מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

מפגש חברים לציון 40 שנה לעלייתה של רוז'קה ארצה

מפגש חברים לציון 40 שנה לעלייתה של רוז'קה ארצה (הגדל)

מפגש חברים לרגל ארבעים שנה לעליית רוז'קה קורצ'ק ארצה, 13.12.1984 

 

ארכיון מורשת, סימול: A.1388 

 

מנחה: יהודה מרלא 

משתתפים: רוז'קה, אבא קובנר, ויטקה קובנר. 

 

 

יהודה (מנחה, בנה של רוז'קה): הערב, 13 בדצמבר 1984, התכנסנו בני משפחה וידידים לציין ארבים שנות עלייתה של רוז'קה קורצ'ק-מרלה לארץ ישראל. חשבנו, שמלבד לציין את התאריך, לברך ולחגוג, יש גם מקום לספר או לשמוע – מי בפעם הראשונה, מי יותר מפעם אחת כבר אולי – לשמוע גם את הסיפור של עלייתה לארץ של אמא. את הסיפור של מה שעבר עליה ועל חבריה לפני עלייתה לארץ כולנו יכולים לקרוא בספר; את הסיפור של עלייתה לארץ ואת... אולי הימים האחרונים ואת סיפור עלייתה לארץ אנחנו לא יכולים לקרוא; ולכן חשבנו, שיש מקום לתעד בצורה זו או אחרת את הסיפור, להקליט אותו, וכך יישאר לנו גם הסיפור הזה ונוכל לחזור אליו מדי פעם, נוכל... מכיוון שיושבים כאן בינינו גם מי ש... אם אפשר להתבטא כך, ליוו את אמא ביציאתה אל הדרך – ואני מתכוון לאבא וויטקה – ונמצאים כאן בינינו מי שבצורה זו או אחרת קלטו אותה בבואה לקיבוץ, נדמה לי, שאנחנו נוכל גם לשמוע, להשלים בצורה זו או אחרת את הסיפור של אמא עם הסיפור של המשתתפים הנוספים איתנו כאן, וכך לקבל איזשהי תמונה. 

(שיחת ביניים, הרמת כוסית וכד') 

רוז'קה:... קודם כל תודה! עכשיו, יהודה אמר, שפה יושב אבא וויטקה, שהם ליוו אותי, "ליוו את אמא"... זה לא כל כך מדוייק; כי אבא היה יותר ממלווה. אני חושבת, שבסופו של דבר הוא קבע שאני נוסעת. זאת היתה כביכול החלטה תנועתית, אבל כשאנחנו מדברים על תנועה, בתקופה הזאת או שזה התחיל באחד ונגמר בשלושה, או ש... פחות או יותר. טוב, אי אפשר, כמובן, לראות את כל ה... את הנסיעה שלי ואת היציאה שלי כדבר נפרד מ... ממה שיהודה אמר, שכתוב בספר. ואגב, בסוף... במהדורה האחרונה של "להבות באפר" אני בקיצור... אני למעשה מסיימת את הספר עם התיאור של היציאה שלנו מוילנה, ומי שראה, בוודאי עוד זוכר, ואני אתחיל מזה מה ששם כתוב; כי כשאני חושבת על הנסיעה הזאת, על היציאה... אני לא יודעת איך לקרוא לזה, כי אף אחד מאיתנו לא חשב – אני הכי פחות – שהיציאה אז מוילנה, בנובמבר, אני חושבת, זה היה, ב-1944, תוביל אותי לארץ ישראל. זאת היתה... איש לא יכול היה להעלות את זה על הדעת, ואני הכי פחות מכולם. אז טוב, זה היה כמה חודשים לאחר שחרור וילנה. בשבילי אישית – אני חושבת, שלא רק בשבילי, אלא לכולנו; אבל עכשיו כל אחד ידבר על עצמו – אלה היו החודשים הקשים ביותר, כי כל עוד שהיינו בגיטו, מרד, מחתרת, מאבק, אף אחד לא העלה על הדעת, שנצא מזה איכשהו. אחר כך הגענו ליער; אז ביער גם כן נפלו אנשים, וכבר היו יותר סיכויים אולי, שחשבנו שיש איזשהו סיכוי להישאר בחיים. אבל אף אחד... אני, בכל אופן, לא התייחסתי לזה אישית. ואחר כך, כשיצאנו מהיער, אז הגענו לעיר; והעיר... וכמה יהודים, ואין אנשים... ופתאום מתברר לך, שאתה למעשה חי. אמנם המלחמה עוד לא נסתיימה, אמנם יש עוד קרבות, אבל באותו המקום, באותה וילנה שהיינו קודם, אין כבר גרמנים; זאת עיר חופשית, אנחנו משוחררים. וכאילו בן-אדם צריך עכשיו להתחיל לחשוב, איך הוא יחיה, מה הוא יעשה. ואין כבר... איפשהו... אתה לא עומד כל יום בפני סכנת-מוות. וזה היה איזה... זאת היתה איזשהי תפנית בכל דרך החשיבה, בכל דרך ה... כל ההרגשה, בכל מה שבן-אדם חי וחווה כעבור שלוש שנים. זאת אומרת, למעשה, אם לחשוב ולשחזר תקופה שלימה – ואני לא אתחיל  

מ-1939, כי היתה איזו הפסקה – אבל מיוני 1941 ועד... יוני, נדמה לי, 1944, כמעט שלוש שנים, אז כל התקופה הזאת עמדה בסימן גם של כליון וגם של איזשהו נסיון בכל זאת להתנגד, להאבק וכו', אבל בכל אופן, ללא כל פרספקטיבה ומחשבה שיש איזה... שמהדבר הזה... ובכוונה אני אומרת... אני לא רוצה להשתמש בכל המילים ה... שנצא בחיים, ושנהיה, פחות או יותר, שלמים, אפילו לא בעלי-מום, מבחינה פיזית לפחות. אז כאילו איזה... ואז פתאום אתה מתחיל לחשוב, אינני יודעת, אם זאת מחשבה או לא מחשבה, אבל סך הכל... אז בסדר, אז נשארנו בחיים. אז קודם כל, איך זה קרה ולמה? ולמה אתה יותר טוב ממישהו אחר; ו... ופתאום מתחילים לחשוב על המשפחה. ובלי לחשוב ובלי לחפש – ואני לא... אני חושבת, שזה אולי אופייני לחבורה שלימה של אנשים, שהיינו כל כך... חיינו כל הזמן עם הוודאות שאף אחד לא נשאר בחיים, שאני... שלאחר המלחמה אני אפילו לא חיפשתי, אני לא התעניינתי; היה לי כל כך ברור, שאף אחד ממשפחתי לא נשאר בחיים, ש... אבל הוודאות הזאת, שלמעשה אף אחד איננו, ואני נשארתי לבד מכל המשפחה, ואני לא יודעת למעשה מה קרה איתם; ואנחנו חבורת אנשים, ידידים, שיצאנו מהיער, וזה מה שיש. זאת אומרת יש חבורה של אנשים, אני אפילו לא יודעת כמה היינו אז ביער, היינו אחד עשר איש... אני מתכוונת לחברי תנועה, וזה אולי לאנשים שלא חיו בתנועה בתנאים האלה קשה לתפוס, שהקשרים והיחסים בינינו, ולמעשה עד היום, זה לא... זה לא חברות, זה לא... זה אפילו לא מה שאומרים "רעות-לוחמים". קשה להגדיר את זה, אבל באמת, פעם אמרה את זה מירה באיזה הזדמנות אחרת, היא אומרת: "למעשה לנו אין משפחה אחרת; זאת המשפחה שלנו". ואני חושבת, שהיא הגדירה את זה נכון. אז פתאום ככה: אז מצד אחד, למעשה הכל מאחוריך שרוף; ויחד עם זה את חי עם הידיעה ועם התחושה של ידידים וחברים שנפלו, וקבוצת אנשים, שעשית איתם את הדרך האיומה הזאת, ושאתה... יש לך אולי גם קצת גאווה, שאתה זכית לחיות במחיצתם של אלה ושל אלה... וסך הכל מה.... ומסביב איזה שכול ויתמות וכל אותם הדברים שידוע עליהם בכתובים ומסופרים; ואותו ילד הראשון שאני רואה ברחוב – ורואים ילד חי; אנשים מתחילים לצאת. וכל הסיפור... ועשר פעמים... עשר... בלי סוף אתה שואל את עצמך את השאלות האיומות, שאין להן תשובה... ופתאום אתה לא יודע אם יהיה לך כוח להמשיך לחיות. ואני... אני זוכרת את עצמי, אני רואה את עצמי, ואני כמעט בטוחה – אז לא דיברנו על דברים כאלה, אבל זאת היתה הרגשה או תחושה של הרבה אנשים; ולכן אין פה כמעט.. אם אני מדברת על הדברים האלה, אז זה לא בגלל שזה אישי. כי כבר מזמן מוסכם עלינו, על כולנו, שההיסטוריה של כל אחד היא איכשהו היסטוריה של נוער יהודי ש... טוב, ואז, למעשה, עוד לפני שיצאנו מהיער, באותו לילה אחרון, כשהתברר שאנחנו עומדים לצאת מהעיר, התכנסנו במחתרת. מה זה מחתרת? היינו צריכים לצאת מהבסיס קצת יותר רחוק, שלא יראו אותנו, ויטקה ואבא ואני, ושאלנו את עצמנו את השאלה: "מה אנחנו עושים הלאה כתנועה?" אז פה, אתם כבר יודעים, אנחנו לא מגזימים, אבל זאת האמת, ששלושה אנשים, שאיש... חוץ מאבא, שהוא היה מבחינה תנועתית, הוא היה חבר ההנהגה הראשית, לא ויטקה ולא אני, לא היינו חברות הנהגה, אף אחד לא מינה אותנו. אבל שלושתנו חשבנו, שבכלל אנחנו זה תנועת השומר הצעיר, ושאנחנו אחראיים על האנשים ועל מה יהיה ומה אנחנו נעשה, ובכלל מתחילים להקים תנועה. עכשיו אני אומרת, שלא... ואל תראו בזה סתירה: זה מה שאני אמרתי קודם על ההרגשה ועל התחושה האישית שלי, ויחד עם זה שאנחנו הולכים להקים תנועה ושאנחנו אחראיים ושאנחנו צריכים לחפש את האנשים... ולא עבר זמן, ונחפש דרכים להגיע לארץ ישראל וכו' וכו'... לא היתה בזה סתירה, כי את כל ה... למעשה גם בגיטו וגם ביער אנחנו לא ראינו את עצמנו רק כאנשים בודדים, כיחידים; אנחנו תמיד ראינו את עצמנו כאיזה חלק של משהו הרבה יותר גדול, וזה גם נתן את הכוח; אחרת, אני חושבת ש... לא יודעת... ואז... טוב, אז הגיעה הידיעה, שרומניה השתחררה, ושיש עליה מקונסטאנצה. אבל איך מגיעים לשם ומה עושים, ואיך יוצאים לדרך... וסיפורים, ויש פה דברים, שעל זה יכול להיות, שאבא יכול אפילו יותר לספר ממני, כי מכיוון שאז קמה, כביכול, מה שקראו לזה אחר כך "הקואורדינציה"; ולמעשה, בידיעות של אבא, שפרסמנו בילקוט הקודם ומסתיים היום בילקוט החדש, והשם הוא "ראשית הבריחה כתנועת המונים", אז אין בזה, אני חושבת, הרבה... ככה... מישהו יכול לחשוב שזאת הגזמה, ושאנחנו סתם עושים את עצמנו כאלה חשובים; אבל ככה, בינינו, אפשר לומר שזה נכון, זאת אומרת מה שמצלצל נורא מוגזם, אז זאת איפשהו אמת, שעוד לפני שנגמרה המלחמה, הרבה לפני שנגמרה המלחמה... אם אנחנו... - אני חושבת שוילנה השתחררה ביוני והמלחמה נגמרה במאי – אז הצעדים הראשונים היו שמתחילים לאסוף אנשים, לרכז אנשים, להוציא אנשים, ומחפשים את הדרכים לארץ ישראל. אם זאת לא ראשית הבריחה, אז אני לא יודעת מה זה "ראשית בריחה". אכן, הדברים כתובים, מתועדים על ידי אבא; ואני רק יכולה לומר, שאז, אחרי שהייתי בקובנה ונפגשתי עם אנשים והבאתי להם את הבשורה הזאת, שצריכים לעבור לוילנה, צריכים להתחיל... לוילנה, כדי מוילנה ללכת הלאה, ואז יום אחד, שקמה אותה קואורדינציה, שהיו בה גם רביזיוניסטים וגם השומר הצעיר וגם הנוער הציוני, אני חושבת, זאת אומרת – כל אותן התנועות הציוניות שהיו פעם ב-F.P.O. ואז... אני לא יכולה, אני אפילו לא זוכרת – אני מוכרחה לומר, אני אף פעם לא שאלתי את עצמי – התברר שאפשר, שזייפו, אני חושבת, ש... אבא, אתה בעצמך זייפת את הזה של Prawda? מי זה זייף, אני אפילו לא יודעת... (חילוף דברים קצר עם אבא בקשר למלאכת הזיופים)... זה נכון, זה, למעשה, אנחנו יצאנו ממחתרת אחת והתחלנו במחתרת שניה. והיה משטר סובייטי. והייתי צריכה, למעשה, לצאת עם מישהי אחרת, והחברה הזאת, התברר שהיא לא יכולה לצאת, ואז, אני חושבת, שאני אפילו לא עשיתי הכרה עם אמרנט לפני זה; אני לא יודעת. אני זוכרת אותו רק מהרכבת. זה מעניין. הבן אדם שהיה צריך לצאת, שיצא, יצאנו שני אנשים: בן-אדם אחד, שהוא יותר מבוגר ממני, הרבה יותר מבוגר. אני חושבת, אז... שהוא היה פעם מנהל הסמינר של המורים – מורי "תרבות", נדמה לי – בוילנה, זה דוקטור שמואל אמרנט; ו... בן-אדם שהיה אמנם ביער במחנה ביילסקי, אבל שהוא לא היה הטיפוס של הלוחם ושל הפרטיזן ושל האיש הזה... אז הוא ו.. הוא היה צריך לנסוע, כי... זה גם כן, זאת המצאה... זה, אני חושבת, רק המצאה של אבא קובנר בימים האלה היתה יכולה להיות; הוא היה צריך לנסוע כעתונאי, כעתונאי של העתון "אמת", העתון היהודי "אמת", שהופיע אז במוסקבה; ואני הייתי צריכה להיות המזכירה שלו. אז עכשיו אני שואלת את עצמי: אם יש עתונאי, עתונאי נוסע עם מזכירה? אבל אני לא יודעת, כנראה אבא אז היה מאד בקיא בכל ה... איך כותבים עתון ואיך עושים עתון. זה שאני לא ידעתי רוסית, זה (ביידיש) עניין לחוד. לו היו מתחילים לבדוק... מה היתה הרוסית של אמרנט, זה גם כן לא היה לי כל כך ברור, אבל ככה נסענו. טוב, הגיע היום ש... עכשיו, לא מספיק שאנחנו שנינו עתונאים, זאת אומרת אני מזכירה שלו, אבל יש מה שנקרא... (ברוסית)... זאת תעודת-מסע, צו-תנועה. וה... [התעודה הזאת] היתה, שיוצאים מוילנה, מוילנה, אתם יודעים לאן? לצ'רנוביץ. זה היה... כך היה כתוב. 

אבא קובנר: זה כמו מכאן לקהיר. 

רוז'קה: לא, אני חושבת שמכאן לקהיר זה יותר קרוב, לא? ואנחנו יודעים שאנחנו צריכים להגיע. עכשיו, מה המטרה? אז זה ככה מצלצל מאד פשוט. אנחנו צריכים שנינו להגיע לצ'רנוביץ. עכשיו, צ'רנוביץ זאת (חילוף דברים עם אבא בקשר למרחקים...) אז ככה, מה אנחנו צריכים לעשות? זאת אומרת יודעים, שאולי ישנה דרך לעליה לארץ ישראל מרומניה; והשנה היא יוני _194, זה... לא, זה כבר נובמבר 1944; אבל המלחמה עוד נמשכת, היא עוד בתוקפה; רק השטחים האלה... 

אבא: לא כל רומניה. 

רוז'קה: לא, רומניה כבר היתה משוחררת. 

אבא: לא, רק בסרביה. 

רוז'קה: יכול להיות, לא כל רומניה. העיקר, ואז... אז אנחנו צריכים לבדוק, אם יש עליה. עכשיו, בדרך לעיר הזאת, לצ'רנוביץ, שהיא פעם... קודם היתה שייכת לרומניה, אבל בתקופה הזאת היא כבר שייכת למשהו אחר. אנחנו... הכוונה היא להקים נקודות... איך קראנו לזה אז?... בדרך, זאת אומרת אם תהיה... אם באמת אנשים יוכלו ללכת לכיוון הזה, לרומניה, שיהיו נקודות-קשר, ושאחד צריך לחזור מצ'רנוביץ, והשני צריך לעבור את הגבול כדי לראות באמת אם יש קשר, אם יש עליה, אם אפשר וכו' וכו'.  

הערה: מה שרק ידענו, שרומניה זה על שפת הים, זה הכל. 

רוז'קה: לא, ידענו שיש אודסה... לא אודסה, ידענו שיש קונסטאנצה, ושמקונסטאנצה יוצאות אוניות. 

אבא: ידענו, שבהונגריה יש ראש ממשלה שהוא אדמירל ואין ימיה, ברומניה יש נמל ואין להם אדמירל. 

רוז'קה: אז זהו, אז ככה, זאת היתה ה... 

שאלה: למה הוחלט שדווקא את תצאי? 

רוז'קה: זה אני לא יודעת. אני גם כן שאלתי את עצמי למה מ... קודם כל לא היו כל כך הרבה אפשרויות. לא נשארו המונים. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial