין הבאים היו כמה חברים שלי מטופולצ'אני והרבה מכרים. היינו ממש רעבים לידיעות מסלובקיה ושמענו הרבה סיפורים. נוסף לזה, לילדים שבאו באותו משלוח היו אבות באותו מחנה, אשר ביקרו את ילדיהם בתקופה הראשונה יום-יום. מאחר ולנו לא היו אבות, התקבצנו סביבם, הרגשנו איזו קירבה, מין הזדהות, אנו שייכים גם כן לאותו המעמד. אחרי הגעת הטרנספורט לצריף הפסקתי ללכת לבית המלאכה. בין הבאים היו חברים טובים, התקבצנו חמישה-שישה ילדים מבני עירנו והתגבשנו לחבורה מלוכדת. הבעיה היתה שלא יכולתי יותר להתחמק מהעבודה, כי לא היה לי לאן ללכת. במיסדר בוקר, לפני היציאה לעבודה, התייצבתי לפני הממונה על הצריף והודעתי לו ברוב תמימותי שאני לא יכול לעבוד בתפוחי האדמה, שם הייתי מסודר באופן קבוע. ביקשתי להצטרף ל"מושכי העגלות", שכזכור הממונה שלנו היה מופקד עליהם. בחור רוסי, אחד מעוזריו של הממונה, תפס אותי מיד ושאל לאן אני הולך ואיפה אני מסודר. הסברתי להם מה שראיתי במקום שעבדתי, איך שמענים את הנשים, ואמרתי בפשטות שאני לא יכול לעבוד שם, שיחליפו אותי. הם פרצו בצחוק אדיר, כנראה החוצפה והתמימות שלי הדהימו אותם. בסוף הוא שאל אותי איפה ברצוני לעבוד. עניתי מיד שאצל "מושכי העגלות". למזלי היה שם הממונה על הצריף שלנו והוא הציל את המצב. הוא אמר: "בוא איתי!" ומאז ועד להעברה למחנה הראשי של אושוויץ, עבדתי איתו במשיכת העגלות.

יום אחד קראו לקבוצה גדולה של נערים מצריף הילדים להתייצב ברחבה לפני הצריף. ביניהם הקריאו גם את שמי. לא יחסתי לדבר משמעות מיוחדת, כי זה היה מקובל שקראו שמות למען עידכון נתונים וכו'. ברצוני רק להעיר, שכידוע כל האסירים במחנה אושוויץ נשאו על זרועותיהם את מספר הקעקע, אשר קיבלו עם כניסתם למחנה. לנו, מספר ילדים שבאנו מצריף ההסגר של מחנה הצוענים, לא ניתנו מספרים בכלל, כי למעשה היינו מיועדים מלכתחילה לתאי הגזים. כך קרה, שבמשך כל התקופה שהייתי בבירקנאו  לא היה לי מספר אישי, דבר שגרם לא פעם בעיות, כי שם הכל התנהל לפי המספר האישי. כשיצאתי מהצריף, ראיתי כמה מחבריי ממחנה הצוענים וניחשתי שכנראה מקבלים מספר קעקע על הזרוע. הגיעו שני אסירים, אחד סלובקי מהוותיקים והוא שכתב את המספרים והאחר רשם את כל הפרטים האישיים לכרטיסיית האסיר. למעשה קיבלתי את מספר האסיר באושוויץ רק לאחר שהופסקו ההמתות בגזים ולכן המספר שלי הוא מהסדרה האחרונה שניתנה באושוויץ. כך, למשל, הסלובקים שהגיעו בשלושה בנובמבר יש להם מספר נמוך יותר ממני שהגעתי כחודש וחצי לפניהם למחנה. יש לדעת שחודש וחצי באושוויץ, זו תקופה ארוכה-ארוכה. באותה ההזדמנות גם הודיעו לנו שאלה שהגיעו בין האחרונים לצריף יועברו למקום אחר. ברור שלא כל כך התלהבנו לעזוב את צריף הילדים 29, במיוחד לי זה גרם למועקה ולדאגה, כי בצריף הילדים ובמחנה הרגשתי תחושת בטחון כלשהי. נוסף לזה נאלצתי להפרד מחלק של חברים ומאריך קולקה שעמד לצידי בשעות קשות. עצם ההעברה היתה קשורה תמיד בהרבה סימני שאלה, אי-ודאות ודאגות בקשר לעתיד. לא ידענו לאן מובילים אותנו ומה מחכה לנו במקום החדש. אבל קודם לקחו אותנו ישר מהרחבה למקלחת הגדולה מחוץ למחנה, לאותה המקלחת שם הגענו בבואנו לאושוויץ. נלקחנו לחדר מקלחות מסודר, עם מים חמים, קיבלנו סבון ומגבות. בפעם הראשונה לאחר כחודשיים יכולתי לרחוץ את עצמי בצורה מסודרת ויסודית. מה שהפריע לי ועוד לכמה ילדים כמוני היה שכל הזמן הסתובבו שם בחורות צעירות שעבדו שם, ואני פשוט התביישתי לעמוד לפניהם ערום. דווקא כמה בנות היו מסלובקיה, אפילו דיברנו איתן, להן זה לא הפריע, הן היו רגילות לדבר, אחרי שנתיים וחצי במחנה. באותה ההזדמנות החליפו לנו בגדים. קיבלנו בגדי חורף יותר טובים ובזה בערך במחצית חודש נובמבר 1944, נגמרה ה"קריירה" שלי בבירקנאו, אגף ההשמדה של מחנה אושוויץ.

קבוצה של כחמישים נערים יצאנו לפנות ערב בליווי אנשי ס"ס את המחנה והתחלנו לצעוד לכיוון המחנה הראשי אושוויץ, המרוחק מבירקנאו כשלושה קילומטרים. הרגשות היו מעורבים. לא ידענו מה זוממים הנאצים. אחרי צעידה די מהירה הגענו לשער המפורסם שצילומיו כה נפוצים היום, עם הסיסמה "העבודה משחררת" והוכנסנו, אחרי שספרו אותנו אנשי ס"ס בשער, לתוך המחנה. כל הקבוצה הועמדה ליד בניין גדול, לא רחוק מהשער, ויכולתי להתבונן לאן הגענו. ראיתי מיד שיש הבדל גדול בין בירקנאו ומחנה אושוויץ. במקום הצריפים היו באושוויץ בנייני לבנים דו-קומתיים וכל הסביבה בלטה בניקיון וסדר. חיכינו עד גמר הליכי הקבלה ושמתי לב שמחלונות הבנין לצידו עמדנו מביטות נשים, נשים מאופרות לבושות בחלוקים או בכותנות לילה או לבוש דומה. התבוננו כולנו בנשים אלה ולא תפסנו בכלל מה זה צריך להיות. נשים במחנה גברים, זה לא היה מתקבל על הדעת בתנאים של מחנה ריכוז. נוסף לזה גם ידענו שבמחנה ראשי של אושוויץ אין נשים בכלל. שמנו גם לב שלפני הבניין התגודדו אסירים מלובשים היטב, לא אסירים מן השורה, אלא מיוחסים. רק מאוחר יותר התברר שהבניין משמש כבית בושת של המחנה. בכלל לא עלה על דעתנו שמוסד מסוג זה קיים במחנות. הייתי אמנם עוד נער צעיר, אבל הבנתי על מה מדובר. באותו ערב, כשהעבירו אותנו מבירקנאו לאושוויץ, לא העליתי על הדעת שאני עומד ליד בית בושת. כולנו חשבנו שזה איזה משרד או בית מגורים של אנשי ס"ס והנשים בחלונות הם נשותיהם.

מאוחר יותר באותו ערב הקריאו שמות וסידרו אותנו בכמה קבוצות. כל קבוצה צעדה בנפרד למקום כלשהו. לבסוף נשארנו במקום כעשרה נערים ולקחו אותנו לאחד הבניינים שבמחנה. בפנים הכל הבהיק בניקיונו, לא תפסתי שאני נמצא במחנה השמדה. קיבל אותנו אסיר גרמני, ממונה על אגף בבניין, חילק הוראות וחתיכות בד עם מספרים אישיים שלנו, שרק באותו יום קיבלנו ואשר הצטרכנו לתפור על המעילים ועל המכנסיים. קיבלנו גם את המשולש המפורסם, שלפיו זיהו את האסירים לפי המוצא הלאומי ולאיזה סוג הם משתייכים. אנחנו היינו יהודים, כך שנתנו לנו מגן דוד מורכב משני משולשים: אדום וצהוב, כך היו מסומנים היהודים. בשבילנו הדברים היו חדשים, בבירקנאו לא הצטרכנו את זה. הודיעו לנו שאנחנו מיועדים לבית הספר לבניה, שם עבדו עשרות נערים, רובם פולנים לא-יהודים, שלמדו את מקצוע הבניה. באותה ההזדמנות חילקו לנו את האוכל וכבר מהתחלה בלט שהתנאים כאן הם אחרים לגמרי מאשר במקום בו היינו קודם לכן.

הבנין היה מחולק לאולמות שינה ובכל אחד מהם היה ממונה על האולם. האסירים אמנם ישנו על דרגשים, אלא שהדרגשים היו מיועדים תמיד לאיש אחד, בשלוש קומות. לכל אסיר חולקו כמה שמיכות נקיות, שנשארו ברשותו במשך שהותו באותו בנין. חלוקת האוכל היתה מסודרת, בלי דחיפות ומכות. באולם היו ספסלים ושולחנות כדי להתיישב בשעת האוכל וחולקו כלי אוכל וכפות. המנה היומית לא היתה שונה מזו שבבירקנאו, אבל התנאים והאפשרות לאכול בצורה אנושית הוסיפו הרבה. למחרת היינו צריכים לצאת לעבודה בבית הספר לבניה, חששנו איך נוכל לעמוד במאמץ, כי היינו חלשים ונאמר שמשטר העבודה באושוויץ הוא חמור מאד. הסתבר שבמקום לעבודה מעבירים אותנו לבנין מגורים אחר. כל העברה גרמה מיד לתגובות של בהלה, כי זה תמיד עורר אסוציאציות מהעבר הלא רחוק בבירקנאו. אמנם ההמתות בגזים הופסקו, אבל תמיד ארבו לאסירי המחנות סכנות אחרות. היינו למודי ניסיון וידענו שהדברים אמורים להשתנות לרעה או לטובה, בדרך כלל לרעה. אז גם העברה זו גרמה לנו לתחושת מועקה.

הועברנו לבלוק (בנין) מספר 12 במחנה אושוויץ א', זה המחנה הראשי. אחרי ששוב נרשמנו, הודיעו לנו שנעבוד בפלוגת עבודה שכינויה "מטפלים בחיות בחקלאות", בגרמנית זה מצלצל יותר טוב. תפקידנו המיועד: לטפל בבהמות בחווה החקלאית הגדולה שהיתה שייכת למחנה אושוויץ. כמובן לא היה לנו מושג איזו עבודה מצפה לנו, ולרובם לא היה כל ניסיון עם סוסים או פרות. דווקא אני שמחתי מאד, כי אהבתי להתעסק עם חיות משק עוד מהבית, כשביליתי בחופשות אצל הקרובים שהתגוררו בכפרים. בערב מאוחר, אחרי המיסדר, חזרו האנשים מהעבודה וראינו עם מי אנו ביחד באותו הבלוק. היו אלה רובם אסירים לא-יהודים, שעבדו הן באותה פלוגת עבודה והן בפלוגות אחרות כעגלונים, רפתנים וכו'. התנאים בבלוק היו דומים לאלה שבבנין הקודם, אולי עוד יותר משופרים. לנו, לנערים, נתנו חדר שינה מיוחד, לכל אחד מיטה בדרגש של שלוש קומות, עם כלי מיטה נקיים. בבלוק היו חדרי רחצה, שורה של בתי שימוש עם מים, הכל הבהיק בניקיונו. קיבלנו גם מגבות וסבון. עם כניסתנו לבלוק היינו חייבים לשמוע את נאומו של הממונה על חדר השינה, אסיר גרמני, מבוגר יחסית, בעל משולש ירוק. זאת אומרת, פושע פלילי. הוא שם דגש בעיקר על הניקיון, זה היה ה"ג'וק" שלו, וראינו שזה רציני. הוא פקד בעגה הגרמנית של בתי הסוהר, שם הוא בילה שנים ארוכות: "חייבים להתרחץ כל יום, אתם מלוכלכים, מלאי "דרק" ומזוהמים. תשכחו מה שהיה בבירקנאו! כאן תהיו נקיים, אני אבדוק אתכם יום-יום, ואוי ואבוי אם מישהו יביא לבלוק לכלוך או בוץ". שמנו לב שהוא משוגע לדבר ודבריו נחרטו לנו בזיכרון.

על העבודה בינתיים לא אמרו הרבה, רק את זה שנעבוד הרבה שעות ונקבל, כעובדים עבודה קשה, פעמיים בשבוע תוספת אוכל, שכללה חצי לחם ועוד איזו כמות מרגרינה. זאת היתה הודעה משמחת ובאמת התוספת היתה משמעותית ומורגשת היטב בהמשך.

סדר היום שלנו התחיל מוקדם בבוקר, ההשכמה היתה בשעה 3:15. אכלנו בריצה ארוחת בוקר שכללה מין קפה שחור, מנת לחם יומית של 250 גרם וקוביה קטנה של מרגרינה.

ב-3:45 התייצבנו לפני הבלוק, בחושך מצרים ובקור כלבים, צעדנו לעבר שער המחנה. שם נפגשנו עם אסירים אחרים שעבדו באותה פלוגת עבודה, שסך הכל מנתה כמאה ושמונים איש. ה"קאפו" – המשגיח הראשי – היה אסיר גרמני, פושע עם משולש ירוק, איני זוכר את שמו, אדם בגיל ארבעים, לא מרשים במיוחד וגם לא אכזרי כפי שמסופר על הקפואים. לצידו היו עוד מספר מנהלי עבודה, אסירים פולנים, גם יהודים מפולין, שהיו הרבה זמן במחנה. רוב האסירים בפלוגת העבודה שלנו היו לא-יהודים. מאחר ויצאנו משער המחנה, הקיף אותנו משמר ליווי של הס"ס וצעדנו כרבע שעה בדרכים מכוסות שלג עד מקום העבודה. היה זה שטח לא רחוק מתחנת הרכבת של העיר אושוויץ, שם הקימו שורה ארוכה של צריפים, דומים לאלה שהיו במחנה בירקנאו, אלא שכאן הם שימשו כאורוות לסוסים וכרפתות לפרות. אותנו, הנערים החדשים, פיזרו כל אחד לאורווה אחרת, אני נפלתי במקרה לאורווה מספר 1. העבודה שקיבלתי היתה לטפל בזוג סוסים מגזע "שטייר" – סוס ענק המתאים במיוחד לעבודה קשה.

אולי כאן המקום להזכיר, שפלוגת העבודה אליה נקלענו נחשבה בין מקומות העבודה הטובים באושוויץ. אמנם העבודה היתה קשה ועבדנו שעות עבודה ארוכות, אבל התנאים היו טובים יחסית. בחווה היו כעשרים וחמש אורוות לסוסים, סוסי עבודה וסוסי רכיבה, ועוד כמה צריפי רפתות עם מאות בהמות. בפרות טיפלו לרוב בחורות, אסירות פולניות או רוסיות, לא יהודיות, שצעדו יום-יום ממחנה הנשים בבירקנאו. בחורות אלה לא עשו רושם של אסירות, לא לפי מראה פניהן ומצבן הגופני ולא לפי לבושן. כולן היו שמנות ולבושות בבגדי כפריות, כמובן שגידלו שערות, רק המספרים התפורים על בגדיהן גילו שהן למעשה אסירות. האחראי על פלוגת העבודה היה איש ס"ס. נוסף לו בכל אורווה היה מוצב איש ס"ס הכפוף לו כמפקח. שני אנשי ס"ס אלה אני זוכר במיוחד. אלה היו הגרמנים היחידים איתם הייתי במגע מתמיד והייתי מזהה אותם גם כיום. האחד, האחראי על כל פלוגת העבודה, היה רב סמל ראן, בחור כבן עשרים וחמש, גבוה, עיניים כחולות, בלונדיני, גרמני טיפוסי, כפי שהם רצו שייראו. הוא קיבל אותנו כל בוקר במקום העבודה מידי משמר הס"ס שליווה אותנו מהמחנה, ספר אותנו וגם הופיע במקום העבודה. הוא היה ה"בוס", היה לו צריפון מיוחד ששימש אותו כמשרד. בתקופה שאני הייתי שם לא ראיתי שהיה מכה מישהו, אבל האסירים שעבדו שם סיפרו על אכזריותו.

איש ס"ס שני שהיה מפקח באורווה שם עבדתי. היה זה גרמני מהונגריה בשם פטר, איני יודע האם זה היה שם פרטי או שם משפחה. דרגתו היה טר"ש. הוא היה מגיע כל בוקר כדי לבדוק את הסוסים לפני שיצאו לעבודה. מנהל העבודה, האסיר האחראי על האורווה, היה כפוף לו. הוא היה למעשה הבוס שלנו. באורווה שם עבדתי, מנהל העבודה היה יהודי מקרואטיה בשם ריינר, אשר גורש לאושוויץ ב-1942 ושהה יותר משנתיים במחנה. היה זה איש מבוגר יחסית באושוויץ, כבן ארבעים-ארבעים וחמש, נחשב מומחה לסוסים, ובבית לפני גירושו התעסק עם סוסים. באורווה שלנו עבדו כעשרה אסירים, חלקם נערים שהגיעו לפני. העבודה שלנו היתה קודם כל להאכיל את הסוסים ולנקותם, לפני שהם יצאו לעבודה, בשעה שבע בבוקר. הניקוי היה החלק הקשה של העבודה, כי איש הס"ס בא כל בוקר ובדק את הסוסים באופן יסודי ביותר. ומאחר והיה בן-איכרים הוא הבין בסוסים וידע איך לבדוק. הוא לבש כפפה לבנה והעביר את היד נגד כיוון השערות ואם מצא גרגיר של אבק על הכפפה, האסיר קיבל מכות כהוגן. והיו גם מקרים שהנערים שלא היו בסדר סולקו מפלוגת העבודה וזה היה חמור יותר מהמכות. כל אחד השתדל לנקות את הסוסים עד שהבהיקו ממש. את האבק והלכלוך שהוצאנו היינו צריכים לשפוך על רצפת הלבנים ולפי גודל הערימה ידע איש הס"ס אם ניקינו טוב או שהתבטלנו, כפי שהוא טען. היה זה בחור צעיר, משוגע לסוסים, בקושי דיבר גרמנית. הוא מצא משותפת עם מנהל העבודה היהודי, שדיבר הונגרית, כך שיכולתי להבין על מה הם דיברו. איש הס"ס סיפר ליהודי הזה יום-יום על ההתפתחויות בחזית, על המצב בהונגריה ובכלל הם דיברו באופן חופשי, כי הוא חשב שאיש לא מבין הונגרית. בוקר אחד הופיע, זה היה בינואר 1945, ואמר: "ריינר, הרוסים בבודפשט, המצב מחורבן ביותר". היחסים ביניהם היו מיוחדים במינם, קשה להאמין, אני לפעמים תהיתי איך יתכן הדבר.

מנהל העבודה התייחס אלי טוב. הוא קרא לי "קטנצ'יק", כי הייתי הצעיר בין הפועלים שלו. הוא דיבר אלי תמיד הונגרית. הוא ידע שאני מבין ואני עניתי לו בגרמנית או בסלובקית, שפה דומה לסרבו-קרואטית. יכולתי להתמזמז בעבודה או להסתובב, הוא לא העיר לי אף פעם. הוא היה אב למשפחה שכולם נרצחו במחנה והיה לו יחס מיוחד אלי. אולי היה לו ילד בגילי. העבודה התחילה כבר בארבע בבוקר ועבדנו עד שבע וחצי בערב. לשעות העבודה הממושכות היה יתרון אחד גדול: שלא הצטרכנו לעמוד במיסדר ערב הידוע לשימצה. מיסדר ערב באושוויץ, שהתמשך לפעמים שעות, היה אחד הסיוטים בחיי המחנה ובמיוחד בחודשי החורף. מאחר ואנו לא היינו בשעת המיסדר במחנה, ספר אותנו איש פלוגת העבודה במקום וכך חסכנו לנו את העמידה בקור ובכפור. את תוספת האוכל שקיבלנו כבר הזכרתי והיו גם דברים נוספים. לאורוות הביאו כל מיני מספוא עבור הבהמות, כסלק ולפעמים תפוחי אדמה או ירק אחר. לפעמים הצלחנו לסחוב ולבשל לנו מזה מרק. זה לא תמיד הצליח, כי הממונים עלינו שמרו. הם השתדלו לסחוב מה שיותר ולעשות סחר חליפין. כל הדברים מסוג זה היתה להם בחיי המחנה משמעות מיוחדת, לפעמים גורלית, במאבק על ההשרדות. לכן אני מזכיר אותם. רוב רובם של אסירי אושוויץ, במיוחד היהודים, רק חלמו על יתרונות מסוג זה. היו אלה חודשי חורף, היה קר מאד. באותה שנה ירד השלג מוקדם והרבה. אנחנו לא היינו לבושים מספיק חם, כך שהשתדלנו לא לשוטט בחוץ. היה לי מזל שרוב העבודה שלי היתה באורווה. מחוץ לעבודות שהזכרתי, עבדנו בהוצאת זבל, הכנת אוכל לסוסים היה קשור בסחיבת שקים ולנו לא היה כוח. הנערים שעבדו שם היו חלשים, מהם חולים שלא היו מוכנים לגלות את דבר המחלה, כי פחדו שיפסידו את מקום העבודה. היום אני יכול לשפוט, שהודות למקום העבודה בפלוגה זו, החזקתי מעמד בתלאות הפינוי של אושוויץ. במחנה הראשי הייתי תקופה קצרה יחסית, כחודשיים, ורוב הזמן הייתי בעבודה. למחנה הגענו בשעה שמונה בערב, אז חילקו לנו את ארוחת הערב הדלה, שכללה איזה מרק. היינו כל כך עייפים שהלכנו מיד לישון, כי בשלוש ורבע לפנות בוקר היתה ההשכמה. עבדנו שבעה ימים בשבוע, למרות שבאושוויץ, וגם במחנות אחרים, לא עבדו ביום ראשון. בשבת, אחרי העבודה, היינו חייבים ללכת למקלחות. ביום ראשון יצאנו לעבודה בשעה שבע בבוקר וגם חזרנו יותר מוקדם, כי העגלונים והסוסים לא עבדו. רק ביום ראשון יכולתי לצאת מהבלוק ולראות את המחנה. לאלה שהגיעו מבירקנאו נחשב המחנה הראשי של אושוויץ כמלון של חמישה כוכבים. רוב האסירים לא היו יהודים, הקבוצה הדומיננטית היו הפולנים. הניהול הפנימי של המחנה היה בידי אסירים גרמנים ואוסטרים, אסירים פוליטיים, שנחשבו לעילית שבמחנה. זה בניגוד לבירקנאו, שם רוב התפקידים היו בידי האסירים הפליליים. לעובדה זו היו השלכות מרחיקות-לכת בכל הנוגע ליחס לאסירים ולתנאים במחנה. באושוויץ היו הרבה אסירים שיכלו לגדל שערות, וזה היה סמל למעמדם בקרב האסירים. רוב האסירים הלא-יהודים יכלו לקבל מהבית חבילות, מכתבים והיו גם כאלה – בעיקר הגרמנים – שקרוביהם הורשו לבקר במחנה. אנחנו, היהודים, השתייכנו לדרגה הנמוכה ביותר וכל ההטבות האלה לא חלו עלינו.

בבלוק 12 שם התגוררנו, גיליתי את בן עירי, שהיה אסיר ותיק, משנת 1942, בשם הוגו קוויטנר. בבית הוא היה חשמלאי. במחנה היה לו מקום עבודה טוב מאד. הוא היה ממונה על ניקוי בתי שימוש. אנשי קבוצת עבודה שלו הסתובבו בכל שטח המחנה, שאבו את הצואה והובילו אותה לזיבול השדות. גיליתי אותו רק אחרי שהייתי במקום כמה שבועות. הוא לא הכיר אותי, אבל זכר אותי מטופולצ'אני. הוא הפך כעין "פטרון" שלי, יום-יום הגיע לראות אותי ולפעמים הביא לי דברי אוכל ודברי לבוש. חוץ ממנו היו עוד יהודי טופולצ'אני במחנה אושוויץ. לפעמים ביקרתי אותם בבלוק 18, שם התגוררו רוב האסירים היהודים הותיקים מסלובקיה. גם באושוויץ קיימנו חוג של חברים, כמה נערים יוצאי סלובקיה, ופיתחנו מירקם יחסים מאד הדוק ומאד ידידותי. היחסים האלה נמשכו כל זמן שהיינו באושוויץ ועם חלק מהם גם בבוכנוואלד, עד היום הזה. לצערי, שניים מחבריי הטובים מאותה התקופה לא זכו ליום השחרור, אחד נפטר עוד באושוויץ והשני בבוכנוואלד.

בחג המולד 1944 הפציצו מטוסים רוסיים את אושוויץ. היתה אזעקה, ישבנו בבלוק ושמחנו, למרות שמסביב נפלו המון פצצות והכל רעד. נפגע גם קסרקטין הס"ס והיו ביניהם הרוגים. בסביבת המחנה היתה תכונה מוגברת, ידענו שהחזית מתקרבת. נעשו עבודות פירוק ופינו חומרים וחפצים שונים. גם יחס הגרמנים נעשה יותר מתון, הירפו מאיתנו במידה מסויימת. יחד עם זה, גברו חששותינו והדאגות בקשר לגורלנו.

ערב אחד, ב-17 בינואר 1945, אחרי שחזרנו מהעבודה, שמתי לב לתכונה מיוחדת בתוך הבלוק. אנשים מתרוצצים, כל אחד מכין לו איזה תרמיל או שק ואורז את החפצים האישיים. לא תפסתי מה קורה. אנחנו התגוררנו באולם נפרד, לא מסרו לנו כל ידיעה, ואצלנו הכל התנהל כרגיל. חילקו ארוחת ערב, התכוננו ללכת לישון. אז שמתי לב שבאולמות של התגוררו האסירים הלא-יהודים אורזים ומכינים את עצמם לדרך. לא ידענו מה פשר הדבר. בכל אופן, נדלקו אצלנו נורות אזהרה. היתה לנו מין רגישות מיוחדת להתרחשויות לא שגרתיות. זה היה כבר בדם. כששכבתי אותו ערב לישון, לא תיארתי לעצמי שזה הלילה האחרון שלי באושוויץ.

בבוקר ה-18 בינואר העירו אותנו כרגיל, חילקו לנו את מנת האוכל היומית ויצאנו לעבודה כמדי יום ביומו. כמובן שאיש לא לקח איתו את חפציו, הרי חשבנו לחזור בערב למחנה. בשעת הפסקת הצהריים קראו לנו להתייצב. איש הס"ס, האחראי על פלוגת העבודה, הודיע לנו פתאום שמפנים אותנו וכולנו יוצאים מיד לדרך. פרצה בהלה, התרגשות. האסירים הפנו שאלות לגרמני ובעיקר רצו לדעת האם חוזרים עוד לפני הפינוי למחנה. לאסירים הלא-יהודים היו שם חפצים, היו להם דם דברי אוכל, אחדים מאיתנו הצליחו לאסוף כמה דברים ולחסוך קצת אוכל ששמרו בתוך הבלוק במחנה. האכזבה והבהלה גברו כשאיש הס"ס הודיע שיוצאים ישר מהעבודה וצועדים לבירקנאו, שם יצרפו אותנו לשיירות הפינוי שעוזבות את שטח המחנה. מה שהדאיג אותנו במיוחד היה שלא קיבלנו אפילו את מנת המרק ויצאנו בלי כל אוכל לדרך. היתה לי בכיס חתיכת לחם שחסכתי מארוחת הערב הקודמת וזה הכל. צעדנו בליווי אנשי ס"ס עד לבירקנאו במצב-רוח קודר במיוחד. בדרך ראיתי שיירות של עגלות רתומות לסוסים ורבבות אסירים ואסירות עם שקיות ותרמילים וגם כאלה שגררו מאחוריהם עגלות יד עם ציוד, שהצליחו לארגן במשך שנות שהותם במחנה. במגרש המיסדרים, לשם הביאו אותנו, שררה אנדרלמוסיה לא רגילה. במהומה שנוצרה שם איבדתי את החברים שלי והתערבבתי בין אסירים מבוגרים, שלא הכרתי איש מהם. כשהתאוששתי מהתדהמה, מצאתי את עצמי בודד בקבוצה של כמאה אסירים לא-יהודים, מוקפים על ידי אנשי ס"ס, נדחפים לעבר הכביש היוצא מהמחנה. אני יכול לסכם, שדווקא היום האחרון שלי באושוויץ היה אחד הימים המדכאים ביותר עבורי. הייתי רגיל להיות בין בני גילי ובצוותא התגברנו ביתר קלות על תלאות המחנה. הרגשת הבדידות בשעה גורלית כזו השפיעה בצורה חמורה על מצב הרוח. הייתי מיואש, לא חשתי מה מתרחש מסביבי.

צעדנו לכיוון מערב, כשמספר אנשי ס"ס מלווים אותנו עם רובים מוכנים לירי. הצעדה התנהלה בקצב מהיר ביותר ואיש שלא צעד בשורה או פיגר קיבל כדור בראש. ראיתי אנשים רבים שנרצחו, שוכבים בתעלות בצידי הדרך. עברנו בסביבה כפרית מכוסה במעטה שלג, כפרים מיושבים איכרים פולנים וגרמנים שהביטו עלינו המחצרות. חצינו את העיר ריבניק, זאת אני יודע לפי הלוחות שניצבו לפני הכניסה לעיר. העיר היתה כמעט נטושה. על המדרכות עמדו קבוצות של "נוער היטלר" בתלבושתם וירקו עלינו. על קירות הבתים הדביקו כל מיני סיסמאות, שקראו להתגנננות מפני הסכנה הבולשביקית, כדי להרים את המורל. על הגגות התנוססו דגלים נאציים. הישובים בלטו בריקנותם, כנראה האוכלוסיה ברובה פונתה לתוך גרמניה. ראינו הרבה צבא גרמני נסוג, ביניהם גם יחידות ס"ס, ועברנו על פני קבוצות אסירי מחנות ריכוז. בערב עברנו ליד מחנה ריכוז קטן, שהיה מחנה-בת של אושוויץ, ובו עוד המשיכו להחזיק את האסירים. בלילה הגענו לאיזה כפר. באחת החוות הכניסו אותנו לדיר. נפלתי באפיסת כוחות על הרצפה ונרדמתי. העירו אותי היריות, כנראה כמה אסירים ניסו לברוח. בבוקר גירשו אותנו אנשי ס"ס אל הכביש והמשכנו בצעדה, אוכל לא קיבלנו בכלל. זה היה המצעד הידוע לשמצה כמצעד המוות, בין אושוויץ ועד תחנת הרכבת בעיירת לוסלאו, לשם הגענו למחרת בערב.

המצב היה על סף יאוש. צעדתי למעשה כבר יום שני בלי אוכל. האסירים האחרים שיצאו מהמחנה קיבלו כולם לפני עזיבת אושוויץ איזו צידה לדרך, כיכר לחם וקוביית מרגרינה. כשהגענו לתחנת הרכבת בלוסלאו הייתי ממש בשפל. העליה לרכבת התנהלה תוך מכו ודחיפות מצד אנשי הס"ס, כדי לדחוס מה שיותר אסירים לתוך הקרון. האנשים, שרבים מהם היו תשושים ובאפיסת כוחות, נדרסו על ידי חבריהם. אותי דחפו כל הזמן, הייתי קטן אבל איכשהו הצלחתי להגיע לפינת הקרון ושם נתקעתי למשך כל זמן הנסיעה. הקרונות היו פתוחים, בלי גג, שמובילים בהם בדרך כלל פחם. כאמור, זה היה בינואר, בחורף אירופי, ירד שלג ואנחנו לא היינו לבושים היטב ורעבים, וזה החמיר את מצבנו. התחנה הראשונה בה עצרה הרכבת היתה ברסלאו, עיר גדולה היום בפולין. קראתי את השלטים. שם התחלף צוות עובדי הרכבת. אחד הפועלים ניצל רגע שהס"ס לא שמו לב, וזרק לקרון שלנו איזו סלסלה מחוטי ברזל מלאה בפחם. האסירים הצליחו להבעיר את הפחם כדי לחמם את עצמם. מסביב לתנור המאולתר הצטופפו כל האסירים שנותר להם כוח. אני רציתי להתקרב, היה לי נורא קר, אבל לא הצלחתי. כל פעם שהתקרבתי פשוט תפסו אותי וזרקו לפינה שלי בקרון. הייתי די מיואש, התכרבלתי בפינה שלי, הרגשתי שמצבי רע מאד. אחרי שעות של נסיעה עצרנו במחנה ריכוז גרוס רוזן, זאת אמורה היתה להיות תחנת היעד. התברר שהחנה מלא עד אפס מקום, כי הועברו לשם משלוחים רבים ממחנות שונים ולא הסכימו לקבל אותנו. המשכנו בנסיעה, אין לי מושג כמה זמן נסענו, כי בקטע זה כנראה לא הייתי בהכרה מלאה ואיני זוכר שום דבר. היום אני יודע שלמחנה בוכנוואלד הגענו ב-23 בינואר. לפי זה, חמישה ימים שלמים לא הגיע כל אוכל לפי. ב-18 בינואר קיבלתי את ארוחת הבוקר ואכלתי בפעם האחרונה ומאז, המזון היחיד שלקחתי לפה, היה שלג שאספתי ברצפת הקרון.

הרכבת נעצרה בעיר גדולה. תחנת הרכבת היתה מוקפת שרשרת שוטרים עם כלבים. את הקרונות שלנו העבירו ממסילה למסילה ואחרי זמן מה המשכנו לנסוע עוד כמה קילומטרים, עד שהגענו למחנה בוכנוואלד. הסתבר שקודם עצרנו בעיר ויימאר, המרוחקת כשמונה קילומטרים מבוכנוואלד. מישהו פתח את דלתות הקרון ונשמעה הפקודה הגרמנית הנפוצה כל כך: כולם החוצה! התקרבתי לפתח ואיכשהו התגלגלתי החוצה. נפלתי לתוך השלג, כי לא הייתי מסוגל לרדת במדרגות. אחד מאסירי בוכנוולאד שעבד שם אסף אותי מערמת השלג. ראיתי שרק מעטים יורדים. השאר ממשיכים לשכב בתוך הקרונות, כאילו היו נרדמים. הסתבר שרובם קפואים או שמתו מרעב. מכל הרכבת, שהיו בה כמה אלפי אסירים, ירדו כמה מאות בלבד. האסירים שקיבלו אותנו הסבירו לנו שהגענו לבוכנוואלד ואני זוכר איך שאמרו וחזרו על זה כמה פעמים: "אל תפחדו, כאן לא אושוויץ, כאן אין תאי גזים". הייתי אפאתי לגמרי, מין אדישות מיוחדת, לא חשתי ולא הרגשתי כלום. החושים שלי היו מעורפלים. האסיר מבוכנוואלד תפס אותי בידי והוביל אותי למקלחת המחנה. בהשפעת המים החמים התאוששתי קצת, נדמה לי שלגמתי שם ליטרים של מים חמים, ישר מהמזלף. את הבגדים לקחו, כנראה שרפו אותם, הכל היה מלא כינים. הסַפָּר האסיר אליו הגעתי שאל אותי מאין אני. עניתי "מאושוויץ". הוא רצה לדעת מאיזו ארץ, ניסה להסביר לי בצורה מאד עדינה, לא לפי שיטת מחנות הריכוז, שאין לי מה לפחד. כאן, בבוכנוואלד, התנאים אחרים מכפי שהיו באושוויץ. שאל אותי האם שמעתי על בוכנוואלד, אני לא שמעתי על מחנה כזה ולא תפסתי מה הוא רוצה ממני. פשוט הייתי מטושטש לגמרי. ערומים כפי שהיינו הובילו אותנו למחסן הבגדים. המבחר היה עלוב ביותר, קיבלתי אמנם בגדים אזרחיים, כמה וכמה מספרים גדולים ממידת גופי, אבל לבוש קייצי, דק. מכנסיים, חולצה, ז'אקט, כובע ונעליים חצאיות מרופטות. בחורף של בוכנוואלד היה לי בבגדים אלה קר מאד. הובילו אותנו למשקד קבלת האסירים. ברור שכל הליכי הקבלה, שערכו שעות רבות, נעשו בלי שיחלקו לנו אוכל ואני חמישה ימים לא אכלתי. הפקיד אליו הגעתי כדי לרשום את הפרטים האישיים וכדי לקבל את מספר האסיר שאל אותי בצ'כית מאיזו עיר אני. כשעניתי לו, הוא ביקש ממני משום מה את הכובע שלי. לא הבנתי למה, אבל נתתי לו. רק אז ראיתי שהוא מוציא כל מיני דברים משולחן הכתיבה וממלא את הכובע, ואומר: "קח!" כשפתחתי את הכובע וגיליתי מה הוא שם בפנים, אורו עיניי: עוגיות, לחם, חתיכת נקניק, תפוח עץ ועוד. כמובן התנפלתי על זה, גמרתי את הכל בן-רגע, מחוץ לתפוח העץ שהכנסתי לתוך הכיס.

בסוף היום הועברנו לצריף 57 במחנה הקטן, שהיה אחד האגפים של מחנה הריכוז בוכנוואלד. פגשתי שם מאות ממפוני אושוויץ והמחנות המסונפים, שהגיעו לבוכנוואלד באותו יום או יום קודם לכן. ביניהם היו גם חברים שהייתי איתם בצריף הילדים בבירקנאו ובאושוויץ. שמחנו להיות שוב ביחד. בבלוק היתה צפיפות נוראה, כי כל הזמן הגיעו משלוחים חדשים עם מפונים. כולם היו תשושים ושכבו בכל מקום. לרוב לא היה מקום על הדרגשים ושכבו על הרצפה. במיסדר ערב הופיע הממונה על הצריף, קומוניסט גרמני, שהחל לנאום והדגיש שוב שאנחנו לא באושוויץ. הוא דיבר על סולידריות, על עזרה הדדית, עודד אותנו. לא היינו רגילים לדיבורים כאלה. הדברים שלו לא התאימו להתנהגות של עוזריו, שהיו בעיקר אסירים רוסיים ש"טיפלו" בנו בגסות ובברוטליות. היו אלה בחורים צעירים, בתלבושת רוסית צבאית, עם כובעי קוזאקים ובמצב גופני טוב. לא ברור לי מאיזו סיבה הם ישבו במחנה ריכוז.

כבר למחרת היתה לי חוויה מאד מצערת ולא נעימה. מאוחר בלילה, אחרי שכל הפרוצדורות נגמרו, עליתי על הדרגש כדי לשכב לישון. את הנעלים חייבים היינו להשאיר מתחת לדרגש או כפי שעשו בעלי הניסיון, להסתיר אותן מתחת המזרון. אני הייתי תמים, מאחר שאמרו להשאיר מתחת הדרגש, השארתי. בבוקר, כשהעירו אותנו למסידר בוקר, ירדתי ולא מצאתי את הנעלים. מישהו גנב אותן. להישאר בחורף במחנה בלי נעלים זה פשוט אסון, מצב בלתי אפשרי. לא ידעתי מה לעשות, הייתי לגמרי מיואש. התייצבתי לפני הממונה על הצריף והודעתי לו. הוא פנה אל האסירים, אבל ברור שאיש לא החזיר לי אותן. נעלים במחנה היו מצרך מבוקש מאד, במיוחד נעלי עור כפי שהיו הנעלים שלי. בסוף קיבלתי ממנו זוג נעלי עץ של אסירים, שבקושי אפשר היה ללכת בהן. החלק העליון היה מבד אברזין, הסוליה מעץ. השלג חדר והיה לי קר ברגלים. מזל שלא נדרשנו לצאת תכופות מן הצריף, כך שסבלתי פחות, אבל מצב רוחי היה קודר, כי לא ידעתי עוד כמה זמן נשאר בתוך הצריף.

אחרי יומיים, בשעת מיסדר הבוקר, הודיע הממונה על הצריף שכל הנערים והילדים עד גיל שש עשרה יכולים לעבור לצריף מיוחד שמכינים עבורם באגף האוהלים שבמחנה. הוא אמר ששם יהיו תנאים הרבה יותר טובים ומי שישאר בצריף שלו עלול להישלח בימים הקרובים לאחד המחנות לעבודת כפייה וישולב במערכת של עבודה מפרכת. הוא הדגיש שיהיה זה רק לטובתנו אם נעבור, אחרת הסיכויים להישרד הם קלושים ביותר. כמובן שאיש מהצעירים לא יצא, על כולם נפל פחד, חששו שזו איזו תחבולה, שטומנים לנו פח, כדי לגמור איתנו. הממונה חזר כמה פעמים על הודעתו, אבל אף אחד לא זז. לי היתה איזו תחושה מיוחדת ואחרי היסוסים אמרתי לחברים שעמדו על ידי שאני מתייצב. היתה לי איזו הרגשה שלאיש זה אפשר להאמין. החברים רצו לעצור בעדי ובסוף התייצבנו כעשרה נערים כדי לעבור לצריף הילדים. הרוב הגדול נשארו, ביניהם גם כמה מבני עירי ומהכיתה שלי. היתה זו החלטה גורלית, כי מאלה שלא התייצבו איש לא נשאר בחיים ואלה שיצאו כולם שרדו.

בצריף מספר 66, לשם לקחו אותנו, שוכנו אסירים לא-יהודים, נכים או מבוגרים, שלא היו מסוגלים לעבוד. כשהגענו הם עוד התגוררו שם. זה היה צריף עץ, כפי שהיה בשימוש בצבא הגרמני. הוא היה מחולק לשני אגפים. בכל אגף היה אולם שינה גדול, בין האולמות היה פרוזדור עם מספר חדרים יותר קטנים, ששימשו את הממונה על הצריף ובעלי תפקידים אחרים. יום אחר בואנו הועברו מהצריף האסירים המבוגרים ואנחנו, קומץ קטן של נערים, היינו למעשה המייסדים של צריף הילדים, אליו הועברו בימים הבאים מאות נערים וילדים, שבאותם הימים הגיעו בהמוניהם לבוכנוואלד. היו שם ילדים החל מגיל אחת עשרה ועד שבע עשרה, מכל ארצות אירופה הכבושה. רובם ככולם היו יהודים, אבל במשך הזמן נוספו גם נערים לא יהודים מפולין, אוקראינה ורוסיה. באגף אחד היו מרוכזים לרוב נערים מהונגריה ובשני בעיקר ילדים מפולין וארצות אחרות. הממונה על הצריף היה אסיר פוליטי צ'כי בשם אנטון קאלינה, שנאסר עוד בשנת 1939 ומאז היה בבוכנוואלד. כרשם של הצריף שימש יהודי צ'כי צעיר בשם יירז'י וורבה. נוסף לאלה היו שם עוד מספר בעלי תפקידים, מקצתם יהודים ומקצתם לא. הדמות הדומיננטית היה ממלא מקום של הממונה על הצריף, יהודי פולני – גוסטאב שילר. הוא ניהל למעשה את הצריף. הוא היה גבר חסון, בגיל שלושים, שהגיע לבוכנוואלד עם המשלוח הראשון של יהודים פולנים, בשנת 1939. היום אני יודע, שאת בעלי התפקידים בצריף קבעה תנועת המחתרת, שפעלה בקרב אסירי בוכנוואלד.

אנחנו, זאת אומרת הראשונים שהגענו, הוכנסנו לאגף א' ובמשך היומיים הבאים נאספה שם קבוצה גדולה של נערים, יוצאי כל החבלים של צ'כוסלובקיה. נוסף לאלה היו שם נערים מגרמניה, הולנד, צרפת, יוון, אוסטריה ואפילו מאיטליה. אבל הרוב היו נערים וילדים יהודים מפולין. מאחר שרוב יושב הבלוק היו מפונים ממחנות במזרח, הם היו במצב נפשי ופיזי ירוד ביותר. חלק מהילדים הועברו מיד לבית חולים של המחנה, דבר יוצא דופן לגבי אסירים יהודים, שלא היו זכאים לאישפוז בבית החולים של המחנה. הודות לעובדה זו ולטיפול רפואי שקיבלנו בצריף ניצלו רבים מאיתנו. האוכל שחולק בבוכנוואלד היה דל יותר מזה שקיבלנו באושוויץ וגם שם סבלנו קשה מרעב. נוסף לזה, מאחר ולא יצאנו מהצריף, לא היתה שום אפשרות להשיג אוכל "מהצד", מה שנקרא בשפת המחנה "לארגן אוכל". נאלצנו להסתפק במה שחולק על ידי שלטונות המחנה וכאמור זה היה מזון דל ביותר. בבוקר תחליף קפה או תה, בצהריים צלוחית של מרק דליל ובערב מנת לחם של מאתיים וחמישים גרם עם ממרח. כמובן, האוכל הפך בבוכנוואלד לבעיה המרכזית, כי סבלנו מרעב כרוני, שהפך ממש למחלת רעב. קיים מושג כזה ברפואה. הבעיה השניה היה הקור, באופן מיוחד בשבועות הראשונים. מחנה בוכנוואלד היה ממוקם על הר, שם נשבה כל הזמן רוח קרה מאד, שחדרה דרך הסדקים שבצריף. בעונת החורף כל האזור היה מכוסה שלג וסופות השלג, שהיו תופעה יום-יומית, החדירו שלג לתוך הצריף. אלה שישנו על יד החלונות התעוררו כשהשמיכות מכוסות בשכבת שלג. המצב השתפר בשעה שהצריף התמלא עד אפס מקום, אז נוצר "חום טבעי" שהוקרן מהגופות של הנערים הדחוסים על הדרגשים כסרדינים. הלבוש שלנו לא היה מתאים למזג האויר, חילקו לנו בגדי קיץ. כתוצאה מהקור שכבנו רוב היום על הדרגשים מתחת לשמיכות. מקומות השינה היו דומים לאלה שבבירקנאו, אולי קצת יותר מסודרים ועל הדרגש שהיה מיועד לשני אסירים ישנו חמישה נערים. לי היה מזל שהייתי בין הראשונים וזכיתי למקום בדרגש מספר 1. מאחר שהכל, חלוקת האוכל, בדיקות רפואיות, יציאה למקלחות וכו', התנהל לפי מספר הדרגשים, הייתי תמיד בכל דבר בין הראשונים. היה לזה יתרון, כי לפעמים עד שהגיע תורם של האחרונים, לא נותר הרבה. יותר מאוחר הוסיפו לנו עוד נערים לדרגש והיינו שישה. אבל גם כך זה היה טוב יותר מאשר לישון על הרצפה, כפי שרבים היו נאלצים לעשות. בלילות קשה היה לגשת לשירותים מבלי לדרוך על אחד הנערים שינו בכל מקום. אבל בגלל התנאים המועדפים שהיו קיימים בצריף שלנו, המשיכו להעביר כל הזמן נערים נוספים לצריף.

התעוררנו מוקדם בבוקר. בגלל ההמולה אי אפשר היה לישון. לעבודה לא יצאנו. זה היה אחד ההישגים הגדולים, כך שרוב היום בילינו בצריף. בחוץ שרר כפור וקור עז, נוסף לזה הממונים עלינו לא רצו שנשוטט במחנה, כי היינו רשומים כילדים חולים שלא מסוגלים לעבוד. היינו דחוסים בצריף כשש מאות נערים, אומרים שהיו שם גם יותר. מאחר ולא עסקנו בשום דבר, חיכינו לחלוקת האוכל ובינתיים התנהלו שיחות. בבוכנוואלד התגבשו חבורות של ממש, שהיו מבוססות בדרך כלל על בסיס ארץ המוצא. המסרים שהקרינה הסביבה, האסירים המבוגרים, השפיעו גם הם על הנערים והיתה קיימת תודעה של עזרה הדדית, חברות וסולידריות. בבוכנוואלד מבחינה זו היה המצב שונה לחלוטין מאשר באושוויץ. כמובן, הנושא המרכזי היה תמיד האוכל. הרעב העיק, הנערים ירדו במשקל, חלו במחלות שונות ומשונות מהרעב. פרצה גם מגיפת טיפוס, אבל למזלנו הצליחו איכשהו להשתלט על זה. קיבלנו חיסונים והודות לכך ניצלו יושבי הצריף מהמגיפה הנוראה שהשתוללה במחנה. אלה שחלו הועברו בזמן לבית חולים, איני יודע מה היה גורלם. מדי פעם חולקו גלולות ויטמינים, גלולות נגד שילשולים וסידן, כי כולם סבלו מחוסר ויטמינים. השיניים התנדנדו לנו והיו תופעות מוזרות. הרבה נערים הפכו למה שבאושוויץ קראו "מוזלמאנים", זאת אומרת אנשים שאיבדו את תחושת החיים. התמותה בבלוק לא היתה אמנם גדולה יותר מאשר בקבוצות אסירים מקבילות, אבל בכל זאת נפטרו רבים, כמעט יום-יום היו חללים. רבים מנערי צריף 66 מתו בבית החולים.

מבחינה פיזית היינו מבודדים משאר יושבי המחנה, אבל ידענו שיש מי שדואג לנו. את זה חשנו היטב. הזכרתי את התנאים המועדפים לגבי האסירים היהודים בעיקר בשני מישורים: לא היינו חייבים לעמוד במיסדר בחוץ, במגרש המיסדרים. זה היה הישג אדיר בהתחשב בקור ובשעות הארוכות של עריכת המיסדר. המיסדר בבוכנוואלד היה אחד האירועים החמורים בחיי האסירים. הודות לעובדה שעמדנו במיסדר בתוך הצריף, ניצלו הרבה חיי אדם. את הדבר השני, לא פחות חשוב, ששוחררנו מהעבודה, הזכרתי כבר קודם. עבודה גופנית מפרכת, כפי שהיתה נהוגה בבוכנוואלד, בתוספת תנאי מזג האויר, היו לבטח גורמים לתמותה גבוהה ביותר בקרב הנערים. מכמה בחינות היינו מועדפים משאר האסירים היהודים שבמחנה. הזכרתי טיפול רפואי, אישפוז בבית חולים, חלוקת ויטמינים ותרופות שונות, חיסונים וכיו"ב, שאסירים יהודים מן השורה לא היו זכרים לקבל. פרשה מיוחדת בסוגיה זו היו החבילות מן הצלב האדום. פעמיים או שלוש פעמים חילקו לנו חבילות שנשלחות על ידי הצלב האדום, זה היה דבר אדיר שיהודי מן השורה במחנה ריכוז אפילו לא חלם עליו. כפי שנודע לנו, את החבילות קיבלנו אחרי שהאסירים הלא-יהודים ויתרו עליהן לטובתנו. חלוקת חבילות של הצלב האדום זכורה לי היטב, היה זה אירוע יוצא דופן, שגם להתרגשות גדולה בקרב יושב צריף 66. היו אלה חבילות קרטון גדולות, ושנים-עשר נערים קיבלו חבילה אחת. היא כללה דברים רבים, החל מלבוש, אוכל, שוקולד, קפה ועד דברי רחצה והיגיינה. כל זה נחשב במחנה ריכוז כדברים שלא מהעולם הזה, בכל אופן אצל האסירים היהודים. כשחולקו החבילות בפעם הראשונה, היינו במצב גופני ירוד מאד, מזי רעב, וקבלת החבילות היתה זריקת עידוד אדירה, בעיקר מורלית. כמובן, שהיו בעיות בקשר לחלוקה. בדרך כלל חבילה כזאת היתה מיועדת לאסיר אחד והיו בה דברים שלא ניתנים לחלוקה. כך, למשל, היו שם פריטי לבוש כסוודר, תחתונים חמים, זוג גרביים וקופסאות שימורים למיניהן. כפי שהזכרתי, חבילה כזאת היינו צריכים לחלק בין  שנים-עשר נערים וזה גרם לבעיות לא פשוטות. לגבי מצרכים כסוכר, ריבה, סיגריות וכו' לא היו קשיים מיוחדים. את זה חילקנו לפי יחידות או לפי כפות. סיגריות היו מצרך מבוקש מאד במחנות ריכוז, למעשה מטבע עובר לסוחר. בעד סיגריות היה אפשר להשיג הכל. בפריטים שלא היו ניתנים לחלוקה, כדברי לבוש, עשינו הגרלה. ברור שחלוקת החבילה והן ההגרלה גרמו למתחים ולריב בין הזכאים. שם הקפידו על כל פרט, שמישהו לא ירמה, שהמנות יהיו שוות ושההגרלה תיערך לפי כל הכללים וחלילה שלא יעשה מישהו איזה תרגילים. הויכוחים סביב הדברים הללו התנהלו לא פעם ב"טונים גבוהים" וגרמו להתרגשות רבה. בדרך כלל התארגנו החברים הקרובים לקבוצה של שנים-עשר וביניהם חולקה החבילה, אבל תמיד היו בודדים שלא היו שייכים לשום קבוצה ואלה היו לא פעם מקופחים.

בחלוקה הראשונה אני הגרלתי סוודר. הייתי האדם המאושר ביותר בתוך הצריף. ברור שהקנאה אכלה את חבריי, אבל היו חייבים להשלים עם זה. במשך כל שהותי בבוכנוואלד לא הורדתי את הסוודר מגופי, אלא בשעת הרחצה ונפרדתי ממנו רק אחרי השחרור. עם כל זה, החבילה של הצלב האדום קשורה באיזה סיוט ובמקרה מאד כאוב עבורי. מאחר ולא הייתי רגיל לאוכל מסוג שהיה בחבילה ואכלתי מבלי להיזהר, קילקלתי את הקיבה. זה לא דבר נעים ובמיוחד במחנות ריכוז זה היה גם מסוכן מאד. נחלשתי, שכבתי על הדרגש והרגשתי שאני רוצה להקיא. לא הייתי מסוגל לרדת והחברים שכבו על ידי. מאחר ולא רציתי להקיא עליהם או ללכלך את הדרגש והשמיכות, לקחתי באופן אינסטינקטיבי צלוחית פח שהיתה מיועדת לאוכל והקאתי לתוכה. אני לא יודע איך נודע על כך לאחד הממונים עלינו, יהודי פולני שאת שמו אני לא זוכר. אולי מישהו הלשין או שהוא ראה אותי, בכל אופן הוא התנפל עלי, כי ראה בזה מעשה שלא יעשה. יכול להיות שהוא צדק מבחינתו, וכמובן התעלם לגמרי מכוונותי שלא רציתי לגרום לסבל ולאי נעימות לחבריי. הוא התחיל לטפל בי בצורה ברוטלית, צרח שהתעצלתי לרדת לבית שימוש והחליט להעניש אותי עונש מרתיע, כפי שאומרים: שיראו וייראו. הוא העמיד אותי באמצע האולם על שולחן וכתב על לוח קרטון שאני חזיר, כי הקאתי לתוך הצלוחית שחברים אוכלים ממנה. הזכרתי קודם שבבוכנוואלד ניסו לטפח רגשי סולידריות והתחשבות בזולת. הוא, הממונה על האגף, ראה במעשה שלי פגיעה חמורה בדברים אלה. אני קיבלתי את העונש בצורה חמורה ביותר, זה היה הדבר הנורא שקרה לי בכל תקופת המחנה. בעיקר הרגשתי פגוע מבחינת מוסרית, לא גופנית. הרי לא קיבלתי מכות, פיזית לא פגע בי. אבל לעמוד שם שעות עם אות הקלון, כשרבים מתבוננים בי, זה היה סבל גדול יותר מאשר לחטוף מכות רצח. יתכן שרוב הנערים היו אדישים וכמו שאומרים "לא שמו על זה", אבל לי היה נדמה שכולם מתבוננים בי בבוז ובביטול. הרגשתי מושפל ומבוייש, כי הייתי די תמים ואני דווקא האמנתי בכל העקרונות שהטיפו שם וניסיתי לנהוג לפיהם. את המעשה עשיתי דווקא משום כך, כי לא רציתי להזיק לחבריי. לכן זה כאב לי כל כך. החברים שהיו איתי על הדרגש הבינו אותי, ופנו לממונה על הצריף והסבירו לו מה קרה. הוא הופיע, חקר ובסוף, אחרי שעמדתי שם שעות, הוריד אותי מהשולחן. לא אשכח את הפרשה הזאת, שמקורה בחבילות של הצלב האדום. מהמקרה למדנו לקח ובפעם הבאה, כשחילקו את החבילות, לא זללנו אלא אכלנו תמיד במנות קטנות.

למרות הצפיפות  הגדולה ששררה בצריף, היחסים בין הנערים היו תקינים. ניהלנו שיחות. הנושא העיקרי היה הבית, המשפחה, כך שהחברים הכירו היטב את קורות המשפחה של חבריהם, איתם ישנו על הדרגש. נוסף לצריף שלנו היה בבוכנוואלד, בבלוק 8, עוד איזה אגף, שם היו מרוכזים כמה עשרות נערים וילדים, יהודים ולא-יהודים. בראש אותו הבלוק עמד קומוניסט גרמני בשם האמאן, שעשה הרבה למען הצעירים, הוכרז כ"חסיד אומות העולם" ושתלו עץ על שמו ב"יד ושם" בירושלים לפני כמה שנים. שם התנהלו אפילו לימודים וחיי תרבות, זאת הודות למחתרת הקומוניסטית שהאמאן היה אחד מראשיה. אצלנו לא היה דבר כזה, אבל לפעמים התקיימו ערבים מוקדשים לאירוע מסוים. כך למשל, בפברואר 1945, זכור לי ערב של פעילות תרבותית מאורגנת על בסיס לאומי. דיקלמו שירים, שרו והיו גם הופעות קצרות.

אותנו, יוצאי צ'כוסלובקיה, ארגן הרשם של הצריף. שרנו כמה שירים סלובקיים, כפי שידוע לכם אני בזה על הגובה. אותו דבר גם ההונגרים והפולנים, ששרו שירי גטו ששמעתי בפעם הראשונה ושהתפרסמו אחר כך בכל העולם.

נערך עוד ערב מסוג זה, לא ידוע לי באיזו הזדמנות. לערב זה הגיעו הרבה אסירים מהמחנה הגדול, רובם לא-יהודים. היתה התלהבות גדולה, שיבחו אותנו, וזה עשה לנו טוב על הנשמה. על הדרגש ישנו שישה נערים, ארבעה מסלובקיה ושניים מהונגריה. את ואלטר בנאו הכרתי עוד מהבית, הוא לא היה מטופולצ'אני, אבל אבא שלו וכל המשפחה הם בני עירי. הוא היה מגיע לעתים קרובות לטופולצ'אני לבקר את משפחתו. בבירקנאו היינו ביחד בצריף הילדים 29 ונפגשנו שוב בבוכנוואלד. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים, וגורש לאושוויץ רק אחרי הפסקת הרצח בגז, לכן ניצל. גם גם אהרון כהן, שהיה בגילי, הייתי באושוויץ באותו צריף. הנער השלישי מסלובקיה בדרגש שלנו היה אגון הולנדר, אותו אספנו מהרצפה, כי הגיע לבוכנוואלד יותר מאוחר ולא נשאר לו מקום על דרגשים. שני הנערים מהונגריה היו יוצאי טרנסילווניה וקארפאטורוס, דיברו ביניהם יידיש וזה מקארפאטורוס הבין גם סלובקית. איתם לא פיתחנו קשרים יותר הדוקים, למרות שישנו אחד ליד השני ואפילו את שמותיהם אני לא זוכר.

אני נחשבתי בחבורה זו כעין "מנהיג", כי הייתי הותיק במחנה וגם המבוגר ובעל הניסיון הגדול. בכלל, בין הנערים מסלובקיה אני הייתי הותיק במחנה, כי מאלה שהגיעו איתי איש לא שרד. עובדה זו קבעה במידה מרובה את מעמדי כ"מנהיג" בין ילדי סלובקיה. היו לי שם הרבה חברים טובים, שעד היום אני קשור איתם ביחסי חברות הדוקים. לדוגמה, אמיל פרידמן מטופולצ'אני, שחי בארצות הברית, גבי גונן מקיבוץ ברעם, מרצי אייזנר מתל אביב, שמואל ודיורו פירסט ואחרים. כששוחחנו, כולנו היינו משוכנעים שהמשפחות שלנו יחזרו, זאת היתה תקווה שהוסיפה לנו כוח במאבק על ההישרדות. כמובן שזה היה יותר כלפי חוץ, בפנים התעוררו מדי פעם ספיקות, שמא ההורים כבר לא בחיים. אצלי זה התמקד בעיקר באמא שלי ובאחותי הקטנה, שהיתה בת אחת עשרה כשגורשנו לאושוויץ. בקשר לאבא הייתי בטוח שהוא חי, כי היה במצב גופני טוב, והאמנתי כל הזמן שנתראה אחרי המלחמה. הזכרתי את גילויי העזרה ההדדית, עודדנו זה את זה. כשחבר שלנו, אהרון כהן, נחלש עד כדי כך שלא היה מסוגל לעמוד על הרגליים ומאד פחד מההעברה לבית החולים, סחבתי אותו על גבי יום-יום למיסדר. אני לא הייתי היחידי שעזר בצורה זו או אחרת לחברים במצוקתם. אהרון כהן חזר הביתה, לא מצא איש מהמשפחה, עלה ארצה, התגייס לפלמ"ח ונפל במלחמת השחרור.

היינו גם מעודכנים מבחינת ההתרחשויות בשדה המלחמה. בצריף היו מורכבים רמקולים המחוברים לרדיו המרכזי של המחנה. כמובן שזה היה בפיקוח הגרמנים והשמיעו רק את השידורים הגרמניים. אבל מהחדשות ידענו על ההתפתחויות בחזיתות ועל הקרבות שנערכו כבר על אדמת גרמניה. חשנו שהחזית מתקרבת ועם ההתקדמות גברו החששות. המיפקד נערך בצריף. הכל נמשך כרבע שעה. הסתדרנו, הגיע איש ס"ס שספר אותנו, חתם והלך. אני לא זוכר את שמו ואיך היה נראה. ובכלל, במשך כל שהותי במחנה בוכנוואלד, עד ממש ליום האחרון, לא פגשתי את אנשי ס"ס, הם לא היו חסרים לי.

יום אחד, אחרי שאיש ס"ס עזב את הצריף, הוציא הממונה על הצריף עתון גרמני מכיסו וקרא בפני האסירים מאמר שפורסם שם. היו אלה ציטוטים מהמאמר של הסופר הסובייטי איליה ארנבורג, שפורסם באחת העתונים הרוסיים. ארנבורג כתב שם שאחרי שהצבא האדום נכנס לשטחה של גרמניה "נסלול בראשים של הגרמנים, של גברים, נשים וטף את הדרך עד לברלין..." הגרמנים העתיקו את זה ופרסמו כדי לזרוע פחד ולהבהיל את האוכלוסיה הגרמנית מפני הזוועות של הרוסים. הממונה על הצריף הקריא לנו את זה כנחמה ועידוד וכדי להצביע מה יהיה גורל הגרמנים אחרי הנצחון. עודדו אותנו כל הזמן שנחזיק מעמד, שסופו של המשטר הנאצי מתקרב, שנעזור לחברים ושלא נישבר. דברים מסוג זה חיזקו את רוחנו, גם את החלשים שאיבדו כל תקוות חיים, וזה תרם הרבה להרגשת בטחון.

מכיוון שידענו על התקדמות צבאות הברית על אדמת גרמניה, גברו גם חששותינו מה מתכוונים הגרמנים לעשות עם המוני האסירים שרוכזו בשבועות האחרונים בבוכנוואלד. המצב במחנה היה קטסטרופלי, בעיקר במחנה הקטן, שם רוכזו רוב המשלוחים החדשים, שכללו בעיקר את היהודים. התמותה היתה גבוהה מאד ופרצו שם מגפות שונות. אנחנו, בצריף הילדים, עקבנו בחרדה מה יביא הגורל. ידענו שלגרמנים לא נותר זמן רב וגם לא שטח תימרון.

באחד הימים הפציצו המטוסים האמריקאיים את העיר ויימאר הסמוכה ופגעו באיזה מחסן קירור. התקלקלו שם כמויות גדולות של בשר. הבשר לא היה ראוי לאכילה עבור האוכלוסיה הגרמנית, ולכן הביאו אותו לבוכנוואלד, כדי להאכיל בו את האסירים. חילקו גם לנו מנות בלתי רגילות מהבשר, שכבר הסריח. היינו בדילמה האם לאכול ולסכן את הבריאות או לוותר, למרות שסבלנו מרעב נורא. אני זוכר שלא יכולתי להתאפק ואכלתי בתיאבון רב ואני לא בטוח אם היה בינינו איש שלא אכל. מקרה זה בא להמחיש את גודל הרעב והמצוקה באותם הימים במחנה. אבל זה לא היה מקרה יחיד. הצריף שלנו היה ממוקם בקצה המחנה, לא רחוק מהגדר החיצונית. הגדר היתה חשמלית עם מתח גבוה ולאורכה מגדלי השמירה מאויישים על ידי אנשי ס"ס. בין הגדר החיצונית והצריפים היתה גדר נוספת, לא מחושמלת, ובשטח שבין שתי הגדרות זרעו ירקות. כמובן שלאסירים היה אסור להתקרב לגדרות, השומרים במגדלים, שהיו מרוחקים כמאה מטר מהצריף שלנו, ירו על כל מי שנמצא על יד הגדר. בתקופה שלנו, בגן הירק, שהיה ממש מאחורי הצריף שלנו, כבר אספו את הכרוב, אבל באדמה נשארו השורשים. בחיפושים הנואשים אחרי האוכל גילו הנערים את שורשי הכרוב באדמת גן הירק שמאחורי הצריף. למרות הסיכון הכרוך בכך, ניסו כמה וכמה נערים להסתנן דרך הגדר הפנימית, כדי להוציא את השורשים. באותו הזמן האדמה היתה קפואה והשורשים גוש קרח, ונדרש זמן רב לתלוש אותם. למרות הכל ההסתננות לגן הירק הפכה עם הזמן למין ספורט, למבחן אומץ, אשר הפך לנחלת רבים. בדרך כלל הדבר היה אפשרי רק אחרי רדת החשיכה, כשהשומרים היו פחות ערניים. אבל היו מקרים ששומרי ס"ס ירו על הנערים והיו גם נפגעים. אני עצמי ניסיתי גם כן להסתנן, היתה שם פירצה בגדר, תלשתי את השורשים, אשר בישלנו במים באיזה כלי שהתגלגל בחוצות.

לקראת האביב, כשמזג האויר קצת השתפר, יכולנו לצאת החוצה ואז ראיתי בפעם הראשונה איפה אנו נמצאים. קודם לא היתה לי כל הזדמנות לכך. באותו הזמן לקחו אותנו כמה פעמים למקלחות, שהיו במחנה הגדול. קשרנו קשרים עם אסירים מבוגרים, בעיקר לא-יהודים מארצות שונות. ראינו גם מחנה שונה לחלוטין, בהשוואה לאותו קטע שם היה ממוקם הצריף שלנו. התנאים המשופרים וההטבות השונות להם זכו האסירים ה"אריים" וגם היחס של שלטונות המחנה כלפיהם נבדלו הבדל מהותי מתנאי החיים של אסיר יהודי באותו המחנה. אנחנו היינו מבודדים, הקטע שלנו היה מגודר ועל השער, בין שני הקטעים, שמרו סדרנים מיוחדים שגוייסו מקרב האסירים, כעין משטרה פנימית. הכניסה למה שנקרא "המחנה הגדול" היתה מותרת רק לפי רשיון מיוחד. בהזדמנות זו הכרתי אסיר צ'כי פוליטי, אשר תפס איזו עמדה במחנה. הוא הופיע כמה פעמים בצריף שלנו והזמין אותי אליו למחנה הגדול. עבורי היה זה עולם אחר. מה שהפליא אותי היו הספרים שברשותו. מסתבר, על כך לא ידעתי קודם, שבמחנה בוכנוואלד פעלה ספריה והאסירים יכלו להחליף ספרים. היו שם ספרים בכל השפות המקובלות באירופה הכבושה. הודות לו גם אני קיבלתי ספרים ואולי זה ישמע תמוה, קראתי במחנה ריכוז בוכנוואלד ספרים.

בסוף מארס 1945 שמענו מדי יום ובבהירות קולות נפץ ורעמי תותחים. בסביבת המחנה ומעליו הורגשה פעילות אווירית מוגברת, ידענו שהחזית מתקרבת ובציפיה דרוכה חיכינו מה יקרה. יום אחד שמענו ברמקולים של המחנה, שכל היהודים חייבים להתייצב במגרש המיסדרים. כמובן שקמה בהלה גדולה, כולם התרוצצו ולא ידעו מה לעשות. הידיעה שרק היהודים חייבים להתייצב לא בישרה טובות. באותו רגע קריטי, כשכולם בהלם, הופיע גוסטאב שילר והודיע: "חבר'ה, אתם לא זזים!" הוא הסביר לנו בצורה החלטית שקשה לחלוק עליה, שאנחנו לא נחשבים כיהודים ולכן לא צריכים ללכת.הוא טען שבכוונת הנאצים לפנות את המחנה, והפינוי לגבי רובנו פירושו מוות וזה ממש על סף השחרור. אז נודע לנו שהאמריקנים כבשו את העיר ארפורט, המרוחקת כחמישים קילומטרים מהמחנה. הוא שיכנע אותנו לא לזוז מהצריף, לא לציית להוראות הס"ס ואפילו להתנגד כשינסו להוציא אותנו בכוח. שכבנו על הדרגשים ולא התייצבנו. היתה זו מין התמרדות קולקטיבית שהוסיפה לנו הרבה בטחון עצמי. באותו יום פינו מבוכנוואלד את רוב האסירים היהודים, אלפים רבים. לא ידוע לי מה עלה בגורלם, אבל כפי שקראתי רבים מהם נרצחו. יותר מאוחר נודע לנו שהאסירים שעבדו במשרדי המחנה שינו את הנתונים שלנו ולפי זה בבלוק 66 לא התגוררו יהודים.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial