מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

דוד לייטנר, במחנה הילדים בבירקנאו

דוד לייטנר

במחנה הילדים בבירקנאו

 

דוד לייטנר היה ילד דתי בן 14 כשכבשו הגרמנים את הונגריה במרץ 1944. לייטנר נשלח לאושוויץ והוכנס למחנה הילדים שרוכז במחנה הצוענים ["ציגוינרלאגר"], שכבר פונה מיושביו הקודמים אשר הובלו לתאי הגזים. להלן אנו מביאים קטע מזיכרונותיו מימי השואה.

 

אספו 20 בחורים ועשו מאתנו "שייסקומנדו". אם אני רוצה לתאר מה זה "שייסקומנדו", אין לי למה להשוות את זה מבחינת התנאים. אלה הם התנאים הטובים ביותר יחסית שיכולים להיות לאדם בחיים. במחנה ההשמדה חוברנו בחבלים לעגלת ביוב ועברנו ממחנה למחנה להרקת הביוב. היה קאפו צ'כי, שהיה בן אדם מאוד נחמד. אני לא יודע את שמו, אבל אני זוכר את המספר שלו. כשהוא יצא מן המחנה צריך היה להירשם אצל הס"ס. הוא רשם 92495 (זה היה המספר האישי שלו) ועוד 20 סוסים גזעיים הונגריים. יצאנו מהמחנה "ציגוינרלאגר", מחוברים למכלית הזאת. נכנסנו למחנה הנשים, למטבחים ובכל מקום קיבלנו אוכל. היינו גם פעם בקרמטוריום מס' 2 כדי להריק את הביוב ואת בית השימוש. כביש עבר בין קרמטוריום מס' 2 לקרמטוריום מס' 3. זכור לי שהיו ארבעה קרמטוריומים. היה מס' 2 ומס' 3 משני הצדדים של פסי הרכבת והיתה רק ארובה אחת. על יד זה, לא הרחק, היו עוד שני קרמטוריומים מס' 4 ומס' 5 שרק כביש צר, אולי 150 מטר, הפריד ביניהם. אלה היו עם שתי ארובות. אנחנו עברנו בין קרמטוריום מס' 4 לקרמטוריום מס' 5 ושם שפכנו את הביוב, וכמובן היה הבור מס' 6, ששם שרפו את הזקנים והנכים שלא יכלו ללכת.

על יד קרמטוריום מס' 4 היו כמה צריפים מלאי בגדים, משקפיים וכל מיני דברים. כנראה שהקאפו שלנו היה מעורב בעניינים. יום אחד, כשהיינו שם, אמר לנו: "פה, כשאתם שופכים את הביוב תלכו לאט, אל תמהרו". פעם יצאה אישה אחת וקראה לי. אני יודע שהיא היתה הולנדית, כי היא דיברה הולנדית-גרמנית. היא אמרה לי: "תואיל נא למסור את המכתב ואת החבילה למישהו במחנה D. גרנו ב"ציגוינרלאגר", אבל עברנו גם במחנה D. רק יותר מאוחר התברר לי, שהעברנו בדליים, גם למחתרת, כל מיני דברים. אז לא עלה בדעתנו, שבדליים שהיו מחוברים מתחת למכלית הזאת ובחבילות היו דברים שאנחנו אפילו לא חשבנו עליהם .

את הדברים מסרו נשים שעבדו במיון הבגדים. קיבלנו גם חבילות ודברים במחנה D כשנכנסנו לביוב. אנשים התגנבו לשם, כי הרי איש ס"ס לא שמר עלינו ואף אחד לא שמר עלינו. היינו מין דואר כזה בדליים. אני זוכר, שפעם היתה איזה חבילה עם משהו, שהניחו אותה בתוך הביוב. כששפכנו את הביוב על יד הקרמטוריום הוצאנו אותה מתוך הביוב. נסענו לאט, אחד מאתנו קפץ ושם את החבילה על יד הצריף. היום אני מתאר לעצמי, שהמטרה היתה להעביר כל הזמן וליצור קשר בין המחנות גם עם אלה שעבדו בקרמטוריום במיון בגדים קרמטוריום מס' 4. את זה אני יודע במבט לאחור. כי אז, כילד, לא חשבתי על שום דבר. כל יום הכינו לפחות 3-2 זוגות נעליים. הכינו את זה אלה שעבדו שם ואני חושב שאלה היו נשים.

זה לא היה במחנה, זה היה על הכביש על יד קרמטוריום מס' 4, איפה ששפכנו את הביוב. קפצנו ולקחנו את הנעליים והיינו צריכים למסור לו, לקאפו. חיכו לנו במחנה כשהגענו. אני לא זוכר כמה "נאגלות" עשינו ביום, אבל אני חושב שאנחנו כמעט כל יום הגענו לכל מחנה. הנעליים היו בחוץ. כשהגענו לאיזה מקום למשל למחנה D זה היה במטבח, כי הגענו למטבחים בכל מקום. האנשים היו באים וכנראה שהקאפו מסר להם את הדברים, מכתבים וגם חבילות. היה מישהו במחנה D שנתן לי מכתב למסור, כנראה לאשתו או למישהי לא חשוב מי. כך העברנו מכתבים. מדובר אך ורק בלא יהודים, בגויים.

אני זוכר שהיינו קבוצה שכולם היו מקנאים בנו. אפילו אנשי ס"ס, כשראו את הקאפו איתנו, היתה מין שמחה כזאת. היה לו קשר חזק עם כל אנשי ס"ס, ממש אהבו אותו. אני חושב, שאולי הוא זרק להם פעם כסף או משהו. היה איש ס"ס שעמד איפה ששפכנו את הביוב ותמיד אמר, שאם תמצאו כסף (תמיד מצאנו דברים) שאנחנו נמסור לו את זה. אני זוכר שמסרנו לאיש הס"ס כסף או זהב וכדו'.

הקאפו הזה היה בעצם "פורארבייטר". אינני יודע איך שהוא הגיע למה שהגיע. בכל אופן, הוא לא היה יהודי. אנחנו, כל ה20-, היינו יהודים, ילדים דוברי הונגרית ויידיש.

כשיצאנו בבוקר מהמחנה ניגנה התזמורת המפורסמת של בירקנאו, וכל בוקר מצאנו כמה אנשים, רק יהודים, תלויים ביציאה מהמחנה. אפילו לפעמים שלושה יהודים על וו תלייה אחד. כשיצאנו ספרו אותנו 20 איש. אף פעם לא בדקו שום דבר וגם כשחזרנו לא בדקו ולא שאלו שום דבר.

לדאבוני, אני לא זוכר את שמו ואני לא זוכר איך שקראנו לו את הקאפו, שהיה אחראי על ה"שייסקומנדו". הוא נתן לנו הוראות והיינו מחולקים. היינו 20 איש. שניים קדימה שהחזיקו את היצול של עגלת הביוב, שניים אחורנית ושמונה מכל צד, כשכולם מחוברים לחבלים. הוא נתן הוראה למי להיכנס ולקחת את הדברים. גם בחזרה היינו צריכים להחזיר דברים והמשכנו כאילו לא קרה שום דבר. בכל אופן, לכל מקום שהגענו ממש חיכו לנו. הייתי ילד ולא היה לי מושג משום דבר. תמיד שרנו והיינו מאושרים ולא חשבנו על השמדת מאות אלפי יהודים, ואני המשכתי לא להאמין.

באותם הימים התחילו להגיע יהודים מלודז'. אני זוכר שהלכנו לקחת אוכל, היו צריכים לקפוץ שני אנשים, לתפוס את החבית של 100-80 ליטר אוכל ולרוץ עם זה. פעם הלכתי להביא אוכל. כנראה שהייתי יותר חזק מהיהודי השני. תפסנו את החבית וקצת אוכל נשפך. איש הס"ס תפס אותנו, הכניס אותנו למטבח והשכיב אותנו. אני, כילד, קיבלתי 10 מכות על הישבן עם המקל. הסבא השני, שהיה אדם מבוגר, מסכן, קיבל 25 מכות. אחרי שקיבל את המכות הכניס אותו למים, שם רחצו תפוחי אדמה. כנראה שהוא התחשב בזה שאני ילד וקיבלתי 10 מכות. אני זוכר שאחרי 10 המכות האלה לא יכולתי לשבת על הישבן שלי ושכבתי כל הזמן.

אני זוכר, בכל יום, בשעה 11:00, עברו מטוסים. אני לא רוצה להגיד אלפים, אבל ספרנו מאות-מאות מטוסים כל הזמן. דיברנו בינינו על זה ואני פחדתי שאולי יום אחד ירד איזה מטוס ויגמור אותנו. אבל אם היה זה יורד היה גומר גם עם הקרמטוריום, ואז ההשמדה לא היתה הולכת כל כך במהירות. אם רק היו מפציצים את הפסים שהובילו לבירקנאו, זה היה עוזר. אם בתכניתו של אייכמן היו כמה ימים שפשוט אי אפשר היה להוביל יהודים, זה היה משבש להם את כל התכניות וזה היה מציל אלפי יהודים. כנראה היו כאלה שלא היו מעונינים להציל יהודים.

ספרנו את המטוסים ואף מטוס לא הפציץ ואפילו לא ירד עלינו ולא ירו עליהם. מה שאני זוכר, שמסביב לבירקנאו היו בלונים גדולים וחשבנו שלא מפציצים אולי בגלל הבלונים.

ביום אחד היה פיצוץ בקרמטוריום מס' 4 ואז לא ידענו על שום דבר. לא היינו בחוץ אלא במחנה. אנשי ס"ס בכלל לא נכנסו למחנה עם נשק. אז נכנסו, אני לא יודע כמה אנשי ס"ס לכל מחנה עם מכונות ירייה, כאילו כבשו את המחנה. זה מה שידוע לי. למחרת חיפשו את אלה שעבדו ב"שייסקומנדו" ולקחו גם את הקאפו שלנו. אינני יודע בדיוק, אבל אחרי כמה ימים נגמרה כל העבודה הזאת ויותר לא עבדנו ב"שייסקומנדו".

אחרי שפוצץ הקרמטוריום ביטלו את העבודה שלנו. כשבאו יהודי לודז' נורא ריחמו עליהם. כולם היו זקנים ונראים היו נורא מבוגרים ומסכנים. כשלקחנו את האוכל, שני אנשים תפסו את החבית משני הצדדים. עכשיו מכל צד כ8-6- אנשים סחבו את זה שסחב איש אחד. מי שהיה יותר זריז הסתדר יותר טוב. היו אחראים על חלוקת האוכל מהאנשים שלהם, שסחבו את האוכל וגנבו. בחודש אלול, ממש לפני ראש השנה, משום מה חשבנו שמחכה לנו שנה מתוקה. היתה חלוקת דבש. חילקו מרגרינה, נקניק וגם דבש. את האוכל קיבלנו בסיר עשרה אנשים, וכל אחד עשה "שלוק" אחד. הראשון לא גמר את ה"שלוק" והשני כבר חטף את הסיר מפיו. כשהסיר הגיע לידיים שלי לא היה כוח שהיה מוציא מהיד שלי עד שלא גמרתי את ה"שלוק", ואני עשיתי "שלוק" עד שכמעט ונחנקתי. אבל אני שרדתי. אני כאן, אני חי, ואני מספר.

התקרבנו לראש השנה ובמחנה היו יותר מ4000- ילדים ובאמת לא עשינו שום דבר. יום אחד היתה סלקציה בינינו. לא מנגלה בא, אלא מפקד הבסיס, שגם היה שבוי ואתו עוד כמה קפואים. היתה להם הוראה לאסוף רק את כל הנמוכים, הקטנים. אספו כ1200- ילדים, הוציאו אותם והכניסו אותם לבלוק אחד או שניים. אותנו החזירו לצריפים. על אף שראינו את הקרמטוריום בוער, לא ידענו מה הולך כאן. הקרמטוריום בער כל הזמן, ביום ובלילה בלי הפסקה. לקרמטוריום היה מתקן נגד ברקים, שהיה מכופף לגמרי מהחום האדיר הזה. ארבעה קרמטוריומים לא הספיקו והיה שם בור, שהיו מעבירים אליו את כל הגופות מכל הקרמטוריומים בקרוניות. השמיים היו אדומים כל הזמן. בכל זאת המשכנו כל הזמן לא להאמין עד שלקחו את 1200 הילדים. באותו היום קיבלו אוכל כפול. בערב היה הסגר והגיעו משאיות ענקיות עם ברזנט שחור. העמיסו אותם בלילה על המשאיות. כל המרחק מה"ציגוינרלאגר" עד הקרמטוריום אינני יודע באיזה קרמטוריום שרפו אותם היה בקושי כמה מאות מטרים, אבל הסיעו אותם במכוניות. אז התחלתי להאמין. זה היה בלילה והיו צעקות וצריחות. זה היה כמו שהוציאו את הצוענים. אבא-אמא, ושמע-ישראל, טאטא-מאמא.

בבוקר כשקמנו ראינו שכמה חסרים. הייתי בקבוצה של 25 ילדים, בגיל שלי, מאותו בית ספר ומאותה כיתה. היינו 25 וביניהם כמה נמוכים, כ6-5-, שכבר לא היו. אז כבר התחלנו להאמין שעשו כאן משהו. חיכינו בחרדה להמשך, שלא איחר לבוא. היינו ב6-5- צריפים ואחרי האקציה איחדו אותנו והכניסו אותנו ל4- צריפים. לפי החישוב שלי נשארנו כמעט כ3000-. בא יום כיפור. קיבלנו את האוכל וחשבתי לשים את זה הצידה כדי לאכול את זה למחרת. אמרתי, מה שבטוח זה בבטן. את האוכל שקיבלתי תמיד גמרתי, כי גנבו בלילה, או העכברושים הוציאו את האוכל מתחת לראש.

למחרת ביום כיפור ממש, בשעה 12-10 אספו אותנו במגרש הכדורגל במחנה הצוענים. מנגלה בא ועשה סלקציה שנייה. בין כל הילדים הוא חיפש אחד מהגבוהים ולקח אותו למגרש הכדורגל. דפקו חתיכת קרש על השער ומי שעבר מתחת לקרש הלך ישר לחלשים ומי שהיה יותר גבוה שם אותו לחזקים. "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו". במשפט אייכמן סופר איך שהילדים שמו אבנים בנעליים כדי להגיע לקרש הזה. היו כאלה שקפצו והרימו את הקרש. אחרי הסלקציה הזאת אספו את היותר נמוכים בצריף אחר. את היותר חזקים לקחו ומנגלה בדק אותם עוד פעם ואלה שהיו מאוד-מאוד רזים, מוזלמנים, תת-אנוש, שתוך כמה ימים ימותו מרעב ולא יישארו בחיים, צירף לקבוצה של החלשים. אני, ב"ה, משום מה הצלחתי לעבור ולהיות בין החזקים.

אני כל הזמן פחדתי. ל"בלוק-אלטסטה" ולקפואים היו "פיפלים" שלהם. הם נכנסו לצריף שהיו צריכים לקחת ממנו לקרמטוריום והוציאו את הילדים שלהם ותפסו ברחוב או ביקשו מהחברים שלהם אחרים במקומם, ועל כן תמיד פחדתי. לא היה משנה נמוך או גבוה, העיקר שיהיה המספר.

בכל צריף היה "בלוק-אלטסטה". בדרך כלל הם היו פולנים גויים. לכולם היו כמה עוזרים. היה אחד, נדמה לי, שהיה חובש והיה "פורארבייטר". היו אחראים על ה"שטובן-דינסט". גם אלה היו בעיקר פולנים-גויים, שונאי יהודים וילדים. לכל אחד היה ילד אחד או שניים ילד שהתחבב עליו, ילד נחמד, לשרת אותו, לסדר את המיטה שלו, להכין לו אוכל ואולי עוד אלה דברים שאז לא ידעתי ולא רציתי לדעת. מובן שכל הקפואים האלה וה"בלוק-אלטסטה" היו מעונינים שלא ייקחו את הילדים שלהם עם הסלקציות. הם תמיד דאגו לפדות את הילד שלהם. איך פדו אותם? יצא אחד כזה לרחוב, נכנס לצריף בו אנחנו היינו, תפס כמה ילדים שרצה עם הבריונים שלו לא חשוב מי והוציאם.

זה היה בסלקציה השנייה. אפשר היה להיכנס להיפרד. נכנסתי ולא רצו לתת לי לצאת. אז אני נורא פחדתי. למזלי עשו ספירה כשנכנסתי אליו והיו 3-2 ילדים יותר ואז שיחררו אותי. נורא פחדתי מהם, בסופו של דבר גם אני נתפסתי.

אחרי הסלקציה השנייה, שהיתה ביום כיפור, סגרו אותם בצריפים מס' 26-24. הקבוצה הזאת בכלל לא קיבלה אוכל באותו היום. גם אותם לקחו בלילה. עכשיו כבר ידענו. כשהיתה הסלקציה הראשונה עוד לא האמנו ולא ידענו, אבל אלה כבר ידעו בבירור מה שמצפה להם. בוודאי שהיתה להם הרגשה, שלוקחים אותם להשמדה. למחרת יום כיפור לקחו אותם לקרמטוריום ורצחו אותם. המצב היה נורא. מ4000- הילדים נשארנו בקושי 1600-1500 והפחד היה גדול. יום אחד גיליתי שעומדים בתור. כששאלתי למה עומדים בתור ענו לי שיוצאים מפה בטרנספורט. זה הלך לפי הא"ב. שמי לייטנר והאות "ל" כבר עברה.

נכנסתי לקבוצה איפה שהשם צריך היה להתחיל ב"ר" ונתתי לעצמי את השם "רימבק". כל הפרטים שלי היו נכונים חוץ מהשם רימבק דוד. אם כבר קיבלו מספר, החיים היו יותר בטוחים. רשמו אותנו באיזה כרטסת עבור הצלב האדום וקיבלנו מספרים. אחרי שקיבלנו את המספרים בא מנגלה ועשה סלקציה בין אלה שצריכים היו לצאת עם הטרנספורט. אחרי זה התברר שלקחו אותם למכרות פחם או למקום אחר, מקום מאוד-מאוד קשה. רצו לקחת רק אנשים חזקים. כמו שאני עשיתי עשו גם עוד כמה עשרות ילדים וחשבו שמי שמקבל מספר על היד, החיים שלו בטוחים. כשבא מנגלה הסתדרנו בחמישיות ועברנו לפניו. בשורה שלי היו שלושה מבוגרים ושני קטנים. השלושה הלכו עם החזקים ואת שני הילדים הוציאו החוצה, ואני בתוכם.

הדבר הראשון שעשו: מחקו לנו את המספרים, המספר שלי היה 12042 B ואני זוכר שגם קרעו את כל הכרטסת. ביטוח החיים שלי הלך. באו כמה גויים בריונים והרביצו. אלה שהרביצו לא היו אנשי ס"ס אלא הגויים, בעיקר פולנים, שהיו המרביצים הגדולים. קיבלנו מכות ואחרי זה החזירו אותנו לצריפים איפה שהיו יתר הילדים שנשארו. מרוב מכות כמה ילדים מתו.

היינו כבר כ1600- ילדים וצמצמו את הצריפים, נדמה לי, לשניים. הפחד היה עצום, משהו לא רגיל. אחרי זה באה הסלקציה השלישית. היה מפקד המחנה עם כמה אנשי ס"ס ולקחו כמעט את כולם. אני זוכר שהייתי בצריף והיינו כ600- איש. את כל אחד שאלו בן כמה הוא. הסלקציה השלישית היתה לפני שמחת תורה, בהתחלת אוקטובר אולי ב5-. היה כבר נורא-נורא קר. אני, משום מה, עשיתי לעצמי מין תלבושת שיחשבו שלא קר לי. הוצאתי את הצווארון של החולצה או הז'אקט אינני זוכר מה היה לי וכך עבדתי. אני זוכר, שמסכן אבא שלי אמר: "שכשאתה בצרה תגיד תהילים פרק כ', שמתחיל: "למנצח מזמור לדוד. יענך ה' ביום צרה". את זה אני יודע בעל פה וממלמל עד היום

כשבאו ושאלו אותי בן כמה אני, אמרתי בן 16. כבן 16 נראיתי טוב מאוד. היו כאלה שאמרו שהם בני 20 והיו יותר קטנים ממני. אותם לקחו עם הקבוצה החלשה. בצריף היו כ600- ואילו כ50- נחשבו ליותר חזקים. את היתר לקחו וסגרו אותם בשני צריפים. אני זוכר טוב את מספרי הצריפים: מס' 11 ומס' 13. היה פחד, כמובן, שיתפסו אותנו. באמת, יום לפני שמחת תורה באו כמה קפואים ותפסו אנשים; וגם אותי תפסו, שהרי לא היו כל כך הרבה ילדים ורצו לשחרר הרבה מהילדים שלהם, מה"פיפלים".

אותי תפסו והכניסו אותי לטרנספורט שצריכים היו לקחת לקרמטוריום. מובן, שלברוח אי אפשר היה, כי קשרו אותי. מאוד השתוללתי מפחד והכניסו אותי לצריף, שמשם אי אפשר היה לצאת. המיועדים להשמדה בסלקציה השלישית של שמחת תורה, ואני ביניהם, היו בצריף 11 ובצריף 13. צריף 11 היה יותר קרוב ליציאה מהמחנה וליציאה לקרמטוריום. אותנו כבר לא לקחו עם מכוניות, אלא יצאנו באמצע היום ברגל בשמחת תורה 1944. יצאנו, כמה מאות ילדים, לכיוון הקרמטוריום. אני אפילו לא זוכר אם אנשי ס"ס ליוו אותנו. כל הדרך זעקנו שמע ישראל - אבא אמא טאטא, מאמא - אבינו מלכנו אשמנו-בגדנו- גזלנו. ברגע זה אני זוכר, שהיה שם איש ס"ס אוקראיני, משהו נורא. כשאני נזכר באוקראינים אני מתחלחל וגם הרוסים, כי הרי היו שם גם שבויים רוסים. קראו לו בלוק-פיהרר בארצקי ס"ס אוקראיני, משהו שלא נתקלתי בו. נדמה לי, שגם הוא היה שם עם הטרנספורטים והלכנו ברגל לכיוון הקרמטוריום מס' 5. אותה הדרך שעשיתי כמה פעמים ביום עם ה"שייסקומנדו".

נכנסנו לקרמטוריום פנימה. עכשיו כבר התחלנו להאמין. כך, כשעמדנו ערומים, פתאום הגיעה איזו פקודה ואמרו לנו לחכות. מה קרה בינתיים? מנגלה הגיע וצריכים היו ילדים לעבודה. מצריף 13 עדיין לא יצאו ועשו ביניהם סלקציה. את כל אלה שהיו יותר חזקים הוציאו חזרה לצריף 13 והיתר צעדו לקרמטוריום אחרינו. קיבלנו פקודה, כי רצו עוד כמה ילדים יותר חזקים. לקחו 50 ילדים (אני חושב שמתוך 500), ולמזלי הייתי בין ה50-. בדקו אותנו וחיכינו מה יעשו איתנו. כנראה שהיינו נראים יותר טוב.

כולנו היינו ילדים הונגריים, רק יהודים גם מטרנסילבניה, אולי היו גם צ'כים שהיו מסופחים להונגריה, אבל כולנו היינו רק ילדים יהודים.

היינו 50 ואחד הצליח להצטרף. זה היה אחד שהיה אתי ביחד ב"שייסקומנדו" היה נמוך, אבל בריא. אינני יודע איך הוא קפץ והיה ה51-. כשגמרו את הבחירה העמידו אותנו בצד. עמדנו ערומים והמחשבה היתה: מה רוצים לעשות איתנו? חשבנו שאולי ייקחו אותנו להכניס עצים לקרמטוריום, כי הקרמטוריום היה מוקף עצים מסביבה בגובה 3-2 מטר, כמו גדר ענקית.

אני חשבתי, מכיוון שאנחנו נראים קצת יותר טוב רוצים לעשות מאתנו סבון. ידוע שמהיהודים עשו סבון. אותנו גירשו עירומים החוצה ואת היתר דחפו בפנים, לקרמטוריום ושמעו את זעקת "שמע ישראל". אנחנו עוד ראינו לאן שמכניסים אותם. אותנו גירשו עם מקלות החוצה עירומים. אחרי זה, אנשי ס"ס וקפואים הביאו לנו בגדים שנתלבש והחזירו אותנו רגלי למחנה הצוענים בשמחת תורה 1944.

אני חושב ביום זה, בשמחת תורה, אפילו הגויים, כל האנטישמים הפולנים האלה, שמחו כולם, כי דבר כזה עוד לא קרה שמישהו יחזור מהקרמטוריום חי. מובן, שאחרי זה חיפשתי כל הזמן את הילדים, שבמקומם הוציאו אותי. אני זוכר ש"בלוק-אלטסטה" בא ואמר כך (אולי לא כל כך מתוך רשעות) לי ולעוד אחד: "אתם רואים, אם אלוהים רוצה, ניצלתם. הילד הזה, שהוצאתי אותו, היה הולך." אני הרגשתי בזה קצת התנצלות, זאת אומרת, אולי היתה בו קצת אנושיות ל"בלוק-אלטסטה" הזה.

למחרת בא מנגלה וגילה - היינו שם אולי 400-300 ילדים, לפי החישוב שלי כמה עשרות ילדים קטנים ושאל: "מה זה, איך נשארתם?"

עכשיו הוא גילה את כל ה"פיפלים", אלה שנשארו. הוא אמר לנו: "אנחנו צריכים אתכם לעבודה ובגלל זה השארתי אתכם בחיים. אם אתם תעבדו יהיה טוב, אם לא (מראה לכיוון הקרמטוריום) כולכם תלכו לשם ואף אחד לא יצא מפה חי", והוסיף: "ילדים ייצאו מבירקנאו אך ורק דרך הארובה"

אחרי כן העבירו אותנו למחנה בוכנוואלד.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial